אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן א · יב
ועוד נראה דהדבר תלוי בשני תירוצי הש"ס ביבמות ד"ח דלמאי דמשני התם דאיצטריך קרא דעליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי א"כ גלי קרא בהדיא דבכה"ג אין כאן מצות יבום כלל והרי היא כאשת אח שיש לה בנים וממילא ה"ה סוטה דטומאה כתיב בה כעריות אתי בהקישא דר' יונה אבל לפי מה דס"ל לרבא שם דקרא לא איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ורק מסברא ידעינן דלא הותר איסור אחות אשה משום דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ומהטעם שכ' התוס' שם או כמש"כ הטו"א במגילה ד"ג דרבא לית לי' הואיל ואשתרי אישתרי נמצא לא מכח דגלי קרא נאסרה ליבום דאיצטריך קרא למיסר צרה במקום מצוה דוקא. ורק מסברא ידעינן דלא הותר רק איסור אשת אח ולא איסור אחר וממילא לא אתי עשה דיבום ודחי איסור אחות אשה שהוא ל"ת שיש בה כרת. ולהכי באיסור אחר שאין דומה לאחות אשה כגון סוטה אף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ הרי קידושין תופסין בה וחולצת כשאר חיי"ל ועשה כיון דליכא מיעוטא להדיא ומסברא לא אתי דהא דטומאה כתיב בה כעריות והקישא דר' יונה לא מצי משוי לי' כל"ת שיש בה כרת. ואע"פ דגם לרבא דלא איצטריך קרא משום דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת מ"מ הא ממילא נשמע מקרא דעליה דאסורה, נראה דקרא דעליה לרבא דאיצטריך למישרי צרה שלא במקום מצוה דבמקום עליה הוא דאסירה שלא במקום עליה שריא א"כ ע"כ בשעת נפילה מיירי דאיכא בי' צרה ולצרור הא מיירי שהיתה צרת ערוה בחייה כמוש"כ התוס' בדכ"ו ורק למאן דדריש מעליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דחיק לחלק בין לצרור ועליה כמש"כ התוס"י בד"ח אבל לרבא הא עיקר עליה להורות היתר לצרה שלא במקום מצוה וכפשטי' דקרא דעליה ולצרור שהיתה צרה בחייה, וע"כ בשעת נפילה מיירי ולהכי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי רק לפי שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת אינה מתיבמת וכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, וכל זה בערוה דכרת משא"כ בלאו דסוטה דדינה כשאר חיי"ל ועשה.
וכל זה לפי שיטת התוס' בכתובות ד"מ דסוטה הוי ל"ת ועשה ואינה נדחית מפני עשה, אבל לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א בחי' לכתובות שם שמפרשים קושית הש"ס אנמצא בה דבר ערוה וס"ל דעשה דסוטה הוי כלאו הבא מכלל עשה ונדחית מפני עשה יקשה לפי"ז בשו"י שזינתה דניתי עשה דיבום וידחה ל"ת, ובאמת כבר נתקשה בזה בתוספות הרא"ש בחי' ליבמות ד"ט במה שהקשו התוס' שם לרע"ק דחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו דניתי עשה וידחה ל"ת, והוסיפו בתוס' הרא"ש להקשות מסוטה די"ח דמשמע אליבא דרע"ק דמשוי חיי"ל כערוה דניתי עשה וידחה ל"ת, והתוס' לשיטתם בכתובות ד"מ דסוטה הוי ל"ת ועשה ואינה נדחית להכי לא הקשו מסוטה, ולכאורה אין התחלה לקושית תוס' הרא"ש, דשאני סוטה דטומאה כתיב בה כעריות וילפינן מהקישא דר' יונה מעלי' דליכא מצות יבום כלל, ובשארי חיי"ל שפיר הקשו התוס' לרע"ק דליכא היקש לעריות משא"כ בסוטה דטומאה כתיב בה כעריות, והא דמשני בסוטה די"ח כרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל היינו דלרבנן דלא משוי חיי"ל כערוה ולא הוי כאשת איש ועל כן לא נאסרה ואין כאן טומאה כלל, משא"כ לרע"ק דנאסרה וממילא אית בה טומאה כעריות אין כאן מצות יבום כלל.
אולם לפי"מ שנתבאר דלרבא בנשא מת ומת דס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי והא דאינה מתיבמת מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת. א"כ שפיר הקשו בתוס' הרא"ש דבכה"ג ליתי עשה דיבום ולדחי ל"ת, ובאמת קושיתם מסוטה אלימא טפי דלא יספיק מה שתירץ הרמב"ן ביבמות שם דלרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל לא תפסי זיקה, וכן מה שתי' השעה"מ עפ"י דברי הרשב"א ביבמות ד"כ דבעינן לקחת שתהי' בה ליקוחין ובחיי"ל דאין קידושין תופסין לרע"ק לא קרינן בה לקחת, וכן מה שתי' בתוס' הרא"ש דס"ל לרע"ק כרבי דיליף מולקחה יעוי' שם דהא בסוטה הכל מודים דתפסי בה קידושין ותפסי בה זיקה וקרינן בה לקחת וקרינן בה ולקחה לרבי וקשה דליתי עשה דיבום ולידחי ל"ת דסוטה. ודוחק לומר דהא דתני שומרת יבם וכנוסה משום ביאה שניה, וכן הא דרב המנונא דשו"י שזינתה אסורה ליבמה גזירה ב"ר אטו ב"ש דהא פשטיות הסוגיא נראה דאסורה מן התורה גם ב"ר.