אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן סה
סעיף ו':
המוצא שט"ח אע"פ שיש בו נאמנות אפי' הוא תוך זמנו ואפילו אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וז"ל הבעה"ת (ח"א שער נ"ב סי' ז') כיון דנפל איתרע שטרא דאי לאו דפרעי' מזהר זהיר בשטרי' כו' וכ"ת אכתי נימא אם איתא דפרעי' אמאי לא קרעי' תיכף שפרעו הא לאו מילתא היא דאיכא למימר ניחא לי' דלא למקרעי' עד שיראנו לעולם שפרע כי היכי דכי איצטריך ללות עוד מאחרים דלא לחזקי' לגברא דמסיק זוזי. וכ"ת א"כ לקרעי' קרע של ב"ד ולשבקי' איכא למימר דילמא איתרמויי הוא דלא איתרמי' לי' ע"כ. ולכאורה תמוה דל"ל להבעה"ת טעם זה דלכך לא קרע דרוצה להראות לבני אדם שהוא גברא דפורע הא להדיא אמרינן בב"מ (דף ט"ז) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעליו כו' ואי משום פרעון לא חיישינן דאם איתא דפרעיה מיקרע היה קרע לי' לשטרא כו' אלא אמר רבא כו' גבי שט"ח מאי איכא למימר אם איתא דפרעיה איבעי לי' למקרעי' לשטרא אימור אישתמוטי קא משתמיט לי' דא"ל למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' ע"כ. הרי להדיא דאמרינן דפרעי' והא דלא קרעי' משום דאישתמוטי קמישתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי'. והנה סברת הבעה"ת דילמא לא קרעי' משום דבעי להראות דגברא דפרע הוא למד כן בהא דשבת (דף ע"ט) דאמרינן שם ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו חייב. משפרעו פטור ר' יהודא אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו כו' רבא אמר דכו"ע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא בכותבין שובר קא מיפלגי ח"ק סבר כותבין שובר ור"י סבר אין כותבין שובר רב אשי אמר חפני שצריך להראותו לבע"ח שני דאיל חזי גברא דפרע אנא. הרי להדיא דסברת בעה"ת הוא כסברת ר' אשי ופסק כוותי' דהוא בתראי משא"כ רבא לשיטתי' דלית לי' שם סברת רב אשי דצריך הלוה לשטר להראותו לבע"ח שני לכן אמר בב"מ דאישתמוטי קא מישתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' וא"כ לפ"ז א"ש:
וכן מצינו בשבת (דף ע"א) שם במוכס המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רי"א משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו כו' רבא אמר מוכס גדול וקטן איכא בינייהו. רב אשי אמר מפני שצריך להראות למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא. אבל רבא לית לי' הך סברא ולטעמי' אזיל בזה:
סעיף ז':
וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד החוב אם החייב מודה יחזור. עיין סמ"ע וש"ך מה שכתבו למה לא חיישינן שיש לו עור בעלי חובות וא"כ כי היכי דחיישינן לפסידא דלקוחות ניחוש לפסידא דבע"ח עי"ש. ונראה לתרץ עפמש"כ התוס' בב"מ (דף כ) ד"ה ש"מ דאין לחוש שמא מכרה אחר גירושין במעמד שלשתן. כי אחר גירושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשיוציא בעל השובר את שוברו שקדם היא צריכה לשלם ולא תרוויח כלום בקנוניא ואע"ג דגבי ערב לאשה בכתובתה ורוצה לגרשה תנן בפ' ג"פ (דף קע"ג) דידור הנאה אלמא דחיישינן לקנוניא אעפ"י שיתחייב הכל לפרוע לערב ולכך חיישינן לקנוניא לפי שאין לו במה לשלם. לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפילו מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהי' להם על הבעל יהי' להם על האשה. וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שמוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי עכ"ל מתבאר מזה דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות. הוא משום שמוציא מיד מן הלקיחות וגם משום שלא באחריות שיפסידו לגמרי. [וכן משמע מפרש"י בסוגיא דמצא שע"ח דחששא דפסידא דלקוחות הוא משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי ע"ש] אבל היכא דלא שייך זה. שלא יהא ההפסד לגמרי או שאין ההפסד מיד ואינו אלא חששא בעלמא הוי כספק ספיקא שמא לא מכרה. ואפילו מכרה שמא לא יבוא לידי פסידא ותרי חששא שמא מכרה ושמא יבוא לידי פסידא לא חיישינן. ומעתה גם בחששא דבע"ח. דשמא יש לו בע"ח ושמא יבוא לידי הפסד לא חיישינן בזה לקנוניא. ולא חיישינן לקנוניא אלא באומר שטר אמנה בבא לחוב לאחרים בפ"ב דכתובות (דף י"ט) שהבע"ח לפנינו וע"כ שפיר חיישינן לקנוניא ולפ"ז בשט"ח שאין בו אחריות והלוה מודה. ובע"ח שלו באים לגבות ממנו דהם קמן חיישינן לקנוניא דההפסד מיד הוא והוי דומיא דלקוחות:
וכסברא הנ"ל דלתרי חששי לא חיישינן. מבואר ברשב"ם ב"ב (דף מ"ו) אהא דאמרינן שם ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי והא ליכא למימר דלכך נתכוין הערב דניחא לי' שיהא שדות הרבה ביד הלוה שאם חייב הלוה עדיין לבע"ח אחר שיגבה תחילה קרקע האחרת ויגבה הערב קרקע השנית ונוגע בעדותו הוא ליכא למימר הכי דכולי האי לא חיישינן שמא לא יפרע הלוה בזמנו ואת"ל לא יפרע שמא יבוא מלוה אחר ויגבה ואח"כ יבוא מלוה זה ויפרע ממנו שני חששות לא חייש. והלכך לאו נוגע בעדות הוא ע"כ. ומעתה גם אנו נאמר כן כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא דאנו רוצים לפסול הודאתו מטעם נוגע וקנוניא קא עביד לשני חששות דאולי יפסידו הבע"ח שלו ואולי השטר פרוע לא חיישינן. ועיין יבמות (דף קי"ט) אבל לצרה אחריתי לא חיישינן והיינו דכל היכא דבעינן למיחש לא חיישינן אלא לחד חששא ולא לתרי חששות ועיין במש"כ לקמן (סי' ק"ד) בזה ובמהר"ם שיף י"ט עי"ש:
וזהו ביאור דברי התוס' בב"ב (דף מ"ד) ד"ה דלא הו"ל ארעא מעולם. הקשה מהר"ח דמ"מ ניחוש הכא דילמא אקני מטלטלי אגב קרקע והודה שיש לו מקרקע אעפ"י שלא הי' לו קרקע מעולם. ונראה דכולי האי לא חיישינן שמא שיקרו להודות ע"כ. והוא משום דהוי תרי חששי שמא אקני מטלטלין אג"ק ושמא שיקר להודות וכ"ה להדיא בבעה"ת (שער מ"ג ח"א) וז"ל חדא דילמא אודי דאית לי' מאי דלית לי' ואידך דילמא אקנינהו ניהלי' אגבן לתרי חששות ל"ח ע"כ וזהו כוונת תוס' ג"כ:
וראי' לזה דלא חיישינן לבע"ח מוקדם נ"ל מהא דאמרינן בב"מ (דף י"ז) א"ר אסי אמר ר' יוחנן המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק אי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן. א"ל ר"ז לר"א כו'. רב כהנא אמר כשחייב מודה. א"ה מאי למימרא מהו דתימא האי מיפרע פרעי' והאי דקאמר לא פרעתיו משום דקא בעי למיהדר ולמיזפא בי' זימנא אחריתי ולפשיטי דספרא חייש קמ"ל כו'. וכתבו התוס' בד"ה רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימא א"כ למה נקט הנפק במילתי' דר"י. וי"ל דנקטי' משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפי' כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא ע"כ. והנה לכאורה יש לדקדק מה זה דנקט הש"ס מהו דתימא האי מיפרע פרעי' והאי דקאמר לא פרעתי משום דחייש לפשיטי דספרא אמאי לא קאמר משום קנוניא כמוש"כ התוס' באין כתוב בו ביום. אלא דאין זה קושיא דבנמצא כתוב בו ביום לא שייך חששא דקנוניא לגבות מלקוחות ממנ"פ. דאם הלקוחות קנו קודם יום כתיבת שטר זה פשיטא דגם אם האמת אתו שלא פרע לא יכול לגבות מהם כיון דקנייתן קדמה להלואתו ואי קנו בו ביום לדידן דאין כותבין שעות אלא בירושלים כדאיתא בכתובות (דף צ"ד) בלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות דהלקוחות יחמרו קנייתנו קדמה להלואתך והם מוחזקין. וכמבואר סברא זו במהרש"א בכתובות שם. ואין לומר דמודה כעת כדי שימכור למחר ונמצא דהלואה קודם ויטרוף מלקוחות קנוניא כזו לא שמענו. וע"כ שפיר קאמר הגמ' משום פשיטי דספרא ולא משום קנוניא:
אך אכתי קשה דנהי דלא חיישינן לפסידא דלקוחות מ"מ ניחוש לפסידא דבע"ח ולכך מודה לזה שחייב כדי לעשות קנוניא עליהם דלא ליגבו כל החוב דגם אם לוו באותו יום הא בשני שטרות היוצאין ביום אחד מבואר בכתובות שם דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני ומבואר בראשונים שם דבהלואה גם לשמואל ס"ל יחלוקו. ועוד דגם אם לוו מקודם יום זה שנכתב השטר לא יוכלו לגבות כל חובן דהא דעת כמה רבוותא דאין קדימה לגבי בני חורין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט הש"ס הך חששא דפשיטי דספרי ושביק חששא דקנוניא. א"ו הוא הדבר אשר כתבנו דלא חיישינן לזה וא"ש:
ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"ל שהקשה בהא דאמרינן בב"מ (דף י"ט) מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מידה יחזיר לבעל ניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ובין כך זבנא לכתובתה בטובת הנאה ואתא בעל ומפיק מלקוחות שלא כדין וקאמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול והקשה מהרש"ל דילמא חייבת לאחרים וא"כ משועבדת מדר' נתן דלא מהני מחילה. אבל לפ"מ שכתבנו א"ש. דמשום שמא חייבת לאחרים לא שייך קנוניא משום דהוא תרי חששי שמא יש לה בעלי חובות וגם אם יש לה שמא יפסידו ולכן לא חיישינן לזה:
סעיף י"ד המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפי אומר הנותן או המוכר שיתנהו למקבל או ללוקח לא יתנו לו. הנ"י בב"מ (דף י"ט) הקשה איך חיישינן במתנת בריא שמא כתב לאחר ועתה חוזר בו נחזי בשטר אם הוא הקנאה הא לא מצי הדר בי' ובשטר דלאו הקנאה הא לא כתבינן עד דחזו דמסרי קמייהו עכ"ל הרנב"ר. ותמה ע"ז המהר"ם שיף הא אמרינן להדיא כיון דנפל איתרע וחיישינן לאקרי וכתב. ועי"ש מה שתי' בזה ב' תירוצים ובשיטה מקובצת מביא בזה באריכות לשון הר"ן ז"ל וז"ל. ואי דאמרינן דחיישינן לאקרי ליתא דודאי למסקנא דחיישינן לקנוניא תו לא צריכין לומר דחיישינן לאקרי. וכתי' הא' במהר"ם שיף שם בזה. וכמוש"כ התוס' כם (דף ט"ז) ד"ה אעפ"י דמאן דאית לי' טעמא דקנוניא סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו או אקרי וכתוב לא אמרינן ע"כ הרי להדיא דמאן דאית לי' טעמא דקנוניא לא סבר להא דאקרי וכתוב וכמו דקאמר שם (דף י"ג) ליכא למיחוש דאקרי וכתוב:
אמנם הא דמסיק הר"ן שם דבמכר ומתנה אין צריכין העדים לחוש לכתחילה שמא ימכור בנתים דמילתא דלא שכיחא הוא גם לשמא ילוה בנתיים לא חיישינן דמ"מ גזל גמור לא הוי, אף שבאמת המלוה מוקדם לקנייתם משא"כ בשט"ח אם יטרוף לקוחות שלא כדין הי' גזל גמור לפיכך צריכין העדים לחוש אף לכתחילה אבל בנפל חיישינן אף במתנה עכ"ל. הנה הפוסקים (בסי' רל"ח) חולקין על זה עי"ש בזה בב"י. אלא גם בשטר מכר בעינן שטר הקנאה:
סעיף ט"ו נשבע שפרע וילך לו לפ"מ דמבואר לקמן (סי' פ"ב) בש"ך דאפי' לאחר שבועה א"צ להחזיר שטר ואם מקיים אח"כ גובה בו א"כ נם כאן אם מקיים אח"כ גובה בו. אלא דלא נתבאר איך יעשה כאן דאם יחזיק השטר המלוה אולי יקיים אח"כ ויגבה כולו ואי יתנו ללוה דילמא מקיים אח"כ. ומצאתי לשיטה שם בב"מ פ"ק שכ' דישליש השטר. ותמיהני מסתימת הפוסקים בזה:
סעיף ט"ז המחזיר שטר שמן הדין לא הי' לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו. התוס' בב"ב (דף ע"ו) בד"ה קני כתבו דמכירת שטרות מדרבנן. והאי דאיצטריך בפ' הזהב (דף נ"ו) למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר עכ"ל. ומשמע מזה דהמוציא שטר אף שלא הי' לו להחזירו בעליו גובין בו ונראה שלזה כיון בביאור הגר"א (ס"ק מ"ט) שכתב ועיין בתוס' דב"ב (ד' ע"ו ב') ד"ה קני דאיצטריך ע"כ. ולכאורה הי' נ"ל דע"כ איני יכול המוצא שט"ח להחזיר לבעליו אלא מדרבנן משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל מדאורייתא יש לו להחזיר למלוה. והתם אקרא קאי לכן שפיר תי' דאיצטריך בכה"ג שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר:
עוד י"ל לפמש"כ רש"י בב"מ (דף ז') גבי נפל ליד דיין לא יוציאוהו עולמית לא לוה ולא מלוה. עד שיבוא אלי' או עדים שראו מיד מי נפל א"כ מבואר דבאיכא עדים שראו שנפל מהמלוה מחזירין למלוה. א"כ י"ל דהקרא מיירי בכה"ג שמצא שט"ח שעדים יודעים שנפל מיד מלוה אלא שנתייאש ומוכרו לבעליו ביוקר. או דמיירי שנאבד השטר בכלי שמחזירין למלוה כמבואר בס"ט ונתייאש. או שהי' ג' שטרות כרוכין כמבואר בס"י ונתייאש ומוכרו לבעליו ביוקר:
ובב"מ (דף ט"ז) ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע. וכתבו התוס' ואע"ג דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא כיון דאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן. ובקצוה"ח תמה למה השמיטו דבר זה הרמב"ם והטוש"ע דבאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן ונשאר בצ"ע. ולק"מ דהבעה"ת (שער י"ב) כתב בשם הראב"ד דמפרש הך סוגיא דהוחזק כפרן בעסק אחר וע"ז פריך ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע משום דהוחזק כפרן לממון זה הוחזק כפרן לממון אחר. וי"ל דכן מפרש רש"י ג"כ שכתב הוחזק כפרן פעם אחרת דכוונתו לעסק אחר ודבר זה הביאו כבר (בסי' ע"ט) אבל אינו מוכח לדידהו לחלק באותו ממון באיכא ריעותא דנפילה או לא. והתוס' הוא יחיד לגבייהו לכן השמיטו דבר זה:
וא"ת מאי פריך ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע והיינו עסק אחר נוקמי' בהוחזק כפרן לאותו ממון וע"כ מוכח כתוס' דבאיכא ריעותא דנפילה לא הוחזק כפרן לאותו ממון י"ל כיון דאינו מבואר להדיא להך שיטה. לכן לא הביאו דבר זה. ועוד מצאתי בשיטה שהביא להך שיטה דהראב"ד וכתב דהרשב"א הקשה דלוקמי' בהוחזק כפרן לאותו ממון די"מ דא"כ מאי איריא מלב"ש אפילו מלוה ע"פ נמי. ואף דהרשב"א לא ניחא לי' בהאי תירוצא וכתב משום ריעותא דנפילה מ"מ י"ל דהפוסקים ס"ל בזה כהיש מתרצים:
סעיף י"ח המוציא שובר וכו' במס' ב"מ (דף כ') ד"ה שובר כתבו להקשות ניחוש דילמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציאו הבעל והלקוחות שטרם הא זמנם שוה ואין ידוע מי קודם ויאמר הבעל ללקוחות הביאו ראי' שאתם קדמתם לפי שהוא מוחזק שהנכסים שלו והלקוחות רוצין לטרוף בשביל האשה. ועיין במהרש"א במס' כתובות (דף צ"ד) שכתב דמשו"ה לא הקשו התוס' לעיל (דף י"ג) דמשני דלכך כותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו משום דעדיו בחתומיו זכין לו דניחוש דילמא מכר ללקוחות ביום שנכתב. ולא אמרינן אז עדיו בחתומיו זכין לו משום דכיון דהתם הלוקח מוחזק א"כ אף אם יוציאו שטרם שזמנם ביום אחד לא מפסדו הלקוחות דסוף סוף ישאר בידם כיון דהם מוחזקים וקשה לי דאמאי לא הקשו התוס' לעיל (דף י"ט) אהא דאמרינן מצא שטר שחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד. ופריך הש"ס שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבדא וקנה ניכסין מניסן ועד תשרי ואזל הרב וזבנוהו ומפיק לי' לשחרור דכתב בניסן וקא טריף לקותות שלא כדין הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא לחירות מתחת יד רבו. וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שפיר יקשה דאף לאביי לא אתי שפיר דניחוש דילמא ביום שנכתב השחרור אזל עבדא וקנה נכסין ואזל הרב וזבינהו דאז לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציא השחרור יטרוף מלקוחות ואי משום דהלקוחות מוחזקין הא השיטה מקובצת כתב דה"ה דאיכא חששא שמא מכר העבד עצמו והש"ס חדא מינייהו נקט וא"כ בהך חששא אף לאביי לא אתי שפיר דניחוש שמא מכר העבד ביום שכתב להעבד השיחרור ואז כשיוציאו שטרם שזמנם שוה יפסידו הלקוחות והכא העבד הוא מוחזק בעצמו כמוש"כ התוס' בגיטין (דף י"ז) ד"ה מפני מה דלכך תקנו זמן בשטר שחרור דפעמים שהי' אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו שחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר שלך קודם לשיחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד עי"ש והוא דקדוק חזק כמוש"כ: ונראה דהתוס' ס"ל דליכא כלל הך חששא דשמא מכר העבד עצמו וכמוש"כ לתרץ קושיית השיטה מקובצת בתשובת רעק"א (סי' ר"כ) דהחששא הוא רק ללקוחות שלא באחריות ובעבד אם מכר העבד לאחר ובאמת הי' משוחרר נמצא שמכר לו בן חורין והוי מין אחר ולענין זה אף שלא באחריות צריך להחזיר לו מעותיו ולא מפסדי הלקוחות ודו"ק:
ואם נמצא ביד המלוה שובר על אחד משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כת"י הלוה. בש"ך הכשיר כשהוא כת"י הלוה והביא הירושלמי דפריך והתניא שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע. הא נמצא פרוע מאי כדון אמר ריב"ב תיפתר כגון הדא דייתקי שאין אדם מצוי לפגם דייתקי שלו נמצא דהא דסימפון היוצא מיד מלוה אינו אלא כמשחק. ופסול אינו אלא כשכתוב על שטר הלואה ולא על שטר מתנה עי"ש:
ובזה י"ל כוונת המהרש"א בב"מ (דף כ') שכתב אהא שכתב רש"י שם והכא במלוה עסקינן מדקתני מצא שטר בין שטרותיו כו' וכתב המהרש"א ור"ל בהלואה שנעשה בו הסימפון. ורבים עמדו מה בעי בזה המהרש"א ועיין מהר"ם שיף. ולפי המבואר א"ש דלכאורה מאי פריך מהא דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות דילמא מיירי בסמפון דמתנה דמהני כהירושלמי דאין אדם עשוי לפגם דייתקי שלו וצ"ל כמוש"כ השיך (ס"ק נ"א) דמשמע לי' להש"ס דמיירי בכל שטרות. לזה כתב רש"י דקאי ארישא מצא שטר בין שטרותיו דמבואר דמיירי בהלואה כפירש"י במתניתין שם. דמצא שטר בין שטרותיו ביד שליש וזה בשטרי הלואה שיש בין מלוה ללוה שפרע מקצת ומשלישן משא"כ בשטרי מתנה אין דרך להשליש. וא"כ ה"ה סיפא דאם יש עמהם סמפונות מיירי בהלואה. וזהו שכתב המהרש"א דמש"כ רש"י והכל בהלואה שלא לפרש במלוה אלא ר"ל במלוה והיינו בהלואה וא"ש ודו"ק:
עוד י"ל הא שכ' רש"י והכא במלוה עסקינן היינו במלוה והוא דק"ל מאי פריך אהא דסמפון היוצא מתח"י המלוה פסול מהא דאם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות דילמא מיירי המתניתין ביורשים משא"כ במלוה דטוען ברי. ולזה פי' דבמלוה עצמו עסקינן מדקתני מצא שטר בין שטרותיו דהוא במלוה עצמו וה"נ סיפא דיש עמה סמפונות. ועיין ש"ך לקמן (ס"ק ס"א) מה שמחלק שם בי מלוה ליורשים בזה עי"ש:
בתומים סימן זה הביא קושיא לשיטת התוס' בסנהדרין דקטן לית לי' זכי' כלל א"כ מאי פריך בב"ב (דף קכ"ז) יכיר למה לי הא אי בעי למיתב לי' במתנה וכו דילמא אחא קרא היכא דאמר על בן קטן שהוא בכור. ותי' בנתיבות דיכול להקנות לאחר ע"מ להקנות לקטן לכשיגדיל דקני ע"מ להקנות מהני אפילו למי שלא בא לעולם כמבואר בנדרים (דף מ"ח) ויש לומר דלא ניחא להו בתירוצו משום דבנדרים (דף מ"ח) איתא א"ל רבא לרב נחמן והא מתנה בית חורין דקני ע"מ להקנות הוא. ולא קא קני משמע דסבר כפומבדיתא שם דקני ע"מ להקנות לא קני והרי בב"ב פריך שם רנב"י לרבא יכיר למה לי ולדידי' ליתא להאי תירוצא דיכול להקנות דס"ל דקני ע"מ להקנות לא קני: