אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן א · ט

ח

ולכאורה יש לה"ר לשי' הראב"ד דהסוגיות חלוקות וגם סוטה ודאית כיון דלא נפקא מבעלה בלא גט לא פקע זיקתה מיבמות דע"ט דאמר רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן כו' תמתין עד שתגדיל ותצא זו משום אחות אשה. וק"ל הא כיון דחזינן דסוטה פטורה מן החליצה אע"פ שקדושין תופסין בה וע"כ דחומר הערוה גרידא אע"פ שאין בכחה להפקיע הקידושין מ"מ פוטרת מן החליצה, שפיר יש לנו לומר ג"כ דאף בנשא מת ואח"כ נשא חי אף שכבר נתפסה הזיקה מ"מ חומר הערוה דאחות אשה פוטרת מן החליצה דלא גרע מסוטה, אבל איסור פצוע לרע"ק דאין בו חומר ערוה כלל אלא כיון דלא תפסי בה קידושין גם זיקה ליכא, וכ"כ הרמב"ן בחי' ליבמות ד"כ מסתברא חיי"ל דתפסי בה קידושין וזיקה בכדי לא פקע, וע"כ לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל פקע הזיקה וכ"כ הרמב"ן לתרץ קושית התוס' ביבמות ד"ט וכ"נ מדברי הירושלמי דאמר אלמנה לכה"ג מהו שתהא צריכה חליצה א"ל אפשר לומר קידושין תופסין בה ואת אמרת אינה צריכה חליצה, הרי דהא דאינה צריכה חליצה לרע"ק הוא מטעם שאין קידושין תופסין בה גם זיקה פקע וא"כ מצינו למימר דדוקא באיסור פצוע מקודם שעוד לא חלה הזיקה כלל אינה חולצת אבל בנפלה לו ואח"כ נפצע שכבר חלה הזיקה מהיכ"ת שיפקע לרע"ק ותפטר מחליצה והא התוס' ביבמות דמ"ט ע"ב וכל הראשונים חלקו על פרש"י שם דס"ל דכל היכא דאמרינן אין קידושין תופסין האיסור מפקיע גם הקידושין דמעיקרא וסוברים דכיון שכבר נתפסו הקידושין אין בכח האיסור להפקיען וא"כ לפי"ז גם גבי זיקה ג"כ י"ל דכיון שהזיקה כבר חלה שוב אין האיסור מפקיען, ולא דמי לאחות אשה דשם לאו משום ביטול הקדושין נדחה היבום אלא משום חומר הערוה גרידא כמו סוטה דפוטרת מן החליצה אף דתפסי בה קידושין, אבל איסור פ"ד לרע"ק דכל הפטור מן החליצה הוא מטעם דאין הזיקה נתפסת כשם שאין הקידושין נתפסין ואימתי אין הזיקה נתפסת רק בפצוע מעיקרא אבל בנפלה לו ולבסוף נפצע שכבר חלה הזיקה אין איסור פצוע מפקיע ובדין הוא שלא ידחה איסור פצוע לעשה דיבום ומאי קא מקשה ליה אביי לרבה, אבל אם נאמר כשי' הראב"ד דסוגית חלוקות הן בסוטה א"ש וס"ל להש"ס בפ' הערל דגם סוטה בעיא חליצה כסוגיא דסוטה משום דלא נפקא בלא גיטא, א"כ גם ערוה גופא ג"כ תלוי בתפיסת קידושין וכל דתפסי בה קידושין בעיא חליצה. וע"כ הא דגלי רחמנא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא בעיא חליצה לאו משום חומר הערוה גרידא היא אלא דזיקה תלוי במצות יבום והויא תלוי' בדבר, וכל שבטל היבום ממילא ג"כ הזיקה בטלה ולהכי כיון דנשא החי אח"כ הרי בא איסור אחות אשה ומדחה מצות יבום ממילא הזיקה ג"כ בטלה. וא"כ ה"ה בחיי"ל לרע"ק אתי איסור פצוע ומדחה ליבום והזיקה ממילא פקעה.

וצריך לומר לשי' הרמב"ם והרא"ש דהא דמקשה בפשיטות לרע"ק בנפלה ולבסוף נפצע משום דלרע"ק דאין קידושין תופסין בחיי"ל אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דילפינן מדרב גידל יש לך אחרת בחיי"ל ועשה הא מבואר בדברי הגמ' ד"כ משום דמסתברא חיי"ל דתפסי בה קידושין, ולפי"ז לרע"ק דאין קידושין תופסין בחיי"ל דמי לחיי"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ולפי"ז אינם מפרשים כפי' הרמב"ן משום דתפסי בה קידושין וזיקה בכדי לא פקע, אלא דמשום חומרא וקולא קאמר או משום דקרינן ביה לקחת וכמש"כ הרשב"א ולהכי בחיי"ל לרע"ק אף שנתפסה הזיקה מעיקרא כגון שנפלה ולבסוף נפצע מ"מ הא אי"ע ליבום ואי"ע לחליצה ג"כ, והטעם בסוטה דפטורה מן היבום ומן החליצה הוא ג"כ משום דטומאה כתיב בה כעריות ונכללת בדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ואף דתפסי בה קידושין מ"מ יש לה דין ערוה לענין זה דלא תתרבה מדרשא דרב גידל, וממילא אמרינן כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ועפי"ז שפיר מקשה הש"ס כמו שבערוה אע"פ שנתפסה הזיקה מעיקרא מ"מ אתי איסור אחות ודחי וע"כ מטעם כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, א"כ ה"נ חיי"ל לרע"ק דאינם נכללין בדרשא דיבמתו וכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה. והסברא היא לפי"ז דשאני זיקה מקידושין דבקידושין כיון שחל תו לא פקע דקידושין לא פקע בכדי אבל בזיקה דכל עיקרה הוא משום מצות יבום וכיון שאינה ראוי' למצות יבום ממילא פקע הזיקה, ולהכי כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, רק בחיי"ל לדידן נפיק מקרא דיבמתו דאף שאי"ע ליבום עדיין הזיקה עליה משום מצות חליצה וגם לרע"ק קרא דיבמתו איצטריך לספק סוטה דתפסי בה קידושין ואין בה טומאה כעריות ואיתרבי לחליצה מגזיה"כ.

אבל לשי' הראב"ד אינו כן אלא דגם בערוה גופא הטעם שאי"ע לחליצה משום דלא תפסי בה קידושין ולא נתפסה הזיקה, ובסוטה אף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ כמו דמבעלה בעיא גיטה ה"נ מיבם בעיא חליצה, והא דילפינן דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה היינו שאינה עולה ליבום משום חיוב כרת ולא תפס בה הזיקה, ומייתי הש"ס הראי' בפשיטות דכמו דבנעשית ערוה אח"כ נפקע הזיקה וע"כ משום שאי"ר ליבום בדין שתפקע הזיקה ה"נ באיסור פצוע ולפי"ז גם לפי המסקנא נפ"מ בין הרמב"ם והראב"ד בפירוש הטעם דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דלדעת הרמב"ם הוא גזיה"כ משום חומר הערוה ודלא תפסי בה קידושין מורה רק על החומר ולהכי גם בסוטה דחמורה משום דטומאה כתיב בה כעריות הדין ככל העריות אף דתפסי בה קידושין, ולשי' הראב"ד הא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משום דלא תפסי בה קידושין הוא באמת כפשוטו מצד הסברא וכסברת הרמב"ן דלא נתפסו בהו הזיקה משום דלא תפסי בהו קידושין ולהכי בסוטה דתפסי בה קידושין אף דאית בה חומר ערוה מ"מ נתפסה הזיקה וזיקה בכדי לא פקעה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה