אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן א · ח

ז

הרי נתבאר דאין דיני רה"י ורה"ר ענין בירור, וא"ש דעת הרמב"ם שפסק דצרתה מתיבמת כמו שנתבאר באות ב', ובזה י"ל דס"ל להראב"ד החולק ואומר דסוטה חולצת ולא מתיבמת דסוגין דסוטה פליגא אסוגיא דיבמות כמבואר ברא"ש ולא ס"ל לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק והרא"ש תמה ע"ז, ולפמש"כ י"ל דהראב"ד ס"ל דס"ט ברה"י הנזיר קן מגלח עליו וחייב על ביאת מקדש כרבי הושעי' רבה ולדידי' ס"ט ברה"י דטמא הוא ענין ודאי דאפילו נימא דלא הוי התבררות על עצם המאורע מ"מ כיון דהתורה עשאה ספיקו כודאי לגבי הנוגע שוב הוי הדין כעצם המאורע ואין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק וגם בסוטה ספק איתא גם לאו דטומאה דדין התורה השוון להדדי כמש"כ התוס' והרשב"א ביבמות די"א דאיכא לאו דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה גם בספק סוטה, ואם יש טומאה כעריות בודאי סוטה גם בספק סוטה איתנהו ג"כ טומאה כעריות וכיון דתנינן בריש סוטה דאם מת חולצת ולא מתיבמת ע"כ דגם סוטה ודאית צריכה חליצה דמ"ש ספק סוטה מן ודאי סוטה, ומתורץ קושית התוס' שם שהקשו דהא' קרא בזינתה ודאי כתיב ומנ"ל ספק סוטה, ולדעת הראב"ד אתי שפיר דאין חילוק כלל בין סוטה ודאי לסוטה ספק כיון דהתורה עשאה כודאי וכמו דסוטה ודאי אסורה ביבום מקרא דלאחר ולא ליבם הכי נמי סוטה ספק כדין ס"ט ברה"י דטמא ודאי וכ"ז לפי סוגיא דסוטה, אבל רב בסוגיא דיבמות דס"ל דסוטה פטור מחליצה בע"כ צ"ל דס"ט ברה"י לא הוי טומאה מבוררת ואין הנזיר מגלח עליו. דאל"כ תקשי לי' מתניתין דחולצת ואמאי הא ספק טומאה כודאי ולדידי' סוטה ודאית אינה חולצת, אלא ע"כ צ"ל דספק טומאה שאני דאינה מבוררת כודאי וכנ"ל או די"ל דרב ס"ל דמתניתין דסוטה אתיא כר"ש דס"ל דגם ס"ט ברה"י תולין כמבואר בריש נדה ולא ס"ל דס"ט ברה"י הוי כודאי, אולם דוחק לומר כן דלא אישתמיט תנא דפליג אמתניתין דסוטה ויאמר דגם בספק סוטה אינה חולצת ועכצ"ל דשאני ספק סוטה מודאי וכדמחלק הש"ס ביבמות אליבא דרב].

ולדעת הרמב"ם י"ל ג"כ קושית התוס' בסוטה שם עפי"מ שכתבנו באות א' דהא דאמרינן דסוטה טומאה כתיב בה כעריות היינו לבתר דגלי קרא דלאחר ולא ליבם ומוכח מזה דהקפידה תורה באיסור זנות ליבם כמו לבעל וממילא בסוטה ודאית הוי טומאה כעריות ופטורה מן החליצה ומן היבום וסוטה ספק אסורה בעשה ליבם כמו לבעל אלא כיון שאין בסוטה ספק טומאה מבוררת חולצת וא"ש קושית התוס', ולדעת הראב"ד יש לפרש ג"כ דהא דמקשה הש"ס אי הכי חליצה נמי לא תבעי היינו כיון דאסורה משום לאחר ולא ליבם וממילא איכא ג"כ טומאה כעריות וגם בסוטה ספק איכא טומאה וא"כ חליצה נמי לא תיבעי, וע"ז משני רב יוסף אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דלא דמי לכל העריות דאין קידושין תופסין בחיי"כ ונפקע הזיקה ג"כ, ולהכי אמרינן בפ' הערל דע"ט דלרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו היינו דפקע זיקה ואין בכחה לחול, משא"כ בסוטה דהכל מודים דתפסי בה קידושין ואלו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא וא"כ גם הזיקה חלה ולא פקעה, ולדעת הרמב"ם צ"ל לכוין השמועות דמאי דמקשה בסוטה א"ה חליצה נמי לא תבעי דע"כ בסוטה ספק קאי וליכא טומאה ומ"מ מקשה כיון דבפירוש גילתה תורה לאחר ולא ליבם א"כ נימא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והא דילפינן מדרב גידל ביבמות ד"כ ועלתה יבמתו השערה יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כגון אלמנה לכה"ג מן הנישואין אפשר לומר דדוקא אלמנה לכה"ג דלא גילתה תורה בפירוש דליכא בה מצות יבום ורק לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל בסוטה דגלי קרא דליכא בה מצות יבום א"כ גם בספק סוטה לא תעלה לחליצה לפי שאינה עולה ליבום, וע"ז משני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו דהוי כשאר חיי"ל ועשה וכדמשני ביבמות ד"כ מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין וגלי קרא דכל מקום דתפסי קידושין כתיי"ל ועשה לא נפקע הזיקה וחולצת וכ"כ הרשב"א ביבמות שם דהא דסוטה ספק חולצת מדרב גידל נפקא, אבל בסוטה ודאית דטומאה כתיב בה כעריות ויש לה דין ערוה אינו נכלל בדרשא דרב גידל ואדרבה הוקשה לכל העריות ולהכי אף דתפסי בה קידושין מ"מ כל שאינה עולה ליבום אינה עולה גם לחליצה ככל העריות.

תמצית הדברים דלדעת הרמב"ם והרא"ש הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא היינו בספק סוטה דדמי לשאר חיי"ל ועשה דתפסי בהו קידושין, אבל סוטה ודאית דהויא ערוה גמורה אף דתפסי בה קידושין מ"מ דמיא לשאר עריות, ולדעת הראב"ד כל דבעיא גיטא מבעלה לא פקע זיקה ולהכי אף סוטה ודאית חולצת לפי סוגין דסוטה דגם ערוה גמורה אם קידושין תפסי בה צריכה חליצה, ובזה מחולקים הסוגיות דרב דס"ל דסוטה פטורה מן החליצה פליג על רב יוסף ולא ס"ל הא דמשני אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא כמש"כ הרמב"ן בחי' ליבמות די"א. ומדברי הירושלמי מבואר דפליגי בה רב ור' יוחנן דבירוש' יבמות פ"ו ה"א ובסוטה פ"א ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגע בה רב אמר משום שכתוב בה טומאה כעריות, ומשמע דריו"ח ס"ל דרק מדרבנן אסורה והיינו דס"ל דסוטה גופא ג"כ צריכה חליצה וכשי' הראב"ד וכפי המבואר מסוגיא דסוטה ורק ביבום אסורה ודמי לצרת חיי"ל ועשה ובדין שתהי' צרתה מתיבמת רק דרבנן החמירו בזה משום ריח ערוה ורב אמר כשמעתיה דטומאה כתיב בה כעריות, והמשנה למלך בפ"ו מהל' יבום כתב ע"ז דאין לדברי הירושלמי באור ולפי מש"כ יש לפרש דר' יוחנן ס"ל דצרת סוטה אסורה ליבום מדרבנן משום ריח ערוה אבל מה"ת הויא כצרת חיי"ל ועשה.

ואין להקשות על מש"כ בשי' הראב"ד דס"ל דספק סוטה כודאי והוי כודאי טומאה ואיכא בה גם לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דהא משי' הראב"ד גופא מוכח דס"ל דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל כו' לשוב לקחתה שהרי בפ"א מהל' איסו"ב הכ"ב בדין דאיסור יוחזק על פי ע"א המבואר בירושלמי דסוטה פ"ו בע"א הבא אחר קינוי וסתירה כתב הראב"ד דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ואי איתא דספק סוטה כודאי ואיכא בי' לאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה א"כ לא שייך בזה איסור יוחזק עפ"י ע"א דהא גם לפני עדות הע"א הי' לוקה משום טומאה הרי מפורש בדעת הראב"ד דבספק סוטה ליכא לאו דלא יוכל לשוב לקחתה ואין זו כודאי סוטה נראה דהראב"ד בעל הזכות המובא ברא"ש אין זה הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם והא הראב"ד לא השיב ע"ד הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום וחליצה וס"ל להראב"ד בעל ההשגות כשי' הרמב"ם דסוטה פטורה מן החליצה וכן מוכרח מכמה מקומות שאין זה הראב"ד בעל ההשגות כמו שהאריך בזה במלבושי יו"ט ח"ב.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה