אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ

סימן א

אורח משפט על חו"מ:

לרבי שמעון דובער אנוליק ז"ל:

הרמב"ם ז"ל סידר דיני ממונות כמו שסידר רבי במשנה וכתב תחילה הלכות נזקי ממון והלכות סנהדרין לבסוף והטוש"ע כתבו להיפוך הלכות דיינים בתחילה ונזקי ממון לבסוף ואמרתי כי דורות הראשונים העיקר הלכות ואח"כ היו צריכים לידע גם אינך סדר הדיינים אבל דורות האחרונים טרם ידעו הלכות ויאבו להורות צריכים לידע סדר הדיינים תחילה ואף כי יש כמה הלכות שהרמב"ם ז"ל לא כתבו כסדר הש"ס מ"מ אמרתי זה להורות שלא יקפצו להורות טרם ידעו הלכות דיינים ולא הלכות בלבד ואם ידעו וישמרו הלכות דיינים לא יצא משפט מעוקל ח"ו וסידרו דבר המצוי והכרחי תתילה וכתבו הלכות נזקי ממון לבסוף כי אין לנו שדות וכרמים ובקר וצאן ואינו מצוי בינינו כל כך משא"כ בדורות הראשונים שהיו להם כל והיו מצוי אצלם כל לכן סידרו תחילה נזקי ממון ואדרבא הלכות דיינים לבסוף כי להגיד להם מעשה הנהוג לדיינים לא היו נדרשים כל כך:

בטור סימן א' כל הדין דין אמת לאמיתו ופירש הב"י תיבת לאמתו מזהיר שלא יצטרף הדיין אהבתו לזכאי ושנאתו לחייב וי"ל בזה פי' הקרא (ביחזקאל י"ח) משפט אמת יעשה בין איש לאיש בחקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת כפל הדבר במשפט אמת ועיין מהרש"א סנהדרין (דף פ"א) דאידך קרא קאי אבעד"י שיש לו דו"ד שלא יבוא בתחבולות עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דקאי אדיין וכפל הדבר שיהא אמת לאמתו בין לפי' הב"י או פי' התוס' לאפוקי מרומה שלא יפסוק עפ"י עדים ולומר מה בכך אחרי שגזיה"כ הוא עפ"י שנים עדים יקום דבר וזהו שאמר אף שבחקותי יהלך עכ"ז משפטי שמר לעשות אמת:

ולע"ד הי' נראה כפשוטו דהתוס' בשבת (דף י') כתבו דדין עדיף מת"ת והא דמועד קטן (דף ט"ז) למערתא דדיינים ולא קבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שלפעמים נוטין אחר השוחד. וראי' לזה נ"ל מהא דאמרינן בב"ב (דף ח') והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו וכו' ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הרי דדיין גרע מת"ת וע"כ בדיינים שאינם מומחין מיירי וזהו שאמרו דאף דדיין שאינו מומחה לפעמים נוטה אחר השוחד אבל אם הוא לא עשה כן אלא שדן לאמתו שלא הי' נוטל לזכות את הזכאי ולחייב את החייב שאף שהוא אמת מ"מ אינו לאמתו וע"כ אמר ביחזקאל שם מעול ישיב ידו שלא לקח שוחד. וכן פי' המהרש"א בסנהדרין שם עיי"ש:

והקב"ה חפץ בו יותר מכל הקרבנות דכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח מחטאת ועולה לא נאמר אלא מזבח ופירש"י דהיינו שלמים ובמהר"י הלוי כ' וז"ל וי"א דאתי לרבות שהדין שקול אף כנגד קרבנות נדבה כגון שלמי נדבה וכיוצא ע"כ ועיין בסוכה (דף מ"ט) גדולה צדקה מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לד' מזבח ופרש"י הכל בכלל זבח חטאת ואשם ועולה ושלמים כולם זבח הם ע"כ וא"כ מזה למד הטור גם במשפט כן וכמוש"כ מהרש"א בת"א שם דמדכתיב בקרא נבחר בלשון יחיד ולא כתבו נבחרו בלשון רבים ש"מ דכל אחד מהם צדקה או משפט גדול מכל הקרבנות כולם: שם לפניהם ולא לפני הדיוטות. פרש"י בגיטין לפניהם הם הזקנים שבסוף פרשה ותוס' פירשו דקאי אהא דכתיב אלהים בפרשה ע"ש ולע"ד י"ל עפי"מ דמבואר במדרש רבה שמות (פ' ל') דאיתא ואלה המשפטים לפי ששמע משה מיתרו שאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' ד' מידות א"ל ולא מצא אלא אחת שנאמר ויבחר משה אנשי חיל ומינה אותם שופטים על ישראל א"ל הקב"ה נתתי לך את המשפט ולאחרים מנית ואינם יודעין לך אתה ולמדם שנאמר ואלה המשפטים וכו' ובדברים א' מבואר במדרש רבה שם אמר ר' ברכיה בשם ר"ח צריכין הדיינין שיהא בהן שבע מידות וקחשיב ארבע דזקנים לא מצא אלא חכמים וידועים וא"כ למה נקט המדרש דלא מצא אלא אחת וע"כ צ"ל אלא אחת מהא דכתיב ביתרו אבל באמת היו חכמים וידועים ג"כ אבל אחרי שאינם נבונים לכן אמר לך ולמדם. ועיין מהרש"א בברכות (דף נ"ז) שכתב שם אהא דשלשה חכמים הן וכו' שלשה ת"ח הן דלהמוסמכים שייך לשון חכמים ולאינם סמוכין ת"ח ע"כ שפיר קאמר לפניהם דהיינו שאותם שמינה משרבע"ה והם היו סמוכין א"כ שפיר ממעטינן הדיוטות מזה:

הלכות דיינים סימן א' סעיף א:

(בזמן הזה וכו'):

הנה בהא דשליחותייהו דקמאי עבדינן מבואר בטור דאינו אלא מדרבנן ולכן מינוי שופטים בזמה"ז אינו אלא מדרבנן. וכ"כ הרמב"ן בפ' שופטים. ולפי"ז הקשו רשב"א ורמב"ן ביבמות פ"ד דאיך בזמן הזה מקבלים גרים. איך אפשר למישרי עכו"ם בבת ישראל. הא אין ב"ד יכולין לעקור דבר תורה בקום ועשה. ותירץ עפי"מ דאמרינן בכריתות (דף ע') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים. אמר רב נחמן בר יעקב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגומ' ופרש"י לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש. וה"ו מדכתיב לדרותיכם אמרינן דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן דליכא מומחין: והנה התוס' ביבמות (דף מ"ז) ובקידושין דף ס"ב) כתבו דקבלת גרים הוא משום דעבדינן שליחיתייהו וה"ר נתנאל אמר דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינם מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. וכיוצא בזה בבכורות (דף י"ב) אר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה כו' לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאילו מטמי' בת שריפה היא ולאכלה א"ר ולא לשריפה שאני הכא דכתיב לדורותיכם. ובמנחות (דף פ"ד) פריך היכי מייתי עומר מפירות שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואיכא קימץ שקרב לגבי מזבח ומשני אמר קרא לדורותיכם עיי"ש בזה:

ויש לעיין למה הוצרכו בתי' קמא לומר דקבלת גרים בזמה"ז משום דעבדינן שליחותייהו. הא מבואר להדיא בכריתות (דף ט') דמדכתיב לדורותיכם מקבלין בכל ענין. ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' סנהדרין הלכה י"א) שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכין ויש להן לדון דיני קנסות. ואף שכתב שם שהדבר צריך הכרע. מ"מ בפירוש המשנה פ"א דסנהדרין הכריע הדבר דמהני בכהאי גוונא ולכן אתי שפיר הא דכתיב לדורותיכם ואף דליכא מומחין שהרי אין סמוכין. מ"מ יצוייר בכהאי גוונא שיסכימו כל חכמי ישראל על אחד. אבל הרשב"א לטעמי' בבבא קמא ריש פרק שור שנגח דו"ה [ולא כמו שכתב הב"י סי' רצ"ה דרשב"א ס"ל כהרמב"ם דהמעיין בהרשב"א יראה דלא כתב שם. אלא דלהרמב"ם יצוייר בזמה"ז סמוכין והשיב שם ע"ז עיי"ש] שחולק על הרמב"ם בזה וס"ל דלא מהני בזה הסכם כולם, וע"כ שפיר כתב דמדכתיב לדורותיכם מבואר דהתורה לא הקפידה על מומחין כיון דלדורות לא יצוייר מומחין. וכן ס"ל לרמב"ן וה"ר נתנאל הנ"ל אלא דיש לפקפק ע"ז דהא סוף כל סוף אינו בנמצא עתה שהסכימו עליו להיות לו דין מומחה וסמוך. (ועיין מהרלב"ח בתשובותיו):

ודע דהא שכתב ה"ר נתנאל וראשונים הנ"ל דלדורותיכם משמע לדורות עולם. והוא עפ"י ש"ס דכריתות (דף ע') כמו שפרש"י שם הוא משום דכתיב במדבר (ט"ו) בפסיק שני חוקה אתת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם וזהו שהאריכו התוס' וכתבו ולדורותיכם משמע דורות עולם. אף דכבר כתבו דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין דכוונתם דהאי לדורותיכם משמע לעולם הוא משום דכתיב להדיא חוקת עולם לדורותיכם. וראי' לזה ממה דאיתא במכילתא והביאו רש"י בפרשת בא לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. שומע אני מיעוט דורות שנים ת"ל חקת עולם תחגהו. עוד שם ושמרתם אח היום הזה לדורותיכם חקת עילם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה לכך חזר ושנאו כאן שלא תאמר אזהרת כל מלאכה לא יעשה לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור. וכן בפ' אמור בעניינא דמועדות כתיב חקת עולם לדורותיכם ובשבת לדורותם ברית עולם ובפ' נח זאת אות הברית וגו' לדורות עולם ובציצית דכתיב על כנפי בגדיהם לדורותם. היינו דלאו לאורויי אתי לדורות עולם דלזה לא איצטריך כיון דכתיב בי' יציאת מצרים ממילא ידעינן דזה נוהג לדורות עילם. אלא דאתא למה שדרשו במדרש לדורותם הובא בתוס' (דף ע"ד) וברא"ש פ"ג דמו"ק ע"ש. ולכן כתיב במדבר (ל"ה) חקת משפט יהי' לכם לדורותיכם אף דאינו נוהג לדורות עולם. וכבר תמה שם הרמב"ן בזה. ולהנ"ל אתי שפיר. וכן כתב הגור ארי' שם: אמנם ק"ל מהא דאמרינן בפ"ח דבבא בתרא (דף ק"כ) זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. א"ל רבה זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ ה"נ לא יהא נוהג אלא בדור זה שאני התם דכתיב לדרתם. זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה. א"ל ההוא יליף זה זה מהתם כו' מאי גז"ש. דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. למאי הלכתא. אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. והשתא קשה אמאי קאמר דמה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל אף בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל ולכך לא בעינן מומחין. תיפוק לי' כיון דיליף בגז"ש משחוטי חוץ. דזה הדבר לאו דווקא בדור זה משום דכתיב לדרתם בשחוטי חוץ. א"כ מהאי טעמא תיפוק לי' דלא בעינן מומחין. דהא בשחוטי חוץ כתיב חוקת עולם לדרתם דמשמע דלא בעינן מומחין. וצ"ל דחדא מנייהו נקט. וה"ה דהמו"ל משום חקת עולם לדרתם:

ועוי" ל דהנה מצינו חקת עולם לדרותיכם. דמשמע דווקא בזמן דאיכא מקדש וכמו (שמות ל') והיתה להם חקת עולם לו ולזרעו לדורותם (במדבר י"ח) והם ישאו עונם חקת עולם לדורותיכם. וכן בויקרא בעניינא דקרבנות כמש"כ בעיקרים מ"ג פט"ז ע"ש וצ"ל דהתם אי אפשר אלא בזמן דאיכא מקדש משא"כ קבלת גרים. והוי דומיא דחלב (ויקרא ג') דדריש בת"כ מלדורותיכם אפי' בזמן שאין קרבן. ויותר נראה דכל היכא דכתיב לדרתם מיירי על עצם הדבר שמצוה איכא למימר מיעוט דורות שנים. משא"כ הכא דעל עצם הדבר אשר עליו תסובב הציווי כתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם. וליכא בזה מיעוט דורות שנים. וא"כ למאי כתיב אידך קרא וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם דהאי לדורותיכם מיותר הוא דהא ממילא ידעינן כיון דאגוף הדבר הגר מוזהר כמו ישראל לחקת עולם ממילא נשמע דגם נירות נוהג לחקת עולם. אלא ודאי דהאי לדורותיכם משמע לדרות עולם אף בזמן דליכא מקדש ומומחין [וכיוצא בזה הא דכתיב (שמות י"ב) שמורים לכל בני ישראל לדרתם והיינו בכל דור ודור כדמוכח בפסחים (דף ק"ט) וכמוש"כ המהרש"א שם. והיינו כיון דקאי על ליל פסח וכיון דליל פסח ידעינן מחקת עולם א"כ גם ליל שמורים בכלל זה וא"ש]: והנה הנתיבות כתב דהא דשליחותייהו קעבדינן הוא מדאורייתא תדע דהא מקבלין גרים בזה"ז מטעם דעבדינן שליחותייהו וקדושיו קדושין ולא תפסו אח"כ קדושי שני. ואין כת ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' ע"כ. אמנם זה אינו מספיק. אלא לעניין דלא תפסו קדושי שני. אבל אכתי קשה איך אפשרי למישרי עכו"ם בבת ישראל כמו דמבואר בהרמ"א והרמב"ן שם. ועיין בתוס' כתובות (דף י"א) שהקשו אהא דגר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד דלא הוי אלא גר מדרבנן א"כ היכי שרינן לי' בבת ישראל וקדושיו קדושין. הא מה"ת נכרי הוא. ותי' דסבר כמ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקים ועשה. א"כ פשיטא דגר מדרבנן לא הוי גר וע"כ בתי' הנ"ל וכמו שנתבאר. או כמו שכתבו התוס' בתי' קמא דבגר שליחותייהו קעבדינן. וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין. הכי נמי חשו לנעילת דלת בפני גרים כמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ז ריש ע"א) ובגיטין (דף כ"ח). וביאור דבריהם נראה דלא קשה מידי מהא דאין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה. דהא כתבו תוס' בנזיר (דף מ"ג) דבמקומות דיש פנים וטעם לדבר ודאי לכולי עלמא יש כח לעקור. דהא האשה נאמנת לומר מת בעלי. וכ"כ תוס' בע"ז (דף י"ג) דהיכא דיש קצת טעם יש להם כח לעקור דבר תורה בקום ועשה. וע"כ כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ה) דאמאי באומרת טמאה אני לך אמרו חכמים דאינה נאמנת הא שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ותירצו משום שראו חכמים הקלקול בזה לכך נראה להם להתירן. והר"ן בנדרים (דף צ') הביאם וכתב יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא בקום ועשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיני' באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרינן במס' יבמות מיגדר מלתא שאני והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר תורה אלא בשב ואל תעשה עכ"ד. אבל התוס' לטעמייהו דבמקום דיש טעם לדבר יש כת בידם לעקור ד"ת בקום ועשה. לכן שפיר כתבו שם ביבמות דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהן באחר לכן נראה להם להתירן. והכי נמי משום דחשו לנעילת דלת דגירים יש להם כח לעקור ד"ת בקום ועשה ומותר בבת ישראל וקדושיו קדושין ולא תפסי קדושי שני וזהו דכתב הרא"ש בפ"ה דבבא מציעא סי' נ"ז דאע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כת ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ואפי' במקום עבירה עכ"ל והיינו דאיכא טעמא רבא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגיירו. ועיין כס"מ פ"ג דנדרים הלכה ט. והנה אף שמינוי שופטים הוא דרבנן מ"מ החיוב לדון על הדיין הוא מדאורייתא דהוא בכלל ולמדתם דמבואר ביו"ד סי' רמ"ה דלימוד לאחרים הוא דאורייתא. וכן לעניין הוראה. וגם דהוא מצוה להציל עשוק מיד עושקו שהוא מכלל ישוב העולם. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך מצוה כ"ח ועוד מקומות עיי"ש בזה. ועיין תוס' פ"ק דשבת (דף י) דדין עדיף מתורה עיי"ש:

והנה לפי התירוץ הראשון שבתוס' קידושין (סב) דהא דמקבלין גרים בזמן הזה הוא משום דשליחותייהו קעבדינן וכמו דחשו לנעילת דלח כן בגרים לכאורה ק"ל אי נימא דשליחותייהו קעבדינן אינו אלא מדרבנן איך הוי גר מדרבנן דהא עיקר הא דמחייבינן לשמוע לדברי חכמים הוא משום דכתיב לא תסור. וכיון דאינו בלא תסור א"כ אינו מחוייב מדרבנן ג"כ וכיוצא בזה הק' הטו"א במגילה (כד) לשיטת התוס' דסומא חייב במצות דרבנן מאחר דפטור בלא תסור איך אפשר לחייבו מדרבנן אמנם הרי התוס' בכתובות (דף יא) כתבו לחד תירוצא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד דהוא גר מדרבנן למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וע"כ דליתא להאי סברא דמאחר דאינו בלא תסור אינו מחוייב לציית לדרבנן. וכמו שכתבתי לקמן (בסי' ק"י) דלא דמי לתינוק דהוא ג"כ מדרבנן דהתם החיוב על האב עיי"ש. והבאתי דעת הר"ן ז"ל במגילה פ"ג דהחינוך הוא על הקטן. ושם הבאתי עוד דעת ראשונים בזה עיי"ש:

גם הקשו הריטב"א והרמב"ן כיון דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן. איך כופין לתת גט באשה שזינתה ולהתיר א"א, ותי' דאפקעינהו רבנן לקידושין. מני' וקשה כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' א"כ נמצא בעת שזינתה היתה פנוי' ותהי' מותרת לבעלה כמש"כ כיוצא בזה הר"ן בנדרים (דף צ). ולק"מ דהא דאפקעינהו אינו אלא להוציא ולא להקל וכמש"כ תוס' כיוצא בזה בגיטין (דף לג) בביטל הגט שלא בפני השליח דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' דא"כ אתה מטהר ממזרים דאם תזנה ועשה גט וביטל שלא בפני השליח ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ולא הוי ממזר. והא דאי מתכוון לכך לא מהני דלתקנה עשו ולא לתקלה שלא יהא בנו"י פרוצות בעריות עיי"ש בזה. וה"נ לתקנה עשו הא דאפקעינהו לקידושין. ויכולין לגרש שלא תהא מגונה אבל לא לתקלה שיפקיעו קידושין ותהי' מותרת לבעלה ויהי' פרוצות בעריות. וע"ז האופן הפקיעו שתהא אסורה לבעלה וא"ש. וכתבתי זה לפי"מ שמבואר באחרונים שמקשין העולם על הר"ן דנדרים (דף צ) באומרת טמאה אני לך מותרת דאפקעינהו לקידושין דאכתי תאמר טמאה ונטולה אני מן היהודים דאז אינו יכול להפר דלאו בעלה הוא. ולק"מ דעשו להפקיע הקידושין שלא תהא מפקעת עצמה מבעלה אבל לא לתקלה שתחול נדרה ותפקע עצמה מבעלה וזה פשוט:

ועיין רשב"א כתובות (דף ג) דכל היכא דאפקעינהו רבנן לקידושין מני'. היא מותרת לכהן והקרובים מותרים ואינה אסורה לכהן ובקרובים אלא מדרבנן ע"ש וא"כ בזה"ז כל כהן לא יהא אסור בגרושה אלא מדרבנן. וגם לא יהא אסורים בקרובים אלא מדרבנן והוא תמוה דא"כ בטלו הרבה דינים. וכהן שנשא גרושה לא יהיו בניו אלא חללים דרבנן ובאהע"ז שהביא כמה דינים בחללים גם בזה"ז מיירי. ויהי' נראה דגם הרשב"א שם שכתוב בלשון אפשר לא פסיקא לי' לומר כן. ובגיטין פ' השולח כתב כל מה שביאר שם בכתובות. והא דאינם אסורין אלא מדבריהם השמיט. משמע דדעתו שם דגם בזה"ז אסורה לכהן וגם לקרובין מדאורייתא ולכן נקטינן כן:

והנה יש להקשות איך מהני שליחות לחוב לאחרים. דהא קיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו ע"י שליח משום דאי אפשר לעשות שליח לחוב לאחרים. וה"נ איכא חב לאחרים להחייב. וצריך לומר כמוש"כ הרא"ש בפ"ק דבבא מציעא סי' כ"ז דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דלא הוי חב ללוי גופא כיון דהלוי מודה שהוא חייב או השטר מקויים ביד המלוה ע"ש וא"כ אם הוא באמת חייב אין שייך חב לאחרים ומהני שליחות בזה:

ובזה יש לפקפק על הא שהובא בכנה"ג דלכך אין מברכין על עשיית דין משום דהוא קלקול אחרים דאין שייך קלקול אחרים מאחר שהוא חייב אדרבה האי מאן דשקיל גלימא מני' ליזמר וליזל (בסנהדרין דף ז ושם דף ו') צדקה שהוציא גזילה מתח"י. מיהו יש לומר דמ"מ אין שייך ברכה על זה: ועוד הי' אפשר לומר דאין זה בגדר שליחות. אלא דהתשב"ץ כתב דאין דין ע"ג מהני דאין שליחות לע"ג והבאתי לקמן ס' ז' עיי"ש בזה. אמנם מצאתי בריב"ש סי' רכ"ח דלאו שליחות גמור הוא. אלא ר"ל דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס. אנחנו נעשה עצמינו כאילו אנן שלוחיהן וכאילו ב"ד הגדול שבא"י הממונים על כל ישראל מימות מרע"ה דבהני מילי יוכלו לדון חכמי חו"ל בלא סמיכה ע"כ ודלא כהתשב"ץ בזה:

ובהא דאמרינן דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן. לכאורה לרב אחא ברי' דר"א דאמר במס' סנהדרין (דף ג) דמדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. אפילו אינו סמוך. א"כ לדיני ממונות גם בזה"ז דאורייתא. וכשקאמר שם מאי איכא בין רבא לר"א ברי' דר"א הומ"ל נ"מ לזמה"ז דליכא סמוכים אי מינו' מדאורייתא או מדרבנן אלא דעדיפא נקט או כמוש"כ בב"ב (דף ה) דבכמה דוכתא לא אמר אלא נפ"מ חדא אף דאיכא טובא. והנה הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין כתב שם דמדאורייתא חד נמי כשר. ואפי"ה כתב דאינו אלא מדרבנן בזה"ז מבואר מזה ראי' להתומים בסי' ג' דכתב דהא דכתב הרמב"ם דחד נמי כשר היינו סמוך גם כן וא"כ בזה"ז אינו אלא מדרבנן בד"מ ג"כ:

נסתפקתי אם במינוי שופטים מצווין ע"ז נשים גם כן או לאו. ובמינוי מלך כתב החינוך מצוה תצ"ז וזאת מן המצות המוטלות כולם על הציבור הזכרים כי להם יאות לעשות עניינים אלה. ע"כ. וא"כ י"ל כי גם במינוי שופטים כי. כי לאנשים לבד יאות עניינים אלה, אמנם מצינו שבמינוי שופטים מצוה תנ"א כתב וז"ל וזאת אחת מן המצות המוטלות על הציבור כולם שבכל מקום ומקום ע"כ. ולא כתב על הזכרים משמע דבזה גם נשים מחוייבות. ונראה דלכך חייבין במינוי שופטים שהוא כמו דאמרינן בקידושין (דף לד) ובשאר דוכתא דנשים חייבות במזוזה משום דכתיב אצל מזוזה למען ירבו ימיכם ואטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. והכי נמי כתיב במינוי שופטים למען תחי' וירשתם. ואמרינן בספרי כדאי הוא מינוי הדיינים להחיותם ולהושיבם על אדמתם. וא"כ שפיר אמרינן דחייבין משום הך טעמא דלמען תחי' וירשת דומיא דלמען ירבו ימיכם כן נ"ל נכון בזה. ויש לומר דזה תליא בשני תירוצי התוס' בקידושין (דף לד) שכתבו להקשות דמשים האי טעמא דאטו נשי לא בעי חיי. יהי' חייבות בת"ת דכתיב כי הי' חייך. ותירצו דקאי על המצות שהתורה מלמדת לך המצות שהם חייך. ועוד תירצו דשאני תורה דכתיב להדיא את בניכם עיי"ש. וא"כ לתי' הראשון י"ל גם במינוי שופטים דלמען תחי' דהם מלמדים המצות. ובשבילם תחי' וירשת דכדאי מינוי הדיינים להחיותם ולהושיבם על אדמתם שאז יקיימו המצות. משא"כ לתי' השני י"ל דלמען תחי' על מינוי הדיינים לבד ולכך אף נשים מחוייבין בזה:

ולענין אי ב"נ מצווה על מינוי שופטים כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים וז"ל וכיצד מצווין על הדינים חייבין להושיב שופטים בכל פלך ופלך. בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ע"כ. והרמב"ן פ' וישלח השיג ע"ז דעל הדינים משמע בסוגיא דסנהדרין דהוא דינים כמשמען ולא דיינים. ובאמת שהוא נגד הסוגיא דשם (דף נו) דפריך ודינים בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו במרה וכו' והוסיפו עליהן עליהן דינים. ומשני לא נצרכא אלא לדיני קנסות ופירש"י דמויעש משפט וצדקה לא משמע אלא דינין ולא קנס עיי"ש. א"כ משמע מכ"ז דלא מיירי בדיינים אלא בדינים לבד. ונראה דר' יוחנן יליף שם דינים מויצו וכתיב למען אשר יצוה וכו' והתם משפט כתיב בי' אבל ר' יצחק יליף שם מאלקי' ומייתי מויקרב אל האלקי' וא"כ דינין היינו דיינין:

ובזה ניחא שלא תקשה להרמב"ם מהמדרש תנחומא פ' שופטים. והלא או"ה נצטוו על הדינין שהוא אחת מז' מצות שנצטוו ב"נ ומהו משפטים בל ידעום אלו דקדוקי הדין עיי"ש הרי מבואר דלא כהרמב"ם דנצטוו על הדינין. ולהנ"ל ניחא דהמדרש תנחומא אתיא כר"י דיליף מויצו ומצווין על הדינין ג"כ:

והרמ"א בתשובה יו"ד כתב דקיי"ל כר' יצחק לכך פסק הרמב"ם כן. והש"ס פריך אר' יוחנן. ולכך משני לא נצרכא אלא לד"ק. והוא דיליף מאשר יצוה. והתם משפט כתיב בי'. ויצא לו להרמב"ם כן מהמדרש פ' ואתחנן. וז"ל על כמה דברים נצטוה אדם הראשון כך שנו חכמים על ששה דברים נצטווה אדה"ר כו' ועל הדיינים וכו' אלקי' אלו הדיינים שנאמר ונקרב וכו' ע"כ. הרי להדיא דדינין היינו דיינים ויליף מויקרב. וכן במדרש חזית פ"א וכ"ה במדרש רבה בראשית ט"ז. אלא דשם מייתי מאלקי' לא תקלל ולא מויקרב כדמייתי במדרש הנ"ל בזה. וכן מבואר מהתוספתא דמס' עכו"ם פ"ט וז"ל על שבע מצות נצטוו בני נח על הדיינים ועל העכו"ם על הדיינים כיצד כשם שישראל מצווין להושיב בתי דינין בעיירות שלהן כן בני נח מצווין להושיב בתי דינין בעיר שלהן ע"כ. הרי להדיא מהתוספתא כהרמב"ם דתחת הדינין דנקט הש"ס בסנהדרין נקט דיינים. ואולי גם בתוספחא צ"ל על הדינין ומפרש כשם שישראל מצווין כך ב"נ מצווין להושיב בתי דינין בעיר שלהן וכ"ז אי ילפינן מויקרב. אבל אי ילפינן מויצו והתם להדיא משפט כתיב בי' ליכא למימר כן. ומיושב בזה קושיית הרמ"א בתשובה הנ"ל שהקשה דמאי נפ"מ בין ר' יוחנן לר' יצחק ולהנ"ל הא איכא נפ"מ רבתא דלר' יוחנן מצווין על הדינין דהיינו על כל דיני ממונות כמבואר ברמב"ן שם. משא"כ לר' יצחק דיליף מאלקים אינן מצווין על הדינין אלא על הדיינים וזה ברור:

ובזה יבואר הרמב"ם פ"י מהל' מלכים דכתב דב"נ אינו מצווה לעשות צדקה. וז"ל בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ואם הביא עולה מקבלין ממנו. נתן צדקה מקבלין ממנו. יראה לי שנותנין אותה לעניי עכו"ם ע"כ. מבואר מזה דס"ל דב"נ אינו מצווה על מצוה הצדקה. אלא דאם נתן אין מונעין אותו ומקבלין ממנו. אבל הר"ן בחידושיו בסנהדרין כתב דמצווין על הצדקה. וז"ל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו וכו' ה"נ ה"ל למיחשב צדקה דהא כתיב לעשות צדקה ומשפט. אלא משום דצדקה לא מחייבה דהא אקשינן לקמן מאשה דלא מיפקדא והא כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' ואמרינן בניו לדין. ביתו לצדקה. אלמא דבצדקה גם כן מחייבי ואשכחן דמיענשי עלה. דכתיב ויד עני ואביון לא החזיקו ע"כ ותמיהני שלא הביא דהרמב"ם לא ס"ל כן] והמהרש"א (בדף נו) שם כתב כהר"ן ז"ל:

ולחידושי הר"ן הנ"ל דבן נח מצווה על הצדקה והוא מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו' צדקה ומשפט גמילות חסדים נמי מצווה דהא ביבמות (דף עט) אמר שלשה סימנין יש באומה זו כו' גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו. וכן בכתובות (דף ח) בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה ואף דכתיב בקרא צדקה מ"מ יש לומר דממילא ידעינן מצדקה לגמילות חסדים ג"כ. וכמוש"כ התוס' בע"ז (דף יז) בד"ה ובגמ"ח לא עסק תימא מאי פריך מצדקה הלא ב' דברים הם כדאמרינן בסוכה (דף מט) צדקה לעניים גמ"ח בין לעניים בין לעשירים ויש לומר דמ"מ משמע לי' דמי שרגיל בזאת עוסק גם בזאת או דיליף מדכתיב ושמרו את דרך ד' שהוא חסד וכדאמרינן בב"מ (דף ל) והודעת להם אח הדרך זו גמילות חסדים וע"כ דמצווין הרחיקן דוד להגבעונים וגזר עליהן וכן על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דהוא ג"כ גמילות חסדים:

ובמדרש בראשית (פ' מט) כי ידעתיו למען אשר יצוה ר"י בשם ר' אלכסנדרי כו' ורבנן אמרו זו ביקור חולים ע"כ והוא בכלל גמילות חסדים. וצ"ל דנפקא לי' מדכתיב דרך שהוא גמילות חסדים אף דלבק"ח מצריך קרא אחרינא בב"מ מ"מ הכא דליכא קרא אחרינא לאסמכתא הכל בכלל כמבואר בשבח (דף קכז) דהכל בכלל גמילות חסדים או י"ל דבסוכה (דף מט) איתא אר"א כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד לכן כיון דכתיב צדקה ומשפט הוי ג"כ חסד בכלל. ובטור או"ח (סימן קיד) דהא דבנוסח התפילה אנו אומרים וזוכר חסדי אבות הוא מדכתיב אשר יצוה אלמא דהוא בכלל צדקה:

[וצ"ע מהא דאיתא שם (דף קד) כל עובר דרך אר"ע אמר רב עשאוני כעוברי על דת וכתב המהרש"א וז"ל ר"ל כעוברי על דת נימוסית דבר שהשכל נותן שהי' עוברים בסדום כדלקמן שלא הי' להם משפט וצדקה שהשכל נותן לפי הנהגת המדינה וזה"ש ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וכו' לפי שסדום לא נחשב להם רק כחטאת שלא נצטוו על כך ע"כ. הרי דס"ל דלא נצטוו בצדקה] ולכאורה מבואר כהר"ן בסנהדרין (דף נז ע"ב) אשכח רב אחא בר יעקב דהוי כתוב באגדתא דבי רב. בן נח נהרג בעד אחד. בדיין אחד. שלא בהתראה. מפי איש ולא מפי אשה. כו' מה"מ אר"י דאמ"ק כו' מיד איש ולא מיד אשה כו' מתיב רב המנונא ואפה לא מפקדא והכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומ'. הוא מותיב לה והוא מפרק לה. בניו לדין ביתו לצדקה ע"כ. הרי להדיא דב"נ מצווין על הצדקה. אכן עפימש"ל דתליא בהא דפליגי ר' ור' יצחק שם (דף נו) דלר' יוחנן דיליף דינין מויצו, וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה. והתם צדקה כתיב לכן חייבין משא"כ ר' יצחק דיליף דינין מויקרב ולהרמב"ם הנ"ל היינו דיינים ולא דינים משום דלא יליף מכי ידעתיו. לכן פטורים נמי מן הצדקה:

ועיין ב"ב (דף ד) בבא מן בוטא היכא עביד הכי והאמר ר"י אמר רב מפני מה נענשו כו' מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר (שיתן צדקה) וכו' ואי בעית אימא כו' דחייב במצות. ואי בעית אימא שאני ביהמ"ק דאי לא מלכות לא מתבני דתירוץ הא' ס"ל דאין ב"נ מצווין על הצדקה לכן נבוכדנצר שלא הי' מצווה על זה לא הי' לו לדניאל לומר לו לעשות כן. ותירץ הב' ס"ל דגם ב"נ מצווה וא"כ ליכא האי תירוצא דעבד שאני דחייב במצות [וחייב גם בבנין ביהמ"ק דאפילו נשים חייבין כמבואר ברמב"ם] דהא בצדקה ב"נ מחוייב ואפ"ה נענש דניאל לכן משני שאני ביהמ"ק דאי לאו מלכות לא איתבני. וכן משמע במדרש רבה (פ' שמות פ' ל) דאין ב"נ מצווין על הצדקה לכן לא ה' לומר לעשות צדקה דאיתא שם א"ל הקב"ה אני מסרתי את הצדקה לאברהם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. ואתה אומר לרשע וחטאיך בצדק פרוק:

והנה מהג"ה אשר"י בפ"ק דב"ב סי' ל"ו מוכח דלא כהר"ן הנ"ל. וז"ל שאלת מ"ש דנדרים ונדבות דמקבלין מהן ודרשינן איש איש אדרבא נסמוך אדאורייתא וכמו שמקבלין נדרים ונדבות כך מקבלין צדקה. ופירש לי רבי ומורי הטעם שלפי נדרים ונדבות אין באין לכפר ע"כ ואי מצווין על הצדקה אמאי אין מקבלין מהן אף דהוי כפרה כי היכי דמקבלין נדרים ונדבות משום דכתיב באורייתא. ה"נ בצדקה דכתיב באורייתא נקבל מהם ג"כ:

ומהמדרש חזית משמע כהרמב"ם דלא נצטוו בני נח על הצדקה. דדריש שם וז"ל. יונתי במרה שמשם נצטוו ונצטווינו בכל המצות וצדקות ומע"ט כיונה זו שמצוינת הה"ד שם שם לו חק ומשפט ע"כ. מבואר דבמרה נצטוו וניתן שם מצות צדקה. ולא קודם לכן לבני נח, אמנם בש"ס משמע דלא ס"ל כהמדרש חזית דבסנהדרין (דף נו) קאמר דהוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ולא קחשיב צדקה. ובמכילתא שם קאמר שבת ופרה אדומה ודינין ולא קחשיב צדקה גם כן. וכן משמע במדרש רבה (פ' בא) הצדקה שלכם שנאמר ולך תהי' צדקה ע"כ והוא דהמדרש לטעמי' דהב"נ לא נצטוו על הצדקה ולכך קאמר דהצדקה שלכם דומיא דמשפטים שלכם שכ' המפורשים שם דהוא דו"ח שאינו נוהג בב"נ:

ויש לבאר מה שדרש המדרש ששם נצטוו על הצדקות מהא דשם שם לו חק ומשפט. והיכן מרומז צדקה. ולזה הי' אפשר לומר דצדקה היינו פשרה. ומבואר בסמ"ע (ס' סח ס"ק יג) דפשרה קרוי' דין. וע"כ שטר פשרות הנעשה בערכאות פסילים דפסולין לדון ואתי' המדרש כר' יצחק בסנהדרין (דף נו) דיליף דינין מויקרב ולא מאשר יצוה דהתם צדקה נמי כתיב דהיינו פשרה כמוש"כ רש"י בסנהדרין שם וס"ל דאין ב"נ מצווין על הפשרה ואין מצווין על הצדקה ג"כ. ור' יוחנן דיליף מאשר יצוה ס"ל דבאמת מצווין על הפשרה וצדקה:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה רמ"א בתשובה (שאלה י) מאי נפ"מ בין ר' יצחק דיליף מונקרב ובין ר' יוחנן דיליף מאשר יצוה. דהנ"מ אי מצווין על הפשרה וצדקה. דלר' יצחק אין, מצווין ולר' יוחנן מצווין. וי"ל דר' יוחנן לשיטתו בזה. דהא באמת פשרה צריכה קנין משום דדמי לאסמכתא. כמוש"כ תוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו) וקנין אינו ניתן אלא לאח"כ. כדכתיב וזאת לפנים בישראל ובפרט להש"ך (בסי' קכג) לא מהני קנין חליפין בעכו"ם כלל. וא"כ ליכא פשרה כלל במציאות. אלא ר' יוחנן לשיטתי' דס"ל אסמכתא קניא בב"ב (דף קמח). משא"כ ר' יצחק ס"ל דאסמכתא לא קניא. ולכן לא שייך בהו פשרה כלל:

ולהראב"ד דס"ל אסמכתא בעכו"ם קניא הובא במ"א או"ח (סי' תמא) אין אנו צריכין לזה דאין צריך:

קנין כלל. אלא דהא דמהני בעכו"ם אסמכתא מבואר במ"א או"ח (סו' תמח) משום דבדיניהם קנה. וא"כ לפי מה שכתב הרמ"א בתשובה שם דמצווין בדינים שלנו אינו מספיק זה. וזה לא מסתבר שיהי' מצווין על הפשרה ואי ציית ציית ואי לא יחזור ויותר מסתבר לומר לפימש"כ הב"ח (בסי' רז) וכ"ה במרדכי פרק שור שנגח דו"ה דמדאורייתא אסמכתא קניא וכבר כתבתי (בסי' לד) שם דעת התוס' בסנהדרין. א"כ אתי שפיר דקודם מתן תורה הי' כדאורייתא דאסמכתא קניא. וא"כ ממ"נ בתר מתן תורה. הרי איכא קנין חליפין כדעת הפוסקים כן והבאתים לקמן (בסי' קכג) וכן עיקר כמש"כ שם. וקודם מתן תורה אסמכתא קניא. ואיך שיהי' אפילו אי נימא כפשוטו דהמדרש מיירי בצדקה אתי' המדרש כמאן דלא יליף מאשר יצוה וס"ל דרק הוא יצוה לבניו ולביתו אחריו אבל לא נצטוו על זה. והרמב"ם נמי פסק כן:. ומבואר בזה היטיב הא דאמרינן בפסחים (דף לא) אבל עכו"ם מישראל ד"ה לא קני משכון. דהא דקני משכון הוא משום דכתיב ולך תהי' צדקה. וכפי מה דמבואר במדרש פ' בא. דהצדקה שלכם מדכתיב ולך תהי' צדקה למעוטי ב"נ לכך לא קני משכון:

יש לעיין אי כופין על מינוי דיינים. ולכאורה לפי מה דקיי"ל דמ"ע שמתן שכרה בצידה אין כופין. ובזה דמינוי דיינים כתיב למען תחי' וירשת. א"כ י"ל דאין כופין זה את זה. אך באמת מבואר מכל הפוסקים דכופין זא"ז והא דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה. נקדים לבאר תחילה הספרי והובא ברש"י פ' שופטים כדאי הוא מינוי הדיינים להושיבם על אדמתם ולהחיותם. והוא דהרמב"ם פ"ט מהל' מלכים כתב דדינים דהוזהרו הבני נח הוא מינוי הדיינים ואם לא מינו חייבין מיתה. ולכך נענשו בני שכם עיי"ש בזה. ואיתא במכילתא פ' משפטים הובא בכסף משנה פ"ב מהל' רוצח. לאחר שניתנה תורה הוקלו אלא פטור מדיני אדם וחייב בד"ש עיי"ש. הרי דמה דב"נ חייבין מיתה לאחר שניתנה תורה חייב בד"ש ועיין מש"כ לקמן סי' לב. דכן מבואר מהמדרש פ' נח כלל זה. דכל דבני נח חייבין מיתה בני ישראל חייבין בד"ש. וא"כ מינוי הדיינים דבני נח חייבין מיחה אם לא מינו ישראל חייבין מיתה בד"ש. וא"כ שפיר קאמר דלמען חחי' הוא שלא יענשו בד"ש על העדר מינוי הדיינים. וא"כ שפיר כופין על זה מאחר דגם בלא אזהרה מצווין מאז ואף דבצדקה ג"כ מצווין ב"נ ואפ"ה אין כופין אלא משום טעמא אחרינא שכתבו התוס' בפ"ק דב"ב שאני צדקה דאין מחוייבין מיתה ע"ז וכמוש"כ הר"ן בסנהדרין (דף נו) ואם כן יש לומר דפטור לאחר מתן תורה אי לאו דנאמר אחר מ"ת והתם מ"ש בצידו. ואף שכתב הרמב"ם בפ' המשניות בפ"ז דחולין דמה שאין אנו אוכלין גיה"נ אינו משום שנאסר לבני נח אלא משים שנצטוו מסיני. הוא דהציווי דבסיני מקיים האיסור שנאמר לבני נח כדמשמע מלשונו שם. וז"ל שמשה מסר אבמה"ח במה שציווה בסיני שיתקיים איסור אבמה"ח וכמו כן. אין אנו מלין מפני שנימול עצמו אברהם אבינו ע"ה ומל אנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה ע"י משה רבינו ע"ה שנימול כמו שמל עצמו אברהם אבינו ע"ה ע"כ. הרי דהציווי שבסיני מחזק את מה שנאמר לבני נח. וא"כ במינוי הדיינין דמחזק את מה שנאמר לבני נח כופין גם כן:

הא דאין מברכין על מ"ע דמשפט צדק. כתב האבודרהם ז"ל טעמים שונים בזה. ולפימש"כ הרוקח בסי' שסו דאין מברכין על מידי דנוהג גם באו"ה דציוונו משמע ולא לאחרים. וכיון דבני נח הוזהרו על הדינין. כמבואר בסנה' (דף נו) ומבואר בתשובת הרמ"א (סי' יו"ד) דהיינו דינין שלנו לכן אין מברכין על זה. ועיין לקמן סי' תכז מש"כ בזה. אמנם י"ל דע"כ לא כתב הרוקח דאין מברכין על מידי דבני נח הוזהרו עליו אלא במצות מעקה. כיון דמצווין על הדינין ואין חילוק בזה בין ישראל לב"נ אבל על ברכת הדינין בכלל כיון דאיכא כמה דינים שיש חילוק בין בני ישראל לבני נח שייך שפיר וצוונו. וראי' לזה מהא דברכת אירוסין דמברכין אשר קדשנו במצותיו וציוונו על העריות (כתובות דף ז) אף דבני נח הוזהרו, על העריות במס' סנהדרין (דף נו) אלא וודאי כיון דאיכא עריות שיש חילוק בין בני ישראל לבני נח כמבואר שם (דף נח) שייך שפיר וציוונו ולא לאחרים ואין לומר דשאני ברכת אירוסין דלא נתקנה ברכה על המצוה כשאר ברכת המצות אלא לשבח והודאה בעלמא כמש"כ הרא"ש שם בפ"ק דכתובות. מ"מ חזינן דוציוונו שייך שפיר גם במידי דב"נ הוזהרו ע"ז אלא וודאי כיון דאיכא פרטים שאין ב"נ שווין לישראל שייך שפיר וציוונו ולא לאחרים. א"כ גם בברכת הדינין שייך שפיר וציוונו. כיון דאיכא הבדל בהרבה פרטים בין בני ישראל לב"נ לכן צ"ל כהתירוצים המבוארים בהאבודרהם שם עיי"ש בזה שני תירוצים הא' משום שמא לא יצייתו הבעלי דינין. ועוד שמא ימחלו זה לזה ואין כאן דין כלל אמנם הרווחנו בזה ליישב מה שקשה הא דאין מברכין על מינוי שופטים דהיא מ"ע שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך דלזה אינם מספיקין תירוצים הנ"ל וצ"ל תירוץ הג' שמבואר באבודרהם בהג"ה דלכך אין מברכין על עשיית הדין משום שיש בה קלקול לאחרים. וה"נ במינוי שופטים כיון דאיכא קלקול לאחרים אין מברכין על זה. אבל לפימש"כ בשם הרוקח דהיכא דבני נח מוזהרין אין מברכין א"ש בלאו הכי לפי"מ דאמרינן בסנהדרין (דף נו) כשם שישראל נצטוו להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח כו' עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים וכיון דגם ב"נ מוזהרין על מ"ע דמינוי שופטים לכן אין מברכין על זה. ובזה ניחא מה שהקשו הראשונים למה אין מברכין על מצות צדקה דהרי בסנהדרין (דף נז) מבואר דב"נ מצווין על מצות צדקה מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה משפט וצדקה וכ"כ בחידושי הר"ן שם (דף נו) וע"כ אין מברכין על זה: עוי"ל דלכך אין מברכין לא על מינוי שופטים ולא על עשיית דין. עפימש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות וכל מ"ע שבין האדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עלי' קודם עשייתה. וכ' שם בכסף משנה. לאפוקי צדקה א"כ דס"ל להרמב"ם דכל מ"ע שבין אדם לחבירו אין מברכין עלי' וא"כ זה דמינוי שופטים הוא משום בין אדם לחבירו וכן עשיית דין שבין אדם לחבירו אין מברכין ע"ז ועל הוראות איסור והיתר לא בא אזהרה בתורה ע"ז ואינו אלא משום ולמדתם לאחרים ויוצאין בברכת התורה דלימוד גם להוראה. ועיין א"ז הל' ברכות המוציא (סי' קמ) כלל אחר בזה דעיקר החילוק הוא בין אם המצוה בא לעיתים ויש עת להפטר ממנה לכן משום חיבוב מברכין אבל כשאין המצוה בא לעיתים ואין עת להפטר ממנה לא שייך בזה חיבוב כמו המצוה דפדיון הבן וכדומה. לכן אין מברכין על צדקה והשבת העבוט ע"ש באריכות בזה וא"כ לכך אין מברכין על מינוי שופטים ועשיית דין כיון דאינו לעיתים ואין עת להפטר מזה לכן אין שייך ברכה על זה:

והנה בירושלמי (פ"ו דברכות ה"א) איתא ר' חגי ור' ירמי' סלקון לבי חנוותא קפץ ר' חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה ומניין שכל המצות טעונות ברכה ר"א בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ופי' מהרא"פ לבי חנוותא למקום שדנין שם בי דינא. ובירך על המצות ש ישבו שם לדון דינא ע"כ. ותמהו דא"כ מבואר מהירושלמי דמברכין על ישיבת ועשיית הדין וא"כ איך כתבו הראשונים דאין מברכין על זה. ולפע"ד ניחא דהפי' לבי חנוותא הוא כמו דאמרינן במו"ק (דף כה) ביום חנינתי אבד חניני אלמא דכיון לברית מילה מלשון יום חנינה. ובזה י"ל הא דמבואר בשבת (דף לב) אבב חנונתא מקום שמחה מי שחננו הבי"ת בשמחת ברית מילה ופדיון הבן אז נפישי אחי ומרחמי אבב בזיוני. כשהוא במעמד שפל לא אחי ולא מרחמי. וזה ביאור הירושלמי ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חנוותא פי' למקום שמחה כמו לברית מילה למול קפץ ר' חגי ובירך או למקום חופה ובירך ברכת נשואין וא"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה וא"ש אבל על עשיית הדין אין לברך מטעמים המבוארים לעיל בזה ומה"ט קורין להמוכר סחורה חנווני הוא על שם איש חן שחננו הבוי"ת בטוב ויש לו קופצים הרבה ליקח סחורה ובסוטה (דף מט) חינונתא פי' תמרה שמינה עיין שם בפירוש רש"י ז"ל ובערוך בזה עיי"ש:

וע"ד השאלה הנ"ל למה אין מברכין על מינוי שופטים. י"ל דמינוי שופטים אינו אלא הכשר מצוה. ועיקר המצוה הוא לשפוט את העם. והרי קיי"ל במס' מנחות דכל שאינו אלא הכשר מצוה ולא עשיית גמר מצוה אין מברכין ע"ז. ובזה ניחא הא דאין מברכין על כתיבת ספר תורה. משום דהמצוה הוא הקריאה בספר ואין הכתיבה גמר מצוה. וכל שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין על זה וזה נכון:

ובזה יתבאר הספרי פ' שופטים למען תחי' וירשת כדאי הוא מינוי שופטים והדיינים הכשירים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. והובא ברש"י שם. והוא דהא דניתן להם הארץ הוא כדי לקיים התורה והמצוה כמה שכתוב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו וכו' דהרבה מצות התליות בארץ. וכדאמרינן בפ"ק דסוטה וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי. וא"כ ירושת הארץ אינה אלא הכשר מצוה. וזהו בשביל מינוי הדיינים שהוא ג"כ הכשר מצוה כדאי להושיבן על אדמתם. כי כיבוש המקום שהוא הכשר לקיים המצוה ומינוי דיינים ושוטרים שהוא ג"כ הכשר לקיים המצוה שניהם לתכלית דבר אחר באו:

ובתשובות הרא"ש (כלל כד סי' ב) וששאלת למה אין מברכין על סיפור הגדה. הרבה דברים צווה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים. ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשות בכורות וכל המועדים שא"צ להזכיר בהפרשות בכורות שאנו עושין לזכר יציאת מצרים אלא שצווה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציא"מ ולאו דווקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו [וזהו הגדה לכשאנו זוכרין יצי"מ] עכ"ל. כוונתו דלמען תזכור אינו אלא לעשות המעשה וממילא בא לידי זכירה והא דכתיב והגדת לבנך אינו אלא לכשישאל אז מפרשין לו ולפי כללו של הא"ז נכון מאוד כי אין שייך לברך על זכרון יצי"מ כי אינו בא לעיתים ואין עת להפטר מזה כי תפילין וציצית נוהג גם בלילה לדידן ושבת ויו"ט בעצמן אות והם לזכרון יצי"מ ובמק"א ביארתי כי כל התורה הוא זכר ליצ"מ ע"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלה' על ההר הזה ולכן אין מברכין ע"ז ודו"ק היטב: ובזה ניחא ג"כ הא דנשאל אבודרהם. למה אין מברכין על כיבוד אב ותי' מאחר דאפשר להתבטל ע"י מחילה לכן אין מברכין. אבל לפי"מ דאמרינן ביבמות (דף י) מה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה פי' להביא גוזלות וכדומה שאינו גוף המצוה. ואף דלפעמים הוי גוף המצוה. מ"מ רוב פעמים הוי הכשר. לכן מצות כיבוד או"א אינו אלא הכשר כן מבואר בתוס' וא"כ ניחא מה דאין מברכין על כיבוד אב ואם:

ובזה י"ל ג"כ הא שנשאל שם למה אין מברכין על צדקה. די"ל דצדקה הוי ג"כ רק הכשר מצוה. דבנתינות המעות לעני או בהלוואה שהוא משום וחי אחיך עמך אינו נעשה אלא במחי' עצמו. וע"ד שאמרו מקרבי' הנייתי' ואף דלפעמים כשנותן להעני דבר שמחי' עצמו הוי גוף המצוה. מ"מ רוב פעמים אינו כן ולכן לא הוי זה רק הכשר מצוה ולא תיקנו ברכה בכהאי גוונא וכנ"ל וזה נכון:

וביו"ד (סי' שכא) הקשה בפרישה הובא בט"ז (שם סק"ז) דלמה אין מברכין על נתינת בכור לכהן. כמו בפדיון פטר חמור ופדיון בכור אדם. ותי' הפריש' דאין מברך אלא מזה שהי' קודש ונשאר בידו ונותן מידי אחרינא תחתיו. משא"כ בנתינת בכור לכהן דנותנו כולו לכהן. והט"ז תירץ דאין שייך ברכה אלא במה שעושה האדם משלו. משא"כ בכור דמעולם לא הי' להישראל זכות בו והוי כאילו נולד בבית כהן. ואכתי הניחא דאינו מברך על נתינת הבכור אבל אכתי יברך על הנתינה דפדיון פטר חמור. ופדיון בכור לאדם. דהפדי' והנתינה ב' מצות הן. אבל להנ"ל ניחא דפדיון פטר תמור ופדיון בכור אדם הוי גמר מצוה דבהפדיון קיים המצוה מה שאי"כ בנתינות בכור לכהן ושאר מתנות כהונה. דאין מברכין על הנתינה משום דעיקר המצוה יתקיים בעת שיאכלו כי זה הספקתם חלף עבודתם. וא"כ בהנתינה אין זה אלא הכשר מצוה ולכן אין מברכין. ובאבודרהם כתב דאין מברכין על נתינות כ"ד מתנות כהונה. משום דמשלחן גבוה קזכו. וא"כ גם בנור דהוי בכלל כ"ד מתנות כהונה אין מברכין משום דמשלחן גבוה קזכו. והוא מבואר להדיא בב"ק (דף י"ב) דבכור לכ"ע משלחן גבוה קזכו. ופדיון שאני דהוטל על האיש לתקן זאת. וניחא שפיר מה שתירץ הפרישה ולדברינו ניחא שפיר דכל כ"ד מתנות כהונה אינם אלא הכשר מצוה ולכן אין מברכין עליהן:

בריטב"א פ"ק דכתובות ובהג"ה אשר"י מבואר דלכך אין מברכין על הקדושין לקדש משום דאין עשייתו גמר מצוה ואין מברכין אמנם התו' מפריש ס"ל דמברכין וכ"כ בהג"ה מיימוני והביאו דכן מבואר בירושלמי ברכות כנ"ל: ונ"ל לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דאין מברכין נוסח לקדש ואין ראי' מהירושלמי משום דהירושלמי לשיטתי' דס"ל דמברכין לעשות סוכה אף שאין עשייתו גמר מצוה והובא בתוס' מנחות (דף מ"ב) לכן ס"ל דמברכין על קדושין ג"כ. אבל אנן דקי"ל דאין מברכין כל שאין עשייתו גמר מצוה ולכך אין מברכין לעשות סוכה לכך קיי"ל דאין מברכין על קדישין ג"כ וזה נכון:

ומעתה סייעתא למש"כ דכל מידי דהוי הכשר מצוה אף שהוא מצוה בפ"ע כמו כיבוד אב וכדומה כמוש"כ תוס' בשבת (דף קל"א) מ"מ כיון דלא הוי סוף מצוה דומיא דקדושין אין מברכין על זה. והא דאמר בה' חנוכה ברמ"א בשם תה"ד דמדליקין בע"ש בעוד היום גדול משום דזהו הכשר מצוה וא"א בענין אחר ולכך מברכין אלמא דעל הכשר מצוה שפיר מברכין שאני התם דהמצוה ממילא יבוא בלא מעשה ולכך מברכין:

ועוי"ל דלק"מ מהירושלמי דברכות דמבואר דס"ל דמברכין על עשיית דין. דבאבודרהם שם כתב טעם דלכך אין מברכין על עשיית דין משום דהוי קלקול אחרים נגזל ועלוב ולכן אין מברכין על מיתות ב"ד. ובמס' מגילה (דף ל"א) אין מפסיקין בקללות מה"מ אמר רב אסי אמר קרא מוסר ד' בני אל תמאס כו' שאין מברכין על הפורעניות. וא"כ הירושלמי ס"ל כמ"ד שאין מפסיקין בקללות משום אל תמאס אבל משום דאיכא קלקול מברכין. ולכן מברכין גם על עשיית דין. משא"כ לפי"מ דקיי"ל דאין מברכין על קלקול. לכן אין מברכין על עשיית דין ג"כ. ובאבודרהם מביא ראי' על הא דאין מברכין על ד' מיתות ב"ד. משום דאין אנו אומרים הלל בר"ה דאז העולם נידון וספרי חיים וספרי מתים פתוחים וישראל אומרים שירה. ומהא דמגילה (דף ל"א) דאין מברכין על הפרעניות ובת ס' שם הביאו הירושלמי אינו בדין שבני נתונין בצער ואני מתברך. וכן הוא במדרש ראה. ולכן אין מברכין על עשיית דין ג"כ:

ועיין ברכות (דף נ"א) וא"ר אסי אין מברכין על כוס של פורעניות כו' שנאמר הכון לקראת כו' ופירש"י בדבר טוב. ור' אסי דיליף במגילה שם דאין מפסיקין בקללות משום אל תמאס ולא קאמר משום ברכה וכמו דאמר בברכות י"ל דר' אסי לחוד ורב אסי לחוד כמש"כ תוס' בכמה מקומות. כיוצא בזה:

ועוי"ל לפי כללו של הא"ז דאין מברכין על צדקה משום דאין לו זמן קבוע. וה"נ בעשיית דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת ומוקמינן בסנהדרין (דף ל"ד) דנוהג גם בלילה. משא"כ אליבא דר"מ מבואר שם דאינו נוהג בלילה באמת יש לברך. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל להירושלמי כן. אבל אנן לא קיי"ל הכי. ובמאירי פ"ג דמגילה מבואר טעם אחר דעשיית דין ומעקה וכדומה כל אילו אין הדבר קבועה על האדם אלא כשיזדמן אותו ענין לידו וכל כיוצא בזה אין מברכין:

הטור הביא הא דאיתא בגמ' פ"ק דסנהדרין (ד' ז') א"ר ירמי' אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי לי' אלא אלו כלי הדיינים וכו'. וכתב רב האי ב"ד צריך שיהי' לו במושב ב"ד מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות וכו'. ותמה בסמ"ע על השמטת ב"י ומור"ם ז"ל ותי' דאפשר דס"ל דלא הוצרכו לזה אלא לדיינים סמוכין דתשים לפניהם כתיב. וקשה מהא דאיתא שם בגמ' (דף ז') רב הונא כי הוי נפיק לדינא אמר הכי אפיקו לי מזוני חנותאי. ורב הונא לא סמוך הי' כמש"כ הב"י סי' ב' ועיין במסגרת השלחן ובשבות יעקב ח"א סי' קל"ד אי רב הונא סמוך הוי או לא. וכבר מבואר בר"ן בנדרים (דף ח') ד"ה ושמתא ושם (דף ע"ח). דרב הונא לא הוי סמוך. ושכן מבואר בירושלמי עיי"ש. וכן מבואר להדיא בשיטה מקובצת בבבא קמא (דף ל"ז) בעובדא דחנן בישא עיי"ש. וכן כתבו תוס' סנהדרין (דף ג') ד"ה שלא. דעובדא דחנן בישא מיירי בתס. אלמא דס"ל להדיא דרב הונא דדן התם למיהב פלגא דזוזי לא הי' סמוך ולא דן אלא בדתפס עיי"ש: וי"ל עפימש"כ רש"י במועד קטן (דף כ"ה) בד"ה ספר וז"ל לישנא אחרינא גזע ישישים זה רבה בר רב הונא דהוא בן גדולים בן רב הונא דהוא ראש גולה ועדיף מנשיא בארץ ישראל ע"כ. אלמא דרב הונא הי' ראש גולה וע"כ אמרינן בגיטין (דף נ"ט) שאני רב הונא דאפילו רב אמי ור' אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוי כייפי לי'. ואמרינן בחולין (דף צ"ב) כי שרית עם אלהי' ועם אנשים. א"ר רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו ראש גולה שבבבל ונשיא שבא"י. ובסנהדרין (דף ה') לא יסור שבט מיהודה אלו ראש גולה שבבבל שרודה את העם בשבט ופרש"י לשון שררה ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים אלמא דריש גלותא לרדות את העם עדיף גם מסמיך כפירש"י שם. ועכ"פ שניהם שרים כמבואר בחולין. וכיון דריש גלותא הוי כסמוך. והכלי דיינים מורים על שררה. לכן אין ראי' מרב הונא דאפיק מזוני חנותאי. דשאני רב הונא דריש גלותא הוי. משא"כ אליבא דידן לכן השמיטו דבר זה:

וי"ל דהא דאמרינן בסנהדרין (דף ז') דרב הונא אמר אפיקו לי מזוני חנותאי רצועה ומקל. ופרש"י שם רצועה למלקות ומקל למכות מרדות עד שיחזור בו. וק' דהא רב הונא לא סמוך הוי. ואין מלקות אלא בב"ד סמוכין. כמבואר ברמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין וזה לא מסתבר לומר דריש גלותא הי' יכול לענוש מלקות דהא בעי ג' דנהי דדומה למלך כמבואר בחי' הר"ן סנהדרין (דף ה') עכ"ז גם מלך לא מצינו שיהא יכול לענוש מלקות לבדו בלא ב"ד וגם לא מסתבר לומר דב"ד של רב הונא הי' סמוכין: לכן נ"ל דאפשר לומר דהא שכתב רש"י רצועה למלקות. הוא ג"כ מכות מרדות. דכבר ביארנו בסי' כ"ז עיי"ש דבמכות מרדות יש חילוק בין עבר ובין להבא. דעל עבר ארבעים. ולהבא עד שיחזור. וא"כ לעבר דהוא כדאורייתא בארבעים קרי לי' מלקות וע"כ הי' רב הונא מצוה להוציא לו רציעה למלקות דרבנן ג"כ:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בקידושין (דף פ"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה. מר זוטרא מותיב אפסרא אכתפי' ומקרי לי' אל בני. וי"ל למאי מייתי הא דמר זוטרא. ומאי קמ"ל בזה ולהנ"ל ניחא דמדקאמר מלקין הוא ארבעים וכדמבואר פ"ג דסנהדרין (דף כ"ה) ארבעים בכתפי וכשר. ובדאורייתא צריך קריי' כמוש"כ רש"י במכות (דף כ"ב) ד"ה והקורא בקורת תהי' בקריי' תהא ואם כן הוי כדאורייתא דצריך קריי' לזה מייתי הא דמר זוטרא דמותיב אפסרא אכתפי' דהוא כרצועה וגם קרי ואמר אל בני וזה נכון:

ובזה יש לבאר הא דאמרינן בגיטין (דף ס"ח) זה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר זה מקלו וחד אמר גונדו. ופירש"י לבוש והוא דידוע דשלמה המלך ע"ה הי' דן את ישראל כמבואר במדרשים. ואמרינן במס' שבת (דף יוד) דהדינין היו יושבין מעוטפין בסדינין וכמבואר בסי' ה'. וזהו שמכל עמלו נשאר לו המקל שהי' לרדות את הבע"ד והבגד שהי' מעוטף בו בעת שהי' דן ויותר לא נשאר לו מאומה וזה נכון:

אמנם יש לפרש בענין אחר דאיתא במדרש רבה (פ' בראשית פ' ל"ט) דוד יצא לו מוניטין מקל ותרמילו מכאן ומגדול מכאן כמה שנאמר כמגדל דוד צווארך. וגונדא מבואר בכ"ד שהוא תיל הנקבץ וכן יש לפרש דגונדא הוא תרמילו ע"ש שנקבץ שם כל דבר הצריכים ולכן נקרא ילקוט הרועים ולכן אמר שלא נשאר לו אלא מקלו ותרמילו אבל אין לו המגדל שלו כנ"ל עיקר בזה:

שם בהמה שחבלה כתב הש"ך וה"ה נזקין דאש ובור מהרש"ל פ"ח סי' ה' ועיין אשר"י פ' הפרה כצ"ל. ובס' קצות החשן הוכיח דדעת התוס' דבבור ואש לא בעינן מומחין. מהא שכתבו בבבא קמא (דף י"ד) בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות. פ"ה לענין דיני קנסות ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ"מ מרמז לנו התנא במתני' אפילו במילי דלא איירי ברישא. והשתא אי בעינן בבור ואש מומחין. הא שפר מצינן לומר פרט לב"ד הדיוטות אמתניתין משום אש ובור. ואומר אני דלטעמי' דהא שור שהזיק אדם פשיטא דבעי מומחין משום דלא שכיח כדאיתא בפ' החובל וא"כ אכתי תקשה מה זה שכתבו התוס' דלמ"ד שור לרגלו לא אתי שפיר האי פרט לב"ד הדיוטות הא גם לדידי' מצי קאי כיון דתנא ג"כ שור דאזיק אדם כמו דאמרינן שם (דף ד') (ועיין פ"י בד"ה תרי גווני שור) וזה ודאי בעי מומחין משום דלא שכיחא. ובאמת הרא"ש שם כתב ג"כ פרט לב"ד הדיוטות וגם אדם דאזיק שור ממעט בכלל זה ולאו דווקא קנסא. אלא דהרכבת שני עניינים קא חזינא הכא. דאטו אנן מספקינן אי בעי מומחין. דהא גם בשן ורגל בעי מומחין כדאיתא בפרק החובל ולדידן כל דיני ממונות בעי מומחין. אלא דיש חילוק בין אם הוא דבר מצוי ויש בו חסרון כים או לא. משא"כ התוס' בב"ק שם כתבו דלא בעי מומחין. אלא צ"ל דהתוס' כתבו למאן דאמר תנא שור לרגלו וזה שמואל ולשיטתו שפיר כתבו תוס' כן. דהא ס"ל שנים שדנו דיניהם דין בסנהדרין (דף ג') ולית לי' עירוב פרשיות. ולא בעינן מומחין אלא בקנסא דכתיב אשר ירשיעון וגו'. וע"כ שפיר כתב רש"י פרט לב"ד הדיוטות לענין דיני קנסות. לאוקמי מתניתין אליבא דכ"ע גם למאן דלית לי' עירוב פרשיות וע"ז כתבו דלשמואל דתנא שור לרגלו וס"ל דלא בעינן מומחין לא אתי שפיר. משא"כ הרא"ש דקאי אליבא דהלכתא. דבעינן בכל ממון מומחין שפיר כתב למעוטי כל הני דלא שכיחי. משום דלא עבדינן שליחותייהו. וכן יש ראי' דבור דנין מהא דכתב השיטה בב"ק (דף ב') דארבעה אבות נזיקין אף שאינן כסדר הפרשה דבר המצוי נקט שכל אחד מצוי יותר מחבירו ע"ש. והרי בור נשנה קודם מבעה. ומאחר דמבעה בין למ"ד זה אש. ובין למ"ד זה אדם. דנין בזה"ז משום דשכיח. א"כ בור דשכיח יותר בוודאי דדנין בזמה"ז ג"כ: ובזה יש ליישב מה דקשה לר"פ דס"ל פלגא נזקא ממונא. איך יתרץ מתני' דבפני ב"ד דלא מצי לומר פרט לב"ד הדיוטות. דהא ס"ל פ"נ ממונא. ולהנ"ל אתי שפיר דהרי י"ל דר"פ ס"ל דבעינן מומחין, דעירוב פרשיות כתיב כאן וא אתי למעוטי שור דאזיק אדם דלא שכיחא דאין ב"ד הדיוטות יכולין לדון זה. ובהכי ניחא הא דאמרינן בב"ק (דף פ"ד) כי קא עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא. אדם באדם דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. בשת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו. אמרי הכי נמי. דהא ר"פ אגבי ארבע מאה זוזי לבשת וכו' והוא משום דר"פ ס"ל פ"נ ממונא ע"כ ס"ל דבעינן מומחין וא"כ ראי' מזה בבשת מגבין משום דשכיח:

ולענין דינא כתב בס' תקפו כהן. סי' מ'. דס"ל להטור דאין דנין בור בזה"ז. וזה אינו דהא מבואר להדיא בסי' ת"י דס"ל דדנין. ומהרש"ל פ' החובל דכ' דאין דנין מ"מ בפ' הפרה סי' מ' מבואר דס"ל דדנין וכ"כ בביאור הגר"א דדנין. דאף דבהגה' אשר"י פ' החובל כתב מהרי"ח דמספקא לי'. מ"מ הא בפ' הפרה סי' י"ג כ' בשם מהרי"ח עצמו דדנין וכ"כ במרדכי פרק החובל עיי"ש. ואף שראיתי שדעת ראב"ן בפ' החובל דאין דנין אש ובור מ"מ זה אינו אלא לפי פירושו בגמ' שם. אבל לרש"י ושאר פוסקים. אין זה ראי'. ולכן כמ"ש מתחילה עיקר. וכ"כ בשיטה מקובצת פ' החובל דאש ובור דנין בזה"ז משום דאש דרכו לילך ולהזיק ובור תחילת עשייתו לנזק עיי"ש. וכ"כ בס' המכריע לר"י הזקן בפשיטות בזה:

עיין בס' שער המשפט שנסתפק אי מהני קבלה בדיני קנסות. וכל הני דאין דנין בזמה"ז. כמו דמהני קיבל עליו קרוב או פסיל. ולכאורה יש להביא ראי' דלא מהני מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ו) שלח לי' רב חסדא לרב נחמן כו' לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי שלח לי' חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל. והשתא אס"ד דמהני קבלה. דילמא שלח לי' כדי לידע היכא שקיבלו עליו. ומאי שלח לי' קנסא קמגבית בבבל. וברשב"א שם הקשה דילמא מיירי בדתפס. וכן הוא בשיטה מקובצת. ותי' דהיינו דשאל לי' אימא לי גופא דעובדא היכי הוי. כלומר אימא לי היכא הוי עובדא אי תפס אי לא תפס. [וכ"כ הנ"י שם בזה] והכי נמי יש לומר דאימא אי קיבלוך או לא. אך ממש"כ הרא"ש בב"ק פ"ב סי' ב' דלכך לא הביא הרי"ף בעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק. דאין נפקותא בהך בעיא. דלא מצינו בבבל צרורות. דביעוט דהוי משונה וקנסא הוא. אלא א"כ תפס. וכי תפס גובה חצי נזק כיון דעלתה בתיקו והוא מוחזק עיי"ש. והשתא אס"ד דמהני קבלה בקנס הא שפיר איכא נפ"מ בבעיא זו. היכא דקיבלו עליהם דאין משלם אלא רביע. א"ו דס"ל דלא מהני וכ"ז בקנסא. אבל מידי דלא שכיחי ואין בהן חסרון כיס. כתב בשיטה מקובצת בשם המאירי דמהני קבלה בזה ע"ש. ועיין ריב"ש שאלה שצ"ט דמהני בקנס:

סמ"ע ס"ק ד' כגון בהמה שחבלה וכו' דכל שאינו כי אורחי' מקרי תבלה וכאורחי' הוי נזק עיי"ש. וכן מתבאר בסנהדרין (דף ג') דאמר חבלה היינו נזק. ופי' תוס' שם דהוא בלאו אורחי'. ע"ש אלא דמה שדקדק דכאן כתב חבלה ובס"ג בהמה שהזיקה בשן ורגל. י"ל דהא בס"ג אי' בהמה שהזיקה אדם. אף דאינו אורחי'. וכמ"ש התוס' שם עיי"ש בזה:

סעיף ב':

ובשת מבואר בהחובל משום דלית בה חסרון כיס. אבל לא משום קנסא. כמש"כ רש"י שם דבשת לאו קנס. שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש. והא דבב"ק (דף כ"ז) כתב רש"י דבושת הוי קנס. בהא דשלח לי' חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל. משום דהתם מיירי בדבר קצוב. ואם היינו אומדין הי' שיעור אחר לכן הוי קנס. ואף דלפעמים הקצבה עם האומד הוי שוין. מ"מ כיון דרוב פעמים אין שוין. מקרי קנס. כמו שכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ד) בשלשים של עבד. וכן מבואר להדיא דבשת הוי ממון מהא דתני רב אושעיא בב"ק (דף ד') י"ג אבות נזיקין ובכללם תני בשח. ש"מ דהוי ממונא דהא בקנסא לא קמיירי כמבואר שם בגמ' וכן הוא להדיא בכתובות (דף מ"א) אף על פי שאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם בשת ופגם עפ"י עצמו והיינו היכא דהוי עפ"י אומד לא הוי קנס. וחילוק זה מבואר בהדיא ברש"י שבועות (דף ל"ג) ד"ה משים דהיכא דהיא קצוב כגון ל' של עבד וכדומה הוי קנסא והיכא דהוא לפי האומד המביש והמתבייש הוי ממונא עיי"ש. אך בשיטה מקובצת פ' החובל כתב בשם מהר"י כהן דהא דבשת קנסא היינו במידי דאתא ע"י היזק. אבל בעלמא הוי ממונא. עיי"ש:

ובירושלמי (פ"ה דשבועות ה"ו) ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו ומה צריכא לי'. כל שלשים קנס או יותר בדמיו קנס. אין תימר כל שלשים קנס אין משלם אין תימר יותר בדמיו קנס משלם. וא"כ אם העבד שוה שלשים לא הוי קנס להירושלמי. אבל התוס' בב"ק (דף כ"ד) כ' דגם אם העבד שוה שלשים ג"כ הוי קנס וכמשכ"ל בזה:

כתב בחינוך (סי' תקנ"ה) במאנס ונוהגת מצוה זו. וענין הכרח פרעון הקנס בזכרים בזמן הבית שיש כח בידינו לדון דיני קנסות. ולענין שישאנה האונס אף בזמן הזה מצוה עליו. שהנשואין מצוה היא ולא קנס עכ"ל. וכן מבואר בתוס' יבמות (דף כ"ד) ד"ה משום שכתבו וז"ל אר"י דבנטען על הפנוי' אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים. דאדרבא מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהי' לאשה עכ"ל. אלמא דמצוה זו איכא בזה"ז ג"כ. וכ"כ להלכה באהע"ז (סי' קע"ז) דאע"ג דאין דנין קנס בזה"ז מ"מ החיוב לישא אף אף בזה"ז ע"ש ס"ב וס"ג:

כופר זה לשון הרמב"ם ולא כל המשלם עפ"י עצמו גובין ממנו דייני אף שהרי הפגם והבשת והכפר אדם משלם עפ"י עצמו ואין גובין ממנו דייני כו' ע"כ. ואעתיק כאן מש"כ במק"א בזה. בכתובות (דף מ"א) ברש"י בד"ה ומועד משלם עפ"י עצמו דמועד ודאי בדין משלם. שהרי התרו בו והעידו בו לשמור שורו ע"כ. ויש לדקדק מאי בעי רש"י בזה הלא בפשיטות צריך לשלם עפ"י עצמו דכל עיקר טעמא דקנסא משום דבחזקת שימור קיימי משא"כ במועד דלאו בחזקת שימור קיימא. אמנם ס"ל כמוש"כ תוס' בב"ק (דף כ"ז) בד"ה השתא הוא דקמסהדי בי' וז"ל תימא לר"י דמ"מ קנסא לא הוי אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא דמכי נגח שלשה נגיחות יצא מחזקת שימור ונראה לתרץ דאין ח"נ חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא. הוי קנס בכל דוכתא כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפילו העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר הוי קנס ואי מודה בי' מיפטר ע"כ הרי דעיקר דלא הוי קנס הוא משום העדאה שהעידו בו לשמור שורו:

ועיין ירושלמי כתובות (פ"ג הלכה י') ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו מה צריכה לי' כו' שלשים קנס או יותר מדמיו קנס. אין תימר כל שלשים קנס אינו משלם. אין תימר יותר מדמיו קנס משלם. תמן תנינן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור אר"ח קומי ר"י תיפתר שהמית עבד מוכה שחין אמר לו אמור דבתרה המית שורך את בני והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב ופתרה במוכה שחין ויהא פטור אר"ח קומי ר"י תיפתר כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק. ואנן כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק כולו קנס ע"כ. ופירש הק"ע והפ"מ דמאחר דנתן פדיון נפשו של מזיק הוי כולו קנס. והקשה הפ"מ על הרמב"ם דפסק (בפ"י מנזקי ממון הלכה ד') דכופר משום כפרה (ובפ"ה מהלכות סנהדרין ה"ד) פסק דכופר משלם עפ"י עצמו. דהא משמע דלמ"ד דהוא משום כפרה כקנס הוא ואין משלם עפ"י עצמו. וי"ל משום דבב"ק (דף מ"א) אמרינן ת"ר בעל השור נקי מחצי כופר דברי ר"א א"ל ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך א"ל אין דיני אלא כשהמית עפ"י עד אחד או עפ"י בעלים. עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה. הרי להדיא דס"ל לש"ס דילן דאי כופרא כפרה לא הוי קנס [ושוב ראיתי שהפ"מ בעצמו כתב כן בפ"ד דבב"ק עיי"ש] וגם ס"ל לר"א דבמזיק שיימינן כמש"כ התוס' בב"ק (דף פ"ד) א"כ אינו משלם כמו שהזיק ואפ"ה לא הוי קנס וגם בחובל דס"ל לר"א בב"ק (דף פ"ד) דשמין במזיק ולא בניזק ואפ"ה במודה בחובל לחבירו חייב א"כ ש"מ דלא איכפת לן אם אינו משלם כמו שהזיק מאחר דעיקרו משום ממון ולא משום קנס ולכן פסק הרמב"ם כש"ס דילן ולא כהירושלמי. דס"ל דאי בדמזיק הוי קנס אלא דממונא הוי:

ומה שתי' הירושלמי תיפתר בעבד מוכה שחין י"ל כמוש"כ התוס' בערכין (דף ב) בד"ה לאתויי מנוול ומוכה שחין וז"ל משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעיא לן בפרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית לי' דמים. וי"ל דהכא בטריפה איירי וא"כ הירושלמי מיירי בטריפה. וא"ש:

ובזה י"ל הא שכתב רש"י במתני' בכתובות (דף מ"א) המית שורי את פלוני ה"ז משלם עפ"י עצמו וקסבר כופרא ממונא. ותמהו המפרשים אפילו אי כופרא כפרה לא היי קנס. ועפ"י הנ"ל יש ליישב דפירש כן לפי הירושלמי דאי כופרא כפרה והוא משום דשיימינן בדמזיק כהאוקימתא קמייתא בב"ק (דף מ) וא"כ הוי קנס לכן כתב דכופרא ממונא וא"כ בניזק שיימינן ולא הוי קנס דמשלם כמו שהזיק לכן חייב. אבל התוס' שם כתבו וז"ל זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם עפ"י עצמו ואפילו למ"ד בפרק שיר שנגח (ד' מו) דכופר היינו דמי מזיק לא חשוב יותר ממה שהזיק אעפ"י שפעמים שוה מזיק יותר מניזק דפדיון נפשו הוא נותן ע"כ. הרי דכתבו דאפילו לאוקימתא שני' בב"ק שם דכו"ע כופרא כפרה ופליגי אי בדמזיק שיימינן אי בניזק שיימינן אפ"ה לא חשוב מודה בקנס משום דאינו משלם כמה שהזיק דפדיון נפשו הוא נותן וזה ג"כ סברת הרמב"ם הנ"ל דחייב במודה מעצמו. ומה שהקשה הפ"מ על הרמב"ם הרי מבואר בתוס' כן: אמנם כל זה כתבתי בביאור הדבר של הירושלמי והש"ס דילן. אבל קושיית הפ"מ על הרמב"ם לק"מ. דהא דמבואר בירושלמי דאי פדיון נפשו של מזיק הוא דהוי קנס אבל אי פדיון של ניזק ממונא הוי. והרי הרמב"ם (בפי"א מה' נזקי ממון הלכה א') כתב דשיימינן בשוויו של נהרג ושפיר כתב דחייב במודה. כנ"ל:

סעיף ג:

אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נ"ש, מזה מבואר דמכה בהמה שכיחא. וכתב הט"ז וז"ל במס' בב"ק (דף יוד) אמרינן מכה לא שכיחא. וצ"ל דלא שכיח כולי האי כמו טריפה דעביד שם צריכותא. וכיוצא בזה כתב רש"י בב"ק (דף ו) ד"ה מאי שנא. בור שכן היזקו מצוי ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל דרגל הזיקה מצוי ולא בור. לאו פירכא הוא. דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כל כך כי רגל. שכל שעה היא מהלכת ע"כ. וה"נ כן. ועוי"ל דהשתא דמשלם לא שכיחא דמאחר דצריך לשלם לא שכיחא. אבל אי אינו משלם שכיח. והשתא א"ש דלכך קאמר בב"ק (דף מ"ד) דמכה בהמה ל"ש. השתא דכשמשלם לא שכיח אבל בב"ק (דף פ"ד) דקאמר דלכך משלם משום דשכיחא פי' דאי לא הי' משלם הוי שכיחא וזה נכון:

וכן בהמה שהזיקה. בשן ורגל הואיל והיא מועדת. וכתב הטור אבל בקרן וכו' אין דנין אותו וכו' עד אין מועד בבבל. וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הלכה י"ב מפני מה אין מועד בחו"ל לפי שצריך להעיד לו בפני ב"ד. ואין שם ב"ד אלא הסמוכין בארץ. ובס' מקומ"ח כתב דמשמע שהתוס' אין סוברין כן. שכתבו בב"ק (דף כד) אהא דאין נעשה מועד עד שיעידו כו' בפני בעלים ובפני ב"ד. דהא דבפני ב"ד. זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא ב"ד ואם כן גם בהדיוטות מאחר דמקרי ב"ד סגי לקבל עדות: אמנם ז"א דבקבלת עדות צריך להיות כגמר דין. ובדבר שצריך מומחין גם בקבלת עדות צריך מומחין. והנה דעת רבינו סעדי' גאון דקבלת עדות בדיני נפשות סגי בשלשה. והרמב"ן בפ' שופטים חולק עלי' וכתב דלא סגי בשלשה אלא בעינן כ"ג עיי"ש. [ובמק"א הארכתי והקשיתי מהא דבב"ק (דף מ"א) ת"ר בעל השור נקי. נקי מחצי כופר דברי ר"א. א"ל ר"ע הביאוהו לב"ד וישלם לך. דילמא אתי קרא לאם קיבלו שלשה דא"א לסוקלו ומ"מ כופר הו"א דחייב ולכן איצטריך קרא לפטור ואכמ"ל בזה] ובסנהדרין (דף י"ז) כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין. וכ' בחידושי הר"ן ז"ל פי' רש"י ז"ל שנים לדבר בשבעים לשון ואחד שאינו יודע לדבר הלשונות אלא שמבין כל מה שהם אומרים. כדי שאלו הג' יוכלו לקבל העדות מהעדים שיעידו באיזה לשון מן הלשונות, ולפי פירושו משמע דב"ד של שלשה יוכלו לקבל עדות של דיני נפשות. ואינו במשמע דודאי כל ב"ד הצריכים בגמר דין צריכים הם בקבלת העדות הלכך משמע דכל הב"ד צריכים שידעו לדבר בשבעים לשון ושכולן יקבלו העדות מדיני נפשות. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות סנהדרין. לפיכך פירשו שיהי' בעיר חוץ מן הסנהדרין באותן ג' שורות שני חכמים גדולים הראויים ללמוד ולהורות בכה"ת כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב ע"כ. אלמא דר"ן ס"ל כסברת רמב"ן דקבלת עדות כמו הגמר דין גופא. ורש"י כרבינו סעדי' גאון ז"ל דגם בדיני נפשות סגי בקבלת עדות בג':

ובתוס' מנחות (דף ס"ה) כתבו וז"ל ויודעים בשבעים לשון בסוף אחד דיני ממונות משמע דסגי בשנים לדבר ואחד לשמוע. ואמר רביעית אין למעלה הימנה. וכולהו סנהדרין לאו כולהו ממש. ואין מושיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי. א"נ התם לדיני ממונות והכא לדיני נפשות ולא סגי בעשרים ושלשה דלכמה דברים צריך סנהדרי גדולה כמו לזקן ממרא, ולדין את השבט ועיר הנדחת. דבעי שבעים ואחד עכ"ל וא"כ לתי' קמא משמע דס"ל דגם ד"נ סגי בשלשה לקבלת עדות. משא"כ לתי' בתרא באמת לדיני נפשות בעינן כ"ג, ובטו"א ר"ה בא"מ. שם כתב בפשיטות דבעינן כ"ג. כמנין הראוי להיות דיינים ע"ש. ומהתוס' הנ"ל מבואר להדיא כן. דהקבלת עדות כהדיינים. עד דמסקי דבדבר דבעי שבעים ואחד. גם קבלת עדות בעי שבעים ואחד. וא"כ מבואר דקבלת עדות כהדין גופא. וגם הסוברים שם דסגי בשלשה משים דהשלשה גופים ידונו את דיני נפשות. משא"כ בקנס דבעינן מומחין והדיוטות אינן ראויין לדון דיני קנסות ודאי דקבלת עדות לא מהני ג"כ: וכדעת הרמב"ן דקבלת עדות בדיני נפשות בעי כ"ג. לפע"ד מבואר להדיא כן מהא שכ' הרמב"ם פ"ד מהלכות עדות (ה"א) עידי נפשות צריכים שיהי' שניהם רואין אח העושה העבירה ביחד וצריכין להעיד כאחד ובב"ד אחד. אבל דיני ממונות א"צ לכך ע"כ. וכ' הכסף משנה אהא שב' הרמב"ם ובב"ד אחד דאתא לאפוקי ממש"כ לקמן וכן אם העידו שני עדים בב"ד זה. וחזרו והעידו בב"ד אחר. יבא אחד מכל ב"ד ויצטרפו. וס"ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות. אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב"ד ויצטרפו. אלא צריך שאותם הכ"ג שיהיו ביחד בששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב"ד זה וקצת מב"ד זה וידונו אותם. וסוגיא דשמעתין מוכחא דבד"מ דאמרינן במס' ב"ב (דף קס"ה) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' ות"ק ור"נ איירי בד"מ כמו שנתבאר ע"כ וא"כ אם העידו בשני בתי דינין של ב"ד כ"ג. לא מהני שיצרפו מקצת ב"ד מזה ומקצת מזה. מכ"ש אם לא העידו אלא בפני שלשה דלא מהני ואפי' אם נימא דרך משל דהצירוף ב"ד בדיני נפשות שהעידו בפני כ"ג בכ"ג מקומות באחד מהן כל אחד אינו מועיל צירוף. דליכא ב"ד שלשה מכל ב"ד. משא"כ דכשקיבלו שלשה דעכ"פ ב"ד איכא. מלבד שהוא רחוק דמיירי כן. גם לפי הטעם דבעינן בב"ד אחד בודאי הרמב"ם מיירי שהעידו בפני שני ב"ד של כ"ג או בשלשה. דאף שיבואו שלשה מכל ב"ד לא מהני משום דהגדת צריך ב"ד אחד. א"כ ה"נ אם קיבלו שלשה לא מהני במכש"כ דמה התם שהי' בעת קבלות עדות כ"ג לא מהני שלשה מהם. משום דבעינן בב"ד אחד. א"כ ה"ה לא מהני קבלות עדות בג' משום דבעינן בב"ד אחד. ומעתה מה שתמה הפ"י בפ"ק דמס' מכות. דמנ"ל להרמב"ן כן. י"ל דלמד מהא (דב"ב קס"ה) דלא מועיל צירוף ב"ד אלא בדיני ממונות. ולא בדיני נפשות. וכמש"כ הכסף משנה דהרמב"ם למד כן מהא דב"ב הנ"ל. א"כ פשיטא דלא מהני קבלות עדות בג' דבעינן שיהא בב"ד אחד. דאפילו כל השני בתי דינין של כ"ג קיבלו עדות אין מצטרפין א"כ ה"ה בלא הי' קבלת עדות כלל אלא בפני ג' דלא מהני גם כן. ומעתה הא שכתב הרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין ה"ז. מי שנגמר דינו וברח כו'. אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדים הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם. והוא שיעידו בב"ד של כ"ג. וכתב הכס"מ. פשוט דאין הורגין אלא בב"ד של כ"ג. ולפי"מ שנתבאר דהרמב"ם ס"ל דקבלת עדות בעי ב"ד של כ"ג לזה כתב גם כאן. דקבלת עדות כי האי שנגמר דינו בעי כ"ג גם כן:

ובזה יש להקשות ג"כ הא דבב"ק (דף מ"א) דא"ל ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך דמיירי בשהעידו לפני שני ב"ד של כ"ג ומחו או הלכו למדה"י מקצת מזה ומקצת מזה מצטרפין מקצת שנשארו דלא מהני לסקילה. דהוא דיני נפשות. וכמיתת בעלים כך מיתת השור. ולענין כופר מהני דהוי ממון דמהני צירוף ב"ד. וצ"ל דה"ה דהומ"ל כן. וחדא מני' נקט [וברמב"ם שם העתיק הכס"מ פרשב"ם דב"ב קס"ה ולפנינו לא נמצא כן] וכן צ"ל דהומ"ל בהי' העדים טריפה. דבד"נ פסולים. ואינו נהרג השור כמבואר במס' סנהדרין (דף ע"ח) ובד"מ כשרים כמש"כ הש"ך סי' ל"ג:

מגבין ממנו הקרן בלבד. הרמב"ם פ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ח' כתב דיני קנסות. כגון גזילות וחבלות. ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. וכו' אין דנין אותם אלא שלשה מומתין והם הסמוכין בא"י ע"כ. ושם הלכה י"ג כתב. מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חו"ל. אבל אין גובין הכפל. הרי דבתחילה כתב דאין דנין גזילות וחבלות. וכאן כתב דדנין. ובכסף משנה שם הלכה י"ג כתב. וקשה דתנן בריש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה. ופי' בגמרא שהם מומחין. וע"כ גזילות היינו שדנין על הקרן. דהא תני בתר הכי תשלומי כפל. ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל. ותי' דהתם מיירי בגזילות שע"י חבלות או שאר גזילות. ואין דנין אלא שולח יד בפקדון וא"כ מיושב הרמב"ם הנ"ל. ומעתה תמוה ממש"כ הש"ך (ס"ק ח') דמגבין ממנו הקרן בלבד. הוא למעוטי קנס גזלן. וז"ל וא"ל דהא כתב כגון גזילות וחבלות. ותשלומי כפל ודו"ה. משמע דגזילות לאו בתשלומי דו"ה איירי. דא"כ ל"ל למימר תו תשלומי דו"ה. י"ל דמתחילה כ' קנס דגזילות כגון שגנב או גזל מבית חבירו בענין דמתחייב כפל דו"ה. ואח"כ סתם תשלומי דו"ה והיינו כגון שטוען טענת גנב בפקדון ע"כ. וכ"כ בסק"ט. והא דאמרינן בגיטין בפ' המגרש (דף פ"א) דגזילות וחבלות אין דנין דלא שכיח. היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל דו"ה ע"כ. והוא תמוה דהא בגזילות לא שייך תשלומי כפל. וכמוש"כ הכס"מ בזה. וא"ל דהרמב"ם קרי לגניבה גזילות. משום דבריש מס' סנהדרין (דף ב') קאמר בשלמא גזילות דכתיב ונקרב וכו' והתם כתיב גם קנס דגנב אלמא גם לגניבה קרי גזילות. דז"א דרש"י פי' שם. דלכך קרי' לי' גזילות דזה טוענו ששלח יד בפקדונו ובזה ליכא בפל כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה ה"ב. ואפ"ל דהרמב"ם אינו מפרש כן. ולדידי' הכל גזילה הוי אף בגנב. וזה אין נכון כלל. לכן העיקר כחי' הכס"מ בזה:

רמ"א וי"א דוקא גזילות דשביח. המהרש"א כ' דודאי מתניתין גזילות וחבלות איירי וגזילות לחודי' וחבלות לחודי' ועכשיו דנין גזילות לחודי' ולא גזילות ע"י חבלות ע"ש. וביארו המפרשים שהוא כשיטת הרמב"ן והר"ן. דבזמן המשנה דהי' מומחין א"כ בלא"ה יונעל דלת בפני הגזלנים לא הפקיעו דין מומחין:

ובס' קצות החשן דא"א שיהי' התוס' סוברין שיטה זו דהא ספ"ק דב"ק (דף י"א) ד"ה פרט לב"ד הדיוטות כתבו ז"ל אע"ג דלמ"ד תני שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס עיי"ש. ומאי קושיא דהא בזמן המשנה. כי היכא דגזילות בעי מומחין, כיון דיונעל דלת ע"י מומחין וכמ"ש א"כ ה"ה אש ובור שן ורגל בעי מומחין. ע"כ צ"ל דתוס' ס"ל דאין חילוק בין זמן המשנה לזמן הזה. וגזילות לחודי' נמי לא בעי מומחין. ודלא כפי' מהרש"א עכ"ד. אמנם דברי מהרש"א נכונים. דהא מאן דתני שור לרגלו שמואל הוא דס"ל כן. ולשמואל לשיטתו שפיר הקשו דהא אית לי' שנים שדנו דיניהם דין. ולא בעי מומחין כלל אלא בקנס. וכמש"כ לעיל כיוצא בזה: סעיף ד':

עדים שהעידו שקר. בנתיבות הקשה הא חייבי מלקיות פטורין מתשלומין. והוא תמוה דהא כתב הש"ך להדיא בסי' של"ח סק"ב דלפי"מ דקיי"ל בסי' ש"נ. דבשוגג או בלא התראה חייב בתשלומין א"כ בזמן הזה הוי כלא התרו בו עיי"ש. ובראש יוסף סוף מגילה נסתפק אי בזמה"ז דאין לוקין פוטר מתשלומין והוא תמוה דלהדיא מבואר בש"ך דבזה"ז אינו פוטר מתשלומין: סעיף ה':

כך וכך תחזיק. כתב הסמ"ע דלענין תביעת קנס מהני מגו וכמש"כ המרדכי ס"פ המניח (והטור סוס"י שצ"ט) וכ"פ השיך סוס"י שצ"ט וסי' ת'. [ועיין בס' הזכות להרמב"ן סי' כ"ו דהראב"ד מספקא לי' בתפס קידם הודאה בלא עדים דאית לי' מגו דלהד"מ. או החזרתי אי האי מגו הוי כעדים ונמצא שבאו עדים קודם הודאה. או דילמא כיון דאילו הודה פטור לא עדיף האי מגו מהודאה דנפשי' והודאת בע"ד כמאה. וכל היכא דהודאה לא מהני מה לי לשקר לא מהני]. ובקצה"ח הקשה מהא דפ' מרובה במעשה דר"ג וטבי עבדו. דא"ל ר"י אין בדבריך כלום. שכבר אין לך עדים. ואמאי הא אית לי' מגו דאי בעי משתרר לי'. וכמו שאמרו הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן במגו דאי בעי מגרשה. וכן גבי עבד נאמן לומר מהי"ט עשיתי פלוני עבדי בן חורין ואי משום דהמשחרר עבדו עובר בעשה לא הפסיד המגו ע"ש. והנה אמת נכון הדבר דגם היכא דאיכא איסורא, היכא דבידו מהני המגו וכדפריך בקידושין (דף ס"ד) והרי בידו להשיאה לממזר עיי"ש. וכ"כ התוס' שם (דף ס"ד) ד"ה ר' סבר אלא נראה לפרש מגו דאי בעי יכתוב לה גט בשעת קידושין לגרשה כל זמן שירצה. אע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דבדיעבד מהני חשיב שפיר מגו. וכיוצא בזה כתבו התוס' בסוכה (דף ל"א) דמיקרי בידו אף דאיכא איסורא. עיי"ש והא דלא מהני הודאתו דר"ג במגו דאי בעי הי' משחרר. נראה דלפי"מ דמבואר בירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ד) היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זיכתה התורה אלא לו. והיוצא משום יאוש בניו בני חורין ואמר ר' יוסי בר בין היוצא בשן ועין. הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים. וא"כ י"ל דלהסוברים דמהני מגו ס"ל כמו שאומר תחילה דהיוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו בני חורין. וא"כ אין זה מגו. דאי הי' משחרר גם בניו הי' משוחררין. ובאמת לא רצה לשחרר אלא טבי עבדו לחוד ולא בניו ע"כ אין זה מגו וא"ש ועיין היטיב: אבל בקנסות שבאים חכמים מעצמם לקנוס על תקנתם גובין בכל מקום. וכמו שיתבאר בסי' ב'. פי' דבעינן בדרך המבואר בסי' ב' דהיינו שיהא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהן. ובזה ניחא הא שתמה הק"נ פ' השולח אהא דמבואר ביו"ד סי' רס"ז דהמוכר עבדו לא"י קונסין אותו עד עשרה בדמיו. דהא מבואר ברא"ש פרק הגוזל סי' ה' דהא דדייני בבל יכולין לגבות קנס שהוא לסייג היינו גדול אדור וכדומה. וא"כ אמאי השמיטו שם הפוסקים דין זה. ולק"מ דסמכו עצמו אמה דמבואר בסי' ב' כאן בכל קנס כן כמו דחזינן דהרמ"א סמך עצמו כאן אמה שיתבאר בסי' ב' וכמש"כ בזה. בתשובת רדב"ז סי' תקצ"א מבואר בשנים שנתחייבו בשטר ונתנו לשליש באם לא יקיים אחד מהן דברים ידועים נתחייב לחבירו כך וכך. ראם כתוב בתורת קנס אין גובין דאנן בתר בני בבל גרירין זולת בשידוכין דדמי בשתו הוא גובה עיי"ש:

בספר יראים להר"א ממיץ סי' רע"ח כתב דחוב שעבר עלי' שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא עפ"י המלוה. שכ"ז שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע. אלא הלוה יזמין המלוה לדין שישמיט חובו כאשר מצווה. וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני. כאשר ציוהו חכמים. המחזיר חיב בשביעית צריך לומר משמט אני וכו'. ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר. דתניא בכתובות וכו'. אבל במצות עשה שאמר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה. מכין אותו עד שתצא נפשו. וצ"ל שאין דברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד שבחו"ל אין רשאי לכופו דאין דנין דיני קנסות בחו"ל. אפי' בממון במידי דלא שכיח ואית בי' חסרון כיס עכ"ל. ועיין מש"כ לקמן (סי' ס"ז) בזה. כופין לצדקה בזמה"ז ג"כ מהא דרבא אכפי' לרב נתן בר אמי ואפיק מני' כו' בכתובות (דף מ"ט) ובב"ב (דף ח') ואף דאיכא לתרוצי דמיירי בקצבה כמש"כ תוספות בכתובות שם. וא"כ הוי חוב והוי ממון ולא קנס. או כמש"כ תוס' שם דאכפיי' בדברים. או כמש"כ תוס' בב"ב שם דמיירי שקבלו עליהם. שגבאי העיר יכוף וכבר כתב המאירי בב"ק הבאתיו לעיל דמידי דלית בי' חסרון כיס או דלא שכיחא מהני קבלה בזה"ז. מ"מ הא מבואר שם. דכתבו כן משום קושיא אחריתי. ולא משום זה. וגם לאינך תירוצים שבתוס' שם מבואר דהכפי' הי' משום מ"ע. וכן מצאתי להמרדכי בפרק האיש מקדש בהג"ה שם שכתב בשם האבי אסף דכופין בזמה"ז לזון בניו ובנותיו הקטנים מהא דרבא כפה על צדקה עיי"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה