אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן סו

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן סו

סימן סה

סעיף א':

אותיות ניקנין בכתיבה ומסירה פי' הסמ"ע דאין ק"ס וחליפין חל אלא על דבר שגופו ממון משא"כ שטרות שאין גופן ממון ואין עומדין אלא לראי' שבהן. עיין לקמן שהבאתי דעת הרדב"ז דס"ת הוי, אין גופו ממון ואין בו חיוב שומרים כמו בשטרות וא"כ יש לומר גם לענין חליפין דאינו נקנה בחליפין. ומיהו הבאתי שם דשיטת הפוסקים אינו כן ואיכא חיוב בשמירה וא"כ ה"ה לקנין חליפין וכן מבואר להדיא בשארית יוסף (שאלה מ"א) דפשיטא ליה דס"ת נקנה בחליפין וכמוש"כ עי"ש בזה:

כתב המהרי"ט (חיו"ד סי' כ"א) דבעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון אינו יכול להקנות חלק הפקדון בכתיבה ומסירה דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' איתא ולא שייך קני לך וכל שעבודי' דאית בי'. וגם לראי' לא מהני דהא נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו עי"ש. ובאמת גוף הפקדון אינו יכול להקנות בשטר דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו כמבואר בב"ק (דף ע"ט) ואינו נקנה אלא בקנין אגב או ק"ס. וגם מש"כ דהשטר ל"מ לראי' הא נפ"מ לענין שבועה דאורייתא עש"ך (סי' רצ"ו) וברמ"ה ב"ב (דף קמ"ז) כתב דפקדון אינו נקנה אלא באגב או בק"ס ולא בכו"מ מה"ט דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו. אבל לשטר עצמו של פקדון מהני כתיבה ומסירה עי"ש: ועכשיו נוהגין שמי שיש לו שטר על צד היתר עיסקא שמקנין בכתיבה ומסירה ואפשר שמשום דהנהוג עתה בעסקא שלנו להוציא לכל מה שירצה ואין נוהגין כלל להא דאפילו למשתי בי' שיכרא אסיר וא"כ הוי כמלוה דעלמא דלהוצאה ניתנה ואינו מיחשב כלל לפקדון ועל כן מהני הכתיבה ומסירה על כל המלוה ג"כ:

בהגה' הגרע"א ז"ל ויכול למסור לו חצי השטר וליכתוב כל שעבוד דאית לי' מסך כך וכך כו' ע"כ. ועיין תשובת רדב"ז (ח"י סימן ש"ב) על ראובן שיש לו שטר על שמעון ורוצה להקנות חלק ממנו ללוי כיצד יעשה. תשובה אם השטר אצלו ימסור לו השטר ע"מ לקנות השליש או הרביע כמו שירצה [ובודאי פי' כתיבה ג"כ] ואם אין השטר אצלו או שאינו מאמינו יודה בפני עדים שיש ללוי במעות הכתובים בשטר שליש או רביע. אע"ג שיכתוב על שמו שליש המעות או הרביע הם של לוי. כההיא אודייתא דנפיק מבי איסור גיורא. ויש דרך שלישית בזמן שהחוב רעוע קצת אומר לו הרי רביע השטר יהי' בשכר שרתך או מכל מה שתציל יהי' הרביע שלך. אם מסר לו את השטר קנה אעפ"י שלא כתב. ואם לא מסר לו את השטר וקנה מידו קנה לו בתורת שכיר ע"כ. ולכאורה הא קיי"ל (בסו' של"ג) דשכירות לא בעי קנין. וצ"ל דמיירי שלא עסק בזה עודנה ולכך צריך קנין אבל אם כבר גובה לא בעי קנין כלל בזה:

במי שמוכר תעודתו שיש לו סחורה על מסילת הברזל נקנה במסירה לבד. משום דהוה כשטר שנכתב לכל המוציאו ושוב ראיתי בנוב"י קמא (סי' ל"ז) שכתב כן בפשיטות במוכר קאלמענט הוא תעודה לסחורות הספינה דסגי במסירה. שיב ראיתי בתה"ד בפסקים (סי' ר"ל) שכתב לקיים המנהג שגובין חובם למחצה ולשליש ולרביע אף שלא הי' כתיבה ומסירה. ואין בעל השטר יכול לחזור בזה עי"ש:

בענין מכירת שטרות אי הוי מדאורייתא או מדרבנן נחלקו רבוותא בזה וכתבו התוס' במס' ב"מ (דף נ"ו) א"נ אפילו הוי מכר שט"ח מדרבנן משכחת בי' אונאה מדאורייתא כגון שהלוה ע"פ ונתן לו יותר מדאי. כדי לעשות שטר שעבוד או שהלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהי' מלוה ע"פ. ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות עכ"ל. מתבאר מזה דדעת ר"ח דכשאין ללוה קרקעות מכירת שטרות דרבנן. וכשיש ללוה קרקעות אז המכירה תל מדאורייתא. וזהו דעת התוס' בכתובות (דף פ"ה) ד"ה המוכר שכתבו וז"ל תימא לר"י איך יכול למכור החוב. דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותן שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו. ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול עכ"ד. הרי להדיא דהא דמכירת שטרות מדרבנן היינו דוקא כשאין ללוה קרקעות. אבל כשיש לו קרקעית דאז מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות הוי מכירה דאורייתא:

אך בתוס' ב"ב (דף ע"ו) ד"ה קני מבואר ההיפוך מזה. שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שיעבוד הקרקע הכתובה בו. דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפי' בלא מסירת שט"ח יקנה, וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (דף ל"א) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה עכ"ל. הרי להדיא דאפילו כשיש ללוה קרקעות אין מכירת שטרות מן התורה. כיון שאינם ברשותו והוא כתי' הראשון שבתוס' ב"מ דלא ניחא להו לחלק בין כשיש ללוה קרקע או לא ולעולם אין המכר חל מדאורייתא מתבאר מזה דג' שיטות בדבר. יש מי שסובר דלעולם מכירת שטרות דאורייתא גם אם אין ללוה קרקע. ויש מי שסובר דלעולם המכר מדרבנן גם בשיש ללוה קרקע. והשיטה השלישית מכרעת דכשיש ללוה קרקע המכר חל מדאורייתא וכשאין ללוה קרקע אין המכר חל אלא מדרבנן:

ועל הקושיא של תוס' ב"מ דאי מכירת שטרות דרבנן אמאי איצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה הנה מצינו עוד תירוצים ע"ז בכתובות (דף פ"ה) תירצו דנהי דאין החוב מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה. ובב"ב (דף ע"ו) תירצו כגון שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעלים ביוקר והר"ן ז"ל בפ' הכותב תירץ דעיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים אתא ואפי"ה ממעטינן שטרות מאונאה לפי שאינם בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור. ותוס' לא ניחא להו בזה משום דבב"מ פ' הזהב שם איתא מנה"מ דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי. משמע דממכר דריש דמיותר הוא. ומשמע דעיקר קרא לאו לעבדים וקרקעות אתא. [ועיין בתוס' ב"מ (דף ה') שכתבו אהא דאמרינן שם ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא קרקע הילך הוא וז"ל תימא הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעות אלא מכלל ופרט וכלל ממעטינן להו וכלל ופרט וכלל איצטריך למעוטי שטרות. וי"ל משום דקשה אמאי איצטריך תנא למילף קרקעות מכלל, ופרט כיון דהילך פטור ע"כ. וה"נ נהי די"ל דקרא אתא למעוטי קרקעות ועבדים אבל תנא אמאי איצטריך למילף שטרות מכלל ופרט לכן לשיטתייה לא ניחא להו בתירוץ הר"ן ובחרו להם תירוצים אחרים בזה] :

אמנם דעת הר"ן כיון דממכר אינו מיותר דאיצטריך לרבות שכירות כמוש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ו) ד"ה והאי עי"ש. וכן בתו"כ פרשה בהר לרבות כל מיני מקח וממכר לכך לא נקט שטרות אלא אגב גררא דעבדים וקרקעות. והרמב"ן בפ' הספינה כתב וז"ל והא דהקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבין לי' שטר ולא חזר בו עד שגבה הלוקח את חובו דתו לא מצי הדר בי' ורחמנא מעטי' מדין אונאה כיון דשטר מתחלה מכר לו עכ"ל:

ובזה ניחא לי ג"כ הא דאמרינן בערכין (דף ל"ג) דתניא ויצא ממכר שומע אני אפילו עבדיו מטלטליו ושטריו. ת"ל בית ועיר אחוזתו דמשמע מזה דמכירת שטרות מה"ת. ולפי המבואר לעיל א"ש או דאגב גררא נקט שטרות או כגון שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו או כגון שגבה. ומסוגיא דערכין משמע דהא דממעטינן בהזהב מדכתיב ממכר שטרות שאין גופן מכור הוא משום דמיותר ולא מפשטא דממכר דאל"כ איך ס"ד מדכתיב ויצא ממכר שומע אני אפי' שטר' הא אדרבא מדכתיב ממכר נמעט שטרות שאין גופן מכור א"ו דבהזהב מיתורא דממכר הוא דדריש הכי. והנה האחרונים כתבו ראי' דמכירת שטרות דבר תורה מהא דאמרינן בבכורות (דף נ"א) דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות כו' ומאי מיעט מיעט שטרות ואי אין מכירתן דבר תורה ל"ל מיעוטא ע"ז הא אין כאן נתינה לכהן ובשלמא לרבנן דהתם דממעטי גם קרקעות ועבדים יש לומר דשטרות אגב גררא ועיקר קרא לעבדים וקרקעות. אבל לרבי דמיעוטא אינו אלא לשטרות קשה ל"ל מיעוטא ע"ז אי אין מכירתן ונתינתן דבר תורה. וחי' שכתבו התוס' בב"מ לענין אונאה לא שייך זה. ותמיהני עליהם הלא כבר הקשו כן בתוס' שבועות (דף ה) וכתבו שהוא מפורש במקום אחר ולא כתבו על זה כלום אכן במהרי"ק (שורש ג') מבואר להדיא שם בשם התוס' ז"ל שהקשו מאונאה ופדיון הבן ותי' דמיירי באונאה ופדיון הבן שמצא השטר לאחר יאוש ומכר או נתן לבעלים ונסתר בזה פלפולים רבים הנאמרים בזה:

והאו"ת תירץ הא דרבי לשיטת הרמב"ן במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאי יש ברירה מהני ושטר כזה ודאי מהני מכירה מה"ת ולכן איצטריך שפיר למעט בפדיון הבן בכה"ג עי"ש. והוא חמוה דהא להדיא אית לי' לרבי בגיטין (דף מ"ז) דאין ברירה דטבל וחולין מעורבין זה בזה עי"ש. וצ"ל כמוש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ה) ד"ה דברי שכתבו וז"ל ויש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש. לההיא דאחין שחלקו שאינו מברר כלום עכ"ל וה"נ במשתעבדנא לך וכו' דמברר דבריו בפירוש גם רבי מודה דיש ברירה בזה:

עוד הביא האו"ת ראי' דמכירת שטרות דרבנן מהא דאמרינן בקדושין (דף מ"ז) התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומוקי בגמ' דמלוה של אחרים היינו במעמד שלשתן והרי מעמד ג' אינה מקודשת אלא מדרבנן כמש"כ דעת ר"י באהע"ז ומדכללם שט"ח עם מעמד ג' ש"מ דגם בשט"ח אינה מקודשת אלא קדושי דרבנן וש"מ דמכירת שטרות אינה אלא מדרבנן. ולפ"מ דיתבאר לקמן דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מכירת שטרות דאורייתא תתחזק קושייתו ביותר דאיך כללם יחד מקדש בשט"ח עם מעמד ג':

אמנם י"ל ע"ד פלפול דהרי הסוגיא דהתם קאי אליבא דר' נחמן ג"כ. דס"ל המקדש במלוה אינה מקודשת ומייתי כתנאי וע"ז קאמר רב נחמן דהונא חברין מוקים במילי אוחרי וכן כל הסוגיא שם דמייתי כתנאי גם לרב נחמן קאי. והרי התוס' בגיטין (דף י"ג) כתבו דהא דרצה הגמ' לומר דטעמא דמעמד שלשתן הוא משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ודחה אלא מעתה הקנה לנולדים. דלרב נחמן דס"ל דגם לדבר שאינו בעולם מהני לא שייך פירכא זו דאלא מעתה הקנה לנולדים דבאמת מהני לדידי' גם לנולדים וא"כ לפ"ז נשאר לדידי' טעמא דמשתעבדנא ולכל מאן דאתי מחמתך וא"כ לדידי' גם מעמד שלשתן דאורייתא. וא"כ להאוקימתא דמיירי בשט"ח דאחרים שפיר יש לומר דתרווייהו דאורייתא משא"כ אליבא דידן יש לומר דפלוגתתם מיירי במקדש במלוה וא"ש. עוי"ל לפמש"כ הרמב"ן במלחמות פ"ד דבב"ק דהא דמעמד ג' הילכתא בלא טעמא הוא משום דהוי דבר שלבל"ע א"כ ר"מ לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מעמד ג' ג"כ דאורייתא. וא"כ שפיר יש לומר דמכירת שטרות ג"כ דאורייתא. והנה הארכתי הרבה ע"ד הפלפול בענין זה. ומפני שאין דרכי להאריך השמטתים ואציגה נא רק מעט איזה דברים ישרים בזה:

תנן בבכורות (דף נ"א) אין פודין בכור לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ובגמ' מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות מ"ט דרבי דריש ריבויי ומיעוטי. והקשה התוי"ט על הרמב"ם ז"ל שפסק כמתניתין דאין פודין בכור בעבדים ושטרות וקרקעות. הא לפ"מ דמבואר בגמ' אי דרשינן ריבויי ומיעוטי אין לנו למעט אלא שטרות והרע"ב במס' שבועות כתב שם דהרמב"ם ס"ל כמאן דדריש רבויי ומעוטי וא"כ אמאי פסק דאין פודין בעבדים וקרקעות:

ונראה לתרץ דכבר נודע דעת הרי"ף [להבנת הפוסקים] והרמב"ם (בפ"ז מה' מכירה) דקנין שטרות מדרבנן. והקשה הפני יהושע בקדושין (דף מ"ח) הא אמרינן בבכורות דרבי סובר בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ויליף לה מריבוי ומיעוטי וא"כ מוכח להדיא דמן התורה יכול להקנות שט"ח כו'. ולולי דמסתפינא באתי לדון בדבר חדש דודאי אליבא דרבי הוי מדאורייתא. והיינו נמי טעמא דרבי דאמר בשמעתין אותיות נקנין במסירה דכיון דקנין שטרות מדאורייתא הוי בכלל שאר מטלטלין דנקנין במשיכה לריש לקיש מדאורייתא ולר' יוחנן מדרבנן מחששא דשמא יאמר נשרף חיטיך בעלי' וה"נ דכוותה ומסירה הוי בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמוש"כ הרמב"ן ז"ל דלענין הקנאת שיעבוד שייך טפי מסירה ממשיכה משא"כ לרבנן דליכא למילף מפדיון הבן דהא בכללא ופרטא דרשי ומוקי לה אקרקעות ועבדים ושטרות נקטו לגררא וא"כ סברי דקנין שטרות מדרבנן ומשו"ה בעינן כתיבה ומסירה דאלים טובא כיון דמדאורייתא לא מיקני כלל עכ"ל. ולפ"ז מתורץ קושיית התוי"ט שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דדרשינן ריבוי ומיעוטי וא"כ המיעוט קאי אשטרות ומנ"ל למעוטי עבדים וקרקעות לפ"מ דנתבאר דרבי לטעמי' הוא דאזיל דס"ל דשטר נקנה במסירה לחודא א"כ סובר דמכירת שטרות דאורייתא ומשו"ה צריך קרא למעוטי שטרות דאין פודין בהם. אבל הרמב"ם לטעמי' שפסק (בפ"ו מה' מכירה) דמכירת שטרות דרבנן. וא"כ א"צ מיעוט אשטרות ואתא המיעוט לקרקעות ועבדים הוקשו לקרקעות וא"ש:

אך לכאורה אינו מספיק זה לפמש"כ התוס' בב"מ (דף ד) ד"ה אין נשבעין ושם (דף ק) בד"ה ר"מ דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן עבדים מדהוקשו לקרקעית וצריך שני מיעוטים לקרקעות ועבדים עי"ש. שהוכיחו כן מסוגיא דבבא קמא (דף ס"ג) וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דדרשינן ברבוי ומיעוטי א"כ נהי דלשטרות לא איצטריך ואייתר לקרקעות אכתי מנלן עבדים. אכן י"ל דהא דמבואר בב"ק דלמ"ד דדריש בריבוי ומיעוטי צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים. הוא מהא דאמרינן שם השתא דאמרת כל ריבויא כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים. וכתבו התוס' שם אע"ג דלעיל ידעינן עבדים מדהוקשו לקרקעות הכא כיון דכל ריבוייא בעי לכל חד מיעוט באפי נפשי' וא"כ יש לומר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא בעינן לעבדים מיעוט באפי נפשי' ולא סגי במה דהוקשו לקרקעות אלא משום דכל ריבויא. אבל לא בריבה ומיעוט. אך זה אינו. דלהדיא אמרינן שם בב"ק (דף ס"ד) אלא ריבה ומיעוט ריבה כל מילי. אי הכי כל הני פרטי למה לי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים הרי להדיא דלמ"ד דדרשינן בריבה ומיעוט וריבה בעינן לעבדים מיעוט באפי נפשי' ולא סגי במה דהוקשו לקרקעות משא"כ אי דרשינן בכלל ופרט כמוש"כ רש"י שם: אך באסיפת זקנים פרק מרובה (דף ס'.) כתב בשם הרשב"א ז"ל דהא דאיצטריך חד למעוטי עבדים כיון דניידי ולא דמי לקרקע לפעמים מיעטי' בהדיא עי"ש. עוד נ"ל לתרץ הא דאיצטריך למעוטי שטרות מפדיון הבן כיון דמכירת שטרות מדרבנן. ומה"ת אינו יכול למכור שט"ח לאחרים וא"כ אינו יכול נמי ליתנו לכהן לפדיון בנו. עפ"מ שכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ו) ד"ה קני. להקשות אמאי לא קני מדאורייתא גם שיעבוד קרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת השט"ח יקנה. וי"ל דכמו שאינו יכול להקדיש כדמוכח בפסחים (דף ל"א) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותם מן התורה עכ"ל. והנה בפסחים שם מבואר דהא דאין יכול להקדיש הוא אליבא דרבא דסובר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה אבל לאביי דלמפרע הוא גובה יכול להקדיש כמבואר שם להדיא א"כ לאביי גם מכירת שיעבוד קרקעות מן התורה:

והנה בב"ב (דף קכ"ד) איתא אמר רב יהודה אמר שמואל אין בכור נוטל פי שנים במלוה למאן אילימא לרבנן כו' מלוה מבעיא אלא לר' ואלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית מני לא רבי ולא רבנן לעולם לרבנן ואיצטריך סד"א מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא קמ"ל. מתבאר מזה דלרבי בכור נוטל פי שנים במלוה ומלוה מוחזקת היא וכגבוי דמיא לדידי' ועיין רשב"ם בב"ב (דף קכ"ה) וברמב"ן שם דמבואר להדיא דהא דמלוה מוחזקת. הוא כסברת אביי בפסחים (דף ל"א) דבע"ח למפרע הוא גובה עי"ש. [וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים וז"ל שאני אומר כיון דנפסקה לנו הלכה מפורשת שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות ממילא שמעינן וק"ו וכ"ש הוא דאי אקדיש מלוה או זבין לאו כלים הוא עכ"ל. משמע דאי בכור נוטל פי שנים במלוה שפיר י"ל דמהני הקדישו ומכירתו]:

וא"כ כיון דס"ל לרבי דמלוה מוחזקת משום דבע"ח למפרע גובה ואי זבין וקדיש מהני א"כ לשיטתו מכירת שטרות דאורייתא ושפיר איצטריך קרא למעוטי שטרות. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק (בפ"ב מה' נחלות) דאין הבכור ניטל פי שנים במלוה משום דמלוה אין מוחזקת א"כ אינו ברשותו להקדיש ולמכור. ולכן מכירתן דרבנן א"כ לא איצטריך קרא למעוטי שטרות ואייתר המיעוט לקרקעות ועבדים הוקשו לקרקעות:

ובזה יתיישב היטב מה שיש להביא ראי' נגד הסוברים דמכירת שטרות דרבנן. מהא דאמרינן בב"ב (דף קכ"ז) לרבנן יכיר ל"ל למיתבא לי' פי שנים מגו, דאי בעי למיתב לי' במתנה מי לא מצי יהיב. וקשה לפ"מ דאמרינן שם (דף קכ"ד) ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים ואי נימא דמכירת שטרות דרבנן ומדאורייתא לא קנה השיעבוד א"כ אם נתן שטר במתנה נמי לא קנה השיעבוד א"כ שוב ליכא בזה המגו דאי בעי יהיב במתנה וצריך קרא דיכיר דנוטל פי שנים בשט"ח ומאי פריך יכיר ל"ל:

ולהנ"ל א"ש דכיון דהא דנוטל פי שנים בשטר לרבי היינו משום דכגבוי דמי כמבואר שם וא"כ לדידי' גם מכירת שטרות דאורייתא וממנ"פ פריך הש"ס דאי נימא דנוטל פי שנים בשטר ולא הוי ראוי משום דכגבוי דמי א"כ מכירת שטרות נמי דאורייתא ואיכא מגו דאי בעי יהיב במתנה. אבל אי מכירת שטרות דרבנן. וע"כ הטעם כמוש"כ התוס' שם משום דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו ולא הוי כגבוי. א"כ בכור אינו נוטל פי שנים וא"ש ודו"ק. אמנם זה אינו דהומ"ל דאיצטריך קרא למלוה שיגבה בחייו. וכעת בעת הכרה ליכא מגו בשטרות דהא מדאורייתא אין הקנאה לשטרות ומטעם יכיר מהני. וצ"ל דה"ה דהומ"ל כן. [וראיתי להפליתי (בסי' פ"ד) שכתב ליישב הרמב"ם הנ"ל עפמש"כ התוס' בב"ב דלכך מכירת שטרות דרבנן משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. ורבי הא ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע ביבמות (דף צ"ג) וא"כ כ"ש אינו ברשותו. ובזה ניחא ליישב קושיית הרמב"ן פרק הספינה להסוברים דמכירת שטרות לאו דאורייתא מהא דאמרינן בקדושין התקדשי לי בשט"ח רמ"א מקודשת. ואמרי' דכו"ע אית להו דשמואל אם חזר ומחלו מחול ר"מ סבר סמכא דעתה מימר אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני ואס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך יכול למחול. לא תהא מקודשת גמורה. ודוחק לומר דמקודשת מדבריהם קאמר. ולפמש"כ ניחא שפיר דר' מאיר לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מכירת שטרות דאורייתא לכך מקודשת מדאורייתא וא"ש]. ובזה י"ל דרב לשיטתו אזיל דאמר בכתובות (דף י"ט) האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ומוקי אביי כגון שחייב לאחרים והקשו דלהימני' במגו דאי בעי מחיל. וכתב הרשב"א דרב לא ס"ל הא דשמואל דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול. והוא דהא דמהני מחילה משום דמכירת שטרות דרבנן משא"כ רב דס"ל ביבמות (דף צ"ג) אדם מקנה דבר שלבל"ע א"כ מכירת שטרות דאורייתא ולכך לא מהני מחילה:

[והנה לעיל הקשיתי לשיטת הסוברים דמכירת שטרות דרבנן דא"כ מאי פריך בב"ב שם יכיר ל"ל הא אי בעי מצי יהיב במתנה. ודילמא אתא לשטרות דלא מצי יהיב במתנה מדאורייתא. ונ"ל לתרץ עפ"מ דאיתא בב"ב (דף קכ"ד) דס"ל לרבנן דנכסים שנשבחו לאחר מיתת אביהן אין הבכור נוטל פי שנים ומפרש הטעם משים דכתיב לתת לו מתנה היא ובעינן עד דמטא לידי' ופרשב"ם דבעינן דמטיא לידי' דהנותן ואין אדם מקנה דבר שלא בל"ע וא"כ אין נוטל בשטרות פי שנים מה"ת כיון דאין יכול להקנות ולא קרינן לתת לו:

עוי"ל הקושיא הנ"ל שהקשיתי דילמא אתא קרא למכירת שטרות עפ"מ שהקשה הכנה"ג (בסימן ס') דמה משני דהקרא דיכיר איצטריך לנכסים שיפלו אח"כ דהא קיי"ל דאדם יכול לחייב בעצמו בדשלבל"ע וא"כ אכתי אית לי' מנו דאי בעי יכול להתחייב שיטול פי שנים מנכסים שיפלו לו אח"כ. ותי' המל"מ (פי"א ממכירה הט"ז) שרוצה להקנות לו בגוף הנכסים מתורת ירושה משא"כ בתורת חיוב אין לו קנין בגוף הנכסים עי"ש. והוא דיכול לסלק לו בזוזי עי"ש. וכ"ז הוא לענין נכסי קרקע או מטלטלין משא"כ שט"ח דסוף סוף אינו אלא שיעבודא ולא קנין בגוף הנכסים. א"כ אין נפ"מ בין אם הוא מתורת חיוב או משום ירושה והלוה יכול לסלק לו בזוזי א"כ שפיר מצי להקנות לו בחיוב ולא איצטריך קרא לזה וא"ש:

ומיהו להרא"ש שאביא לקמן דס"ל דגם שטר קנין על שדה מכירתו מדרבנן וא"כ ליתא לדידי' הני תירוצים כיון דאינן מלוה ולדידי' נאמר דה"ה דהו"מ לשנויי כן כמוש"כ שם התוס' כיוצא בזה דה"ה דהו"מ לשנויי אליבא דר"מ בלא עבידי דאתי וחדא מינייהו נקיט עי"ש בזה. וי"ל בלא"ה דיש עוד נפ"מ בין אם השטרות יהי' שלו בעצם או אינו אלא תוב שמחויב ליתן לו פי שנים בשטרות לכן תי' הראשון עיקר:

והרמ"ה בב"ב (דף קמ"ז) כתב וז"ל וכ"ת אי מדאורייתא לא קני אמאי איצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה. כי איצטריך קרא למעוטי בשטר פקדון דכיון דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרא איתי' ומצי למקניא לי' לגופי' קנין גמור כי מזבין לי' לשטרא נמי וכתב לי' קני לך וכל זכותא דאית בי' קני לי' לשטרא ולממונא דכתיב בי' כל היכא דאיתא קנין גמור ושוב אין המוכר יכול למחול. והוא דקני לי' אגב ארעא דקני לי' לשטרא וקני לי' למטלטלי כל היכא דאיתא א"נ דקנו מני' והוי ההוא פקדון מידי דלאו מטבע אבל בכתיבה ומסירה גרידתא לא קני לי' לפקדון דמטלטלי בשטרא לא מיקני וכו' ואי בעי תימא אפי' בשטרי חוב וכיון דאמת' ללוקח גבי ללוה במעמד שלשתן דקני מדאורייתא ואינו יכול למחול ע"כ. והנה מבואר דס"ל קנין אגב דאורייתא. מדאיצטריך קרא למעוטי בכה"ג דלא כתוס' בב"ק (דף י"ב) דס"ל קנין אגב דרבנן אלא כהריטב"א בקדושין (דף כ"ז). גם מה דמבואר דמעמד ג' הוי דאורייתא. הוא תמוה דאפילו אי נימא דהוא מנהג סוחרים כמוש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קמ"ט) וכן מבואר בראשונים פ"ק דגיטין וס"ל דמנהג הוה דאורייתא. מ"מ כבר ביארנו (בסי' קכ"ו) דמדרבנן הוא משום דאינו ברשותו דמלוה הוה אינו ברשותו ובשלמא בפקדון שפיר כתב דהוי ברשותו כמבואר בראשונים ובשו"ע (סי' רי"א) משא"כ מלוה ואולי ס"ל כרבה בפ"ד דב"ק דמלוה יכול להקדיש וכמוש"כ גם המרדכי בפרק הספינה אלא דא"כ אמאי ס"ל בשאר שטרי חוב דהוי דרבנן לכן הדבר צריך ביאור:

ובתוס' ב"מ (דף נ"ו) הקשו אי מכירת שטרות דרבנן אמאי אצטריך למעוטי שטרות מאונאה. ולא תירצו כהרמ"ה הנ"ל. לשיטתם אזלי דס"ל בב"ק (דף י"ב) דקנין אגב דרבנן וא"כ לא מצי איירי הקרא בכה"ג ובקנין סודר לא יספיק על מיעוט שטרות בפדיון הבן כדאיתא בב"מ מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו כו' לכן תירצו תירוצים אחרים בזה:

ולענין ממר"ם כבר הסכימו הפוסקים האחרונים דמכירתן מה"ת. וכן משמע לי ממש"כ הראב"ד (פ"ו מה' מכירה הי"ב) עמש"כ הרמב"ם דלכך מכירת שטרות מדרבנן שאינו אלא לראי' א"א לא מן השם הוא זה שלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכוחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו עכ"ל. הרי להדיא דאז מכירתו מה"ת כיון דאין יכול הלוה לומר לא שעבדתי לך את עצמי:

עוד נ"ל בשטר שיש לו על אחד שמכר לו שדהו ובשטר שהוא עיקר הקנין כדלקמן (סי"ד) דהשדה שלו תומ"י ולא שייך בזה שאינו ברשותו. אם מכר שטר כזה פשיטא דמכירתו דבר תורה ואפ"ה אין גופו ממון. והא דלא תירצו התוס' והראשונים דאיצטריך בכה"ג למעט מאונאה דא"כ היינו קרקע אבל אין לומר דהוא גופו ממון לפמש"כ רש"י בשבועות (דף ל"ז) דשטרות אין גופן ממון משום דאין עומדין אלא לראי' שבהן משא"כ היכא שהוא עיקר הקנין. דזה אינו דאטו במתחייב את עצמו בשטר יהא בו אונאה אלא דהכוונה דלאחר שהתחייב א"ע או עשה הקנין בשטר יוכל לשרוף השטר ואינו מחזיקו אלא לראי' שבו. איך שיהי' שטר מכר כזה ודאי הוי דאורייתא לכאורה. אבל מה אעשה שהרא"ש ז"ל (בפ"י דב"ב סי' כ"ג) כתב להדיא דגם שטר קנין מכירתו מדרבנן עי"ש. ובאמת כעת צל"ע בזה דהרא"ש בעצמו פרק הספינה כתב דמכירת שטרות דרבנן משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ בשטר קנין לא שייך זה:

הא שכתבו הפוסקים דמוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן נ"ל דאין הטעם משום דקנינו קיל דמ"ש קנין זה מכל קנינים דרבנן אלא נ"ל דלא תקנו רבנן אלא היכא דאינו מוחל. אבל היכא דמוחל לא תיקנו כמוש"כ כיוצא בזה הרא"ש (בפ"ד דכתובות סי' ד') וז"ל והא לא תיקשי לן הואיל ואם לא היתה מוחלת הי' האב זוכה האיך יכולה למחול זכות האב די"ל דתקנתא דרבנן בעלמא הוא כו' ולא תיקנו רבנן אלא כשלא מחלה עכ"ל וה"נ במכירות שטרות דרבנן לא תיקנו אלא כשאינו מוחל כן נלפע"ד בזה. ושוב ראיתי בהר"ן גיטין (דף ס"ד) שכתב בתחילה דמוכר שט"ח מהני מחילה משום דקנינו קל ושוב כתב די"ל כיון דהיא מדרבנן הם אמרו והם אמרו דיכול למחול. א"כ מבואר להדיא כמוש"כ בזה. ובתוס' קדושין (דף מ"ח) כתבו דכיון דאין קנינו אלא מדרבנן לא אלים להפקיע שלא יהא יכול למחול ע"ש. כתירוץ הראשין מר"ן וצ"ע:

במי שיש לו משכנתא באתרא דלא מסלקי ומכר השטר משכנתא לאחר דאז המכירה מדאורייתא לפמש"כ התוס' בפרק הספינה והנ"י שם דהא דמכירת שטרות הוא משום דאין יכול למכור השעבוד משום דמכאן ולהבא הוא גובה ואינו שלו והרי הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' ר"ט) כתב דמשכנתא באתרא דלא מסלקי דהוי כשלו ודמיא לשדה מקנה דאעפ"י שחוזר לבעלים ביובל הוי כשלו להקדיש ולמכור עי"ש. וא"כ הוי ברשותו ומכירת שטר כזה מדאורייתא ועמש"כ לעיל (סי' י"ב) אבל להרא"ש בב"ב שם (סי' כ"ג) דגם בשטר קנין מכירתו דרבנן א"כ ה"ה במשכנתא באתרא דלא מסלקי. וכבר כתבתי דדעת הרא"ש צריך ביאור בזה:

וכן נ"ל במוכר פס"ד לחברו מכירה מדאורייתא לפי שיטת התוס' בב"ב (דף ע"ו) ונ"י הנ"ל שהרי לקמן (סי' ס"ז) מבואר בטוש"ע דפס"ד הוי כגבוי ואינו משמט מהא דתנן בפ"י דשביעית דמעשה ב"ד אינן משמטין. וי"ל עפמש"כ התוס' בסוטה (דף כ"ד) דלכך לא אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי משום דצריך ב"ד ומי יימר דמזדקי' לי' השתא משא"כ הכא כבר יש לו פס"ד ולכך הוי כגבוי וא"כ הוי ברשותו ומהני המכירה ולהסוברים דמוכר שטר מהני מחילה משום דמכירת שטרות לאו דאורייתא לא תועיל בזה המחילה והא שהקשו התוס' בב"מ (דף נ"ז) ל"ל קרא למעוטי שטרות מאונאה הא מכירת שטרות מדרבנן. להנ"ל מיושב בפשיטות דמיירי שמכר פסיד דמכירה מה"ת בזה:

אמנם התוס' דלא תירצו כן משום דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפרק גט פשוט (דף קע"ה) דהעמדה בדין לא הוי כמוחזק והא דמעשה ב"ד אינם משמטין אינם אלא בכתובה כתי' קמא דר"ש בפ"י דשביעית. ולא כתי' בתרא דמיירי בפס"ד וא"כ גם פס"ד לא הוי כמוחזק וגם בזה שייך מי יימר דצריך ב"ד. לכן ליכא בזה מכירה מדאורייתא לכן תירצו תירוצים אחרים משא"כ לדידן דהוי מכירה מדאורייתא שפיר י"ל כן. ומש"כ הש"ך לקמן (ס"ק נ"ח) שאפילו יש לו פס"ד ללוקח שהלוה חייב לשלם וחזר המלוה ומחלו מחול. שאני התם דמ"מ בעת המכירה לא הי' לו פס"ד משא"כ היכא דמוכר הפס"ד שפיר י"ל דלא מהני מחילה:

ומצאתי ברשב"א בכתובות (דף י"ט) שכתב וז"ל ושוב מצאתי בשם קצת חכמי הצרפתים שהעמידוהו כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר"נ והעמידו בדין ונתחייב לו ממון ואח"כ בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה דכיון דעמד בדין שוב אינו יכול למחול דכל מילתא דב"ד כמאן דגבוי דמיא כדאמרינן לענין פרוזבול וגם זה ע"ד רחוק האיך העמידו בדין והאיך נתחייב לו בממון בלא הוצאת שטר. ואם הוציאו ולא טען איך יחזור ויטעון ועוד שאינו כן מהסוגיא דפרק החובל עכ"ל פי' דבב"ק (דף פ"ט) פריך ותזבין לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה בי' דאי מחלה לי' לגבי בעל לית לי' פס דא סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי ב"ר בכדי לא מטרחינן ואי בעמד בדין לא מהני מחילה יהא אפשר שיתבע את הבעל בב"ד מדר"נ ואז לא מהני מחילה א"ו דגם בעמד בב"ד מהני מחילה הרי דאפילו לאחר שעמר בדין מהני מחילה. אבל לחכמי הצרפתים לא מהני מחילה משום דכגבוי דמי לענין פרוזבול והדבר מבואר כמוש"כ ואף די"ל דשאני התם דמלוה שני עמד בב"ד והוי אצלו כגבוי ולכך לא מהני מחילה דמלוה ראשון. משא"כ כשעמד מלוה ומכרו מצי למחול. זה אינו ואדרבא איפכא מסתברא דבזה גם הרשב"א מודה מאחר דמלוה יש לו פס"ד ומכרו אח"כ נסתלק משעבודו ומסר להלוקח ושוב לא מצי למחול משא"כ במלוה שני דאתי מכח מלוה ראשון אף דעמד בב"ד מצי למחול:

מיהו נראה מש"כ ועוד שאינו כן מהסוגיא דפרק החובל הוא משום דכתובה מעשה ב"ד ואין משמט ואפי"ה מהני מחילה א"כ ה"ה בעמד בדין אף דהוא מעשה ב"ד מהני מחילה וע"כ צ"ל דנהי דלענין שמיטה חשוב כמוחזק ולא קריא בי' לא יגוש אבל לא הוי כגבוי לגמרי שלא יועיל מחילה וא"כ ה"ה במוכר פס"ד אף דהוי כגבוי לענין שמיטה וכן לפי מה שרצו התוס' בב"ב לומר דהוי כמוחזק וגובה מיורשים ומלקוחות מ"מ עדיין אין גופו ממון ואין שייך בזה מכירה ולכך גם בזה מהני מחילה וכבר הכריע הרשב"א דלא מהני בזה סברא דכגבוי דמי וי"ל בזה. וכ"מ מהא דלא תירצו התוס' והראשונים דאיצטריך קרא כגון שמכרה כתובה דכגבוי דמי ומהני מכירה מדאורייתא למ"ד כתובה דאורייתא א"ו דלא מהני מדאורייתא במעשה ב"ד. מיהו עיקר כפי' הראשון שכ' בדעת הרשב"א. דפי' שני זה אינו דכתובה דאינו משמט הוא משום דלא הוי משה ידו. וכ"כ הפני משה בירושלמי בזה במלוה הדבר וכו' עי"ש בירושלמי בזה. אלא די"ל מאי מייתי ראי' הרשב"א מב"ק דשאני החם דלא שייך בזה כגבוי דמי דשמא תמות קודם ונמצא דאין בעלה מחויב כלל:

וכן נלפע"ד דלא אמרינן כגבוי דמי אלא בפס"ד מהא דאינו יכול הבעלים להקדיש דבר הגנוב שאינו ברשותו אף דעמד בדין על זה וכדאמרינן בב"ק (דף ס"ח) כגון שהקדישו בעלים ביד גנב ומי קדוש והא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הוא דאמר וכו'. והרי חזרה קרן לבעלים כשעמד בדין. וכ"כ השיטה שם להדיא (דף ל"ו) דא"י להקדיש אף אם עמד בדין דאכתי אינו ברשותו לר"ש ופס"ד עדיף שפיר די"ל דבב"ק מיירי בחייב ליתן ולא בצא תן א"כ לא מיירי בפס"ד לכך לא. הוי, כגבוי וא"י להקדיש. ומעתה גם בסתם שדה לא הוי מכירה מדאורייתא אף דלשביעית מהני ואין למדין משם למכירת שטרות לדעת הרז"ה ועוד הרבה פוסקים הובא בשיטה ב"ק (דף ע') ומרדכי פ"ה דב"ב דמלוה יכול להקדישו שפיר י"ל דהוי מכירת שטרות דאורייתא מאחר דהוי כרשותו דידיה להקדיש וה"ה למכירה ואיפכא מבואר שם בשיטה דאפילו הסוברים מכירת שטרות דאורייתא לא מהני במלוה משום דאינו ברשותו אבל מאן דס"ל במלוה כ"ש דמהני מכירת שטרות מדאורייתא: שם קני לך וכל שיעבודא דאית בי' לקמן (סוס"י רמ"ח) בהגה"ה מבואר דגם אם מקנה להלוה עצמו שטרו כיון דלא כתב לו קני לך וכל שיעבודא דאית בי' לא מהני. ונ"ל דבזה בכתיבה לחוד סגי ולא בעינן מסירה ג"כ והוא עפמש"כ תוס' בב"ב (דף ע"ז) להקשות למה אין מכירת שטרות מדאורייתא יקנה בכסף ושטר השיעבוד קרקע ואפילו בלא מסירת שט"ח יקנה ותירצו משום דאינו ברשותו. והנה הב"ש באהע"ז (סי' כ"ח) כתב דהא דנגזל אין יכול להקדיש ולמכור משום דאינו ברשותו היינו לאחר אבל לגזלן עצמו יכול להקנות וא"כ ללוה עצמו כיון דיכול להקנות לו אם כתב לי' קני לך וכל שיעבודא דאית בי' קנה בזה ולא צריך מסירת השטר עצמו. ונפ"מ להא דמבואר (בסי' רמ"ח) ועיין מש"ש. וראיתי בש"מ לפ"ק דב"מ גבי שובר בזמנו טריף וז"ל פי' ומיירי כשהשובר הזה כעין שטר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה אבל בשוברין שלנו שהוא מוחל או מודה לו ואין השטר אלא לראי' בעלמא אפילו רבא מודה דמשעה שמחל והודה נפסד הלה. הריטב"א ז"ל עכ"ד. הרי דפי' שובר. בשובר מקנה ואפי"ה לא בעינן מסירת השטר ומשמע להדיא דכשמקנה להלוה עצמו סגי בכתיבה גרידא בלא מסורה: הש"ך כתב בשם הריטב"א דמקדיש שט"ח לעניים זכו באמירה גרידא דכמסירה להדיוט דמי. והנה במקדיש לבדק הבית מבואר בתוס' ב"ב (דף ע"ו) דלא מצי להקדיש כלל וכתיבה ומסירה לא תיקנו בזה וכתב קצוה"ח דבמקדיש לעניים מודו דהוי כהדיוט ומהני כתיבה ומסירה עיי"ש. וכ"ה להדיא בשיטה ב"ק (דף ע') שכתב דמקדיש שט"ח לבדה"ב לא מהני משום דמכירת שטרות דרבנן ולא תיקנו בהקדש ואפי' אי דאורייתא אינו ברשותו [ופי' דגזה"כ הוא כי יקדיש את ביתו] אבל כ"ז במקדיש לבדה"ב אבל לעניים הרי הוא כהדיוט אלא שמסיק שם דבאמירה גרידא מקני בלא כתיבה ומסירה אבל בכתיבה ומסירה מהני לכו"ע ולית מאן דפליג בזה:

מי שפרע והש"ך חולק על זה וכתב כיון דאיכא דברים ומעות צריך לקבל מי שפרע. ול"נ עיקר כהרמ"א דהא דלא מהני קנין כסף במכירת שטרות לקנות שיעבוד הקרקע שיש לו כתבו תוס' בב"ב (דף ע"ו) משום דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה ואינו ברשותו להקדיש ולמכור וכ"כ הנ"י שם. והרי הרמב"ם (פכ"ב מה' מכירה) כתב דבדבר שלא בא לעולם ליכא מי שפרע וא"כ ה"ה לאינו ברשותו דשוין הם לענין קנין אלא דהש"ך לטעמי' (בסי' ר"ט) שכתב שם בשם בדה"ב דבזה חלוק אינו ברשותו מדבר שלבל"ע דאף דבדבר שלבל"ע ליכא מי שפרע מ"מ באינו ברשותו אף דאינו מצוי איכא מי שפרע אבל לפמש"כ הסמ"ע שם וכתבנו שם דהעיקר כדבריו. דבאינו ברשותו א"צ לקבל מי שפרע שפיר כתב הרמ"א בשם ב"י שכתב בשם התרומות דליכא מי שפרע בזה. ומזה ג"כ ראי' להסמ"ע שם ועיין מש"כ שם בזה:

והמפרשים כתבו לקיים דעת בעה"ת והרמ"א עפ"מ דאמרינן בהזהב תנן אבל אמרו מי שפרע. אא"ב מעות קונות משו"ה קאי באבל אלא אי אמרת מעות אינו קונה אמאי קאי באבל משום דברים עד דמסיק דברים ומעות קאי באבל. דברים וליכא מעות לא קאי באבל ומשמע דלפ"מ דקיי"ל כר"י דאמר מעות קונות טעמא דקאי באבל משום דמדאורייתא מעות קונות אבל דלא קני מדאורייתא כמו בשט"ח דמדאורייתא אין מעות קונות בהם לא קאי באבל והוא כי"א באסיפת זקנים שם דבעינן שיהא הקנין מדאורייתא משא"כ בשט"ח דמדאורייתא אין נקנין בכסף. וכן משמע לי דעת בעה"ת עצמו (שער מ"ז) שכתב וז"ל דהא הכיר בה שאינו שלו דמדאורייתא לא קני והלכך הוי לי' כדברים בלא מעות דמשום מחוסר אמנה איכא, מי שפרע ליכא. והא שהוצרך בעה"ת לומר בשטרות משום דאין בו אונאה יש לומר דכתב כן היכא דאיכא כתיבה אלא שמחוסר מסירה דאז ודאי קני מדאורייתא דמסירה במקום משיכה תקנתא דרבנן הוא אבל היכא דלא הי' כתיבה דאז מדאורייתא לא קני שפיר כתב הרמ"א דלא קאי באבל ועמש"כ לקמן (סי' ר"ז):

סעיף ט':

לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחברו הפקיר שטרו אינו קונה ע"י מלוה הכתובה בו כיון שאין דעת אחרים מקנה והק' בש"ך בלא"ה זכה הלוה במה שבידו מיד שהפקיר זה כמו גבי גר. וי"ל לפמש"כ הנוב"י מהדו"ת (סי' קנ"ד) דהא דקיי"ל הפקר לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר אבל במפקיר לאחד או לשנים לנוכח מהני עיי"ש. והבאתי סמוכים לזה (בסי' רע"ג) א"כ ה"נ מיירי שהפקיר לאדם אחד דאין הלוה זוכה בזה. ומ"מ לא הוי דעת אחרים מקנה משום דהפקר הוי סילוק ולא קנין:

סעיף י"א בהגה"ה ואפילו הי' השטר מונח תח"י שליש אע"ג דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש. מ"מ אינו נאמן נגד הנתבע. וכתב הש"ך וא"ל אמאי לא הוה לי' הלוה מחוי"ש ואיל"מ שהרי הוא מכחיש השליש שהוא עד וכתב דמיירי בקרוב או פסול והקשו המפרשים עליו דהא ההא מיירי שטוען שקנה השטר וא"כ הו"ל שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ולא אמרינן בי' מחוי"ש ואיל"מ אף שהשליש כשר לעדות. ולק"מ לפמש"כ הסמ"ע לעיל (סי' ס"ה ס"ק א') אהא דמבואר שם במצא שטר ואינו יודע מה טיבו ונתן לאותו שכתוב על שמו דאם מכחיש דברי אותו שנתנו לו דצריך לישבע שבועה דאורייתא נגד השליש ואין זה בכלל מה שאמרו דאין נשבעין על השטרות רק היסת כמוש"כ (בסימן צ"ה) דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר לו השטר עכ"ל והכא נמי אין הנתבע נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר המוכר השטר ללוקח וזה נכון:

מיהו יש לחלק דשאני התם שנשבע שלא הי' השטר ביד אחר משא"כ הכא שצריך שבועה נגד העד שלא מכר השטר ללוקח והשטר אינו של לוקח בזה הוי כנשבע על השטר ואין נשבעין ע"ז:

סעיף ט"ז חוזר וגובה ממנו הלוקח פירשו המפרשים מהמוכר אבל הלוה נפטר. והב"ח כתב דבר חדש דאם כתבו לו פס"ד ללוקח הוי כאילו גבה ואין המוכר יכול למחול ועיין ש"ך שחולק ע"ז והוא מבואר ברשב"א בכתובות (דף י"ט) דלא מהני פס"ד ע"ז וכמו שהביא מהא דב"ק [שהביא התומים] עיי"ש ועיין מש"כ לעיל בריש סימן זה:

סעיף י"ט תנהו לשמעון במעמד שלשתן הפוסקים הוכיחו מסוגיא דקדושין (דף מ"ח) דלא מתני מעמד שלשתן בשטר ועיי"ש במהר"ם לובלין. וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"ג) ד"ה תנו ובב"ב (דף קנ"א) ד"ה תנו. וכן יש להוכיח דעתם מהא שהקשו בגיטין (דף י"ג) ל"ל תקנתא ומעמד שלשתן תיפוק לי' מטעם אודיתא והוכיחו מזה דקנין מעמד שלשתן מהני אפילו בע"כ של נפקד והשתא אי ס"ד דקנין מעמד שלשתן מהני בשטר לא קשיא מידי תיפוק לי' מטעם אודיתא דהא כתב הש"ך לעיל (סימן ס' ס"ק ל"ב) דלא מהני קנין אודיתא בשטר וא"כ נפ"מ לענין שטר. א"ו דגם מעמד שלשתן לא מהני בשטר ואין הקנאה לשטר אלא בכתיבה ומסירה. ועיין ר"מ אלשיך (סימן ק') ובסימן ד' כתב ר"מ אלשיך דחוב עצמו יכול להקנות במעמד שלשתן אבל לא השטר ופסק הש"ך כן לקמן (סי' קכ"ו ס"ק ב') שהביא להך דר"מ אלשיך ועיין ש"ך לקמן (סימן צ"ז) בזה עיי"ש:

סעיף כ"ג מחול בטעמא דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול כתבו כמה הראשונים ז"ל משום דמכירת שטרות דרבנן ולכך הוי מחילה. והנה בב"ב (דף קכ"ד) אמר ר"י אמר שמואל בכור ניטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית למאן אילימא לרבנן השתא שבחא דברשותא אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעיא וכו' לעולם רבנן ומלוה הואיל ונקט שטרא כמאן דגבוי דמיא וכתוב בשיטה בד"ה עד דמטי לידי' וז"ל ולפירושא קמא דכתיבנא הא דמקשינן לקמן השתא שבחא דברשותו כו' משום דמלוה ע"פ א"א להקנותה. כמו שאין אדם מקנה השבח שלא בא לעולם ואפי' הקנאת שטרוח אינו מה"ת כמו שפי' הריא"ף ז"ל עכ"ל. מתבאר מזה דרבנן דס"ל בב"ב שם דבכור אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסיו לאחר מיתת אביהם משום דכתיב לתת לו מה מתנה עד דמטיא לידי' אף חלק בכורה עד דמטיא לידי' ומידי דהוי דשלבל"ע דאינו יכול להקנותה אינו נוטל פי שנים ומשום הכי פריך מלוה מבעיא משום דמכירת שטרות דרבנן. אף אי הוי מלוה בשטר. ונמצא שמואל דאית לי' בכמה דוכתי המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול לשיטתו אזיל דס"ל בב"ב שם דהלכה כרבנן דאין בכור נוטל פי שנים במלוה דמכירת שטרות דרבנן ולא קרינן בי' לתת לו מדאורייתא וכן בכתובות (דף י"ט) אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ומוקי כגון שחב לאחרים והקשו התוס' והראשונים ז"ל דנהימני' במגו דאי בעי מחיל דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול הוא משום דר"י ס"ל בב"ב שם דאין בכור נוטל פי שנים וכן רב ס"ל בב"ב שם (דף קכ"ד) דאסור כרבי דס"ל בכור נוטל פי שנים במלוה. אלא כרבנן ולכן לשיטתי' שפיר הקשו דנהימני' במגו דאי בעי מחיל:

ומה שכתבתי דרב דס"ל בכור נוטל פי שנים במלוה ש"מ דס"ל דהוי מוחזק אין לומר דס"ל דגזה"כ הוי כדאמרינן בב"ב שם דכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא אתי' לידי' אף חלק בכורה נמי אע"ג דלא אתא לידי'. דזה אינו דהתוס' שם (דף קכ"ו) כתבו להוכיח דכתובה נגבית ממלוה ממתניתין דכתובות מי שהי' לו פקדון או מלוה ביד אחרים ודתו די"ל דאתיא כר' דס"ל דמלוה הוי מוחזק:

המהרי"ק (שורש פ"ט) כתב דחוב בתוך זמנו מועיל מחילה ולא חשוב כדבר שלא בא לעולם אלא כדבר שבא לעולם. מאחר שכבר נעשה השיעבוד ונתחייב בקנין. והביא ראי' מהא דכתובות (דף י"ט) אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והקשו התוס' שם דליהימני' במגו דאי בעי מחיל לי' דהא מוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמני' למגבי דלא מצי מחיל. א"ו דגם בתוך זמנו מצי מחיל עיי"ש. ותמה עליו השעה"מ (פכ"ב מה' מכירה) הא קאי התם הסוגיא אליבא דרב ורב הא ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע כמבואר ביבמות (דף צ"ג). וא"כ לדידי' גם בתוך זמנו מצי מחיל ושפיר הקשו דלהימני' במגו דמחיל. אבל לדידן שפיר י"ל כיון דאין אדם מקנה דשלשל"ע לא מהני בתוך זמנו וא"כ אין ראי' מדברי התוס' כלל ועיי"ש מה שתי':

ואנכי אוסיף תבלין לזה. והוא עפמש"כ בשיטה ב"מ (דף י"ח) דהואיל דרשות ביר הנותן לחזור בו והוא שיעבד נכסיו להבע"ח. הרי כל זכות שיש לו בהנכסים הבע"ח עומד במקומו וגם הבע"ח יכול לבטל המתנה וגובה חובו ממתנה זו ע"ש. ודומה לזה שטר מברחת (בסי' צ"ט) אף דהוא קנין גמור להמקבל מ"מ כיון שהרשות ביד הנותן לחזור בע"ח גובה מהן וכמוש"כ הרא"ש בכתובות (ע"ט) ואי לא קנינהו לוקח קנה בעל דכיון שהם ברשות האשה לחזור בכל עת שתרצה א"כ לא יצא מרשותו עיי"ש. וא"כ התוס' קמ"ל דאפילו מאן דאית לי' אדם מקנה דבר שלבל"ע מ"מ עד שלא בל"ע יכול לחזור בו וכיון דאיכא בע"ח ובמחילה חב לאחרים אם איתא דמחילה בתוך זמנו חשוב דבר שלבל"ע אפילו למאן דאית לי' אדם מקנה דשלבל"ע לא מהני מחילתו להפסיד בע"ח דכיון דיכול לחזור הוי ברשות בע"ח ובע"ח גובה ממנו ולא מהני מחילתו דלוה א"ו דמחילה בתוך זמנו הוי דשלבל"ע ומהני מחילה לגמרי וא"י לחזור בו כלל ושפיר הקשו דלהימני' במגו דמחיל ועיין מש"כ (בסי' קי"ב):

וכתב הש"ך (בס"ק ע"ה) דבחנם הביאו דכן מוכח מכתובת ומכמה דוכתי ועיין מהרי"ק שם שהוא עצמו הביא כן מכתובה וכן הוא בשארית יוסף (סי' ל"ה) עיי"ש. ועיין פני יהושע פרק החובל שהקשה מאי פריך הגמ' ותזבין לכתובתה בטוה"נ הא אין אדם מקנה דשלבל"ע דומיא הא דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) באומרת יקדשו ידי לכי מגרשא דאינה יכולה לאסור. וכתב דהסוגיא קאי להנך דס"ל בכתובות שם דמהני לכי מגרשא עיי"ש, ואין זה מספיק דהא אנן קי"ל דמוכרת כתובתה בחיי בעלה כמבואר ברמב"ם ושו"ע אהע"ז (סי' ק"ה) אף דקי"ל דלא מצי להקדיש מעשי' ידי' לכי מיגרשא אך באמת התוס' בכתובות (דף נ"ט) כתבו דדוקא לאסור אינה יכולה אבל יכולה להקדיש ולמכור והוא כמוש"כ המהרי"ק שם דזה לא חשיב דבר שלבל"ע משום דהחוב הוא בעולם אלא מדין ודברים הוא דסלקא נפשה שעד הזמן ההיא לא תקח מבעלה את נכסי' אבל משעבודה לא סליקא נפשה והשיעבוד יכולה למכור וכ"ה בהג"ה מרדכי פ"ק דב"מ שחילק בין כתובה לבין מה שאירש מאבא: שם:

ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול משום דהיכא דנתכוין לטובתו פטור מדינא דגרמי. ולענין הדמים שנתן צריך לשלם אף בלא דינא דגרמי לפמש"כ הרי"ף והרא"ש בפרק כיצד הרגל בגברא דלא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא דחייב ולא דמי לגירשו חברו מביתו ונעל הדלת בפניו דפטור דהתם לא נהנה כלל אבל הכא מ"מ דר בביתו של זה והחצר קיימא לאגרא א"כ נהנה מחסרונו של זה לכן גם בגרמא בנזקין חייב וכ"ה לקמן (סי' שס"ג) ולכן כיון דמוחל עצמו נהנה מחסרונו של לוקח חייב ודו"ק]: והוא דעת הראב"ד בבעה"ח (שער נ"א ח"ו) וכן דעת הראב"ד (פ"ז מה' חובל ומזיק) בעושה מלאכה בפרת חטאת כיון דלהנאתו קעביד פטור. ולכאורה איכא למידק מהא שכתב הראב"ד בתשובה הובא בטור (סימן ק"ד) בראובן שלוה ע"פ ומת ולוה חנוך בנו בשטר ופסק דמלוה בשטר על חנוך בנו עדיף למלוה ע"פ וקודם לה. ומ"מ חנוך חייב לשלם לראובן דהוי מזיק שיעבודו של חברו. ואמאי צריך לשלם הא לא נתכוין אלא להנאתו ולא להזיק. דלשיטתו בכה"ג פטור. ודוחק לומר דתרי ראב"ד נינהו (עיין ש"ך רס"י ל"ט) או דחזר בו ואין לומר כיון דהא דגובה מיורשים הוא משום שלא תנעול דלת בפני לוין וא"כ אי מהני שיעבודו שמשעבד לאחרים לאפקועי בע"ח של אביו מה הועילו חכמים בתקנתם ולכן צריך לשלם. דא"כ למה לי' טעמא דמזיק שיעבודו של חברו שהוא אינו עיקר הי' לו לומר משום נעילת דלת שהוא עיקר טעמא בזה:

ועוד דמעיקרא דדינא פירכא דלהראב"ד דס"ל שיעבודא דאורייתא לא שייך בזה נעילת דלת ואף להראב"ד בבעה"ח דס"ל שעבודא לאו דאורייתא עיין ש"ך לעיל סימן ל"ט] הא הרא"ש סובר (בסימן ק"ז) דלא כהראב"ד (בסימן ק"ד) משום דלא הזיק בגוף הקרקע ואכתי ליחייב משום נעילת דלת אי ס"ל להרא"ש שיעבודא לאו דאורייתא כמוש"כ השיך ריש הלכות הלואה ע"ש לכן צ"ל דהתם לאו גרמי הוא אלא עושה מעשה בידים שלוה מאתר: והנה הגדו"ת כתב שם גם ההיא דפיגלו קשה לדעת הראב"ד ז"ל למה קנסו דבמזיד חייבים הא ודאי מחשבה דלאכול למחר דמפגלת להנאתם הוא ולא להזיק. ושמא חילוף הזמן לאכילה לא מקרי הנאה ביון דסוף סוף איכא אכילה, ויעויין ב"ק (דף ה) ברש"י שכ' ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע"כ ותמה ע"ז הפ"י דהא מבואר בריש זבחים דחטאת ששחטו לשם שלמים פסול לגמרי ולכן הגיה שם ברש"י שלמים לשם חטאת:

ולפ"ז יש ראי' דרש"י ס"ל דגם היכא דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו ג"כ חייב בתשלומין דהא התם איכא למימר דלהנאתם נתכוונו דהא בשלמים הבשר נאכל לבעלים משא"כ חטאת כולה לכהנים. ואי דמיירי שהודו שנתכוונו להזיק הא מודה בקנס דרבנן פטור לדעת המהרש"ל (לקמן סימן שפ"ח). מיהו י"ל דרש"י פירש כן אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. דמזיק בידים הוא לדידי' ולא שייך בזה החילוק בין נתכוין להנאתו או לא. ובב"ק שם מספקא לי' לגמ' אי ס"ל לר"ח היזק שאינו ניכר שמי' היזק או לא ולכן פי' כן להאוקימתא דשמי' היזק הוא:

[ובזה יש ליישב מה שהקשו המפרשים ז"ל מדוע פירש רש"י בגיטין דמפגל היינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו ולהנ"ל ניחא דבגיטין שם לא הי' יכול לפרש דמיירי ששחט שלמים לשם חטאת דהא התם פריך למ"ד דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק. דהאיך קתני כהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין מפני תיקון העולם שוגגין פטורין מפני תיה"ע מבעיא לי' ומשמע דלמ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ניחא. והא גם לדידי' תקשה אמאי חייבין בשחטו שלמים לשם חטאת הא כיון דאין מתכוונים אלא להנאתם דלא שייך בזה שלא יהא כל אחד בו' פטורין לכן פי' דהיינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו]:

אך כל זה אינו אלא לפלפולא בעלמא אבל באמת דברי הפ"י לא נהירין בזה. וכדברי רש"י מבואר במנחות (דף מ"ט) דשוחט חטאת לשם שלמים דהיינו להיות נאכל לב' ימים. דחטאת אינו נאכל אלא ליום ולילה משא"כ שלמים. וזהו דומיא שפי' בגיטין חוץ לזמנו דהיינו להיות נאכל לב' ימים ואין הכוונה לשם שלמים דוקא אלא להיות דומיא דשלמים וכמוש"כ רש"י ותוס' במנחות שם ומש"כ דאינו עולה לחובת בעליו אה"נ דפסול ועיין מל"מ (פ"ז מה' חובל ומזיק) ובזה שפיר יש לומר כמוש"כ הגדו"ת דלא מקרי הנאה כיון דסוף סוף איכא אכילה:

והרמב"ם (פ"ג מה' מאכלות אסורות) כתב בגוי דנסכי לחמרא דישראל שמותר למכור היין לאותו גוי שכיון שנתכוין להזיקו ולאסור יינו הרי זה כמו ששברו ונמצא הדמים שלקח ממנו הוא דמי ההיזק. וכתב המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ח') ונראה מדבריו דאם הגוי לא כיוון לאסרו אלא להנאתו וכגון ששתה ממנו אינו יכול ליקח ממנו הדמים דלאו דמי היזקו הם. כיון שלא נתכוין לאוסרו אלא להנאתו. ולכאורה קשה עליו ממש"כ הוא עצמו (בפ"ז מחובל) דהעושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם אלמא דאע"ג דאין זה מתכוין להזיק אלא להנאתו אפי"ה חייב לשלם ודלא כהראב"ד שם:

ולע"ד נראה כוונת הרמב"ם במש"כ שכיון שנתכוין להזיקו ולאסור יינו דלא בא לשלול אם כיוון להנאתו אלא דבא לשלול דכותי שאני מישראל. דבישראל אינו חייב עד שיתרו בו או בישראל מומר כמבואר בפ"ב דחולין וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מחובל ומזיק ה"ז) ובלא"ה אינו אוסר דלצעורי קא מכוין לכן כתב דבגוי דנתכוין להזיקו ולאסור דלא שייך בי' לצעורי קא מכוין דמי היזקו שקיל:

ויש:

חולקין כתב הש"ך (ס"ק ע"ו) במי שקידש בשט"ח הוי ספק קידושין שמא שוה פרוטה במדי, וקשה דאמאי לא הוי ס"ס שמא מחוייב להחזיר שט"ח. ואת"ל דאינו מחוייב להחזיר שט"ח שמא אינו שוה פרוטה במדי ונוקי בחזקת היתר. ומשמע מזה דס"ל להש"ך דספיקא דדינא אינו נחשב לס"ס בקדושין. כן נ"ל. ומבואר אצלי במ"א:

בש"ך (ס"ק פ) מסיק דקטן שמחל הוי מחילה דמהני מחילתו בהגיע לעונת הפעוטות וכן כתב התוס' בכתובות (דף קי"ז) דמחילת קטן הוי מחילה בהגיע לעונת הפעוטות ומש"כ עוד מבואר שם (סי' רל"ה) דקטן א"צ לשלם כשיגדיל. בלא"ה א"צ לשלם לפמש"כ תוס' בב"ב (דף כ"ב) דמוחל שט"ח אינו אלא מטעם קנס. והסכים לזה הש"ך לקמן (סי' שפ"ו ס"ק א) והרי רש"י בב"ק (דף ל"ט) כתב דקטנים לאו בני קנסא נינהו ולכן פטור מלשלם: סעיף כה:

ישראל שמכר לעכו"ם דעת הסמ"ע (בסי' זה ס"ק א) דאי מכירת שטרות דרבנן לא תיקנו לעכו"ם אבל הש"ך שם כתב דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומהני גם לגוי עיי"ש. וי"ל ממש"כ הרמב"ם (בפ"ו מה' נחלות ה"ט) והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו כו' ונראה שתנאו מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים עכ"ל וא"כ כיון דאינו מחוייב לעמוד בתקנת חכמים יכול לחזור מהקנין דמה איכפת לי' בתקנת חכמים. ומעתה אני אומר בכל קנינין דרבנן כן דאין הגוי מחוייב לעמוד בתק"ח ומש"כ האחרונים בהל' פסח (סי' תמ"ח) דקנין דרבנן מהני באגב בחמץ לא ידעתי מקום לזה לכאורה דכיון דיכול לחזור מפני שאינו מחוייב לעמוד בתק"ח לא יצא החמץ מרשותו. ולפ"ז מש"כ התוס' בגיטין (דף י"ג) דמעמד שלשתן אם הנותן גוי קנה הישראל דאם ממונו של ישראל הפקיעו ממונו של גוי לכ"ש. ועוד דבדיניהם דיינינן להו דאמרינן אם אתה יכול לזכותו בדיניהם אומרים לו כך דינכם. ע"ש דעיקר טעמם משום דבדיניהם כן דאי משום דהפקיעו ממונו אין זה ברור, ולפ"ז בשטרות נמי כיון שכתב הנ"י בפ"ט דב"ב דבדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה מהני מטעם זה אין יכול לחזור. אבל לא מטעם תק"ח כמוש"כ דאין מחוייב לעמוד בתק"ח ומעתה מש"כ הנ"י בפ"ה דב"ב דמכירת שטרות דרבנן ואפי"ה כתב בפ"ט דב"ב דמכר לגוי כמכר לישראל הוא משום שכתב שם דבדיניהם מהני במסירה לבד ולא בעינן כתיבה ג"כ. ואפ"ל דקנינים שאני משאר תקנת חכמים דהרי לא גרע זה מסיטומתא. וע"כ מהני גם במכירת חמץ: וי"ל במש"כ האחרונים (יו"ד סימן נ"ה) באבר המדולדל דאין ליתן לב"נ משום לפני עור וגומר מדרבנן דאמאי גזרו רבנן לב"נ ג"כ הא אינו מחוייב לעמוד בדבריהם. לכן העיקר כמוש"כ די"ל לב"נ בלי שום פקפוק בזה אם לא שהגזירה על ישראל שמא יתן אבמה"ת דאורייתא. ולא מצינו שנזרו בכיוצא בזה:

שם:

דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. בתומים תמה מ"ש דלא תיקנו מעמד ג' לנוי כמבואר (בסי' קכ"ו) ונשאר בצ"ע [ונכון ליישב דשאני קנין מעמד שלשתן כיון דהוי הלכתא בלא טעמא לא אמרינן בזה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון] ובנה"מ תירץ עפ"מ דמבואר בב"ק (דף קי"ג) דגוי וישראל הבאים אם אתה יכול לזכותו בדינינו אומרים לו כך דינינו ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אומרים צו כך דינכם. ולזה נראה דבמקום שהקנין שתיקנו חכמים אינו קנין בדיניהם לא תיקנו קנין זה בעכו"ם לגרע כת הישראל בזה כיון דמצי אמרי לי' כך דינכם משו"ה מעמד ג' דבדיניהם דיבור בעלמא היא ויכול לחזור בו לא תיקנו לגרע כח הישראל. אבל מכירת שטרות דבדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה לבד קונה כמבואר בריש סעיף זה. רק שבדינינו בעי כתיבה ומסירה א"י לגרע יותר כיון דאיכא כתיבה ומסירה דקני בין בדינינו בין בדיניהם ושוב לא מצי א"ל כך דינכם ולא כן דינינו ומשו"ה המקח קיים. וכלל גדול הוא בדין זה לפע"ד. שבכ"מ שבדיניהם הוי קנין ובדינינו הוי קנין דרבנן לעכו"ם הוי ג"כ קנין, ובדבר שבדיניהם לא הוי קנין אף שבישראל הוי קנין דרבנן לא תיקנו בעכו"ם כיון שהוא יותר מן דיניהם עכ"ד, והוא תמוה דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בהא שנוהגין להקנות חמץ אג"ק וכמבואר בנחלת שבעה (סי' ל) ושאר אחרונים ואגב אינו אלא קנין דרבנן לדעת התוס' בב"ק (דף י"ב) ובדיניהם ליכא קנין אגב. והמחבר בעצמו בהלכות פסח (סימן תמ"ח) כתב דמועיל קנין אגב להשיך כאן דס"ל דאיכא קנין מכירת שטרות גם בעכו"ם והרי בדיניהם ליכא קנין זה:

אבל עיקר כללו תמוה דהא כתבו התוס' בגיטין שם אור"ת דלא תיקנו מעמד ג' בעו"ג אם הנפקד או הלוה עכו"ם וא"ל הישראל תנהו לישראל אחר לא קנה כיון דאפילו אמר לי' זכי לא קני דאין זכי' לעכו"ם וה"ה במעמד ג' לא קנה כו' ואם הנותן עכו"ם נראה דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' דהוי כהלכתא בלא טעמא כ"ש ממון של העכו"ם ועוד דבדיניהם דיינינן לי' שאמרינן לי' לעכו"ם כך דינכם עכ"ל. הרי להדיא דבדיניהם מהני אם אמר תן לפ' במעמד שלשתן ואיך כתב דלא מהני בדיניהם ואפי"ה כשהלוה או הנפקד עכו"ם לא תיקנו מעמד ג' וכ"כ הרא"ש שם (סימן י"ז) דבדיניהם כך הוא כיון שאמר לו ליתן חייב ליתן וכן הוא להדיא לקמן (סי' קכ"ז). ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו"ם לפי שבדיניהם חייב ליתן כיון שאמרו ליתן לו יתן. וא"כ מבואר מזה דליתא להאי כללא ואפילו היכא דבדיניהם כך הוא לא מהני קנין דרבנן. וצריך לחלק בין מעמד שלשתן למכירת שטרות כמו שנתבאר:

ובעיקר הקושיא דמ"ש דמכירת שטרות תיקנו לעכו"ם שיקנה ומעמד ג' דלא קנה העכו"ם. נראה דז"ל התוס' שם בגיטין דאם הנפקד או הלוה עכו"ם וא"ל ישראל תנהו לישראל אחר לא קנה כיון דאפילו אמר לו זכי לא קנה כיון דאין זכי' לעכו"ם ה"ה במעמד ג' לא קנה. ואם המקבל עכו"ם ואמר לו ישראל לישראל תנהו לפלוני עכו"ם כ"ז שלא חזר בו יתן אפי' אמר לו בלא מעמד שלשתן אבל אם הוא חזר בו לא יתן לעכו"ם אפילו אמר במעמד שלשתן ע"כ. והוא ג"כ מטעם דאין זכי' לעכו"ם ואפילו אמר לישראל זכי לעכו"ם לא קנה ה"ה במעמד ג' לא קנה והוא משום דלא עדיף תקנתא דמעמר ג' מאלו אמר זכי בפירוש. ובעכו"ם דלא מהני זכי בפירוש גם מעמד ג' לא מהני. ולכן לא קנה. והוא דחכמים לא תיקנו מילתא שהוא היפך הדין וליתא דכוותי' בדאורייתא כדאמרינן בב"מ (דף ד') בליתא דכוותי' בדאורייתא לא מתקנינן ואם קנה העכו"ם במעמד ג' הרי ליתא דכוותי' בדאורייתא. ואדרבא הוא היפך הכלל דאין זכי' לעכו"ם ולכן לא תיקנו ולא קנה משא"כ מכירת שטרות דתיקנו שיהא חל מכירה על שטרות כמו על חפץ אתר א"כ גם בעכו"ם מהני וקנה:

ויש:

להסתפק לפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (דף ע"ג) דהא דמהני חזרה בתוך כדי דיבור אינו אלא מדרבנן וכן הוא הדין לענין קניינים כמבואר בפוסקים. אם מהני גם בעכו"ם תקנה זו דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. או דילמא כיון דעיקר תקנה אינו אלא שמא יפגע ברבו ויצטרך ליתן לו שלום וזה לא שייך בעכו"ם א"ד לא שנא וצ"ע:

סעיף כ"ו דאינו נקנה באגב. ובעיסקא הביאו האחרונים הנ"י ס"פ הגוזל קמא דגם חלק המלוה הוי כפקדון ונקנה באגב ולקמן (סימן רי"א) הבאתי שכן כתבו התוס' בב"ק (דף ע') ושם מבואר אצלנו דמעות שאינן צרורות וחתומות דמותר להשתמש בהן מהני קנין אגב:

סעיף כ"ט במעמד שלשתן אינו יכול למחול. האו"ת תמה למה לא הביאו ראי' מהא דב"ב (דף קמ"ח) דאמר רבא אמר רב נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא ומשני רב פפא הואיל ויורש יורשה. ורב אחא ברי' דרב איקא מפרש משום דאיתא במעמד ג' ומאי מהני משום דאיתא במעמד ג' הא מעמד ג' יכול למחול משא"כ אם נתנו במתנת שכ"מ הא קיי"ל דאינו יכול למחול. א"כ תירוצא דרב פפא אתי לאורויי דאינו יכול למחול עיי"ש. ונראה דהנה בפ"ק דגיטין (דף י"ג) רצה הגמ' לומר דקנין מעמד ג' מהני משים דהוי כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ודחי דאלא מעתה הקנה לנולדים הכי נמי דלא קנו דאפילו לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע הנ"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא. וכתבו התוס' דהסוגיא קאי אליבא דרב הונא בב"ב (דף קמ"ב) דס"ל דלכשתלד לא קנה לכך לא מהני לדבר שאינו בעולם. אבל לרב נחמן דס"ל שם לכשתלד קנה מהני גם לנולדים עיי"ש. ולפ"ז לרב נחמן קנין מעמד ג' לא הוי כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ולכן לרב נחמן לשיטתי' דס"ל דהלואתו לפלוני שפיר משני משום מעמד שלשתן ועל כן לא מהני מחילה דבכל מעמד ג' לא מהני מחילה לדידי' דהא כתב הראב"ד בכתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך לא מהני מחילה:

ולקושטא:

דמילתא תמיהני על האו"ת שלא הביא דכבר כתבו התוס' שם ד"ה שכ"מ דפירש ר"ח שפי' דליתא בבריא שיכול למחול שט"ח אם מכרו משא"כ בשכ"מ כדאמר לעיל על זה דלא נהירא עיי"ש. הרי להדיא דלהר"ח באמת מוכח דס"ל דלתירוצא דמשני דאיתא בבריא במעמד ג' צ"ל דלא מהני מחילה כיון דעיקר הקושיא דליתא בבריא משום שיכול למחול משא"כ התוס' שם שמיאנו בפירוש זה א"כ מבואר דס"ל דלא איכפת לן במה דליתא בבריא דמהני מחילה וא"כ נוכל לומר דגם לתירוצא דאיתא במעמד ג' לא איכפת לן אף אם מהני מחילה במעמד ג':

והשתא יש לומר לאידך גיסא ראי' להתוס' דלא תלי' מה דליתא בבריא משום מחילה. דהא הטעם דמעמד שלשתן לא מהני מחילה כתב הרא"ש בפרק קמא דגיטין משום דהלכתא בלא טעמא, דעיקר תקנה משים תגרים דמי שקנה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו ואין צריך להמתין עד שיקנה לו הקנין ואם יכול למחול בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיכול למחול ולפ"ז לטעם דאמימר משום דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך מהני מחילה לדעת הרא"ש שחולק על הראב"ד בכתובות וס"ל דגם במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך מהני מחילה וא"כ לרב נחמן דמעמד ג' מהני משום דהוי כמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ומהני מחילה ואפי"ה משני לר"נ דאיתא בבריא במעמד ג'. מבואר דמשום מחילה דליתא בבריא לא איכפת לן:

ובזה י"ל להרמב"ן דס"ל דמעמד ג' יכול למחול דלא תיקשי עליו מהא שהביאו תוס' ורא"ש בפ"ק דגיטין דלא מהני מחילה מהא דמוקי ברייתא דהתקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל ואיבע"א דכו"ע אית להו דשמואל ובאשה סמכא דעתה קא מיפלגי ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא אי מעמד שלשתן קנה גם במלוה ואמאי לא קאמר דכו"ע אית להו דגם במלוה מהני מעמד ג' ובאשה סמכא דעתא קא מיפלגי. א"ו דלא מהני מחילה במעמד שלשתן. אבל לפי"מ דנתבאר א"ש. דהרי הסוגיא דהתם קאי לרב נחמן כדאמר שם (דף מ"ז) והונא חברין מוקי במילי אוחרי. ולדידי' באמת אינו יכול למחול איך שיהי' כבר מבואר בתוס' ב"ב שם דאין ראי' משם דלא מהני מחילה במעמד שלשתן:

סעיף ל"ב צריכין לשלם כל מש"כ בשט"ח. והא דבכתובות השיא רב נחמן עצה לקרובתי' דתימחול כתובת אמה לאבי'. ואי צריכה לשלם מה תרויח תי' התוס' שם דמיירי שהגיעה לעונת הפעוטות וכ"כ תוס' בב"ב (דף קמ"ז) והרא"ש ספ"ק דב"מ. והני י"א דהוכיחו מזה דבאמת א"צ לשלם אלא הדמים שנתן לו ומה שהוציא עליו ולא ניחא להו לאוקמי בעונת הפעוטות. יש לומר דטעמם בזה לפ"מ דמתבאר מהג"ה אשר"י פרק מציאת האשה (סי' י"ב) דבפרנסה כיון דאינה נגבית אלא מקרקעי לא מהני מחילה דפעוטות דלא מהני מחילתן אלא במטלטלין ולא במקרקעי דדמי למכירה ובעינן עשרים שנה. וכיון דכתובה ג"כ אינה נגבית אלא מקרקעי להכי לא מהני מחילתה. אלא דכל הפוסקים שהבאתי. דכתבו לאוקמי בהגיעה לעונת הפעוטות חולקין על הג"ה אשר"י בזה. וס"ל דמחילת שעבוד לא דמי למכירה ולא בעינן בן כ' בזה. וכן התוס' בכתובות (דף ק"ז) ד"ה קטנה כתבו דבבת פעוטות מהני מחילה במזונות אף דמזונות אינו נגבית אלא מקרקעי:

סעיף ל"ד גם במוכר שט"ח אמרינן אחריות ט"ס. החילוק שבין טרף בע"ח ונמצא שאינה שלו דמשלם המוכר כל שיווי השטר ובין נמצא פרוע או מחול דאינו משלם המוכר אלא הדמים שקיבל מהלוקח עיין במפרשים. ודבריהם תמוהים כמבואר להמעיין בהם. ונראה פשוט דהנה לשון קבלת אחריות היינו שמקבל על עצמו שמחוייב להעמיד אחר החפץ שמכר תמורתו או הדמים שקיבל [עיין סמ"ע לעיל (סימן ס') מש"כ שם בשם הערוך על לשון אחריות] וע"כ כשמוכר שטר שאינו פרוע אלא שנמצא שאינו שלו והוא קיבל אחריות על כל שיווי השטר והוא שוה באמת. נמצא דקבלת האחריות הי' על זה ששוה באמת. והוי כאילו התחייב א"ע בלי שום מכירה דחייב כמו אני חייב לך מנה בשטר (לעיל סימן מ') משא"כ כשהשטר פרוע או מחול דנהי דמקבל אחריות. הרי שהאחריות שיהא נכסיו אחראין על החפץ שמכר. והחפץ חספא בעלמא לכן אין אחריותו אלא על הדמים שקיבל הלוקח. כללו של דבר. דלענין קיום המקח בשניהם בטל בין במוכר שאינו שלו או נמצא פרוע רק לענין אחריות אז יש חילוק. שאם האחריות על דבר ששוה כסף אלא שאינה שלו משלם כשוי'. משא"כ אם האחריות באינו שוה כלום אין האחריות כלום ואינו משלם אלא הדמים ללוקח כן נ"ל בזה ודו"ק:

יש לעיין למה מוחל שט"ח חייב הא הוי היזק שאינו ניכר דקי"ל דלא שמי' היזק וגם למ"ד שמי' היזק קשה לפמש"כ התוס' בגיטין (דף מ"א) דאף מאן דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק מ"מ במידי דרבנן מודה דלאו שמי' היזק והרי מכירת שטרות דעת כמה פוסקים דאינו אלא מדרבנן (מיהו לזה יש לומר דהמחילה מיהו דאורייתא] וראיתי ברמב"ן בדיני דגרמי שהקשה כן הא הוי היזק שאינו ניכר. ותירץ דזה הוי היזק ניכר שנוטל ממונו מזה ונתן לזה וכ"כ הרשב"א בגיטין (דף מ"א) עיי"ש:

סעיף ל"ו יש מי שאומר דגם בנותן מתנה צריך לשלם כתב הש"ך דזה הוא כמ"ד דצריך לשלם כולו. ובזה י"ל דהרשב"א בח"א (שאלה ש"ח) שכתב דאפשר דאפילו נתנו במתנה ג"כ צריך לשלם לטעמי' אזיל שכ' הבד"ה בסימן זה דס"ל דצריך לשלם כולו:

סעיף ל"ז:

גר שהי' לו מלוה בשטר על ישראל ומכר השטר לישראל ומת הגר פקע לי' ונפטר הלוה. כתב הש"ך וכ"כ הבעה"ת דומיא דמשכון של ישראל ביד עכו"ם שלא זכה המחזיק בו דפקע לי' במיתת הגר ע"כ. וכתב ע"ז הש"ך דלא דמי כלל לפ"מ דקיי"ל דעכו"ם מישראל לא קנה משכון ואין לו רק שיעבוד ומשמת פקע השיעבוד משא"כ הכא דקנה לי' קנין גמור עיי"ש. והיא תמוה מאוד וטעות נפל כאן שהי' כתוב בבעה"ת ביד עכו"ם אבל באמת צ"ל ביד גר וכמו שמסיים שם דפקע לי' במיתת הגר והוא בב"ק (דף מ"ט) ובעכו"ם לא נזכר שם כלל אף שהדין גם בעכו"ם כן. וכמוש"כ הש"ך לקמן (סימן ע"ב) בשם המהרש"ל אבל הראי' הוא מהש"ס ושם מבואר בגר והא גר קני משכון כמו ישראל וא"כ יש לו קנין ואפי"ה פקע במיתת הגר. וה"ה הכא וא"כ הא שכתב הש"ך משום דעכו"ם מישראל לא קני משכון אינו ענין לכאן אלא דבלא"ה אין זה ראי' מגר מהטעם שכתבתי דהתם מצי מסלק לי' בזוזי וכמוש"כ לעיל (סימן י"ב) דאפי' לדעת הסוברים דיש לו לבעל המשכון קנין בגוף המשכון מ"מ זכה הלוה כשמת הגר משום דמצי מסלק לי' בזוזי וכמוש"כ השיטה מקובצת בב"ק שם. משא"כ הכא דאילו בעי המוכר לסלק לי' ללוקח בזוזי לא מצי מסלק. מסתברא דכל כמה דלא מת לא פקע וחייב הלוה וכמו שמסיק בשם הריטב"א:

סעיף ל"ח רמ"א ויש חולקין וס"ל דביותר ממחצה הוי ביטול מקח. הש"ך כתב דדעת רשב"ם דגם ביטול מקח אין להן לקרקעות והוכיח כן מהתוס' גיטין (דף ל"ז) שכתבו כן משמו עיי"ש. וכן נראה דעת הרשב"ם בב"ב (דף ס"א) דלא שייך בקרקעות הדמים מודיעין משום דאין אונאה לקרקעות והתוס' הקשו באמת שם הא ביטול מקח יש להן אבל רשב"ם לטעמי' דלית לי' ביטול מקח בקרקעות וא"ש. וכן מוכח מהא שכתב בב"ב (דף ס"ט) אין אונאה לקרקעות אף ביותר משתות והרי ביותר משתות בטל מקח אלמא דס"ל דגם ביטול מקח אין להן. וכ"כ שם (דף ק"ד) דאין אונאה לקרקעות גם ביותר משתות:

עוד כתב הש"ך דהילכתא כרב נחמן בדיני אף לגבי שמואל ור' יוחנן והשיג שם על הרא"ש בזה. וכדבריו מבואר להדיא בתוס' ב"ב (דף קנ"ה) שכתבו דהילכתא כרב נחמן בדיני לגבי שמואל ור' יוחנן ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ולפ"מ שנתבאר לעיל דדעת הרשב"ם דהילכתא כרב נחמן בדיני גם לגבי שמואל ור"י. ולכך אין ביטול מקח בקרקעות אף דבב"ב (דף קנ"ה) פסק כמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לאו משום דס"ל דלית הילכתא כרב נחמן בדיני לגבי שמואל. אלא משום דקאי גם ר' יוחנן כוותי משא"כ הכא בביטול מקח הגם דר' יוחנן קאי כשמואל מ"מ הכא הילכתא כרב נחמן לגבייהו משום דמר קשישא ורב אשי קבלו להא דרב נחמן בהמקבל עיי"ש. אבל תוס' ס"ל וקיי"ל כן לעיל (סימן מ"ו) דצריך לקיימו דגם לגבי שמואל ור"י הילכתא כרב נחמן וא"כ פשיטא דהכא בביטול מקח הילכתא כרב נחמן לגבייהו:

ובזה יש לומר דר"ח לטעמיה אזיל שכתב דהילכתא כרב נחמן בדיני לגבי ר' יוחנן וביטול מקח ג"כ אין להן כמוש"כ התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש בשמו הביאו הש"ך דלכן פסק ר"ת הובא בתוס' ב"ב שם דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו עיי"ש:

ועפ"ז יש לומר דהתוס' והרא"ש לטעמייהו אזלו דהתוס' בשבועות (דף מ') ד"ה וחדא כשמואל כתבו וכן הלכה ואע"ג דקיי"ל כר"י לגבי שמואל כו' ועוד דקי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דר"פ דהוא בתרא ס"ל כשמואל ע"כ. והרא"ש לא כתב שם אלא משום דרב פפא דהוא בתרא ס"ל כן ולא כתב משום דקי"ל כר"נ בדיני והיינו דתוס' לטעמייה דהילכתא כרב נחמן לגבי שמואל רבו. וה"ה לגבי ר' יוחנן לכן שפיר כתבו הטעם משום דקיי"ל כר"נ בדיני משא"כ הרא"ש לטעמי' אזיל בב"מ שכתב דליתא כר"נ בדיני לגב שמואל רבו וא"כ כל שכן נגד ר' יוחנן דהילכתא כוותי לגבי שמואל לכן השמיט זאת וא"ש ודו"ק היטב:

אמנם הש"ך הוכיח דהרא"ש גופי' חזר בו. ולדברינו ראי מהא שפסק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועיי"ש בש"ך שכתב דהילכתא כר"נ בדיני לאו דוקא נגד רב ששת חבירו אלא גם נגד רבותיו וזהו דלא כהכס"מ (בפ"ג מה עדות) עיי"ש בזה. ועיין ב"מ (דף ס"ו) דקאמר רב נחמן כו"ע בדיני ממונות לגבי דידי דרדקי נינהו. וראי' להש"ך נ"ל מהא דבפ"ט דב"ב שפסק הרא"ש גבי קני את וחמור דקנה מחצה כרב נחמן גם נגד רב המנונא רבי' עיי"ש בזה:

ועיין במרדכי שם בהג"ה וקצ"ע מאחר דהרא"ש גופי' חור בו. וז"ל מה שכתבתי במ"א רב הונא ורב יהודה יש לפסוק כרב יהודא כן הוא בכסף משנה (פ"ד דנדרים דין י"ד) ושכן פסקו הרא"ש והר"ן עכ"ל הי"מ אות תר"ח. והוא תמוה דהא בב"ק (דף צ"ג) בפלוגתא דר"ה ורב יהודא לענין גזל מטבע ונסדק כתב הרא"ש דיש לפסיק כר"ה משום דרב יהודא תלמידו הוה וכ"כ בפ"ב דבכורות ודוחק לומר כמוש"כ תוס' חולין (דף י"ג) ד"ה בעא דתרי ר"ה הוו ואחד הי' רבו דרב יהודא דאפילו שמואל רבו של רב יהודא תלמיד ר"ה הוה ואחד הי' לאחר כן ונגד זה הלכה כרב יהודא ובזה הי' מיושב מה שהקשה בספר אחד מהא דמבואר בקידושין (דף ע') דר"ה גדול מר"י דאזיל לקמי' דר"ה עיי"ש אבל אי נימא דתרי הוו כמוש"כ התוס' אתי שפיר: ויותר נראה כמוש"כ בהג"ה י"מ שם דט"ס הוא וצ"ל רב נחמן ור"י כמבואר בנדרים (דף ט"ו) וכ' שם הרא"ש דרב יהודה גדול בחכמה מרב נחמן וכן משמע בקדושין (דף ע) מיזל לא איבעי לך למיזל משום דגברא רבא את ופירש"י לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ושם שותא דמר לא ידענא כו' ומדברי הר"ן שם ליכא למילף מידי אפילו לגבי רב נחמן משום דשקלו וטרו בש"ס אליבי' הא לא"ה לא הוי פסיקא לר"ן דהלכה כרב יהודה לגבי רב נחמן. וברא"ש פ"ג דב"ק גבי פלוגתא דר"י ור"נ אי עביד אינש דינא לנפשי' כתב דהלכה כרב נחמן משום דקיי"ל כרב נחמן בדינא ועוד דפרכינן לר"י ושנינהו בדוחק לכך הילכתא כוותי' דרב נחמן. משמע הא לאו הכי הילכתא כר"י היינו דלטעמי' אזיל שכתב בנדרים דרב יהודה גדול מרב נחמן בחכמה ולכך הילכתא כוותי':

ובזה יש לחזק הא שכתבו התוס' בברכות (דף מ"ב) וכן הרא"ש שם (סימן ל"ב) דהלכה דאינו פוטר דר"נ ור"ש הילכתא כר"ש באיסורא דבלא"ה פליג רב יהודה שם על רב נחמן ולכן לית הילכתא כוותי' דרב נחמן בזה: ומזה יש ראי' להש"ך שכתב דהלכה כרב נחמן בדיני לגבי רבותיו דהא רב יהודה גדול מרב נחמן כמוש"כ הרא"ש בנדרים שם ואפי"ה כתב בב"ק דהלכה כרב נחמן בדיני וכאן א"ש הוכחת הש"ך שהוכיח מהא דפ"ק דכתובות דהלכה כר"נ לגבי שמואל מדפריך שם והא קיי"ל הילכתא כר"נ בדיני והרי התם רב יהודה קאמר לה בשם שמואל א"כ מוכח דהילכתא כר"נ בדיני נגד ר"י ג"כ עכ"ל שם בזה. וכן מבואר ברא"ש פ"ב דב"מ גבי טבעא מכריז דפליגי שם ר"י ור"נ דהילכתא כר"נ בדיני ואף שביאור הגר"א (סימן רס"ז סק"ט) כתב מדס"ל שם לרבינא כן מ"מ נראה מלישנא דהרא"ש דלא נחית לזה עיי"ש בזה: והנה בהא שכתב רמ"א דביותר מפלגא הוי ביטול מקח ומשמע הא בפלגא גופא המקח קיים והסמ"ע לקמן (סימן רכ"ז) כתב דלאו דוקא יתר מפלגא וגם בפלגא גופא המקח בטל ולשון התוס' בב"ק ובב"מ הוא לאו דוקא. אבל הש"ך שם (ס"ק י"ז) הסכים להרמ"א דבפלגא גופא המקח קיים. ונ"ל להוכיח דתוס' ס"ל דבפלגא גופא המקח קיים דהנה בערכין (דף כ"ג) איתא מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אם הי' הקדישו כנגד חובו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אר"ה ב"י אר"ש עד פלגא ע"כ וכתב הראב"ד (פט"ז מהלכות ערכין) משום דאין אונאה לקרקעית עד פלגא והכסף משנה כתב שם שאמדוהו חכמים דעתו של אדם שפעמים קונה קרקע בכפל ולא יותר עיי"ש. ונראה דיצא לו כן מהא דאמרינן בכתובות (דף צ"א) ההוא גברא דהוו מסקי בי' אלפא זוזי היו לי' תרי אפדנא זבן חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע"ח וטרפא לחדא מינייהו והדר קא טרפא מאידך שקל אלפא זוזי וא"ל אי שווי' לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקול אלפי זוזי ואיסתלק. הרי להדיא דשוי' לאדם קרקע בכפל משווי' והנה התוס' בב"ב (דף ס"א) כתבו דבקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעים דפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר ממה שהוא שוה כדאמר בפרק מי שהי' נשוי ההוא גברא והיינו ההוא עובדא דלעיל והנה מההוא עובדא דלעיל לא מוכח אלא בכפל אבל לא יותר מכפל וכההוא דערכין. וא"כ קשה ביותר מכפל דאין קונה קרקעות נימא הדמים מודיעין, והרי התוס' שם כתבו להקשות על רשב"ם דפירש דלכך לא אמרינן הדמים מודיעים בקרקע משום דאין אונאה לקרקעות. דהא ביטול מקח יש להן ואי ביותר מכפל הדמים מודיעין תקשה גם לטעמייהו נימא בכה"ג הדמים מודיעין. וא"ל דביטול יש להן בפלגא גופא משא"כ לפי טעמם. דפעמים אדם קונה קרקע ביותר משוויו גם פלגא בכלל. זה אינו דמ"מ לא הוי קשה כ"כ על הרשב"ם אי עכ"פ לא שייך הדמים מודיעין עד פלגא ולא פלגא בכלל א"ו דתוס' ס"ל דגם ביותר מכפל אדם קונה קרקע ולכן כותבין פרוזבול אפילו על קרקע כל שהוא דמלא מחט גובה מלא קרדום כמוש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ז) וא"כ מבואר מזה דתוס' לא ס"ל כסברת הכס"מ אליבא דהרמב"ם וס"ל כהראב"ד משום דאין אונאה לקרקעות עד פלגא וא"כ מוכח דפלגא גופא אין להן ביטול מקח:

ולפ"ז הרשב"ם לשיטתו פירש דאין הדמים ראי' בקרקעית משום דאין אונאה להן. ולא פירש משים דאדם קונה קרקע ביותר משוויו לשיטתי' אזיל לפ"מ שביארנו לעיל דשיטתו בכמה מקומות דביטול מקח אין להן בקרקעות א"כ הא דאינו פודה אלא כדי כפל אין לומר כטעם הראב"ד דעד פלגא אין אונאה לקרקעות. וצ"ל כטעמו של הכסף משנה משום דעד פלגא אדם קונה מיתר בשויו ולא יותר מפלגא וא"כ ליכא למימר דאין הדמים ראי' משים זה דא"כ ביותר מפלגא נימא הדמים מודיעים. ולכן פירש משום אונאה דאז גם ביותר מפלגא אין אונאה לקרקעות והשתא א"ש:

ולכן הרמב"ם לטעמי' שפסק (בפי"ג מה' מכירה) כהרי"ף. דאפילו שוה אלף בדינר אין אונאה. א"כ הא דאינו פודה ביותר מכפל משום דאין אדם קונה ביותר רק עד פלגא. וכיון דס"ל סברא זו א"כ בב"ב דוחק לאוקמי דלא כר' יהודה דאין הדמים ראי'. והא דלא אמרינן הדמים ראי' משום דקרקעות שאני וליכא למימר משום דאדם קינה ביותר משוויו דהא אינו קונה אלא בכפל. וצ"ל כהרשב"ם משום דאין אונאה ולכן פסק דלעולם אין אונאה אפילו שוה אלף בדינר משא"כ הראב"ד ס"ל דגם ביותר מכפל אדם קונה קרקע ולכן יש לומר משום טעם זה אין הדמים מודיעין ובאונאה אינו אלא עד פלגא לכן כתב טעם זה דעד פלגא אין להם אונאה וא"ש:

סעיף מ':

ויש מחייבין בפשיעה הה"מ (בפ"ב מה' שכירות, כתב שכן דעת רש"י ז"ל דאף הני דנתמעטו משמירה מ"מ בפשיעה מחיייבין. ובזה יתבאר היטב הא דאמרינן במס' ע"ז (דף ט"ו) דלכך אין מוכרין בהמה גסה לנכרי גזירה משים שאלה ושכירות ופריך שאלה קני' אגרה קני'. ופרש"י שאלה קני' כיון דחייב באונסין ה"ה שלו עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר אגרה קני' הוא משים דקי"ל דשוכר כש"ש דמי וחייב בגניבה ואבידה וכיון דחייב בגניבה ואבידה ה"ה שיו אבל קשה הא דפריך התם ושכירות לא קני' והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס ע"ז בתוך ביתו כו' ואס"ד שכירות קני' כי קא מעייל לביתי' דנפשי' קא מעייל. ומאי קושיא דבמאי שכירות קניא הוא משום דאיתא בשמירה. משא"כ בתים דאינן בשמירה. לכך שכירות לא קני. אבל י"ל דנהי דקרקעות ומחובר לקרקע אינו בשמירה מ"מ בפשיעה מחויב ולכן שכירות קניא וא"כ לשיטתו שפיר פירש משום חיוב ועיין מש"כ לקמן (סימן ש"א) בזה. וא"ל כיון דפשיעה מטעם מזיק לא שייך קנין בזה דזה אינו. מאחר דאי לאו שוכר לבד פטור מפשיעה ושוכר חייב. קנין הוי בזה. אמנם העיקר כמוש"כ לקמן (סי' ש"א) בזה: שם ואם קנו עיין תומים שכתב דלא שייך בהקדש קנו מידו דכיון דקי"ל בעינן בקנין כליו של קונה א"כ איך יועיל קנין לאחר שנתרמה תרומה דמי נתן לו כליו של הקדש כו' והריטב"א ומרדכי אפשר דס"ל כמ"ד דאף בשאול יכול לעשות קנין סודר וא"כ יכול להיות דבני עיר משאיל להקדש סודר וא"כ לית בי' מעילה אבל לפ"מ דס"ל דשאול לא מהני לקנות קשה לומר דיהי' בהקדש קנין עכ"ל. ותימא קחזינא הכא דע"כ לא קי"ל דאין קונין בשאול לא כשלא השאיל ע"מ לעשות בו קנין סודר אלא לדבר אחר ואז אין רשאי לעשות בו ק"ס משים דהבעלים מקפידין ע"ז. אבל אם שואל לכתחילה ע"מ לעשות בו קנין סידר מהני לכו"ע כמוש"כ הרמ"א לקמן (סי' קצ"ה ס"ד) וא"כ שפיר משכחת בהקדש שקונין בקנין סודר בשואלין מאחרים ע"מ כן. ולהדיא כתב הש"ך לקמן (סי' רנ"ה) וז"ל ולפ"ז ה"ה היכא דקנהו הקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה עכ"ל. הרי דגם בהקדש איכא קנין סודר. ועדיפא מזה נ"ל דגם בחפץ של הקדש מותר לקנות דמ"ש ממעות הקדש שקונין בהם דבר להקדש וההקדש מתחלל על אותו דבר שקונין ה"נ בקנין סודר דדרך מקח וממכר הוא. כדאמרינן בב"מ (דף י"א) חליפין דרך מקח וממכר הוא מתחלל על אותו דבר שזוכין בו להקדש ואפשר בחיוב אחריות דאינו אלא אם יגנב או יאבד אכתי אין על מה להתחלל דאולי לא יבוא לידי חיוב כלל ועל השיעבוד שמתחייב עצמו אין בו ממש לחול על זה אבל ודאי דע"י שאלה ע"מ לקנות בו משכחת ג"כ בהקדש. והיינו דלא בעינן בק"ס שיהא משלו וגם שאול פסול כמו בלולב ביום ראשון אלא גם שאול כשר וכמוש"כ לקמן (סימן קצ"ה) עיי"ש בזה. ותדע דהא המרדכי שכתב שקנו מידו קמיירי גם אהקדש א"א לומר כמוש"כ האו"ת משום דס"ל דקונין בשאול דהא להדיא כתב המרדכי בפרק הספינה דאין קונין בשאול. א"ו דס"ל כמוש"כ שם דבשאול ע"מ להקנות מהני וא"כ גם בהקדש שייך כן:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה