אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן מו
סעיף א':
המוציא שט"ח וכו', הנה במודה בשטר שכתבו פסק הרשב"ם כשמואל דס"ל בב"ב (דף קנ"ד) מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אבל התוס' שם חלקו על זה ופסקו דצריך לקיימו ונ"ל די"ל דשמואל לשיטתו אזיל ולכך ס"ל א"צ לקיימו אבל לדידן שפיר קיי"ל דצריך לקיימו דהנה התוס' בכתובות (דף י"ט) כתבו על הך דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אבל אין לומר דלכך לא מהימן פרעתי דחזקה שטרך בידי מאי בעי. דהא כי טעין אמנה נמי לא מהימן והמהרש"א שם כתב דטעמא הא דאמנה לא מהימן הוא כמוש"כ תוס' שם אליבא דר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים משום דכיון דמודה שהשטר נכתב כהוגן לא מהימן לאורועי שטרא משא"כ בשאומר פרעתי שפיר הוי הטעם משום דשטרך בידי מאי בעי וכ"כ בשיטה שם. ובאמת כן משמע מפרש"י שם. והנה טעמא דמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומהימן לומר פרעתי אף דהוא נגד הסברא דשטרך בידי מאי בעי, צ"ל דזימנין המלוה אישתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' כמוש"כ תוס' בב"ב (דף ע'). והנה בב"מ (דף ט"ז) אמרינן אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעביד נפשי' ואי משום פרעון אם איתא דפרעי' מקרע הוי קרע לי' לשטרא כו' אלא אמר רבא כו' אישתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי'. הרי דשמואל ס"ל דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרע שטרא ביד מלוה מאי בעי דמיקרע הוה קרע לי' ורבא ס"ל דאשתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי'. אבל שמואל ל"ל הך סברא דאשתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' ולכן ס"ל דמודה בשטר שכתבו א"ל לקיימו ולא מהימן שפרע משום דשטרך בידי מאי. בעי. משא"כ אליבא דידן דקיי"ל כהך סברא דאישתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר דהא שמואל דלא חייש לפרעון איתותב שם דף י"ד) לכן שפיר אפ"ל דצריך לקיימו וזה נכון:
ובזה י"ל דרבא לשיטתו דאמר בשבת (דף ע"ט) דכו"ע ס"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ משמע דס"ל כן להלכה וכמו שהוכיחו התוס' שם (דף ע"ח) דלהכי קיי"ל כן משום דס"ל בב"מ (דף ט"ז) דאמרינן אישתמוטי קמישתמיט א"נ אפשיטי דספרא וכו' ולכן א"ל שטרך בידי וכו' דחיישינן לפרעון:
ובזה אתי שפיר הא דאמרינן בב"ב (דף ע') בעא מיני' רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתים לך מהו. מי אמרינן מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי וכו' א"ל סוף סוף כי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי. ה"נ מאי נאמן נאמן בשבועה ע"כ דרב עמרם לשיטתו אזיל דרב עמרם אמר בב"מ (דף ט"ז) אף אנן נמי תנינא כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר אלמא דס"ל כשמואל דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעי' מיקרע הוה קרע לשטרא. ולית לי' הא דאישתמוטי קא משתמיט א"נ אפשיטי דספרא זייר ולכן חזקה דשטרך בידי מאי בעי אלימא טובא. וע"כ לשיטתי' פריך ולימא לי' שטרך בידי מאי בעי. ואפי' בשבועה לא מהימן וא"ל רב חסדא כמו דנאנסו דנאמן ה"נ נאמן במגו לומר החזרתי וא"ל רב עמרם אפי' לשיטתי' דר"ח סוף סוף לאו שבועה בעי ושם בב"ב קאמר בתר הכי לימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו. ודייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי מ"ס מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ומ"ם לא מצי אמר כו'. והיא דדייני גולה הוא שמואל כמו שפרשב"ם שם כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף י"ז) ושמואל לטעמי' דס"ל בב"מ שם (דף ט"ז) דלא אמרינן הך סברא אישתמוטי קא משתמיט ולכך ס"ל דאמרינן שטרך בידי מאי בעי והוי חזקה אלימתא. ולכך נשבע וגובה כולו. אלא דמסיק לא דכו"ע כו' עיי"ש וא"ש:
ועפ"ז מיושב הא שכתבו התוס' בב"ב (דף ה') להקשות מאי מבעיא אי אמרינן מגו במקום חזקה תפשוט דלא אמרינן מגו במקום חזקה מדרמב"ח דאחר בשבועות (דף מ"ה) המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ולא מהימן לומר החזרתי לך במגו דאי בעי אמר נאנסו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכ"ש דלא אמר מגו במקום חזקה דחזקה עדיף דא"צ שבועה וטעמא דשטרך בידי לא מהני לפוטרו משבועה ושמא סוגיא דהכא דלא כרמב"ח ע"כ. ולכאורה הי' אפשר לתרץ דהתוס' שם כתבו דלכך חזקה דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפטור משבועה משום דאפשיטי דספרא זייר לי' והרי בפקדון כתבו התוס' לקמן (דף ע') דלא שייך אפשיטי דספרא זייר וא"כ לכך הוי חזקה אלימתא ועדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. וכן מצאתי שתירץ כן הש"מ אמנם התוס' שפיר הקשו דאכתי איכא משום אישתמוטי קא מישתמיט כמוש"כ בשבועות (דף מ"א) וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף ע') בהא דפשיט דהמפקיד אצל חברו בשטר נאמן לומר החזרתי ולא מצי אמר שטרא בידי מאי בעי משום דשמא אבד השטר והתוס' לא כתבו שם כן:
אבל להנ"ל א"ש דהרי בשבועות (דף מ"ה) איתא הכי אר"נ א"ש לא שנו אלא ששכרו בעדים. אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' ארמב"ח כמה מעליא הא שמעתא א"ל רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרין דחייבא רחמנא היכי משכחת לה. מגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר דנאנסו כו' דאפקיד לי' בשטר וכיון דהתם קאי לשמואל ושמואל הא ס"ל בב"מ (דף ט"ז) דלא חיישינן לאישתמוטי קא משתמיט וא"כ הוי חזקה אלימתא ולכך לא מהימן. ולכך לשיטתיה שפיר קאמר רמב"ח כמה מעליא הא שמעתא. ואף דרבא ס"ל הכי כדקאמר התם מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חברו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר בעדים ורבא ס"ל בב"מ (דף ט"ז) דחיישינן לאישתמוטי קא משתמיט וא"כ תיפשוט מדידי' דל"א מגו במקום חזקה זה אינו. דבאמת למה כ' מדרמב"ח ולא כ' מרבא אלא משום דברבא אין הכרח די"ל דס"ל לרבא דמהימן במגו ותרווייהו ס"ל לאו דוקא כמוש"כ הרשב"ם בב"ב (ריש דף ע"א) ולכך כ' דתפשוט מדרמב"ח ולפ"מ שנתבאר א"ש דכתב דהסוגיא קאי אליבא דשמואל ולשיטתי' שפיר תי' דאפקיד בשטר ומה"ט א"ש מה שכתבו הראשונים שם בשבועות דאנן קיי"ל דאפילו לא אפקיד בשטר איכא שבועת שומרים. ולא אמרינן מגו דלהד"ם דהוי מגו דהעזה או מגו לאפטורי משבועה. והסוגיא אינו קאי אלא אליבא דשמואל משום דלדידן דקיי"ל דחיישינן לאישתמוטי קא משתמיט ליכא האי תירוצא דאפקיד בשטר דלא הוי חזקה מעליא ובזה ודאי אמרינן מגו במקום חזקה. לכן צ"ל משום דהוי מגו דהעזה או מגו לאפטורי משבועה וא"ש:
ובב"מ (דף י"ד) מסיק בתיובתא לשמואל דס"ל דלא חיישינן לפרעון מהברייתא דקתני להדיא דחיישינן לפרעון. ולפמש"כ ק"ל אמאי לא משני דתנאי הוא דפליגי רבי ורשב"נ בב"מ (דף ז') אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא דהברייתא אתיא כמ"ד מודה בשטר שכ' צריך לקיימו וחייש לאישתמוטי קא משתמיט או לפשיטי דספרא. לכך לא חייש לפרעון. מיהו בלא"ה ק"ל אמאי מסיק בב"מ (דף י"ד) לדשמואל בתיובתא הא בב"מ שם (דף ז') מבואר דפליגי ר' יוסי ורבנן ואיזה אמוראי אי חייש לפרעון או לא עיי"ש. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בב"ק (דף מ"ז) דלפי שאין עיקר מסיק בתיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי פליגי בזה. א"כ ה"נ מסיק בתיובתא אע"ג דיכול למצוא פלוגתא דתנאי אי חייש לפרעון או לא וזה ברור: ומזה יש ראי' למש"כ התוס' בב"מ (דף ט"ז) דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן אי ס"ל חיישינן לפרעון או לא דלפ"מ דס"ל לר"י בב"ב (דף קנ"ד) מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"כ דס"ל דמצי א"ל שטרא בידי מאי בעי ולא חייש לפשיטי דספרא א"כ איך קאמר בב"מ (דף י"ג) דחיישינן לפרעון אלא ודאי דאמוראי נינהו וא"כ מ"ש הרשב"ם דלכך א"צ לקיימו משום דר"י הכי ס"ל אינו ראי' אליבא דתוס' דע"כ אמוראי נינהו ואנן דקיי"ל דחיישינן לפרעון שפיר דקיי"ל דצריך לקיימו:
ומש"כ התוס' בב"ב (דף קנ"ד) דר"י ס"ל א"צ לקיימו ק"ל הא מבואר בכתובות (דף ק"ט) דר"י ס"ל דצריך לקיימו כמוש"כ התוס' שם בהא דאם טען מכרתי וחזרתי ולקחתי ממך. ומהרי"ט בכתובות שם כ' וז"ל דאתא לאשמעינן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכמסקנא דמסיק בפרק מי שמת אליבא דר"י ע"כ. והוא תמוה דהא אדרבא התוס' שם כתבו דא"צ לקיימו ואין חילוק בין הס"ד להמסקנא אלא אי ס"ל כן לכו"ע. ולפמש"כ די"ל דאמוראי נינהו אליבא דר' א"ש ונכון:
ובבעה"ע מביא ראי' דקיי"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מהא דאר"א מחלוקת בשניהם אדוקין בטופס או בתורף בב"מ (דף ז') ופי' דהא דקאמר רשב"ג שנים אדוקין בשטר יחלוקו והא רשב"ג איירי אפילו באינו מקויים וש"מ דר"א ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולכן קיי"ל כן וי"ל דנהי דרש"י פי' כן דהא דקאמר ר"ש יחלוקו אבל האמת מצי קאי גם במקויים ואליבא דכו"ע. ולפמש"כ צ"ל כן לתוס' דהא ר"א ס"ל בב"מ (דף י"ג) דדוקא בשניהם מודים לא חיישינן לפרעון ולקנוניא אבל באין מודה חיישי לפרעון וש"מ דס"ל דאפשיטי דספרא זייר או אישתמוטי קמשתמיט וא"כ אמאי אין צריך לקיימו א"ו דיחלוקו דקאמר אליבא דכו"ע קאמר כן:
והתוס' כתבו דעיקר טעמא דמ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולא מהימן לומר פרעתי במגו דמזויף דירא שמא יכחישוהו משא"כ כשאומר פרעתי. ועוד משום דדבר תורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"צ קיום אלא מדרבנן ולא הצריכו קיום אלא כי טעין מזוייף ולא כשהוא טוען פרוע אבל אין לומר משום שטרך בידי מאי בעי. דו. כי טעין אמנה דאין שייך שטרא בידי מאי בעי ג"כ אין צריך לקיימו [ולפ"ז אינו מובן מש"כ מהרש"א בתוס' ב"מ (דף י"ג) שהקשו התוס' שם לר' יוסי דס"ל דשטר בחזקתו הוא ולא חיישינן לפרעון דאמאי לא מהימנינן לי' לטעון פרוע במגו דמזויף ותירצו דאין זה מגו טוב דירא שמא יכחישוהו. והקשה המהרש"א דלמה לא הקשו התוס' כן אמ"ד דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דאמאי לא מהימנינן לי' בטענת פרוע במגו דמזויף. ותירץ משום דהתם איכא למימר שטרך בידי מאי בעי משא"כ הכא דהשטר ביד אחר הוא. ואין זה מספיק דהא גם בטוען אמנה ס"ל דאין צריך לקיימו אף דליכא שטרך בידי מאי בעי). וכן בב"ב (דף קנ"ד) בהא דהוא אומר שכ"מ הייתי והן אומרים בריא היית מייתי התם פלוגתא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו אף דג"כ לא שייך שטרך בידי מאי בעי:
ובזה ניחא הא דשקיל וטרי בב"ב שם (דף קנ"ד) להביא פלוגתא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו ולא משכח אלא פלוגתא דר"מ ורבנן וקשה דאמאי לא מייתי ג"כ הפלוגתא דרבי ורשב"ג בב"מ (דף ז') בשנים אדוקין בשטר דרבי ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורשב"ג ס"ל א"צ לקיימו. ולדברינו ניחא. דהתם בשנים אדוקין בשטר דהלוה טוען פרוע וכדקאמר שם הש"ס להדיא, לוה הא קאמר דפרוע וא"כ איכא למימר דהתם ס"ל לרשב"ג א"צ לקיימו משום דאיכא סברא דשטרך בידי מאי בעי משא"כ בטענת שכ"מ הייתי דלא שייך זה מודה דצריך לקיימו לכן מייתי פלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי גם היכא דלא שייך סברא דשטרך בידי מאי בעי. ועיין ריטב"א בפ"ק דב"מ שם:
ועפ"י הנ"ל מיושב קושיית התוס' בכתובות (דף י"ט) אהא דאמרינן שם גופא א"ר הונא א"ר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"ל רב נחמן גנובא גנובי למה לך אי סבירא לך הלכה כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר ובתוס' שם וא"ת ודילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר' מאיר משום דאיכא דמפיך דר' מאיר לדרבנן וי"ל דהוי מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית לי' בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז') מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ולהנ"ל קשה דדילמא לא אמר הלכה כרשב"ג משום דמילתא דרשב"ג לא נאמר אלא בטענת פרוע ולא בטענת אמנה דליכא שטרך בידי מאי בעי. ורב הא ס"ל דגם באמנה אינו נאמן וי"ל משום דאכתי לא ידע אידך מימרא דרב דהאומר שטר אמנה אינו נאמן ולכך שפיר הוי מצי למימר הילכתא כרשב"ג וא"ש:
וג"כ ניחא קושיית תוס' בכתובות שם ד"ה וכדרב הינא וא"ת תרתי למה לי דיש לומר דמהא דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא הוי ידעינן אלא בטענת פרוע דאיכא סברא דשטרך בידי מאי בעי משא"כ בטענת אמנה דלא שייך זה מהימן לכן אשמעינן דגם בטענת אמנה אינו נאמן משום דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד:
נתבאר מזה דסברת מהרש"א אינו מספיק ויש לומר באופן אחר דלכך לא קשיא להו לתוס' ב"מ שם אהני דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דנהימני' לומר פרוע במגו דמזויף משום די"ל כמוש"כ בכתובות דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ היכא דאיכא ריעותא דנפילה:
עוד כתב השיטה מקובצת בכתובות דלכך ס"ל א"צ לקיימו דמי שהשטר בידו חשיב מוחזק דכגבוי דמי והוי מגו להוציא. ועיין תוס' ב"ב (דף קנ"ד) שכתבו לחד תירוצא שם דאית לי' לרבה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והא רבה אית לי' בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מגו להוציא וכמוש"כ תוס' בב"מ (דף קט"ז) לכן א"א לומר כן טעם דמיגו להוציא לכן לשיטתם כתבו טעם אחר בהא דא"ל לקיימו. ולהשיטה מקובלת נאמר דס"ל כאידך תירוץ בב"ב שם דיש לומר דגם רבה ס"ל דצריך לקיימו עיי"ש:
ולענין דינא אף דרשב"ם ס"ל דא"צ לקיימו כבר הכריעו הפוסקים דצריך לקיימו ועיין מש"כ לקמן (סימן ס"ו) בזה יעוי"ש:
ובב"ב (דף קנ"ד) דאמר רבי ינאי אמר רבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ובנוסחאות שונות אינו צריך לקיימו ועיין מהרש"א בזה דנ"ל עיקר דצריך לקיימו עיי"ש. ובאמת צ"ל כן דהא אמרינן בב"מ (דף ז') ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא וממני נפל ומצאתיו ולוה אמר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וכו' ומסיק דר' ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ הא דאמר ר' ינאי אמר רבי הכא צ"ל ג"כ דצריך לקיימו מאחר דס"ל להדיא כן. ורב הונא דס"ל בב"ב (דף קנ"ד) ראי' בעדים ולא קאמר ראי' בקיום השטר כאינך אמוראי שם לשיטתי' אזיל דס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו (בכתובות דף י"ט) וא"כ אי הוי מוקים בקיום השטר א"כ ס"ל לרבנן דצריך לקיימו וא"כ רבנן דלא כוותי' ולכן קאמר ראי' בעדים ולא בקיום השטר ונכון:
(שם במחבר) כתבתי ללות ולא לויתי פי' הסמ"ע דממני נפל ומצאתיו. ותמה בתומים מהא דפסק באהע"ז (סי' קנ"ג) בטוען שנפל ממנו הגט דאינו נאמן ובמ"מ (פי"ב מהל' גירושין) כתב דיש חילוק בין ממון לאיסורא ותמה בקצוה"ח מהא דבגיטין (דף כ"ד) אהא דכתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו הקטנה קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש א"ר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה ומאי ראי' מאיסור לממון הא בממון י"ל דשאני מאיסור וחייש לנפילה. ונ"ל דהטעם די"ל דבממון חייש לנפילה ולא באיסור דרובא ליכא נפילה ובאיסור הולכין אחר הרוב אבל בממון דלא אזלינן בתר רובא איכא חשש דנפילה והרי תוס' בב"ב (דף פ"א) בד"ה מעשר ראשון דלוי הוא כתבו וז"ל ולא אמרינן בזה המוציא מחבירו עה"ר כמו בדמאי דסוף סוף בעי למיהבי או לכהן או ללוי וא"כ ליכא חזקה וכה"ג מבואר בש"ך (סי' צ"א) וא"כ ה"נ בב' יוסף ב"ש. דסוף סוף מחייב לאחד מהן לא שייך בזה חזקה דממונא וא"כ שפיר אזלינן בתר רובא גם בזה:
סעיף ג':
כיצד הוא הקיום. עיין פרישה שהקשה אמאי מהני אם כת א' מקיים חתימת ע"א וכת ב' מקיים חתימת עד השני הא הו"ל חצי דבר ואנן קי"ל דבר ולא חצי דבר עיי"ש מה שתירץ בזה. ולפמש"כ המבי"ט (שאלה מ"ט) דבדרבנן מהני חצי דבר וא"כ קיום שטרות דהוא מדרבנן שפיר מהני חצי דבר ג"כ. ובתומים (סימן זה ס"ק כ"ה) מסתפק אי בקיום שטרות מועיל חצי דבר או לא עיי"ש מש"כ בזה:
הש"ך האריך להוכיח דגם היכא דהלוה טוען מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן וכן מבואר מתוס' ב"ב (דף מ"ח) ד"ה אר"נ כו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזויף כו' עיי"ש הרי להדיא דגם היכא דטעין מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן. והנה בכת"י ודאי בעי קיום דאורייתא. וכמוש"כ הסמ"ע לעיל (סימן ל"ה והש"ך שם) וכן בהועד שהחזיר אחר זיוף דלקמן (סי' מ"ג) הקיום הוא דאורייתא וכן כשדימו חתימתו ע"י שאר שטרות ולא אידמי ג"כ הקיום דאורייתא. וזה פשוט ולפענ"ד י"ל בישראל שהוציא שטר על נכרי ובאים לדון בדיני ישראל דא"צ קיום דתקנתא לנכרי לא עבדו רבנן כמבואר בב"ק (דף צ"ו) וה"נ כן:
יש לחקור בשטר שצריך קיום אי תפס בעל השטר בעדים אי מהני תפיסתו כיון דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצריך קיום וכ"ז להוציא אבל אי תפס דמוחזק הוא א"צ קיום והרי זה דומה להא דמבואר (בסי' פ"ז) י"א דמי שחייב שבועה דרבנן אם תפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיני'. וכתב הש"ך שם אפילו בעדים והרי הוא כשטר מקוים דאי, תפס ואינו רוצה לישבע דלדעת הסמ"ע (בסי' פ"ב) מהני לגמרי ולהש"ך שם מנדינן לבד או דילמא לא שנא וגם אי תפס לא מהני כ"ז דלא נתקיים השטר ועיין ברא"ש ב"ב (דף קס"ה) אהא דאמרינן שם שנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא אף הכא נמי פסול דאורייתא וכתב ר"א משבחא דאפי' תפס מפקינן מיני' וכ"ה בבעה"ת (שער ט' ח"א) משמע דאי לא הי' אלא פסול דרבנן מהני חפיסה וכיוצא בזה הבאתי (בסי' ל"ד) מש"כ הרשב"א בפ"ד דשבועות דכל פסולי עדות דרבנן מהני עדותן לתפיסה וא"כ ה"נ מאחר דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן מהני תפיסה:
וכן משמע מהש"ך (סימן זה סק"ט) אחר שהביא מש"כ הרמ"א באהע"ז (סי' מ"ב) דשטר קדושין שלא נתקיים א"צ גט. והוא כתב דהוי קדושין וסיים וז"ל דמדאורייתא לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימים לי' לשטרא לאו שטרא מעליא הוא, והלכך בממון וכה"ג מוקמינן לי' אחזקתי' מ"מ ספיקא הוי אף לאחר תקנתא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא ע"כ. וא"כ אי תפס דאדרבא בעל השטר מוחזק ולא שייך אוקי אחזקתי' אין להוציא ממון:
ועיין (סי' פ"ב) מש"כ הב"ח דאם השטר אינו מקויים יכול הלוה לומר לא אשבע עד שתחזיר לי השטר כמו (בסי' נ"ח) בטוען סטראי ויש עדים על הפרעון דהשטר מהני לענין תפיסה דכ' הר"ן דיכול לומר לא אשבע עד שתחזיר לי את השטר וכתב הש"ך שם סק"ד דאינו ראי' דהתם כיון דאינו רוצה להחזיק אלא כדי שיוכל לתפוס ויועיל לו תפיסתו אף בעדים אינו בדין שנשביע לזה היסת ואכתי לנקוט שטרא עילוי' לתפוס ממונא אף בעדים ע"ש:
אמנם הש"ך הוא באמת שלא בדקדוק בזה. ולא מהני תפיסה כלל בעדים וכדמשמע מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ז') ת"ר שנים אדוקין בשטר וכו' יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו כו' כי פליגי בשאינו מקויים. ר' סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי מקיים לי' פליג ואי לא מקיים לי' לא פליג מ"ט חספא בעלמא מאן קא משוי לי' שטרא לוה לוה הא קאמר דפריע ומדקאמר חספא בעלמא הוא משמע דלא מהני כלל לתפיסה. ואין להביא ראי' מדלא נותנין המחצה להמלוה שהוא תפוס כעת דהא דיחלוקו במקויים אינו בשטר גופא כמו שמבואר שם אלא לדמי ולא שייך תפיסה:
ומעתה יש לחקור אי מהני תפיסה שלא בעדים בזה. ומצאתי למהרי"ו (שאלה קי"ג) אחר שמסיק דגם בכתובה חיישינן לזיופא וצריך קיום כ' וז"ל אבל אם יש להאלמנה טענת מגו כגון שהיא תפסה הנכסים ויכולה לטעון אין בידי כלום אפשר דלא צריכה עדי קיום. אבל הדבר צריך דקדוק גדול דבמילתא כל דהוא איכא למימר דאין כאן מגו עכ"ל וא"כ פשיטא לי' דמהני מגו בזה. ומש"כ בלשון אפשר הוא משום דמסיק דהדבר צריך דקדוק גדול משום דבמילתא כל דהו איכא למימר דאין כאן מגו. והוא דבעובדא כזה צריך דרישה אם המגו טוב שאינה בטוחה שלא יהיו עדים כלל או שאר אומדנות שלא תאבה לטעון אין לך בידי כלום. וממילא מבואר מזה דבעדים לא מהני תפיסה ורק שלא בעדים הוא דמהני תפיסה בזה. (ומהא דלקמן (סי' ס"ג) בשאל לזייף שטר דאעפ"י שנתקיים בחוחמיו אין גובין בו לעולם כתב בשו"ת עה"ג (שאלה צ"א) דאי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיני' וא"כ מה התם דאפילו קיום לא מהני מהני תפיסה. מכ"ש היכא דמהני קיום אלא שמחוסר קיום בודאי דמהני תפיסה שלא בעדים):
עוד יש לחקור בזה אם הא דמהני תפיסה שלא בעדים הוא כשלא יתבע מכח השטר אבל אם יתבע מכח השטר יש לומר דלא מהני דאמרינן אמאי קא סמכת אהאי שטרא. האי שטרא חספא בעלמא הוא וכדאמרינן כיוצא בזה בב"ב (דף ל"ב). ומצאתי להריטב"א במס' כתובות (דף כ') שכ' אהא דאמרינן שם אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' פרש"י אי תפס לא מפקינן מני' וז"ל וא"ת אי כשתפס בלא עדים אפי' רישא דאית לי' מגו אמאי מפקינן מיני' [פי' בשאין כת"י יוצא ממק"א וב' אומרים אנוסים היו] וי"ל כגון דברישא דהאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא. דהשתא ודאי איכא מגו ומהני תפיסה דילי' ע"כ. הרי להדיא כמוש"כ דיש חילוק בין אם בא מכח השטר או לא וב"ה שכיוונתי לדעתו בזה:
ומכאן מבואר דתפיסה שלא בעדים מהני בשטרות דהרי באין כת"י יוצא ממק"א ועדים אחרים אומרים שפסולים היו אין הקיום אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' עדים אחרים אומרים כן א"צ קיום מדאורייתא וכמו שמבואר בש"ך (ס"ק ט') מהנ"י דפרק איזהו נשך עיי"ש וע"כ מהני תפיסה בזה. מיהו בר"ן שם כתב וז"ל דאי קאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ. אבל הב"ע כגון שמצא שטר זה בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו ומפקינן מיני' אפי' תפס שלא בעדים דכיון דמודה דבהאי שטרא הוא דתפיס האי שטרא חספא בעלמא הוא ע"כ משמע דאפילו אם בא מכח השטר מהני אם יודע בעצמו. ואולי גם הריטב"א ס"ל כהר"ן דמיירי בשטר שא"י מה טיבו אלא שקיצר בזה:
נקטינן מכל זה דכל זמן שאין השטר מקויים לא מהני תפיסה בעדים ושלא בעדים מהני. ואם בא מכח השטר אם הוא יודע מהני וכשאינו יודע לכו"ע לא מהני בזה והדברים ק"ו ומה התם שאינם מקויימים ועדים פוסלין מהני תפיסה. מקום שאין עדים פוסלין אף שאינם מקויימים כ"ש הוא דמהני תפיסה בזה וכמו שביארנו:
סעיף ה':
מקיימין שטר שלא בפני בע"ד. נ"ל בשטר מודעא אין מקיימין שלא בפני בעל דין ועל מי שנמסר מודעא צריך להיות אצל הקיום ומטעם שאכתוב דהתוס' בב"ב (דף מ') כ' להקשות מאי מהני שטר מודעא הא בעינן שיהא מדעת חובתו ועדות נמי לא הוי לפמש"כ רש"י מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלחו עדותן באיגרת לב"ד וכ' דתק"ח הוא להציל הנאנס ועוד אור"י ששמע מן ר"ת שנהוגים העדים לשלוח עדותם באיגרת לב"ד וחשוב עדות. והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא למעוטי אלא דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת ע"כ. וא"כ לפי תירוץ בתרא עדות בשטר מודעא הוי מטעם עדות ואף דלא הוי שטר משום דבעינן מדעת המתחייב מ"מ עדות מיהא הוי ועיין בשו"ת רמ"א (שאלה י"ב) דגם להך שיטה דעדות הראוי' להגדה מהני מפי כתבם לא אמרינן בזה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה ככל שטרות אלא עד שבא הכתב לב"ד לא הוי כנחקרה עדותן אלא כשבא לב"ד עיי"ש והרי התוס' בב"ק (דף קי"ב) כתבו דהא דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד ולא הוי כקבלת עדות שלא בפני בע"ד משום דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עיי"ש. והרי בשטר מודעא דלא הוי שטר מודעא אלא עדות לא שייך זה. ואימת הוי כנחקרה עדותן כשבא לב"ד. ובקיום לא בא לב"ד דהם אינם ב"ד על גוף הענין רק על החתימה. [ובפרט להמהרי"ט דס"ל דקיום לא בעיא ב"ד דגמיר וא"כ אם קיימו ג' הדיוטות שלא בפני בע"ד לא מהני דהא לא הוי נחקרה עדותם עד שיבוא לב"ד על גוף הדבר] וא"כ אין מקיימין שלא בפני בע"ד. ואף דפסקינן לעיל (סי' כ"ח) דעדות מפי כתבם לא מהני וא"כ ע"כ הא דשטר מודעא הוא מתק"ח וא"כ הוי שטר מעליא כתקנתם שיהא השטר גמור לכל מילי מ"מ זה אינו אלא להחמיר אבל להקל לא. וע"כ נכון לכתחילה לצאת לכל השיטות ולקיים בפני בע"ד וזה נכון: ולכן כל קולי שיאמרו בקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ליתא בשטר מודעא כמו עד נעשה דיין ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דכתבם לפני ב"ד לא עדיף מהגדה לפני ב"ד ובעינן בפני בע"ד ושאר פרטים ככל עדות ועיש"ך (סי' ס"ט) דבכת"י דלא שייך כמו שנחקרה עדותן בב"ד לא מקילינן בי' כל קולי שנאמרו בקיום שטרות:
סעיף ז':
באחד מה' דרכים מתקיים השטר המפרשים הקשו דלמה בעינן בקיום שטר ב' עדים תסגי בעד אחד דשוב אינו נאמן במגו דמזויף דהוי מחוי"ש ואיל"מ וכתב בנתיבות דלא אמרינן כל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה אלא היכא ששנים מחייבין ממון מחמת עדותן בלבד אבל היכא דאין מחייבין רק בצירוף חוקה כמו בשטר דגם כשמתקיים השטר אינו חייב אלא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי אין אחד מצטרף לחזקה לחייב שבועה ע"ש וכבר כתב כן להאי כללא הט"ז (בסי' רס"ז) ומסיק שם דכ"ז לשיטת הרשב"א בב"י (סימן ע"ה) מחוכ"ה דהוחזק כפרן עפ"י ע"א לא הוי מחוי"ש ואיל"מ כיון דגם שנים אין מחייבין ממון מחמת עדותן בלבד רק מחמת שהוחזק כפרן. אבל להרמב"ם דגם בזה מחוי"ש ואיל"מ גם היכא דאינו מחייב מחמת עדותו בלבד רק בצירוף חזקה שפיר הוי מחוי"ש ואיל"מ. אבל הנתיבות הרגיש בזה וכתב דבלא לויתי שאני דכאילו אומר לא פרעתי דמי הרי מעיד בודאי שחייב בלי שום חזקה עיי"ש בדבריו:
והנה גם בנסכא דר' אבא אילו שנים מעידין שחטף והוא אומר דידי חטפי אינם מחייבין אותו ממון רק משום חזקה דכל מה שהוא תח"י אדם הרי הוא שלו. ואפי"ה אחד מחייב שבועה בצירוף הך חזקה וכמוש"כ הרא"ש בפ"ק דב"מ (סי' א'). א"ו דהך חזקה שאני דהוא דבר ברור. משא"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי דאינו דבר ברור וכמו כן חזקה דסי' (רס"ז) לית בהו האי כללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה וכן הא שכתב הסמ"ע לקמן (סי' ע"ה) והש"ך (בסי' ע"ח) דעד אחד מעיד שהוא תוך זמנו הוי מחוי"ש ואיל"מ אף דגם אם היו ב' מעידין שהוא תוך זמנו לא היו מחייבין אלא בצירוף חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלא דשאני התם דחזקה דתוך זמנו הוי כאנן סהדי ודבר ברור הוא לכן גם עד אחד מחייב שבועה. ועיין מש"כ לקמן (בסימן ע"ה) מזה יעוי"ש:
כתב הסמ"ע (בס"ק ז') דאם שנים מהב"ד מכירין חתימת העדים סגי וא"צ ג' והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלא מהני. וכ"ה בבית שמואל באהע"ז (סימן רמ"א ס"ק ל"ח) דלעולם קיום שטרות בג' ע"ש:
עד מפי עד בקיום שטרות פסול כ"כ בעהע"ט וכ"כ התוס' בב"ב (דף מ') דאפילו מאן דס"ל שנים שדנו דיניהם דין מ"מ בקיום שטרות לא מהני דהוי כעד מפי עד וכ"כ בכמה דוכתי ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בשבת (דף קמ"ה) ובבכורות (דף ל"ו) אבעיא להו עד מפי עד בבכור מהו רב אמי אסר ורב אשי שרי א"ל ר"א לר"א והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד אימא לעדות שהאשה כשירה לה בלבד והרי בגיטין (דף ג') מבואר דעדות אשה לא מהני בקיום שטרות וכדאמרינן שם התם אשה לא מהימנא. וכיון דאין עדות אשה כשירה בקיום שטרות לא מהני עד מפי עד. וברדב"ז (ח"ב סי' תקפ"ח) כתב שאם בא ראובן ואמר. שמעון אמר לי שזו חתימתו שאין זה עדות עיי"ש והוא דהוי עד מפי עד כמוש"כ:
מפי כתבם. צל"ע מהא דאמרינן בירושלמי פרק בתרא דיבמות מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמי' אמר משיאין ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו כו' מתניתא מסייע לר' ירמי' ע"פ עדים (לא ע"פ עדים) לא ע"פ כתבן ולא ע"פ מתורגמן לא עד מפי עד ועכשיו אין משיאין ע"פ עד מפי עד. פי' הפ"מ בתמי' שהרי משיאין. אמנם בהג"ה מרדכי בקדושין הגירסא ועכשיו משיאין ע"פ עד מפי עד דכוותה ע"פ כתבן וע"פ מתורגמן משיאין ע"כ הרי דע"פ כתבם וע"פ עד בחדא מחתא מחתינהו דאי מהני ע"פ עד מפי עד מהני ע"פ כתבם וה"ה דאי מהני ע"פ כתבם. ע"פ עד מפי עד נמי מהני. וטעמא משום דכולהו מחד קרא נפקא וא"כ איך אפשר לומר דבקיום שטרות מהני עפ"י כתבם דהא מבואר בתוס' כתובות (דף כ"א) דעד מפי עד לא מהני בקיום שטרות וכן מבואר בתוס' ב"ב (דף מ') וכן הבאתי ראי' הנ"ל מגמ' מפורשת וע"כ דתיקנו שיהא דומיא דאורייתא מע"פ עדים א"כ גם ע"פ כתבם לא יהא עדותן עדות. ועדיין צ"ע בזה:
הש"ך (בס"ק י"ז) הקשה דכאן כתב הרמ"א דיכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם. ולקמן (סל"ו) כתב ושותק דאין חתימתו מתקיימת ע"י עצמו משום מפיהם ולא מפי כתבם ואין לחלק דכאן ראוי הוא להגדה משא"כ התם. דהא אנן לא קי"ל הכי עיי"ש משמע דלהר"ת דס"ל דמחלקינן בין אינו ראוי להגיד או לא אין אלם נאמן לקיים שטר. וי"ל דהא בתוס' ב"ב (דף מ') ושאר דוכתי מבואר דהא דאלם פסול. הוא משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והרי בבנימין זאב (סי' ס"ב) כתב דלא אמרינן כלל זה לעכב אלא בדאורייתא ולא בדרבנן ומאחר דקיום שטרות דרבנן לא איכפת לן במה דאינו ראוי להגדה. ומבואר מזה דס"ל להש"ך דגם בדרבנן מעכב כלל זה. וכ"ה בתוס' הרא"ם הל' מגילה דאף בדרבנן אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וה"נ בקיום שטרות כן:
ומהא שכ' ש"ל כלל ט' דהמתפלל ושמע קדיש או קדושה לא הוי שומע כעונה משום דאינו ראוי לבילה אף דהוי מדרבנן משמע דבדרבנן ג"כ איתא להאי כללא אך התוס' בברכות (דף כ"א) שכתבו דשומע כעונה י"ל דס"ל דבדרבנן ליתא להאי כללא דכל הראוי לבילה וכו' מיהו התם י"ל דאינו אלא איסור לכן לא איכפת לן אם אינו ראוי לבילה משא"כ אם בעצם אינו ראוי ובהג"א פ"ק דחולין כתב בשם הא"ז שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם כדתניא בתוספתא עשרה שהיו עושין מצוה אחת אחד מברך על כולן. ומיהו א"י אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך ע"כ. והוא דמספקא לי' אם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטין משום דאינו ראוי לבילה אלמא דאף בדרבנן אמרינן כן דהרי ברכות דרבנן הן. ועיין (ש"א שאלה ו' ז') דפשיטא לי' דגם בדרבנן כן וגם משמע כן מהא דב"ב (דף פ"א) דבשני אילנות דספק אי קנה קרקע מביא ואינו קורא ופריך ודילמא בכורים נינהו ובעי קריי' קריי' לא מעכבא ופריך הא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. והרי הא דמביא להרמב"ם אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ספק לקולא להסוברים דאף במצוה ס"ל להרמב"ם דספיקא דאורייתא אינו אלא מדרבנן לחומרא. ואפי"ה פריך דראוי לבילה בעינן. וכן מבואר להדיא מהרא"ש פרק בתרא דתענית (סימן מ') לענין הבדלה במוצש"ק כשחל תשעה באב אז. וז"ל דאפילו למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולו ה"מ היכא דמוצאי שבת חזיא לאבדולי. אבל היכא דמוצאי שבת לא חזיא לי'. לא מבדיל בלא זמני' משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ע"כ. והרי הבדלה דרבנן הוא לשיטתו אלמא דגם בדרבנן אמרינן כן. ועיין ט"ז (סי' נ"ה) דמשמע נמי כן:
הח"ס בחחו"מ (שאלה קצ"ט) ובאהע"ז (שאלה ק"ד) חקר לדעת מה מועיל קיום הנפק או פסד"י והלא אינם אלא עדים בעלמא שמעידים שכך דנו או חקרו ומה מועיל כתיבתם הא הוי מפי כתבם דהוי שלא ברצון החייב ועיי"ש מה שתי'. ולא ידעתי. הלא התוס' בב"ב (דף מ') כתבו להדיא הא דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד הא הוי מפי כתבם וכתבו וז"ל וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב ע"כ. וא"כ לק"מ מקיום ומפסד"י דהוי שטר גמור ולא מפי כתיבתם מאחר דמעשה ב"ד הוא וזה ברור:
בקיום שטרות אי חותמין בעני ב"ד מקיימין בנוסח וחתמו באנפנא. ואי מעידין אחת"י בפני ב"ד מקיימין בנוסח ואסהידו אחת"י. ואי חתמו במקום ב"ד אלא שב"ד לא ראו כשחתמו שייך ג"כ נוסח באנפנא. דומה לזה כתבו התוס' ביבמות (דף מ"ה) דטבילת גר דבעי בפני ב"ד אף אי לא ראו הטבילה אלא שיודעין שירד שם לטבול הוי בפני ב"ד גם כן. וכן הוריתי בקיום הרשאה בגט ג"כ:
סעיף ל"ו חתם כשהי' בריא ונשתתק. במפרשים מבואר דפסול אלם אינו משום מפיהם ולא מפי כתבם אלא דפסול משום לא יגיד פרט לאלם והוי פסול הגוף עיין בדבריהם. ועיין רשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) ד"ה ונתחרש וז"ל א"נ נשתתק מחמת חולי והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם וראשון נראה בעיני עיקר. דאי בנשתתק מיירי פשיטא כיון דאינו יכול להעיד בפיו אין עדותו עדות ולא הוי לי' למתניי' בהדי הנך שיכולין להעיד אלא שפסולין מחמת דבר אחר והאי לא פסול עדות אית בי' אלא שאין בו כח להעיד עכ"ד ולהמפרשים הא שפיר שייך למיתני בהדי אינך כיון דגם פסול דנשתתק הוא משום לא יגיד לדעתם. ומבואר להדיא מהרשב"ם דלא כהמפרשים בזה. ולענין קושיית השיך אמאי לא מהני בקיום שטר מפי כתבם צ"ל כמוש"כ התומים דעל מנה שבשטר הוא מע"ד עיי"ש:
ואין להקשות על הא"נ שברשב"ם דבנשתתק מיירי דא"כ איך קתני ונתחרש הא מבואר במס' חגיגה (דף ב') ובגיטין דף ע"א) דמקרי אלם וכדכתיב וכאלם לא יפתח פיו וא"כ הי' צ"ל ונעשה אלם. אבל זה אינו דמצינו דמקרי גם חרש וכמו שמבואר מרש"י מנחות (דף ס"ד) ד"ה חרשא שכ' דאינו מדבר ושומע הוא. ובירושלמי שקלים קרי לי' אלם וה"נ כן ודו"ק בכ"ד בזה. ובסדרי טהרה (סי' קצ"ו) כתב אבל שיהא שומע ואינו מדבר נכלל בכלל חרש זו לא שמענו עכ"ד שם. והרי מצינו ברש"י וברשב"ם להדיא כן:
ויש להביא ראי' לכאורה דפסול אלם אינו פסול הגוף אלא דפסולו משום שא"י להעיד ואם בשעת הגדה יכול להעיד כשר מהא דב"ק (דף פ"ח) יליף דעבד פסול לעדות מק"ו דאשה מה אשה שכשירה לבוא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבוא בקהל אינו דין שפסול לעדות. ופריך מה לאשה שכן אינה במילה קטן תוכיח כו' מה להצד השוה שכן אינו איש אלא יליף מגזלן וחד מהנך. וקשה אמאי לא יליף מק"ו מאלם דראוי לבוא בקהל ומקרי איש כמו שכ' לעיל (סי' ל"ה) מ"מ פסול לעדות עבד שאינו ראוי לבוא בקהל א"ד שפסול לעדות. ואין לומר מה לאלם שכן אינו ראוי להעיד דהא גם אם השתא יכול להעיד ג"כ פסול כיון שהי' אלם בעת ראי' דהוי פסול הגוף א"ו דאלם באמת אם יכול להעיד כשר להעיד. ובשיטה הקשה שם דאמאי לא יליף בק"ו מסומא ותי' דסומא אינו יכול להתרפאות לעולם משא"כ עבד יכול להשתחרר. וזה לא שייך באלם. ויש לדחות קצת דמ"מ בנקל יותר להשתחרר העבד מאלם לדבר. ובזה ניחא ג"כ דלא יליף ק"ו מחרש שאינו שומע אלא דעבד שאני דיכול להשתחרר וכנ"ל:
ובאמת תירוץ של השיטה קשה טובא. דהשיטה שם הקשה יהא גר ומשוחרר פסול לעדות ממה הצד מגזלן. דגזלן בא מטפה כשירה ואפי"ה פסול משוחרר שבא מטפה פסולה א"ד שפסול לעדות מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו קטן יוכיח ומה הצד שאינן בכל המצות אף אני אביא גר ומשוחרר שאינן בכל המצות כו' וחי' דמה למה הצד שכן אינן בכל המצות בחו"ל. אבל אכתי קשה טובא למה לא יליף מסומא שבא מטפה כשירה ופסול גר ומשוחרר שבאו מטפה פסולה א"ד שפסולים ותירוצו של הש"מ דסומא לא יתפתח לעולם משא"כ עבד דאפשר שישתחרר לא שייך הכא. דבא מטפה פסולה ישאר לעולם בפסולו וצ"ע בזה: ויש להביא ראי' דאלם הוי פסול הגוף מהא דתנן בשבועות (דף ל') שבועת העדות וכו' בכשרים ולא בפסולים ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד ושם (דף ל"א) למעוטי מאי ר"פ אמר למעוטי מלך. ראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא והלא דמלך מצד עצמו כשר אלא דאינו ראוי להעיד מצד אחר וכן משחק בקוביא אינו פסול מדאורייתא ואינו בכלל הפסולין דנקט תחילה ורק מדרבנן הוא פסול ושייך אינו ראוי להעיד. והשתא אי ס"ד דאלם מצד עצמו כשר אלא דמחוסר הגדה א"כ אמאי לא קאמרינן למעוטי אלם א"ו דאלם הוא פסול הגוף ונכלל בהא דנקט תחילה ולא בפסולין וע"כ קאמרי למעוטי מלך או משחק בקוביא דבהו שפיר שייך הלשון אינן ראויין:
סעיף ל"ז:
וי"ח ומכשירין השטר השיך הקשה מהא דב"ק (דף ע"ג) א"נ דפסלינהו בגזלנותא דנפסלין למפרע גם קודם שהעידו עליו שהוא פסול ותי' דהתם מיירי שפוסלים איתם בפניהם. משא"כ הכא העדים אינם כאן עוי"ל דהרי הכא מיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר והוי כשנים אחרים מעידים שהם כשרים כמבואר ברא"ש והתם מיירי שאין כתב ידם יוצא ממקום אתר לכן התם שפיר נפסל השטר כן נ"ל פשוט בזה:
תנאי הי' בדבר בש"ך מחלק בין תנאי שהוא בקום ועשה לתנאי שהוא בשוא"ת וכ' הנתיבות נראה דזהו דוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלשעבר לעולם צריך המלוה לברר שנתקיים התנאי וראי' לזה מכתובות (דף ט') דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' והקשה הר"ן דל"ל טעם זה הא בלא"ה שטר על תנאי הוא שהיא בתולה וצריכה לברר בקיום התנאי. אף שהבעל טוען שעברה על התנאי בקום ועשה. אלמא דבתנאי דלעבר לעולם מהימן משום דבעבר אם עבר אין כאן התחלת חיוב וצריך לברר:
ולע"ד צ"ע בזה דהא אדרבא אמרינן בגיטין (דף כ"ח) שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן משום דבעבר אוקמי' אחזקה ואין חזקה להבא וא"כ מהי"ת נימא דצריך בירור היכא דניחוש שמא עבר בקום ועשה, וצריך לאוקמי' אחזקה שלא עבר בקים ועשה והא דהר"ן שאני דדילמא לא עבדה כלום אלא נחבטה בקרקע או מוכ"ע היתה או אחרים אנסוה אבל לא חיישינן שמא זינתה כמוש"כ התוס' בגיטין (דף י"ז) דטפי איכא למיחוש שמא תזנה מלשמא זינתה. או דילמא כיון דהריעותא לפנינו ולא ידעינן אימתי נעשה לזה צריך השטר ראי' שלא הי' קודם לכן. אבל אם מתנה הריני מוכר לך חפץ זה אם לא הלכת אצל פלוני וכדומה א"צ בירור כנלפע"ד:
בתומים כתב דעדים שחתמו על אמנה פסולין לעדות ע"ש ובקצוה"ח (סי' ל"ה) כתב דזה אינו דהא חשיב נמי עולה המשהה שטר פרוע ולא יתכן לומר שיפסל בזה לעדות עיי"ש ועיין תשב"ץ ח"ג (שאלה ר"נ) שכ' בשטר שהועתק שלא ברצון דאיכא בזה משום אל תשכן באהלך עולה וב"ד כופין אותו לקרעו ואם לא וכו' וקרוב הדבר לפוסלו מעדות ע"ש אלמא דלא ברירא כל כך לפוסלו מעדות בזה. ובנה"מ (סי' פ"ב) כ' בפשיטות דאין עדים פסולין בזה. ועיין בשמעתא ג' פ' י"ד ובהערת הר"ב פרענקיל:
ואם כת"י יוצא ממקו"א או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים בשום דבר לבטל השטר ועיין סמ"ע וש"ך דקאי גם על תנאי. והש"ך (בסי' כ"ט) פסק דאין נאמנים בתנאי לבטל השטר. ובתומים הקשה מגט דאין כותבין תנאי בגט א"כ אין נאמנים על התנאי. ומתרץ דבאמת כשאומרים בשעת מסירה הי' תנאי מהימני והכא מיירי שאומרים שהי' תנאי בשעת כתיבה ומשו"ה אין נאמנים כיון דלא כתבו התנאי בשטר ועיין בנתיבות מש"כ בזה. ובאמת כבר קדמם הרשב"א בתשובה (ח"א סו' אלף רמ"ו) וז"ל ומה ששאלת אם אין התנאי בתוך השטר ונתרפא והיא מכחשת בו ואומרת שנתנו לה בלא תנאי מאן מודע שעדי הגט אין נאמנין בשכת"י יוצא ממק"א דאין חוזרין ומגידין ועדים אחרים נמי אינן נאמנים כיון שכת"י של עדי הגט יוצא ממק"א תשובה אעפ"י שכת"י יוצא ממק"א אילו הי' כאן עדים אחרים שהעידו שהבעל הכתיבו על תנאי האשה אסורה לעלמא משום דהוי תרי ותרי כו' ואוקי איתתא אחזקתה כו'. ומ"מ מסתברא שאם העדים אחרים העידו שנתנו לה בתנאי אלו ודאי נאמנים שהרי אין אלו העדים מכחישים את הגט ולא עדי הגט מכחישין את אלו. שאלו החתומין מעידין שנכתב ונחתם בלא תנאי ואלו מעידין שבשעה שנתנו לה בפניהם נתנו לה בתנאי עכ"ד. הרי מבואר להדיא כתי' התומים דאם אומרים בשעת מסירה הי' תנאי מהימני ועיקר התירוץ הוא דהוי תרי ותרי ואוקי אחזקה קמייתא. אלא שמהרשב"א משמע דדוקא עדים אחרים שמעידין כן על המסירה נאמנים אבל לא אותן העדים עצמן מאחר דהתנאי הי' בשעת כתיבת הגט. ומש"כ התומים דאין אומרים מאחר דלא נכתב לא הי' תנאי בגט האמת אינו כן. ול"ד למש"כ הש"ך (בס"ק קי"ד) בנולד דבר חדש דמהימני וכמוש"כ הנתיבות דהא באמת לדידן ידעינן בעת כתיבת הגט דיגרש על תנאי וא"כ שוב אינו חוזר ומגיד ועיין בכנה"ג בזה:
סעיף ל"ח אינם נאמנים בכנה"ג הביא דהריב"ש (בסי' קע"א) כתב דלא אמרינן חזקה זו אלא בעדים המוחזקים כמו סופרי הדיינים אבל בסתם עדים לא אמרינן כן. וצידד שם אי הרשב"א חולק ע"ז. וכ"כ הש"ך לעיל (סימן מ"ד ס"ק י"ט) דבעינן שיהי' מוחזקים ליודעים ואז אמרינן דכהוגן עשו וכמו שמבואר ג"כ לעיל (סי' ל"ט סי"א) בזה:
שטר אחר בא לידי והיו חתים בו עד אחד בעט אבר ופסלתי השטר כי לא הי' זוכר הענין כלל וצריך קיום כמבואר בסימן זה. ומאחר דהחתימה הי' בעט אבר לא הוי חתימה כלל דאמרינן בגיטין (דף י"ט) איתמר עדים שאין יודעים לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר משום דס"ל לשמואל דבאבר לא הוי כתב וערש"י שם בד"ה באבר ובאהע"ז (סי' קכ"ה ס"ב):
(וצ"ע ששם פסלו דווקא באבר עצמו אבל לא אם הוא מעורב במים א"כ עפרת שלנו ג"כ מעורב א"כ כשר לכ"ע (ז"א חדא מאן יעיד ע"ז? ועוד דמעורב במים הכוונה שעשו מהאבר כמו דיו רטוב אבל עט העפרת שלנו הוא יבש) הערת המגיהים.):
שני דיעות אי הוי כתב כרב או כשמואל דלא הוי כתב ומאחר דאינו כתב אין שייך בזה קיום ומספיקא לא מפקינן מיני' ממונא כנ"ל בזה: