אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן עב

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן עב

סימן עא

סעיף א':

דמצוה קעביד. עיין שו"ע או"ח (סי' יו"ד) דבטלית ותפילין מותר ליטול שלא מדעת חבירו משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו ויש לחקור אי בחש"ו אמרינן ג"כ סברא דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו או דילמא כיון דלאו בני חיובא נינהו לא אמרינן בהו הך סברא והנה הרמב"ם (פי"א מה' נחלות הלכה י"א) כתב דפוסקים צדקה על חרש ושוטה וכתב הכסף משנה משום דניחא להו למיעבד מצוה בממונם אלמא דגם בהו שייך הך סברא דניחא לי למיעבד מצוה בממונו. אבל בקטנים י"ל דלא שייך זה ולהדיא כתב החכ"ץ (שאלה ל"ג) במעשר בהמה דכיון דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ל"א ניחא להו למיעבד מצוה בממונם. וגם גבי חו"ש יש לומר משום דניחא לי' לאדם למיעבד צדקה כמבואר בכס"מ שם אבל לא לענין אחר וכן עיקר:

סעיף ב':

כתב הש"ך (סק"ט) דמשכן שלא ברשות ב"ד הוי גזלן וחייב באונסין אפילו יותר מכדי חובו ובסקצ"ה כתב דפטור ביותר מכדי חובו. ויסודו מהא שכתב הה"מ (פ"ג מה' מלוה) דלכך כתב הרמב"ם באבד המשכון או נשרף לוקה ול"א כיון דאיתא בתשלומין אינו לוקה משום דאינו לא גנב ולא גזלן ולא אסור משום הפקעת ממון חבירו לכן לא ניתן לתשלומין אלא ניתן לעשה ואם לא קיים לוקה ומדכתב דאינו גזלן ש"מ דפטור מאונסין אלא דהפסיד נגד חובו בלבד. אמנם הרמב"ם כתב להדיא בספ"ג דגזילה החוטף משכון שלא ברשות ב"ד הוי גזלן וכ"ה בטוש"ע לקמן (סי' שנ"ט) וא"כ איך אפשר לומר דלא הוי גזלן אע"כ דכוונת ה"ה הוא לענין דלא הוי כגזילה כיון דאינו בעין ניתן לתשלומין אבל במשכון אינו כן. ובודאי דמש"כ הרמב"ם דהוי כגזלן הוא לפחות לענין חיוב אחריות כמוש"כ המגדל עוז שם והסכים עמו הש"ך בסי' (שנ"ט סק"ה) ולכן הש"ך לטעמי' שפיר כתב דחייב באחריות אף יותר מכדי חובו גם כן:

הש"ך (סקי"ז) כתב וז"ל דהא פשיטא כיון דלר"י אם הקדישו אינו מוקדש כדמוכח בש"ס התם אינו יכול לקדש בו האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש (דף נ"ב) גבי הא דפריך התם והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש בו עכ"ל, ואין זה כללא דהא מלוה על פה דעת הפוסקים דאין יכול להקדיש עיין רמב"ן פ' שור שנגח דו"ה ורש"י פסחים (דף ל"א) ואעפ"כ מבואר בפ"ב דקדושין דבמלוה ע"פ יכול לקדש אי לאו טעמא דלא סמכא דעתא דילמא מחיל ובאהע"ז (סי' כ"ו) מבואר דעכ"פ ספק קדושין הוה וכן לענין משכון כתבו רשב"א וריטב"א בפ"ק דקדושין דלא מצי מלוה להקדיש ואפי"ה יכול לקדש בו א"ו דגזילה שאני דהתם לא יהיב לה מידי כיון דלאו שלו הוא וכמש"כ השעה"מ (פ"ה מה' אישות הלכה כ') יעוי"ש:

לא מפקינן ממונא. עש"ך שכתב דיכול לומר קים לי כהפוסקים דהוי כש"ח וקים לי כהפוסקים דלא הוי כפירש עי' כנה"ג (סי' כ"ה) אי יכול לומר תרי קים לי. והב"ש דעתו באהע"ז (סי' נ"ג סק"י) דאין לומר תרי קים לי אף דדעתו שם דבס"ס מוציאין ממון משום דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ועי' בכנה"ג (סי' כ"ה):

סעיף ה':

אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר. הנתיבות כתב דגבאי צדקה שנטל משכון לא שייך פרוטה דרב יוסף משום דאין חיוב מוטל על כל אדם להיות גבאי צדקה ע"ש. והוא תמוה לכאורה דהא התוס' בשבועות (דף מ"ב) וראשונים שם כתבו בההוא עובדא דב"ק (דף צ"ג) בההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גבאי פשע בה אתא גנבי גנבוה וחייבי' לשלומי דפריך הש"ס ליפטר משום לשמור ולא לחלק לעניים דגם בשומר שכר כן דאיכא פרוטה דרב יוסף הרי להדיא דגם בגבאי צדקה שייך פרוטה דרב יוסף אף דלא רמי' עלי' להיות גבאי צדקה ודוחק לומר דנהי דרב יוסף בעצמו היה פטור בלאו טעמא דלשמור ולא לחלק משום דלא רמי' עלי' אבל כיון שמסר לאחר לשמור והלה התחייב עצמו לשמור גרע ולדידי' הוצרך טעמא דלשמור. ועיין מהרי"ק (שורש ששי) בזה דהיה לו רשות למסור לאחר ואין בזה שומר שמסר לשומר. אכן מטעם אחר נראה לפטור דנהי דבגבאי צדקה שייך פרוטה דר"י אבל בנטל משכון פטור על המשכון של לוה מטעמא אחרינא. והוא מבואר ביש"ש פ' החובל (סי' ע"א) שכתב וז"ל וגבאי המלוה ברוחים על המשכון ונגנב המשכן נלע"ד דממעות צדקה אין לפרוע דהצדקה אינה פושעת וגם הגבאי אינו פורע דש"ח הוא דהא הרבית נופל לצדקה ונשבע הגבאי שלא פשע (עכ"ל) כך הוא בפסקי לקוטים. ופסק זה איתא אפילו לרב יוסף דאמר שומר מצוה כש"ש הוא אבל זה אינו שומר מצוה לבעל המשכון אלא שומר מצוה הוא להקדש עכ"ל. וכן כתב שער אפרים (שאלה קכ"ב) ע"ש וצ"ע סברתו של מהרש"ל בזה דאטו אם ראובן יתן שכר לשמעון שישמור חפץ של לוי מי לא הוי שמעון שומר שכר דאינו שומר ללוי אלא לראובן ונראה דהכא שאני דהשיטות וניעור הוא לצורך הקדש שיהא המעות של הקדש בשלימות אם המשכון לא יתקלקל ולכן אינו שומר לבעל המשכון אלא להקדש וכן עיקר. והוא כמו דמבואר בב"מ (דף מ"ב) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הוו לי' ככי ושיני למיכל ומית ארב"ח היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתי' נימא כו' הילכך משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול וכתב רש"י ז"ל ותמי' לי מנין לרב"ח דין זה מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא כו' עכ"ל וה"ל הנאמן אין השומר של בעל החפץ אלא של הקדש ותי' רש"י דשם לא שייך הכא. גם מש"כ הנתיבות דלכך בגבאי צדקה לא שייך פרוטה דר"י דלאו עלי' רמי' ויכול לקבל שכר ע"ז זה אינו דגם היכא דאינו מחויב בדבר ויכול לקבל שכר על זה אלא כיון דמצוה קעביד שייך פרוטה דר"י. וראיה לזה מהא שכתב הר"ן בתשובה (סי' כ') דשואל ספר מחבירו אינו חייב באונסין כיון דאין כל הנאה שלו אלא גם המשאיל נהנה בפרוטה דר"י ע"ש והובא לקמן בפוסקים (סימן זה) והרי בתשובת מיימוני הובא בב"י יו"ד (סי' רכ"א) כתב דאין חיוב לאדם להשאיל ספריו לחברו ולכך אם אחד אסר ספריו על חברו אסור לנאסר ללמוד ממנו כיון דאין חיוב להשאיל ויכול להשכיר ונמצא מהנהו השכר ע"ש ואפלו הכי שייך פרוטה דר"י בזה. אלמא דגם היכא דיכול ליקח שכר ולית בי' משום מה אני בחנם שייך פרוטה דר"י גם כן:

שוב ראיתי דמש"כ מהרש"ל דהגבאי אינו שומר מצוה לבעל המשכון אלא שומר מצוה הוא להקדש קשה מהא שכתב הרשב"א לדון דנאמן הקהל יהא ש"ש בפרוטה דר"י כמובא בש"ך הא הוא ג"כ אינו שומר בעל החפץ אלא קהל אבל האמת יורה דרכו כי מהרש"ל לשיטתי' שכתב בהגוזל בתרא (סי' ד') דמשום שיטוח וניעור ליכא פרוטה, דר"י במלוה על המשכון דלהנאתו קא עביד שלא יתקלקל חובו וא"כ הכא בגבאי צדקה הפרוטה דר"י אינו אלא מה שעוסק בהלואת עניים והשיטות וניעור הוא ג"כ לצורך הקדש שלא יתקלקל החוב וא"כ כל הפרוטה אינו אלא בשביל שעוסק בצרכי הקדש לכן אינו שומר מצוה לבעל המשכון אלא שומר מצוה הוא לבעל הקדש. אבל לפמש"כ הש"ך בס"ק ל"ו להשיג עליו דכבר מבואר בראשונים ז"ל דגם במשכון איכא פרוטה דר"י בשיטוח וניעור דהוי כמו השבת אבידה א"כ גם גבאי צדקה חייב משום פרוטה דר"י דמצוה קעביד בשיטוח וניעור בשביל בעל החפץ והוי שומר דידי' גם כן כנ"ל ברור ועיקר בזה:

סעיף יב:

הוי לי' מחויב שבועה. עש"ך שכתב דאם התובע מודה שהנתבע אינו יודע לא הוי מחוי"ש ואיל"מ ולא שייך גם שבועת היסת שאינו יודע כיון שהתובע מודה שאינו יודע ולמה צריך לישבע על זה וכן מבואר בריב"ש (סי' מ"ב) וכמוש"כ המ"ל (פ"ד מה' נחלות) ע"ש. ובאם אינו יודע שהנתבע אינו יודע דצריך שבועה שאינו יודע אף דהוי טענת ספק צריך לישבע דשמא יודע ובשע"מ (סוס"י צ"ה) כתב דמחלוקת רבוותא בזה:

סעיף יג:

היו עדים שנגנב ושהיה שוה. דעת הש"ך דדוקא ביש עדים בשוויו אבל בדליכא עדים מהימן במגו דלא היה שוה יותר וז"ל ועוד דהא מ"מ יהא נאמן הכא במגו שהיה אומר אני יודע כמה היה שוה ואע"ג דהתוס' פרק השואל (דף צ"ז) כתבו דבכהי"ג אינו מגו דאין עושה עצמו ברצון מסופק כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוען ברי והוא טוען איני יודע וכ"כ הר"ן פ' כל הנשבעין גבי נסכא דר"א מ"מ כיון דיכול לטעון א"י דיכול להיות באמת שא"י אם כן אי הוה טוען ברי שלא היה שוה יותר לא הוי העזה דהלוה יחשוב שא"י ולכך טוען כן עכ"ל. אין כוונת הש"ך דהיכא דאפשר דאינו יודע אז הוי מנו דאינו יודע וא"כ מה זה דמייתי ר"ן דשבועות הא שם מבואר דמגו דאינו יודע גם היכא דלא היה לו למידע לא חשיב מגו ע"ש אבל כוונת הש"ך גלוי דסובר דגם היכא דלא אמרינן מגו דהעזה היינו בדבר דיש לו למידע אבל באין לו למידע ואפשר שלא ידע לא שייך בזה דאינו רוצה להעיז במה דהלה מכיר בשקרו ונוח לו לטעון מה דאין הלה מכור שקרו כיון דאפשר דאינו יודע לא הוי העזה אבל במגו דאינו יודע לא מיירי כלל ופשיטא דגם היכא דלא היה לו למידע לא מהני אלא דהיכא דלא היה לו למידע אין כאן העזה והמגו דכאן הוא שלא היה שוה אלא כך. ועמש"כ לקמן (סי' פ"ט) בזה. [מש"כ התומים דזהו קושיית הגמ' בשבועות דנהימני' לכל שומרין במגו דלהד"ם וצ"ל כסברת ראשונים משום דל"א מגו לאפטורי משבועה או משום מגו דהעזה לק"מ דהא להדיא כתב הש"ך בסוף דבריו להרא"ש דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כתב כן ומגו דהעזה לא שייך כמוש"כ בעצמו כפמש"כ בסימן צ"ג והתם כתב עפמש"כ תוס' בב"ק (דף ק"ז) דדוקא במידי דכפירה אבל שאר טענות מהימן במגו דהעזה גם כן] וק"ל על זה מהא דפריך בשבועות (דף מ"ז) היכי דמי אילימא דאמר לי' מנה לאבא ביד אביך ואמר לי' חמשין אית לי' וחמשין לית לי' מה לי הוא ומה לי אבוהו וכן הוא לקמן (סי' ע"ה) דכשהיורש מודה במקצת חייב שבועה ואמאי חייב שבועה נהימני' במגו דאי בעי כפר הכל ואי משום דאין אדם מעיז ומנו דהעזה לא אמרינן הא היכא דאפשר דאינו יודע לא הוי העזה ויורשין לא ה"ל למידע כמש"כ תוס' בר"פ הפרה דמשום הכי אם אמרו חמשין אני יודעין וחמשין אין אנו יודעין לא אמרינן בהו משויל"מ משום דלא ה"ל למידע וכן בהא דריש פ' הבית והעליה דמוקי בשיש עסק שבועה ביניהם ופנ"י ור"ן בשבועות כתבו דלא הי"ל למידע התם אם כן נהימני' במגו דאי בעי כפר הכל ולא הוי מגו דהעזה כיון דאפשר דאינו יודע דיחשוב הלה שאינו יודע ולכך טוען כן לכן העיקר כהסמ"ע דגם בזה חייב שד"א:

סעיף יז:

בשבועה בנק"ח. בבעה"ת (שער מ"ט ח"ב) כתב והכי כתבו רבוותא דמאן דנקיט משכון כמאן דנקיט שטרא דמי דאי טעין פרעתיך לאו כל כמיני' ואי אמר משתבע לי משבעינן לי' עכ"ד ומבואר מזה דהא דתיקנו שבועה בנוטל על משכון היינו אי מחולקים בעיקר הלואה אבל בפרעון הרי הוא כמו שטר דדוקא אי אמר אישתבע לי:

סעיף יח:

ואם יש עד אחד. דעת הרשב"א בתשובה דנאמן המלוה בשבועה והא דאמרינן פ' חז"ה דאומן אינו נאמן כדי דמיו אלא כמגו היינו משום דאומן אינו קונה משכון שלא בא לידו בתורת משכון אבל בע"ח קונה משכון מדר' יצחק והוי מוחזק:

ונ"ל דהרשב"א ושו"ע לטעמייהו אזלו דהנה לעיל (סי' י"ב) הבאתי מחלוקת הפוסקים במשכון ביד המלוה ומחל החוב ללוה אי מהני המחילה דדעת המרדכי פ"ק דסנהדרין בשם מהר"ם דמהני דאעפ"י שבע"ת קונה משכון מ"מ מהני מחילת החוב מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין גבי ע"ע קונה א"ע בשטר ולימא באפי תרי זיל ש"מ ע"ע גופו קנוי ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דה"ל משכון מהני מחילה אמנם הריטב"א והר"ן בפ' השולח כתבו לאחר שהעלו דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה דמהא שמעינן דהמוחל ללוה שיש עליו משכון לא מהני מחילה דמחילה לא מהני בדבר שגופו קנוי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי ע"ע דבעינן שטרא משום דגופו קנוי. הנה מבואר דשורש מחלוקתן הוא אם קנין משכון שיש למלוה הוא קנין הגוף או אינו קנוי לו אלא לשיעבודא בעלמא אבל לא קנין הגוף ועומד בחזקת הלוה. ולכן הסוברים דמחילה מהני במשכון הוא משום דסבירא להו דאין למלוה במשכון אנא שיעבוד בעלמא ע"כ מהני מחילה. אבל הסוברים דלא מהני מחילה הוא משום דסבירא להו דיש לו למלוה קנין הגוף במשכון ובמידי דקנין הגוף לא מהני מחילה והנה הרשב"א בגיטין פ' השולח וכן בפ"ק דקדושין דעתו דלא מהני מחילה במשכון והוא משום דהמשכון קנוי קנין הגוף למלוה וע"כ לשיטתי' שפיר כתב המלוה על המשכון נאמן בלא מגו דהוי מוחזק דקנוי לו קנין הגוף וע"כ הוי מוחזק. והמחבר לטעמי' שכתב לקמן (סי' רמ"א) דבמשכון מהני מחילה ואם כן סבירא לי' דאינו קנוי למלוה אלא לשיעבוד בעלמא ועיקרו של משכון הוא ברשות הלוה וע"כ פסק דאין המלוה נאמן בלא מגו משום דלא הוי מוחזק דעיקרו של משכון הוא ברשות הלוה ואינו קנוי למלוה אלא לשיעבוד בעלמא וא"ש. והא דמבואר לעיל (סי"ב) דהלוה נאמן דאינו אלא לשיעבוד בעלמא והוא מתשובת הרשב"א י"ל כמוש"כ הש"ך לקמן סק"ט דהרשב"א חזר בו או דבטענת ספק ל"ה כמוחזק ע"ש בזה. ובהא דס"ל לרשב"א דקנה קנין הגוף משום דקנה מדר"י והוי מוחזק וכן ס"ל לר"ן לטעמי' אזלי דס"ל דגם בשעת הלואתו קנה וכמוש"כ הש"ך לקמן (ס"ק קי"ח) דעת הר"ן ובסק"ט דעת הרשב"א ולכן כתב סתמא ולא חילק בין אם הי' בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה בזה:

ש"ך (סקנ"א) כתב בד"ה ונראה דמהר"ן אין הכרת אי סבר כרמב"ם או כראב"ד בלא ה"ל למידע מ"מ כיון שכתב שהרמב"ן מיישב דברי הרמב"ם משמע דלגמרי ס"ל כוותי' והוא להדיא מבואר בחי' הר"ן פ' הבית והעלי' שכ' דמהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריעא כי האי דלא הו"ל למידע ל"א מחוי"ש ואיל"מ וזהו שכ' הש"ך בשם הרנב"ח לקמן. ועוד מבואר להדיא מהר"ן פ' כל הנשבעין (דף מ"ו) שהביא ראיה מהך דהבית והעליה דמגו דא"י לאו מגו דאמאי אמרינן שם דמורה במקצת אבנים ועל השאר א"י מתוך שאי"ל משלם הא יש לו מגו דאינו יודע על הכל דאין חברו מכיר ויודע בו אם מכיר אבנים שלימות או שבורות ע"ש הרי להדיא דמפרש באינו טוען ברי שמכיר כמו שכ' תוס' ואפי"ה איל"מ א"כ ס"ל להר"ן להדיא כרמב"ם דגם בלא היה לו למידע מחוי"ש ואיל"מ:

סעיף כ"א ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בירי. וכתב הש"ך בס"ק ק"ה נראה דהיינו דאיכא עדי ראה דדין אלו כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר. אבל היכא דליכא עדי ראה כיון דנאמן לטעון החזרתי או להד"ם נאמן גם כן לטעון לקוח או משכון הוא בידי במגו דלהד"ם עכ"ל. וכן הוא להדיא ברשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) בד"ה אתה נתתו לי ובת"ח שם ע"ש. וכן הוא ברשב"ם בבא בתרא (דף מ"ה) ד"ה ראה עבדו ביד אומן שמלמדו אומנות והך ראה בעדים הוא שאינו יכול לטעון לא ראית וכגון שהחזיק בו ג' שנים דאי בפחות מג' שנים ל"ל דנקט אומן דמשמע אבל באדם אחר הויא חזקתו חזקה ואמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה ואוקמינן אין להו חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים ע"כ ואי נימא דבגודרות לא בעינן עדי ראה א"כ אומן דוקא נקט א"ו דבעינן ראה גם בגודרות:

סעיף כ"ו משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה. בסמ"ע ובש"ך מבואר במשכון שנפחת משום ריקבון וכיוצא בזה והמלוה טוען א"י ודילמא זה הקלקול היה אצלך מקודם דהמלוה נשבע שא"י ונפטר. והא דלא אמרינן בזה כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה הוא כמוש"כ תוס' בחולין (דף נ"א) ונדה (דף נ"ח) דלא אמרינן בשואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה דכיון דאינו אלא בשאלה לא מקרי אינו ברשותו וה"נ במשכון. וכיוצא בזה אמרינן בפ"ד דב"ק (דף מ') רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכ"מ שהולך שם בעליו עמו וכמה שפרש"י שם דלכך לא הוי שינוי רשות בשואל וע"כ לא שייך בי' כל שנולד ספק ברשותי. וע"כ שפיר כתבו הפוסקים האחרונים בסימן רי"א דהמשאיל יכול להקדיש מה שברשות השואל ולא קרינן בי' אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיון שמבואר בב"ק (דף מ') דלא הוי שינוי' רשות בשואל שפיר הוי דבר שברשותו. ועיין סמ"ע (סי' ק"ה סקי"ג) שכתב דמפקיד לא מקרי מוציא מנפקד. וכמש"כ תוס' כיוצא בזה בב"מ (דף ק"ג) דבשאלה כיון דלמיהדר קאי לא מקרי השואל מוחזק ע"ש בזה. ובסמ"ע (סי' פ"ג סק"ג): הש"ך (ס"ק קט"ו) כתב דשבועת שומרין אינו אלא כשהמפקיד טוען שמא ולא כשטוען ברי שראה שפשע השומר. ולכאורה קשה מהא דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף ה') ת"ש דתני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר היכי דמי לאו דא"ל הילך לא דא"ל שלשה פרות מסרתי לך ומחו כולהו בפשיעה וא"ל איהו חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך דלאו הילך הוא הרי דקאמר להדיא שהתובע אומר ומתו כולהו בפשיעה שהוא טענת ברי דאל"כ לא היה לו לומר אלא ג' פרות יש לי בידך ומבואר מזה דגם בטענת ברי איכא שבועת שומרין:

ונראה לתרץ דלעולם שבועת שומרין אינה אלא בטענת שמא והא דמשמע מהך סוגיא דב"מ דגם בטענת ברי איכא שבועת שומרים אינו אלא לרמי בר חמא לשיטתי'. דהנה בשבועות (דף מ"ה) אמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר רבא מאי מעליותא אם כן שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו דאפקיד לי' בשטר. וכתבו הרא"ש ור"ן דלדידן גם בלא אפקיד בשטר איכא שבועת שומרין משום דאין זה מנו דהוי מגו דהעזה דנאנסו אין הלה מכיר בשקרו משא"כ להד"ם וכ"כ תוס' בב"ק (דף ק"ז) ע"ש. והנה טעמו של הש"ך דאם המפקיד טוען ברי אין בזה שבועת שומרין מבואר בדבריו משום דנאמן במגו דלהד"ם דהכא לא שייך סברת הרא"ש והר"ן הנ"ל דהשומר אינו מעיז לטעון להד"ם דהא גם בנאנסו מעיז שהלה טוען בברי שראה שפשע ולא נאנסה וזה דוחק לומר דבטוען ברי מיירי באפקיד בשטר לכן העלה דבברי ליכא כלל שבועת שומרים משא"כ רמב"ח לשיטתיה דס"ל דאף כשהבעלים טוענין שמא נאמן במגו דלהד"ם אף דהוא מעיז והיינו דאית לי' מגו דהעזה וכמו שמתבאר מהראשונים הנ"ל שם ולא משכח הש"ס לדידי' דינא דשבועת שומרים אלא באפקיד בשטר ולכך גם כשהבעלים טוענין ברי אינו נאמן במגו דלהד"ם כיון דאפקיד בשטר וא"כ לשיטתיה א"ש הא דקאמר ומתו כולהו בפשיעה דלדידי' דינא דשבועת שומרים נאמר בברי גם כן:

והנה טעמא דחייבה רחמנא שבועת שומרים אף דהשומר טוען ברי ומוחזק והמפקיד שמא ובזה לכ"ע ברי עדיף כמש"כ בסימן נ"ט דברי ומוחזק לכ"ע ברי עדיף הוא כמש"כ תוס' בסוטה (דף כ"ה) שהקשו בספק סוטה אמאי לא מהימנינן להאשה שטוענת ברי וברי ושמא ברי עדיף ותי' דרגלים לדבר דקינא לה ונסתרה וע"כ לא אמרינן בזה ברי עדיף וה"נ בשומרים כתבו הראשונים בשבועות דלכך משביעין שבועת שומרים בטענת ספק משום דרגלים לדבר דהפקידו אצלו וע"כ לא אמרינן ברי עדיף בזה:

והאו"ת חולק על הש"ך והעלה דאיתא גם בטענת ברי. ונ"ל ראיה לזה מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ז) ורב ושמואל האי שבועת ד' תהיה בין שניהם מאי דרשי בי' כו' מלמד שהשבועה חלה על שניהם פרש"י ותוס' ונענש המשביע אפילו הדין עמו אבל הב"י הביא (בסימן פ"ז) בשם הגהות מיי' אבל התוס' פירשו בין שניהם ממ"נ אינה יוצאה בלא עונש אם הנשבע נשבע לשקר הרי עונש שבועה עליו ואם נשבע באמת עונש שבועה על המשביעו וכן פר"ח וסמ"ג ע"כ והרי שבועת ד' תהיה בין שניהם בשומרים כתיב ואי שבועת שומרים אינה אלא בטענת שמא אמאי נענש המשביע הא לא אשם בזה מאומה מה שמשביעו אם האמת כדבריו שנאנס א"ו דשבועת שומרים איכא גם בטענת ברי ולכן נענש שם המשביעו שהשביעו לשקר כיון דידע האמת מה לו להשביעו בחנם. ואין לומר דהאי דרשא דהשבועה חלה על שניהם אינה אלא אסמכתא ולא קאי על שבועות שומרים דזה אינו מדקאמר מאי דרשי בי' וקאמר דאתא להא דחלה על שניהם דרשא גמורה הוא כמה שכתבו התוס' כיוצא בזה במו"ק (דף ח') בד"ה בחגך גם אין לומר דרב ושמואל סבירא להו דעירוב פרשיות כתוב כאן והאי בין שניהם קאי אהלואה ולא אשומרים דכבר הוכחתי בסימן צ"ו דרב ושמואל לית להו דעירוב פרשיות כתוב כאן אלא ודאי דהעיקר דשבועת שומרים איתא גם בטענת ברי:

סעיף לה:

שלא פקדנו כתב השיך לקמן (סי' ק"ח ס"ה) מבואר דוקא בטוען אישתבע לי, הש"ך סוחר א"ע להא שכתב לעיל (סי"ז ס"ק ע"ב) ונראה דאף למש"כ לקמן (סי' ק"ח ס"ה) דאין היורשים צריכים לישבע נגד הלוה אלא כשטוען אישתבע לי היינו דוקא כשטר משום דאביהן גופא לא היה צריך לישבע וכדקאמר בש"ס השתא אביהן גופא שקיל בלא שבועה כו' משא"כ הכא שאביהן עצמו היה צריך לישבע בכל ענין אם כן גם הם חייבים לישבע שלא פקדנו בכל ענין עכ"ל. הרי דס"ל דבמשכון כיון דאביהן גופא היה צריך לישבע גם היורשים צריכין שבועה בלא טענת אישתבע לי. ולפמש"כ לעיל (סי"ז) בשם בעה"ת דבפרעון משכון דמי לשטר ודוקא בדטען אישתבע לי אבל אנן לא טענינן הכי נמי ביורשים כן כמו שמבואר לקמן (סי' פ"ב) דאין היורשים חייבים אלא בדטען אישתבע לי ע"ש:

אבל אם הוא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר. כתב הסמ"ע דגם בליכא עדי ראה כן. והש"ך כתב דדוקא בדאיכא עדי ראה מיירי ובאמת הרמב"ן בב"ב (דף ל') כתב כש"ך ונ"י שם כתב דרבים חולקין על זה וכסמ"ע וכן משמע מהא שכתב בהגה"ה מרדכי בגיטין (סי' ח"ס) ע"ש מיהו לקמן (סי' קמ"ו ס"ק י"ג) הביאם הש"ך והעלה כרמב"ן שם וכ"כ לקמן (סי' רצ"ז סי"א) ועמש"כ לקמן (סי' קל"ג ס"א) בזה:

סעיף ל"ו ש"ך (ס"ק קמ"ט) נסתפק לפ"מ דס"ל דבע"ח קונה קנין גמור אף להתחייב באונסין לא שייך פקע שעבודי' או מאחר דאפשר לסלוקי בזוזי פקע השעבוד ע"ש ודבר זה נתבאר ממש"כ (סי' י"ב) להסוברים דמשכון קונה קנין הגוף הא דפקע שעבודא מבואר בשיטה מאחר דיכול לסלקו בזוזי וה"נ אף דס"ל דקנה להתחייב באונסין מאחר דיכול לסלק בזוזי פקע השעבוד וצריך להחזיר גם בזה:

סעיף ל"ז וכן אם היה לו שטר משכונא על קרקע של ישראל. כתב הש"ך ס"ק קנ"א דהעיקר כהב"ח ולא כהש"ג דאפילו באחרי דלא מסלקי פקע שעבודו ע"ש ויש להסתפק במשכנתא דסורא דמבואר בב"מ (דף ס"ז) דהוי כמכר אי בכהי"ג ג"כ אמרינן דאינו אלא שעבוד ופקע השעבוד או דהוי כקנין הגוף לזמן וזכה המחזיק וכיוצא בזה נסתפק הרשב"א בתשובה ח"ג (שאלה שנ"ד) אי מהני מחילה בזה דדמי לע"ע דגופו קנוי דלא מהני מחילה או לא ע"ש וה"נ כן:

סעיף ל"ח חייב להשיבו לישראל ואם החזיר לע"ג פסק הש"ך דחייב לשלם לישראל וכן פסק באורים דיש לו דין מסור. ובשער משפט חלק עליו ופסק דפטור והביא ראיה מהא דשני עדים שהעידו על ישראל שחייב לע"ג דלא משמתינן להו כמבואר (בסימן כ"ח) אף דלכתחלה אסורין להעיד משום הפקעת הלואה וה"נ בדיעבד פטור מאחר דבאמת חייב ע"ש. וכן משמע מהא דמבואר לקמן (סי' שפ"ח סי"ב) מי שרוצה לברוח ולא לשלם לע"ג אנס מה שחייב ואחר גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב מ"מ רעה עשה דהוי כמשיב אבידה לכנעני ע"כ הרי להדיא דאפילו בהפקעת הלואה פטור ואין לו דין מסור מאחר שלא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב באמת אך יש לומר דהא דפטור משום דלא הוי אלא כמו גרמא שגרם לו לשלם וכמו דמבואר במרדכי בעד אחד דאינו אלא שמתא אבל פטור מתשלומין דיכול לומר אמת העדתי ואינו אלא גרמא דפטור וא"כ בעלמא שגרם לו להשיב אבידה לכנעני שפיר פטור משא"כ הכא כשמצא החפץ של ישראל ומחויב להשיב לישראל א"כ הוי שומר שלו ככל שומר אבידה ושומר חייב אפילו בגרמא כמוש"כ הריטב"א הובא בב"י (סי' ס"ו) דכל שומר אינו אלא גרמא ואפי"ה חייב:

ועוד יש לומר מאחר דנפקע השעבוד החפץ ברשותא דישראל דכשמצא ונתחייב להשיבו הוי ידו כיד הבעלים וא"כ הרי הוא כאלו הוא נוטל מרשות בעלים ונותן לכנעני דאז חייב. שוב ראיתי ביש"ש פ"י דב"ק (סי' כ"ג) שכתב וז"ל אם כן בתחלה יכולים להעיד ולא יכול לומר לו הישראל מה לך בקידוש השם תקדש השם בשלך כו' דאיכא כאן שני עדים ואין מתירין אותו ממון שלא כדין וגם אין מוציאין ממנו ממון אלא ממילא עפ"י מחוייב ואינו דומה למוצא אבידה של גוי שכבר זכה בה ישראל שלא יכול אותה שמצאה להחזירה מפני ק"ה כמו שכתב מהר"ם בפ' שור שנגח את הפרה (סי' י"ט) שאני התם מאחר שזכה בה כבר הישראל ואתה מחזיר לגוי הוי כאילו אתה גוזלו להדיא משא"כ הכא ע"כ הרי להדיא שחילק מהרש"ל בין הא דב' עדים להך דהכא דהוי כאילו נוטלו מרשות הישראל וכמוש"כ ואפילו בדיעבד משמע דמחוייב לשלם כמבואר לקמן ביש"ש שם דשמתא אינו שייך בתשלומין דאף בשמתא פטור מתשלומין משום דס"ס לא חסרהו ממון ממש ע"ש וא"כ הכא דהוי כאילו גוזלו להדיא חייב בתשלומין גם כן:

סעיף מיד ונשרף המשכון ביד עכו"ם פטור שמעון מלשלם ואינו יכול לטעון הא קא משתרשית שנפטרת מחובך ע"י משכוני. והקשה בשער משפט מהא דהכונס דמשלמת מה שנהנית ומהא דמבואר ג"כ בתוס' ב"ק (דף כ') דמפרשי הא דא"נ דמשלם משום שנהנה מהחסרון שיש לחברו מתחלה. וכן כתב מהרי"ט בנפקד שנטלו ממנו הפקדון עבור חובו שחייב לשלם שנהנה במה שנפטר מחובו ולק"מ לפמש"כ תוס' בב"ק (דף ק"א) בהא דיש שבח סמנים דנהי דאין שבח סמנים מ"מ הרי נהנה שמעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצדי הרחבה דפ"ב וירדה לגינה דהכונס וכן הא דאלו נערות ותי' דיש לומר דהנאה דהכא אינה באה ע"י ולא ע"י מעשה בהמתו והא דאלו נערות אף שאינה באה ע"י מעשיו מ"מ נהנה גופי' וכ"כ הרא"ש שם ולכן כתב מהרש"ל דהנותן אוכלין של אחרים לבהמה של אחרים דפטור בעל הבהמה לשלם לבעל האוכלין והובא בש"ך (סי' שצ"א ס"ק ב') וא"כ ה"נ במשכון כיון דהנאה באה לו שלא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה ממונו לכן פטור מלשלם ודו"ק: מה שמחולקים כאן בקצה"ח ונתיבות אם נכרי שקיבל מישראל פטור משמירה הנה בסמ"ע לקמן (סי' ש"א) מבואר להדיא דפטור ואנכי העליתי שם דחייב וכמוש"כ הרמב"ן בפ' וישלח להדיא דבכלל דינים שנצטוו בני נח גם שומרים בכלל ע"ש בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה