אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן נז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן נז

סימן נו

סעיף א':

אסור להשהות שטר פרוע בכתובות (דף י"ט) במערבא אמרי משמי' דרב אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע ועיין מהרש"א בפרק בתרא דיומא דעול אינו בגלוי עיי"ש. והכא מבואר בתוס' וראשונים און מעיקרא הוי שקר. ועולה אמת מעיקרא אבל אח"כ נעשה שקר. וזהו אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים דמעיקרא שקר ודבר שבגלוי הוא. וכדאמרינן בנדה (דף מ"ב) מה ידיו מאבראי ולכן כתיב אם און בידך פי' דשטר אמנה ושטר פסים שהוא דבר שבגלוי הרחיקהו. ואל תשכן באהליך עולה שהוא דבר שבסתר מאחר דמעיקרא אמת הי' ואינו ידוע מהפרעון דשטר קלא אית לי' אבל לא הפרעון ולכן כתיב בזה באהליך שהוא דבר שאינו בגלוי וידוע ואיכא אל תשכן בזה:

ובזה יתבאר היטב הא דבאון הקדים הפעולה לאזהרה ובעולה הקדים האזהרה להפעולה דבאון דגם מעיקרא און. שפיר קאמר אם און בידך הרחיקהו. משא"כ בעולה דמעיקרא אמת. לכן אמר אל תשכן מה ששכן אצלך בהיתר עד הפרעון אל תשכן עולה לאחר הפרעון וזה נכון:

ואם אינו רוצה להחזיר כו' ומנדין אותו והוא משום לאו דדברי קבלה דאל תשכן באהליך עולה כמו דמבואר בכל הפוסקים. ונ"ל דאף דיש מי שסובר דד"ק כד"ת דמי וכמו שהארכתי (בסי' ל"ד) בזה מ"מ האי איסורא אינו אלא איסור דרבנן גרידא. ואינו אלא אסמכתא בעלמא לפ"מ דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. ופריך והא כי כתב לה אתורף הוא דכתב אלא אימא משום שנאמר וכתב לה לשמה. אלמא דאי אמרינן שנאמר. הוא דאורייתא אבל משום שנאמר. אינו אלא מדרבנן ומה"ט ביארתי הא דמבואר ברמב"ן פ' אמור והובא בכס"מ (פ"ה מה' כלי המקדש) דהא דכ"ג אינו יוצא כשמת לו מת אינו אלא מדברי סופרים. וקרא דמן המקדש לא יצא אינו אלא אסמכתא בעלמא. משום דאמרינן בסנהדרין (דף י"ח) מת לו מת אינו יוצא כו' משום שנאמר ומן המקדש לא יצא. ומדקאמר משום שנאמר ולא קאמר שנאמר אינו אלא אסמכתא בעלמא ומשום גזירה. ומה"ט מש"כ הש"א בתשו' דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריי' לבד. משא"כ במק"א דאינו אלא מדרבנן מבואר כן מהא דאמרינן בסוכה (דף י"א) משום שנאמר זה אלי ואנוהו [אף דבמנחות (דף כ"ז) משום זה אלי ואנוהו): ואתי שפיר הא דאמרינן בביצה (דף י"ד) אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור. משום שנא' לא יעלה עליך ומחקו בספרים האי משום שנאמר לא יעלה עליך דהא אדרבא מהאי קרא אינו משמע אלא לבישה. ולפי האמור א"ש. משום שנאמר לא יעלה עליך גזרו הצעה אטו לבישה וכמבואר בשנות אלי' פ"ט דכלאים עיי"ש בזה. [ובשבת (דף צ"ד) ודבר זה אף בתל אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר. וכתב הרמב"ם (בפי"ב מהל' עכו"ם ה"י) דלוקה. והראב"ד כ' דאינו לוקה דלא אמרו אלא אסור. משמע דס"ל דאיסור תורה מיהא איכא. ואפילו נאמר דאינו אלא איסור דרבנן לדידי' מ"מ לא כתב ה"ט דמשום שנאמר ועכ"פ להרמב"ם ודאי ליתא להאי כללא. ובחגיגה (דף ז') ואין נראין ריקנין משום שנאמר ולא יראו פני ריקם אף דהוא דאורייתא ואכמ"ק להאריך בזה]:

ולכן כיון דאמרינן בכתובות (דף י"ט) אריב"ל אסור לו לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ולא קאמר שנאמר. ש"מ דאינו אלא מדרבנן וכן לעיל שם אסור לו לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן וגו' ג"כ אינו אלא מדרבנן. וכן הא דקאמר שם איתמר ספר שאינו מוגה אר"א עד שלשים יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן וגו' ג"כ אינו אלא מדרבנן: ומעתה הא שכ' הכס"מ דבדרבנן אינו אלא מ"מ ולא נידוי מ"מ הכא דלהבא הוא י"ל דמודה דמנדין. וכ"ש דניחא לשיטת הר"ן הובא בש"ך יו"ד (סי' של"ד) דבכל איסור דרבנן מנדין עיי"ש:

אלא דק"ל אכלל זה. מהא דיומא (דף י"א) ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות יש בהן חובת מצוה למקום משום שנאמר וכתבתם על מזוזות וגו' אע"ג דהוא מדאורייתא ובב"מ (דף קי"ד) משום שנאמר ולך תהי' צדקה כו' עיי"ש:

ומעתה מש"כ (בסי' ל"ד) אי בדרבנן אין אדם משים עצמו רשע לפ"מ דמסיק בכתובות שם דעדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע דהא לחתום על שטר אמנה אינו אלא איסור דרבנן דהא בכתובות קאמר ר"ש ברי' דר"א ש"מ מדר"כ דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה. דעדים שאמרו אמנה הי' דברינו אינן נאמנין מ"ט כיון דעולה הוא. ואעולה לא חתמי. וכיון דשטר אמנה אינו אלא מדרבנן גם עדים שחתמו אינו אלא מדרבנן מאחר דהלוה מאמינו. ואפילו הכי אמרי' אין אדם מע"ר. מיהו זה י"ל דאף דמוכח מכאן דא"א מע"ר גם בדרבנן מ"מ היינו אם האיסור דרבנן שמא יבוא לאיסור דאורייתא. דהכא אם יגבה שלא כדין קעביד איסור דאורייתא אבל הכא דהאיסור דרבנן עיקרו דרבנן י"ל דשפיר משים עצמו רשע ג"כ:

ויש לחקור אם בלוה שנותן שטר אמנה איכא משום לפני עור או לא. והוגד לי שבס' בית שמואל אחרון כ' בפשיטות דאיכא לפני עור בלוה וכדהא דאמרינן בב"מ (דף ע"ה) המלוה מעות לחברו שלא בעדים איכא משום לפני עור וגו'. [ולפמש"כ שם הפ"ח הבאתיו (בסי' ע') דר"ל דאמר גורם קללה לעצמו לא ס"ל הא דלפני עור וכ"כ הכנה"ג שם, א"כ ליכא גם הכא ל"ע. מאחר דכעת ליכא איסורא אלא שמא יבוא לאיסור לכן ליכא ל"ע בזה. ועמש"כ שם בזה]:

גם י"ל דלהש"ס דילן שם בכתובות (דף י"ט) דעדים אין רשאין לחתום על שטר אמנה אף דהלוה מאמינו משום דיבוא לעולה והוי ג"כ משום לפני עור דומיא דעדים שחתמו על שטר רבית דאיכא משום ל"ע. כמבואר בב"מ (דף ע"ה) ה"נ איכא בלוה משום לפני עור דומיא דרבית שם. משא"כ להירושלמי בפ"ב דכתובות דמותר לחתום אלא דאסור לקיים וע"כ משום דהלוה מאמינו והשתא ליכא איסור אין בזה משום לפני עור ה"ה דבלוה ליכא משום לפני עור:

וי"ל דר"י אמר רב דס"ל שם בכתובות דהאומר שטר אמנה אינו נאמן ומשום דעדים אין רשאין לחתום על שטר אמנה. לשיטתי' אזיל דאמר בב"מ (דף ע"ה) דהמלוה לחברו שלא בעדים איכא משום לפני עור. דשמא יבוא לאיסור ה"נ אין רשאין לחתום על שטר אמנה שמא יבוא לאיסור [ורב דס"ל בירושלמי דמותר לחתום צ"ל דאמוראי אליבא דרב או כמוש"כ תוס' בכ"ד ביבמות (דף ע"ג) ובכתוב' (דף ק"ב) דמירושלמי לבבלי אין זה סתירה דמצינו כיו"ב]:

ובזה י"ל הא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) שאל ר"ל את ר' יוחנן זו ששנוי' במשנת בר קפרא כו' אם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא שמכרתי לך ולא נתת לי דמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר לימא ר"מ היא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא רבנן א"ל לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו והא מיפלג פליגי דתנן אינן נאמנין לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א נאמנין א"ל אי עדים אלימי ומרעי שטרא איהו כל כמיני' ופרשב"ם והכא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דאמר לוה כתבתי שטר זה אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא. דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא. דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן ליכתוב כו' ע"כ. וי"ל דר"ל דשאל לר' יוחנן לשיטתו דס"ל במלוה מעות שלא בעדים דליכא לפני עור מאחר דליכא איסורא השתא. וא"כ גם עדים יכולים לחתום על שטר אמנה וא"כ ליכא מנו במקום עדים כלל בזה. מיהו י"ל דאפילו אי נימא דמלוה שלא בעדים ליכא איסור מאחר דאכתי לא עביד איסורא מ"מ בשטר אמנה דאיסור דאל תשכן נאמר תיכף על המלוה איכא לפני עור משום איסורא דמלוה. וכן כבר מבואר בתוס' ע"ז (דף כ"ב) ד"ה ותיפוק לי'. דאפילו באיסור דרבנן איכא צ"ע עיי"ש בזה. [והא דלא כתבו הפוסקים כאן דאסיר להשהות שטר אמנה הוא משום דכ"ש הוא משטר פרוע כדאמרינן בכתובות שם מאן דמתני שטר פרוע כש"כ שטר אמנה לכך לא כתבו כאן דין זה מרוב הפשיטות בזה]:

מיהו העיקר נ"ל דליכא לפני עור בלוה מהא דכתב רשב"ם בב"ב (דף קנ"ד) איהו כל כמיני' דמגו במקום עדים הוא. דעדים לא חתמי אעולה ותיפוק לי' דאיהו עצמו קעביד איסורא דל"ע וגם קיי"ל (בסי' מ"ו) דנאמן לומר אמנה במגו דמזויף ואי איכא איסורא. הא במקום שמשים ע"ר לא מהני מגו כמבואר בכללי מגו. והוי כעדים דלא מהימני לומר אמנה אף דאית להו מגו באין כת"י יוצא ממקו"א. א"ו דליכא איסורא מאחר דהימני'. ול"ד לעדים דהם אינן רשאין לעשות כן. מאתר דאיכא נפ"מ למשועבדים. ובפרט לפ"מ דמשמע בריטב"א מגילה (דף כ"ח) דהא דאסור להלוות לחברו שלא בעדים אפי' איסור דרבנן ליכא. דאינו אלא כהא דאסור לאדם שיעשה שותפות עם נכרי. דאינו אלא חסידות בעלמא והוא שלא יעשה חברו איסור. אבל לא שנימא שלא יבוא לאיסור שיעשה חברו בקום ועשה. שאפי' חסידות ליכא ואף דשטר גרע מ"מ התם בשוא"ת. אבל הכא אם יעשה אינו חושד אף שיש לו שטר מ"מ כל אגב גבי' בעי. ואינו אלא שמא ישכח או שכיב ונפל קמי יתמי משא"כ התם תיכף רוצה לכפור וכמוש"כ לקמן (סי' ע') בזה. ואמנה במקצת איכא ע"כ משים אל תשכן וגו' כמבואר בסמ"ע (סי' פ"ד) עיי"ש: ואי איכא איסורא בפורע מקצת בלא עדים ובלא שובר משים לפני עור כמו במלוה. לא מצינו בשום מקום איסור בזה. א"ו דיש חילוק בין שוא"ת לקים ועשה. דלהא לא חיישינן שמא יתבענו שנית במאמינו משא"כ עדים איכא איסורא אף במקצת אמנה כמוש"כ הסמ"ע (סי' פ"ד ס"ק י"א) א"ו דעדים שאני מלוה ובלוה ליכא איסורא וה"ה לכולו אמנה דליכא איסורא ללוה בזה:

ואין לומר דה"ט דחששו רז"ל שלא להלוות בעדים ולא חששו לפרעון שלא בעדים משום דאמרינן בב"מ (דף ל"ה) לוה מקיים בי' במלוה תומת ישרים תנחם. ומלוה מקיים בי' בלוה וסלף בוגדים וגו'. עיי"ש דיש לו למלוה נאמנות יותר מלוה דלא מצינו דנתנו חז"ל נאמנות למלוה יותר מלוה ואפשר לומר מאחר דהלוה מחזיק את המלוה לנאמן לא הטילו איסור שלא לפרוע בעדים דלא יזהרו בזה והעיקר כתי' ראשון בזה. גם משום שלא תנעול דלת בפני לוין לא רצו לעשות איסור בזה. ועיין בש"מ ב"מ (דף י"ג) בד"ה לא חיישינן לפרעון ולקנוניא וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה א"נ דילמא קנוניא על בע"ח עביד שלא יגבה מאותן שחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא שיגבה מלקוחות שלא כדין לא חיישינן עכ"ל ע"ש בזה: נתבאר מכ"ז דא"א לומר דאיסורא ללוה שלא לחת שטר אמנה משום מלוה שלא בעדים שמא יכפור. אלא י"ל שאיכא איסורא דלפני עור שמלוה קעביד איסורא דאל תשכן ולהירושלמי אינו עובר אלא לאח"ז שהבטיחו ללוה להלות ואינו לוה כמוש"כ הק"ע שם. לכן מותר לעדים לחתום. משא"כ אליבא דידן. דעדים אסורין לחתום ודאי המלוה קעביד איסורא כשמקבל שטר כזה משום אל תשכן וא"כ שפיר י"ל דאיכא איסור ל"ע בלוה. ומש"כ בס' הנ"ל דלכך קיי"ל (בסי' פ"ב) בלוה שטוען אמנה דלא מהימנינן לי' ולא מהימן במגו דפרוע א"ו דאיכא איסורא דל"ע:

והיכא דמשים עצמו רשע לא מהימן במגו כבר הוכחנו דלוה נאמן אמנה במגו דמזויף. ושאני התם דלא אמרינן מגו לחייב שבועה כמוש"כ בגדו"ת וכמוש"כ (בסי' פ"ב) להוכיח מזה כהגדו"ת עיי"ש וע"כ משום ל"ע לא שייך א"א מע"ר דלאו כ"ע ידעי והוי כשוגג. ואין לומר דלכך ליכא ל"ע מאחר דללוה ליכא איסורא ודמי לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה שכ' התוס' בב"מ (דף י') דלישראל ליכא לפני עור ול"ד לרבית דללוה איכא ל"ע משום דהתם האיסור נאמר על שניהם משא"כ הכא דאל תשכן לא נאמר אלא על המלוה. דשאני החם דלישראל אינו במציאות כלל האיסור גרושה משא"כ הכא אי הוא הי' המלוה יש בו איסור שייך ל"ע ג"כ:

אולם יש לחקור אמאי משהה שטר פרוע משמע דתיכף איכא אל תשכן משפרע לו הלוה וכן שטר אמנה. והרי אמרינן התם בכתובות (דף י"ט) אר"א ספר שאינו מוגה עד ל' יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו. משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה. ומאחר דאל תשכן אין פחות מל' יום. א"כ גם בשטר אמנה ופרוע נימא כן. דאין פחות מל' יום ובשלמא למערבא שם בכתובות דאמרי אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע. א"כ שטר אמנה האיסור תיכף כשמקבל המלוה השטר דהרחיקהו משמע תיכף. אבל שטר פרוע דהוא משום אל תשכן נימא דאין האיסור אלא לאחר ל' יום [יש לומר הא דשלשים יום הוא מדכתיב אל תשכן שלא יהי' אלי שהוא ל"א יום. ועד ל' יום מותר. ושוב אח"ז מצאתי במעיו"ט ריש הלכות קטנות שכ' כן]:

ולפמש"כ דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן הם אמרו בשטר פרוע דהאיסור בתחילה משום שמא שכיב ונפל קמי יתמי ומה גם דבידו להשיב אח השטר תומ"י משא"כ בספר דאין בידו לתקן וצריך מגיה ברוב פעמים ונתנו לו זמן ל' יום כמו כל זמן ב"ד שהוא ל' יום. משא"כ להריטב"א דמשמע מאל תשכן דאין שכונה פחות מל' יום א"כ שטר פרוע נמי כן:

אמנם לפמש"כ הריטב"א וז"ל מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה פי' ואין שכונה פחות מל' יום ע"כ אלמא דמל' יום ואילך האיסור אם הוא משהה שלשה ימים דאין שכונה פחותה מג' ימים. א"כ ה"ה לשטר אמנה ושטר פרוע ליכא איסורא דאל תשכן פחות מג' ימים ובאמנה י"ל איסורא תיכף משום און בידך הרחיקהו אבל פרוע דאינו אלא משום אל תשכן ליכא איסורא בפחות מג' ימים. והא שכ' הריטב"א דאין שכונה פחותה מג' ימים הוא כמו דאמרינן בע"ז (דף כ"א) אר"י ובלבד שלא יעשנה שכינה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם ועיין ביו"ד (סי' ש"מ) ומזה הוציא הריטב"א דה"ה לזמן דאין שכונה פחותה מג' ימים. ויותר נ"ל דט"ס הוא בהריטב"א וכצ"ל שלשים יום מדכ' זה לפירוש הא דמכאן ואילך אסור פי' ואין שכונה פחות מל' וצ"ל קודם סוף שלשים מאחר דמיכן ואילך אסור וכשיהיו שלשים דאז יהי' באל תשכן ולפ"ד הריטב"א דאל תשכן אין פחות מל' יום א"כ גם בפרוע כן:

ומעתה נ"ל הא דאמרינן בב"מ (דף ק"ח) מאי משכנתא דשכונה גבי' למאי נפ"מ לדינא דבר מצרא דזה אינו אלא אי שלשים יום אבל פחות מזה לית בי' משום דינא דב"מ דאין שכונה פחות משלשים יום וכמו שנתבאר בזה כן נ"ל:

גם בהא אי איכא לפני עור בלוה שנותן שטר אמנה. י"ל דהא לבני מערבא אינו אלא עשה דד"ק אם און בידך הרחיקהו ובשטר פרוע הוא ל"ת משום דבשטר פרוע יכול לבוא יותר לתקלה מבשטר אמנה דמיפרע לא דייק משא"כ באמנה. ול"ת חמור מעשה כמבואר ביבמות (דף ז) וא"כ אף דבעשה דד"ת איכא לפני עור כדמשמע מתוס' גיטין (דף י') ד"ה מצת כותי אבל בעשה דד"ק ליכא ל"ע ובפרט דאינו אלא מדרבנן ואף דגם באיסור דרבנן איכא ל"ע מ"מ י"ל דעשה דד"ק קיל ועי' מש"כ (בסי' קפ"ב) בזה. אבל אנן קיי"ל דגם באמנה איכא בל תשכן כמוש"כ (בסי' מ"ו) דעדים שאמרו אמנה הי' דברינו אינם נאמנים דלא חתמי אעולה וא"כ תירוץ הראשון נראה עיקר:

ואף אם המלוה נותן שובר ג"כ איכא משום אל תשכן כמוש"כ הש"ך (בסי' ס"א) וכ"ה ברש"י בשבת (דף ע"ט) וכמוש"כ השע"מ ואם כותב ע"ג שהוא פרוע מהני. אך זה יש להסתפק אם מהני שיכתוב המלוה שובר אצלו ויניחהו אצל השטר או שיכתוב בצידו שהוא פרוע או שאינו אלא לקיום על חוב אחר. כיון דעיקר החשש שמא יאבד השובר ויחזור ויגבה בשטר כמוש"כ רש"י שם וזה לא שייך כאן דחששא רחוקה היא. שמא יאבד השובר ולא השטר כשמונחים ביחד. וכש"כ אם נכתב בצידו אף דיכול לקרוע מה שנכתב בצידו ולגבות שנית. מ"מ נ"ל דלא חיישינן לזה. והא דכתב הרשב"א בת"ה (שאלה קצ"ה) דאסור להחזיק על חוב אחר שמא ימלך ויתבענו למחר בשטר שנמחל שעבודו. י"ל דל"ד דהתם שפיר איכא האי חששא משום דיש לו חוב אחר עליו אבל שיתבענו בחנם שנית לא חיישינן. ובמחזיק על חוב אחר איכא, איסורא משום און בידך הרחיקהו. דהוי כאמנה דמעיקרא און כמבואר בכתובות שם ומהרשב"א הנ"ל עיי"ש. ומהשו"ע שכ' או יכתוב שובר וימסרנו ללוה לפ"ד הש"ך דמיירי באיסורא ואפ"ה בעינן שימסרנו ללוה. משמע דלא סגי במה שיהי' אצלו השובר לבד. ועיין מש"כ ביו"ד (סי' קע"ז) בעיסקא להקל בנכתב בצד השטר או שמניח אצל השטר וה"ה כאן. ומעתה מש"כ המהרש"א בסוכה (דף כ"ח) תוכחת מגולה על משהה שטר פרוע על חוב אחר מבואר להדיא כן ברשב"א הנ"ל וכמוש"כ:

ובמדרש פ' בהר דרשו על הא דכתיב (ישעי' נ"ח) אם תסיר מתוכך מוטה זה משהה שטר פרוע. והוא כמוש"כ למעלה בדברינו דעול הוא בסתר ואון הוא בגלוי ודרך הכתוב לפעמים להקדים עול לאון כמו זורע עולה יקצר און. וכן ביארנו הא שכתוב בתהלים אף בלב עולות תפעלון שהוא בסתר בארץ חמס ידיכם תפלסון שהוא בגלוי כדדרשינן בנדה (דף מ"ב) מה ידיו מאבראי שהוא בגלוי עיי"ש. וזה שאמר אם תסור מתוכך מוטה שהוא עול כדדריש בכתובות (דף י"ט) אל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע. ומסיים שלח אצבע ודבר און שהוא בגלוי ואשרי אדם שאינו משהה שטר פרוע ויקוים בו הברכות המבוארים בישעי' שם בזה:

נלפע"ד דאפילו אם נתרצה הלוה שיהי' אצל המלוה השטר פרוע ואמר אני מאמין אותו מ"מ אין המלוה רשאי להשהות אצלו וכן משמע לי מהא דבכתובות (דף י"ט) דריש מאם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים כו' ואל תשכן וגו' זה שטר פרוע והרי שטר פסים ושטר אמנה ברצון הלוה היא. ואפי"ה אסור א"כ ה"ה לשטר פרוע. ומצאתי בתשב"ץ (ח"א סי' כ"ד) שכ"כ בפשיטות. ובאו"ת כתב דריצוי הלוה מהני והנתיבות חולק עליו. והרי להדיא מבואר בתשב"ץ דלא מהני וכ"ה בש"ך לקמן (סימן ס"א ס"ק ט"ז) עיי"ש בזה:

ואם יש לו להמלוה עוד דו"ד ג"כ אינו רשאי להחזיק בשביל זה שטר פרוע וכמוש"כ המהרש"א בסוכה שם (דף כ"ט). ואפילו מאן דמיקל לאשהויי משום פשיטי דספרא שאני התם דהחוב הוא מזה העסק משא"כ בעסק אחר וכזה מבואר בנה"מ ג"כ. וכמוש"כ מהרש"א מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ה (שאלה קצ"ה) שכ"כ בפשיטות. והא שכתב הש"ך דאפילו כולו פרוע יכול לתפוס על דבר אחר אין זה אלא אם כתב על גבי השטר אבל בלא"ה אסור וכמו שביארנו: ואם מותר שטר אמנה ע"י שישלישו אותו מבואר בתשובת הרי"ף (שאלה רמ"ב) דאסור וז"ל שם ואפי' ע"י שליש אסור ליתנו שמא ימות השליש ויפול לידי מי שנכתב על שמו ויתבענו ע"כ. ועיין בב"י ביו"ד (סי' קע"ז) בבד"ה שם שהביא דעת הריטב"א מהא דב"מ (דף ס"ח) דלא יכלול הרבית עם הקרן שמא יפול קמי יתמי דביד שליש מותר וא"כ ה"ה כאן:

אבל מותר להשהות שטר של מנה אעפ"י שאינו חייב אלא חמשים והוא שיכתוב שובר על גביו ממה שנפרע ועיין ש"ך דאף בלא כתיבת שובר מותר דלא שייך אל תשכן אלא כשאינו צריך לשטר עוד. ולא כשעדיין צריך לשטר. ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דתנן בכתובות (דף נ"ד) ר"י אומר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת התקבלתי מנה. ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי חמשים זוז. ופריך שם (דף נ"ו) טעמא דכתבה לי' אבל ע"פ לא והא שמעינן לי' לר"י דאמר דבר שבממון תנאו קיים. וקשה מאי פריך הא י"ל דלכך קתני והיא כותבת דלא תהא עוברת משום אל תשכן שבהכתובה כחוב מאתים ובאמת אין לה אלא מנה. לכך כותבת שובר דאז ליכא משום אל תשכן וגו' אבל לעולם לענין עצם המחילה י"ל דגם בע"פ מהני. א"ו מוכח כדעת הש"ך דאפי' בלא כתיבת שובר ליכא איסורא דאל תשכן בגוונא דא שעדיין צריך לשטרא:

מיהו יש לדחות עפמש"כ התוס' בכתובות שם דמאי פריך. דילמא מאי כותב אומר ותי' דמדקתני בברייתא שם (דף נ"ו) רמ"א כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות ר' יוסי אומר רשאי. ר' יהודה אומר כותבת אלמא דדוקא כותבת קאמר. וה"נ כיון דר' יוסי אומר רשאי. והוא ג"כ ודאי דס"ל לאו דאל תשכן. ואפי"ה לא בעי כתיבה משום דלא מיירי בזה אלא בעיקר המחילה וה"נ ר' יהודה דס"ל כותבת לא קאי אלאו דאל תשכן אלא אעיקר המחילה. ועיין ביאור הגר"א שמשמע דבשובר ליכא דין פוגם שטרו ועיין לקמן (סי' פ"ד ס"א) ובביאור הגר"א שם ומהרי"ט (ח"ב סי' קכ"ג) וצל"ע:

הש"ך (בסי' ס"א) כתב דאף דכותב לו שובר מ"מ אם משהה השטר פרוע עובר משום אל תשכן וגו' דשמא יאבד השובר. והוא עפמש"כ התוס' בכתובות (דף י"ט) והרא"ש המובא בשיטה שם. דעולה נקרא אף שעתה אמת אלא שאח"כ נתגלגל הדבר לשקר נקרא עילה עיי"ש. וא"כ כיון שיוכל לבוא לידי שקר שייך בזה אל תשכן באהליך עולה ודו"ק. וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ש ובשו"ת חיים שאל (סי' נ"א) דאפי' בכותב שובר איכא ג"כ הך איסורא דד"ק:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה