אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן לט

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן לט

סימן לח

סעיף א:

המלוה את חברו בעדים וכו' ואינו גובה מהמשועבדים כו', הרדב"ז (ח"ב סי' תר"י) נשאל הא דקי"ל פריעת בע"ח מצוה אי הוי מצוה דאורייתא כמו מצות שופר ולולב וכדומה או לא הוי אלא מצוה דרבנן. והשיב דלא גרע מצוה זאת משאר מצות ומחויב הלוה מדאורייתא במצוה זו. ונראה להוכיח שכן הוא דעת רש"י ז"ל בגיטין (דף ל"ו) ד"ה שב ואל תעשה. וז"ל הלוה הזה יושב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר לי' בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות דף צ') דלאו עקירה בידים הוא עכ"ל. הרי דריהטא דלישנא של רש"י ז"ל מבואר דס"ל דפריעת חוב הוי מצוה דאורייתא דחשיב לי' דבר מה"ת. וכן ממש"כ רש"י בכתובות (דף צ"א) בההוא עובדא דקטינא דאביי דלכך אין כופין את היורשים בלא הניח אחריות נכסים כיון דאינו אלא מדרבנן אין כופין מכלל דללוה גופא דכופין כמו דאמרינן בהכותב (דף פ"ו) לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תנינא דכופין משום דהיא דאורייתא. וכן משמע בתוס' בהכותב שם. וכן משמע מהא דמבואר לקמן (סי' ע"ג) אם נשבע שלא לפרוע אין השבועה חלה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה ואי הוי רק מדרבנן הי' השבועה חלה דומיא דח"ש לר"ל דאינו אלא דרבנן והשבועה חלה. כמבואר בפ"ג דשבועות (דף כ"ג) עיי"ש:

אך במרדכי פ' המקבל (סי' ת"ב) כתב וז"ל אלא ירדהו וינדהו עד שיפרע שפריעת בע"ח מצוה דרבנן עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דמצות פריעת בע"ח אינו אלא מצוה דרבנן. ונראה טעמו דמפרש בהא דערכין (ד' כ"ב) דאמרינן שם דאין נפרעין מיתומים קטנים דר"ה בדר"י מפרש טעמא משום צררי ורב פפא מפרש משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דר"ה דמפרש משום צררי לית לי' דפריעת בע"ח מצוה. ואינו אלא מצוה דרבנן ופסק המרדכי כוותי':

ואל תתמה ע"ז שכן מצינו דעת הש"ך (בסי' רנ"ה ס"ק ו') שכתב דפריעת בע"ח אי הוי מצוה הוא פלוגתא דאמוראי ר"ה ברי' דר"י ור"פ פליגי בזה עיי"ש. ומשטחיות דבריו שם משמע דלר"ה ברי' דר"י דקאמר משום צררי גם מצוה דרבנן ליכא עיי"ש ובש"ך סימן זה. אבל דעת המרדכי אינו כהש"ך. אלא דלר"ה ברי' דר"י עכ"פ מצוה דרבנן איכא. ולכן מה שכתב המרדכי דפריעת בע"ח הוי מצוה דרבנן הוא לר"ה ברי' דר"י כן נ"ל דעתו בזה. וכן המרדכי לטעמי' כתב בסוף פרק גט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא משום דס"ל דפריעת בע"ח אינו אלא מצוה דרבנן. והא דפריך בכתובות (דף פ"ו) א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא למיעבד מלוה מאי א"ל תנינא דכופין ומשמע דלר"ה בר"י דר"י פשיטא דכופין. ולפי"מ שביארנו דלר"ה ברי' דר"י דאינו אלא מצוה דרבנן פשיטא דאין כופין לרש"י בכתובות (דף צ"א). וצריך לומר דזה מודה ר"ה ברי' דר"י דלא אמרינן דאינו אלא מצוה בעלמא אלא דגם חיובא רמי עלי' אף דהשעבוד לאו מדאורייתא וכמוש"כ הש"ך בסימן זה. אך במרדכי פ' הכותב (סי' רכ"ב) מבואר דהוי דאורייתא ורק ביתמי לבד הוא מצוה דרבנן וסותר למש"כ בפ' המקבל:

והנה לפי"מ שהבאנו דדעת רבוותא הוא דהוא מצוה דאורייתא יש לבאר ג"כ היכן רמיזא זה בתורה. והנה מצינו דעת רש"י בכתובות (דף פ"ו) דהמצוה דפריעת חוב הוא מהן צדק ע"ש. והרמב"ן והריטב"א כתבו משום דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה והמבי"ט (ח"א סי' נ"א) כתב ג"כ דהוא דאורייתא ושהרשב"ץ נפיק מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה יעוי"ש. אבל הרדב"ז כתב משום דדמי לגזילה דכתיב בו והשיב ושכ"מ מהרמב"ם (פ"ז מה' גזילה ואבידה) ע"ש שכתב וז"ל מ"ע של תורה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו וכתב הרב (פ"ז מה' גזילה ואבידה) אחד הגוזל או הגונב או העושק או שהלוהו או שהפקידו אצלו כו' הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר דברים הנזכר בכתוב ובתחילת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מ"ע וכי היכי דהוי מ"ע להשיב את הגזילה ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל ע"כ:

ובאמת אין אנו צריכין מדכלל הרמב"ם הכל בכלל לקרבן וחומש ה"ה להשבה. דכן אמרינן להדיא בב"מ (דף מ"ח) דתניא ר"ש אומר מנין ליתן את האמור למעלה (וכחש בעמתו וכו' ותשומת יד) למטה (בהשבה) דכתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר ואר"נ אמר ר' אבוהו א"ר לרבות תשומת יד להשבון הרי להדיא דאיכא מ"ע דהשבה בהלואה ג"כ. ואפ"ל דלכך לא הביא הרדב"ז מהך סוגיא אלא מהרמב"ם דהא מבואר שם דלר"י דס"ל מעות קונות ומיירי ביחד לו כלי להלואתו ולר"ל דס"ל משיכה קונה שנטלו וחזר והפקידו אצלו וא"כ הוי כמו פקדון וגזילה משא"כ הרמב"ם דלא כתב הך דיחד לו כלל וכבר כתבו המפרשים מה שלא הביא זה ואפי"ה הלואה בכלל אלא דאכתי אינו מספיק דסוף כל סוף מבואר להדיא דמרבינן להשבון מכל אשר ישבע ולהרמב"ם דלא בעי יחד כלי מוכח דאיכא מ"ע דהשבה בהלואה ג"כ: והרמב"ם (פ"א מה' גזילה ה"ד) איזהו עשק זה שבא לתוך ידו ממון חבירו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה וע"ז נאמר לא תעשוק את רעך ע"כ. והרי במס' ב"מ אמרינן (בדף ס"א) לא תעשוק שכר שכיר לעבור בב' לאוין וא"כ הלואה דהוא ג"כ בלא תעשוק להרמב"ם הנ"ל איכא לאו דלא תגזול ג"כ וא"כ ממילא הוא שכלל והשיב את הגזלה או אח העשק. וי"ל על הרמב"ם דס"ל ולא תעשוק רעך הוא הלואה למה הוצרך למיכתב וכחש בעמתו תשומת יד הלואה הא כיון דכתיב עשק הלואה בכלל, ובשלמא לר"ל בב"מ (דף מ"ח) ניחא דאיצטריך למיכתב ברישא תשומת יד ולא בסיפא דהשבה לאורויי דמשיכה קונה אבל לר"י קשה כנ"ל וצריך לומר משום דחייב על כל אחת ואחת כדתנן בשבועות (דף ל"ו) דעושק שכר שכיר והלואה תרתי מילי נינהו. אלא דזה אינו דבאמת אינו חייב מדלא תנן התם עשק כלל, וצ"ל כמוש"כ התוס' בב"מ שם (דף מ"ח) דלר"י עשק לשום דרשא נכתב ה"נ תשומת יד ג"כ. ובתוס' ב"מ (דף קי"א) בלא"ה נשארו בתימא למה נכתבו שניהם או בגזל או בעשק ע"ש בזה:

ונ"ל ראי' להרמב"ם מהא דתנן בשבועות (דף ל"ו) תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת. ויש לדקדק הא בקרא כתיב גם עשק ומאי שנא דשיירי' במתני' א"י דעשק היינו הלואה ומשו"ה אינו חייב תרתי אתשומת יד ועשק ואפי' אי הוי שכר שכיר ג"כ אינו חייב אהלואה ושכר שכיר דהכל הלואה הוא וזה נכון. [מיהו לרבא בב"מ (דף קי"א) דגזל היא עשק אין זה ראי' דמאחר דקתני גזל עשק בכלל אלא דר מוקי בב"מ (דף מ"ח) הא דאשם גזילות בשכר שכיר (בב"מ שאח מוקי הא דלא תעשוק רעך בשכר שכיר גם כן. מיהו מהש": הלח"מ שם וכ"ה בהה"מ (פ"א מה"ג) דבכ"מ גזל ועושק תרי מילי נינהו מדחלק הכתוב גבי אשם גזילה ולא קאמר דחדא מילתא אלא גבי שכיר ע"ש וא"כ גבי אשם גזלות דחלקו בשתים אמאי לא מנה גם עושק ואף דבקרא כתיבי תרוויי' הוא דחייב אכל אחד מהן אם היו לבדו אבל כשכללן אינו חייב אתרוויי' אלא אחדא לבד]:

וכן משמע מהירושלמי ר"פ הנושא והובא ברא"ש פ"ב דכתובות תני. זנה חמש שנים הראשונות בין ביוקר בין בזול הי' ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול הי' בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול. פי' אם היו המזונות ביוקר בחמש שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר אבל אם היא גרמה נותן בזול. אבל אם הראשונות היו בזול אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל עכ"ל הרא"ש. הרי להדיא דעיכוב פריעת החוב כגזילה הוי. וכן משמע בב"מ (דף נ"ה) ותנא דידן מ"מ לא תני ישיבת הדיינין חנא לי' גזל ופרש"י מכיון דתנא לי' בפרוטה ש"מ ממונא הוא וכפינן וישיבת הדיינין פרש"י שמודה אלא שדוחהו מלשלם וא"כ להרדב"ז מתפרש כפשוטו תנא לי' גזל דהלואה ג"כ בכלל: ולדעת הרמב"ם דס"ל דאיכא בפריעת חוב לא תעשוק את רעך ולהרדב"ז דהוא משום גזילה ק"ל מהא דאמר בכתובות (דף פ"ו) א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת חוב מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תניתוה בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו [וק' דאפי' בלך ושוב כתב הרמב"ם (בפ"י מה' מלוה) ולוה דאיכא משום לא תאמר לרעך לך ושוב ומכש"כ באינו רוצה לפרוע כלל פשיטא דכופין] ואמאי הא איכא ל"ת דלא תעשוק ופשיטא דכופין. וכן ק"ל מהא דגיטין (דף ל"ו) דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה הוא ופרש"י דיכולין לעקור דבר בשוא"ת. שוא"ת שאינו עושה המצוה לפרוע חובו כשופר וסדין בציצית כמבואר ביבמות ואי איסור עושק איכא מאי ענין מצוה לכאן. לכן נ"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל שעבודא דאורייתא בפי"א ממלוה לכן כתב דאיכא לא תעשוק אבל אי שעבודא לאו דאורייתא אינו אלא מצוה מאחר דליכא שעביד נכסים אלא דמצוה רמי על הלוה כמו כל מ"ע שבתורה והרי הראשונים כתבו דהא דס"ל לר"פ דפריעת חוב מצוה הוא משום דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ שפיר פריך לר"פ לדידך דאמרת פריעת חוב מצוה והוא משום דשעבודא לאו דאורייתא ולא רמי אנכסי אלא אגברא דהוא ככל מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי: ומעתה י"ל דבגיטין (דף ל"ו) דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שוא"ת הוא. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר דאביי ורבא כל חד אזיל לשיטתו דהרי הא דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ואמור רבנן דתשמט הוא משום דהוי איסור לא תעשוק וכמו שפירש"י שם בד"ה ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם ע"כ וס"ל דזהו עשק זהו גזל כבר"פ איזהו נשך ולכך כתב דהלוה גזלן על פיהם. וע"ז משני אביי שוא"ת הוא ולשיטתו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמוש"כ התוס' בגיטין (דף נ') בד"ה כיון ע"ש וזהו שפרש"י שוא"ת והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע חובו ע"כ. והיא דמשני דאין זה גזל אלא מצוה בעלמא ולכך הוי שוא"ת ויכולין רבנן לעקור מצוה בשוא"ת. משא"כ רבא דס"ל שעבודא דאורייתא וכמוש"כ התוס' בגיטין (דף נ') שם ולכך לשיטתו ליכא להאי תירוצא דשו"ת דלא מהני דהא איכא ל"ת דלא תעשוק. ולכך משני דאע"ג דאיכא איסור גזל מ"מ תקנו רבנן דתשמט דהפקר ב"ד הפקר וזה נכון ומדוייק היטב לשיט' רש"י ג"כ:

ועיין במרדכי פ' הכותב שכתב וז"ל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה תימא דאדרבה מחויב הוא שלא לגזול את חברו כו' ופר"ח ורא"ף וכן ריב"ק דהכא מיירי ביתומים דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ע"כ הרי דס"ל דהוי דאורייתא ורק ביתומים לבד הוי מצוה דרבנן:

ובשעה"מ הקשה דא"כ למה אמר אביי בגיטין (דף מ"ד) נקטינן טימא טהרות של חברו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר ל"ש היזק ולדידי' קנסו לברי' לא קנסו. תיפוק לי' דאפילו אי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אינו גובה מבנו משום דשעבודא לאו דאורייתא ואינו גובה מן היורשים וכ' דצ"ע בזה. ונ"ל בפשיטות דהתוס' בב"ב (דף קנ"ז) כתבו דאפילו למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים דשעבודא לאו דאורייתא מ"מ מצוה איכא אלא דאין כופין כן כתב הריטב"א פ"ק דקדושין דמצוה בעלמא איכא עלייהו ויתמי משום דלא להוי אביהם לוה רשע ולא ישלם משא"כ דקנס דלא קנסו בנו אחריו אפי' מצוה בעלמא ליכא כיון דגם דבהם פטור מדינא אלא מטעם קנס חייב ולדידי' קנסו אשא"כ הם פטורים לגמרי מדלא כתבו הפוסקים דמצוה איכא ממש"כ (בסי' ק"א) במטלטלי דיתמי. א"ו דבזה פטורין לגמרי ככן קאמר מטעם קנס ולא קאמר מטעם שעבודא לאו לאורייתא דהנפ"מ דגם מצוה ליכא בזה. עוי"ל דס"ל לאביי דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ולכך אי הוי היזק הוי בכלל כל נזקין דככתובה בשטר דמי' ושעבודא דאורייתא לכך קאמר דליש היזק ולא קנסו בנו אחריו: ולדעת הראשונים דפלוגתא דר"פ ורב הונא ברי' דר"י תליא אי שעבודא דאורייתא או לא י"ל הא דאמרינין בערכין (דף כ"ב) אר"י אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה ופריך ממתניתין דשום היתומים ועוד פרכות ומשני כשחייב מודה. והרי הך תירוצא אינו אלא לר"ה ברי' דר"י דס"ל משום צררי. ולכך כשחייב מודה גובין משא"כ לר"פ לא מהני חייב מודה וכמבואר שם בסוף הסוגיא וא"כ לר"י לשיטתו שפיר משני. כיון דר' יוחנן ס"ל בב"ב (דף קע"ה) שעבודא דאורייתא ולכך מהני כשחייב מודה וכן ס"ל לרב אסי דשעבודא דאורייתא בקדושין (דף י"ג) א"ר אסי אמר ר' יוחנן אע"ג שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שעבודא דאורייתא ואע"ג די"ל דרב אסי לא ס"ל אלא במלוה הכתובה בתורה מ"מ שפיר משני די"ל דס"ל שעבודא דאורייתא אף במלוה שאינה כתובה בתורה. והא דאמר ר"י אמר שמואל בקדושין שם (דף י"ג) והוא שהפרישה מחיים וכו' אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. ובערכין קאמר ר"י אמר רב אסי דאין נזקקין לנכסי יתומים א"כ לדידי' לא מהני כשהחייב מודה ומאי משני התם כשחייב מודה וצ"ל דהתירוץ אינו אלא לרב אסי ור' יוחנן אבל לר' יהודה באמת יתרץ כמו ר"ה ברי' דר"י שם בסוף הסוגיא בקיבל לזו ולא לזו ע"ש:

ובתוס' ב"ב (דף ה') הוכיחו מהך סוגיא דערכין דאין גובין מיתמי אפילו תוך זמנו ודלא משני בערכין דהך מתני' דמצינו דגובין מיתמי מיירי בתוך זמנו א"ו דאפילו בתוך זמנו אין גובין ומסיימי ואין לומר דההיא סוגיא סברה כטעמא דר"פ דהא במסקנא משני כשחייב מודה והאי טעמא ליתא אליבא דר"פ ע"כ. ואמאי לא הוכיחו דא"א לומר דאתיא כר' פפא בלי המסקנא דהא לר"פ שעבודא לאו דאורייתא. ור' יוחנן ור' אסי ס"ל שעבודא דאורייתא. וצ"ל דלא רצו כ"כ להאריך אבל שפיר יש הוכחה גם מהך דשעבודא דאורייתא דלא אתיא כר"פ וממילא מוכח דאין גובין מיתמי אפילו תוך זמנו:

ובהא דנחלקו רבוותא אי שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא. לכאורה יש ראי' דקיי"ל שעבודא לאו דאורייתא מהא דאמרינן בב"ב (דף קכ"ד) אר"י אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. והרי בב"ב (דף קע"ה) אמרינן ורבה אמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים בני חורין מ"ט שעבודא לאו דאורייתא ומי אמר רבה הכי והאמר רבה כו' קרקע יש לו אלמא דשעבודא דאורייתא וכו' לטעמי' דבני מערבא קאמר ולי' לא סבירא לי'. דבני מערבא דס"ל דבכור נוטל פי שנים ס"ל שעבודא דאורייתא משא"כ לרבה דס"ל של"ד ואין בכור נוטל פי שנים. וא"כ שפיר אר"י אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים לשיטתי' דס"ל בב"ב (דף קע"ה) של"ד. וא"כ אנן דקיי"ל כן דאין בכור נוטל פי שנים במלוה וכמבואר ברמב"ם ה' נחלות. ובטוש"ע (סי' רע"ח) א"כ מבואר דשל"ד ותמיהני לכאורה שלא הביאו ראי' מזה:

וי"ל דהא דבכור נוטל פי שנים לבני מערבא הוא בשטר דוקא כדמשמע מפרשב"ם בב"ב (דף קכ"ד) אהא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית וס"ל דכגבוי דמי. וקרינן בכל אשר ימצא וא"כ שפיר פריך לרבה דאמר גבו קרקע יש לו וא"כ מאחר דכגבוי דמי שפיר הוי שעבודא דאורייתא. והוי המכירה שמכר ללקוחות כמכר דבר שאינו שלו. אבל לדידן דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי בסוטה (דף כ"ה) אף דשעבודא דאורייתא מ"מ לא הוי מוחזק שיטול פי שנים. ואף שכתבו התוס' בסוטה שם דבחוב ברור לכו"ע הוי כגבוי הוא דהנתבע אינו מוחזק אבל לא הוי ברשות המלוה כ"ז שלא גבה וכמוש"כ (בסי' י"ב) בזה. וא"כ לא הוי מוחזק ולא שייך בכל אשר ימצא, וא"כ אין ראי' מזה דשעבודא ל"ד הוא: ובזה מיושב קושיית הפ"י בגיטין (דף נ') שהקשה איך כתבו תוס' שם דאביי ס"ל של"ד. והא איהו ס"ל דבע"ח למפרע הוא גובה בפסחים (דף ל"א) וא"כ בודאי שעבודא דאורייתא והוכיח כן מהא דב"ב (דף קע"ה) דפריך מהא דס"ל לרבה נבו קרקע יש לו ולהנ"ל ניחא. דהתם בבכור בעינן אשר ימצא והוא מטעם כגבוי משא"כ לדידן דלא הוי כגבוי אף דס"ל למפרע הוא גובה של"ד:

עוי"ל דיש חקירה אי שעבוד מטעם ערבות או מטעם קנין (עיין מש"כ לקמן מזה) ואם כן לא הוי מוחזק אלא אם הוא מטעם קנין לפי סברתם וע"כ פריך אי גבו קרקע יש לו א"כ כ"ש דגובה מלקוחות. משא"כ לדידן י"ל דהוא מטעם ערבות לכן אין הבכור נוטל פי שנים דאינו קנין ולא הוי בכל אשר ימצא ומתורץ קושיית הפ"י. ובזה מתורץ קושיית תוס' בב"ב (דף קכ"ו) דר"פ ס"ל דאין בכור נוטל פי שנים במלוה ואיהו ס"ל שעבודא דאורייתא דבכור שאני דאינו מוחזק שיהא שייך אשר ימצא:

והא דכתבו ז"ל דהא דס"ל לר"פ פריעת בע"ח מצוה הוא משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא זה אינו אלא לפי"מ שכ' התוס' בב"ב (דף קע"ד) ד"ה ואם דגם במלוה בשטר ס"ל כן ומש"ה לשיטתם כתבו שם (בדף ל"ג) דההיא עובדא דרבא בר שרשו' הוא דלא כר"פ אף דבמלוה בשטר מיירי. אבל לפי מש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קע"ד) ד"ה דלהכי דבמלוה בשטר גם ר"פ מודה לפי"ז הי' צריך להיות דשעבודא דאורייתא ובאמת מבואר ס"פ ג"פ דמאן דאית לי' של"ד גם בשטר שעבודא לאו דאורייתא וא"כ לא יתכן זה. ובודאי לדידי' אין זה ענין להך פלוגתא דשעבודא דאורייתא או לא וצ"ע בזה. ואפ"ל דהרשב"ם ס"ל כרש"י בקדושין (דף י"ג) דאיכא מ"ד דס"ל דבשטר שעבודא דאורייתא. וכמו שכתב תוס' רי"ד שם וא"כ גם ר"פ דס"ל של"ד במלוה ע"פ במלוה בשטר מודה דשעבודא דאורייתא כן נ"ל:

והנפ"מ אי שעבודא דאורייתא או ל"ד מפורשת היא לענין אי גובין מהעבדים דאי שעבודא לאו דאורייתא אין גובין מהעבדים. וכתבו התוס' בב"ק (דף י"ב) וז"ל אע"ג דבכמה דוכתין אשכחן דכמקרקע דמי לענין אונאה ושבועה אור"י דהכא לא מיירי אלא במילי דרבנן. ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא ל"ד עכ"ל מבואר מדבריהם אלה דאי אין גובין מהעבדים הוא משום דשל"ד ולענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי ולכן אין גובין מהם. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ"ד) ד"ה ויתיב רבי אבא גבייהו. וז"ל משמע הכא דסבר ר' אבא דעבדי כמטלטלי דמי ואע"ג דבב"ב (דף קכ"ח) שלח ר' אבא הלכה גובין מן העבדים הא אמרינן התם במסקנא דאין גובין איתמר עכ"ל. הרי שכתבו דהא דאין גובין מן העבדים הוא משום דכמטלטלי דמי והרי הא בעלמא קי"ל דעבדי כמקרקעי דמי וע"כ כתירוצם בב"ק משום דשעבודא ל"ד ולענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי ולקמן יתבאר דיש לפרש כוונת התוס' בכתובות הלז באופן אחר:

ועפ"י כלל זה הקשה הש"ך דברי הרא"ש אהדדי דס"ל שעבודא דאורייתא ואפי"ה פסק דאין גובין מהעבדים. ותירץ באו"ת דס"ל להרא"ש דגם אי שעבודא דאורייתא אין גובין מהעבדים. אף דלשאר מילי דאורייתא עבדי כמקרקעי דמי משום דהוי מקרקעי דניידי ויכול הבע"ח להבריחן ולא סמיך דעתו דמלוה עליהן עיי"ש ובאמת הש"ך בעצמו לקמן (סי' צ"ה וסי' שס"ג ס"ק ג') תי' כן לקושייתו על הרא"ש דעבדים שאני משום דלא סמכא דעתו דמלוה עליהן. וכן מבואר סברא זו ברשב"ם בב"ב (דף קכ"ח) וכן כתבו התוס' ביבמות (דף צ"ט) בד"ה הא מני וז"ל אע"ג דבכל דוכתא אמרינן עבדים הוקשו לקרקעות הכא יש לחוש בהם כמטלטלי דלא סמכא דעתו עילוייהו לפי שמתים ובורחים וללישנא דחשוב להו מקרקעי סבר דסמכא דעתו עילוייהו כמו קרקעות עכ"ל:

ובזה ניחא הא שכתבו התוס' בב"ב (דף מ"ד) ד"ה עשה עבדו אפותיקי ומכרו. וז"ל ואפי' אי סבר רבא עבדי כמקרקעי דמי נקט אפותיקי לאשמועינן בין בשטר בין בע"פ עכ"ל. וקשה לי על דבריהם אלה דמאי כוונתם בזה שכתבו אי סבר רבא עבדי כמקרקעי דמי אי נימא דספיקם הוא אי בכל מילי לענין אונאה ושבועה ס"ל לרבא עבדי כמקרקעי דמי וכדמצינו מחלוקת התנאים בב"מ (דף ק') לא ידענא מקום ספק בזה דהא להדיא ס"ל לרבא לענין שבועה דעבדי כמקרקעי דמי וכדאמרינן בקדושין (דף כ"ח) עד היכן גלגול שבועה אר"י א"ר דא"ל השבע לי שאין עבדי אתה. ההוא שמותי משמתינן לי' כו' אלא אמר רבא השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי האי טענתא מעליתא הוא ממונא אית לי' גבי' רבא לטעמי' דאמר רבא ע"ע גופו קנוי אי הכי היינו קרקע מהו דתימא קרקע הוא דעבדי אינשי דמזבני בצנעא אם איתא דזבין קלא אית לי' קמ"ל. ופרש"י בד"ה גופו קנוי ואינו טענת מטלטלין הרי להדיא דס"ל עבדי כמקרקעי דמי אפילו בעבד עברי וכ"ש בעבד כנעני. ואי נימא דמקום ספיקם הוא אי לענין זה סבר עבדי כמקרקעי דמי וכסברתם בב"ק (דף י"ב) דאע"ג דלענין שבועה עבדי כמקרקעי דמי מ"מ לענין גביי' מן העבדים עבדי כמטלטלי דמי משום דשעבודא לאו דאורייתא ולענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי. ולכן כתבו ואפי' אי סבר רבא עבדי כמקרקעי דמי היינו אי סבר שעבודא דאורייתא ומספקא להו אי ס"ל לרבא שעבודא דאורייתא. גם בזה לא ידעתי מקום ספיקם דהא להדיא כתבו התוס' בגיטין (דף נ') דרבא דס"ל שט"ח היוצא על היתומים אם כתוב בו שבח גובה מן העידית משום דס"ל שעבודא דאורייתא ולא ס"ל לחלק כמוש"כ הראשונים שם דהתם שאני דשעבדו בפירוש. דלטעמייהו אזלי שכתבו בב"ב (דף קע"ה) דאי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא גם שיעבדו בפירוש לא מהני וא"כ רבא דס"ל דגובה מן העידית צ"ל דשעבודא דאורייתא וכ"כ הרשב"א בפ"ק דקדושין דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא מהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן ע"ש א"ו צ"ל כוונתם דעיקר ספיקם הוא דגם אי ס"ל שעבודא דאורייתא מ"מ לענין גובין מן העבדים יש לומר דס"ל דכמטלטלי דמי משום דלא סמכא דעתי' וזהו שכתבו ואפי' אי ס"ל דעבדי כמקרקעי דמי פי' גם לענין זה ס"ל כמקרקעי דמי משום דס"ל דסמכא דעתי' עלייהו כמו קרקעות וכמוש"כ תוס' ביבמות דמאן דס"ל גם לענין זה עבדי כמקרקעי דמי משום דס"ל דסמכא דעתי' עילוייהו. והא דצריך אפותיקי לאשמועינן בין בשטר בין בע"פ כן נ"ל נכון בזה:

וראי' לזה דאנו צריכין להך סברא דלא סמכא דעתי' בעבדים הוא מהא דהרשב"א בפ"ק דקדושין כתב דשעבודא דאורייתא מהא דס"ל לרב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן. וזהו שיטת ר"ת בתוס' ב"ב (דף קכ"ה) ד"ה לטעמייהו דפי' הא דהקשה הגמ' על ר"נ דס"ל גבו קרקע אין לו מהך דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ת חוזר וגובה מהן ומשני הגמ' טעמא דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל. דר"נ באמת ס"ל אם גבה קרקע או מעות יש לו מכח הך דיתומים שגבו קרקע עיי"ש. ולא ס"ל כפי' רשב"ם משום דלמסקנא אמרינן טעמא אחרינא אית בי' משום דמשתעבד מדר' נתן וא"כ מוכח ע"כ דהך דיתומים שגבו קרקע תליא בהך אי שעבודא דאורייתא דאי אמרינן זהו אף למ"ד של"ד א"כ מאי פריך מיני' על הא דר"נ דאמר גבה קרקע אין לו. דהא י"ל דר"נ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכך גבה קרקע אין לו כמבואר בס"פ גט פשוט. ומ"מ ס"ל דיתומים שגבו קרקע וכו' דזהו לא תליא כלל בשעבודא דאורייתא. א"ו דגם הך תליא בשעבודא דאורייתא. ושפיר פרכינן אהדדי כ"כ בתומים וזהו ג"כ שיטת הרשב"א הנ"ל דהוכיח מהך דיתומים שגבו קרקע דשעבודא דאורייתא: ובזה אתי שפיר הא דמבואר בב"ב (דף קנ"ז) א"ל ר' נחמן זעירא חברין תרגמא מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מלוה ע"פ הוא. ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. די"ל דרב נחמן דלא חש להאי פירכא דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין דלשיטתו אזיל דס"ל שעבודא דאורייתא וגם מלוה ע"פ גובה מן היורשים:

והא דאמרינן בגיטין (דף נ') אמר מר זוטרא ברי' דרב נחמן משמי' דרב נחמן שט"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית דכתבו התוס' שם דמבואר מזה דס"ל לרב נחמן דשעבודא ל"ד. י"ל דס"ל לר"ת ורשב"א כתי' שני בתוס' גיטין שם דלא פליג רבנן ביתמי ולעולם ס"ל לר"נ שעבודא דאורייתא וע"כ צ"ל כן להר"ן ז"ל בכתובות בפרק מי שהי' נשוי שכתב דמאן דס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה הוא משום דשעבודא דאורייתא וע"כ בע"ח ראשון קדים וא"כ רב נחמן דאמר דכו"ע סברי בע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ס"ל שעבודא דאורייתא וא"כ ליכא למימר כמוש"כ התוס' דס"ל לר"נ של"ד וע"כ צ"ל לדידי' כתי' השני בתוס' דלא פלוג רבנן ביתמי וא"כ דלכל הני רבוותא ס"ל דר"נ ס"ל שעבודא דאורייתא א"כ ליכא למימר דהא דסבר רב נחמן אין גובין מהעבדים הוא כמוש"כ תוס' בב"ק דשעבודא ל"ד. ולענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי וע"כ צ"ל משום דלא סמכא דעתי'. נתבאר מזה דהך סברא דלא סמכא דעתי' יש לו יסוד בראשונים ולכן שפיר יתיישבו דברי הרא"ש דאף דפסק שעבודא דאורייתא מ"מ אין גובין מעבדים:

והנה בב"ק (דף י"א) אמרינן אמר עולא אמר ר' אלעזר גובין מן העבדים כו' א"ל רבא לרב נחמן הא עולא הא ר' אלעזר כו' א"כ מבואר מזה דעולא לאו אליבא דר' אלעזר קאמר אלא דגם עולא בעצמו ס"ל כן דגובין מן העבדים ע"ש ברש"י וכדמשמע לישנא הא עולא הא ר' אלעזר. כו'. ולפ"ז דס"ל לעילא גובין מן העבדים ע"כ ס"ל שעבודא דאורייתא דאי לאו דאורייתא הא לענין מילי דרבנן כו"ע ס"ל עבדי כמטלטלי דמי ואמאי גובין. וא"כ בב"ב (דף קע"ה) דקאמר הגמ' איפוך דרבה לעולא ודעולא לרבה ופריך והאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית פי' וא"כ מוכח דסבר שעבודא דאורייתא. ובאמת קושיית הגמ' אינו מובן. כמוש"כ התוס' שם דמיני' דידי' פשיטא דגובין ואמאי לא פריך הש"ס מהא דס"ל לעולא דגובין מן העבדים דשעבודא דאורייתא. ואפשר לומר דהא דקאמר הא עולא זה לפי האמת דמסיק שם הש"ס דעולא סבר שעבודא דאורייתא אבל הש"ס לא מצי פריך מינה משום דאיכא למדחי ולמימר דלר' אלעזר אמר כן ולדידי' לא ס"ל כן. ובתוס' יבמות (דף ס"ז) בד"ה בנכסים מועטין כתבו סוגיא דהכא סברי דעבדי כמקרקעי דמי כר"א דאמר בפ"ק דב"ק גובין מן העבדים ומיהו אין הלכה כן. והרי מזון האשה והבנות לכו"ע דרבנן ואפי"ה איכא דסבר דכקרקעי דמי:

והנה הרשב"א בפ"ק דקדושין שם כתב דהלכתא דשעבודא דאורייתא מהא דס"ל לרבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן והוא כמוש"כ לעיל דס"ל כפי' ר"ת בתוס' ב"ב (דף קכ"ה) ד"ה לטעמייהו דלפי' רשב"ם לא מוכח מידי מזה. ע"ש:

ועוד ראי' נ"ל דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא מהא דס"ל בגיטין (דף נ') שט"ח היוצא על היתומים אם כתוב בו שבח גובה מן העידית דס"ל שעבודא דאורייתא. אלא דהראשונים בגיטין שם דחו זה. דלעולם נוכל לומר דשעבודא לאו דאורייתא ושאני החם דשיעבדו בפירוש לכן שעבידא דאורייתא. עיי"ש:

ובזה יתיישב היטב לשון רש"י ז"ל בפסחים (דף ל"א) ד"ה וזקפן עליו במלוה וז"ל שלא הי' מעות לשמעון שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר עליהן ושעבוד נכסיו לו עליהן עכ"ל. והוא תמוה לכאורה שהוצרך לפרש כל זה אשר כתב שטר ושעבוד נכסיו עליהן וכבר עמדו בזה המפרשים. אך לפ"מ שנתבאר לעיל יתיישב על נכון דדעת רש"י ז"ל פסוק כמ"ד שעבודא ל"ד וכדמשמע ממש"כ שם בפסחים (דף ל"א) בד"ה דינא וז"ל דמטלטלי דיתמי לא שיעבדוהו חכמים לבעל חוב עכ"ל ומשמע דהא דמיני' גובה הוא משום דחכמים שיעבדוהו למלוה ואף דיש לפרש כוונת רש"י עפ"י דעת הרשב"א בקדושין דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח הוא מדרבנן אבל מדאורייתא משתעבדי מ"מ קשה להעמיס כן בכוונתו ויותר נראה דס"ל דעיקר שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ תקשה הא רבא דקאמר ואי פקח הוא וכו' דס"ל יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן דשעבודא דאורייתא. וצריכין אנו לפסוק כרבא דהוא בתרא לכן פי' משום דמיירי בשעבדו בפירוש שכתב שטר ושיעבד נכסיו ורש"י לשיטתו בקדושין (דף י"ג) דשעבדו בפירוש שעבודא דאורייתא וא"ש:

וכן נ"ל דעת רשב"ם דבשיעבדו בפירוש שעבודא דאורייתא שפי' בב"ב (דף קע"ד) בהא דס"ל לר"פ פריעת חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דזהו במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר מודה ר"פ דגבינן מיחמי דלא אמרינן הכא מצוה אלא חוב ומוטלת עליהם לפרוע בע"כ עיי"ש ובתוס' הקשו עליו מהא דבערכין (דף כ"ב) משמע דגם במלוה בשטר ס"ל דאינו אלא מצוה עיי"ש לכן לשיטתם פירשו שם בעובדא דרבא בר שרשום דלא כר"פ אף דמיירי בשטר עיי"ש. אבל דעת רשב"ם נראה לפי מה שפירשו ראשונים דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכן אינו אלא מצוה. וכיון דשעבודא לאו דאורייתא גס שטר לא מהני. וכמוש"כ הרשב"א בקדושין שם מהא דס"פ ג"פ:

ומה שתמהו בתוס' ע"ו דהא סוף סוף גובין מיני' ויש לתרץ דהא יש חקירה למ"ד שעבודא דאורייתא אי הוי מטעם ערבות או מטעם קנין שקנה בכסף ההלואה את הקרקע וגם במטלטלין ד"ת מעות קינות אלא שהתנה שאם יתן לו את כספו יחזיר לו הקנין וע"כ למ"ד שעבודא דאורייתא יליף מויוצא אליך את העבוט דכסף קונה וכו' אי מיירי בשעת הלואה דאז הוי כקנין משא"כ שלא בשעת הלואה דמלוה אינו קונה ורק מצוה לפרוע בע"ח וכופין ע"ז ככל מ"ע כמבואר בכתובות (דף פ"ו) ועד שאתה כופיהו בגופו יורדין לנכסיו. אבל שיעבדו בפירוש הוא מטעם ערבות וכדמשמע מרש"י גיטין (דף נ') בד"ה מדאורייתא ובכתובות (דף ק"ב) עיי"ש:

ועיין ערכין (דף ו') רבא אמר דכו"ע מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין והיינו משום דשעבודא לאו דאורייתא. וקשה לתוס' גיטין (דף נ') שכתבו דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא ועיין רשב"א פ"ק דקדושין שהקשה כן וכתב דשמא גרסינן רבה ועוד כו"ע דההיא מתניתא קאמר ולי' לא ס"ל ויש לנו כיוצא בזה ביבמות פרק ר"ג דכו"ע יש תנאי בחליצה ואע"ג דקי"ל דאין תנאי בחליצה ויש אחרות בתלמוד כיוצא בזה ע"כ. ועיין תוס' סנהדרין (דף ו') ד"ה דכו"ע שכתבו כיוצא בזה. [ובכללים שלו הבאתי הרבה סוגיות כאלה] ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל מהא דאר"נ בכתובות דכו"ע בע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה דמוכח מזה דס"ל שעבודא דאורייתא להר"ן שם דיש לומר דכו"ע דההיא פלוגתא קאמר ולי' לא ס"ל:

כתב הרשב"א שם וז"ל ולענין פסק הלכה קי"ל דשעבודא דאורייתא דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכ"ל מלשון זה מבואר דהלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל דהא תרווייהו רב ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומדלא הזכיר גם ר"ל דס"ל כוותי' דר' יוחנן מבואר מזה דאף ר' יוחנן לחודי' דהיכא דפליג עם רב ושמואל הלכתא כוותי'. ולשיטתו אזיל שכ"כ הר"ן בשמו בפ"ג דקדושין יעויי"ש:

אמנם הרא"ש (בפכ"ב דשבת סי' ד') כתב דהיכא דרב ושמואל בחדא שיטתא קיימי הוי ר' יוחנן חד. ואין דבריו של אחד במקום שנים עיי"ש. ובתוס' בכורות (דף כ"א) כתבו בה"ג פסק כר' יוחנן ובביצה (דף ד') אמרינן רב ור' יוחנן הלכה כר"י. ובפ' מי שהוציאוהו אמרינן שמואל ור"י הלכה כר' יוחנן עכ"ל שם והרי התם לדברי רב ושמואל אין הבכור חולין וודאין ולית להו סברא דאודועי הוי מודע לי' ואעפ"כ הלכה כר"י לגבי רב ושמואל וזהו כשיטת רשב"א הנ"ל, והרא"ש לטעמי' כתב בבכורות שם (סי"ג) דאין הלכה כר"י משום דאין דבריו של אחד במקום שנים וכמוש"כ בשבת. ועיין תוס' כתובות (דף ד') ד"ה אבל שפסקו כר"י לגבי רב ושמואל ועיי"ש שפסקו כן בשם ה"ג והיינו דבה"ג לטעמי' אזיל שפסק כן בבכורות אלא דצ"ע דהרא"ש בכתובות שם ס"ל כתוס' וסותר למש"כ בשבת ובבכורות וכמוש"כ הרא"ש בכתובות שם. כ"כ בראשית הגז סי א' ועיין מעדיו"ט וברא"ש פ' במה בהמה (סי' ה') ובפ"ה דב"ק (סי' י"א) וכן בגיטין בפ' הזורק (סי' ו') ובפ"ק דב"מ ועוד דוכתי טובא דמבואר שם להדיא דעתו דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל עיי"ש:

וכן נ"ל להוכיח מתוס' ב"ק (דף ק"ד) ד"ה ור"י שכתבו וז"ל ונראה דהלכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. דהא ר' יוחנן ור"א קיימי כוותי' ואע"ג דשמואל קיימא כרבה קיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וה"ה דלגבי שמואל הלנה כר"י עכ"ל ודבריהם תמוהין לכאורה שכתב' דאע"ג דשמואל קאי כרבה קיי"ל דרב ור"י הלכה כר"י וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י והא הכא לא הוצרכו תוס' אלא להוכיח דהלכה כר"י לגבי שמואל א"כ למה הוצרכו לומר דהלכה כר"י לגבי שמואל מדהלכה כר"י לגבי רב. הא תלמוד ערוך הוא בפ' מי שהוציאוהו דהלכה כר"י לגבי שמואל א"ו דכוונת תוס' הכי הוא דנהי דהלכה כר"י לגבי שמואל מ"מ הא רבה ושמואל בתרא שיטתא קיימי ואין הלכה כתר במקום שנים לזה כתבו דהלכה הוא דרב ור"י הלכה כר"י וה"ה דלגבי שמואל הלכה כר"י פי' אם רב ושמואל בחדא שיטתא קיימא הלכה כר"י וה"ה אם רבה ושמואל בחדא שיטתא קיימא באופן דשיטתם הוא כמוש"כ בבכורות דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל:

ובזה יש לבאר הא דכתבו התוס' בב"ב (דף קנ"ח) שכתבו דמסתמא לא יחלוק ר"י על רב ושמואל [דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו] והקשה הב"ח שם דאמאי לא אמרינן כן על ר"ל משום בר קפרא דמסתמא לא יחלוק על רב ושמואל. ולהנ"ל ניחא דאחר שהקדימו שם תחילה דהלכה כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"ז כתבו דמסתמא לא יחלוק ר"י על רב ושמואל דאי הוי חולק עליהם הוי קיי"ל כוותי' דאדם מוריש שבועה לבניו משא"כ על ר"ל משום בר קפרא אין זה הוכחה דאף דבר קפרא רבו של ר' יוחנן הי' כמוש"כ כרא"ש שם ובפ"ב דמס' ע"ז, מ"מ אין הלכתא כוותי' לגבי רב ושמואל דבכללים מבואר דלא משגחינן במה שחברו גדול ממנו כמוש"כ (הש"ך בסי' ס"ו) דהלכה כר"נ בדיני גם נגד רבוותא. ולא ראיתי להביא ראיות לזה. כי הוא פשיט ומבואר בדוכתי טובא בזה:

ובתוס' ר"ה (דף ל') ד"ה לדידי' כתבו וז"ל והי' נראה דקי"ל כוותי' כו' אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף י"ח) דקי"ל כר"י לגבי רב ושמואל עכ"ל. הרי להדיא דהוא כשיטתם דלעיל שכתבו שם בזה. אכן אין זה ענין לנידון שלפנינו דכוונת התוס' שכתבו דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל היינו או לגבי רב או לגבי שמואל דהא במגילה לא פליגי עליו רב ושמואל ביחד אלא דלחד לישנא פליג עליו רב ולחד לישנא פליג עליו שמואל וזה שכ' דלאיזה לשון שנאמר דחד מיהא פליג עלי' או רב או שמואל הא הלכה כר"י לגבי תרווייהו אבל לא מוכח דהיכא דפליגי בחד דהלכה כר"י לגבי תרווייהו. [ומש"כ תוס' שם ומיהו נראה כיון דר"א פליג הי' קצת נראה לפסוק כמותו דהוא בתראה תמה בעל כפ"ת הא ר"א תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום רב כ"כ רא"ש בפ"ג דברכות סי' כ"ג עיי"ש]:

ועיין תוס' פסחים (דף ק') ד"ה אלא שכ' וז"ל וצריך לדקדק כמאן הלכה דאע"ג דאמר ר"י לעיל הלכה כר"י ובמי שהוציאוהו משמע דהלכה כר"י לגבי שמואל איכא תד לישנא דלא אר"י הכי ורב נמי סבר לקמן כשמואל וקאמר שבת קבעה נפשה ע"כ. משמע מזה מדכתבו דרב נמי סבר לקמן כשמואל כוונתם דלכך לא קיי"ל כר"י משום דרב ושמואל פליגי עלי' ודבריהם דהכא לכאורה סותרים למש"כ בכתובות ובבכורות בשם בה"ג דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל. מיהו יש לדחות קצת דכוונתם הוא דלכך לא קי"ל כר"י כיון דאיכא חד לישנא דלא אר"י הכי וקיי"ל כשמואל. וכתבו דרב נמי סבר כשמואל לרווחא דמילתא. אכן משמעות דבריהם נראה כפי צד הראשון שכתבנו ועיי"ש ברא"ש (סי' ב') ובק"נ שם עיי"ש:

והמעיו"ט בבכורות שם הקשה דהרא"ש בעצמו בקדושין פרק האומר (סימן ב') כתב דהלכה כר"י אפי' לגבי רב ושמואל. ולק"מ דהתם הביא כן בשם ר"ח ור"ח ס"ל כן כמוש"כ תוס' בשבת (דף קמ"ה) בשם ר"ח. אבל הרא"ש בעצמו לא ס"ל כן ולרווחא דמילתא כתב התם דמטעמא אחרינא לא מסתבר כוותי' עיי"ש. ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת (ח' חו"מ סי' ס') מש"כ בזה: ולפי מה שנתבאר בזה דבכמה דוכתי מבואר דהרא"ש ס"ל דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל לכן לטעמי' פסק שעבודא דאורייתא. והתוס' שפסקו שעבודא לאו דאורייתא לטעמייהו בפסחים שכתבו דאין הלכתא כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וכמו שנתבאר לעיל בזה:

התוס' בב"מ (דף ד') כ' למ"ד שעבודא דאורייתא ליכא מודה מקצת בשבועה אלא בלית לי' קרקע או במחל השעבוד. ותמהו בזה דא"כ ל"ל קרא בפ' כל הנשבעין שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דבמאי עסקינן אי דהניח אביהן קרקע בלא"ה ליכא שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואי בלא הניח אלא מטלטלין הא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הי' נראה דמיירי בהניח אביהן מטלטלי אצל אחרים לפי"מ דאמר בכתובות (דף פ"ד) בהניח מלוה או פקדון ביד אחרים דינתן ליורשים דכולן צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה וא"כ מדאורייתא דא"צ שבועה שפיר משתעבדי מטלטלי דיתמי. אבל זה אינו דהטור (בסי' ק"ז) כתב להדיא דלא משתעבדי אף אם מופקדים ביד אחרים וע"כ דיורשים כמוחזקים ולא איכפת לן במה דמונחים ביד אחרים. לכן נ"ל די"ל לפי"מ דמבואר לקמן (סי' ק"ז) בסמ"ע דהפוסקים ס"ל דבכותב בפירוש מקרקעי ומטלטלי גובין ג"כ ממטלטלי דיתמי. ועיי"ש שהבאתי השיטה בפ"ק דב"ק וזה למ"ד שיעבודא דאורייתא וא"כ איצטריך קרא בכה"ג שטוען בפירוש התחייב אביהם מטלטלי בקנין לכן איצטריך קרא לפטור משבועה באיכא מטלטלין שהתחייב אביהם בתנאי וא"ש:

ועוי"ל לפי"מ דמבואר (בסי' צ"ה) די"א דבית הוי כמטלטלין לשבועה דתלוש ולבסוף חברו אינו כקרקע והא דגובין מעמלי דבתי הוא משום סמכא דעתי' עלייהו וכמוש"כ בביאור הגר"א ז"ל שם והרי בב"מ (דף ס"ז) כ' רש"י דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הוא משום דלא סמך עלייהו. וא"כ בהניח בית ליורשים משתעבד לבע"ח דסמך ע"ז וליכא למימר בזה דשמא לאחר מיתה קנאום כמוש"כ רש"י בב"ק (דף י"ד) דהוא ג"כ משום דלא סמך עלייהו מאחר דיכולין לומר שמא לאתר מיתה קנאום ולא שייך זה בבית ואפי"ה איכא שבועה דהוי כתלוש לענין שבועה וא"ש ונכון. ולהי"א שם דס"ל דהוי כקרקע יתרצו כתי' הראשון בזה:

ובעיקר פלוגתא דאמוראי אי שעבודא דאורייתא יש לעיין למה לא הביאו בס"פ ג"פ דתנאי פליגי בזה בבכורות (דף מ"ח) וכעין שהקשה הרשב"א שם דאי ר"נ ורבנן פליגי בשיעבודא דאורייתא אמאי לא הביא הש"ס פלוגתא דתנאי בגט פשוט עיי"ש וצ"ע. ועיין סמ"ע לקמן (סימן ס"ט סק"א וסי' קי"א ס"ק ז') שפסק שיעבודא דאורייתא ועיין מש"כ לקמן (סי' תי"ט) בזה וכ"כ הסמ"ע (בסי' ק"ד סק"א) דשעבודא דאורייתא ודעת הש"ך דהוא ספיקא דדינא עיי"ש:

בב"ק (דף ק"ד) ל"צ דאיכא אחריות נכסים ופרש"י מפני כבוד אביהם. ותמה מהרש"א הא לקמן (דף קי"א) במסקנא מבואר משום דאישתעבוד נכסיו דאבוהון. וי"ל דלקמן כתב אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא והתם קאי לרבא ורבת ס"ל שעבודא דאורייתא כמוש"כ תוס' בגיטין (דף נ') והכא קאי אליבא מ"ד של"ד ובפרט לתוס' ב"ק (דף י"ב) דר"נ ס"ל של"ד והסוגיא הא קאי הכא אליבי' ואינו גובה אליבי' אלא משים נעילת דלת והכא לא שייך זה וכמוש"כ ברשב"א בשם רש"י כן. אף דאינו ברש"י שלפנינו ואין זה שיטתו ועוד דהא הכא אדאו' קאי וכמשמע מהתוס' וגם הא איכא מ"ד דאינו גובה מן היורשים אפי' מתקנתא דרבנן וכמוש"כ התוס' כאן. ולדידי' פי' הא דהניח אחריות נכסים חייבין לשלם בעמד בדין ורש"י פי' כאן דלא מהני העמדה בדין לכן פי' משום כבוד אביהם כנ"ל ונכון:

ובגמ' שם וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים וכתבו התוס' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא פריך דהכא משמע דמדאורייתא גובה מן היורשים ולפמש"כ תוס' לעיל (דף י"ב) בד"ה אנא מתניתא ידענא דאע"ג דבעלמא עבדי כמקרקעי דמי הכא כמטלטלי דמי דבמילי דרבנן הוי כמטלטלי ושעבודא ל"ד. ולכך אין גובין מן העבדים עיי"ש. א"כ מוכח דס"ל לר"נ שעבודא ל"ד. והרי הכא הסוגיא קאי לר"נ דמשני כאן שהודה כאן שלא הודה. לכן לשיטתו פריך שפיר מלוה ע"פ הוא ואינו גובה מן היורשים. וברשב"א כתב דר"נ תלמיד דרב ושמואל הוי והם ס"ל שעבודא ל"ד ולא כ' מהא דס"ל לר"נ דאין גובין מן העבדים מבואר דס"ל שעבודא ל"ד דלטעמי' אזיל שכ' בב"ק (דף צ"ז) דאפי' אי שעבודא דאורייתא אין גובין מן העבדים משים דתקנה התקינו שלא לגבות מהם מאחר שאפשר להבריחן דומיא דמטלטלי דיתמי דמדאורייתא משתעבדי אלא דתקנה התקינו שלא לגבות מהם מאחר דאפשר למזכרן ואין בע"ח סומך עליהם אבל לשיטת תוס' א"ש בפשיטות [עוי"ל דלרשב"א מבואר בש"ך סוף סימן זה דר"ה ס"ל של"ד א"כ הסוגיא דקאי לר"ה פריך שפיר אליבי' מלוה ע"פ הוא וכו'] :

הנה הנפ"מ שבין שעבודא דאורייתא לשעבודא דרבנן. לבד הנפ"מ שכתבנו יש עוד נפ"מ טובא:

א' הא דמבואר לקמן (סימן ק"ד ס"א) דבע"ח מאוחר שקדם וגבה לא גבה. הוא משום דשעבודא דאורייתא וכמוש"כ הר"ן בפרק מי שהי' נשוי עיי"ש: הב' להא דמבואר לקמן (סי' ק"ד סי"ג) אם מלוה ע"פ קודם למלוה בשטר דמלוה ע"פ קודם משום דשעבודא דאורייתא כמבואר ברשב"א הובא בסמ"ע שם לכן לשיטתו פסק הסמ"ע ובכמה דוכתי דשעבודא דאורייתא כמוש"כ (סק"א וסי' ס"ט וסי' תי"ט) והש"ך ס"ל שם דחולקין עיי"ש ולכך כתב הש"ך כאן דהוי ספיקא דדינא וכמושכ"ל:

הג' להא דמבואר (בסי' צ"ז סכ"ד) דמלוה קודם למזון האשה והבנות דדאורייתא קודם לדרבנן וכן נפ"מ לענין כתובה לפי"מ דקיי"ל כתובה דרבנן באהע"ז (סי' ס"ו) דנפ"מ לדיין שבא לפניו ד"ת לגבות מלקוחות וד"ת לגבות מעצמו דאי שעבודא דאורייתא איזה מהן שירצה יקדים משא"כ אי שעבודא דרבנן. הדאורייתא דהיינו מלוה גופי' קודם וכן קודם לכתיבה דרבנן:

הד' להא דמבואר (בסימן קי"א) דאם יש לו בני חורין בעיר אחרת לא מצי לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ומבואר בתומים שם דזהו אי שעבודא דאורייתא:

הה' לדעת הבעל המאור בפ"ק דב"ק (דף ח') דבנזיקין לא אמרינן הנחתי לך מקום לגבות הימנו הוא ג"כ אי שעבודא דאורייתא או לא. כמוש"כ (בסי' קי"א) בזה:

הו' יש הבדל בנזקין דאי שעבודא דאורייתא והא דאין גובין במלוה ע"פ משום תקנתא דלקוחות זה לא שייך אלא במלוה דמן דיזיף בצנעא יזיף אבל נזקין אית לי' קלא. משא"כ אי של"ד ואינו גובה אלא בשטר משום נעילת דלת ובנזקין לא שייך זה ואינו גובה אלא בשעמד בדין כ"ז מתבאר מתוס' ב"ק (דף י"ד) ד"ה ש"מ ולקמן (סי' קי"ט) ועיין מש"כ שם בזה: ולענין דינא דעת התומים דשעבודא דאורייתא וכן דעת השו"ע בכמה דוכתי וכמו שכתב בביאור הגר"א ז"ל וכמוש"כ הסמ"ע בכ"ד בזה וכן פסק הרמ"ה ז"ל בחי' ב"ב סוף פ' ג"פ דשעבודא דאוריי':

אלא דק"ל מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) ואי לית לי' אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ת יהבינן לאשה לא יהבינן מ"ט יותר משהאיש ריצה לישא וכו' תיפוק לי' דקי"ל כתובה דרבנן כמבואר באהע"ז (סי' ס"ז) וחוב דאורייתא ולכך בע"ח עדיף ואפי' אי נימא דאמימר שם ס"ל של"ד או דכתובה דאורייתא מ"מ תקשי הלכתא אהלכתא דהרמב"ם פסק דשעבודא דאורייתא ופסק דכתובה דרבנן ואפי"ה כ' משום שיותר משהאיש רוצה וכו' [ואפשר לומר דה"ה דהומ"ל משום דדאורייתא קודם לדרבנן אלא דנקט דיהא א"ש גם למ"ד של"ד וכתובה דאורייתא או מתרי טעמי נקט וגם אפשר לומר מאחר דאמימר ס"ל של"ד וכתובה דאורייתא וצריך הטעם דיותר משהאיש רוצה לכן כתב גם הרמב"ם טעם זה וכן שאר הפוסקים:

הז' בעכו"ם שבא לגבות מלקוחות דאינו גובה, דאמרינן בב"ק (דף קי"ג) ישראל ונכרי שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדינו אמור לו כך דינינו ואם לאו אמור לו כך דינכם והא בדינא דידהו אין גובין מלקוחות כידוע וכמבואר במהרי"ט (ח"ב שאלה ל"ח) ובלא זה י"ל דגם במלוה ע"פ גובה דהא עיקר טעמא דאינו גובה הוא מתקנת חכמים משום פסידא דלקוחות והוא אינו מחוייב לעמוד בתקנת חכמים (כמוש"כ בסי' ק"י) וכמוש"כ הרמב"ם (בפ"ו מהל' נחלות) ובטוש"ע לקמן (סי' רפ"ב) אלא שהובא בס' בשמים ראש דבגוי לא אמרינן שעבודא דאורייתא ואין הספר הזה כעת אצלי וכ"כ הפ"י בפסחים (דף ל"א) עיי"ש. ובשו"ת ח"ס חיו"ד (שאלה ט"ז) פשיטא לי' דגם בנכרי שייך שעבודא מדאורייתא לגובה מישראל וישראל שבא לגבות מעכו"ם אינו גובה אפי' מלוה בשער כן כתב המהרי"ט ח"ב (שאלה ל"ת) מאתר דבדיניהם אין גובין מהלקוחות ל"ש אינהו דאפסידו אנפשייהו. וי"ל בזה וקצרתי: ולענין אי מטלטלי דיתמי משתעבדי כתב הרשב"א בפ"ק דקדושין למ"ד שעבודא דאורייתא גם מטלטלי דיתמי משתעבדי אלא דמדרבנן לא משתעבדי והא דב"ק (דף ק"ר) דמוקי שם הברייתא בהודה הבן דמשלם קרן ואינו משלם חומש בדאיכא אחריות נכסים דקרן משלם ואין משלם החומש משום דחומש הוא על השבועה ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והרי הכא אדאורייתא קאי וא"כ מטלטלי דיתמי משתעבדי ואמאי הוי שעבור קרקעות. י"ל דמיירי בליכא מטלטלי אלא קרקע כדי שיהא ניחא הברייתא דאיכא קרן וליכא חומש כנ"ל:

עוד מבואר מהתוס' ב"ב (דף קכ"ו) והרא"ש שם דאם היו מטלטלי דיתמי מופקדין ביד אחרים גובין מהן אמנם הרא"ש פרק הכותב ובירושלמי שם מבואר דגם מופקדין ביד אחרים אין משועבדים וכמוש"כ המתנה אפרים הלכות גביית חוב (סי' ט') עיי"ש. ולפ"ז הי' אפשר לפרש הא דמוקי רבא בב"ק (דף ק"ה) הברייתא דבן משלם קרן ואינו משלם חומש כגון שהי' דסקי' של אביו מופקדת ביד אחר ופרש"י שהגזלה בתוכה דקרן משלם משא"כ חומש דלא ידע ואונס הוא וכן פירשו כל הראשונים ז"ל בש"מ שם דלפי"ד התוס' והרא"ש שאם המטלטלי דיתמי מופקדין ביד אחר משתעבדי דהכי קאמר מאתר שמופקדין ביד אחר לא צריך לאוקימתא דר"ה ברי' דר"י דאיכא אחריות נכסים. ומטלטלי ליכא דקרן משלם ואין משלם חומש דאדרבא יש לאוקמי במטלטלי אלא שמופקדים ביד אחרים דאז משתעבדי לבע"ח ושפיר משלם הקרן ואינו משלם חומש דלא ידע מהן כנ"ל נכון בזה]:

ולפי מש"כ דלהרשב"א מדאורייתא מטלטלי דיתמי משתעבדי צ"ל דליכא אלא קרקע ולא מטלטלי וצ"ל ג"כ לפמש"כ המרדכי בפ"י דכתובות וכ"ה בהג"א שם ובר"ן בשם ר"ח וכ"כ שם הרשב"א דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אינו אלא בקטנים אבל בגדולים משתעבדי והכא בהודה הבן הא מיירי בגדול אלא דמיירי בדלית לי' מטלטלי אלא קרקע:

ומש"כ לעיל דאף דשעבודא דאורייתא מ"מ אינו אלא בקרקע ולא בעבדים משום דבעבדים לא סמכא דעתי' הוא משום דע"כ לא הוקשו לקרקעות מוהתנחלתם אלא במידי דכתיב בקרא משא"כ הא דסמכא דעתא אינו מבואר בקרא לכן יש לחלק בין קרקע לעבדים וכן כתבו התוס' בב"מ (דף ס"א) בד"ה אלא וז"ל הא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דא"א לזוזה ממקומה אבל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול עכ"ל וה"נ לענין שעבודא דאורייתא כן:

דקי"ל אחריות ט"ס וכו'. כתב הט"ז קשה למ"ד שעבודא דאורייתא ל"ל הטעם דאחריות ט"ס הוא תיפוק לי' דאפי' במלוה ע"פ מן הדין הי' לגבות ממשעבדי ע"כ לא תקנו חז"ל אלא משום פסידא דלקוחות אבל בשטר ליכא תקנה וי"ל דקשה בל"ה מלוה ע"פ בעדים אמאי לא גבי ממשעבדי ע"כ משום דקים להו לרבנן דבעדים לחוד ליכא קלא ה"נ סד"א דתקנו רבנן למיכתב אחריות ובלא אחריות ליכא קלא קמ"ל עכ"ל ולא ידענא דמאי איריא דקשיא לי' למ"ד שעבודא דאורייתא הא גם למ"ד של"ד מבואר בס"פ גט פשוט דמשום נעילת דלת הי' גובה גם במלוה ע"פ אלא משום פסידא דלקוחות לא תקנו אלא בשטר אבל בשטר בלא אחריות לא שייך תקנה וכזה כתבתי לקמן (סי' קט"ז) ע"ש ועיקר קושייתו לק"מ לפמש"כ הרא"ש בפ"ג דב"ב וז"ל שם (בסימן ל"ח) ואפי' למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא. ה"מ כשנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות אימר כך הי' התנאי ביניהן עכ"ל וא"כ אי לא הוי אמרינן אחריות ט"ס הוי אמינא מדנזקק לשטר ולא פירש אחריות הי' תנאי ביניהם שהלואה יהי' בלא אחריות ועמש"כ לקמן (סי' קט"ז) בזה: ואם יש עדים שקנו מידו אפינו לא נכתב גובה ממשעבדי. והקשה הסמ"ע מלקמן (סי' מ"ג סט"ז) דכתב שם ואם לקח מיד בקנין אפי' לא חתם אלא לזמן מרובה כשר. דמשמע משם דכתיבה בעי. וחילק בין כשעדים לפנינו וזוכרין זמן הקני' או לא בעי כתיבה משא"כ כשאין לפנינו עי"ש ולכאורה הי' אפ"ל לפמש"כ בכתבי מהרא"י הובא בכנה"ג דאם הי דעתו מתחילה שלא יקנה אלא בכתובה דאז לא מהני קנין לחודא. א"כ י"ל דשם (בסי' מ"ג) מיירי שלא הי' מדעתו אלא שיקנה עד אחר הכתיבה אמנם ז"א דא"כ אמאי מסיים שם דאם זוכרין זמן הקנין יכתבו מאותו היום הא לא הי' דעתו אלא שיקנה עד אחר הכתיבה וא"כ לא יגבה ממשעבדי עד אחר הכתיבה דומיא דמאוחר דעד דמטא זמנו לא טריף. ובבאה"ג שם תירץ דהכא (בסימן זה) מיירי בשטר הלואה דאלים קניני' משום דזוזי משעבדי לי'. ובסי' מ"ג איירי בשאר קניינים שנתחייב בקנין. ועדיין אינו מספיק דמה יענה למש"כ הטור באהע"ז (סי' קי"ד) במתחייב לזון את ב"א דקנו מידו בלא שטר גובה ממשעבדי. אף דלא שייך דזוזי משעבדי' לי' לכן נראה דכו"ע סברי דקנין לבד מספיק למשעבדי. והא דכתב (בסי' מ"ג) אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה לרבותא כתב דס"ד דהוי כמו דמתנה בפירוש שלא יקנה אלא הכתיבה דאינו גובה אלא מיום הכתיבה וא"כ ה"נ לא מפקי לקלא אלא עד אחר הכתיבה מאחר דמתחילה התנו שיכתבו ולא יגבו ממשעבדי אלא עד אחר הכתיבה קמ"ל דיכתבו מיום הקנין:

יש לחקור לפ"מ דקי"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות דלית לי' קלא אי ידעינן דידע הלוקח מזה דלא שייך הי"ט שפיר גובה או לא פלוג חז"ל בזה. ובשו"ת ח"י כ' (בשאלה ע"ח) דאפילו בא המלוה ע"פ וערער לפני קניית הלוקח וגם התרו בלוקח ג"כ אין להלוקח לחוש לזה. ובסוף התשובה מסיים וז"ל ואכתי איכא למידק על מה ולמה פשיטא לחז"ל דעמד בדין עדיף ממלוה ע"פ. שהרי חז"ל השוו דבריהם ולא חלקו שאפי' ידע הלוקח וגם התרו בו המלוה ע"פ וכמוש"כ ואפילו הלוה בפני עשרה דודאי מפרסמא מילתא וכו' וי"ל דלחזק כת ב"ד בצירוף דקלא אית לי' פשוט דאינו נכלל בתק"ח דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות דמילתא דלא שכיחא הוא ואזלא למ"ד שעבודא דאורייתא ע"כ. הרי להדיא דפשיטא לי' דלא פלוג חז"ל בזה. ומש"כ דאפילו בפני עשרה דמפרסמא מילתא משום לא פלוג. התוס' בגיטין (דף ל"ג) בד"ה ובי תלתא קלא אית לי' ואע"ג דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי. אפילו הלוהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף כדאמרינן בב"ב (דף מ"ב) כו' אלא לכפור לכל השואלים ממנו ע"כ משמע מזה דהא דהלוהו ברבים כששואלין אותו אח"כ וכופר לא מהני משא"כ באיכא שטר דלא יוכל לכפור או מהני הא דשטר אית לי' קלא אבל קלא לבד לא מהני כיון שיכול לכפור משא"כ בידוע להלוקח ומכ"ש בהתרו בו דלא שייך זה גם במלוה ע"פ גובה ומיהו יש לומר כיון דהלוה יכול לכפור א"צ לחוש לדברי המלוה ולא משום לא פלוג ומעתה מתורץ היטב הא דעמד בדין מהני דהתם ג"כ אינו יכול לכפור והוי דומיא דשטר דאית לי' קלא ואינו יכול לכפור ומהני: והא דמבואר בטוש"ע לקמן (סי' קי"ז ס"ג) דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו משום דל"ל קלא אפילו בשטר ואפילו ידע הלוקח (ובסי' קי"ג) מבואר דאפילו אמרו ללקוחות שלא יקנו לא מהני משום לא פלוג בתקנתן והוא כמוש"כ הסמ"ע שם משום דמטלטלין אין חל עליהם שעבור כלל: סעיף ג':

סתם קנין לכתיבה עומד. הג"ה אשר"י בפ"ה דכתובות כתב דהא דקנין בפני שנים ואצ"ל כתובו היינו דלא כשמואל דאחריות ט"ס דאי אחריות ט"ס א"כ יגבה ממשועבדים והיינו דס"ל כהנ"י ויתר פוסקים דבקנין אין דעתו על משעבדי ע"כ. והוא תמוה דהרי בב"ב (דף מ') מבואר דהא דקנין בפני שנים ואצ"ל כתיבו רבא אר"נ קאמר לה. והרי בפ"ק דב"מ (דף ט"ו) מבואר דרבא ס"ל אחריות ט"ס הוא ודוחק לומר דרבא משמי' דר"נ קאמר לה ולי' לא סבירא לי'. איו דגם לדידן דקי"ל אחריות ט"ס איתא להאי דינא והיינו דגם בקנין נשתעבדו נכסים ולכך כותבין כיון דבאמת שעבד עצמו לכך. וע"כ יפה כתבו הפוסקים להא דאצ"ל כתובו גם אליבא דידן דקי"ל אחריות ט"ס. ועיין כס"מ (פ"ח מה' עדות) שכתב דסתם קנין לכתיבה עומד אינו אלא בשנים אבל לא בעד אחד. והובא בש"ך לקמן (סי' נ"א סק"א) ועיין מש"כ לקמן (סי' פ"א) בזה:

בכנה"ג כתב בשם חכם אחד דזה דוקא בלוה שחייב בלאו הכי והקנין ליפו כח אז אמרינן דלכתיבה עומד אבל במתנה שלא הי' קנין אחר זולת זה הקנין סודר דאז הקנין לא ליפוי כח אלא לקנות עצם הדבר לא אמרינן לכתיבה עומד והביא שם לסתור דבר זה בשם קדמון אחד ע"כ. ובתומים (סי' קט"ז) כתב דבסתירת דבר זה אין כאן ראי' ברורה ואדרבא הדבר מוכרח כהחכם מהא דערב בקנין לאחר חיתום שטרות דאינו גובה אלא מבני חורין. ולפ"ז הי' אפשר ליישב ג"כ הא דהובא (בסי' קנ"ט ס"ו) דעת רב האי דערב לאחר מתן מעות דאינו משתעבד אלא בקנין דאינו גובה אלא מבני חרי וקשה הא סתם קנין לכתיבה עומד ויגבה גם ממשעבדי א"ו כון דהקנין בא לגוף הדבר ולא ליפוי כח לא אמרינן בזה לכתיבה עומד וכ"כ הכנה"ג בעצמו בהגה' הטור (סי' קכ"ט אות מ"ה) בשם קדמון אחד ע"ש:

אמנם אין ראי' מזה דבב"י מבואר טעמא אחרינא דערב שאני כיון דהחיוב הוא בעד זולתו לא אמרינן בזה סתם קנין לכתיבה עומד. ומה גם דלהחולקין שם (בסי' קכ"ט) וס"ל דממשעבדי גובה. מוכח דגם היכא דהקנין בא לגוף החיוב ולא ליפוי כח סתם קנין לכתיבה עומד וא"כ גם הפוסקים דס"ל שם דאינו גובה אלא מבני חרי איכא למימר דמודו לזה. אלא דערב שאני וכמוש"כ הב"י:

עוד כתב התומים שם ליישב הא דבב"מ (דף ט"ז) משני שמואל בשקנו מידו ואפי"ה צריך לכתוב והנה התוס' שם כתבו דשאני התם שאין הדבר בעין עיי"ש. א"כ אדרבא מבואר מזה דס"ל דגם היכא דאיני בא ליפוי כח סתם קנין לכתיבה עומד ומה שהביא ראי' (מסי' קט"ז) עיין מש"כ שם יישוב נכון לזה יעויי"ש:

ולדינא נראה כיון דלהפוסקים דס"ל (בסי' קכ"ט) דערב בקנין גובה ממשעבדי מבואר דס"ל דבכל גוונא סתם קנין לכתיבה עומד וכן משמע מהנ"י ס"פ גט פשוט שהקשה ג"כ אמאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינו גובה אלא מבני חרי ותירץ שם תירוץ אתר ולא כתב משום דהכא הקנין לגוף הדבר ולא ליפוי כח משמע דס"ל דאין לחלק בזה. וכן דעת התוס' בב"מ כמש"כ לעיל לכן אין לחלק בזה. ובמהרי"ט (שאלה ס"ה) כתב ג"כ לצדד סברא זו דלא אמרינן לכתיבה עומד אלא היכא דאינו אלא ליפוי כח מ"מ מבואר שם דלאו בדרך החלט כתב כן ולפע"ד נראה כמוש"כ דאף היכא דהקנין לגוף הדבר ג"כ לכתיבה עומד:

סעיף ט':

אין כותבין ונותנין. הד"מ ובתשובת רמ"א (סימן ל"ח) כתב דהוא משום זילותא דבי דינא עיי"ש. ואף דקי"ל דלזילותא דבי דינא לא חיישינן בפ"ב דכתובות מ"מ זה אינו אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה כמבואר בביאור הגר"א ז"ל (בסי' י"ז) עיי"ש. ועוד דאין תועלת כאן במה שיכתבו לו מאחר דנאמן לומר פרעתי ובכה"ג דאין תועלת פשיטא דלא חיישינן בזה: סעיף י"ג ויתן השטר ביד המלוה בפנינו כ"כ הרמב"ם. אבל התוס' כתבו דאליבא דכו"ע אם המלוה עמו לפני העדים תו לא חיישינן דודאי ימסרנו לידו מיד עכ"ל הסמ"ע. וכתב הש"ך ע"ז ולא ידעתי היכן כתבו התוס' כן. ובאמת בפרישה הראה לדעת כי הוא בתוס' גיטין (דף י"ז) ד"ה עד שעח נתינה. והוא תמוה דהרי לקמן (סי' מ"ג סט"ו) הובא דעת התוס' דגיטין הנ"ל דכל שטר הבא לפנינו אנו תולין שנמסר בזמן הכתיבה בו. וא"כ איך סתם בכאן כרמב"ם ולקמן כהתוס'. א"ו דשאני התם דלענין להביא ראי' אימת מטא שטרא לידי' א"צ דאמרינן מסתמא נמסר כהוגן. [וכה"ג ביו"ד (סי' רס"ד סמ"ד) שא"צ שיבואו עדים לפנינו שאנו תולין שכדין נמסר. וכ"ה באהע"ז (סי' קל"ג) עיי"ש] אבל אה"נ דצריכין העדים לידע שנמסר בפניהם ואין כאן מחלוקת בזה ושלום על ישראל:

הש"ך (בס"ק מ"ט) כתב וז"ל ועוד דא"כ לא הו"ל למימר ופליגא דר"א דהא אפשר דר"א סבר שיעבודא דאורייתא עכ"ל. ולע"ד מוכת כן להדיא דר"א סבר שיעבודא דאורייתא לפמש"כ תוס' בב"ק (דף י"ב) ד"ה אנא. דרב נחמן דס"ל אין גובין מהעבדים אע"ג דבכל דוכתא קי"ל עבדי כמקרקעי דמי היינו משום דסבר שעבודא לאו דאורייתא ולענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי וכ"ה ברא"ש שם ולפ"ז ר' אלעזר דסבר גובין מן העבדים ע"כ סבר שעבודא דאורייתא וע"כ גובין מהם משום דלענין מילי דאורייתא עבדי כמקרקעי דמי ועיין מש"כ בריש סי' זה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה