אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן מא

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן מא

סימן מ

סעיף א':

כתב הרמ"ה שצריך לכתוב בהקיום שקרעו שטר הראשון דאל"כ פסול הוא דשמא ילך לב"ד אחר ויעשה קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה. וכתב הסמ"ע אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין. לשכחה חיישינן. דשמא שכחו לקרוע עיי"ש. ובאמת הרמ"ה ביאר בב"ב (דף קל"ח) אהא דכל טירפא דלא כתיב בי' קרענא לשטרא לאו טירפא הוא. משום דבדבר שאינו שכיח חיישינן לב"ד טועין. וא"כ הרמ"ה שלמד הך דצריך לכתוב שקרעו לשטר הראשון הוא מהא דטעמא. א"כ ה"נ חיישינן לב"ד טועין משום דאינו שכיח וזה נכון:

סעיף ג':

ואפילו נאבד בעדים. כתב הש"ך (ס"ק י"א) דכשהשט"ח ביד הלוה וכן הכתובה ביד הבעל הוא ראי' גמורה לפרעון ושוב לא תוכל האשה לגבות בעדי הינומא מן הבעל וכן המלוה בטופס. ובנתיבות המשפט תמה ע"ז דמאי ראי' הוא זה הא קי"ל דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וכן כותבין כתובה לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. וא"כ אפשר לומר דכתב לעצמו כמה כתובות וכמה שט"ח. ונשאר אחד בידו. וקיימתי זאת מסברא דנפשאי על שט"ח. אבל מש"כ על כתובה שכותבין לאיש אעפ"י שאין אשתו עצמו צ"ע. דהא תנן בב"ב (דף קס"ח) אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ופרשב"ם דהיינו כתובה. ובעיקר סברא זו יעויין במהרש"ל ובמהרש"א בכתובות (דף נ"ו) ובב"ש (סי' ק"י) ובבית מאיר שם. מש"כ בזה עיי"ש:

ונ"ל להביא ראי' לסברת המהרש"ל והש"ך מהא דאמרינן בגיטין (דף כ"ז) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכתב רש"י בד"ה לא לזה ולא לזה לבעל לא יחזיר שמא כבר נתן לה וממנה נפל וכשיבוא לידו יחזור אחר עדי מסירה ויעידו שגירשה. וכשתתבע כתובתה יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בב"ד ותנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וחייבוני לפרוע ונתנו לי הגט כדי שלא תחזור ותגבה ולאשה לא יחזיר שמא תנשא בו. עכ"ל. הרי מבואר דכשהגט בידו אין יכולה לתבוע כתובתה. אף דקי"ל בב"ב (דף קס"ח) דכותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. וא"כ איכא למימר דילמא כתב כמה גיטין והניח אחד בידו. א"ו כיון דהגט בידו ואינו ביד האשה מוכח דזהו הגט עצמו שנתן לה תחילה ולא חיישינן כולי האי לומר שמא אבדה גיטה כמה שאמרה וזה גט אחר הוא. ה"נ לא חיישינן דילמא אבדה כתובתה כמה שאומרת והכתובה שביד הבעל אחרת היא. אלא כיון שהכתובה ביד הבעל אמרינן שהיא הכתובה עצמה שכתבה לה בעלה תחילה. ולכך אינו גובה בעדי הינומא. דאמרינן דודאי פרע לה. וכן הדין בלוה ומלוה וגם מוכח מהך דגיטין דאין יכולה לומר דהגט נפל מידה והבעל מצאו ה"נ אין יכולה לומר דהכתובה נפל מידה והבעל מצאו וכן הדין בלוה ומלוה:

אמנם מתוס' ב"מ (דף י"ז) בד"ה לא אמר כלום משמע דלא כהש"ך שכתבו וז"ל אהא דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולא מיבעיא במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין ויש עדים שנשרפה כתיבתה דאינו נאמן לומר פרעתי אם יש לה עדי גירושין. אלא אפי' במקום שכותבין כתובה ואינו מוציאה כתובתה אינו נאמן לומר פרעתי אפי' אם הוא מודה שהכתובה היא בידה וגם הגט בידה ופרעה בעדי הגט גרידא ואע"ג דבמה שנשאר שטר כתובה בידה הוא מפסיד שאם תחזור ותתבע הכתובה הוא יכתוב שובר שלא תגבה פעם שני' עכ"ל. וקשה למה בעי לכתוב שובר. הא כשתחזור הכתובה. יהי' זה גופא ראי' שפרע. א"ו דאין זה ראי' דדילמא כתב בעצמו הכתובה ולכן בעי שובר דוקא:

ובכתובות (דף י"ז) וליחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא לה לכתובתה בהאי ב"ד וגבי' בה א"ר אבהו זאת אומרת כותבין שובר וכתבו תוס' ואפילו ע"י עדי הינומא לא הי' לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה כתובה תח"י. כו' אפילו למ"ד דלא מצי טעין אחר מעשה ב"ד מפסיד במה שהכתובה תח"י שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהי' לה עדי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וכו' והשתא שהכתובה בידה תוציא מאתים וכתב מהר"ם לובלין יש מקשי' מה צריכים התוס' לפירוש זה דהא פשיטא דאיכא נפקותא במה שתשיב לו הכתובה שאם תתבענו פעם אחרת אז יוציא הוא הכתובה שבידו שכבר פרע לה ולהנ"ל ניחא דאין הכתובה שבידו ראי' על הפרעון דשמא כתובה אחרת כתב לו לכן הוצרכו תוס' לפירושם כן: ועיין תוס' ב"ב (דף קס"ת) דרשב"ג דס"ל דמקח נקנה למוכר בחזרת השטר. אם הלוקח מוציא שטר אין ראי' מה שיש לו למוכר שטר כיון דכותבין שטר למוכר בלא לוקח:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה