אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ב · ה
ונראה לישב על פי סברא דחילוק גדול יש בין א"א בשעת נפילה או לאחר נפילה דאם היתה א"א בשעת נפילה נפטרת אע"פ שביד המקדש לגרשה ולא דמי לשאר עריות מ"מ הא אין קידושין תופסין בא"א ואיך תתפוס הזיקה בשעה שהיא א"א ודמי לחיי"ל לרע"ק דכיון דאין ק"ת בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו וכל זה בערוה בשעת נפילה משא"כ ביבמה שהותרה והרי היא זקוקה דהוי כמו קידושין אע"ג דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ונפלה ואח"כ נפצע לרע"ק ג"כ לאו בני חליצה ויבום נינהו זהו מגזיה"כ דאם לא יחפוץ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי בא"א שבידו לגרשה לא דמי לשאר עריות והדר דינא להסברא שלא תפקע הזיקה שנתפסה כמו שארי קידושין שאינן נפקעין לכשחלו, וזה נראה שיטת הרמב"ן דגם בא"א על ידי תנאי אף דד"א גרם לה ואינו דומה לאחות אשה מ"מ כיון דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דבע"מ שלא תנשא הא גם קידושין בכלל כדמוכח מדהתוס' ד"י וכמש"כ השעה"מ בפ"ח מהל' גירושין וגם בע"מ שלא תבעלי הא אי אפשר שיותפס בה זיקה כיון שאי"ע ליבום ובשעה שתעבור על תנאי היא א"א א"כ מה בכך דבידו לגרשה כיון דלאו בת קנין יבום היא ולא תוכל לחול הזיקה מעיקרא וכבר נתבאר בשי' הרמב"ן דכל שאין דין קידושין אין דין זיקה ולהכי כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מסברא, וז"ל הרמב"ן ביבמות ד"כ בתוך דבריו דרבא לא דרש לדרב גידל ולא ס"ל הך דרשא אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא לא תפסי קידושין ופקע זיקה ודאמרינן בריש מכלתין ד"ג כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש כו' וכן שיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הלכה ח' ונראה דהא דאיצטריך לדרשא דרב גידל בחיי"ל ועשה ולדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה בחיי"כ ולא ילפינן החילוק מסברא משום דלכשנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דכבר חלה הזיקה דבקידושין בכה"ג לא פקע ומ"מ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מגזיה"כ וכיון דאיכא גזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי איצטריך קרא דועלתה יבמתו השערה בחיי"ל ועשה דחולצת אבל גם לדרב גידל לפי האמת חלוק ערוה דבשעת נפילה שאין בה תפיסת קידושין ואין בה זיקה מסברא אף דלא דמי לאחות אשה מ"מ אין בה זיקה אבל לאחר נפילה שהעיקר מגזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה וכל דלא דמי לשאר עריות ובידו לגרשה זיקה בכדי לא פקע.
והנה דהתוס' בדט"ז שחילקו בא"א דבידו לגרשה צ"ב דהא ילפינן כל עריות מהקישא דר' יונה ואין משיבין על ההיקש וכמבואר בקידושין דס"ז אלא א"א איכא למיפרך שיש לה היתר אלא אמר ר' יונה כו' ולשיטת הרמב"ן דהא דסוטה פטורה מן החליצה ילפינן מלאחר ולא ולא ליבם והא דטומאה כתיב בה כעריות דצרתה כמותה י"ל דההיקש הוא רק לענין יבום דכתיב בפרשה דעליה אבל לא לענין דין דכל שאי"ע ליבם אי"ע לחליצה אבל לשי' התוס' דסוטה פטורה מן החליצה משום דטומאה כתיב בה כעריות הרי דגם בדין דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הקישן הכתוב לעריות דחיי"כ ואע"ג דסוטה תפסי בה קידושין ולא דמי לשארי עריות אין משיבין על ההיקש ועי' במש"כ בסי' א' אות י"ב א"כ מה"ט גם א"א לאחר נפילה כיון שאי"ע ליבום מאיזה טעם שיהי' מקרא דעליה או לרבא לפי שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת הא כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה כשארי עריות ואין משיבין על ההיקש*).
*) הגה"ה וראיתי בס' הישר לר"ת סי' מ"ה שכ' לתרץ מ"ט נדה ל"ה כשאר עריות לענין יבו"ח משום דאמרינן מה לאחות אשה מיוחדת שהיא ערוה לאפוקי נדה. אע״ג דכתיב בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין התלמוד קורא ערוה אלא זו דלא תליא ביומא וטבילה וכן אין דבר שבערוה פחות משנים אין חזקת נדה בכלל ולא ספירתה, תדע דכי יליף בפ' האומר מאחות אשה במה מצינו מפרש מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה כו' וכי יליף מהיקש דר' יונה אינו מזכיר ערוה דאין משיבין על ההיקש ואההיא פריך אפילו נדה נמי אבל על מה מצינו מפרש מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה ולא פריך מנדה כלל, ועוד תימא מ"ט יליף במה מצינו לילף מהיקש דר"י אע"כ למעוטי נדה כו' ומבואר בדר"ת דיליף מבמה מצינו ולא מהיקש וע"כ נדה אינה בכלל עריות דלא דמיא לאחות אשה משא"כ אם הי' יליף מהיקש דר"י גם נדה בכלל דאין משיבין על ההיקש, אבל תמיהני שהרי מפורש ביבמות ד״ח מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאחות אשה ואיכא לאקושינהו לאשת אח כו' איבע"א לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הרי מפורש דמהקישא דר"י ילפינן לכל עריות ולא מבמה מצינו א"כ גם נדה תפטור מהקיש דר"י כדמקשה בפ' האומר א"ה נדה נמי ודברי ר"ת צע"ג.
ובאמת תמי' גדולה במש"כ התוס' ריש יבמות ד"ה אחות אשה לחלק נדה משאר עריות משום דנדה לכו"ע אסורה הא אין משיבין על ההיקש כדמקשה בפ' האומר א"ה נדה נמי והתם גלי קרא ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הוי' אבל לענין יבו"ח דלא גלי קרא כיון דניתי נדה בהקישא דר"י א״כ מ"ש נדה משאר עריות וכמו שהק' בספר הישר, גם לשי' הראב"ד דס"ל דסוטה חולצת משום דמבעלה לא נפקא דלא גט ולהכי זיקה לא פקעה וס"ל בנדה דק"ת בה ולהכי זיקה לא פקעה ע"כ גם בעת נדותה קנאה כדמוכח בפסחים משום דכיון דהזיקה לא פקע וחולצת שוב אין בה איסור אשת אח עדיין קשה גם לשי' הראב"ד לרב ביבמות דס"ל סוטה פטורה מן החליצה דטומאה כתיב בה כעריות אע"פ דתפסי קידושין ומ"ש נדה דהוי ג"כ ערוה, ועי' בשמים ראש ריש סי' ש"א, - ונראה דבאמת דהתוס' בריש יבמות שם צריכין באור דמתחלה כתבו ואפילו בנדתה משמע בפסחים סו"פ אלו דברים דבת יבום היא דפריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה ואח"כ כתבו ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע״פ שמתה אשתו אח"כ לא תזקק ליבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם כו' אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר עכ"ל, וצ"ב דתי' האחרון אינו מספיק אלא על לאחר שנטהרה מנדתה דל"א בה כל יבמה שאין אני קורא בה כו' אבל על שעת נדותה קשה דמשמע מחילוקם דלא קנה לה בשעת נדותה ובפסחים משמע בהדיא דבת יבום היא [ולכאורה נראה לתרץ הא דפסחים דיבמתו נדה בעל פטור דמשמע דקני די"ל דמיירי שבשעה שנפלה ליבום היתה טהורה ואח"כ פרסה נדה דבזה י"ל כיון דאיסור אשת אח נפקע והותרה ליבום שוב אינה נאסרת עוד משום אשת אח כמש"כ הרשב"א ולהכי בפרסה נדה אחרי שהותרה ליבמה כיון דאין כאן איסור אשת אח ונדה תפסי בה קידושין וע"כ חולצת וממילא דאם בא עלי' קנאה ובפרט לריו"ח דס"ל דאין על הצרה כרת וכמש"כ הרשב"א בדף מ"א משום דאיסור אשת אח הותרה ולטעמו שפיר קאמר דיבמתו נדה קעביד מצוה כנ"ל, ולפי"ז דוקא כשנפלה ליבם היתה טהורה וניתר איסור אשת אח אבל אם היתה נדה בשעת נפילה באמת לא קנה, אבל מסתימת ד' הראשונים נראה דבכל גוני קנה בעת נדותה, ודוח"ל דלתירוץ השני באמת לא קנה].
ע"כ נראה בהבנת דבריהם דהא בהא תליא דוקא בערוה שאסורה עליו עולמית כמו סוטה אע"ג דתפסי בה קידושין מ"מ לא תפסי בה זיקה כיון דהזיקה היא בשביל מצות יבום ויבום אין בה דטומאה כתיב בה כעריות לא איתרבאי בדרשא דרב גידל חליצה נמי ל"ש אצלה דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משא"כ נדה דתפסי בה קידושין והזיקה היתה נתפסת רק בשביל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה והא לאחר שתטהר תעלה ליבום ואיך אפ"ל שהזיקה נפקעה לגמרי שהרי מיתלא תליא ולכשתטהר תהא מתיבמת וממילא אי אפ"ל שתצא לשוק בלא חליצה שהרי יש בה זיקה וזקוקה למצות יבום כשתטהר, וזה שיעור דהתוס' דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אח"כ שוב לא תזקק ליבום כו' וממילא לא משכח"ל בה זיקה כלל אבל בנדה דדרכי נועם היא ואם תטהר תתיבם וממילא היא זקוקה ליבום ויש בה מצות זיקה וחולצת וכיון דחולצת שוב אין בה איסור אשת אח ואם בא עלי' יבם בעת נדותה קנאה.
ואין להקשות לפי"ז דגם באחות אשה ביבמה שהותרה ונאסרה דאח"כ תחזור להתירה הראשון ושוב לא תפטור משום ערוה, תינח לשי' הרשב"א דגם אח"כ מותרת לשוק ולא תחזור לזיקתה א"ש, אבל לדעת החולקים הרי הזיקה מתלא תליא, אך ז"א דלא דמי לנדה דבודאי תטהר ובודאי תעלה ליבום אח"כ ואין זו ערוה הפוטרת משא"כ באחות אשה והא אין בידו להמית את אחותה.
ובדרך אחר יותר קצרה י"ל דהא דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הוא דכשאינו עולה ליבום כלל לעולם, משא"כ נדה כיון לאחר שתטהר תעלה ליבום עולה ליבום קרינן בה וא"כ אף דנדה ילפינן מהקישא דר"י מ"מ כיון דמה שנאסרת אח"כ מצד כל יבמה שאין אני קורא בה כו' לאו מהקישא הוא רק מסברת דדרכי נועם הוא ובנדה חשוב דרכי נועם ואינו נכלל בדין כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ובע"כ יצתה נדה מכלל עריות דהקישא דר"י דכיון דאחרי שתטהר מותרת בע"כ היא זקוקה ליבום ועי' בתוס' ישנים שם כיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי עולה ליבום ועי' ברא"ש דלא דמי לחליצת מעוברת כו' דשאני נדה שעומדת לטבול וליטהר, וזהו שהוסיפו בעהתו"ס בתירוצם האחרון דלתי' הראשון שכ' דלא דמי לאחות אשה ושארי עריות קשה דהא אין משיבין על ההיקש וצ"ל לדבריהם קאי אי נימא דהקישא דר"י הוא רק לענין העראה כמש"כ הרשב"א ביבמות ד"ח אליבא דרבא [ויעוי' ירושלמי ריש יבמות במה"פ שרוצה לפרש ג"כ דהתוס' בד"ח כמש"כ הרשב"א יעו"ש] וע"כ הוסיפו בתי' השני לישב להקישא דר"י דאין סברא לחלק משום דאין משיבין על ההיקש מ"מ מחלקים דלכשתטהר אינה נאסרת דהוי דרכי נועם וזקוקה ליבום וממילא דגם בעת נדותה הרי היא זקוקה כאמור.
ונראה בפשט דהתוס' דהא דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הוא באופן שאי"ע ליבום לעולם, אבל כל שביד המקדש לגרשה חשובה עולה ליבום לאחר זמן וכיון דכבר הוזקקה ליבום זיקתה מיתלא תלוי ולא תוכל להפטר מן החליצה כיון שביד המקדש לגרשה וראוי ליבום אחרי כן וכל זה לכשחלה הזיקה שזהו רק מגזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משא"כ בא"א בשעת נפילה אי אפשר שתחול הזיקה כיון. שאי אפשר שתחול הקידושין לאחר שתתקדש ותתגרש והא אין ביד היבם והיבמה להסיר איסור א"א ולא דמי לנדה בשעת נפילה שכ' התוס' דבידה לטבול ועוד דבנדה תפסי בה קידושין אבל בא"א בשעת נפילה דלא תפסי בה קידושין ואין בידם להביא לידי תפיסת קידושין אי אפשר שתחול הזיקה מעיקרא.
ובדעת הרשב"א דמספק"ל בא"א על ידי תנאי דד"א גרם לה דאפשר דחולצת אע"פ שאין בה תפיסת קידושין ורק שעל ידי עבירת התנאי בטל הגט למפרע חשובה בת תפיסת קידושין וגם אפ"ל דס"ל עפמש"כ בסי' א' בשי' הראשונים דלהכי סוטה פטורה מן החליצה אע"ג דתפסי בה קידושין דהא דאמרינן בד"כ מסתברא חיי"כ דלא תפסי בה קידושין הוא ענין חומר וכן פרש"י בסנהדרין דנ"ג דלהכי מוקי לקרא דלא יחפוץ בהכי ולהכי גם סוטה יש לה החומר משום דטומאה כתיב בה כעריות יש בסוטה חומר ערוה ומה"ט בא"א מחמת תנאי דד"א גרם לה אין לה חומר ערוה ולהכי חולצת. אבל הרמב"ן דס"ל דהא דסוטה פטורה מן החליצה משום לאחר ולא ליבם והא דחיי"כ אי"ע לחליצה הוא גם מסברא דלא תפסי בה קידושין ולהכי בא"א בשעת נפילה כיון דבפועל אין בה קידושין או יבום אין בה זיקה כלל ואי"ע לחליצה.
והנה בשיטת התוס' ביבמות ד"י בסוף הדבור בפירוש ד' הירושלמי ולתני' א"א תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו דהאיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו ולהכי לא תני ומשמע מדבריהם דבכה"ג פוטרת צרתה רק דלא תני להו, וכ"כ היש"ש והנובי"ת בכונת דהתוס' ופרושם מוכרח מדבריהם דאל"כ מאי מהני שהי' מתירה קודם שימות כיון דעכשיו אין בידו להתירה ליבום משום שנאסרה עליו בשעה אחת ובתוס' גיטין דפ"ג תירצו שני תירוצים ועי' בתוס' הרא"ש ביבמות ולתירוץ השני אינה פוטרת צרתה יעוי"ש, ובדהתוס' יל"פ דבתוך הדבור כתבו ומיהו לרבי דילפינן מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה דגם א"א ע"י תנאי אין בה ליקוחין ופוטרת צרתה ובודאי דלרבי לא מהני הא דבידו לגרשה כיון דאין בה ליקוחין ומפרשים קושית הירוש' לרבי דלא ילפינן מאחות אשה ולתני א"א שפוטרת צרתה ועל זה משני תמן התורה אסרה עליו אבל הכא הוא אסרה עליו ובידו להתירה קודם ולהכי לא תני לה, אבל היא עצמה נראה מדהתוס' בתחלת הדבור דהוי ערוה ואפילו לרבנן רק שאינה פוטרת צרתה ולא מהני הא דבידו לגרשה וכן הוכיח מזה הבית מאיר.
אולם מדהתוס' אין הכרח לזה. והנה המהרי"ט בתשו' סי' מ"ט הוכיח מדהתוס' במגרש על תנאי שיכול לגרשנה אח"כ בלי תנאי או לבטל התנאי דלא כמש"כ הרא"ש בתשו' כלל מ"ה דאין יכול לבטל התנאי וגם לחזור ולגרשה אין תקנה אלא שיקדשנה ויתן לה גט בלא תנאי וכאן אי אפשר שיקדשנה קודם מיתת אחיו דהא היא א"א ואין קידושין תופסין ומדברי המהרי"ט נראה דמפרש דהתוס' דיכול המגרש להתירה על ידי ביטול התנאי, ולכאורה יש לתמוה דא"כ יכול להתירה אף לאחר מיתת אחיו דהא ע"י הביטול חל הגט למפרע ולא נאסרה עליו שעה אחת, וראיתי שהרגישו בזה, וצ"ל בסברתו כיון דבאותה שעה היתה אסורה עליו חשוב נאסרה עליו שעה אחת ואיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן אף דלא דמי לחליצת מעוברת, ועי' בשעה"מ פ"ב מהל' נדרים שמפרש ד' הרשב"א בריש יבמות שהקשה מנודרת הנאה ליבמה דהא אפשר לאתשולי משום דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו' ואח"כ הביא ד' הרשב"ץ ח"ב סי' ר"ס דבכה"ג מתיבמת.
וע"כ נראה בכונת התוס' דבידו להתירה ע"י גט וס"ל להתוס' דלא מהני ביטול אח"כ, אלא דמה שהוכיח המהרי"ט מדהתוס' דבידו לגרשה שנית דלא כמש"כ הרא"ש בתשובה דחה באבני מילואים בסי' קמ"ג לפי המבואר בד' הרמב"ן דהירושלמי מיירי באומר חוץ ולא בעל מנת א"כ גם התוס' מפרשים כן לכך שפיר מהני גט שני יעוי"ש. ובחוץ בודאי דאין בידו לגרשה אחר מיתת הבעל כמש"כ המגיה בא"מ שם ס"ק ב' דהא קידושי אחיו לא חלו לגבי שמעון דבאותה שעה עדיין היתה א"א גביה ואני קורא בה כל יבמה שאינה עולה לפני צד הקנוי בה שהרי היא קנוי' לראובן חוץ משמעון והשיג שם על בעל מכתב אלי' אולם לפני מיתת הבעל י"ל דגמרו קידושי הבעל אח"כ כמש"כ המגיה שם אבל לאחר מיתת הבעל בודאי אין בידו להתירה ליבם, ולהכי מדויקים דהתוס' שכתבו שאם ירצה יתירנה ליבום קודם שימות דבחוץ לאחר שימות לא מהני, ולפי מש"כ י"ל דמש"כ התוס' מתחלה בתוך הדבור דבעל מנת אינה פוטרת צרתה ונראה דהיא עצמה הוי ערוה, משום דהתוס' ס"ל כשי' הרא"ש בתשובה דבעל מנת לא מהני לא ביטול התנאי ולא גירושין שנית רק שיקדשנה והכא אי אפשר דהא היא מקודשת לאחר ואין תקנה בדבר ולהכי הויא ערוה, ולמש"כ הרי מדהתוס' ראי' לתשו' הרא"ש היפוך מד' המהרי"ט ואין סתירה כלל לדהתוס' ביבמות דט"ז דבעל מנת אין בידו לגרשה. אולם בד' הרמב"ן אי אפ"ל כן שהרי שיטת הרמב"ן בגיטין דע"ו דבריצוי שניהם יכולים לבטל את התנאי וגם מפשטות דהתוס' שכתבו מתחלה דאי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני אם ניסת לאחר שרי' ליה והביאו אח"כ ד' הירושלמי וסתמו הדברים ולא כתבו דלפי גמרא דילן בחוץ מותרת להתיבם כמש"כ הרמב"ן נראה דמפרשים קושית הירושלמי בע"מ כמש"כ המהרי"ט ואע"פ דבידו לתת הגט כמבואר בדהתוס' מ"מ א"א בשעת נפילה הוי ערוה ופטורה מן החליצה רק שאינה פוטרת צרתה, ועכצ"ל דשאני א"א בשעת נפילה מלאחר נפילה כמשכ"ל.
כל זה כתבתי מה שיש לצדד לפי תירוץ הראשון בתוס' יבמות דט"ז שכתבו לחלק מסברא אולם התוס' שם תירצו עוד וז"ל ועוד אור"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הוי' דהיינו קידושין לא תהי' לאיש זר דלהכי אפקעיה בלשון הוי' ולפי תירוץ זה גזיה"כ הוא וגם אפשר להשוות בזה דעת הרמב"ן והרשב"א וד' התוס' דהתם הויא א"א ע"י שיור בגט ולמפרע הויא א"א שפיר הויא א"א ככל עריות, משא"כ בנתקדשה לזר לאחר מיתת הבעל ע"ז איכא גזיה"כ דלא תהי' לאיש זר דאפילו ע"י הוי' לא תהי' וא"ש בפשיטות.
אולם בבית מאיר כתוב וז"ל ואף תי' תוס' שני מקרא נלמד כמדומה לי דלא סברי ותי' זה ודאי רחוק דאל"כ אכתי מהכ"ת לומר דגזיה"כ הוא אלא דמ"מ הטעם כדמחלקים בתי' ראשון, ובאמת תירוץ הר"י צריך טעם מנלן באמת לחדש גזיה"כ בדרשא שלא נדרשה בגמ', ובפשוטו נראה שאין זה דרשא אלא מוכח מפשוטו של של מקרא למש"כ הריטב"א בקידושין דע"ח וז"ל ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהי' דכתיב בי' ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוי' וקידושין תופסין בה הו"ל בלא יקח ולדידי' קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה. וזו שיטתו של הרמב"ן עכ"ל, ולפי"ז אי נימא דקדושין מפקיע הזיקה א"כ איסור דלא תהי' אשת המת החוצה היכי משכחת לה דבלא קידושין ליכא לאו וע"י קידושין הרי נפקע הזיקה ואין עוד איסור יבמה לשוק ונצטרך לומר דעיקר האיסור הוא רק על עצם מעשה הקידושין וכמש"כ התוס' ביבמות דמ"ט דלקי נמי אקידושין ונפרש דעל קידושין גרידא והפקעת הזיקה עובר בלאו ואח"כ היא ניתרת לו. אבל ז"א במשמע שעיקר האיסור יהי' רק הקידושין דלא מצינו כיו"ב בכל חיי"ל דעיקר האיסור הוא הביאה האסורה וגזרה תורה באיזה מחיי"ל שהקידושין ג"כ תנאי לעבירה ועובר גם על זה בלאו אבל שלא יהי' בהביאה שום איסור ורק הלאו בהקידושין לבד זה לא מצינו וע"כ צ"ל דאין הקידושין מפקיע הזיקה וזהו שהוכיח הר"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע אפילו ע"י הוי' לא תהי'.
אולם ק"ל על תי' הר"י מיבמות דצ"ב א"ל ר"ל כו' מתניתין רע"ק היא דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל כו' והנה לפי תי' הר"י דמה דאין קידושין מפקיע הזיקה הוא מקרא דלא תהי' ילפינן א"כ למאן דס"ל דאין ק"ת בודאי אין ראי' דאין קידושין מפקיע הזיקה דהא לרע"ק לא יפורש כלל לא תהי' על הוי' דהא לדידי' אין כאן הוי' כלל ולדידי' גם ביאה בלא קידושין עובר אף שנאמר בו הוי' כמו בכל חיי"ל, וקשה לפי"ז מנ"ל להש"ס לומר בפשיטות דלרע"ק אין קידושין תופסין ביבמה לשוק דהא לא דמי לכל חיי"ל דבכולן גם אי נימא דק"ת מ"מ תהי' הביאה ביאה אסורה וע"כ דאין ק"ת אבל ביבמה לשוק דאי נימא דק"ת פקע הזיקה ומותרת לו א"כ מהיכ"ת נאמר דאין ק"ת בכה"ג שע"י תפיסת הקידושין תהי' ניתרת ולא תהי' עוד חיי"ל.
ואין לומר כיון דהקידושין הוי עבירה ודמי לאלמנה לכה"ג דלרבא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ כדמקשה בתמורה ד"ה וקרא דלא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרים הא לא דריש רע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל [וילה"ע דא"כ בבעולה לכה"ג דמבואר ברמב"ם דאם בא ביאה בלא נשואין לא חללה וכמש"כ המל"מ בפי"ח מהל' איסו"ב בדברי רש"י כתובות ד"ל דבלא קידושין אין עבירה דנימא אעל"מ דהא לא דמי למצרי ואדומי דאין בקידושין עבירה, שוב מצאתי בדו"ח להגרעק"א בכתובות ד"ל שהרגיש בזה, אולם עיקר ד' המל"מ אינם מוכרחים דבודאי לרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל הא דכתיב באלמנה לכה"ג לא יקח הוא גם בלא קידושין וכמבואר ביבמות דס"ט דלרע"ק לא תהי' לא תבעל, וגם להרמב"ם דס"ל דכל חיי"ל אינו לוקה בלא קידושין מודה לרע"ק וכיון דאיכא עבירה בלא קידושין דמי למצרי ואדומי ולא אמרינן בי' אעל"מ ועי' נובי"ת סי' נ' אבל בקידושי יבמה לשוק אי נימא דקידושין תופסין ופקע הזיקה וגוף הקידושין הוי עבירה אמרינן אעל"מ] עדיין יקשה לאביי דס"ל אי עביד מהני מאי מספק"ל ביבמות דמ"ט אי ק"ת ביבמה לשוק הא מוכח ממשנתינו דהרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך דאינה מקודשת דאין ק"ת ביבמה לשוק דהא אי אפשר לאוקמי כרע"ק דגם לדידי' מהראוי שיתפסו הקידושין דעי"ז יופקע הזיקה, וצ"ל לשי' הר"י דס"ל להש"ס כיון דלרע"ק הא דס"ל דאין ק"ת בחיי"ל הוא משום דתלוי בממזרות וכיון דלרע"ק יש ממזר מיבמה לשוק ולדידי' עובר על ביאה בלא קידושין אע"ג דאי נימא דקידושין תופסין בה תהי' ניתרת מ"מ אין מקום שיותחל חלות תפיסת הקידושין כיון דבלא קידושין הרי היא אסורה.
ולכאורה נראה נפ"מ לדינא בין תירוץ הראשון שבתוס' משום דבידו לגרשה או לתי' הר"י דממשמעות הכתוב דלא תהי' מוכח דאין הקידושין מפקיעין הזיקה ביבמה שהותרה ונשא אחותה ונאסרה ליבם והותרה לשוק ונתקדשה ואחרי כן מתה אחותה, דלתי' הר"י הא ניסת בהיתר והקידושין מפקיעין הזיקה ולרב דס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק הא בודאי לא ידעינן מלא תהי' אשת המת החוצה דאין הקידושין מפקיעין הזיקה דהא ס"ל אין קידושין תופסין ממילא היכא דקידושין תופסין מהני להפקיע הזיקה, וגם לשמואל הא לא ידעינן מלא תהי' רק היכא דקידושין הי' בעבירה ועבר על לאו דלא תהי' אבל בנתקדשה בהיתר בודאי ראוי שהקידושין יפקיעו הזיקה, אבל לתי' הראשון הא בידו לגרשה גם בכה"ג ולא נפקע זיקתה ולמאי דפסק הרמב"ם והטושו"ע ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דרצה חולץ ורצה מיבם ותחזור לזיקתה ולמצות יבום אחרי הגירושין הרי בידו לגרשה. עוד נראה נפ"מ אם נתקדשה לאחי אביו שמותר בה שהיא לו אשת בן אחיו ועתה ליבם היא אשת אחי אביו וא"כ גם לאחר הגירושין היא ערוה עליו ולא מהני הא דבידו לגרשה להתירה, ועי' בשו"ת רעק"א החדשות סי' ק"ט מש"כ בזה אבל לתי' הר"י לא מהני קידושי יבמה לשוק להפקיע האיסור אע"פ שגם אחר הגירושין תהי' ערוה ואם נשא היבם אחותה ונתקדשה היבמה לאחי אביו בהיתר ואח"כ מתה אחותה בזה בודאי נפקע הזיקה ע"י הקידושין ממנ"פ דלתי' הראשון אין בידו לגרשה להתירה ליבם ולתי הר"י הא נתקדשה בהיתר.
אולם למש"כ בטעם הר"י דאין זה דרשא דהא לא מצינו דרשא זו בתלמוד רק שכן מוכח מפשוטו של מקרא דאל"כ לא תהי' אשת המת החוצה היכי משכח"ל דהא ע"י הקידושין נפקעת הזיקה א"כ אין לנו ראי' מהכתוב רק היכא דנתקדשה ואחרי הגירושין תהי' ניתרת ליבם דבכה"ג אין הקידושין מפקיעין הזיקה דבידו לגרשה אבל באופן שבע"כ תהי' מופקעת מהיבם גם אחר הגירושין אין לנו ראי' על זה ובכה"ג גם להר"י מפקיע הזיקה וגם הבית מאיר כתב בשי' הר"י דהא דאין הוי' מפקיע הזיקה הוא מטעם משום דבידו לגרשה.
כן יש לדין בזה דמה דהוסיף הר"י ממשמעות המקרא ולא סגי לי' בתירוץ הראשון דבידו לגרשה משום דלשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה ודמי לא"א בשעת נפילה בכה"ג לא אמרינן בידו לגרשה, וע"כ הוסיף הר"י דמ"מ כיון דנתקדשה באיסור דלא תהי' אי אפשר שהקידושין יפקיע הזיקה, ולפ"ז לכשנשא יבמה אחותה ונתקדשה לשוק בהיתר ואחרי כן מתה אחותה בכה"ג למאי דקיי"ל דיבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון מודה הר"י לתירוץ הראשון משום דבידו לגרשה ומתורץ בזה משה"ק בדרוש וחדוש על תי' הר"י דהא לרב ודאי אי אפשר למידרש קרא להכי דהא ס"ל אין ק"ת ולא משכח"ל הוי' ויקשה לפ"ז דישאר קושית הש"ס בדפ"ז דלא יהי' מתים כחיים לפוטרה מיבום ומה דמשנינן דרכי' דרכי נועם והיינו דאם תנשא וימות הבן ותצטרך חליצה ותתגנה על בעלה זה ל"ש לרב דהא לא תצטרך לחליצה תחת בעלה דבעת שנתקדשה הי' הבן חי ואח"כ כשמת הבן היא ערוה משום א"א ויעוי"ש מה שרצה לומר דלאותו ס"ד דגם לרב אפשר למידרש לא תהי' אפי' ע"י הוי' ובאופן זה דמת הבן תחת בעלה השני ודחה אח"כ, ותירוצו אינו מובן דהאיך אני קורא לרב לאו דלא תהי' באופן שנתקדשה בהיתר דהא באיסור לרב אין קידושין תופסין, ולא עוד דלפמש"כ קושית הגרעק"א גם לשמואל קשה נהי דמוכח דלא תהי' אשת המת החוצה אין קידושי איסור יבמה לשוק בכח להפקיע זיקת היבם היינו היכא דעובר על לאו דלא תהי' אבל היכא דנתקדשה בהיתר הרי א"א ערוה ככל העריות.
ולמש"כ דגם הר"י מודה לרב דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון מצד סברא דבידו לגרשה ואח"כ תחזור להתירה א"כ לפי ההו"א דלא נעשה מתים כחיים גם בשעת נפילה שייך סברא זו דבידו לגרשה, ויעוי' בנובי"ת סי' ק"נ שכ"כ מעצמו להוכיח מזה דאין א"א מפקיע הזיקה, ולמש"כ י"ל דאין נפ"מ בין תירוץ הראשון לתי' הר"י לדינא דבנתקדשה בהיתר מ"מ היכא דשייך סברת דבידו לגרשה דתחזור להתירה גם הר"י מודה והיכא דע"י הקידושין תהי' ערוה גם אח"כ אין ראי' מלאו דלא תהי' בכה"ג דאין הקידושין מפקיעין הזיקה והחידוש של הר"י דאליבא דשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ מצד קידושי איסור יבמה לשוק אין הזיקה נפקעת וממילא דמותרת אחרי כן ג"כ, מ"מ י"ל דאיכא נפ"מ בא"א בשעת נפילה דאפשר דלתירוץ הראשון דגם לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ אין הקידושין מפקיעין מסברא דבידו לגרשה ה"ה בא"א בשעת נפילה אינה נפטרת כמו דמצדד הרשב"א, אבל לתירוץ הר"י הא ידעינן רק היכא דנתקדשה באיסור יבמה לשוק דאין הזיקה נפקעת לשמואל משא"כ בא"א בשעת נפילה דאסורה גם אחר הגירושין משום כל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ולא נפקע הזיקה מסברא וכשי' הרמב"ן והתוס' בד"י.
ולפי מה שנתבאר דלמאי דקיי"ל כרב דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון אין איסור א"א פוטר להר"י מסברא עכ"פ אין ראי' מקרא דלא תהי' אשת המת דאין הקידושין מפקיעין הזיקה רק באופן שאחרי הגירושין תהי' ניתרת אבל באופן שתהי' אסורה אח"כ דקידושין מפקיעין כמו בשעת נפילה וא"כ למש"כ למעלה בסוטה שנפלה ליבום ואח"כ נשא אחותה ומתה לא אמרינן יבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון ולהכי בסוטה שנתקדשה לזר להך צד דק"ת ביבמה לשוק מהני הקידושין להפקיע הזיקה משום דבידו לגרשה ל"ש בזה דאף אם תתגרש תיאסר ואף דלשי' הרשב"א דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה לא תחזור עוד ליבום ולחליצה ולדידי' ל"ש סברא דבידו לגרשה ועכצ"ל גם לרב מצד גזיה"כ מ"מ הא מפסק השו"ע בסי' קנ"ט ביבמה שהותרה רצה חולץ רצה מיבם דלא כהרשב"א וזקוקה לחליצה ושייך סברא דבידו לגרשה, אבל בעיקר הסברא דיבמה שהותרה ואיסור אשת אח שניתר אינו חוזר וניעור י"ל כהרשב"א וכדקי"ל כריו"ח דהחולץ ליבמתו אי"ח לא הוא ולא האחין על החלוצה ועל הצרה כרת וי"ל דלהכי תחזור להתירה הראשון דרק איסור אשת אח אין לו היתר אבל היכא שנאסרה משום אשת אח כמו בסוטה ונשא אחותה ומתה אין לו היתר לאיסור אשת אח ולא תחזור להתירה הראשון ובכה"ג ל"א בידו לגרשה והזיקה נפקעת, [ואף דלתי' הראשון שבתוס' מוכח דלשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה משום דבידו לגרשה אינו מפקיע הזיקה מ"מ י"ל נהי דלשמואל מוכרח לומר כן מהא דקאמר בני צרות אני מעיד לכם אבל למאי דקי"ל כרב אפשר דרק היכא שתחזור להתירה הראשון בזה אינה מפקעת הזיקה משום דבידו לגרשה אבל היכא דתיאסר אחרי כן ג"כ באמת אינו מפקיע הזיקה].
וראיתי במנ"ח מצוה קע"ה שכ' דבנפלה קטנה לכה"ג דיש בזה ל"ת ועשה והבא עליה לא נפטרה צרתה וחייב עליה משום אשת אח כמש"כ המל"מ לצדד כן אם נתגדלה אחרי כן אינה פוטרת צרתה אף דליכא אלא לאו ואתי עשה ודחי ל"ת מן התורה מ"מ כיון דבשעת נפילה לא חזיא ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שי"ל בנים יעוי"ש, ולכאורה בפשוטו כיון דזקוקה לחליצה לא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' ואף דלריו"ח ביבמות דכ"ז מצינו ג"כ בזיקה דרבנן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' היינו לאוסרה מדרבנן ליבום אבל לגבי דין תורה שלא לפטור צרתה לומר כללא דרב לא מצינו רק בנשא אחותה דנפטרה מזיקתו לגמרי אבל היכא דזקוקה לו אף דאם בא עליה חייב משום אשת אח מ"מ כיון דצריכה חליצה אי אפ"ל דהרי היא כאשת אח שי"ל בנים ולהכי אם אחר נפילה אין בה אלא ל"ת לבד אפ"ל דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת מן התורה, וכל זה באופן שנסתפק המנ"ח שלא נעשית ערוה אחרי כן אבל באופן שנעשית ערוה אח"כ לכשנשא אחותה או נתקדשה לשוק לפי הך צד דקידושין תופסין בזה י"ל דגם לרב כיון שנאסרה נאסרה דהא גם רב אמר יבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון נראה דהותרה למצות יבום ואח"כ חזרה להתירה הראשון, אבל באופן שגם מתחלה נאסרה למצות יבום ורק שאסורה לשוק שתחזור לזיקתה ואיסורה הראשון לא שמענו ולהכי גם לכשנתקדשה ונתגרשה הואיל ונאסרה נאסרה, וביותר י"ל למשכ"ל בביאור דהתוס' דלהכי אין הקידושין מפקיעין הזיקה משום דבידו לגרשה משום כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, משא"כ בא"א דראוי' להיות עולה ליבום לאחר הגירושין והא סוטה באמת אינה עולה ליבום לעולם והא דחולצת לשי' הראב"ד משום דאילו איתא לבעל מי לא בעי גיטא ולהכי כשקידש אחותה או נתקדשה לשוק לענין זיקה הוי כגט וזיקתה פקעה ע"י איסור ערוה ואי אפ"ל עוד דזיקה מיתלא תלי לכשתתגרש כיון דאין בה מצות יבום ופקעה בכדי.
ולענין הלכה אם אמנם הדברים באו בדרך משא ומתן של פלפול וע"ז נאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אולם ביסוד הדבר לענין סוטה שנישאת לשוק בלא חליצה נתבאר שיש לדון בזה דהוי ס"ס דגם לשי' הראב"ד אינו אלא ספק וגם אי נימא שהכריע הראב"ד כסוגיא דסוטה שיטת הבית מאיר והתוס' לצרף לסניף דנישואין מפקיע זיקה ולדעתם כן הוא דעת הרמב"ן ופליגי ע"ד התוס' בדט"ז. ויש לזה קצת סמוכים מהתוספתא יבמות פ"ו שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה או שקידשה היא את עצמה משום ריב"ב אמרו כו' ונראה מד' התוספתא דס"ל ק"ת ביבמה לשוק וע"י הקידושין נפקעת הזיקה כמו בקידושי אחותה הרי דגם בקידשה היא את עצמה נראה דפליגי ריב"ב ורבנן [ועי' בירושלמי יבמות פ"י זה חולץ וזה מקיים ובנועם ירושלמי שם דמפרש מצד דהקידושין מפקיעין הזיקה, ואין דבריו נראין בפירוש ד' הירושלמי דזה מקיים. משמע דרשאי לקיים אחר החליצה] ואם כי מדברי רבותינו בעלי התוס' אינו נראה כן ובודאי דאין לבנות יסוד על דין זה דנישואין מפקיעין את הזיקה דאין זה אלא לגבי זיקה דרבנן. אך אפשר לצרף זה לסניף ובפרט למה שנתבארו איזה סברות דבסוטה י"ל דלכו"ע הנישואין מפקיעין הזיקה ועל כן יש להקל לכשניסת בלא חליצה וגם לסמוך במקום עגון על דעת עמודי ההוראה בלא חליצה משום ס"ס כמשנ"ת.