אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן א
ב"ה ח' תמוז תרנ"ז ווילנא. אודות שאלתו באשה שזינתה והמירה דתה וילדה בן מישראל מומר והבעל נשא אחרת בלא זכוי גט להמומרת ומת בלא בנים ולו שני אחים דצריכה חליצה כמ"ש הרמ"א בסי' קע"ג, וחשש כת"ר לדברי הב"ש דהוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים וא"כ צריכה חליצה משניהם, גם אי יש לסמוך במקום עגון בלא חליצה כלל ושאל מעכ"ת חו"ד בזה, אמרתי לבאר מתחלה שיטות הרמב"ם והראב"ד בסוטה וצרת סוטה ומתוכם יתבאר גם דברי שאלתו.
א
הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום כתב, האשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאלו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כערוה שנאמר והיא נטמאה אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מים המאררים או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין הר"ז חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת עכ"ל, ולכאורה צריך באור דאיך הצרה מתיבמת שמא זינתה והרי זה ספק צרת ערוה, והרי כבר הקשו התוס' ביבמות די"א בד"ה צרת וכתבו דלהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה בה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה בלא חליצה, ולפי"ז קשה אמאי צרתה מתיבמת דהא להחמיר עשה בה הכתוב ספק כודאי וא"כ הויא ספק צרת ערוה, וצ"ל דשיטת הרמב"ם הוא כמ"ש התוס' שם והרא"ש הסביר יותר דדוקא סוטה ודאית דכתיב בה טומאה בלשון לאו הוי כעריות משא"כ ספק סוטה דאינה אסורה אלא בעשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה מ"מ לא חשיבה טומאה דידה כספק ערוה והלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי יעו"ש, ולהכי הוי כשאר חייבי לאוין ועשה ולפיכך צרתה מתיבמת, אבל גם דברי הרא"ש צריכים באור כיון דאם זינתה בפועל הויא ערוה גמורה א"כ גם ספק סוטה הויא ספק ערוה, ועוד דהא ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא בודאי א"כ ספק טומאה בסוטה לא גרע מכל ספק טומאה ברה"י דהוי ודאי טומאה, ומ"ש טומאה בלשון לאו מלשון עשה.
והנה כל יסוד דברי הרא"ש סובבים על עיקר קושית הגמ' בסוטה ד"ה דמקשה ותתיבם יבומי דהא דספק סוטה צריכה חליצה אפ"ל דזהו רק להחמיר כמ"ש התוס', וע"כ תירץ דהא דטומאה כתיב בה כעריות היינו בסוטה ודאית אבל סוטה מספק לא חשוב אפילו כספק ערוה ולהכי מקשה ותתיבם יבומי, וזה נראה ג"כ יסוד דעת הראב"ד דסוגיא דסוטה ס"ל דאפילו סוטה ודאית בעיא חליצה היינו אף דשם בסוטה מיירי בספק סוטה מ"מ מקושית הש"ס ותתיבם יבומי מוכח דאפילו סוטה ודאית לא הוי ערוה וע"כ גם ספק סוטה לא הוי ספק ערוה.
אבל באמת לכאורה אין הכרח כ"כ מזה, דהא דאמר רב צרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות אינו מובן דהא כל העריות הם ערוה על היבם אבל סוטה לא נאסרה ליבם רק לבעלה מנ"ל דבכה"ג חשוב ערוה לפוטרה מן היבום ומן החליצה יעוי' בערוך לנר חי' יבמות וע"כ נראה דלפי מה דמשני בסוטה דילפינן מלאיש אחר ולא ליבם דגלי רחמנא דהאיסור ליבם הוא כמו לבעל ממילא בסוטה ודאית דטומאה כתיב בה והרי היא עריות לבעל הוא הדין נמי לגבי יבם, וכיוצא בו מבואר ברמב"ן וברשב"א דהא דטומאה כתיב בה כעריות ולאחר ולא ליבם צריכי אהדדי וכ"ז לפי האמת, אבל לפום מאי דס"ד דלא ידע כלל מאיסור דלאחר ולא ליבם א"כ נהי דטומאה כתיב בה כעריות הנ"מ לבעל אבל ליבם דאין כאן טומאה כלל שפיר מקשה הש"ס דתתיבם יבומי (ועי' בתבו"ש חי' יבמות] ואע"פ דבמחזיר גרושתו לריב"כ דלא כתיב בה טומאה רק לגבי בעל ולא לגבי יבם מ"מ אסורה להתיבם ולשי' התוס' ביבמות י"א גם מחליצה פטורה, י"ל דלפי הס"ד בסוטה דמקשה ותתיבם יבומי ס"ל דמחזיר גרושתו מותרת להתיבם דהא לפי הס"ד לא ידע ג"כ מקו"ח דמה במותר לה אסורה כו' ולפי"מ דמשני דילפינן מלאחר ולא ליבם י"ל דכיון דגילתה תורה בסוטה דטומאה שנתהותה לגבי בעל הוי טומאה לגבי יבם ג"כ ה"ה במחזיר גרושתו לריב"כ כיון דקרינן בה אחרי אשר הוטמאה לבעל מהני טומאה דבעל לאוסרה ליבם ג"כ אע"פ דבמחזיר גרושתו ליכא מיעוט לגבי יבם, א"כ לפי המסקנא דאסורה ליבם משום לאחר ולא ליבם והוי טומאה ליבם ג"כ כמו לבעל א"כ אפשר דספק סוטה הוי כספק ערוה, ונהי דחולצת מספק אבל מנ"ל דצרתה מתיבמת דהוי כשאר חייבי לאוין הא הויא ספק ערוה ואיך תתיבם, ועוד קשה דהא ספק סוטה כודאי וכספק טומאה ברה"י דספיקו טמא כודאי א"כ מאי שנא ודאי ומ"ש ספק.
ב
ע"כ נראה להסביר דעת הרא"ש ושיטת הרמב"ם בזה דיש לחקור ספק טומאה ברה"י דעשה הכתוב ספק כודאי, אם הוא בתורת בירור וגזיה"כ הוא שאנו אומרים שהמאורע היה שזינתה או שנגע בטומאה, וספיקו כודאי היינו כגוף ועצם הטומאה וכשאר דיני התורה כמו רובא וחזקה המברר אמיתת הדבר או שאין זה ברור כלל על עצם המאורע בפועל רק דין נפרד וטומאה נפרדת בפני עצמה ובסוטה אף דכלפי שמיא גליא שטהורה. היא מ"מ אסורה כמ"ש התוס' בסוטה דכ"ח ואסורה בתרומה אף שיודעת שטהורה היא אלא דכך גזרה תורה בספק כזה שלא נתברר לפנינו א"כ הרי נתחדש ע"ז איסור וטומאה בפ"ע, ונפ"מ לספק טומאה ברה"י כגון ספק נגע במת מ"מ אם נכנס למקדש אינו חייב דהא חיוב ביאת מקדש בטמא הוא רק בתנאים מיוחדים, וטומאת מת כל שאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב משום ביאת מקדש, א"כ נהי דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מכל מקום אין ראי' מזה שיש עליו טומאת מת באופן שהנזיר מגלח עליו והוא טמא רק משום ס"ט ברה"י דהיא כטומאה בפני עצמה ולא טומאה בפועל כמו שהיא.
והנה המנחת חינוך במ"ע רס"ג נסתפק והעלה דס"ט ברה"י דספיקו טמא כודאי חייב על ביאת מקדש, אבל באמת זהו שאילת הראשונים ופלוגתא בירושלמי, ומדברי התוס' בשבועות די"ט והר"ש פי"ב דפרה מבואר דס"ל דחייב על ביאת מקדש, אבל מדברי הרמב"ם בהל' שגגות פי"א ה"ו דלא ביאר המקום מבואר דמיירי ברה"י וס"ל דאינו חייב על ביאת מקדש, ובירושלמי נזיר פ"ח ה"א נזיר שנטמא בספק רה"י רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ריו"ח אמר אין הנזיר מגלח כו', יחיד שנטמא בס' רה"י בפסח ר' הושעיא אמר ידחה לפסח שני ריו"ח אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, צבור שנטמאו בס' רה"י בפסח ריו"ח אמר יעשו בספיקן ור' הושעי' אמר יעשו בטומאה, ועיין בשי"ק ובמראה הפנים שתמה במה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ק"פ ה"ו כדברי רבי הושעי' ביחיד ובציבור ומ"ט לא פסק כרבי הושעי' בנזיר דמגלח על ס"ט ברה"י יעו"ש ובאמת לא נמצא ברמב"ם הדין דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו, ועי' ברמב"ם בפ"ז מהל' נזירות ה"ו, אבל מהרמב"ם בהל' שגגות פ"ט נראה דאינו חייב על ביא"מ ועי' במהרי"ט אלגאזי בבאורו על הרמב"ן בפ"ה מהל' בכורות.
ולפי מה שנתבאר יש מקום לחלק, דדוקא בפסח ביחיד שנטמא בספק רה"י דגם טומאת שרץ ונבלה וטומאה שאין הנזיר מגלח עליו נדחה מפסח ראשון כיון דלא חזי לאכילה, וגם בגר בער"פ העמידו דבריהם לבטל מפסח דסוף סוף הוא טמא ואינו ראוי לאכילה, וע"כ גם בספק רה"י נדחה לפסח שני כמ"כ בציבור אף לפי מש"פ הרמב"ם דטומאה דחוי' היא בציבור דוקא בטמא מת ולא בטמא שו"נ, מ"מ ס"ט ברה"י לא חמירא מודאי טומאה ברה"י וכיון דודאי ט"מ נדחה בציבור גם ספק נדחה בציבור, אלא דצ"ע דהא אף רבי הושעי' מודה דיעשו בספיקן וכמ"ש בשי"ק יעוי"ש] אבל בנזיר ובביאת מקדש דבעינן תנאים מיוחדים לטומאת מת שיהא הנזיר מגלח עליו וע"כ גם ס"ט ברה"י נהי דהוא טמא מ"מ דמי לטומאה שאין הנזיר מגלח עליו, ובזה אשכחן פתרי לד' הירוש' בנזיר פ"ו ה"ג א"ר יוחנן סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח ר' ירמי' בעי אם לשרוף אפילו על ספק דבריהם שורפין, ואם ללקות [הק"ע גריס אלא ללקות] אם אכלן לוקה עליהן משום טומאה, תני ר' ציידני' קומי ר' ירמי' ופליג על ר' ירמי' כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו חייב על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין כו', ולפי מש"כ י"ל דזהו החילוק דנהי דלוקה משום טומאה היינו כיון דסוף סוף טמא הוא בודאי דמיירי ברה"י דטמא אף מספק, מ"מ על ביאת מקדש אינו חייב כיון דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליו, ולפי"ד הירושלמי הנ"ל מיושב קושית התוס' בריש פרק ב' נזירין ובחולין ד"ט דהא הוי ס"ט ברה"י ויביאו שניהם קרבן טומאה בודאי, דלר' יוחנן בס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח ואינו מביא קרבן טומאה, ואי אפשר לומר שיביא כל אחד קרבן טומאה ורק בשני נזירים שהאחד מהם ודאי טמא יביאו קרבן אחד על תנאי וקושית התוס' אינה עולה רק לרבי הושעי' דס"ל דמגלח.
ובמש"כ בד' הרמב"ם לחלק בין פסח בטומאה בס"ט ברה"י ובין נזיר, י"ל בזה קושית התוס' בעירובין דכ"ו מערבין לכהן בבית הפרס שהקשו מפסחים דצ"ב דאמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, ומשמע דוקא משום דאיכא כרת והכא משמע דאפילו בשביל עירוב לא העמידו דבריהם, ולמש"כ י"ל דלהכי הקילו בטומאת כהן משום דאפילו ס"ט ברה"י אי"ח על טומאת כהנים דבעי טומאה שיהא הנזיר מגלח עליו, משא"כ בעושי פסח דכיון שהוא טמא מאיזה טומאה שיהי' איכא כרת וע"כ החמירו ג"כ ע"י ניפוח רק שלא העמידו דבריהם במקום כרת [ורק בפסח גופא יש מקום עיון למש"פ הרמב"ם בטמא מת טבו"י שטבל ולא העריב שמשו אין שוחטין וזורקין עליו ורק בטומאה שהנזיר מגלח עליו אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין וזורקין עליו, ולפי"ז לפי מש"כ בס"ט ברה"י שאין הנזיר מגלח עליו בדין הוא בטבו"י ששוחטין וזורקין עליו].
ולמה שנתבאר בשי' הרמב"ם עפ"י הירוש' דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו ואינו חייב על ביא"מ משום דאין זה ברור דודאי נגע באותה טומאה רק דהוי כטומאה נפרדת, ומינה דגם בסוטה גופה דאסורה ועשאה הכתוב כודאי אין זה ברור שזינתה בפועל רק שיש עלי' עשה דונסתרה והיא נטמאה איסור וטומאה חדשה הבא מכח איסור עשה דונטמאה אע"פ שכלפי שמיא גליא דטהורה היא ואע"פ שאומרת ברי לי שטהורה אני, וע"כ אתי שפיר בזה דעת הרא"ש דדוקא סוטה ודאית דטומאה דידה בלשון לאו הוי טומאה כעריות היינו דעצם הזנות היא טומאה כעריות, אבל בסוטה ספק דהא דאסורה הוא מצד העשה דונטמאה ולא מצד בירור הספק שזינתה דלגבי הספק היא אומרת ברי לי שטהורה אני וכמש"כ הר' יונה בכתובות ד"ט ברא"ש שם, וע"כ אין גם ספק טומאה כיון דאינה נאסרת מטעם ספק הלאו רק מצד העשה, וכמש"כ התוס' בסוטה דכ"ח ד"ה מת"ל דליכא לאו רק עשה ובעשה הרי אין טומאה היינו דהעשה אינה מחייבת עצם המאורע דזנות, ויש להביא ראי' לזה מסוטה דכ"ה דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול, וח"א לאחר סתירה נמי מחול, וקשה איך יועיל מחילה למה שנאסרה משום ספק סוטה כדין ס"ט ברה"י דספיקו טמא וחיישינן שזינתה ומה יועיל המחילה, וכבר הרגיש בזה הגאון רעק"א בתשובותיו החדשות, ולפי מש"כ שאין זה בירור כלל וגם לגבי הספק בדין שתהא נאמנת באומרת ברי לי ורק דגזיה"כ הוא שתאסר משום עשה דונטמאה לאחר קו"ס י"ל דכ"ז רק אם הי' הקו"ס עפ"י התנאים המיוחדים הצריכים, משא"כ במחל גזרה התורה שאין זה קינוי וסתירה וממילא נאמנת מדין ברי לי, וע"י רשב"א ריש נדה דלהכי בעינן קינוי וסתירה בסוטה לפי שאומרת ברי לי יעויש"ה] וא"ש מה שפסק הרמב"ם דספק סוטה צרתה מתיבמת דלא הויא ספק ערוה כלל, משום דאין עליה ספק טומאה כיון דאומרת טהורה אני ואינה אסורה אלא מגזיה"כ משום עשה דונסתרה והיא נטמאה וליבם מלאחר ולא ליבם והרי היא כחיי"ל ועשה וצרתה כצרת כל חיי"ל ועשה דמתיבמת, ונראה דספק סוטה הוי ודאי יבמה לשוק כשארי יבמה לשוק ולא הוי ספק ערוה משום דהא בחזקת איסור לשוק עומדת ורק ליבם נאסרה מגזיה"כ וממילא דצרתה בחזקת היתר ליבם עומדת ולהכי מותרת צרתה להתיבם מן התורה, ומה שלא החמירו מדבריהם ככל ספק ערוה דצרתה חולצת ולא מתיבמת דעל עצם ספק סוטה לא הצריכו לאסור מספק שמא זינתה שהרי אסורה מה"ת בעשה אפילו קמי שמיא גליא שהיא טהורה וגם צרתה לא נאסרה מספק דהא הסוטה אומרת טהורה אני ואע"פ שאסורה מגזיה"כ דונטמאה כל זמן שלא נתברר ע"י השקאה מ"מ לשארי דינים בנוגע לצרתה משום ברי דידה לא החמירו ורק דהוי כשארי חיי"ל דצרתה חולצת או מתיבמת, וקצת דברים קרובים למש"כ שמעתי ומטין בבי מדרשא משמו דמר ידידי אלופי ומיודעי הגאון הגדול מו"ה חיים הלוי שליט"א האבד"ק בריסק.
ג
ובמקום אחר העירותי דלגבי עצם הטומאה לכולי עלמא הוי ספק וע"כ צ"ל דלא הוי בירור אף לשיטת התוס' והר"ש דספק טומאה ברה"י חייב על ביאת מקדש ונזיר מגלח עליו, ועמדתי בזה בישוב דברי התוס' נדה ד"ג בד"ה מודה שמאי בשוטה שהקשו וא"ת והא אין בו דעת לשאול ותירצו וי"ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול עכ"ד, והערוך לנר תמה בזה הכי יעלה על הדעת דחש"ו הנמצאים במבוי דקיי"ל שהם טהורים אם יגע בהם אדם בר דעת הכי יטמא, והא דאמרינן דהיכא שמקבל הטומאה יש בו דעת לשאול טמא הנ"מ בספק נגע דעכ"פ יש כאן מטמא אלא שאין בו דעת לשאול בזה אמרינן כיון דמקבל הטומאה יש בו דעת לשאול טמא אבל חש"ו שהן בעצמם טהורין איך אפשר שיטמאו אחרים וה"נ בשוטה כיון שהיא בעצמה טהורה איך אפשר שהנוגע בה יטמא והניח בצ"ע. ולדברי הערוך לנר הקשיתי ג"כ בנדה ר"פ כל היד די"ג ע"ב בכהן שוטה דפליגי ראב"צ ורבנן ואמר שם לדבריך ישן טמא כו' מספק שמא ראה קרי קשה הא ספק באין בו דעת לשאול טהור, וכ"כ התוס' ריש נדה דאין בו דעת לשאול דנפיק מדרב גידל גם ספק ראי' טהור כדמוכח ממה דמקשה בחברותיה נושאות במטה דבדרב גידל משכחת לה גם ספק ראי' דזב או זבה ולא החמירו טומאת מעל"ע גם בתרומה וקדשים באין בו דעת לשאול וא"כ מותר הכהן לאכול בתרומה וקדשים. וגם למש"כ הצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ דבספק באין בו דעת לשאול מדרבנן אמרינן מיא בנהרא זיל טבול כדאמרי' בע"ז דל"ז בס"ט ברה"ר מ"מ בכהן שוטה הוי כלא אפשר, ובפרט לשיטת הרשב"א דספינן לקטן איסור דרבנן בידים, וא"כ מותר לתת לשוטה כיון דטהור הוא מדאורייתא, ואף אם נאמר דתרומה שאני משום דכתיב בה משמרת תרומותי ואסור לטמא התרומה מ"מ כיון דמדאורייתא טהור אלא דרבנן החמירו שיטבול ולא שייך זה בטהרות שנוגעין בו ועי' עוד בתוס' עירובין ד' ל"ו בד"ה במקוה.
ועל כן נ"ל דהא דילפינן דס"ט ברה"י טמא וברה"ר טהור מסוטה וכן איבד"ל מדרב גידל היינו רק על הנוגע דיש על הנוגע דין טומאה או טהרה ודאית, אבל עצם הטומאה אם הוטל בה ספק בספיקה עומדת כיון שאין זה בירור רק דין והדין לא נאמר רק על הנוגע וראי' לזה דהא ס"ט ברה"י טמא אם נגע בהנוגע אדם טהור ברה"ר הרי הוא טמא ודאי משום דכיון דס"ט ברה"י ספיקו טמא הרי הוא טמא, וכן להיפך בס"ט ברה"ר דספיקו טהור אף אם ילך אח"כ לרה"י הרי הוא טהור ודאי, ואילו ספק שרץ וספק צפרדע נראה דהנוגע בו ברה"י טמא והנוגע ברה"ר טהור ולא אמרינן דכיון שהי' ברה"י כבר הוחלט לטומאה ואיך אפשר שהנוגע בו אח"כ ברה"ר טהור כמו דאמרינן כן לגבי הנוגע, וכ"מ מטהרות פ"ו משנה ד' ואפילו שיש בה ספק טמאה ספק טהורה, וכן במשנה א' גבי המסוכן דלרבנן כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ולא אמרינן דברה"י כבר הוחזק לטמא ודאי כמו דאמרינן כן לגבי הנוגע דהנוגע בהמסוכן ברה"י הרי הוא טמא ודאי ואף אם נגע בו אח"כ אחד ברה"ר טמא יהי', אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דעצם הטומאה בספיקה עומדת ואין הרשויות פועלות עלי' לטהרה או לטמאה ודין רה"י או רה"ר שאנו דנין הוא רק לגבי הנוגע והגע בעצמך ספק שרץ ספק צפרדע או ספק טומאה אחרת הרי הטומאה מצד עצמה אין בה דעת לשאול וא"כ הרי הוכרעה לטהרה [אם לא שהיא באה בידי אדם] ואיך אפשר שהנוגע אח"כ באותו הספק יטמא כיון שאין כאן טומאה כלל, אע"כ דבאמת הספק טומאה בספיקו עומד ואף שהוא אין בו דעת לשאול מ"מ לא נטהר מספיקו.
ולפי"ז אתי שפיר מה דכהן שוטה אסור לאכול תרומה מספק משום דבטומאת זיבה וקרי דהוי גוף הטומאה לא נטהר מספק ול"ש לטהר דהוא כעצם הטומאה וכספק שרץ ספק צפרדע, ואין זה ענין להא דאיבעי להו בנדה דל"ג אם רואה הוא או נוגע דסוף סוף לענין ספק טומאה חשוב כגוף הטומאה וכספק שרץ ספק צפרדע, ומיושב בזה דהתוס' דמודה שמאי בשוטה דבאשה דטומאת ראי' הוא הוי כגוף הטומאה ולא נטהרה מספק וקושית התוס' אינה רק על הטהרות שנגעו בה דהוי אין בו דעת לשאול, וע"ז תי' באדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול היינו כיון דהיא טמאה מספק והיא היא הספק טומאה עצמה, ממילא שאם הנוגע בה יש בו דעת לשאול טמא הוא, ולא דמי לחש"ו שנמצאו במבוי שהן טהורין דהתם הספק שנולד עליהם הוא שמא נגעו בטומאה ומכיון שאין בהן דעת לשאול הרי הוכרעה לטהרה מספק טומאה זו וממילא שאי אפשר שיטמאו הנוגע, אבל בטומאת ראי' בטומאה הבאה מגופה הרי היא טמאה מעצמה מספק ובספיקה עומדת ממילא אם הנוגע בה יש בו דעת לשאול הרי הוא טמא.
ד
ובזה מובנים ג"כ דהתוס' בנדה ד"ה בד"ה כשחברותיה שהקשו מפסחים די"ט הא כיון דאדם תופס הסכין חשוב דבר שיש בו דעת לשאול, ותי' א"נ משום שגם חברותי' הנושאות גם הם טמאות במשא הנדה אבל התם אין האדם טמא אלא הסכין שנגע במחט, ולכאורה תמוה שהרי גם שם האדם טמא כדמקשה אדם וכלים נמי ליטמא וצ"ל דשי' התוס' דהא דקאמר דאדם ליטמא היינו משום דהחשש הוא לפי שהאדם נגע בסכין שנגע במחט ואם הסכין טהור גם באדם ליכא טומאה, וכ"כ הפנ"י בפסחים שם דאלו הי' החשש שמא נגע במחט לא הוה משני דהוי ס"ט ברה"ר דבאדם צריך טבילה דמיא בנהרא זיל טביל יעו"ש, וע"כ כתבו שפיר דבפסחים אין האדם טמא רק ע"י הסכין וכיון דהסכין טהור משום אין בו דעת לשאול גם האדם טהור שתופס הסכין משא"כ חברותי' הנושאות טמאות במשא הנדה משום הנדה אף שהמטה טהורה וחשוב שפיר דבר שיש בו דעת לשאול וכ"כ בערוך לנר בנדה שם.
ועדיין צריך באור מה בכך דהסכין טהור משום דהוי איבד"ל הא מ"מ אדם התופס הא יש בו דעת לשאול והא כתבו התוס' בדף ג' דבשוטה דמקבל הטומאה יש בד"ל טמא אף דבשוטה הוי ספק שאין בד"ל. ולמש"כ א"ש דדוקא באשה שוטה דהוי גוף הטומאה דבספיקה עומדת והוי כספק שרץ ספק צפרדע כל דמקבל הטומאה יש בד"ל טמא, משא"כ בדהתוס' בד"ה בהא דפסחים דטומאת הסכין בא מספק נגיעה במחט ואם הסכין טהור חשוב אין בד"ל אין כאן טומאה כלל. וע"כ אף דתופס הסכין יש בד"ל הא אי אפשר שיטמא כיון דהסכין טהור ואין כאן טומאה כל עיקר ודמי שפיר לחש"ו שנמצאו במבוי שהן טהורין דאף אם יגע בהם מי שיש בד"ל טהור וזה פשוט.
ולכאורה הי' נראה לדחות גוף הראי' וההנחה דעל עצם הטומאה לא נאמרה ההלכה דאין בד"ל טהור ונאמר דלהכי בספק שרץ ספק צפרדע וכן במסוכן דהוי ספק בגוף הטומאה ולא נטהר הוא משום שאין אנו דנין על עצם הטומאה דאין נפ"מ לגבי גוף הטומאה רק לגבי הנוגע וכן בדהתוס' בנדה ד"ג דהאשה הרי טמאה לפניך ואין אנו דנין רק לגבי הטהרות שנגעו למפרע ולפיכך אם נגע בה מי שיש בד"ל טמא, משא"כ בפסחים די"ט דחוששין שמא נגע האדם בסכין שאנו דנין גם על על הסכין אם הוא טמא או טהור וכן בחש"ו שנמצא במבוי שהן טהורין שאנו דנין מתחלה על החש"ו אם הן טהורין ולפיכך כיון שהוחלטו לטהרה איך אפשר שהנוגע בו יטמא, ולפי"ז גם בגוף הטומאה היכא שיש לנו לדון עליו לדינים הנוגעים בו גם בו באין בד"ל טהור. אבל מכהן שוטה שאסור לאכול בתרומה אע"פ שהוא אין בד"ל הרי מוכרח הנחה זו דההלכה לא נאמרה רק על הנוגע אבל לא על גוף הטומאה, אף שיש נפ"מ גם בגוף הטומאה לדינים הנוגעים בו, מ"מ גוף הטומאה בספיקו עומד כמו ספק שרץ ספק צפרדע כמו שנתבאר).
ה
וכן יש להוכיח מדהתוס' חולין ד"י בד"ה ודילמא שכתבו אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מלתא אחזקי' דילמא טמא מספק דס"ט ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפי' ברה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בד"ל עכ"ל, והפנ"י תמה על מש"כ התוס' ואפי' דבר שאין בד"ל דהא הבית הוא תמיד אין בד"ל, ולמש"כ א"ש דלגבי גוף טומאת הבית אף שאנו דנין בו לדיני טומאת בית מוסגר ומוחלט, מ"מ כיון דהספק הוא בגוף הטומאה לא נטהר משום אין בד"ל ותמיד בספיקו עומד וכמו כהן שוטה שאסור לאכול בתרומה מספק והא נטהרו משום שאין בד"ל לגבי דינים הנוגעים בו ה"נ לא נטהר הבית משום שאין בד"ל, ולהכי אילו הי' בו אדם והמקבל הטומאה יש בד"ל טמא אע"פ שהבית אין בו דעת לשאול כמש"כ התוס' בנדה ד"ג משום דדמי לנגע בספק שרץ ספק צפרדע דטמא דכיון דהספק הוא בגוף הטומאה כל שמקבל הטומאה יש בד"ל טמא. ותירצו התוס' ואפילו דבר שאין בד"ל היינו לגבי הכלים והטהרות שמדין ס"ט ברה"י היו טהורים ורק מדין חזקה הן טמאים.
והנה בתוס' חולין שם בדבור הסמוך בד"ה אלא במה שתירצו דגם לקולא מהני חזקה תמה בראש יוסף דהא בס"ט ברה"י טמא ולא מהני חזקה ותירץ משום דהבית הוי דבר שאין בד"ל, והחמדת שלמה חיו"ד סתר דברי הראש יוסף ותמה עליו שנעלם מאתו התוס' בד"ה הקודם דברה"י טמא, וע"כ צ"ל משום דטומאתו בא ע"י כהן והוי כטומאה בידי אדם יעו"ש ודבריו תמוהים דאם נימא דטומאת הבית יש בד"ל א"כ מה תירצו התוס' ואפילו דבר שאין בד"ל דהא טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפילו בכלי המונח ע"ג קרקע כמי שיש בד"ל וא"כ אפילו מקבל הטומאה אין בד"ל טמא אע"כ צ"ל דהבית הוי אין בד"ל ואפ"ה ברה"י אי מקבל הטומאה יש בד"ל טמא וגם גוף טומאת הבית בספיקו עומד. אולם גם תי' הראש יוסף אינו מספיק דעדיין קשה דיטמא האדם הנכנס בו שיש בד"ל ברה"י ולא מהני החזקה לקולא, עוד קשה לדבריו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה לקולא כיון דס"ט באין בד"ל אף בלא חזקה טהור, וגם מתחלת דהתוס' דילמא שאני הכא דאזלינן לחומרא הרי מוכח דהבית לא נטהר משום דאין בד"ל וע"כ צ"ל משום דטומאת הבית עצמו בספיקו עומד.
ולמש"כ דגוף הטומאה בספיקו עומד אף באין בד"ל נראה לישב דהתוס' בפשיטות, דלא חמירא ספק טומאה בגוף הטומאה באין בד"ל מספק איסור דלא נאמרה בו הלכה ומהני בו חזקה, וה"נ בספק טומאה באין בד"ל ולהכי מהני בזה חזקה כמו דמהני חזקה בספק איסור, וכיון דגוף הבית נטהר מצד חזקה ממילא גם אדם שנכנס בו טהור אף דבנוגע לא תהני חזקה ברה"י משום כיון דטומאה אין כאן איך יטמא הנוגע, ואילה"ק לפי"ז דאמאי בכהן שוטה בישן אסור לאכול בתרומה דטמא נהי דבאין בד"ל לא נטהר גוף הטומאה מ"מ נוקמין בחזקת טהרתו לכשהי' הערב שמש י"ל דהחמירו בתרומה וקדשים כמו שהחמירו באשה ולא מוקמינן על חזקתה, אבל א"נ דבאין בד"ל טהור הא גם בטומאת מעל"ע לא החמירו בקדשים באין בד"ל כמבואר בנדה ד"ה וע"כ צ"ל דבגוף הטומאה לא נטהר אין בו דעת לשאול.
ו
וגדולה מזו הי' נ"ל לחדש דאף בס"ט ביש בד"ל ברה"י היכא דהספק בגוף הטומאה דגוף הטומאה לא הוכרע ובספיקו עומד ואין בה חילוק רשויות כמו שנתבאר מהני ג"כ חזקה, והא דלא מהני במסוכן אם נגע בו ברה"י חזקת חי משום דאין אנו דנין על המסוכן שאין נפ"מ אם חי הי' או מת באותו שעה ודנין רק לגבי הנוגע דס"ט ברה"י טמא ולא מהני חזקת חי של המסוכן. וכן בריש נדה מה שדנו התוס' בטומאת ראי' אי דנין בה ס"ט ברה"י אף שיש לה חזקת טהרה משום דאין אנו דנין לגבי האשה שהרי טמאה לפניך רק לגבי הטהרות שנגעו בה ולגבי הטהרות לא מהני חזקת טהרה דאשה דס"ט ברה"י לגבי נוגע לא מהני חזקה משא"כ אם היינו דנין לגבי גוף הטומאה שפיר מהני חזקה.
ואם נכונה הנחה זו יתישב בזה דהתוס' בכתובות דע"ה ובנדה די"ט דבספק אם בהרת קודם לשער לבן דרבנן מטמאים והקשו מ"ט דרבנן נוקמי גברא אחזקתו כדקי"ל דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה, והמהרש"א תמה בנדה שם דמאי קשי' להו דהא כל ס"ט מסוטה ילפינן לה לטמא ברה"י אפילו בדאיכא חזקה יעו"ש. ולמש"כ א"ש דהא בספק שער לבן קודם לבהרת דהוי ספק בגוף הטומאה דלא נאמרה בו הל"מ דספק טמא ואנו דנין על גוף טומאת פ האדם שפיר מהני חזקתו לטהרו וא"ש.
אולם מדברי התוס' נדה די"ז בד"ה ואין שורפין במה שתירצו דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא ע"י ראית גופה כתבו בתוך הדבור וא"ת כיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקתה ונטהר אפילו ברה"י, ומבואר מדבריהם שהקשו כיון דלא ילפינן מסוטה משמע הא אי ילפינן מסוטה ל"ק דנוקי בחזקתה משום דברה"י לא מהני חזקתה והא בזה אנו דנין לגבי גוף האשה אם הדם מן המקור או מן העליה וטהורה האשה גם להבא וכיון דלגבי גוף הטומאה לא נתקבל ההלכה ומוקמינן בחזקת שהיא טהורה ממילא דגם הטהרות שנגעו בה טהורים. ומוכרח מדהתוס' דגם לגבי גוף הטומאה לא מהני חזקה.
ונראה מדהתוס' דביש בד"ל אף דלגבי אשה דהוי גוף הטומאה לא ילפינן מסוטה דתהא ודאי טמאה אבל מ"מ הוי ספק טומאה ולא מהני חזקה כמו דלא מהני חזקה לר"ש ברה"י דס"ל דתולין. ובטעם דבריהם י"ל דהא דאין מטמאין, בודאי ספק בגוף הטומאה ברה"י משום דאי אפשר שישתנה דינו ושיהי' ספק שרץ ספק צפרדע ברה"י ודאי טמא וברה"ר טהור ואי אפשר שיהי' הרשויות סותרות ומכחישות זא"ז ולהכי תמיד בספיקו עומד, וכיון דמצינו בשני נזירים שכ' התוס' בחולין ד"ט ובריש נדה דכיון דלא דמי לסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא אחד טהור בודאי מ"מ ברה"י הוי ספק טומאה ולא מהני חזקה וכמש"כ בגליון תוס' בנדה ד"ג דהכי גמירי לה דדבר שא"א להיות טמא ודאי או טהור ודאי ברה"י תולין וברה"ר טהור יעו"ש, ורק לטמא ודאי ברה"י א"א משום דאחד מהם ודאי טהור ומכחיש משא"כ על ספק שאינו מכחיש ילפינן בכה"ג דהוי ספק טומאה ברה"י ולא מהני חזקה, ומה"ט ספק בגוף הטומאה דלא דמי לסוטה וא"א שיהי' הרשויות מכחישות זא"ז מ"מ ספק טומאה הוי ברה"י כמו בשני נזירים ולא מהני חזקה.
וכל זה ברה"י ויש בד"ל אבל ברה"ר או באין בד"ל אע"ג דלגבי גוף הטומאה לא הוכרע לטהר בודאי אבל חזקה שפיר מהני בהו כמו דמהני בספק איסור, וכמו בשני נזירים ברה"ר אע"ג דאחד מהם ודאי טמא מ"מ מהני חזקת טהרה, ולהכי א"ש מש"כ התוס' בחולין ד"י דגם לקולא מהני חזקה דאפילו ברה"י מהני חזקה באין בד"ל, וכיון דהבית נטהר מצד חזקה ממילא גם אדם הנכנס בו טהור כמו שנתבאר.
ואולי י"ל דמש"כ התוס' בנדה די"ז וא"ת כיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקתה משום דאי נימא דילפינן טומאת ראי' מסוטה הרי יהי' מוכרח מזה דלגבי טומאת ראי' אף לגבי גוף האשה לא מהני חזקה דאל"כ הא לא משכח"ל טומאה ודאית בספק ראי' דהא כיון דאנו מסופקים לגבי גוף האשה אם הדם מן המקור או מן העליה ואם היא טמאה עכשיו או טהורה ומוקמינן לה בחזקת טהרה והיא טהורה ודאית ממילא גם הטהרות שנגעו בה טהורים ומוכרח דלא מהני חזקה, וע"כ כתבו, התוס' בזה וא"ת כיון דלא ילפינן מסוטה נוקי אשה בחזקתה אבל לפי המסקנא דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה, אפשר לומר דהיכא דהוי ספק בגוף הטומאה ברה"י מ"מ כיון דעל גוף הטומאה לא ילפינן מסוטה ורק לגבי הנוגע ולגוף הטומאה איכא חזקה שפיר מהני חזקה אף ברה"י וממילא דגם הנוגע בו טהור, וא"ש דהתוס' בכתובות דע"ה ובנדה די"ט בספק שער לבן אי קודם, לבהרת שהקשו דנוקמי גברא אחזקתו כמו שנתבאר.
ז
וראיתי בשב שמעתתא ש"ד פ"ד שכתב לפרש מתניתין דמסוכן דפ"ו דטהרות דפליגי תנאי התם, המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת וכתב לפרש דר"ש לטעמו דס"ל דס"ט ברה"י תולין וס"ט ברה"ר ודאי טהור ולהכי ודאי מכריע את הספק אבל לרבנן דס"ל דרה"י ודאי טמא כל חד וחד כדינו ויתכן בזה מאמר ר"ש רה"ר מפסקת, ולכאורה משכח"ל נמי רה"י וכגון דספק שרץ ספק צפרדע דברה"ר טהור וברה"י טמא ומשכ"ל כשהי' ברה"ר והוציאו אותו לרה"י דאז יהי' הרה"י מפסקת משום דא"א להיות ברה"י שרץ וברה"ר צפרדע, ולפי מש"כ ניחא דדוקא רה"ר מפסקת משום דברה"ר טהור ודאי ולר"ש כה"ג בספק שרץ אפילו הי' בתחלה ברה"ר ואח"כ ברה"י מ"מ הרה"ר מכריע את הרה"י עכ"ד הש"ש, ובעיני יפלא חידוש דין זה דלר"ש יהי' ספק שרץ ספק צפרדע כל שהי' פעם אחת ברה"ר נידון כצפרדע הכי הרה"ר יברר את המציאות, ובפרט למש"כ דגוף הטומאה לא נטהר גם ברה"ר דאלת"ה א"כ גם ברה"י יטהר דהרי אין בד"ל וע"כ דגוף הטומאה בספיקו עומד, ולפי מש"כ דאין רה"י ורה"ר ענין בירור על עצם המאורע ורק הלמ"מ שיש על הנוגע דין טומאה או דין טהרה א"כ איך יהי' רה"ר בירור על רה"י, ע"כ נראה דאין ראיית הש"ש מהא דר"ש דס"ל רה"ר מפסקת ראי' מכרעת דשאני התם דאיכא חזקת חי של המסוכן וחזקה הוי כעין בירור וסוקלין ושורפין על החזקות ונהי דס"ט ברה"י גם לר"ש דס"ל תולין ל"מ חזקה שכנגדה אבל כאן שהי' המסוכן אח"כ ברה"ר והתם אנו דנין לגבי הנוגע דטהור גם משום חזקת חי בזה הוי בירור וע"כ ס"ל לר"ש דרה"ר מפסקת דהודאי מכריע את הספק, אבל בספק שרץ ספק צפרדע שאין בגוף הטומאה חזקה גם ברה"ר וחזקת טהרה של הנוגע אינו מועיל להנוגע השני, וכמש"כ הרמב"ן שאין חזקת הפנויות מועילות לגבי אחריני וכמבואר בכתובות דע"ו, ובפרט שהספק במאורע המסובב לא מהני חזקת הנוגע וכמש"כ הריטב"א בריש נדה ובדף י"ח גבי שליא בבית ובערובין דל"ו בשם הר"ר שניאור וא"כ נשאר רק צד ס"ט ברה"ר וזה אינו בירור כלל וע"כ. הדין במקומו עומד דברה"י טמא וברה"ר טהור, ולא משכח"ל כלל לפי"ז רה"י מפסקת דבספק שרץ ספק צפרדע א"א שיהי' מכריע הרה"י דגם ברה"י אין הטומאה בעצמה טומאה ודאית כיון שאין זה שום בירור ורק רה"ר מפסקת משום חזקת חי כמו שנתבאר.
ח
הרי נתבאר דאין דיני רה"י ורה"ר ענין בירור, וא"ש דעת הרמב"ם שפסק דצרתה מתיבמת כמו שנתבאר באות ב', ובזה י"ל דס"ל להראב"ד החולק ואומר דסוטה חולצת ולא מתיבמת דסוגין דסוטה פליגא אסוגיא דיבמות כמבואר ברא"ש ולא ס"ל לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק והרא"ש תמה ע"ז, ולפמש"כ י"ל דהראב"ד ס"ל דס"ט ברה"י הנזיר קן מגלח עליו וחייב על ביאת מקדש כרבי הושעי' רבה ולדידי' ס"ט ברה"י דטמא הוא ענין ודאי דאפילו נימא דלא הוי התבררות על עצם המאורע מ"מ כיון דהתורה עשאה ספיקו כודאי לגבי הנוגע שוב הוי הדין כעצם המאורע ואין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק וגם בסוטה ספק איתא גם לאו דטומאה דדין התורה השוון להדדי כמש"כ התוס' והרשב"א ביבמות די"א דאיכא לאו דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה גם בספק סוטה, ואם יש טומאה כעריות בודאי סוטה גם בספק סוטה איתנהו ג"כ טומאה כעריות וכיון דתנינן בריש סוטה דאם מת חולצת ולא מתיבמת ע"כ דגם סוטה ודאית צריכה חליצה דמ"ש ספק סוטה מן ודאי סוטה, ומתורץ קושית התוס' שם שהקשו דהא' קרא בזינתה ודאי כתיב ומנ"ל ספק סוטה, ולדעת הראב"ד אתי שפיר דאין חילוק כלל בין סוטה ודאי לסוטה ספק כיון דהתורה עשאה כודאי וכמו דסוטה ודאי אסורה ביבום מקרא דלאחר ולא ליבם הכי נמי סוטה ספק כדין ס"ט ברה"י דטמא ודאי וכ"ז לפי סוגיא דסוטה, אבל רב בסוגיא דיבמות דס"ל דסוטה פטור מחליצה בע"כ צ"ל דס"ט ברה"י לא הוי טומאה מבוררת ואין הנזיר מגלח עליו. דאל"כ תקשי לי' מתניתין דחולצת ואמאי הא ספק טומאה כודאי ולדידי' סוטה ודאית אינה חולצת, אלא ע"כ צ"ל דספק טומאה שאני דאינה מבוררת כודאי וכנ"ל או די"ל דרב ס"ל דמתניתין דסוטה אתיא כר"ש דס"ל דגם ס"ט ברה"י תולין כמבואר בריש נדה ולא ס"ל דס"ט ברה"י הוי כודאי, אולם דוחק לומר כן דלא אישתמיט תנא דפליג אמתניתין דסוטה ויאמר דגם בספק סוטה אינה חולצת ועכצ"ל דשאני ספק סוטה מודאי וכדמחלק הש"ס ביבמות אליבא דרב].
ולדעת הרמב"ם י"ל ג"כ קושית התוס' בסוטה שם עפי"מ שכתבנו באות א' דהא דאמרינן דסוטה טומאה כתיב בה כעריות היינו לבתר דגלי קרא דלאחר ולא ליבם ומוכח מזה דהקפידה תורה באיסור זנות ליבם כמו לבעל וממילא בסוטה ודאית הוי טומאה כעריות ופטורה מן החליצה ומן היבום וסוטה ספק אסורה בעשה ליבם כמו לבעל אלא כיון שאין בסוטה ספק טומאה מבוררת חולצת וא"ש קושית התוס', ולדעת הראב"ד יש לפרש ג"כ דהא דמקשה הש"ס אי הכי חליצה נמי לא תבעי היינו כיון דאסורה משום לאחר ולא ליבם וממילא איכא ג"כ טומאה כעריות וגם בסוטה ספק איכא טומאה וא"כ חליצה נמי לא תיבעי, וע"ז משני רב יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דלא דמי לכל העריות דאין קידושין תופסין בחיי"כ ונפקע הזיקה ג"כ, ולהכי אמרינן בפ' הערל דע"ט דלרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו היינו דפקע זיקה ואין בכחה לחול, משא"כ בסוטה דהכל מודים דתפסי בה קידושין ואלו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא וא"כ גם הזיקה חלה ולא פקעה, ולדעת הרמב"ם צ"ל לכוין השמועות דמאי דמקשה בסוטה א"ה חליצה נמי לא תבעי דע"כ בסוטה ספק קאי וליכא טומאה ומ"מ מקשה כיון דבפירוש גילתה תורה לאחר ולא ליבם א"כ נימא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דילפינן מדרב גידל ביבמות ד"כ ועלתה יבמתו השערה יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כגון אלמנה לכה"ג מן הנישואין אפשר לומר דדוקא אלמנה לכה"ג דלא גילתה תורה בפירוש דליכא בה מצות יבום ורק לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל בסוטה דגלי קרא דליכא בה מצות יבום א"כ גם בספק סוטה לא תעלה לחליצה לפי שאינה עולה ליבום, וע"ז משני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דהוי כשאר חיי"ל ועשה וכדמשני ביבמות ד"כ מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין וגלי קרא דכל מקום דתפסי קידושין כתיי"ל ועשה לא נפקע הזיקה וחולצת וכ"כ הרשב"א ביבמות שם דהא דסוטה ספק חולצת מדרב גידל נפקא, אבל בסוטה ודאית דטומאה כתיב בה כעריות ויש לה דין ערוה אינו נכלל בדרשא דרב גידל ואדרבה הוקשה לכל העריות ולהכי אף דתפסי בה קידושין מ"מ כל שאינה עולה ליבום אינה עולה גם לחליצה ככל העריות.
תמצית הדברים דלדעת הרמב"ם והרא"ש הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו בספק סוטה דדמי לשאר חיי"ל ועשה דתפסי בהו קידושין, אבל סוטה ודאית דהויא ערוה גמורה אף דתפסי בה קידושין מ"מ דמיא לשאר עריות, ולדעת הראב"ד כל דבעיא גיטא מבעלה לא פקע זיקה ולהכי אף סוטה ודאית חולצת לפי סוגין דסוטה דגם ערוה גמורה אם קידושין תפסי בה צריכה חליצה, ובזה מחולקים הסוגיות דרב דס"ל דסוטה פטורה מן החליצה פליג על רב יוסף ולא ס"ל הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא כמש"כ הרמב"ן בחי' ליבמות די"א. ומדברי הירושלמי מבואר דפליגי בה רב ור' יוחנן דבירוש' יבמות פ"ו ה"א ובסוטה פ"א ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגע בה רב אמר משום שכתוב בה טומאה כעריות, ומשמע דריו"ח ס"ל דרק מדרבנן אסורה והיינו דס"ל דסוטה גופא ג"כ צריכה חליצה וכשי' הראב"ד וכפי המבואר מסוגיא דסוטה ורק ביבום אסורה ודמי לצרת חיי"ל ועשה ובדין שתהי' צרתה מתיבמת רק דרבנן החמירו בזה משום ריח ערוה ורב אמר כשמעתיה דטומאה כתיב בה כעריות, והמשנה למלך בפ"ו מהל' יבום כתב ע"ז דאין לדברי הירושלמי באור ולפי מש"כ יש לפרש דר' יוחנן ס"ל דצרת סוטה אסורה ליבום מדרבנן משום ריח ערוה אבל מה"ת הויא כצרת חיי"ל ועשה.
ואין להקשות על מש"כ בשי' הראב"ד דס"ל דספק סוטה כודאי והוי כודאי טומאה ואיכא בה גם לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דהא משי' הראב"ד גופא מוכח דס"ל דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל כו' לשוב לקחתה שהרי בפ"א מהל' איסו"ב הכ"ב בדין דאיסור יוחזק על פי ע"א המבואר בירושלמי דסוטה פ"ו בע"א הבא אחר קינוי וסתירה כתב הראב"ד דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ואי איתא דספק סוטה כודאי ואיכא בי' לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה א"כ לא שייך בזה איסור יוחזק עפ"י ע"א דהא גם לפני עדות הע"א הי' לוקה משום טומאה הרי מפורש בדעת הראב"ד דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל לשוב לקחתה ואין זו כודאי סוטה נראה דהראב"ד בעל הזכות המובא ברא"ש אין זה הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם והא הראב"ד לא השיב ע"ד הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום וחליצה וס"ל להראב"ד בעל ההשגות כשי' הרמב"ם דסוטה פטורה מן החליצה וכן מוכרח מכמה מקומות שאין זה הראב"ד בעל ההשגות כמו שהאריך בזה במלבושי יו"ט ח"ב.
ט
ולכאורה יש לה"ר לשי' הראב"ד דהסוגיות חלוקות וגם סוטה ודאית כיון דלא נפקא מבעלה בלא גט לא פקע זיקתה מיבמות דע"ט דאמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן כו' תמתין עד שתגדיל ותצא זו משום אחות אשה. וק"ל הא כיון דחזינן דסוטה פטורה מן החליצה אע"פ שקדושין תופסין בה וע"כ דחומר הערוה גרידא אע"פ שאין בכחה להפקיע הקידושין מ"מ פוטרת מן החליצה, שפיר יש לנו לומר ג"כ דאף בנשא מת ואח"כ נשא חי אף שכבר נתפסה הזיקה מ"מ חומר הערוה דאחות אשה פוטרת מן החליצה דלא גרע מסוטה, אבל איסור פצוע לרע"ק דאין בו חומר ערוה כלל אלא כיון דלא תפסי בה קידושין גם זיקה ליכא, וכ"כ הרמב"ן בחי' ליבמות ד"כ מסתברא חיי"ל דתפסי בה קידושין וזיקה בכדי לא פקע, וע"כ לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל פקע הזיקה וכ"כ הרמב"ן לתרץ קושית התוס' ביבמות ד"ט וכ"נ מדברי הירושלמי דאמר אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה א"ל אפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אמרת אינה צריכה חליצה, הרי דהא דאינה צריכה חליצה לרע"ק הוא מטעם שאין קידושין תופסין בה גם זיקה פקע וא"כ מצינו למימר דדוקא באיסור פצוע מקודם שעוד לא חלה הזיקה כלל אינה חולצת אבל בנפלה לו ואח"כ נפצע שכבר חלה הזיקה מהיכ"ת שיפקע לרע"ק ותפטר מחליצה והא התוס' ביבמות דמ"ט ע"ב וכל הראשונים חלקו על פרש"י שם דס"ל דכל היכא דאמרינן אין קידושין תופסין האיסור מפקיע גם הקידושין דמעיקרא וסוברים דכיון שכבר נתפסו הקידושין אין בכח האיסור להפקיען וא"כ לפי"ז גם גבי זיקה ג"כ י"ל דכיון שהזיקה כבר חלה שוב אין האיסור מפקיען, ולא דמי לאחות אשה דשם לאו משום ביטול הקדושין נדחה היבום אלא משום חומר הערוה גרידא כמו סוטה דפוטרת מן החליצה אף דתפסי בה קידושין, אבל איסור פ"ד לרע"ק דכל הפטור מן החליצה הוא מטעם דאין הזיקה נתפסת כשם שאין הקידושין נתפסין ואימתי אין הזיקה נתפסת רק בפצוע מעיקרא אבל בנפלה לו ולבסוף נפצע שכבר חלה הזיקה אין איסור פצוע מפקיע ובדין הוא שלא ידחה איסור פצוע לעשה דיבום ומאי קא מקשה ליה אביי לרבה, אבל אם נאמר כשי' הראב"ד דסוגית חלוקות הן בסוטה א"ש וס"ל להש"ס בפ' הערל דגם סוטה בעיא חליצה כסוגיא דסוטה משום דלא נפקא בלא גיטא, א"כ גם ערוה גופא ג"כ תלוי בתפיסת קידושין וכל דתפסי בה קידושין בעיא חליצה. וע"כ הא דגלי רחמנא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא בעיא חליצה לאו משום חומר הערוה גרידא היא אלא דזיקה תלוי במצות יבום והויא תלוי' בדבר, וכל שבטל היבום ממילא ג"כ הזיקה בטלה ולהכי כיון דנשא החי אח"כ הרי בא איסור אחות אשה ומדחה מצות יבום ממילא הזיקה ג"כ בטלה. וא"כ ה"ה בחיי"ל לרע"ק אתי איסור פצוע ומדחה ליבום והזיקה ממילא פקעה.
וצריך לומר לשי' הרמב"ם והרא"ש דהא דמקשה בפשיטות לרע"ק בנפלה ולבסוף נפצע משום דלרע"ק דאין קידושין תופסין בחיי"ל אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דילפינן מדרב גידל יש לך אחרת בחיי"ל ועשה הא מבואר בדברי הגמ' ד"כ משום דמסתברא חיי"ל דתפסי בה קידושין, ולפי"ז לרע"ק דאין קידושין תופסין בחיי"ל דמי לחיי"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ולפי"ז אינם מפרשים כפי' הרמב"ן משום דתפסי בה קידושין וזיקה בכדי לא פקע, אלא דמשום חומרא וקולא קאמר או משום דקרינן ביה לקחת וכמש"כ הרשב"א ולהכי בחיי"ל לרע"ק אף שנתפסה הזיקה מעיקרא כגון שנפלה ולבסוף נפצע מ"מ הא אי"ע ליבום ואי"ע לחליצה ג"כ, והטעם בסוטה דפטורה מן היבום ומן החליצה הוא ג"כ משום דטומאה כתיב בה כעריות ונכללת בדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ואף דתפסי בה קידושין מ"מ יש לה דין ערוה לענין זה דלא תתרבה מדרשא דרב גידל, וממילא אמרינן כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ועפי"ז שפיר מקשה הש"ס כמו שבערוה אע"פ שנתפסה הזיקה מעיקרא מ"מ אתי איסור אחות ודחי וע"כ מטעם כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, א"כ ה"נ חיי"ל לרע"ק דאינם נכללין בדרשא דיבמתו וכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה. והסברא היא לפי"ז דשאני זיקה מקידושין דבקידושין כיון שחל תו לא פקע דקידושין לא פקע בכדי אבל בזיקה דכל עיקרה הוא משום מצות יבום וכיון שאינה ראוי' למצות יבום ממילא פקע הזיקה, ולהכי כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, רק בחיי"ל לדידן נפיק מקרא דיבמתו דאף שאי"ע ליבום עדיין הזיקה עליה משום מצות חליצה וגם לרע"ק קרא דיבמתו איצטריך לספק סוטה דתפסי בה קידושין ואין בה טומאה כעריות ואיתרבי לחליצה מגזיה"כ.
אבל לשי' הראב"ד אינו כן אלא דגם בערוה גופא הטעם שאי"ע לחליצה משום דלא תפסי בה קידושין ולא נתפסה הזיקה, ובסוטה אף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ כמו דמבעלה בעיא גיטה ה"נ מיבם בעיא חליצה, והא דילפינן דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה היינו שאינה עולה ליבום משום חיוב כרת ולא תפס בה הזיקה, ומייתי הש"ס הראי' בפשיטות דכמו דבנעשית ערוה אח"כ נפקע הזיקה וע"כ משום שאי"ר ליבום בדין שתפקע הזיקה ה"נ באיסור פצוע ולפי"ז גם לפי המסקנא נפ"מ בין הרמב"ם והראב"ד בפירוש הטעם דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דלדעת הרמב"ם הוא גזיה"כ משום חומר הערוה ודלא תפסי בה קידושין מורה רק על החומר ולהכי גם בסוטה דחמורה משום דטומאה כתיב בה כעריות הדין ככל העריות אף דתפסי בה קידושין, ולשי' הראב"ד הא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משום דלא תפסי בה קידושין הוא באמת כפשוטו מצד הסברא וכסברת הרמב"ן דלא נתפסו בהו הזיקה משום דלא תפסי בהו קידושין ולהכי בסוטה דתפסי בה קידושין אף דאית בה חומר ערוה מ"מ נתפסה הזיקה וזיקה בכדי לא פקעה.
י
ויש לעשות סמוכין לשי' הראב"ד דסוגיות חלוקות הן בדינא דרב ולהקשות לדעת הרמב"ם ולהראשונים דעמי' מסוטה די"ח ע"ב דאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה כו' אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני רע"ק היא דאמר אין קידושין תופסין בחי"ל ומשוה לה כערוה ע"כ מבואר מד' הגמ' דלרב המנונא שו"י שזינתה הויא כא"א אפי' לרבנן דרע"ק משום דאגידא בי' כא"א וכמש"כ התוס' שם ולרע"ק לכו"ע אסורה, ולכאורה לדידהו הויא סוטה ודאית ופטורה מן החליצה מן היבום דכיון דכא"א היא וטומאה בה כתיב כעריות ויחודש דין חדש דלרע"ק ולרב המנונא כיון שזינתה פקע זיקתה. [ואין להקשות לפי"ז דהאיך מתנה עליה אם זינתה דהא אם זינתה בעודה שו"י איננה אשתו והא בעינן והביא האיש את אשתו, די"ל דע"י גלגול שאני והא בע"כ צ"ל כן בהא דמתנה על נישואי אחיו שם וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' סוטה, והא אי נימא בזינתה בנשואי אחיו הוי סוטה ופטורה מן החליצה ומן היבום דאין זו אשתו, ע"כ צ"ל דע"י גלגול אף בכה"ג מתנה וכ"כ המקנה בקידושין דכ"ז].
שו"ר בתשו' רעק"א סי' ר"ו שהקשה ע"ד התוס' יבמות דצ"ב בד"ה ואמרו לה שכ' ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא ואפילו לרע"ק דמשוי זנות יבמה כזנות דא"א ואוסרה איבם דאפילו א"א לא מסתרא מדאורייתא ע"י טעות והקשה ע"ז הגאון רעק"א קושי' עצומה דהא בלא"ה לא הוי ממזר מדאורייתא דהא הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר כמבואר ביבמות דמ"ט ע"ב, וע"ז הביא בשם חכם אחד לתרץ דיבם שאני דכיון שזינתה טומאה כתיב בה כעריות ופטורה מן החליצה. ומן היבום ושוב הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה והולד ממזר ולהכי כתבו דלא מסתרא ע"י טעות יעו"ש, ונראה דמפשט פשיטא ליה להגאון רעק"א דשו"י שזינתה דין סוטה עליה ופטורה מן החליצה ומן היבום, אבל הדבר מתמי' בעיני דלפי"ז להס"ד בד' התוס' דנאסרה מדין סוטה מדאורייתא על היבם עדיפא הו"ל להקשות דאמאי הולד אחרון ממזר דהא כיון שזינתה והויא סוטה ודאית פקע זיקתה וממילא דלא הוי הולד ממזר לרע"ק מיבמה לשוק, ולפי האמת אין הכרח מזה כיון דלא מתסרא מדאורייתא ע"י טעות ואין עלי' דין סוטה להכי הולד אחרון ממזר.
אבל גוף החידוש נפלא בעיני דלפי"ז לרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל ולדידי' הולד ממזר מיבמה לשוק וכדאמר ביבמות די"ד ע"ב לאפוקי מדרע"ק דאמר יש ממזר מחיי"ל, וקשה דהא לרע"ק שו"י שזינתה הויא סוטה ודאית בהעראה לחוד ואין אשה מתעברת בהעראה ובגמ"ב כבר סוטה הואי ופטורה מן החליצה ומן היבום, א"כ בגמ"ב תו ליכא משום איסור יבמה לשוק רק איסור סוטה לבועל והכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר, ורק שי"ל לפמש"כ התוס' ביבמות דמ"ט בד"ה סוטה א"נ בבועל לא כתיב הוי' ולא תפסי בה קידושין ולרע"ק ממילא דהוי הולד ממזר מדין סוטה לבועל, אבל לתירוץ הראשון שם קשה ודוח"ל משום כיון דאי אפשר לגמ"ב בלא העראה שהיא בחיוב לאו ממילא הולד ממזר לרע"ק אף שלאחר העראה נפקע הזיקה דסוף סוף אין זה יצירתו בעבירה דהא בגמ"ב כבר הותרה, וילע"י בזה ממש"כ הראשונים בקידושין דע"ז בכהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה דחדא ביאה לא מחלקינן לומר דבגמ"ב הוי חללה, וכ"כ השי"מ בכתובות ד"ל גבי בעולה לכה"ג דלא מחלקינן לומר דהוי חללה, אך יש לחלק דלהוסיף איסור בגמ"ב לומר שנתחללה אפשר דחדא ביאה לא מחלקינן אבל לאחר מה שהותרה לא מצאנו סברא זו דסוף סוף נפקעת הזיקה משנאסרה בהעראה ואין בה איסור דיבמה לשוק, ועוד דלפי"ז לא משכח"ל איסור דלא תהי' אשת המת החוצה רק בפעם אחת דמשזינתה פ"א שוב פקע זיקה ומותרת להנשא ואף די"ל בדוחק דמיירי ע"י טעות ובכה"ג דלא הוי סוטה מדאורייתא הולד ממזר דלא נפקע זיקה, מ"מ לא אישתמיט למימר הכי דרק ע"י טעות ושוגג הוי ממזר לרע"ק ביבמה לשוק ובמזיד לא משכחת לה.
עוד ק"ל מיבמות דצ"ב א"ל ר' יוחנן לאו משנתינו היא דתנן האומר לאשה כו' לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת א"ל ר"ל כו' מתניתין רע"ק היא דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל, וקשה אי נימא דע"י ביאת יבמה לשוק יש לה דין סוטה א"כ תפקע זיקתה ולפי"ז לרע"ק דמסיק בסוטה לדידי' שו"י שזינתה אסורה כא"א אי תתקדש בביאה מצד הדין ראוי שיחולו הקידושין בגמ"ב (כדין קידושי ביאה דכל המקדש דעתו אגמר ביאה) והא בהעראה נאסרה ופקע זיקתה ובגמ"ב לא הוי יבמה לשוק רק סוטה לבועל דתפסי בה קידושין, וא"כ לפי"ז אמאי הוי דשלב"ע לרע"ק הא בידו לקדשה בביאה וכל היכא דהוי בידו לא הוי דשלב"ע, והכא במקום קידושי כסף בידו לקדשה בביאה ועל ידי ריצוי שניהם בידם להפקיע הזיקה, ואף דהוי באיסור מ"מ הא מבואר דלמ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק לא הוי דשלב"ע אע"ג דהא דבידו לקדשה מעכשיו הוא באיסור, ולשי' התוס' יבמות דמ"ט אי ללאו הוא דאתי ולקי נמי אקידושין ומ"מ ל"ה דשלב"ע [ועי' ברש"י אי לאו דדלאי כו' דהו"א משום דאסור לקדשה הוי דשלב"ע] וא"כ הא בידם להפקיע הזיקה באיסור על ידי קידושי ביאה, ואפ"ל דאע"פ שמתרצים שניהם לקידושין מ"מ אין זה בידו בדבר התלוי בידה ג"כ ודמי להא דאמרינן בקידושין דס"ב נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ולא מהני הריצוי של עכשיו והריטב"א מפרש משום דהא מחוסר מעשה גדול ועי' באבני מלואים סי' מ"ג, ועוד נראה דהא דבידו לא הוי דשלב"ע היינו שבידו לעשות על מה שמתנה כמו במחוברים לכשיתלשו דבידו לתלוש וכן בידו לשחררה על הקידושין אחר השיחרור וכן ביבמות דנ"ב ביבמתו, אבל בזה שמתנה לאחר שיחלוץ לך יבמך כיון דאין הקידושין תופסין עכשיו ואין בידו שתחלוץ אע"פ שבידם להסיר הזיקה באופן אחר חשוב לאחר שתחלוץ דשלבל"ע, [ועי' באס"ז כתובות דנ"ט בידו לפדות אבל אשה אין בידה להתגרש מה שהביא בשם הרמב"ן דאפילו לרב הונא דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא מיחייל לה מהשתא אע"פ שיש בידה מצד אחר כיון שלא התנה על זה והוא ממש כסברא זו, ויעוי"ש שנראה שנחלקו הראשונים בזה אם חשוב בידו בכה"ג] אולם גוף הדין שתוכל יבמה לשוק להתקדש בגמר ביאה הוא דבר מחודש ותמוה.
וסבור היתי לומר דשו"י שזינתה אע"פ שנאסרת ליבם מכל מקום אין בה טומאה כעריות, דדוקא סוטה לבעל דחמירא ומסתעף מאיסור א"א החמור תלה בה הכתוב טומאה והקשה לעריות, משא"כ בשו"י שזינתה דבא מכח איסור לאו דיבמה לשוק אין בה טומאה כעריות, אבל זה אינו שהרי אין מקרא מיוחד על איסור שו"י שזינתה דנימא שזה מין איסור אחר, ורק שנכלל בדין א"א שזינתה, ואיך נחלק ונאמר דאיסור א"א שזינתה יש כאן אבל טומאה אין כאן דהיכן מצינו איסור סוטה בלא טומאה, ועוד דא"כ איך אפשר שתיאסר שו"י ע"י קינוי וסתירה דהוא מצד דעשאה הכתוב כודאי בספק טומאה והא כיון שאין בה טומאה תהי' ככל הספיקות שאינן אלא מדבריהם.
ומזה סייעתא לשיטת הראב"ד דסוגיות חלוקות הן ולפי הסוגיא דסוטה ד"ה גם סוטה ודאית אסורה רק ביבום אבל מחליצה לא מיפטרה כמו דלא נפקא מבעלה בלא גט, ולהכי א"ש בשו"י שזינתה דלא נפקע הזיקה ואתי כמאן דס"ל דלרע"ק הוי ממזר מיבמה לשוק כסוגיא דסוטה ומיושב בזה קושית התוס' ביבמות די"ד בד"ה פשיטא שכתבו תימא דלא מסיק אדעתיה דאתי לאפוקי מדרע"ק, ולפי מה שנתבאר חידוש גדול חידש המתרץ דלרע"ק הוי ממזר מיבמה לשוק ולא אמרינן דמהעראה פקע הזיקה לפי דהוי סוטה וס"ל להמקשה כרב ומשני דלרע"ק הוי ממזר מחיי"ל דיבמה לשוק ככל חיי"ל דלא פקע הזיקה, וגם הא דס"ל להש"ס ביבמות דצ"ב דהוי דשלבל"ע ולא ס"ל דבידו לקדשה בביאה ולהפקיע הזיקה ס"ל ג"כ כסוגיא דסוטה דצריכה חליצה ולא נפקע הזיקה, וביותר י"ל דהא ר' יוחנן הוא דמייתי סייעתא ממשנתינו דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק ור' יוחנן לטעמי' בירושלמי יבמות פ"י ובסוטה פ"א דצרת סוטה אסורה משום ריח ערוה כמ"ש לעיל באות ח' וס"ל דסוטה אינו פטורה מחליצה ורק ביבום אסורה שפיר מייתי סייעתא, ור"ל דחי לה ג"כ לטעמי' דריו"ח דאתי כרע"ק וא"ש.
ולשיטת התוס' והרא"ש והרמב"ם דס"ל דבסוטה ודאית אין פלוגתא כלל ויקשה מיבמות די"ד הא דלרע"ק יש ממזר מיבמה לשוק, ונראה לישב שיטתם והסבר דבריהם באופן אחר, דהא דסוטה פטורה מן החליצה הוא משום דמצינו קרא דרב גידל בחיי"ל דתפסי בה קידושין וקרא דאם לא יחפוץ כל שאי"ע ליבום אינה עולה לחליצה, והנה סוטה לא דמי לחייבי לאוין דלית בהו טומאה וסוטה טומאה כתיב בה כעריות, ואין ראי' מקרא. דרב גידל לסוטה ודאית משום חומר הטומאה, גם מקרא דלא יחפוץ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דמיירי בחיי"כ דלא תפסי בה קידושין אין ראי' לסוטה, דנהי דטומאה כתיב בה כעריות אבל סוף סוף לא דמי דהא תפסי בה קידושין, ונמצא לפי"ז דסוטה אינה נכללת לא בדרשא דרב גידל ולא בקרא דאם לא יחפוץ, איך נדיין דינה לחליצה דהא ליבום גם ספק סוטה אסורה מקרא דלאחר ולא ליבם אבל חליצה הא מדרשא דקרא אין הכרע לא לכאן ולא לכאן, ונראה כיון שאינה מתיבמת מה"ת וממילא אם בא עליה היבם לא קנאה כמו באלמנה לכה"ג מן הנישואין מדאורייתא ליבום לא רמיא, והנה באלמנה לכה"ג נסתפק המל"מ אם בא עלי' היבם אי חייב משום אשת אח דכיון דמדאורייתא לא חזיא ליבום איסור אשת אח במקומה עומדת, ובאמת כבר הכריעו האחרונים יעוין בשעה"מ ובא"מ סי' קע"ג בהגה"ה דכיון דאיתרבי לחליצה מדרב גידל בע"כ דאיסור אשת אח נפקע דבערוה לא בעי חליצה, וכ"ז באלמנה מן הנשואין דגלי רחמנא דבעי חליצה, אבל באיסור סוטה דאינה מתיבמת מה"ת בודאי חייב עליה היבם משום אשת אח דהא קרא דיבמתו ליכא בסוטה דטומאה כתיב בה כעריות ממילא הדר דינא דהיבם חייב עליה משום אשת אח ממילא הוי ערוה ליבם כאשת אח שלא הי' בעולמו או כאילונית דאתמעטא מאשר תלד שאינה צריכה חליצה כאשת אח שיש לה בנים ופוטרת צרתה.
ולפי"ז הא דסוטה פטורה מן החליצה אף דקרא שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה בחיי"כ דלא תפסי בה קידושין קא מיירי מ"מ כיון שאי"ע ליבום מצד קרא דלאחר ולא ליבם ומקרא דיבמתו לא איתרבי לפי דטומאה כתיב בה כעריות וממילא דהיבם חייב משום אשת אח, והדר דינא דהוי כערוה דאשת אח ופטורה מן החליצה ופוטרת צרתה, וספק סוטה אף דאסורה ג"כ מלאחר ולא ליבם מ"מ כיון דאין בה טומאה כעריות לא חמירא משארי חיי"ל ועשה ואיתא בדרשא דרב גידל וכמש"כ הרשב"א ביבמות וכיון דאיתרבי לחליצה ע"כ דאסור אשת אח נפקע.
והנה הרשב"א ביבמות דמ"א ע"ב בהא דמתה אשתו מותר ביבמתו דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להתירה הראשון, הקשה שם דהא כיון שכבר נפטרה איך תחזור ותהי' זקוקה דהא אין דרכיה דרכי נועם והאריך ומסיק דהא דמותר ביבמתו לאו דצריכה חליצה או יבום רק אם רוצה לכונסה מותר לכונסה דכבר פקע איסור אשת אח ממנה כיון שהיתה מתחלה ראוי' ליבום ולא יבנה ליכא כיון שלא עשה מעשה רק דממילא נפקע איסורא יעו"ש היטב, למדנו מדברי הרשב"א דכיון דנפקע איסור אשת אח אינה חוזרת עוד לאיסורה ואף שלא במקום מצות יבום נפקע, ואם כי להלכה בשו"ע סי' קנ"ט ס"ז מבואר דאם מתה ארוסתו חוזרת היבמה להתירה רצה חולץ רצה מיבם, מבואר דבת חליצה ויבום היא דלא כהרשב"א דלדבריו ל"ש חליצה כלל כיון דמצות יבום נפקע, מ"מ בסברת הרשב"א דאשת אח שהותרה לא תיאסר עוד לא מצינו חולק מפורש, וזה הטעם נראה מה שיבמה שאי"ר בשעת נפילה הרי היא כא"א שי"ל בנים כל שאין אני קורא כו' משום דאיסור אשת אח אין לו היתר לחלוטין, אבל ביבמה שהותרה ונאסרה שנשא אחותה מה שנאסרה לא נאסרה מחמת איסור אשת אח שבו רק מצד אחות אשה גרידא, ולהכי במתה ופקע איסור אחות אשה מותרת להתיבם, אבל אילו היתה נאסרת מחמת איסור אשת אח אין לאיסור זה היתר, וכן נראה סברת התוס' ביבמות דכ"ו ד"ה וחליצה דאין אחות אשה הבאה לאחר מכאן פוטרת צרתה, ועי' בתוס' ד"ח שהקשו ג"כ דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי אינו בדין שתפטור צרתה, והטעם משום דרק איסור אשת אח פוטרת צרתה ולא איסור אחות אשה והכא שנשא אחות יבמתו ואיסור אשת אח פקע א"א שתפטור צרתה, ועוד דהא בצרה אין שום איסור אחר רק איסור דאשת אח וממילא בצרה זו שכבר הותרה ואין עלי' עוד איסור אשת אח אי אפשר שתהי' אסורה ועי' בבית מאיר סי' קנ"ט וסי' קס"א.
ולפי המתבאר א"כ בשו"י שזינתה אף לרע"ק צריכה חליצה דהא עיקר הפטור מחליצה הוא לפי שאי"ע ליבום ובאיסור אשת אח וערוה א"צ חליצה אבל בשו"י שכבר הותר גבה איסור אשת אח ואי אפשר לחול עוד מחדש א"כ ליכא גבה רק איסור דלאחר ולא ליבם והוי כשאר חיי"ל ועשה וצריכה חליצה כיון דאיסור אשת אח ליכא ואי אפשר להפקיע הזיקה ע"י איסור לאו דסוטה דתפסי בה קידושין וא"ש הא דלרע"ק יש ממזר מיבמה לשוק אף בביאת רצון ולא נפקע הזיקה ע"י העראה וגם אין בידו לקדשה בגמר ביאה.
אולם כ"ז למאי דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון, אבל לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה נראה דס"ל דאיסור אשת אח חוזר וניעור ולדידי' לרע"ק הוי ממזר מיבמה לשוק וכן בידו לקדשה בגמ"ב [ולפי"ז נסתר קצת מש"כ בדהתוס' דכ"ו ד"ה וחליצה דהא שם קאי אליבא דשמואל והא לדידי' איסור אשת אח חוזר וניעור, אלא דבלא זה פשטות דהתוס' דגזיה"כ הוא דדוקא צרת ערוה שהיתה צרה בחיי' ולא בצרה הבאה לאחר מכאן, ויעוי' בירושלמי יבמות פ"ג אין צרה לאחר מיתה, ובחי' הרשב"א יבמות פ"ג].
ובזה יש לכוין קצת דהתוס' יבמות דצ"ב בד"ה ואמרו שכתבו ומיבם ל"ה ממזר דאורייתא אפילו לרע"ק כו' דאפילו א"א לא מיתסרה מדאורייתא ע"י טעות. ותמה בתשו' רעק"א דהא בלא"ה ל"ה ממזר מדאורייתא דהכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ותירץ משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות ושוב הו"ל אשת אח והולד ממזר, ולפי המתבאר זה היסוד נסתר מהלכה דאיסור אשת אח הואיל והותר הותר ואינו חוזר וניעור וכרב דקי"ל כותיה דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון, מ"מ בדברי התוס' יש לתרץ ולכוין דבריהם דמייתו הוכחה לכו"ע דע"י טעות לא מיתסרא אבל מצד דהבא על הסוטה שאין הולד ממזר אין הוכחה לשמואל דס"ל דאיסור אשת אח חוזר וניעור ולדידי' הולד ממזר משום אשת אח, ומיושב ג"כ מה שדקדקתי בדברי התוס' לפי פי' הגרעק"א דעדיפא הו"ל להקשות דאמאי הולד אחרון ממזר אליבא דרע"ק משום דזו הקושיא אינה כהלכה דקי"ל כרב דאין איסור אשת אח חוזר וניעור ולא נפקע הזיקה ושפיר הוי ממזר אליבא דרע"ק.
יב
ועוד נראה דהדבר תלוי בשני תירוצי הש"ס ביבמות ד"ח דלמאי דמשני התם דאיצטריך קרא דעליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי א"כ גלי קרא בהדיא דבכה"ג אין כאן מצות יבום כלל והרי היא כאשת אח שיש לה בנים וממילא ה"ה סוטה דטומאה כתיב בה כעריות אתי בהקישא דר' יונה אבל לפי מה דס"ל לרבא שם דקרא לא איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ורק מסברא ידעינן דלא הותר איסור אחות אשה משום דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומהטעם שכ' התוס' שם או כמש"כ הטו"א במגילה ד"ג דרבא לית לי' הואיל ואשתרי אישתרי נמצא לא מכח דגלי קרא נאסרה ליבום דאיצטריך קרא למיסר צרה במקום מצוה דוקא. ורק מסברא ידעינן דלא הותר רק איסור אשת אח ולא איסור אחר וממילא לא אתי עשה דיבום ודחי איסור אחות אשה שהוא ל"ת שיש בה כרת. ולהכי באיסור אחר שאין דומה לאחות אשה כגון סוטה אף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ הרי קידושין תופסין בה וחולצת כשאר חיי"ל ועשה כיון דליכא מיעוטא להדיא ומסברא לא אתי דהא דטומאה כתיב בה כעריות והקישא דר' יונה לא מצי משוי לי' כל"ת שיש בה כרת. ואע"פ דגם לרבא דלא איצטריך קרא משום דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מ"מ הא ממילא נשמע מקרא דעליה דאסורה, נראה דקרא דעליה לרבא דאיצטריך למישרי צרה שלא במקום מצוה דבמקום עליה הוא דאסירה שלא במקום עליה שריא א"כ ע"כ בשעת נפילה מיירי דאיכא בי' צרה ולצרור הא מיירי שהיתה צרת ערוה בחייה כמוש"כ התוס' בדכ"ו ורק למאן דדריש מעליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דחיק לחלק בין לצרור ועליה כמש"כ התוס"י בד"ח אבל לרבא הא עיקר עליה להורות היתר לצרה שלא במקום מצוה וכפשטי' דקרא דעליה ולצרור שהיתה צרה בחייה, וע"כ בשעת נפילה מיירי ולהכי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי רק לפי שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת אינה מתיבמת וכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, וכל זה בערוה דכרת משא"כ בלאו דסוטה דדינה כשאר חיי"ל ועשה.
וכל זה לפי שיטת התוס' בכתובות ד"מ דסוטה הוי ל"ת ועשה ואינה נדחית מפני עשה, אבל לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א בחי' לכתובות שם שמפרשים קושית הש"ס אנמצא בה דבר ערוה וס"ל דעשה דסוטה הוי כלאו הבא מכלל עשה ונדחית מפני עשה יקשה לפי"ז בשו"י שזינתה דניתי עשה דיבום וידחה ל"ת, ובאמת כבר נתקשה בזה בתוספות הרא"ש בחי' ליבמות ד"ט במה שהקשו התוס' שם לרע"ק דחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו דניתי עשה וידחה ל"ת, והוסיפו בתוס' הרא"ש להקשות מסוטה די"ח דמשמע אליבא דרע"ק דמשוי חיי"ל כערוה דניתי עשה וידחה ל"ת, והתוס' לשיטתם בכתובות ד"מ דסוטה הוי ל"ת ועשה ואינה נדחית להכי לא הקשו מסוטה, ולכאורה אין התחלה לקושית תוס' הרא"ש, דשאני סוטה דטומאה כתיב בה כעריות וילפינן מהקישא דר' יונה מעלי' דליכא מצות יבום כלל, ובשארי חיי"ל שפיר הקשו התוס' לרע"ק דליכא היקש לעריות משא"כ בסוטה דטומאה כתיב בה כעריות, והא דמשני בסוטה די"ח כרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל היינו דלרבנן דלא משוי חיי"ל כערוה ולא הוי כאשת איש ועל כן לא נאסרה ואין כאן טומאה כלל, משא"כ לרע"ק דנאסרה וממילא אית בה טומאה כעריות אין כאן מצות יבום כלל.
אולם לפי"מ שנתבאר דלרבא בנשא מת ומת דס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי והא דאינה מתיבמת מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת. א"כ שפיר הקשו בתוס' הרא"ש דבכה"ג ליתי עשה דיבום ולדחי ל"ת, ובאמת קושיתם מסוטה אלימא טפי דלא יספיק מה שתירץ הרמב"ן ביבמות שם דלרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל לא תפסי זיקה, וכן מה שתי' השעה"מ עפ"י דברי הרשב"א ביבמות ד"כ דבעינן לקחת שתהי' בה ליקוחין ובחיי"ל דאין קידושין תופסין לרע"ק לא קרינן בה לקחת, וכן מה שתי' בתוס' הרא"ש דס"ל לרע"ק כרבי דיליף מולקחה יעוי' שם דהא בסוטה הכל מודים דתפסי בה קידושין ותפסי בה זיקה וקרינן בה לקחת וקרינן בה ולקחה לרבי וקשה דליתי עשה דיבום ולידחי ל"ת דסוטה. ודוחק לומר דהא דתני שומרת יבם וכנוסה משום ביאה שניה, וכן הא דרב המנונא דשו"י שזינתה אסורה ליבמה גזירה ב"ר אטו ב"ש דהא פשטיות הסוגיא נראה דאסורה מן התורה גם ב"ר.
יג
ונראה בישוב קושית תוס' הרא"ש מ"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דסוטה דלכאורה צ"ב סברת רב המנונא דשו"י שזינתה נאסרת. נהי דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק והוי כא"א מ"מ כיון דאינה נאסרת רק בלאו מנ"ל בא"א גופא שאינה בחנק כגון שפחה חרופה שתהי' אסורה לבעלה בזנות, גם למאי דמשני שם בסוטה מתניתין כרע"ק דאין קידושין תופסין בחיי"ל ולהכי נאסרת צ"ע דהא לרע"ק כל חיי"ל אין ק"ת גם שלא מחמת אישות א"כ אשת איש לא הוי ולמה תיאסר כאשת איש, והתוס' בסוטה שם בד"ה בשומרת כתבו משום דאגידא בי' הו"ל כארוסה וצריך באור הא זיקה אינו אלא מדרבנן ורע"ק ס"ל אין זיקה והא בפירוש שנינו במשנה בנדרים דע"ד דאמר רע"ק אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאיש וכיון דלא דמי לארוסה מהכ"ת תיאסר, ובירושלמי סוטה פ"ב הל' ה' הובא בתוס' סוטה י"ח מאן תנא שומרת יבם רע"ק דאמר יש ממזר ביבמה אמר לי' רבי אילי מה איכפת לי' ממזר גבי קינוי התורה אמרה וקינא את אשתו אפילו מקצת אשתו, ונ"ל דה"פ דהירושלמי מקשה מה בכך דהוי ממזר לרע"ק הא מ"מ לא הוי אשת איש עי"ז ורק דרע"ק ס"ל דיש ממזר מחיי"ל, ומשני התורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו היינו דשו"י דהוי מקצת אשתו הוי ג"כ קינוי, וזהו דלא כפירוש המפרשים שם שמבארים שהתורה אמרה כו' הוא מקושית הירושלמי, עוד שם בירושלמי ולא כן א"ר ינאי מנין שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק כו' ולאו מתניתא היא לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת כו' א"ל ר"ל כו' פתר לי' כר' עקיבא דרע"ק אמר יש ממזר ביבמה ויתיבוני' מה איכפת לי' ממזר גבי קינוי (כ"ה גירסת התוס' ודלא כגי' המפרשים) התורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו. נראה פירושו דהירושלמי מקשה דהא לר' ינאי אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ואפשר לאוקמי מתניתין כרבנן ועדיפא מדרע"ק דלרע"ק דס"ל יש ממזר מחיי"ל ואין ק"ת ביבמה לשוק לפי שהוא חיי"ל ואין זה מחמת אישות אבל לרבנן דס"ל דקידושין תופסין בחיי"ל וביבמה לשוק אין תופסין ע"כ משום דאגידה בי' ויבמה הרי היא כאשת איש וכלשון הגמ' ביבמות דצ"ו יבמה הרי היא כא"א ולענין זה זיקה ככנוסה ולהכי לכשזינתה אסורה ומביא מאי דדחי ר"ל ממתניתין דהרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך אתי כרע"ק דאמר יש ממזר ולרבנן ק"ת ביבמה לשוק והדר מקשה מאי איכפת לי' ממזר גבי קנוי דהא אין זה מצד אשות ומשני התורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו וזהו כגירסת התוס' והגירסא שלפנינו בירושלמי מה איכפת לי' ממזר גבי קידושין והק"ע והפ"מ נדחקו בזה ועי' בשי"ק שם ובאמת זוהי גירסא מוטעת שהרי קידושין תלוי בממזרות ובאמת בירוש' פ"ג דקידושין הל' ה' משני פתר לה כרע"ק דאמר יש ממזר מיבמה לשוק ולא הקשה שם מה ענין ממזר לקידושין וכ"ה בירוש' יבמות פ"א ה"א ופשוט שהגירסא הוא כמש"כ בתוס' מה איכפת לי ממזר גבי קינוי, ובבבלי לא נזכר דבר מהא דוקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו וקשה גם לרע"ק נהי דיש ממזר מיבמה לשוק אבל לא הוי אשת איש ומנ"ל שתיאסר עי"ז.
ונראה דטעם דרב המנונא לפי מאי דגלי רחמנא דבזינתה בחיי בעלה אסורה ליבם מקרא דלאחר ולא ליבם, או משום דטומאה כתיב בה כעריות והא ליבם ליכא טומאה, וע"כ דגזיה"כ הוא לענין זה כמו נישואין הראשונים מפילים ואישות הבעל והיבם חד הוא, והיא הזיקה שזוקקת ליבום והיא הגורמת שע"י הזנות בחיי הבעל נאסרת ליבם, וכיון דחזינן שהתורה גילתה דזיקת היבם בחיי הבעל גורמת לאסור על היבם, מיני' נשמע דגם הזיקה לאחר מיתת הבעל מחשבת את הזנות כטומאה לאוסרה על היבם כשם שסוטה בחיי הבעל אסורה על היבם משום זיקת היבם כמו כן שו"י שזינתה אסורה משום הזיקה דחד טעמא הוא.
וכן נראה מסוטה ד"ו באשת כהן שנאנסה ונפלה לאח חלל דלדידי' משרי שרי' ואע"פ שנאסרה לבעלה הכהן ועכצ"ל דמה שנאסרה לבעל אינו מועיל לאוסרה על היבם ככל האסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן, רק דע"י הטומאה נאסרת גם לזיקת היבם והכא דלחלל שריא לא נאסרה משום הזיקה בתחילה, ובזה מיושב דברי הנימוק"י שנסתפק באשת כהן שנאנסה אי טומאה כתיב בה כעריות ותמה עליו המל"מ מסוגיא זו דאי נימא דטומאה יש בה מה בכך דלחלל שריא מ"מ הא נטמאת, אבל לפי"מ שנתבאר אין זו סתירה דאע"פ שיש בה דין טומאה מ"מ אין בה כדי לאוסרה רק היכא דגם להיבם אסורה מכח טומאה זו דנאסרת ליבם מכח זיקתו גם בחיי הבעל אבל הכא באח חלל דלדידי' מישרי שריא ואין הזיקה אוסרת כלל ולכן אף שהיא אסורה לבעל מכח דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ אין בטומאה זו לאוסרה על היבם שהוא חלל, [ומה שתמה המל"מ ע"ד הנימוק"י, מיבמות דנ"ו דמבואר דאשת כהן שנאנסה לוקה עליה משום טומאה א"כ טומאה כתיב בה כעריות נראה דס"ל להנימוק"י כהרמב"ן והרשב"א דהא דטומאה כתיב בה כעריות לא מהני רק לפוטרה מיבום וקרא דלאחר ולא ליבם פשטות הקרא הא מיירי בזינתה ברצון, והנימוק"י לשיטתו דמחזיר גרושתו לריב"ב חולצת משום דלא כתיב בה מיעוט רק מטומאה ולהכי מסתפק דגם באשת כהן שנאנסה חולצת כמו מחזיר גרושתו וזה פשוט].
ובזה יתישב שי' התוס' בסוטה שם דהלכתא כותי' דרב המנונא משום דאין ק"ת ביבמה לשוק לרב בודאי ולשמואל בספק מדמבואר בגמ' דלרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל אסורה ליבם, ובאמת הא מדהגמ' אין ראי' דדוקא לרע"ק דמשוי חיי"ל כערוה ויש ממזר מחיי"ל להכי אסורה כמו בא"א דדמי לחיי"כ וכמו שפירש"י שם וכ"כ הריטב"א ביבמות דצ"ב וכ"פ הרמב"ם והטושו"ע דשו"י שזינתה מותרת ליבם אע"פ דקיי"ל כשמואל דמספק"ל אי ק"ת ביבמה לשוק. ולמש"כ א"ש דס"ל להתוס' דהא דנאסרת לרע"ק אע"פ שאין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאשה וס"ל דאין זיקה אלא מדאסרה תורה סוטה שזינתה בחיי בעלה ליבם שהוא מחמת זיקת היבם וכיון דאין ק"ת ביבמה לשוק הרי היא כאישות אחת ואין האישות נפסקת כלל ואע"פ דאין זיקה לשארי הדינים כלפי היבם מ"מ בנוגע לאיסור יבמה לשוק שאסרה תורה כיון שאין קידושי אחר תופסין בה לא נפסקה האישות להכי גם למאי דלא ס"ל כרע"ק דיש ממזר מחיי"ל אבל כיון דאין ק"ת ביבמה לשוק ולא נפסקה האישות כלל אסורה מחמת הזיקה כמו שנאסרה בחיי בעלה.
ולפי"מ שנתבאר דלהכי שו"י שזינתה אסורה מדאסרה תורה בזינתה בחיי הבעל מקרא דלאחר ולא ליבם או משום דטומאה כתיב בה כעריות א"כ אין מקום לקושית תוס' הרא"ש דליתי עשה ולידחי ל"ת דהרי מדאסרה התורה בזינתה בחיי בעלה משום זיקת היבם מפורש בקרא דלאחר ולא ליבם הרי דגילתה תורה דבכה"ג אין כאן מצות יבום כלל. ומאי דמדחה לה הש"ס מתניתין כרע"ק דאמר אין ק"ת בחי"ל ומשוי לחי"ל כערוה אבל לרבנן לא נאסרה, היינו דלרבנן י"ל דאע"פ שנאסרה בחיי הבעל מכח זיקת היבם ג"כ מ"מ הא היא א"א בשעת מעשה אבל לאחר מיתת הבעל שאינה אשת איש וקידושי זר תופסין בה ונפסקה האישות אינה נאסרת אבל לרע"ק דאין ק"ת בחיי"ל הרי היא א"א ויבמה לשוק קידושי אחר תופסין בה ולהכי לפי שי' התוס' כיון דאין ק"ת ביבמה לשוק נאסרת כמו לרע"ק. אבל גוף הדבר שנדחית מצות יבום מכח איסור סוטה ידעינן מקרא דלאחר ולא ליבם דנאסרת גם מצד זיקת היבם ול"ש לומר אתי עשה ודחי ל"ת דבפירוש גלי רחמנא בהכי.
והרמב"ם והטושו"ע שפסקו דשו"י שזינתה מותרת ליבם נראה בשיטתם דלפ"מ דמתרץ בסוטה מתניתין כרע"ק דאין ק"ת בחיי"ל ומשוי לה כערוה ומדקאמר ומשוי לה כערוה נראה דדוקא לרע"ק דמשוי לה כערוה אבל לרבנן י"ל דאע"פ שאם זינתה בחיי בעלה אסורה ליבם משום זיקת היבם הטעם לפי שהיתה אשת איש שהיא בחנק באותה שעה אבל אחרי כן שאין בה רק איסור לאו לא נאסרה ולהכי אע"פ דקיי"ל דאין ק"ת ביבמה לשוק מספק מ"מ מותרת. וכן נראה ממסקנת הירושלמי דמאי דפליגי אי שו"י שזינתה מותרת ליבמה פליגי בפלוגתא דרע"ק ורבנן אי יש ממזר מחיי"ל וגם ר' ינאי דס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק ס"ל דמותרת לביתה והתוס' כ' דפליג ר' ינאי אדר' ינאי אבל לשי' הרמב"ם א"ש. [ומש"כ בש"ק בירוש' שם לתרץ דאע"פ דאין ק"ת מ"מ בזנות אפילו לאו אין בה דלא תהי' כתיב אהוי' קפיד רחמנא דבריו תמוהים דכיון דאין ק"ת בודאי דהאיסור בלא קידושין וכמבואר ביבמות דס"ט לרע"ק לא תהי' לא תבעל], וגם לפי ההו"א בירוש' שם דתולה דין שו"י שזינתה אי ק"ת ביבמה לשוק נראה דר"ל לפי ההו"א דיש ממזר מיבמה לשוק וחמירא כערוה, ועי' בירוש' פ' האומר ובחי' הרמב"ן ליבמות דמ"ט אבל לפ"מ דקיי"ל דאין ממזר מיבמה לשוק אע"פ דאין ק"ת ביבמה לשוק מותרת ליבם וכ"כ המאירי בסוטה די"ח.
ויש מקום עיון בזה במש"כ בשי' הרמב"ם דלפי שאין בה רק איסור לאו לא נאסרה רק לרע"ק דמשוי לה כערוה מדהרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה שפסק באשת קטן שאינה שותה ונאסרת על בעלה, והמנ"ח במ"ע דסוטה כתב דכונת הרמב"ם ביבם קטן שבא על יבמתו דס"ל כמש"כ הה"מ בפ"ה מהל' יבום דמה"ת קונה אותה לכל דבר דאל"כ אין אישות לקטן והא אין חיוב מיתה באשת קטן דנתמעט מאיש כי ינאף ומהיכ"ת תיאסר והא מדהג"מ נראה דדוקא לרע"ק דמשוה חיי"ל כערוה משא"כ לרבנן [ובזה ילה"ע ג"כ ע"ד האבני מלואים בסי' מ"ג דבשפחה תרופה שאינה אלא בלאו קידושי אחר תופסין בה דבקידושין דס"ז ילפינן על א"א שהיא בחנק דוקא אבל לא באיסור לאו, וא"כ ביבם קטן שבא על יבמתו יתפסו קידושי אחר כיון שאינו אלא בלאו והא מדהגמ' בסוטה מבואר דרק לרע"ק שאין ק"ת בחיי"ל נאסרת וכיון דקידושי אחר תופסין בה אינה נאסרת וביבם קטן הא תופסין בה קידושי אחר] ולכאורה הי' נראה לתרץ דהא דמוקי לה בסוטה כרע"ק דרע"ק לטעמי' דס"ל ביבמות דמ"ד דהנושא קרובת חליצתו יוצא והולד ממזר משום דהכתוב קרא ביתו ועי' בתוס' שם דלרע"ק חלוצה אסורה לכהן מה"ת כמו גרושה ונראה דאע"פ דרע"ק ס"ל אין זיקה היינו רק לגבי דיני היבם אבל בנוגע לאיסור יבמה לשוק לעלמא הרי היא כא"א והחליצה מתירה כמו הגירושין ולהכי לרע"ק הו"ל כא"א ושו"י שזינתה אסורה, משא"כ לדידן דאין החליצה כגירושין ול"ה כא"א ולהכי שו"י שזינתה מותרת אבל קטן שבא על יבמתו דהוי א"א אסורה, אולם מסתימת דהגמ' בסוטה אין נראה כן וגם פשטות הדברים נראין דרק בדין חליצה הכתוב קרא ביתו והא בירוש' פליגי אי חליצה הוי פטור או קנין.
ונראה לחלק דבודאי בא"א ממש דשייך בה מעלה מעל באישה אסורה משא"כ בשו"י לדידן דלא הוי א"א כלל [ונראה דגם לשי' התוס' דשו"י שזנתה אסורה מספק באומרת מותר ל"ש סברת המהרי"ק דמ"מ הוי מעלה מעל באישה דאין זה אשה רק זקוקה] והא דאסורה לרע"ק אף דלא הוי א"א כמשכ"ל מדגלי רחמנא דזיקתה אוסרתה דכשזינתה בחיי הבעל, ואע"פ דבאותה שעה היתה אסורה כא"א שהיא בחנק מ"מ הא לרע"ק חיי"ל כערוה ואין חילוק בדבר אבל לרבנן דאין חיי"ל כערוה א"כ אין ראי' מאיסור זיקתה בחיי בעלה שהיתה באיסור א"א בחנק לאוסרה בזיקתה אח"כ שאינה אלא בלאו דהא חיי"ל לרבנן לא דמי לערוה ולהכי פסק הרמב"ם דשו"י שזינתה מותרת אבל בא"א ממש כמו באשת קטן אפילו מאיסור לאו אסורה גם לרבנן.
ולפי האמור דעיקר מה שנאסרת בשו"י שזינתה הוא דידעינן מסוטה בחיי הבעל א"כ אין הבדל ביניהם דטומאה כתיב בה כעריות ופטורה מן החליצה לפי סברא זו כמש"כ הגאון רעק"א מ"מ י"ל דלהכי חולצת דאע"פ דמוכח דשו"י שזינתה אסורה ואינה נדחית מהעשה דיבום מקרא דלאחר ולא ליבם מ"מ אינה נפטרת מחליצה מדין טומאה כתיב בה כעריות דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי גם ערוה גופא אינה נפטרת מעליה רק מדין אין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת, ואי לאו קרא דעליה בודאי ל"ש היקש דטומאה כתיב בה כעריות (ואין להקשות בתחלת הסוגיא דיבמות טעמא דכתב רחמנא עליה כו' הא איצטריך לסוטה דאין איסור עליה נגד היבום משום דקרא באחות אשה מיירי ועוד דהא מלאחר ולא ליבם ידעינן אישות יבום] דעל ידי טומאה דכתיב בה לא הוי עי"ז ככרת וכיון דעיקר איסורה מצד לאחר ולא ליבם הא לשי' התוס' בסוטה ד"ה משום ביוצאת על ידי סתירה וכדאמר רב יוסף שם דבעי חליצה כמו גט ולהכי שו"י שזינתה חולצת.
יד
ואם אמנם מצאתי ליישב חידוש דין של הגאון רעק"א ולפלפל בדבריו בישוב דהתוס' ביבמות דצ"ב דשו"י שזינתה הוי סוטה ופטורה מן החליצה ומן היבום דטומאה כתיב בה כעריות וכי במחלוקת היא שנוי' בסוגית הש"ס מ"מ הדבר תמוה לחדש דשו"י שזינתה תצא בלא חליצה לרע"ק ולרב המנונא וכמשכ"ל באות י'. ולכאורה הי' נ"ל בטעמא דמילתא דלהכי חולצת ואין הזיקה נפקעת דאם נאמר שתפקע הזיקה לא תיאסר ליבמה שהרי אינה זקוקה עוד ודוקא סוטה לבעלה נאסרת דלא פקעו קידושיה הראשונים וגם תפסי בה קידושין אע"פ שנאסרה, משא"כ בשו"י אם תאמר דפקע זיקה שוב אינה נאסרת כלל וממילא דזקוקה ליבום והדבר מתהפך כחמר חותם, אלא שמדברי רש"י יבמות דמ"ט סוטה דהא תפסי בה קדושין דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה הראשונים, מבואר מפרש"י דאלו לא היו הקידושין תופסין היו נפקעין ג"כ ואפ"ה היתה נאסרת משום א"א דאל"כ אין ראי' כלל מדלא פקעי קידושיה הראשונים דאם היו נפקעין ממילא דאינה נאסרת ולהכי אינן נפקעין אבל באמת אין קידושין תופסין בסוטה, הרי מוכרח שזה היסוד אינו ואע"פ שנפקעין הקידושין נאסרת וממילא דה"ה בשו"י שזינתה אע"פ שא"צ חליצה ונפקעת הזיקה מ"מ נאסרת. אולם יש לחלק דשאני זיקה מקידושין דקידושין אע"פ שנפקעין מכאן ולהבא מ"מ עד עתה היתה א"א ונאסרת לבעלה ומה שנפקעין הקידושין להבא הוא כמו גט, אבל בשו"י שהזיקה היא בכלל מצות יבום שזקוקה לו וכיון שבטל המסובב בטל הסיבה, וגדולה מזו מבואר בירושלמי ריש יבמות ובפ"ג דלמ"ד חליצה פטור נעקרת הזיקה למפרע ואם קידשה זר למפרע תופסין הקידושין עי"ש היטב, ולפי"ז י"ל דאי אפשר שתפקע הזיקה בגלל מה שזינתה דאם נימא דפקע שוב לא תיאסר והילכך לא פקע, ולא דמי לסוטה לבעלה דאף אי נימא דפקע מכאן ולהבא נאסרת מצד שהיתה א"א עד עכשיו, אבל בזיקה התלוי במצות יבום אם תפקע הזיקה אין כאן זיקה למפרע, אולם עדיין צ"ע דמהיכ"ת תיאסר שו"י שזינתה הא לפי האמת לא מצינו איסור לבעל רק באשת איש שזינתה ואע"פ שנאסרת לבעלה לא פקע הקידושין וצריכה ממנו גט משא"כ בשו"י שזינתה כיון שתיאסר הויא סוטה ופקע זיקה למפרע וא"צ חליצה כלל ומהיכ"ת דבכה"ג תיאסר, ובעיקר הדבר להלכה בודאי אי אפ"ל שתהי' הזיקה נעקרת למפרע ויבמה לשוק שנתקדשה ואח"כ נשא אחותה בודאי חלו הקידושין מספק ואין הזיקה נעקרת למפרע, ובפרט לשי' הרשב"א דגם לכשנאסרת אינה נאסרת משום אשת אח והיתר אשת אח במקומו עומד ואי אפ"ל דבטלה הזיקה למפרע וכיון שכן הרי מבואר בדרש"י ביבמות דמ"ט דאע"פ דנימא בסוטה דפקע הקידושין מ"מ היתה נאסרת, ומה"ט בדין שתיאסר שו"י שזינתה ותפקע הזיקה להבא ותפטור מחליצה.