אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן מב

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן מב

סימן מא

סעיף ח':

אי תפס מטלטלין לא מפקינן מיני' אבל בקרקע לא מהני תפיסה משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכ"ה לקמן (סי' מ"ו סל"ז). ובספיקא דדינא אי מהני תפיסה דעת רשב"ם בפ' חזקת הבתים דמהני ולכך הלכתא כרבה בארעא. אבל התוס' שם כתבו ע"ז דדוחק לומר דבספיקא דדינא לא מוקמינן בחזקת בעלים וס"ל דגם בספד"ד לא מהני תפיסה בקרקעות. וכן דעת כמה רבוותא כמו שכ' בס' תקפו כהן (סי' נ"ח וסי' צ"ב). ובנ"י בב"ב שם כתב כפירשב"ם ומשמע דס"ל דבסד"ד מהני תפיסה בקרקעות וקשה מהא שכ' הנ"י בפ"ק דב"מ וז"ל והלכתא מתנה כירושה דבכל דוכתי דפליג רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך מוקמינן בידי' דגזלן דהא איהו ודאי זבני' ואע"ג דתפיס לוקח חפיסה בקרקעות לא כלום ומשמע דס"ל להדיא דגם בספיקא דדינא לא מהני חפיסה בקרקעות ובזה י"ל הא שפסק בב"מ דמוקמינן ביד המוכר לטעמי' אזיל שכ' בב"ב כפי' התוס' שם:

ולתרץ דברי הנ"י נראה דס"ל כיון דקי"ל בפלוגתא דר"א ורבינא דהלכה כדברי המיקל לא מקרי זה ספיקא דדינא והילכך מוקמינן ביד הלוקח הגזלן דהא איהו ודאי קנאו והוי כמוחזק ושייך בי' לקולא ואע"ג דתפיס לוקח. ויש לומר לקולא אצל לוקח ע"ז כתב דלא מהני תפיסה בקרקעות ואתי שפיר וזה נכון:

ועוד יש לומר לפמש"כ המל"מ (פ"ז מה' שכירות) דהא דקי"ל כר"נ בהשכיר לו חדשים ושנה דמספיקא לא אמרינן אי תפסינן לשון ראשון או אחרון. ולא ידעינן דינא היכי הוי דמוקמינן קרקע בחזקת מרא קמא. משום דהספק הוא ספיקא דמציאות דלא ידעינן המציאות היכי הוה משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוא משום דאמרינן דמיהדר קא הדר בי' ואי תפסינן לשון ראשון אז אמרינן דלאו מיהדר קא הדר בי'. אלא שדבריו השניים הם בטעות וכיון דהספק הוא בכוונתו א"כ האי ספיקא דדינא ספק דמציאות הוא. וה"נ במתנה מספקא לן אי כוונתו היתה לאקנויי' ללוקח או לא. ולכן כיון דהספק הוא בכוונתו א"כ הוא כמו ספיקא דמציאות ולכן מוקמינן בחזקת מרא קמא ולא מהני תפיסה דלוקח ודו"ק:

שם ברמ"א וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השובר על העליונה הואיל והוא מוחזק. עש"ך שכתב דהשובר אינו בא אלא לבטולי שטרא. ונעשה תביעה בע"פ. ולכן בהא (דסי' ע"א) שהאמינו המלוה ללוה צריך שבועה דדל שטרא אכתי הוי תביעה בע"פ וגם הכא בשובר צריך שבועה. ולפ"ז משמע בכתב נאמנות ונתן ליד הלוה ג"כ צריך הלוה שבועה. אמנם הש"ך (סי' ע"א ס"ק מ"ז) כתב דלכך לא אמרינן שם יד בעל השטר על התחתונה משום דהנאמנות אצל המלוה. משמע דאם נתן ליד הלוה פטור משבועה. ועיין נתיבות שכ' דלטעם התומים משום מגו שבידו לשרוף השטר. דא"כ אם מסר כתב בפ"ע עם נאמנות להלוה וכל כה"ג הו"ל להפוסקים להשמיענו עיי"ש. והרי להדיא מבואר כן בהש"ך (בסי' ע"ה) וכמוש"כ ותמיהני דשם (רס"י ע"א) כ' בעצמו סברא דבידו. ובאם מסר להלוה פטור משבועה:

דלא כי"ח ואומרין ידו על התחתונה. עיין באהע"ז (סי' ק"ו) בספק מחילה דלהרא"ש הוי מחילה ולהרי"ף לא הוי מחילה. ואינו ענין לכאן דהתם סד"ד הוא ועמש"כ בסד"ד דהחיוב ודאי והספק בפטור בסימן ע"ה מזה עיי"ש: סעיף ט':

הש"ך (בס"ק כ"א וכ"ב) כתב דבמידי דפלוגתא אז לאו כו"ע ידעי משא"כ היכא דליכא פלוגתא. ועיין בתומים הקשה ע"ז מהא (דבסי' ל"ט) דמבואר דגם היכא דליכא פלוגתא אמרינן דלאו כו"ע ידעי האי דינא עיי"ש. ובאמת אין כל הדינים שווין בזה. דהרי בב"ק דף מ"ה) מבואר בתוס' שם דאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל ולכך לא הוי מעות מתנה אף דליכא פלוגתא בזה. והיכא דהדבר אינו מצוי פשיטא דלאו כו"ע ידעי ועיין רשב"ם ב"ב (דף קל"ח) בהא דאין חולצין אא"כ מכירין ובקדושין (דף נ') בקטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן וכו' ולא אמרינן אדם יודע שאין קדושי קטן כלום. ולשם קידושין שלח אלא מטעי קטעי ולשם קידושין הראשונים שלח. ומהרי"ט (ח"ב חלק חו"מ סי' נ"ב) הביא הא דקדושי קטן והא דפ"ק דקדושין בהא דשתיקה דלאחר מתן מעות דהא דלא שדתינהו משום דלא נמירי דינא ומבואר מזה דלעולם אמרינן מטעי קטעי. ודוקא בדבר הברור (כל כהא דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו שהרי דרשו אמור לחכמה כשם שברור לך כו' וכן הא דגיטין (דף ס"ג) אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה הא ודאי מילתא דפשיטא הוה שהכל יודעים שאין יכול לעשות יד אחרים כיד אשתו עיי"ש שהאריך בזה:

ואף דהא דבשתיקה דלאחר מתן מעות י"ל דשאני התם כדאמר בקדושין (דף י"ג) אטו נשי דינא גמירי ונשי שאני מ"מ מהא דקידושי קטן מבואר להדיא כן דהיכא די"ל דמטעי קא טעי גם היכא דליכא פלוגתא אמרינן כן. ובכל דבר הכל לפי הענין ולפי האדם. ובגיטין (ד' כ' ע"ב) גברא שאני ע"ש: אבל יש ראי' להמהרי"ט דאין חילוק בין נשי לגברי מהא דקדושין (דף נ"ו) אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחלל וכו' והרי בהמה טמאה וכו' חברה עסקינן. אלמא דמדמו אהדדי. וגם בדבר דליכא פלוגתא מסיק דאינו יודע ועיי"ש בתוס' ר"י הזקן:

והיכא דאיכא פלוגתא פשיטא דאין אדם יודע כמש"כ הריטב"א בקדושין (דף נ"א) וז"ל. ואין זה נכון דהא ודאי למדנו את וחמור לא קנה וכו' וכי כל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם הא פלוגתא דר"מ ורבנן וכו' וכמה תנאים סברי דקנה. ועוד איך נאמר שהמקדש הי' בקי בדרבה אטו כו"ע גמירי הא דרבה הא אנן נמי לא ידעינן לי' ולא ידע הא דרבה. וידע שאין קדושין בפחות משו"פ עכ"ל הרי להדיא כיון דאיכא מאן דאית לי' דמהני קנין בדבר שלבל"ע. לא אמרינן דאדם יודע דלא מהני קנין בדשלבל"ע. אך קשה מהא דאמרינן בקדושין (דף מ"ה). הכל יודעין שאחות חלוצה דרבנן והרי ביבמות (דף מ"ד) מבואר דלר"ע דאורייתא וצ"ל דגם במידי דפלוגתא אין העניינים שווין והיכא דהוא דבר פשוט לכל אף דאיכא מאן דפליג ע"ז אמרינן לאחר שנקבע הלכה הכל יודעים. ועש"ך (סו' ע"ג ס"ק כ"ג) שכתב בשם מהריב"ל דהיכא דאיכא פלוגתא אי חייב ונשבע על זה פטור משבועה משום דיכול לומר סבור היייתי דחייב וכעת אני טוען קים לי דפטור אבל היכא דלכו"ע פטור א"י לומר שסבור הייתי שחייב. וברש"י ב"ק (דף ס"ט) כתב דלאו כו"ע ידעי דשנים לקט וג' אינן לקט התם משום דפלוגתא דב"ש וב"ה בזה דהא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ויש לעיין: העולה מזה דהכל לפי הענין ואם הענין אינו ידוע לכל גם במידי דליכא פלוגתא י"ל דקטעי וכמוש"כ המהרי"ט וכן משמע מהריטב"א הנ"ל שכתב דמנ"ל לומר כן. שיודע שאין קדושין פחות משו"פ. והא בזה כו"ע מודו דאין קדושין בפחות מזה. והיכא דאיכא פלוגתא בזה אזי אמרינן דמטעי קטעי משים פלוגתא והיכא דגלוי לכל לא איכפת לן במה דאיכא פלוגתא ואדם יודע דומיא דאחות חלוצה דרבנן כנ"ל ודו"ק:

סעיף י':

לפי דעת השומעים. כתב הסמ"ע בשם ריב"ש (סי' ר"ו) דבשטרות אזלינן בתר לשון בני אדם ועיי"ש בריב"ש דהיכא דאינו ידוע לשון בני אדם אזלינן בתר תורה עיי"ש. וכן משמע במס' יבמות (דף ע"א) בתוס' ד"ה הני דהיכא דאין לשון בני אדם ידוע ילפינן מקרא עיי"ש:

סעיף יב:

מפקינן מיני'. הג"ת הקשה מלקמן (סימן שי"ז) דמילתא דעבידא לגלויי לא מפקינן מיני' ולפ"מ שכ' הש"ך (שם ס"ק ח') דזה אינו אלא בתפס ברשות אבל שלא ברשות לא מהני מה דהוי מילת' דעבידא לגלויי אתי שפיר. דהלא הכא התפיסה שלא ברשות ועמש"כ לקמן (בסי' ע"ה) בזה:

סעיף ט"ו מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר כו' לא מיקרי מזוייף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך. וכתב הכנה"ג ונ"ל שאין דברים אמורים אלא שאין למגדל בנים. והוא תמוה דהרי התוס' במס' קדושין (דף כ"ב) ד"ה שלא יחלצנה במלחמה כתבו דתמר לא היתה בת דוד אלא שמעכה נתעברה מאחר ולכך היתה מותרת לאמנון בנו והא דכתיב על כן תלבשנה בנית המלך מעילים היינו משום שגדלה בבית דוד לכך היתה נקראת בת מלך ג"כ עיי"ש. וכ"כ תוס' בסנהדרין (דף כ"א) הרי להדיא דגם היכא דיש למגדל בנים שייך לקרותו בנו או בתו. וכ"מ מהא דבסנהדרין (דף כ') יליף שם דהמגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו. מהא דכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף וכו'. וכי יוסף ילד אלא יעקב ילד ויוסף כלכל אף דהי' ליוסף בנים וסרח בת אשר לא היתה בתו של אשר. אלא שגידלה בביתו כמבואר ברמב"ן פ' פנחס. הגם דהי' לו בנים זולתה. ובבראשית (מ"ו) ובנותיו כתב הראב"ע דנתגדלו בביתו של יעקב ולכך נקראו בנותיו עיי"ש. ובאורים תמה ג"כ על הכנה"ג מסברא וכתב דאולי כך פי' דבריו דאם יש לו בן ששמו כשמו של היתום ונכתב על היתום פלוני בני פסול דהוי שטר שיכול לזייף דיחשבו שהוא בנו ממש. ואף שהוא דוחק אבל זה ודאי דאם אין שם של היתום כשם בן הכשר אז כתב עליו בני דהואיל וגדלוהו ראוי ליכחד כך אף אם יש למגדל בנים:

ואומר אני דמי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתבו בניו של המגדל על היתום אחי או אחותי כשר. וראי' מהא שכ' התוס' בקדושין (דף כ"ב) ובסנהדרין (דף כ"א) דתמר לא היתה בת דוד ולכך היתה מותרת לאמנון והא דכתיב על כן תלבשנה בנות המלך מעילים משום שגידלה בביתו והרי מבואר בשמואל (ב' י"ג) דאמר אמנון תמר אחותי וכן שם על אמנון אחיך אלמא דמשום דנתגדלה עמו נקראת אחותו:

או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזוייף. עיי"ש בתשובת מיימוני (סי' מ"ח) ראי' לזה וכן קצת ראי' מהא דאמר אביי אמרה לי אם ומבואר בפ"ק דקדושין דמרבנתי' הוה. וברות (ד) ותקח נעמי את הילד וגו' ותהי' לו לאומנת ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי משמע מזה דאומנת אם כתבה על הילד בן שפיר דמי. אמנם לפמש"כ המפרשים דהוא על צד יבום אין ראי' מזה אבל יש ראי' מהא דאמר אביי אמרה לי אם. ועמש"כ לקמן (סי' רמ"ז) עיי"ש:

ומכל האמור יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו ועל חמיו אביו וכמו שהביא באורים דדוד קרא לשאול אבי. ואם כתב בני על חתנו כשר דחתנו כבנו כמוש"כ רש"י בשבת (דף כ"ג) וה"ה לכלתו בתו. וכמו דאיתא במדרש בראשית (פרשה פ"ד) ויקומו כל בניו וכל בנותיו כמה בנות הי' לו כו' אלא שאין אדם נמנע לקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו. ע"כ. ובמרדכי פ"ג דב"מ דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו יעויי"ש וכ"מ מתשוב' מיימוני שם מהא דהביא בתי הלא אבקש לך מנוח וכלתה היתה אך י"ל זה. ועיין בהגה"מ שם בזה ע"ש וכן אם כתב על דודו אחי כמבואר במדרש סוף רות אין אדם נמנע מלקרא לדודו אתי. ומה"ט אם כתב על בן אחיו אחי. כמו שפרש"י בת אביו ובמס' ע"ז (דף כ"ז) אחי וכו' דהיינו הך. אם דודו נקרא אח כן דודו קוראו את ג"כ:

בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שנ"ג) נשאל בראובן שנתן מעות לשמעון לקנות סחורה והי' ביניהם תנאים (נכתבו על הענין שלשה שטרות אחד ביד ראובן ואחד ביד שמעון ואחד ביד שליש. ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי טעה הסופר באחד מהן. והשיב הרדב"ז התורה אמרה אחרי רבים להטות ואם השני שטרות בסיגנון אחד נתבטל השלישי. יהי' ביד מי שיהי' דקי"ל בכל דינין שבתורה אחרי רבים להטות. וכ"כ הרשב"א בס"ת שנמצאו מחולפין נתקן אותם אחר הרוב עיי"ש. ותמה ע"ז בספר שעה"מ היכי מדמה ממונא לענין איסורא דדוקא בס"ת דהוא איסורא אזלינן בתר רובא. משא"כ לענין ממונא הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. עד שנשאר בצ"ע למעשה להוציא ממון עפ"ד הרדב"ז אלו עיי"ש בזה:

ולפענ"ד נראה דדברי הרדב"ז נכונים דהרי אנו דנין על השטרות איזה מהן נכתב כהוגן. וממילא בא לידי הוצאות ממון בכה"ג אזלינן בתר רובא דהרוב מברר לן איזה מהן נכתב כהוגן. וכיון דאנו דנין על השטר ולא על הממון אלא דממילא בא לידי הוצאת ממון לא איכפת לן בזה חזקה דממונא וכמוש"כ התוס' בחולין (דף צ"ו) דמחזירין שטר בסימנים ולא מפקינן ממונא בסימנים משום דבחזרת השטר אין עדיין שום אחד מהן מוחזק ולא מפקינן מחזקה אף דממילא בא לאפוקי ממונא לא איכפת לן. כיון דעתה ליכא אפוקי ממונא עיי"ש. ה"נ כיון דמתחילה אנו דנין על כתיבת השטר איזה מהן נכתב כהוגן ובאיזה מהן טעה הסופר ואנו דנין על הסופר ולא על הבע"ד עצמו בזה אזלינן בתר רובא כמו באיסורא כיון דהשתא אכתי ליכא אפוקי ממונא. וכמו דהתם אנו דנין על מעשה השטר של מי הוא. והסימנים מבררים של מי כמו כן הכא אנו דנין של מי הוא השטר האמיתי והרוב מברר של מי. וכמו דסימנים מועילים לאוקמי שטרא ביד הנותן סימנים. אף דאינם מועילים לאפוקי ממונא כמו כן הרוב מועיל לאוקמי שטרא ביד מי שמסייע לו רובא אף דהרוב אינו מועיל לאפוקי ממונא וא"ש: עוי"ל לפמש"כ התומים בקת"כ (ס"ק כ"ד) לחלק הא דבדיינים הולכין אחר הרוב בממון אף דבעלמא אין הולכין אחר הרוב משום דבעלמא כמו במוכר שור לחבר הרוב והמיעוט שניהם אמת דרובא לרדיא זבני ומיעוט לנכסתא משא"כ בדיינים דבצד אחד ודאי שקר. א"כ יותר טוב לומר שהשקר הוא במיעוט מבהרוב עיי"ש. וא"כ ה"נ בשטרות יותר י"ל שהשקר בהמיעוט וע"כ אזלינן בתר רובא:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה