אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן סז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן סז

סימן סו

סעיף א:

שתהא שמיטת כספים. בספר יראים לר"א ממיץ (סי' רע"ח) כתב דחוב שעברה עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא ע"פ המלוה שכל זמן שלא השמיטו המלוה, חייב לפרוע אלא הלוה יזמין למלוה לדין שישמיט חובו כאשר ציוה וב"ד יחייבו המלוה לומר משמט אני כאשר ציווהו חכמים דמחזיר חוב בשביעית צריך לומר משמט אני וכו' ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר דתניא בכתובות וכו'. ונ"ל שאין דברים הללו אלא בב"ד של א"י אבל בב"ד של חו"ל אין רשאי לכופו דאין דיני קנסות בת"ל אפילו בממון במידי דלא שכיח או לית בי' חסרון כיס ע"כ והובא במרדכי פ"ד דגיטין (סי' שפ"ב) בשיבוש קצת בזה. ועמש"כ לעיל (סי' א) בזה ומצאתי בפסקי רקאנטי (סי' שנ"ב) שהביא להא דיראים והוכיח דהשמיטה מחילה גמורה הוא וכתב דבמקצת נוסחאות מספר הנ"ל כתב כי לבסוף חזר בו. אלא השמיטה מחילה גמורה ואין צריך לאמירתו של מלוה בזה:

התשב"ץ כתב דשטרות העשויין בערכאות של נכרים הוי כגבוי. ואין שביעית משמטת בשטרות אלה ע"ש. וממר"ם לא הוי כגבוי ומשמט והא שכתבו הב"ש באהע"ז (סי' נ"ב) דהוי כגבוי הוא מטעם אומדנא כמש"כ הט"ז שם וכמש"כ בסימן (תכ"ד) בזה:

הסמ"ע (ס"ק ס"ב) כתב דוקא שמיטת כספים נוהגת בזמה"ז. אבל שמיטת קרקע אינו נוהג. ועיין רשב"א פ' השולח שהוכיח מכמה מקומות דגם שמיטת קרקע נוהג בזמה"ז ע"ש שהביא סוגיא דמועד קטן (דף ב') וירושלמי פוקו וזרעו מפני ארנונא. וכ"ה בתוס' גיטין (דף ס"ב) וסנהדרין (דף כ"ו). וכן יש להוכיח מהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) אמר אייבו הוה קאימנא קמי' דר' אלעזר בר' צדוק אתא לקמי' ההוא גברא א"ל קרייתא אית לי כו' וקשקושי מי שרי כו' והרי ראב"צ שלא בזמהב"י הוה כדאיתא בכורות (דף ל"ו) והובא ברש"י שם (עמוד א') ד"ה דלא ואפי"ה נהג גם שביעית קרקע וכן עיקר. ועיין ב"ב (דף צ') ר' יוסי בר' חנינא אמר לפוגא שמעי' פוק כו' ולמוצאי שביעית ופרשב"ם דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. אמנם לפ"מ שכתב הרשב"א שם דנם למ"ד לא קדשה לע"ל נוהג בזמה"ז דרבנן א"ש בלאו הכי. וראיה לזה דגם למ"ד לא קדשה לעתיד נוהג בזמה"ז מהא דאמר ריש לקיש בסנהדרין (דף כ"ו) כהן וחורש והרי ס"ל בזבחים (דף ק"ז דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולכך המעלה בזמה"ז פטור וא"כ כ"ש דלדידי' קדושת הארץ בטל. עתו"ס זבחים (דף ס') בזה ואפי"ה ס"ל דשביעית נוהג בזמה"ז גם כן:

סעיף ב:

שביעית משמטת אפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים. בגיטין (דף ל"ז) קריבי' דרב אסי הוה לי' ההוא שטרא דהוי כתוב בי' אחריות נכסים אתא לקמי' דר"א א"ל משמט או אינו משמט א"ל אינו משמט שבקי' אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט אתא רב אסי לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותי' דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש הוא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. יש לומר דרב אסי ור' יוחנן אזלי לטעמיי' דאיתא בקדושין (דף ס"ב) בעיא מיני' רב אסי מר' יוחנן האומר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי איתביה האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שמת בעלך לאחר שמת אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הוי בידו גר נמי לאו בידו הוא דאר"ח בר אבא אר"י גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב בי' כדין מי יימר דמיזדקקי לי' תלתא. וא"כ רב אסי דאותבי' וחשיב גירות בידו לא ס"ל האי שינויא דר"י מרים דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא וגם זה שכיח. [ועיין בשבת (דף מ"ו) ואכמ"ל בזה] והתוס' בסוטה (דף כ"ה) כתבו בד"ה לאו כגבוי וז"ל הכא לא שייכא כל הני פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי וכו' דהכא כ"ע מודו דאמרינן לאו כגבוי והעמד ממון בחזקת בעלים שהרי צריך דיינים ולאו בידו הוא כדאמר גבי מי יימר דמזדקיק לי' בי' דינא עכ"ד. וא"כ רב אסי דלית לי' הא סברא בקדושין גבי גר מי יימר דמזדקקי לי' בי' תלתא לכך לשיטתי' ס"ל בגיטין כגבוי דמי אבל ר' יוחנן אמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וס"ל דלאו כגבוי דמי הוא לשיטתי' דס"ל הך סברא מי יימר דמזדקקי לי' ולכך לאו כגבוי דמי וזה נכון. ועיין תוס' חילין (דף י"ט) דר' אסי לחוד ורב אסי לחוד ובגיטין (דף מ"ז) בתוס' שם. ונראה דכאן בגיטין (דף ל"ז) ושם בקדושין (דף ס"ב) צ"ל ר' אסי דתרווייהו בעא מר' יוחנן ולפי התוס' בגיטין שם משמע דבימי ר' יוחנן הוא ר"א ע"ש בזה]: סעיף ו':

משמטת שבועה. צ"ע אם מהני פרוזבול בזה כיון דאין לו על חבירו אלא חיוב שבועה לא שייך בזה מוסרני לכם וכיוצא בזה (בסי' קכ"ג ס"ב) דאינו יכול להרשות להשביע לחברו משום דאינו אלא דברים בעלמא. והש"ך שם (ס"ק י"ב) כתב דבהרשאה תקנה עשו בשליחות ומהני גם לשבועה משא"כ הכא שפיר יש לומר דלא תקנו תקנת פרוזביל בזה:

סעיף ח':

וכתבו לו פס"ד, הוי כגבוי ואינו משמט. בר"ש פ"י דשביעית כתב דהא דתנן מעשה ב"ד אין משמטין ובגיטין (דף י"ת) מבואר דעמד בדין משמט ותירץ דמעשה ב"ד כתובה ועוד תי' דמעשה ב"ד אין משמטין כשכתבו לו פס"ד. וע"כ מבואר כאן כן. אמנם בתוס' ב"ב (דף קע"ה) מבואר דמיירי בכתובה כתי' קמא ולא כתי' שני. ולכאורה היה אפשר לתרץ ולחלק כמו דמחלק הש"ס בב"ק (דף ס"ט) בעמד בדין גופא לענין תשלומי ארבעה וחמשה בין אמרו צא תן לו ובין אמרו חייב אתה ליתן לו. כמו בסימן י"ב בפשרה ע"ש בזה. אמנם לא ניחא להו לחלק בכך. והרמב"ם בפי' המשנה פי' מעשה ב"ד הדיינים דמפרש בירושלמי לא כמו שפי' הר"ש דהוי פס"ד אלא מה שיאמר הדיין חייב אתה ליתן כך וכך וא"כ צ"ע איך מיישב הא דגיטין (דף י"ח) דמבואר דעמד בדין משמט. אמנם ז"א דלהדיא כתב בהלכות שמיטה פט"ו ב"ד שחתכו הדין וכתבו איש פלוני חייב אתה ליתן כך וכך שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה ע"פ וכ"ה בר"ה וא"כ גם בפי' המשנה ר"ל כן:

המהרי"ט ח"ב (סי' קי"ד) כתב דדוקא גבי אונס ופיתוי הוא דהעמדה בדין חשיב כזקיפה מגו דנפיק לי' מתורת קנס שאם היה מודה בתחלה היה נפטר. ועכשיו נעשה עליו כמלוה וכל עיקר העמדתו לדין כדי לזקפו עליו במלוה הוא שלא יפטר בהודאתו וכן לענין כתובה דמקמי הכי היתה צריכה להוציא הגט ועכשיו שעמד בדין חשיב כזקיפה במלוה אבל גבי שכר שכיר והקפת חנות לא חשיב כזקיפה דלא העמידם אלא כדי לגבותם וכן משמע דלא הוזכר העמדה בדין אלא אצל קנס כו' וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' השולח דגבי הקפת חנות ושכר שכיר כתב אם עשאן מלוה ע"י שזקפן במלוה לפרען עד זמן פלוני אלמא אי לא ארוח לי' זימנא לא מקרי זקיפה כמלוה עכ"ד ותמוה ממש"כ תוס' בב"ב (דף קע"ה) דמספקא להו האי דהעמדה בדין אי הוי כמוחזק או לא ופשטו דלא הוי כמוחזק דאונס ומפתה גופיי' בהעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותי' דשמואל בהמביא תניין (דף י"ח) ע"כ. ולהמהרי"ט אין זה ראיה כלל דשאני העמדה בדין דקנס דאינו כדי להגבותם ונעשה מלוה ע"כ לא הוי כמוחזק משא"כ שאר חובות דמעמידן כדי לגבותן אי לא מרוח לי' זימנא דאינו נעשה מלוה שפיר י"ל דהוי כמוחזק וע"כ דגם בשאר חובות איכא מעלה דהעמדה בדין שיהא שטר לגבות מלקוחות ושלא יהא נאמן לומר פרעתי וא"כ ה"ה בהקפת חנות נמי כן, וצ"ע בזה. ואפ"ל מאחר דתוס' ס"ל דהא דמעשה ב"ד אין משמטין אינו אלא בכתובה ולא ניחא להו לאוקמי הא דעמד בדין הוי כזקף במלוה בלא פס"ד אלא אף בפס"ד מיירי ואפ"ה משמט מה בכך דלא רצה לגבותם מ"מ אי מעשה ב"ד הוי מוחזק כשיגיע הזמן שזקף הוי כמוחזק ולא ישמט א"ו דלא הוי מוחזק:

סעיף ט':

ואפילו בשביעית תנאו קיים. והקשה בתומים הא קי"ל באהע"ז (סי' ס"ו) דבכתובה לא מהני תנאי וכתבו דאף דבכתובות (דף נ"ו) מבואר דלר"מ לא מהני תנאי בכתובה הוא משום דכתובה דאורייתא אבל אנן הא קי"ל דכתובה דרבנן משום דכעין דאורייתא תיקון. ועוד כתבו דלדידן דקי"ל דבר שבממון תנאו קיים צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ לדידן דקי"ל שביעית בזמה"ז דרבנן אמאי מהני תנאי. ולעד"נ לתרץ דלכאורה קשה לדידן דקי"ל דהא דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון מבואר בגיטין (דף ס"ה) דזהו בדבר שעיקרו מדאורייתא אבל בדבר שעיקרו מדרבנן ל"א כעין דאורייתא תיקון ולכך מזכין ע"י קטן בעירובי חצירות ושתופי מבואות משים דעיקרו דרבנן משא"כ בדאורייתא אינו זוכה לאחרים ולא בדבר שעיקרו מאורייתא וא"כ למ"ד כתובה דרבנן הא עיקרו אינו אלא מדרבנן וא"כ ל"א כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"ש דלא אמרינן דעשו חיזוק יותר משל תורה. ועיין תוס' כתובות (דף נ"ו) דכעין דאורייתא ועשו חיזוק כהדדי נינהו. וצ"ל דאף דכתובה אינו אלא מדרבנן מ"מ חשיב כדאורייתא מאחר דיש לו סמך מה"ת כדאיתא ברא"ש פ"ג דכתובות. וכיוצא בזה בשבת (דף ל"ד) כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות לענין ביהש"מ דעירובי תחומין אף דהוא דרבנן מאחר דיש לו סמך החמירו בו משא"כ בעירובי חצירות דאין לו סמך לא החמירו בו. והרי מבואר שם בגיטין (דף ס"ה) דמעשר שני בזמה"ז הוי עיקרו דרבנן ולכך מצי קטן לזכות לאחרים. וכן ביבמות (דף פ"א) מבואר דפירות אילן הוי עיקרו מה"ת בתרומה משא"כ בתרומה בזמה"ז ע"ש בזה. וא"כ ה"ה לשביעית בזמה"ז דרבנן הוי כדבר שאין עיקרו מה"ת וא"כ ל"א בזה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"ש דלא אמרינן דעשו חיזוק יותר משל תורה ולכך מהני תנאי בשביעית:

אמנם זה אינו. דא"כ מאי פריך בכתובות (דף נ"ו) אר"י דס"ל דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך לא מהני תנאי מפירות דגם כן דרבנן ולא עשו חיזוק והא שאני כתובה דיש לו סמך מה"ת משא"כ פירות וע"כ צ"ל דהא שכתב הרא"ש שם דסמכו הוא רק שיהא חמשים דומיא דמותר משא"כ עיקר תקנה דכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הוא דרבנן והוי עיקרו דרבנן ולכך פריך שפיר מפירות. וגם תחומין דיש לו סמך מה"ת מ"מ הוי עיקרו מדרבנן כמבואר בעירובין (דף ל"ו) ועיין נ"ב קמא חאהע"ז (סי' ב') בזה. וע"כ צ"ל דאין כל תק"ח שוין ובכתובה אף דעיקרו דרבנן החמירו דלא מהני תנאי משא"כ בשביעית:

ועיין במ"ל (פ"ח מה' מלוה) שהקשה על מש"כ הרשב"ם דברבית דרבנן מהני תנאי דדוקא מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל משא"כ בדרבנן דהא שביעית בזמה"ז דרבנן ואפי"ה ל"מ תנאי ואי בדרבנן תנאו קיים הרי נתבטל הלואה והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פקדון וכתב ועוד אפשר לומר דשאני שביעית שעיקרו מה"ת ומש"ה לא מהני תנאי. וכ"כ תוס' בפ' אעפ"י דלר"ג דאמר כל הפוחת וכו' משום דקסבר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא וכו' א"כ גבי רבית נמי נימא דלא מהני תנאה משום דעיקרו מה"ת הא ל"ק משום דלא דמי רבית דרבנן לרבית מה"ת ובשלמא שמיטה אין חילוק בין מדרבנן למה"ת אלא בזמן ודמי לכתובה אבל רבית יש חילוק בעצם הדבר וכ"כ התוס' שם דירושת הבעל מהני תנאה אע"ג דעיקר ירושה מן התורה משום דל"ד ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה ע"כ. והוא תמוה מהא דגיטין (דף ס"ה) דמעשר שני בזמה"ז הוי עיקרו דרבנן וא"כ אדרבא דחסרון הזמן משווי לדבר שאינו עיקר מה"ת. ועיין ריטב"א שם שכתב הא דלא מוקי במעשר שני דאילנות וירקות משום דאית לי' עיקר מה"ת וכן הא דיבמות (דף פ"א) מיקל בתרומה בזמה"ז דרבנן יותר מתרומה דרבנן משים דבהו איכא למגזר אטו דאורייתא משא"כ בזמה"ז והתוס' גופא בכתובות שם מייתי ראיה דיש חילוק בין עיקרו דרבנן לעיקרו דאורייתא מהא דתרומת תאנים אינו עולה ובזמה"ז עולה וא"כ איך אפ"ל ההיפוך דהזמן אין חסרון ואף דהחילוק על רבית דהוא ענין אחר היה אפשר לחלק משאר דרבנן אבל לומר שיהא שביעית עיקר מה"ת לא מסתבר לכן העיקר כתי' הראשון שם בזה:

אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחד לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב. בסמ"ע כתב משום דהלוה יאמר דהמלוה רוצה לקיים מצות שביעית. אכן ברשב"א כתב טעם אחר משום דסמי' בידי' לכתוב פרוזבול משא"כ בסימן מ"ב דהתנאים היו בעת מעשה וכ"כ המ"ל (בפ"ט מה' יובל ושמיטה הלכה יוד):

סעיף י"ט וה"ה שיכול למסור לב"ד חובותיו שבע"פ והסמ"ע כתב דמילתא דפשיטא הוא. ובתומים (ס"ק כ"ב) כתב די"ל דלרש"י אינו אלא בשטר ולא במלוה ע"פ לכך טובא קמ"ל ע"ש שהוכיח דכן ס"ל לרש"י דלא תקון פרוזבול אלא בשטר ולא במלוה ע"פ. וכן משמע לי מפרש"י במועד קטן (דף י"ח) אמתני' דאלו כותבין במועד וקחשיב גם פרוזבלין ופרש"י פרוזבלין שכותב מלוה בשטר שאינו משמט ולא משמט לי' שמיטה ע"כ. וכ"מ מרש"י בבא בתרא (דף כ"ז) אך כתוס' ב"ק (דף ל"ז) מבואר להדיא דגם במלוה ע"פ כותבין פרוזבול ובזה יש לומר דרש"י לשיטתי' אזיל שפירש שם אהא דיתומים אינן צריכין פרוזבול דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן הלכך שטרות שלהן כמסורים לב"ד דמי וחנן המוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין וכתבו תוס' על זה מלוה ע"פ מאי איכא למימר דכותבין עלי' פרוזבול כדמוכח בהשולח. ולהנ"ל ניחא דרש"י לשיטתי' דבמלוה על פה בלאו הכי אין כותבין וא"ש:

או העדים חותמין מלמטה. וקשה הא הוי מפי כתבם כיון דנכתב שלא מדעת המתחייב וי"ל כמוש"כ תוס' בב"מ (דף מ') במודעא שהוא גם כן שלא מדעת המתחייב ומהני משום תק"ח להציל את הנאנס וה"נ כיון דפרוזבול הוא מדרבנן שלא יהיה נעילת דלת ללוים ולהציל את המלוים מאיסור מניעת הלואה לכן מהני אפילו שלא מדעת המתחייב. אח"ז ראיתי בקצה"ח ותמיהני שלא תירץ כן. ומש"כ דבהקנאה לא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולכן מהני בקדושין וגירושין ע"ש (ובזה מתורץ מה דמהני בשטר קדושין שלא מדעת ומצאתי שהא"מ (סי' ל"ב) נשאר בצ"ע דבהקנאה לא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש] וכן כתב בתומים ע"ש בזה:

סעיף כ"ב אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. שיטת רש"י בגיטין (דף ל"ז) ובקדושין (דף כ"ו) וב"ב (דף כ"ז) משום דלא שכיח להלוות אלא על הקרקע. והר"ש בשביעית כתב משום דהוי כגבוי ועיין בר"ן בגיטין נ"מ בין טעמים אלה. וכהר"ש מבואר ברשב"ם ב"ב (דף ק"נ) ע"ש ומשם ראיה למש"כ האו"ת דאי לטעם כגבוי אין אנו צריכין לטעמא דהפקר ב"ד שכתב דלא רצו חכמים לעקור דבר תורה ולכן אין כותבין אלא על הקרקע ע"ש: סעיף כ"ג השאילו מקום לתנור או לכירים. בשביעית פ"י תנן כוורת דבורים הרי הוא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב דברי ר"א וחכ"א אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול כו'. ויש לעיין למה השמיטו הפוסקים דין זה דאין כותבין פרוזבול על כוורת דבורים. ודוחק לומר דסמכו עצמם אמש"כ באו"ח (סי' שכ"א סי"ג) דאינו אלא מחזי כתלוש ע"ש בזה. ונראה דהנה הרע"ב פי' דבמחובר בטיט כ"ע מודו דכקרקע דמי ובמונח ע"ג יתדות כ"ע מודו דכמטלטלי דמי כי פליגי במונח ע"ג קרקע ואינו מחובר בטיט. והקשה בתור"ע שם דהא בב"ב (דף ס"ו) ס"ד דפליגי בתלוש ולבסוף חברו ומיירי במחובר בטיט ולמסקנא שם פליגי אי כוורת עצמה חשיב כקרקע כיון דהתולש ממנה חשיב כקרקע וחייב בשבת ה"ה לכל מילי הוא כקרקע וחכ"א דכמטלטלין דמי וא"כ פי' הרע"ב אינו לפי הס"ד ולא לפי המסקנא. אכן דברי הרע"ב מיוסדים עפ"י דברי הירושלמי (פ"י דשביעית) מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע כו"ע מודו דכקרקע דמי ואם במונח ע"ג שתי יתדות כ"ע מודו דאינה כקרקע כי אנן קיימין במונחת ע"ג קרקע. הרי להדיא כהרע"ב בזה. וכיון דקי"ל דמונח ע"ג קרקע לאו כקרקע דמי מדכתב השאילו מקום לתנור או לכירים אבל על התנור או כירים עצמו אין כותבין א"כ לא הוצרך לכתוב שוב כוורת דנלמד מזה לכוורת גם כן. ולכאורה קשה על הרע"ב דאיך אפ"ל דפליגי במונח ע"ג קרקע דא"כ תיפוק לי' דהאיכא מקום וכן הוכיחו תוס' בב"ב (דף ס"ה) דפלוגתתן הוא במונח ע"ג יתדות דאי במחובר לקרקע תיפוק לי' דהאיכא מקום כמו דפריך בגיטין (דף ל"ו) ע"ש. ומצאתי לפי' הרא"ש שכתב דמיירי שהעמיד הכוורת על מקום א' בלי ידיעת הבעלים. או י"ל דמיירי שאחד השאיל לו ע"מ שלא לשעבד לזולתו:

והיה אם השכירו לו וכו'. וכתב הב"י ומשמע לי דכיון דעל קרקע מושאל כותבין ה"ה נמי שכותבין על קרקע המושכר בידו ולא מצאתי אחד מן הפוסקים שדבר דבר בזה כו' ומצאתי בעיטור כו' ע"כ. ונ"ל ראיה לזה כבעהע"י דכותבין פרוזבול על קרקע המושכר מהא דאמרינן במס' עכו"ם (דף ט"ו) אהא דאין מוכרין להן בהמה גסה גזירה משום שאלה ושכירות ופריך שאלה קני' אגרא קני' ופרש"י שאלה קני' לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו ע"כ. ועל אגרא קני' לא פירש מידי. ופריך ושכירות מי קני' והתנן כו'' אלא ש"מ שכירות לא קני' והשתא דאמרת שכירות לא קני גזרה משום שכירות וגזרה משום שאלה. והדבר תמוה מנ"ל דגם שאלה לא קני' ודילמא שאלה עדיפא דחייב באונסין יקני ועוד מאי פריך מהא דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עכו"ם ואס"ד שכירות קני' לביתי' דנפשי' קא מעייל הא אין חיוב שמירה בבית. לכן לא קני'. ועיין בריב"ש מה שכתב בזה. לכן נ"ל דשכירות עדיפא משאלה דקנה בכסף לכן לא הוצרך רש"י לפרש מידי על אגרא קני' ורק על שאלה דליכא כסף וקני' פי' משום חיוב אונסין וע"כ פריך מהא דלהשכיר דגם כסף לא מהני וכ"ש חיוב אונסין עד דמסיק דשכירות לא קני' ולכן אמר גזרה משום שאלה ג"כ דאם בשכירות דאיכא כסף ל"ק כ"ש שאלה דליכא אלא חיוב אחריות לבד. וא"כ אם כותבין פרוזבול בקרקע השאולה כ"ש בקרקע המושכר דקנה טפי משאילה וזה נכון. וזה דעת היש"ש בפ"ה דב"ק (סי' ל"ד) שכתב דמשאיל יכול לאסור בקונם ולא משכיר דמשאיל לא הוי מכר ע"ש והוא כמוש"כ דשכירות שמקבל כסף דמי קצת למכר משא"כ שאלה. ועמש"כ קצ"ה בזה:

ובזה י"ל בהא שכתב הכס"מ (בפי"ז מה' מאכלות אסורות) אמש"כ הרמב"ם דהשוכר כלי מעכו"ם א"צ טבילה דבשאולין מבואר בש"ס דמס' ע"ז (דף ע"ה). א"כ ה"ה לשוכר דלפמש"כ יש לחלק דשוכר שאני דאיכא כסף והוי שלו. אלא דצ"ל דסמיך אהא דמסקינן בפ"ק (דף ט"ו) דשכירות לא קני' ושכירות דמי לשאול לכן פטור מטבילה גם כן:

והסמ"ע כתב דלא תימא דוקא ש ול דחייב באונסין משא"כ שכירות ופי' האורים דלשון מושאל נקט דהא בקרקע לא שייך באונסין ואין דין שמירה כלל לקרקעות רק ר"ל דבמטלטלין חייב באונסין משום דכל הנאה שלו. א"כ גם בקרקע חשיב יותר שלו מן שכירות דאין כל הנאה שלו ולכך במטלטלין פטור מאונסין. וכיוצא בזה צריך לפרש הא דכתב רש"י בפ"ק דמס' ע"ז הנ"ל שאלה קני' כיון דחייב באונסין הרי שלו. והוא תמוה דהא קאמר גם כן אגרא קני' אף דאינו חייב באונסין ובזה יש לומר דאגרא קני' דחייב בגניבה ואבידה אי שוכר כש"ש דמי. אלא דקשה דהא בתר הכי קאמר דבשכירות בתים שכירות קני' ובבתים ליכא דין שמירה כלל אלא ודאי לאו דוקא אלא כיון דמצינו דבמטלטלין חייב בשמירה וקונה ה"נ בבתים כן: סעיף ל':

אלא בסופה. עיין בה"ג שהביא מגמ' דערכין ולא כתב מפשטי' דקרא דכתיב מקץ שבע שנים משום דהתוס' בקדושין (דף ל"ח) כתבו דבשילוח עבדים דכתיב מקץ שבע שנים מוכח בערכין דהיא לאו דוקא ע"ש ולפרש"י בערכין אין ראיה משם ע"ש] והב"ח כתב דגם העיטור והרא"ש שכתבו דאין כותבין פרוזבול בתחילת שנה שביעית דאין גובין כל השנה מ"מ במלוה בשביעית גופא מודה והוא נכון. דכן מבואר בסנהדרין (דף ל"ב) במלוה בשביעית גופא דגובה ע"ש:

סעיף ל"ג נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. בתומים (סקכ"ט) מבואר דזה דוקא כשהלוה אינו מכחישו בברי אבל אם מכחישו בברי לא מהני חזקה דלא שביק היתירא להוציא ממון. והוא תמוה דלהדיא כתב הרא"ש בתשובה (כלל ק"ח ס"ט) דגם כשמכחישו בברי מהני חזקה הלז להוציא ממון. ע"ש וכ"ה במרדכי פ"ד דגיטין להדיא כן:

באם בא לגבות בב"ד. ואמר שעשה פרוזבול אלא שאינו אצלו כעת אי מהימן וא"צ לברר או צריך לברר. ונ"ל דצריך להביאו לב"ד דאף דאיכא חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא הא אמרינן בפסחים (דף ד') איבעיא להו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נ"מ לישיילי' אלמא באיכא לברורי בקל לא מהני חזקה ואף ברובא דעדיף מחזקה קי"ל דבאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא כמבואר ביו"ד (סי' א') והארכתי במ"א בזה. וכן משמע מהא דקי"ל נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד משמע שאינו במציאות להביאו אבל ביכול לברר צריך לברר. ועוד ראיה מהא דקי"ל בטוש"ע יו"ד (סי' ב') במומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואמר שביפה שחט נאמן. וכתב הפרישה שם והובא בש"ך (סקי"ג) דאה"נ דמהימנינן לי' בסתם ואפילו אינו אימר כלום אלא משום דכל היכא דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן ע"כ. אלמא דגם בחזקה דלא שביק היתירא ואכל איסורא כל דאפשר לברורי מבררינן וא"כ צריך להביא לב"ד הפרוזבול גם כן. מיהו יש לומר דכאן אית לי' מגו דאי בעי אמר אבד וע"כ השתא שאמר שיש לו אלא שאינו אצלו מהימן גם כן. ועמש"כ בכללי מגו אי מגו מהני במקום דאיכא לברורי דלבעהמ"א בפ"ג דבבא בתרא לא מהני ולהרמב"ן שם וריטב"א בב"מ מהני ע"ש בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה