אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן מ

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן מ

סימן לט

הוו עלי עדים. בס' קצוה"ח כתב דהוא מטעם קנין אודיתא והעלה דבקנין זה לא אמרינן לא איברי סהדי אלא לשיקרא ואין קנין זה נגמר אלא בעדים ואתם עדי עיי"ש. ובזה ניחא מש"כ מהרש"א ומהר"ם בתוס' גיטין (דף י"ג) דהתוס' שם הוכיחו דמעמד שלשתן מהני אפי' בע"כ דאל"כ ל"ל קנין דמעמד שלשתן ליקני בקנין אודיתא. ותמהו המפרשים דא"כ גם למאי דמסקינן דמעמד שלשתן קונה גם בע"כ אכתי תקשה ליקני באודיתא דמהני גם בע"כ כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא גופא. ותי' מהרש"א ומהר"ם דכוונת תוס' הוא דכשאין הפקדון בידו תקנו אודיתא דלא שכיח אבל במידי דשכיח לא רצו לתקן אודיתא דטריחא מילתא דבעי עדים וזימנין דלא מתרמי לי' עיי"ש:

ותמה שם הפ"י על זה דממנ"פ אי חיישינן להכחשה א"כ במעמד ג' נמי בעי עדים אע"כ דלא איירי בהכחשה א"כ אפילו באודיתא נמי עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דקנין אודיתא אינו נגמר כלל בלא עדים אפילו היכא דלא שייך כלל שלא להשביע משא"כ במעמד שלשתן מהני בלא עדים. ובנתיבות חולק ע"ז במש"כ הקצוה"ח כן מסברא דנפשי' אמנם כל דברי הקצוה"ח מבואר להדיא בגדו"ת (שער מ"ג ח"א) כן. והקדימו הריטב"א בב"מ (דף מ"ו) בזה: ואם כתב אודיתא בכת"י יש לומר דהוי כמו עדים דומיא דגט שכתב בכת"י ואין עליו עדים ועיין באהע"ז (סי' ק"ל) בב"ש שם:

כתב הרמב"ם (פי"א מה' מכירה הט"ו) המתחייב עצמו ממון לאחר בלא תנאי כלל אעפ"י שלא הי' חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הי' ואינה אסמכתא כיצד וכו' או מי שאמר בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר וכו' כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים ע"כ. אריכות הרמב"ם בזה הוא דמהא דאמר ר' יוחנן בכתובות (דף ק"ב) דחייב אני לך מנה בשטר דס"ל דחייב י"ל דלא קיי"ל הכי דהא הרי זה דומה לאסמכתא כיון דלא חייב לו כלום לא גמר ומקני כמוש"כ הב"י (בסי' ר"ז) ור' יוחנן דמחייב לשיטתו אזיל דס"ל בב"ב (דף קס"ח) דאסמכתא קניא לכן ביאר הרמב"ם דזה אינו אסמכתא מאחר דמחייב עצמו בלי תנאי ומנלן דיכול לחייב עצמו באינו חייב כלום. כתב דהרי זה כמו ערב דמשתעבד:

ודע דמחייב עצמו בשטר לא מהני אלא במתחייב לגדול אבל לקטן לא מהני כמבואר לקמן (סימן רמ"ג סי"ט) ומכ"ש בשוטה דאינו זוכה לעצמו ובחרש דזוכה לעצמו כמבואר שם י"ל ג"כ דלא מהני. דלפ"מ דמבואר שם דהא דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר הוא משום כדי חייו ולא תקנו אלא כשהוא תח"י הקטן ולא כשאינו תח"י וא"כ חרש דהוא דומה לפעוטות שקנינו במטלטלין כמו קטן כמבואר בגיטין (דף נ"ט) דהוא ג"כ משום כדי חייו לא תקנו כשאינו תח"י ולכן במחייב את עצמו לו לא מהני אבל במזכה ע"י אחר מהני גם בח"ש וקטן כנ"ל:

נ"ל דיש לומר דדין זה דהוו עלי עדים וכו' לא שייך בעכו"ם לפמש"כ מהא דכתובות (דף ק"ב) דחיוב אינו אלא מדרבנן ובעכו"ם לא תקנו. [ועיין פ"י בפסחים (דף ל"א) דבעכו"ם לא שייך שעבודא דאורייתא עיי"ש] ומיושב בזה מה שהקשה בדו"ח בכתובות (דף צ') גר שנתגיירה אשתי עמו כתובתה קיימת שע"מ כתובתה הראשונה השיאה דל"ל שע"מ כתובתה הראשונה. תיפוק לי' דמשועבד מעיקרא דהיכן מצינו שע"ג אינו יכול לשעבד עצמו ולהנ"ל ניחא דעיקר האי מילתא דיכול לחייב עצמו אינו אלא מדרבנן ולא תקנו אלא בישראל וזה נכון:

אלא דמסוגיא דגיטין (דף נ') משמע דגם במחייב עצמו הוי דאורייתא דאמרינן שם שט"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתוב בו שבת אינו גובה אלא מן הזיבוריות וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא דינו בעידית אפילו מיחמי נמי בעידית ופירש"י שהרי שיעבדה לו ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משועבד מה"ת דכתיב אנכי אערבנו ע"כ פי' דהכא אין מחויב בעידית אלא בבינונית אלא שמחייב עצמו וא"כ אינו אלא משום ערבות ואפי"ה הוי דאורייתא וע"כ דהסוגיא דכתובות שם ר"ל הוא דס"ל לחלק בין ערב דעלמא. ובין מתחייב עצמו משא"כ אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' דיכול לחייב עצמו הוי דאורייתא ג"כ. ואפשר לחלק דשם לא הי' חייב כלל משא"כ הכא דמחויב מיהא אלא דבעידית אינו מחויב ומחייב עצמו ע"כ הוי דאורייתא. ומיהו לא מסתבר לחלק כן. וע"כ כתב הרמב"ם (פי"א ממכירה) דחייב עצמו ה"ז כמו שישתעבד הערב וא"כ הוי דאורייתא:

ובסימן (צ"ז) מבואר דמלוה קודם למזון אשה והבנות דמלוה דאורייתא ומזונות דרבנן והקשה הב"י הא התחייב עצמו בשטר ויהי' גם מזונות דאורייתא אלמא דס"ל דמחייב אח עצמו הוי דאורייתא:

אם יש עוד חוב לזה. נ"ל דחוב גמור קודם לחוב זה שחייב את עצמו די"ל דבזה שעבודא ל"ד וכדאמרינן התם בכתובות (דף ק"ב) דר"ל מתרץ דע"כ לא קאמרינן התם אלא דשייך שעבודא דאורייתא [פי' ערב] אבל הכא לא שייך שעבודא דאורייתא וא"כ בע"ח דקי"ל שעבודא דאורייתא קודם. לפי מה דמבואר (בסי' צ"ז סכ"ד) דבע"ח קודם למזונות אלמנה משום דהוא דאורייתא ואלמנה דרבנן וה"נ בע"ח גמור קודם לזה שמחויב ע"י עצמו: ואין להאריך כאן במה שמבואר בפוסקים אחרונים אי אודיתא קנין דאורייתא או דרבנן דאפילו אי הוי דאורייתא מ"מ השיעבוד לכו"ע לאו דאורייתא ואפי' במקבל בק"ס אין זה אלא חיוב על גופו. אבל אין הנכסים משועבדין. דבין אי נימא דשיעבודא דאורייתא מקרא דויוציא אליך את העבוט החוצה הא לא מיירי אלא במלוה ולא במחייב עצמו ובין אם נימא דהוא מטעם דנכסי דבר אינש אינן ערבין בי'. ג"כ לא שייך במחייב עצמו וה"ז דומה לערב שלא בשעת מתן מעות דשלא על אמונתו הלוהו וה"נ כן. וא"כ שפיר כ' דשאר חוב דשעבודא דילי' דבר תורה קידם לזה דאינו אלא מדרבנן בלבד:

ולפ"ז במקבל מתנה באחריות שטרפו ממנו ובא בע"ח אחר עם המקבל מתנה לגבות מהנותן דהבע"ח אחר קודם. דבע"ח שעבודו דאורייתא משא"כ מקבל מתנה באחריות אינו אלא מדרבנן:

והנה בס' שער משפט הביא ראי' דבע"ח קודם מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) במי שיש עליו כתובת אשה ובע"ח ואין לו אלא קרקע אחת דלא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן ולא לאשה. משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. וכ"פ (הרמב"ם פי"ז מה"א ה"ד) וביאר הטעם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא כו' וא"כ ה"ה הכא כיון שלא לוה ממנו כלום אלא שחייב עצמו במה שאינו חייב ראי ליתן לבע"ח שהוציא מעותיו עכ"ד. וזה איני דהתם טעמא אחרינא משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. ומש"כ הרמב"ם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום לא קאי כלל אדין זה דאין לו אלא קרקע אחת. ואעתיק לך מש"כ הרמב"ם שם תחילה (בפי"ז מה' אישות ה"ד) וז"ל מי שגירש את אשתו ועליו שט"ח ובא בע"ח והאשה לגבות והי' לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בע"ח נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא הי' בה דין קדימה נותנין אותו לבע"ח ואם נשאר לאשה כלום תטול ואם או תדחה מפני בע"ח שהרי בע"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ע"כ. הרי דכתב כאן ב' דינים בע"ח בזוזי וכתובה בקרקע. וגם אם אין לו אלא קרקע. לכן על הראשון כתב דלכך בע"ח בזוזי מפני שב"ח הוציא מעות והאשה לא חסרה דבר. ועל השני דאם אין לו אלא קרקע דמפסדת כתובתה משום דיותר משהאיש וכו' והדבר מבואר כן בכתובות (דף פ"ו) אמר אמימר האי מאן דאיכא עליו כתובת אשה ובע"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזי. לבע"ח מסלקינן לי' בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא. האי כדינו והאי כדינו. [ופרש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד ארעא והיא לא נתנה כלום] והוא כהרמב"ם על הדין הראשון הנ"ל ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לי' לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש וכו' וכ"ה ברי"ף ור"ן שם וא"כ גם הרמב"ם דעתו כן. ואולי ט"ס הוא ברמב"ם ואחר בע"ח נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע צ"ל שבע"ח הוציא מעות והאשה לא חסרה דבר ואחר ואם לאו תדחה מפני בע"ח צ"ל שיותר משהאיש רוצה וכו' איך שיהי' אין משם ראי' כלל. והעיקר כמוש"כ בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה