אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן לח
סעיף א:
ובאו שנים והכחישום או הזימום ה"ז פטור. ובטור אפי' מאה. דתרי כמאה ומאה כתרי. והוא במכות (דף ה') מקיש שלשה לשנים. וכ' הריטב"א דמהכא ילפינן בכל דוכתי דתרי כמאה ומאה כתרי. וכתב הרמב"ם (בפי"ח מה' סנהדר' ה"ג) וזו שהאמינה תורה עדים האחרונים על העדים הראשונים גזה"כ הוא אפי' הי' העדים הראשונים מאה כו' וכן בשתי כדי עדים המכחישות זא"ז אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן. מבואר מזה דס"ל דתרי כמאה ומאה כתרי גזה"כ. וכ"כ הנוב"י בחלק אהע"ז מהדו"ת (סי' נ"ז) עיי"ש. והטעם לחלק מ"ש בעדות דגזה"כ הוא דאין הולכין אתר הרוב ובדיינים הולכין אחר הריב. הוא דעדות מתורת נאמנות הוא ולכן מה לי תרי מה לי מאה. משא"כ בדיינים דאין בזה משום נאמנות. אלא מילתא דתליא בסברא לכן כיון דאיכא רובא אז אזלינן בתר רוב. או משום דרוב הוא המברר שכן הוא הסברא או משום דהרוב משוי להמיעוט כמו שאינו כמבואר בפוסקים בזה:
אבל אין לומר הא דתרי כמאה ומאה כתרי הוא משום קביע. משים דכבר כתב המרדכי הא דבדיינים לא הוי קבוע משים דהדיבור שלהם הוי כפירש. וה"נ בעדים כן. ועוד דכ' הפ"ח (ביו"ד סי' ק"י) דקבוע לא שייך אלא באינו ניכר. משא"כ הדיינים הא ניכרים הרובים בפני עצמן והמועטים בפני עצמן. וה"נ כן. ועוד דאי משום קבוע התינח שהעדים המכחישים זא"ז שניהם עומדים בפני ב"ד אבל אי אין שני הכתות עומדים בפני ב"ד דקי"ל ג"כ דתרי כמאה ומאה כתרי דאז לא שייך קבוע. ולכן שפיר כתב הרמב"ם בזה דגזירת הכתוב הוא:
התוס' בב"ק (דף ע"ג) בד"ה דאסהידו בי' תרי' בחד ותרי בחד משמע לפי שיש ב' מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש. ותימא מה בכך הא תרי כמאה הוי ע"כ. וראיתי להפנים מאירות שתירץ בפשיטות עפ"מ דמבואר במכות (דף ה') עפ"י שנים או שלשה עדים וכו' אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את הג'. ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. הרי דעפ"י הסברא מבחוץ יש להאמין הרבים יותר מהמועטין מדקאמר מה שלשה מזימין את השנים. וא"כ בשיש ב' מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש. ולכאורה הוא פלא על התוס' שלא תי' בפשיטות כן. ולכאורה הי' אפ"ל דהא דקאמר שלשה מזימין את השנים אינו עפ"י הסברא דרבים נאמנים יותר ממועטין. אלא מאחר דמצינו דגזה"כ הוא בעדים זוממין דהמזימין אף שהם שנים נאמנים נגד המוזמין. א"כ ה"ה לשלשה נגד שנים. וע"ז קאי ההיקש דגם שנים נגד שלשה נאמנים ופרט הכתוב שלשה לההיקש דשנים נגד שלשה ג"כ נאמנים. אלא דהנ"י במכות שם כתב אהא דמה שלשה מזימין את השנים דהא רובא נינהו ע"כ. אלמא דמסברא הוא ולא משום גזה"כ הוא:
לכן נראה דהרי הא דתרי כמאה מבואר בריטב"א שם וז"ל ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים וכו' והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן ע"כ. והשתא א"ש דהא דקאמר במתני' תחילה מה שלשה מזימין את השנים הוא עפ"י הסברא דרבים נאמנים יותר ממועטים. אבל זה הוא כל כמה דלא ידעינן תרי כמאה. אבל לבסוף דמייתי הלימוד מעדים דתרי כמאה. א"כ אזדא בעדות הסברא מבחוץ להאמין את המרובים מהמועטים דגזה"כ מבטל את הסברא מבחוץ. וא"כ שפיר הקשו התוס' הא תרי כמאה דמאחר דגלי לן קרא דתרי כמאה אין להאמין את המרובים יותר ממועטים. וא"כ אכתי הוי חידוש. וזה ברור ונכון:
ובזה יבואר היטיב לשון הרמב"ם ז"ל שהשנים כמאה ומאה כשנים. די"ל למאי הוצרך לכפול ומאה כשנים. והלא די במאי דאמר שהשנים כמאה. ולפי הנ"ל מבואר היטיב דאתא לאשמעינן דלבתר דגלי לן קרא שהשנים כמאה אין יתרון על המרובים ממועטים דגזה"כ אפקי' מהך סברא דרובא אלא שניהם שוין דגם מאה כשנים. ויצא לו כן מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ב) ההוא דא"ל לחברי' מהימנית לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעי' באפי תלתא אר"פ כבי תרי הימני' כבי תלתא לא הימני' מתקיף לה ר"ה ברי' דר"י תרי כמאה ומאה כתרי הרי מבואר גם שם כפל הלשון. והוא להורות דאין יתרון זע"ז:
ועפ"י הנ"ל יש לבאר דבזה פליגי ר"פ ור"ה ברי' דר"י. דלכאורה תמוה הכי לא ידע ר"פ מתניתין דפ"ק דמכות דשנים מזימים אפילו מאה דתרי כמאה. אלא דר"פ סבר דלעולם נאמנות הרבים נגד המועטים הוא מהסברא. ונאמנות המועטים הוא מגזה"כ. ולכן בנאמנות מסתברא דכבתרי הימני' כבי תיתא לא הימני'. אבל ר"ה ברי' דר"י סבר דשניהם שוין בעדות ואין חשוב זע"ז דגזה"כ אפקי' מהך סברא וגלי לן בעדות דנאמנות המרובים אין לו חשיבות כלל לגבי מועטים. לכן קאמר תרי כמאה ומאה כתרי בנאמנות. וזהו שאמר כשם דתרי כמאה והוא ממתניתין דפ"ק דמכות. כך מאה כתרי ג"כ: עדותם הראשונה קיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כתב הב"ח דוקא אם אומר עדות שקר העדנו דמשום א"ע רשע. אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד משא"כ הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני דאין מע"ר. ובב"י (סי' כ"ט) כתב מחלוקת בזה בטעמא דכיון שהגיד שום אינו חוזר ומגיד אי הוא משום דאינו משים עצמו רשע. או משום דגזה"כ הוא. ועיי"ש מש"כ דהעיקר דגזה"כ הוא:
רמ"א קנסא. כ"כ הטור דעדים זוממין קנסא. וכ"ה ברמב"ם (פי"ח מה' עדות). והנה במכות (דף ד') מבואר דר"מ דס"ל עדים זוממין לוקין ומשלמין דיליף ממוציא שם רע ופריך מה למוציא ש"ר שכן קנס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא. וא"כ קשה דהא אנן פסקינן דאין עדים זוממין לוקין ומשלמין וכמוש"כ הטור (סימן זה ס"ב). וא"כ איך קיי"ל דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין. כיון דקיי"ל עדים זוממין קנסא. ניליף ממוש"ר דלוקה ומשלם:
ומזה ראי' למש"כ הריצב"א בתוס' כתובות (דף ל"ב) בשם הירושלמי דמאן דאית ליה לוקין ומשלמין ע"כ ס"ל דעדים זוממין קנסא. אבל מאן דס"ל עדים זוממין קנסא אינו מוכרח לסבור דעדים זוממין לוקין ומשלמין דאיכא למיפרך מה למוציא ש"ר שכן חידוש. או כמוש"כ התוס' שם משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות. ולכך לא ילפינן ממוציא ש"ר. אבל לאינך תירוצים שם לא יתיישב זה. לכן נראה דלהפוסקים נראה לעיקר תי' ריצב"א וכמש"כ תוס' שם ראי' לזה. לכן פסקו כן. שוב מצאתי כן בח"א להרשב"א (שאלה רפ"ח) שנשאל ע"ז ותי' כן. והוא כמוש"כ הריצב"א הנ"ל בזה. והפ"י במס' מכות ג"כ עמד בזה. והנה כבר מבואר ברשב"א כן: עדים זוממין שהוזמו בב"ד בטלה עדותן בהזמה. וכאשר זמם אין מקיימין בזה הפסק גופא. אלא צריך פסק אחר. וכדמשמע מהש"ס דפ"ק דמכות (דף ג') באומר הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבין ממון. משמע דאם לא הי' חייבין ממון אכתי הי' יכולין להודות וליפטר אחר הזמה לבד. כל שלא חייבום ממון. ור"ע דס"ל משלמין עפ"י עצמן. פרש"י במכות (דף ב') שהודו בב"ד אחר. לאו דוקא. אלא אפילו באותו ב"ד. וכן מבואר להדיא ממש"כ תוס' שאנץ בחי' מכות שם. וז"ל באומר הועדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחייבנו ממון שהבע"ד תבענו לדין. אבל מילתא דר"ע מיירי שלא הספיק הבע"ד לתובעם בדין אחר שהוזמו עד שהלכו להם לב"ד והורו דאכתי אינם מתחייבים עד שיתבעם. וצ"ע לפרש"י שפי' שהלכו לב"ד אחר והודו דאפילו בב"ד שהוזמו כל כמה שלא תבעם בע"ד דלא מיחייבו עדים אי מודה מיפטר ע"כ. הרי להדיא דאע"ג דהוזמו. מ"מ אין משלמין אלא בתביעת הבע"ד. ואי הודו קודם התביעה אפילו באותו ב"ד שהוזמו פטורין. וא"ת א"כ לעולם לא הוי עדות שאילה"ז דאחר הזמה יודו ויפטרו. י"ל דאין אדם מע"ר ברצון וניחא לי' יותר לשלם מלשווי' נפשי' רשיעא. אבל י"ל אהא דקאמר במכות (דף ג') אר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו וכו' באומר הועדנו והוזמנו בב"ר פלוני כמאן דלא כר"ע דאי כר"ע האמר אף אינו משלם עפ"י עצמו, אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון. הא איכא לאוקמי בפשיטות כר"ע וקודם שחייבים ממון שלא תבעם הבע"ד עדיין. והא דמשלם לפי חלקו מיירי שהודה אחד מהם דהוא פטור. והשני שלא הודה חייב ומשלם לפי חלקו. ואין לומר מאחר דהעמיד אותם ברין אח"כ. א"כ הוי באו עדים אח"כ ומודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. דהא הכא לרב קיימינן והוא ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. והכי קי"ל ואפילו במידי דלא מחייב עצמו במידי כמו שפסק היש"ש בפ"ו דב"ק. וי"ל לפ"מ דקיי"ל כר' נתן בב"ק (דף נ"ג) והוא לקמן בטוש"ע (סי' ת"י) דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, וא"כ מאחר שהודה אחד וליכא לאישתלומי מיני' צריך השני לשלם כולו. וא"כ אינו לפי חלקו לבד. לכן אוקמי בחייבם ממון דהוי אידך שאינו מודה כברח דמבואר לקמן (סי' ת"י הנ"ל) דאינו משלם כולו ובמקום אחר הארכתי בענין זה:
ומעתה ליתא למש"כ הקצוה"ח (בסי' ש"נ) דבעדים זוממין לא משכחת מודה בקנס פטור אלא בב"ד. אחר דבתוס' שאנץ מבואר להדיא דאפילו באותו ב"ד פטורין ולא חשוב לבאו עדים ואח"כ הודה. אלא במודה ואח"כ באו עדים דזה תביעה אחרת ולכן אפילו באותו ב"ד פטור. ובאמת שיטת רש"י י"ל דמאחר דבאותו ב"ד הוי כבאו עדים תחילה. אבל לתוס' שאנץ אין חילוק דמה לי אותו ב"ד או ב"ד אחר. לכן לעולם הוי מודה בקנס. ורש"י לשיטתי' אזיל שפירש כן בשבועות (דף ל"ג) בד"ה והודה מפי עצמו וז"ל בב"ד זה שהוציא שם רע בב"ד אחר ע"כ. הרי דדייק וכתב בב"ד אחר משמע הא באותו ב"ד לא מהני הודאתו דהוי כבאו עדים ואח"כ הודו:
התוס' בב"ק (דף ד') כתבו דדעת ריב"א דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. דממון אפשר בחזרה. ור"י אמר דלא הי' צריך לזה כיון הא דהרגו אינן נהרגין מבואר במכות (דף ה') משום דאין עונשין מן הדין, אבל בממון עונשין מן הדין. והנה התוס' ריש ב"ק (דף ב') כתבו דממתניתין מבואר דבממון עונשין מן הדין. ובמכילתא דריש אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כ"ש ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. וכן כתבו שם (דף מ"ט) דהש"ס דילן לא סבר כהמכילתא אלא בממון עונשין מן הדין. והנה הרשב"א בב"ק כתב לפרש המכילתא דאע"ג דבממון עונשין מן הדין שאני בור ברה"ר דחידוש הוא דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו. ולכן לא עבדינן בזה ק"ו דאין לך בו אלא חידושו עיי"ש. והריטב"א כתב במכות (דף ה') דהא דהוצרך לומר בה גי אינן נהרגין משום דאין עונשין מן הדין אינו אלא לפלפולא בעלמא. אבל לפי האמת אין זה ק"ו דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. וע"כ תוס' לשיטתם דס"ל דהמכילתא כפשוטו דבממון אין עונשין מן הדין. ולא ס"ל משום דבור הוי חידוש. ולכן לא עבדינן ק"ו. אלא דגם בחידוש עבדינן ק"ו. ולכן גם בהא דכאשר עשה הוי ק"ו מעליא ורק משום דאין עונשין מן הדין. משא"כ בממון עונשין מן הדין. אבל הריטב"א דס"ל דלא עבדינן ק"ו בחידוש. וא"כ גם בממון לא אמרינן שישלמו אם כבר נעשה מעשה. ולכן לשיטתו ס"ל דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועיין מש"כ לקמן (סי' ת"י) בביאור מכילתא הנ"ל:
ובזה יתבאר היטיב הא דאמרינן בפ"ק דמכות (דף ב') בר פדא אמר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין מה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ופירש"י הסוקל אינו נסקל הרגו אין נהרגין. והקשו התוס' דשאני הכא דגלי קרא מכאשר זמם ולא כאשר עשה. ולהריטב"א י"ל דהסוגיא דהכא קאי לפ"מ דס"ל שם דאין עונשין מן הדין והכא כו"ע מודים משום דחידוש הוא. ולכן אמר אי עבדת ק"ו בעדים זוממין. א"כ בטלת תורת עדים זוממין. אלא אמאי קי"ל דהרגו אין נהרגין משום דחידוש הוא. א"כ גם במחלל לא עבד ק"ו משום דחידוש הוא. וכ"כ תוס' זבחים (דף צ') ד"ה תקדים דהא דחטאת העוף קודם לעולה חידוש לא גמרינן בק"ו שתהא קודמת למעשה עיי"ש בזה. ובזה יתפרש ג"כ המכילתא פ' משפטים אם על הטביחה חייב על המכירה לא כ"ש הא למדת שאין עונשין מן הדין. היינו ג"כ משום דקנס חידוש הוא. כמוש"כ רש"י בכתובות (דף ל"ח) וקדושין (דף ג'). ומכות (דף ד'). לכן לא עבדינן ק"ו בזה. וכרש"י מבואר בירושלמי (דתרומות פ"ו) ורבנן אמרי לחידושו יצא מוציא שם רע. דבר שהוא יוצא בחידושו אין למדין ממנו:
ולשיטת התוס' דבחידוש לא עבדינן ק"ו ק"ל מהא דמבואר בתו"כ פ' אמור יאמר אמו ולא יאמר אביו. ואני אומר מה אמו שהיא מתחללת מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שמטמא לו. והרי הרשב"א בתשובה (שאלה כ"ז) כתב דטומאת כהנים לקרובים חידוש הוא. וא"כ בחידוש לא שייך ק"ו. וי"ל כמוש"כ הריטב"א הנ"ל דהא דהרגו אינן נהרגין דהש"ס אינו אלא לפלפולא בעלמא ובלא"ה לא עבדינן ק"ו דע"ז חידוש הוא. וא"כ גם על התו"כ י"ל כן:
אלא דק"ל אכלל זה מהא דאמרינן בב"ק (דף ס"ג) א"כ עצמו מנ"ל וכ"ת ליתי בק"ו מטוען טענת גנב פי' לשלם כפל אף דקנס הוא ג"כ. ושם (דף ס"ד) לא ליכתוב כו' וליתי בק"ו מטוען טענת גנב אף דקנס הוא: ומהא דשבועות (דף כ"ז) דקא עביד ר"י ב"ב ק"ו בנשבע לקיים ולא קיים דחייב קרבן שבועה. והרי שם (דף כ"ו) מבואר דשבועת ביטוי דמייתי קרבן הוי חידוש דמייתי קרבן אלאו וכן הוא בשבת (דף ס"ט) ואפ"ה עביד ק"ו וגם רבנן הוצרכו לדחות הק"ו מטעם אחר ולא מטעם זה. [אלא דק"ל מהא דאמר רבא בב"ק (דף ה') וכולהו כי שדית בור בינייהו אתי' במה הצד. ומבואר בפרש"י שם דבתחילה אתי בק"ו ומה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב אינך לא כ"ש. והא בור חידוש הוא ואיך רוצה להביא בק"ו אך במה הצד שאני מאחר דאיכא יוכיח בזה. ואם נפרך מה לבור שכן חידוש הוא אידך יוכיח הצד השוה שבהן. וזה פשוט]:
ונראה דאין הענינים שוין בזה. וכדמשמע לי מהא שכ' התוס' בב"מ (דף צ"ו) ד"ה ונשאל לו אחד מהן וז"ל תימא מאי קא מיבעי לי' דכיון דאם נשאלו לו כל הבעלים פטור מהכל השתא יפטר מחציו כדאמרינן במרובה (דף ע"א) חמשה בקר אפי' ה' חצאי בקר. וי"ל דהתם סברא הוא שישלם לפי מה שגנב אבל שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחידוש ואין לך בו אלא חידושו עכ"ל. וקשה דהא בחמשה חצאי בקר הוי ג"כ חידוש כמוש"כ רש"י בכתובות ועוד דוכתי כמושכ"ל דקנס הוי חידוש. א"ו דשאילה בבעלים הוי חידוש יותר מחידושא דקנס. א"כ מבואר דאין לדמות הענינים בזה. ועיין פ"ק דב"מ דיליף דעדים מחייבין שבועה מק"ו דקנס אף דקנס הוי חידוש כמש"ל בזה. ולקמן (בס' ע"ה) מבואר תי' פשוט בזה:
ויש סמך גם כן ממש"כ הריצב"א בתוס' כתובות (דף ל"ב) דאף דס"ל עדים זוממין קנסא מ"מ קי"ל דאין לוקה ומשלם משום דחידוש הוא במוציא ש"ר דלא קא עביד מעשה. ואע"ג דעדים זוממין ג"כ חידוש הוא מ"מ מוציא ש"ר חידוש יותר עיי"ש:
וי"ל בהא דמכות דס"ל לר"מ דלוקה ומשלם ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם ופריך מה למוציא ש"ר שכן קנס ומתרץ דס"ל כר"ע דקסבר עדים זוממין קנסא והרי התוס' בפסחים (דף כ"ה) כתבו דק"ו אלים ממה מצינו. וא"ב אם ק"ו אין עושין בקנס כ"ש מה מצינו. וא"כ איך יליף עדים זוממין ממה מצינו ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם הא בדבר שהוא חידוש אין עושין מה מצינו. ובגיטין איכא פלוגתא דרב ושמואל אי ילפינן קנסא מקנסא. וכן פליגי בזה כמה פוסקים כמבואר בש"ך (סי' שפ"ה ס"ק א'). אבל כ"ז בדרבנן. אבל מדאורייתא לכו"ע ילפינן קנסא מקנסא כדמשמע מהך סוגיא דמכות הנ"ל. ואמאי נימא אין לך בו אלא חידושו וצ"ל דהוא גילוי מילתא בעלמא. וכמו שאכתוב לקמן:
ובנדרים (דף ד') מסיק הש"ס דנזיר הוי חידוש לרבנן דנזר מחד מנהון הוי נזיר ולר"ש דס"ל עד שיזיר מכולן הוי חידושא דאם גילח על אחד משלשתן יצא. ואפ"ה יליף בק"ו מנזיר דטעם כעיקר לכל איסורין שבתורה בפסחים (דף מ"ד). מיהו בזה יש לחלק דלא עביד הק"ו על נזיר גופא וכן צ"ל בחולין (דף י"א) דיליף דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין ולא אמרינן דעדים זוממין חידוש הוא. אלא כיון דילפינן מעדים זוממין על מידי אחרינא לא שייך בזה פירכא דחידוש הוא. אלא דזה אינו דהא בחולין דשקיל וטרי מנ"ל דאזלינן בתר רובא קשה דאמאי לא ילפינן מהא דקי"ל דחלב בהמה טהורה מותר ושל בהמה טריפה אסור. וא"כ איך חלב בהמה טהורה מותר דילמא טריפה היא. אלא משום דבפ"ק דבכורות (דף ז) מבואר דחלב הוי חידוש דאבר מה"ח ומותר. ולכן ס"ד דגם טריפה מותר כדאמר שם בבכורות דהו"א דגם של בהמה טמאה מותר אי לא קרא דגמל. ולכן לא ילפינן מזה ובהדיא אמרינן (דף מ"ד) דטעם כעיקר מנ"ל יליף מבב"ח ופריך דמבב"ח לא נוכל למילף דחידוש הוא. אלמא גם במידי דיליף על דבר אחר ולא על אותו דבר פריך דחידוש הוא. וא"כ קשה כנ"ל איך יליף דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין ואכמ"ק ליישב זה. ולהדיא כתב המרדכי בפ"י דב"ק דלא ילפינן מעדים זוממין לקבל עדים שלא בפני בע"ד משום דחידוש הוא עיי"ש. וכן קשה מהא דב"מ (דף צ"ה) ואשכחן לחיוב לפטור מנ"ל כו' במאי גמר אי במה מצינו והרי התוס' שם (דף צ"ו) ד"ה נשאל כתבו דשמירה בבעלים הוי חידוש ואפ"ה יליף במה מצינו. אבל זה יש לומר לחלק בק"ו במידי דחידוש דמזה ילפינן לדבר אחר אף דלאותו דבר אמרינן אין לך בו אלא חידושו. ובקל יש לחלק בין ק"ו לבנין אב. או מה מצינו: וכן אין להקשות מביצה (דף ז') לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. והא חמץ אינו ברשותו והוי חידוש. ואין לך בו אלא חידושו ושאור ולא חמץ. ועיין מש"כ לקמן (סי' ת"י) בזה די"ל כמוש"כ דלכך עבדינן בזה ק"ו ולא אמרינן אין עונשין מן הדין משום דחמץ בכלל שאור. וא"כ גם לענין אין לך בו אלא חידושו אמרינן כן דלא שייך בזה לומר אין לך בו אלא חידושו דחמץ בכלל שאור ולמדין שפיר בק"ו:
ועוד דאמרינן ביבמות (דף ק"ג) שאני התם דאמר קרא ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד וליגמר מיני' איסורא מטומאה לא ילפינן. ופרש"י דכל הלכות טומאה חידוש הוא. ושם בד"ה חליצה כשרה כתב וז"ל מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא עכ"ל. א"כ מבואר דגם במידי דאתי מחידוש כיון דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ילפינן מיני'. וא"כ א"ש דיליף שאור מק"ו דחמץ דאינו אלא גילוי מילתא. אלא דקשה לשיטת הר"ש בטבול יום דטעכ"ע אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ולכך עונשין מן הדין. ואפילו הכי קאמר בפסחים שם דמבב"ח לא יליף דחידוש הוא:
[הפ"י הקשה למה לא יליף דחמץ אסור בהנאה מק"ו דנותר שאינו בב"י וב"י אסור בהנאה חמץ שהוא בב"י וב"י אינו דין שהוא אסור בהנאה. ונראה דלעשות ק"ו שיהא חידוש זה ודאי לא עבדינן כיון דחמץ אסור בהנאה אין סברא שיעבור. אלא דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו ולכן לא עבדינן ק"ו בזה]:
ואי נימא דבדבר שהנלמד בכלל הלמד ג"כ אין לך בו אלא חידושו. יתיישב היטב הא דמבואר בספרי פ' חקת כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דאם מקצת טמא כולו לא כ"ש. אלא שאין עונשין מן הדין. ותמה באה"ח מאי אין עונשין מן הדין שייך הכא. דלא מצינו אין עונשין מן הדין אלא במיתה או מלקות עיי"ש. ואין לומר דכשיטמא ויכנס במקדש יהי' חיוב מלקות. בזה יש הרבה סוברים דלא אמרינן בזה אין עונשין מה"ד מאחר דהשתא מיהא לא הוי עונש. וצ"ל דזהו גופא הוי עונש שטמא ולא מצי לאכול קדשים ושארי דברים. אלא דלא מצינו שיהא שייך בזה אין עונשין מה"ד. אבל יש לומר לפי מה שמבואר ביבמות (דף ק"ג) דהל' טומאה חידוש הוא. ולא עבדינן ק"ו בזה וא"ש גם להך מ"ד דס"ל עונשין מה"ד. וכן הא דדריש בספרי שם ק"ו לנוגע ממאהיל אלא שאין עונשין מה"ד הוא ג"כ עד"ז דחידוש הוא. ומזה מבואר דאפילו אי הדבר הנלמד בכלל הלמד אין לך בו אלא חידושו. דבכולו גם מקצת בכלל והאי תנא דספרי סבר כן. אבל אידך תנא דספרי דדריש לדרשא אחריתי יש לומר דבזה ל"א אין לך בו אלא חידושו ועבדינן ק"ו בזה:
ולכן נ"ל דכמו שכ' הריטב"א דפלפול הגמ' שם אינו אלא לפלפולא בעלמא. אבל לפי האמת לא שייך בזה ק"ו דאין לך בו אל חידושו. כן ס"ל לכמה סוגיות בסוגיא דמכות לעשות ק"ו במידי דחידושא. ועיין מו"ק (דף ז') במאי קמיפלגי ריב"י סבר גלי רחמנא בימי סיפורו וכ"ש בימי חלוטו ומר סבר מאי דגלי גלי ודלא גלי לא גלי. והקשו תוס' דאמאי דלא גלי לא גלי. הא יש לעשות ק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו ושמא אית לי' פירכא, או שמא מצורע חידוש הוא. הרי דלחד תירוצא ס"ל דלא עבדינן ק"ו בחידוש וכסברת הריטב"א והרשב"א ה"ל. והתוס' בב"ק שכתבנו דס"ל דגם במידי דחידוש עבדינן ק"ו ס"ל כתירוצא דאית לי' פירכא. עכ"פ חזינן דלהתוס' שכתבו דמר סבר דלא גלי לא גלי ולא עבדינן ק"ו בחידושא. א"כ ריב"י דסבר דעבדינן ק"ו היינו משום דבחידוש עבדינן ק"ו. אך לפמש"כ לעיל דהיכא דהנלמד בכלל הלמד לא שייך בי אין לך בו אלא חידושו דבכלל מאתים מנה. א"כ בכלל חלוטו גם ימי סיפורו. ואפי"ה מר סבר דלא גלי לא גלי. ולא עבדינן ק"ו במידי דחידושא גם בזה. ולפ"מ דקי"ל דימי סיפורו ולא חלוטו. א"כ מבואר דגם במידי דהנלמד בכלל הלמד לא עבדינן ק"ו צ"ל ליישב הא דביצה כמוש"כ לקמן (סי' ת"י) אך יותר נראה ימי חילוטו לא מקרי בכלל מאתים מנה כיון דימים נפרדים הם. וא"כ ריב"י דסבר דעבדינן ק"ו במידי דחידושא וכסוגיא דמכות והרגו לא גרע מימי חלוטו. דהרגו יש ג"כ בכלל מאתים מנה ואפי"ה כתב הריטב"א דאמרינן אין לך בו אלא חידושו. וע"כ כיון דלא הוי בבת אחת אין הנלמד בכלל הלמד. וה"נ ימי חלוטו. משא"כ בחמץ ושאור דכשהוא שאור עדיין טעם חמץ יש בו וק"ל. ועכ"פ איך שיהי' זה מבואר דלאו כללא הוא דלא עבדינן ק"ו במידי דחידוש וסברות חלוקות יש בזה וסוגיות חלוקות בזה:
ומעתה מיושב היטיב הא דיליף בחולין דאזלינן בתר רובא מעדים זוממין הגם דעדים זוממין חידוש הוא. דס"ל להך סוגיא כהך סוגיא דמכות וריב"י במו"ק דגם באותו דבר עבדינן ק"ו במידי דחידוש ולא אמרינן אין לך בו אלא חידושו. מכ"ש בדבר אחר. והא דלא יליף מחלב מבואר במ"א ואין מקומו כאן. [אבל כבר כתבתי במ"א דאף דאמרינן עדים זוממין חידוש הוא מ"מ בטריפה פטורין מאחר דלא עבדי מידי דגברא קטילא קטלי. וא"כ שפיר יליף מעדים זוממין דאזלינן בתר רובא. ולא חיישינן דילמא הך דאסהדו בי' טריפה הוי ולא מהני חידוש בזה. אבל יש לומר מאחר דחידוש הוא אזלינן בתר רובא בזה. אבל ז"א דאין להן לחייב יותר מרוצח כמוש"כ הרמב"ם (פ"ה מה' עדות ה"ג) עיי"ש בזה]:
וכן ניחא ג"כ לפ"מ דאיתא בנדרים (דף ד') דנזיר הוי חידוש. ואפי"ה בעי למילף ביבמות (דף ה') מנזיר דעשה דוחה ל"ת. אלא דשם בלא"ה שפיר מדחה דנזיר ישנו בשאלה אף דאי הי' מפני חידוש הוא הי' ניחא גם לב"ש דס"ל אין שאלה בנזירות במס' נזיר (דף ט'). [וע"ד הפלפול י"ל דהא התוס' שם (דף ו') הקשו כיון דאיכא קראי דעשה דותה ל"ת א"כ ל"ל קרא לכלאים בציצית. ותירצו דהו"א דשאני כלאים בציצית. דאין העשה שוה בכל דנשים פטורין מציצית וזה כר"ש במנחות (דף מ"ג) דנשים פטורין מציצית, וא"כ הסוגיא דבעי למילף מנזיר קאי לר"ש ואזדא האי סוגיא לשנויי גם להאבע"א בנדרים שם (דף ד') דנזיר לא הוי חידוש אלא לרבנן. אבל לר"ש דאית לי' דאינו נזיר עד שיזיר מכולן לא הוי חידוש. וא"כ לשיטתו הוצרך לומר משום דישנו בשאלה]:
תנן בנגעים (פ"י) שער צהוב מטמא כו' הפוך ושלא הפוך דברי ר"י רש"א אינו מטמא אלא הפוך. אר"ש ודין הוא ומה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אינו מטמא אלא הפוך. שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך. ר"י אומר כ"מ שצריך לומר הפוך אמר הפוך. אבל הנתק שנאמר בו לא הי' שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך. ונ"ל דר"י לשיטתו אזיל במו"ק (דף ז') וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו ו' ימי הרגל דברי ר"י רבי אימר אינו צריך הרי הוא אומר וציוה הכהן ופינו את הבית אם ממתינין לו לדבר הרשות לכ"ש לדבר מצוה. כו' ור"י מהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמא והכא מטמא:
והנה התוס' שם בד"ה מאי דלא גלי כתבו דמצורע דגופו הוי חידוש וגם רבי לא דריש ק"ו. וצ"ל דהכא דדריש ק"ו משום דהחידוש הוא לחומרא. והוא לומד מהקולא. אבל התם תרווייהו לחומרא לכך לא עביד ק"ו עיי"ש. וא"כ ר"י ס"ל דאפי' אם החידוש לחומרא לא עברינן ק"ו. וא"כ לשיטתו שפיר ל"ל כאן ק"ו דשער צהוב אינו מטמא אלא הפוך מק"ו דשער לבן. מאחר דמצורע חידוש הוא לא ילפינן אף לקולא משא"כ ר"ש ס"ל כרבי שם. דלקולא שפיר ילפינן אף מחידוש ג"כ. או דס"ל דאף בחידוש עבדינן ק"ו: ובזה י"ל דר"י ור"ש לטעמייהו אזלי שם (במשנה ט') הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דברי ר"י ר"ש אימר מעכבין זה את זה. אמר ר"ש ודין הוא ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחר מפסיק ביניהם מעכבין זה את זה. הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהן א"ד שיעכבו זא"ז ור"י לא השיב ע"ז הק"ו כלום והוא דר"י לשיטתו דאפילו לקולא לא עבדינן ק"ו בחידוש שהוא חומרא. מכ"ש הכא דלחומרא דלא עבדינן ק"ו בחידוש. משא"כ ר"ש לשיטתו דעבדינן ק"ו בחידוש לכן אמר ק"ו זה. וזה נכון:
במס' סנהדרין (דף נ"א) אמרינן היא בשריפה ואין זוממי' בשריפה ושם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו. ותמהו שתוס' שם דלמאי איצטריך הני תרתי דרשות. ותירצו שם דטעמא בעי למה ר"י נקט לאחיו ובברייתא מהיא ולא זוממי'. ואפשר לומר דהברייתא מוכרת להביא הדרש מהיא ולא זוממי' כי הטעם בעדים זוממ' אם הרגו אין נהרגין מבואר במכות (דף ה') או משום דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו. ועדיין אחיו קיים. או משום דפשטי' דקרא כאשר זמם לעשות. ולא כאשר עשה. ואי משום ק"ו אין עונשין מן הדין. והנה בסנהדרין (דף ע"ד) תניא רשב"י אומר עע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו. ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש. וכי עונשין מה"ד סבר עונשין מה"ד. וא"כ רשב"י דסבר עונשין מה"ד. ע"כ דסבר הרגו אין נהרגין מלאחיו. ואכתי הא איצטריך לאחיו ולא לאחותו. וצ"ל לדידי' מהוא ולא זוממי'. וא"כ הברייתא שם דמוקי כר"ש כמבואר שם. לכן נקט מהיא ולא זוממי'. משא"כ ר"י ס"ל אין עונשין מה"ד ולא איצטרך אחיו להרגו אין נהרגין ואייתר ללא לאחותו: ובזה נוכל לומר דלכך סבירא לי' לרשב"י ביבמות (דף ס"א) קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דלטעמי' אזיל בזה. לפ"מ דמבואר בספרי פ' חוקת למה נאמר נוגע והלא דין הוא. אם מטמא באהל נוגע לכ"ש. מכאן שאין עונשין מה"ד. וא"כ לרשב"י תקשה. למה נאמר נוגע. והלא נדע במכ"ש ממאהיל. ול"ל דס"ל דאין עונשין מה"ד. דהא אדרבא ס"ל עונשין מה"ד. ולכך לשיטתו ס"ל דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל. ומסיק רבינא שם דבמגע מטמא ע"ש. וא"כ איצטריך נוגע משום עכו"ם דלא ידעינן מכ"ש ממאהיל. דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל. וזה נכון:
אמנם כל זה לפלפולא בעלמא. דלפמש"כ הריטב"א כו"ע מודו דלאו מלאחיו דרשינן זה. דגם אינו קיים בכלל אחיו הוא. אלא העיקר מכאשר זמם נפקא ע"ש בזה. ומהרמב"ן מכות (דף י"ח) משמע דלכ"ע ס"ל אין עונשין מן הדין ורשב"י גילוי מילתא בעלמא הוא עיי"ש דלא ברירא הך מילתא וי"ל בזה: אם בעונש כדת שייך עונשין מה"ד או לא. דדילמא לא שייך אין עונשין מה"ד אלא בעונש ב"ר מיתה. או מלקות ולא בעונש כרת. והנה בתוס' חילין (דף קט"ו) בד"ה מה לחמץ בפסח שכן כרת. וכרת גופא לא מצי למילף שאין עונשין מה"ד ע"כ. הרי להדיא דס"ל דגם בעונש כרת אין עונשין מה"ד, אמנם ברש"י זבחים (דף מ"ד) מבואר דאינו כן שכ' בד"ה חוץ לזמנו הפוסל וכו' ומיהו כרת גופא לא נפקא לן בו מינה דהא ק"ו מכח שלא לשמה קאתי ודיו לבא מה"ד להיות כנדון ע"כ. אלמא דס"ל דגם בכרת עונשין מה"ד. מיהו י"ל דהרי התם קאי לר"ש דס"ל דליכא כרת בחטאות הפנימיות אלא פסול בלבד. וע"ז כתב רש"י דליכא כרת דאין עונשין מה"ד. והרי רש"י ס"ל בסנהדרין (דף ע"ד) דעונשין מה"ד. לכן לשיטתו כתב משום דיו וכו'. מיהו לפמש"כ הרמב"ן בס' הזכות אין ראי' משם:
הנה הנ"י פרק חוקת הבתים הקשה בשם הריטב"א בהא דאמרינן דעדים מעידים שאכל ג' שנים בשדה והוזמו משלמין. דהוזמו אימת אי קודם ג' שנים הא אין חייבין עד שיגמר הדין ואי נגמר הדין הא הרי הוחזק בשדהו והו"ל כאשר עשה. ותי' דמיירי דאין יושב בתוך שדהו והו"ל מחוסר מעשה להורידו לתוך שדהו עכ"ל. אלמא דס"ל דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. והקשה האו"ת ע"ז. א"כ מהתורה דאף בד"מ בעינן דו"ח. וא"כ עדות שאאילה"ז פסול. א"כ לא יועיל להלוה עדי פרעון או שובר דהו"ל עדות שאאילה"ז דאימא יוזמו קודם גמ"ד אינם חייבין. ולאחר גמ"ד דהלוה פטור. א"כ נאמר כאשר עשה. ואין כאן הזמה כלל במציאות וא"כ לא הוי עדות מעולם ונשאר בצ"ע ע"ש:
והנה לפענ"ד נ"ל נכון לתרץ זה. דבעיקר טעמא דבעינן עדות שאילה"ז יש לי לחקור אם זהו גזה"כ מדכתיב ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד ועשיתם לו כאשר זמם דמדכתיב ודרשו ידעינן דבעי שבע חקירות באיזה יום ובאיזה שעה דבזה אפשר להזימן ולקיים ועשיתם לו כאשר זמם ואז הוי עדות. משא"כ אם אינם יודעים בשבע חקירות. דא"א להזימן לא שמי' עדות. וכמוש"כ רש"י בפסחים (דף י"ב). או דהטעם הוא דעדות שאאילה"ז לאו שמי' עדות משום דאנו חושדין דמה שמעידים העדים דילמא לאו הכי הוה אלא כשאפשר להזימן ולעונשן אמרינן ודאי קושטא קאמרי דלמה להם לשקר מאחר דיכולין לבוא להזמה ולעונש. משא"כ אם אי אפשר להזימן דאז אין יראים מהזמה ומעונש איכא למימר דלאו קושטא קאמרי:
ונ"ל כהצד השני שכתבתי, דהיכא דאפשר להזימן אז אמרינן דקושטא קאמרי. משא"כ היכא דא"א להזימן לא ידעינן דקושטא קאמרי. וכן מבואר ממש"כ תוס' ריש מכות (דף ב') ד"ה מעידין וז"ל תימא כיון דאם הוזמו אין נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא הוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת ואמאי הא הוי עדות שאאילה"ז ואין זה עדות עכ"ל. הרי להדיא דאי עדות שאאילה"ז לא הוי עדות הוא משום דאמרינן מי ימר דאמת כעדותם. וראי' לזה מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ה) אלא בעדות שאילה"ז קמיפלגי כגון דאתו סהדי ואמרו לי' גנבת וא"ל גנבתי וטבחתי ומכרתי. מיהו לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פ' ופ' ואסהידו בי' דגנב וטבח ומכר דבהא קמיפלגי דרבנן סברי הוי לה עדות שאאילה"ז וכל עדות שאאילה"ז לא הוי עדות וסומכוס סבר עדות שאאילה"ז הוי עדות והא קיי"ל דעדות שאאילה"ז לא הוי עדות ה"מ היכא דלא ידעי באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל אבל הכא סיוע הוא דקמסייע לי'. ופרש"י היכא דאמרי לא ידעינן באיזה יום באיזה שעה דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפי דלא ליתי סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם. אבל הכא דהא דא"א להזימה היינו משום דקושטא קמסהדי מכ"ש דעדותן עדות דסיוע קמייסעו להו עכ"ל. הרי להדיא דהא דעדות שאאילה"ז לא הוי עדות הוא משום דחשדינן להו למשקרי אבל היכא דקושטא קאמרי לא איכפת לן. ות"ק סבר דנהי דסיוע קמסייע להו מ"מ דא"א להזימן לאו שמי' עדות דאפשר דמשקרי ולדידהו שוה כל עדות שאאילה"ז ואין אנו יודעים באיזה יום באיזה שעה דחושדין להו למשקרי:
ומעתה א"ש כיון דכל ענין דעדות שאאילה"ז לאו שמי' עדות הוא משום כיון דא"א להזימן חשדינן להו למשקרי ומי יימר דהכי הוא האמת כ"ז הוא לחייב מיתה או ממון דמספק אין לחייב ואין להוציא ממון. אבל לפטור ממון אמרינן דילמא הכי הוא האמת ומספק אין להוציא מהלוה המוחזק אלא פטור. וא"כ בלפטור להלוה עדי פרעון או שובר גם אי הוי עדות שאאילה"ז מהני וא"ש:
ולפ"ז מספקא לי בעדי פרעון אי אין יודעים בז' חקירות מהני עדותן דדילמא אמת מעידים וכדבריהם כן הוא. או דילמא שאני הכא דנימר טפי דמשקרי כמוש"כ רש"י בב"ק הנ"ל דעבדי הכי כדי שלא יוזמו. אבל נראה דאין חילוק ולעולם אמרינן דאינו אלא ספק אי משקרים או לא. ומהימני לפטור המוחזק כמו שתי כתי עדים המכחישים זא"ז דפסולין מספק לר"ח ואפי"ה מהימני להחזיק ללוה כמוש"כ תוס' בב"ק (דף ע"ב) עיי"ש: ויותר נראה דהא דעדות שאאילה"ז ל"ש עדות. כתבו התוס' בריש מס' מכות דילפינן מדכתיב כאשר זמם וא"כ בעדי שובר או עדי פרעון דהוי כאשר עשה לא בעינן עדות שאילה"ז כלל. וכמוש"כ תוס' שם כיוצא בזה. וז"ל ועוי"ל דגבי עדות בן גרושה ובן חלוצה לא חיישינן כלל באתה ילה"ז דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאילה"ז מכאשר זמם והא מוכח בגמ' דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי עלי' כלל בשום צד שבעולם עכ"ל. וה"נ כיון דכתיב כאשר זמם אבל לא כאשר עשה. וא"כ לא בעינן בזה עדות שאילה"ז ולתי' ראשון שם שכתבו דמקיים כאשר זמם במלקות והוי עדות שאילה"ז. ה"נ בעדים המעידים להחזיק ודאי דלוקין משום לא תענה אף דהוי כאשר עשה ואין משלמין ממון. מ"מ לוקין משום לא תענה והוי עדות שאילה"ז בזה:
מיהו לפמש"כ תוס' לקמן דבמעידים לחייב מיתה לא מיקיים כאשר זמם במלקות. משום דכתיב נפש בנפש. ה"נ בממון דכתיב גם בי' לא מיקיים כאשר זמם במלקות. לא יתיישב זה. אבל להריטב"א ל"ק דס"ל כתי' השני דעיקר דין עדות שאילה"ז ידעינן מכאשר זמם והיכא דליכא כאשר זמם לא בעינן עדות שאילה"ז:
והאחרונים הקשו מהא דבכריתות (דף כ"ד) א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בהן זכה. דאיך משכחת ערים זוממין בשור הנסקל דהטעם דכל המחזיק זכה. הוא משום דבעל השור הוא מתייאש עצמו תיכף. וא"כ הוי כאשר עשה לשיטת הנ"י דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה ואין חייבין עדים לשלם וא"כ הוי עדות שאאילה"ז כיון דלא מתקיים בהו כאשר זמם ואיך מקבלין אותם בתחילה ואף דמדרבנן לא בעינן בממון עדות שאילה"ז. מ"מ תקשה איך משכחת מדאורייתא רובע ונרבע שיסקלו עפ"י עדים וכן שור שנגח והמית אדם דכתיב בקרא השור יסקל. ותירצו עפי' תי' ראבא"ן שבתוס' מכות (דף ב') דהיכא דא"א להתקיים בהן כאשר זמם לא בעינן עדות שאילה"ז ומעתה בשור הנסקל כיון דלא אפשר להתקיים בהן כאשר זמם לא בעינן עדות שאילה"ז:
ובזה ניחא הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) ואמר רבא שור טרפה שהרג חייב ושור של אדם טריפה פטיר וכתבו התוס' שור טריפה שהרג חייב אע"ג דבשילהי פרק דו"ה פטרינן לר"ש שור שנתכוין להרג את זה והרג את זה מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור לא דמי דהתם הטעם שוה לשניהם. אבל הכא באדם שיש לפטור מטעם עדות שאאילה"ז ובשור לא שייך דאם הוזמו עדים משלמין דמי טריפה לבעלים הרי להדיא דאף בכאן התייאש עצמו בעל השור והוי כאשר עשה, ואפ"ה חייבין מכאשר זמם והיינו דתוס' לטעמייהו בב"ק (דף ד') דבממון לא אמרינן כאשר עשה, ולכן משלמין הערים. אבל להנ"י דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ לא עבדינן בעדים כאשר זמם. וא"כ מתורץ היטיב קושיית התוס' דלכך שור טריפה שהרג חייב אף דאדם טריפה שהרג פטור היינו טעמא משום דבאדם בעינן עדות שאילה"ז ולכך פטור ובשור לא בעינן עדות שאילה"ז משום דלא אפשר לקיים בהו כאשר זמם. אך באמת כדברי התוס' דבשור הנסקל שהוזמו עדיו משלמין מכאשר זמם. מבואר כן בסנהדרין (דף י') שורו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה, וכן הוא ברמב"ם (ה' עדות פ"י). ולכן ליתא לתירוצם של האחרונים. ודבר קושייתם יתבאר במ"א תירוץ לוה: אי בעינן בממון עדות שאילה"ז מצינו ג' שיטות בזה. א' דמדאוריית' בעינן גם בממון עדות שאילה"ז. אבל מדרבנן שתיקנו ולא בעינן דו"ח בממון משום נעילת דלת ה"ה דלא בעינן עדות שאתה ילה"ז. הב' דעת הש"ך (בסי' לג) דגם מדרבנן בעינן עדות שאתה ילה"ז נהי דלא בעינן דו"ח מ"מ אם חקר ואמר א"י עדותו בטלה. והאו"ת השיג עליו והסכים לשיטה הא', הג'. דעת הנוב"י דגם מדאורייתא לא בעינן בממון עדות שאילה"ז: והנה רש"י בב"ק (דף פ"ח) כתב דלכך קטנים פסולין לעדות משום דכתיב אנשים ולא קטנים. ועוד דהוי עדות שאאילה"ז דאינם בני עונשין עיי"ש. והרי גם בממון קטנים פסולין לעדות מדאורייתא והתם אדאורייתא קאי דיליף לפסול גזלן לעדות מקטנים. ומבואר דעכ"פ מדאורייתא בעינן עדות שאילה"ז בממון. אמנם י"ל לאידך גיסא. דאדרבא אי גם מדאורייתא לא בעינן עדות שאילה"ז בממון יתיישב היטיב הא דאיתא בב"ב (דף קנ"ה) לפסול קטנים לעדות מועמדו שני אנשים. ולא סגי בטעמא דעדות שאילה"ז. משום דהתם איירי לענין ממון כמבואר שם ובממון לא בעינן עדות שאילה"ז. לכן מייתי מועמדו שני אנשים ולא קטנים. אלא דמלשון רש"י משמע שכ' ועוד משום עדות שאאילה"ז משמע דאיירי גם בממון דאי לא הוי סגי האי טעמא גם בממון מאי שייך ועוד. הא טעמא קמא דאנשים ולא קטנים מספיק גם בממון ועדיף מטעם שני:
ועוד מתבאר ממש"כ השיטה בשם הר' פרץ בב"ק שם דמדאורייתא בעינן עדות שאילה"ז בממון ג"כ. וז"ל וא"ת ל"ל קרא לרבינהו לדינים תיפוק לי' מדאיצטריך למעוטינהו מעדות אלמא שייכי בדינים דאל"כ ל"ל קרא אנשים ולא נשים למעוטינהו מעדות ת"ל דהוי עדות שאאילה"ז וי"ל דסד"א דמיעוט דעדות איצטריך לעדות בן גרושה וחליצה שאינו בתורת כאשר זמם ואיצטריך למעוטי מעדות. תלמיד הר' פרץ ז"ל עכ"ל. והשתא אס"ד דבממון לא בעינן עדות שאילה"ז הא בפשיטות איצטריך למעוטינהו מעדות ממון. א"ו דגם בממון בעינן עדות שאילה"ז. וברדב"ז (ח"א סי' של"א) מבואר דבממון לא בעינן עדות שאילה"ז מדאורייתא. עיי"ש:
הנוב"י (שם סי' ע"ג) אסברא לן טעמא דלא בעינן בממון עדות שאילה"ז וז"ל ואומר אני. דבכל עדות שא"א הדבר להתקיים כי אם עפ"י עדים כמו חייבי מיתות ומלקות ובן גרושה ויתר הפסולים שאפילו הי' מודה בעצמו לא הי' מתחייב שאין אדם נהרג עפ"י עצמו ולא נפסל ולא נלקה עפ"י עצמו שפיר בענין עדות שאילה"ז. אבל אם אין יכול להזימה אף שמ"מ שני עדים הם ונאמנים יותר והכחשתו לאו כלום שאין דברים של אחד במקום שנים מ"מ דין עדות אין להם כיון שאאילה"ז. ואף שהכחשתו נגדן לאו כלום הוא לא יהי' אלא מודה בעצמו וג"כ לאו כלום הוא שאינו מתחייב עפ"י עצמו וגזה"כ דבעינן עדים ובעינן ג"כ עדות שאילה"ז וכן בקנס מודה בקנס פטור. אבל בכל חייבי ממון שאינו קנס ליכא למימר שגזה"כ הוא כנ"ל דהרי הוא מתחייב בעדות עצמו כיון שכן אף שהוא מכחיש אם שני מעידין אף שאאילה"ז מ"מ הכחשתו נגדו לאו כלום הוא. וה"ז כמו שאמרו לא תהא הודאת פיו גדולה וכו' ע"כ:
ובזה יש לתרץ קושיית הרמב"ן בחי' מכות שהקשה אהא דאין עדים זוממין משלמין את הכופר ואין לוקין ג"כ. דא"כ עדות שאאילה"ז הוא עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דהא דאין משלמין את הכופר מבואר במכות (דף ב') משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. והרי בכופר חייב במודה מעצמו וכדאמרינן בב"ק (דף מ"א) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה. וכיון דחייב במודה מעצמו אף דאין אתה ילה"ז עדות מיהא הוי ולא תהא הודאת פי' גדולה מהעדאת עדים. וזה נכון. אלא דהרמב"ן דהקשה ולא תי' כן מבואר דס"ל דאף במקום דמודה עפ"י עצמו מתחייב. בעינן עדות שאילה"ז. וע"כ גם בממון דמתחייב עפ"י עצמן בעינן ג"כ עדות שאתה ילה"ז:
ובברכי יוסף האריך כאן בזה. והדבר פשוט כמוש"כ. דהא אינו לוקה אא"כ הי' התראה ואפילו בהודה שהי' שם עדים והתרו או נגמר דינו בב"ד פלוני אינו לוקה משום דאין משים ע"ר וכמבואר להדיא כן ברש"י יבמות (דף כ"ה). ע"ש:
גם חידש בנ"ב סי' ע"ב שם דבעדות נשים לא בעינן עדות שאילה"ז ואם אמר א"י כשר. ובתוס' ישנים סוף יבמות כתב וז"ל ר"ע ור"ט אומרים בודקין וא"ת לדידהו אמאי לא בעי חקירה דאיזו יום ואיזו שעה ותי' הק' דדרישה וחקירה דאיזה יום אינו בשביל לעמוד על הבירור העדות שראו מעשה מה מהניא הך בדיקה אלא אינה אלא כדי שיבאו עדים לידי הזמה ודוקא בדיני נפשות הוא דבעינן לי' כדי להציל הנדון. אבל בעדות אשה כי בעינן נמי דו"ח כמו בדיני נפשות היינו מגוף העדות לבוא לידי אמת כמו כליו שחורים וה"ה בלשון שהעיד בו כמו הכא אבל איזה יום לא צריך ע"כ. הרי להדיא כהנב"י שם דלא בעינן בעדות נשים עדות שאילה"ז. וגם מהא דכתב דבדיני נפשות הוא דבעינן משמע דגם בד"מ לא בעינן עדות שאילה"ז. וזה ודאי דבד"ק בעינן עדות שאילה"ז כמו שהביא הש"ך מהא דב"ק (דף ע"ה). ואולי הא דכתב בדיני נפשות הוא להוציא ד"מ לאחר התקנה שתיקנו דלא בעי דו"ח וה"ה להזמה גם כן. ונ"ל דהתו' מפרשי דלא כרש"י שם שפי' דרישה בדיקות כהי"ג לכוין את דבריו. וחקירה באיזו יום אלא דדרישה הוא אם דבריו מכוונים וחקירה הוא באיזה כלים אף דבעלמא קרי להו בדיקות גם כן:
גם מה שהביא הנוב"י ראי' מהא דהקשו התוס' במכות (דף ו' אמאי עדות מיוחדת כשר בד"מ נילף ממשפט אחד יהי' לכם. ותי' דעד אחד מועיל לשבועה. וא"כ בעד אחד שלא בעינן עדות שאילה"ז דליכא מלקות גבי' דלא הרשיע מידי מאחר דאינו בא אלא לשבועה. וא"כ גם בב' עדים לא בעינן עדות שאילה"ז דליכא למילף ממשפט אחד יהי' לכם. ולא ידעתי הא בממון דבעינן עדות שאילה"ז מכאשר זמם נפקא ושם בפרשה כתיב יד ביד דהוא ממון כדרשינן בפ"ג דכתובות ולא צריכין כלל למילף ממשפט אחד. אכן י"ל כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף ג') דעדים זוממין שאני ולא הי' ידעינן מזה לד"מ. ע"ש:
גם י"ל לפמש"כ הש"ך (בסי' ל"ח) להרז"ה דאין בשטר הזמה אף דהוי עדות שאאילה"ז דמ"מ הוי עדות שאילה"ז מה שנפסל לעדות. ואף דכ' שם דבממון אינו מספיק זה דומיא דמיתה משום דכתיב נפש בנפש וה"ה בממון דכתיב יד ביד, מ"מ עד אחד דאתי לשבועה הוי שאתה ילה"ז במה שנפסל לעדות. וממילא אזדא גם ראיי' שני' שכ' שם מעדות מיוחדת דהא כל אחד יכול לומר לחייב שבועה באתי. דג"כ הוי עדות שאילה"ז במה שיפסל לעדות: והא דקאמר בב"מ (דף ד') מה להצד השוה שכן אינו בתורת הזמה פי' עד אחד אינו בתורת הזמה. ולפמש"כ הא איכא בהזמה שנפסל לעדות. י"ל דמ"מ אינו ככל עדים שמשלמין ואז הוי כאשר זמם גמור. משא"כ בנפסל לבד: ומה שכ' שם (שאלה ע"ג) בהא דיכול לומר לחייב שביעה באתי. אף דמה חיוב שייך בזה דהלה ישבע דאכתי יכול לומר לחייב שבועה ואח"כ הוא עם אחר או הבע"ד יפסלנו לשבועה. לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ק"ח) דהחשוד על השבועה אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן. וא"כ מדאורייתא הי' כשר לשבועה. וא"כ מדאורייתא א"י לומר לחייב שבועה באתי, וא"כ אינו מוכח דמדאורייתא לא בעינן עדות שאילה"ז ואף לפמש"כ הר"ן בפרק כל הנשבעין דמדאורייתא פסול שבועה נאמר כתי' הראשון שכ' בזה. אולם יש לקיים דבריו דמש"כ לשבועה הוא לאו דוקא אלא דיפסלנו לעדות דפסול מדאורייתא ג"כ:
ובעיקר הדבר שכ' שם (שאלה ע"ב ושאלה נ"ז) דהזמה ודו"ח תרי מילי נינהו דדו"ח ילפינן מדרשת וחקרת והזמה מכאשר זמם. ולכן אף דבעינן דו"ח בממון עדות שאילה"ז לא בעינן בממון. לא משמע כן מהא שכ' רש"י בפסחים (דף י"ב) בד"ה דהוי לי' עדות שאאילה"ז וז"ל דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטיב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא ע"כ. ולמה הוצרך רש"י להביא הך דודרשו היטב ולא סגי במה שהביא אח"כ אידך קרא דועשיתם כאשר זמם לעשות. וצ"ל כמוש"כ תוס' בריש מס' מכות (דף ב'). וצ"ל דהא דבעינן עדות שאילה"ז נפקא לן מהא דבעי דו"ח כדי שיבוא להזמה דבלא ז' חקירות א"א להזימם. ומהכא נפ"ל דבעינן עדות שאילה"ז. וא"כ מבואר דהזמה ודרישה וחקירה חדא מילתא היא מאחר דכתיבי סמוכים בפרשה. ומאחר דבממון. בעינן דו"ח בעי' גם עדות שאילה"ז. וכן כתב רש"י בסנהד' (דף מ"א) בד"ה לאו שמה עדות הואיל וא"א לקיים בו ודרשת וחקרת היטיב ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו' ע"כ. הרי להדיא דהזמה מכלל דו"ח ומאחר דבממון בעי דו"ח גם עדות שאילה"ז בעינן מבואר מכל זה דעדות שאילה"ז מדרשת וחקרת ילפינן ולא מכאשר זמם לבד:
התו' בגיטין (דף י"ז) הק' מפני מה תקנו זמן בשחרור. וי"ל דהפ"י הק' מאי פריך הש"ס מפני מה תיקנו זמן בגיטין נימא דצריך זמן כדי שיהא עדות שאילה"ז דבלא זמן הוי עדות שאאילה"ז ותי' דלא שייך כאן הזמה וביאר בנוב"י דאם נמצאו זוממין לא שייך בזה כאשר זמם שיגרשו נשותיהם וכ"ז בגיטין אבל בשחרור דאם נמצא זוממין משלמין העבד שרצו להפסיד לבעה"ב שלו ושפיר בעינן עדות שאילה"ז ולכך תיקנו זמן בשחרור וזה נכון. אלא דלפ"ז ק"ט מהא דאיתא ביבמות (דף ל"א) דלא תיקנו זמן בקידושי שטר משום דאיכא דמקדשי בכספא. ופריך משטר שחרור דאיכא בכספא ואפ"ה תיקנו זמן ומאי פריך והא בשטר שחרור איכא למימר דבעינן עדות שאילה"ז משא"כ בקידושין דלא שייך זה דמאי כאשר זמם איכא בזה. וראי' מזה דלא בעינן בממון עדות שאילה"ז מדרבנן מיהא. וא"כ ל"ש דיתקנו זמן משום הכי. ודלא כש"ך דס"ל דבעינן עדות שאילה"ז בממון גם כן. ובחו' רי"ד גיטין כתב דהא דכותבין המקום בשטרות ובגיטין כדי שיהא עדות שאילה"ז דעדות שאאילה"ז לא הוי עדות. ע"ש בזה:
השע"מ הקשה לפי"ד הש"ך הנ"ל דבעינן בממון עדות שאילה"ז איך מקבלין עדות כעת הא הוי עדות שאאילה"ז דאם יוזמו אין אנו מחייבין אותן דקנס הוא ואין דנין דיני קנסות כעת. וגם לאחר תפ סה בקנס איך דנין הא הוי עדות שאאילה"ז וי"ל לפמש"כ הש"ך בסוף סימן זה. דלהרז"ה דבשטר אף דאם הוזמו אין נענשין. מ"מ נפסלין. ובזה הוי עדות שאילה"ז וא"כ אף לדידן דאין דנין דיני קנסות ואין העדים נענשין מ"מ נפסלין לעדות ושפיר הוי עדות שאילה"ז בזה:
ובזה הי' אפשר ליישב כמה קושיות בש"ס אלא שלפע"ד לא מהני זה בד"מ דהרי בד"נ ודאי לא מהני שיהא עדות שאילה"ז במה שיהי' נפסלין לעדות. דהרי אפילו במלקות לא הוי עדות שאילה"ז בד"נ כמוש"כ התוס' בריש מס' מכות (דף ב') משום דכתיב נפש בנפש. וא"כ כ"ש במה שיהיו נפסלין. וא"כ ה"ה בד"מ דכתיב יד ביד לא הוי במלקות שאילה"ז כמוש"כ במ"א. וא"כ כ"ש במה דנפסלין. לכן צ"ל דהוי עדות שאילה"ז אם יעמדו סמוכים. ועיין בנתיבות (ס"ק ד') דמשמע נמי כן:
בש"ך סוס"י זה כ' דלעדות אין נפ"מ במה שיהי' נפסל, וי"ל דנפ"מ לפי מה דמבואר (בסי' ל"ד) דיכול ליטול שכר קודם שיהי' עד. וא"כ אי יפסול לעדות לא יכול ליטול שכר. ועוד שאר נפ"מ בזה:
כלל בהזמה דמאחר דאפשר להתקיים בשום פעם הזמה קרינן בי' עדות שאילה"ז בזה:
התוס' בב"ק (דף נ"ג) בד"ה ואיפוך אנא הק' דא"כ ל"ל רעהו למעוטי הקרש. ותירצו דאיצטריך להקדש שנגח שור של הדיוט. וק"ל דבב"מ (דף כ"ו) ממעטינן דהקדש אין לו אונאה מדכתיב לא תונו איש את אחיו אחיו ולא של הקדש וא"כ בעדים זוממין דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ג"כ נימא אחיו ולא הקדש. וא"כ איך אפשר לומר דאיצטריך למעוטי הקדש שנגח של הדיוט תיפוק לי' דבלא"ה א"א לחייב הקדש שנגח של הדיוט דהוי עדות שאאילה"ז דכשיוזמו העדים יהיו פטורין מלאחיו כמו דפריך בב"ק (דף פ"ח) אי עבד אינו בכלל אחיו. זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ופירש"י ותוס' שם וא"כ גם העבד לא יהרג דהוי עדות שאאילה"ז. וה"נ בהקדש שנגח של הדיוט הוי עדות שאאילה"ז. ותי' הש"ס דב"ק ובערת הרע מקרבך לא שייך אלא בד"נ ולא בד"מ. ובד"מ לר"י זוממי עבד אין משלמין ואין מקבלין עדותן על עבד דהוי עדות שאילה"ז והניחא אי פלגא נזקא ממונא משכחת כשהודה ואעפ"כ פטור משום רעהו. אבל אי פ"נ קנסא וקי"ל הכי. א"כ א"א בלא עדים והוי עדות שאאילה"ז דפטורין משום דלאו אחיך הוא:
וי"ל כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף פ"א) אהא דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דהא הוי עדות שאאילה"ז דהא גברא קטילא בעי למיקטל. ותי' דמיירי בב"ד דלא בעינן עדות שאילה"ז ועוד דאי מתזמי קמאי חייבין הוי עדות שאילה"ז וא"כ ה"נ י"ל לתי' קמא דמיירי בב"ד. ולתי' בתרא דאמרינן הואיל בעדות הזמה. ה"ג הואיל ואי בעי מתשיל ומיירי בהקדש שלא באו ליד הגזבר דמהני שאלה דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל ושפיר הוי עדות שאילה"ז. וזה נכון:
ובזה י"ל ג"כ דאיך מקבלין עדים על עכו"ם כמו שמבואר בטור (סי' ח"ח) וכן על מומר הא א"א לקיים בהו כאשר זמם דעכו"ם לאו אחיו הוא. וכן מומר לכמה פוסקים כמבואר בהלכות ריבית. וא"כ הוי עדות שאאילה"ז. אבל לפמש"כ תוס' בסנהדרין (דף פ"א) דאמרינן הואיל בהזמה א"ש דהא הוי עדות שאילה"ז בעכו"ם הואיל ואי בעי מנייר ובמומר ג"כ הואיל ואי בעי שב. אלא דאינו מספיק דבעת הגדה כעת לאו אחיו הוא אף דאפשר שבעת הזמה שיתגייר או ישוב אחיו הוא מ"מ בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו בעת הגדה ג"כ. אלא צ"ל בפשיטות דבעכו"ם כיון דנהרג בע"א ואפי' בקרוב לא בעינן עדות שאילה"ז וכן במומר דמורידין ולא מעלין לא בעינן בזה עדות שאילה"ז:
וכבר הבאתי ראי' מהא דמבואר בתוס' ב"ק (דף כ"ד) דעדי נגיחה כת א' יכולין להעיד על כל הנגיחות. וק"ל הא הוי עדות שאאילה"ז דאם יוזמו על הראשונה. אישתכח דבנגיחה שני' פסולין הוו וכמו דאמרינן כה"ג בב"ק (דף קי"ג) דמכי הותזמו אגניבה אישתכח דבשעת טביחה פסולין הוו. א"ו הואיל ואי לא אתזמי אראשונה מתקיים הזמה הוי עדות שאתה ילה"ז. וכמוש"כ:
ויש להביא ראי' מהא דאמרינן בחולין (דף י"א) רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דרחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליחוש דילמא הך דאסהידו בי' טרפה הוה. וכ"ת דבדקינן לי' והתניא ברבי אומר הרגו אין נהרגין. וקשה למה הוצרך לומר מדתניא הרגו אין נהרגין הא מיני' ובי' ליכא למימר דבדקינן לי'. דא"כ איך דנו אותו תחילה דהא הא דעדים שהעידו על הטריפה אינן נהרגים היא משום דהוי עדות שאאילה"ז. כמבואר בסנהדרין (דף ע"ח). א"כ הא בעינן עדות שאתה ילה"ז ושמא טריפה הוא והוי עדות שאי אתה ילה"ז. והניחא לתי' קמא שבתוס' בד"ה וכ"ח דבדקינן לי' דאין להביא ראי' מהא דדנין את הרוצח דאזלינן בתר רובא וביאורם הוא דממנ"פ אי בריא הוא חייב. ואי טרפה הוא. אף דאין הורגין אותו לכתחילה הוא. מ"מ גברא קטילא הוא. אבל לתי' בתרא דהוי עדות שאאילה"ז קשה כנ"ל אלא ודאי מאחר דהוי עדות שאילה"ז אולי ימצא בריא. לכן מקבלין אותן. וע"כ שפיר הוצרך להביא מהא דהרגו אין נהרגין וזה נכון: והרמב"ן פ"ק דמכות כ' איכא דק"ל והרי העדים שאמרו אשתו של פ' זינתה שמפסידין כתובתה ממנה והיא נהרגת ונמצאו זוממין נהרגין ואין משלמין ממון ואיך מקיימין כאשר זמם במקצת ולפימש"כ התוס' בסנהדרין הנ"ל דהואיל ואי מתזמי קמאי חשוב עדות שאילה"ז וה"נ דאף דקלב"מ מ"מ אי תפיס מהני כמוש"כ רש"י בב"מ (דף צ"א) הוי אתה יכול להזימם. מיהו להמהרש"ל שכתב דאם עבדינן החומרא לא מהני תפיסה לא יתיישב זה. וצ"ל כתירוץ הרמב"ן שם המובא בהריטב"א עיי"ש:
דעת הרז"ה דבשטר גם אם העדים אומרים בזמנו כתבנוהו אין מקיימין בהם הזמה דהזמה חידוש היא ואין לך בו אלא חידושו בע"פ ולא בשטר. וקשה מהא דאמרינן במכות (דף ג') אמר ר"י אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו כו' וקשה דלוקמי בכה"ג לפי"מ דקיי"ל לקמן סי' נ"א) דעד אחד בכתב וע"א בע"פ מצטרפין. וא"כ מיירי שהעיד אחד בכתב ואחד בע"פ והוזמו אח"כ דהעד שבשטר אין משלם ומשלם העד שבע"פ לפי חלקו. וי"ל דס"ל כהאומרים לקמן (בסי' ח"י) דאם שנים הזיקו ואחד לאו בר חיובא משלם השני כל הנזק משום דהיכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וה"נ כיון דהעד שבשטר פטור וליכא לאישתלומי מיני' משלם כולו, וא"כ איך קאמר משלם לפי חלקו. ולכן הוצרך לאוקמי באומר הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון דכיון דלדבריו השני בר חיובא הוא אלא דאינו מודה הוי כברח דלא אמרינן בזה כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ולהסוברים שם דגם בברח או אי אין לו לשלם משלם כולו הא דבכאן אינו משלם אלא לפי חלקו, צ"ל דס"ל משום דעדים זוממין קנסא לא קנסו בכה"ג לשלם כולו. ולדידהו קשה למה לא מוקי בפשיטות עד זומם משלם לפי חלקו בכה"ג שהלה ברח או אין לו מה לשלם וקמ"ל דלא קנסו לשלם כולו. ובמ"א יתבאר בזה:
בב"מ (דף ד') מבואר דבע"א לא שייך תורת הזמה שאם הוזם אינו משלם דאינו בא אלא לחייב שבועה. ולפי"ז י"ל דגם בב' עדים שאינן מחייבין אלא שבועה ולא ממון דאם הוזמו אין משלמין. ובהעדאת עדים דר"ת בב"מ שם ולקמן (סי' ע"ה) דמחייבין שבועה אם הוזמו אין משלמין. ולפימש"כ המפרשים דבע"א לא בעינן עדות שאילה"ז משום דלא מתקיים בו כאשר זמם י"ל דגם בהעדאת עדים דר"ח לא בעינן עדות שאילה"ז. או י"ל כיון דהעדאת עדים דר"ח יליף מקנס וע"א וכבר ידוע מש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דב"ק דמילתא דאתיא במה הצד יש לו כל דין מה הצד ע"ש. וא"כ צריך להיות דומיא דקנס ובקנס הא בעינן עדות שאילה"ז. אף דיליף גם מע"א ובע"א לא בעינן מ"מ הא צריך להיות גם דומיא דקנס. ולפימש"כ (בסי' ע"ה ובסי' צ') דהאי מה הצד אינו אלא גילוי מילתא י"ל דלא בעינן שיהא דומיא דקנס והוי דומיא דע"א כיון דאין מחייבין אלא שבועה לא בעינן עדות שאילה"ז וצ"ע בזה. ומה שנסתפקו הקצוה"ח בע"א דר' אבא כיון דמחייב ממון אי הוזם צריך לשלם. הנה מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"א מהל' עדות ובפ"א דה' סוטה) דע"א המחייב ממון אי הוזם צריך לשלם: הנה קי"ל דהתשלומין של עדים זוממין שייך למי שהעידו עליו כמבואר בב"ק (דף ע"ג) ורש"י ותוס' מס' מנות (דף ג') ורמב"ם פכ"א מה' עדות בכמה הלכות עיי"ש ובטור וכ"ה בפוסקים בכ"ד, והנה הרדב"ז (בח"ג סי' תרכ"ד) נשאל מהר"א ממיץ. מנין שהממון ניתן למי שהעידו עליו. מאחר שהוא קנס יתנו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש ש' תרומה ניתן קרן לבעליו וחומש לכל מי שירצה. והשיב משום דזה דמי לכפל דמשלם למי שמשלם הקרן והיינו משום שנצטער בגנבתו. וה"נ נצטער שהעידו עליו שקר עיי"ש. והי' יכול לדמותו למוציא ש"ר ג"כ וכן לחומש דכופר בפקדון ונשבע דמשלם למי שהקרן שלו והכל משום צער חברו. משא"כ בתרומה דלא שייך זה לכן יוכלו ב"ד ליתן למי שירצו. והנה לבסוף כ' שם הרדב"ז ואי לא דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל הוי דרישנא לי' מקרא יתירא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירא הוא. וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. והאי עשיי' תהי' לאחיו ויש בתלמוד כיוצא בדרשה זו ותפוס טעם זה עד שתמצא טוב ממנו כי כן אעשה גם אני עכ"ל:
ולפע"ד נראה עפי"מ דאמרינן בב"ק (דף ל"ד) מתיב ר"ז ואלו נערות שיש להן קנס וכו' ועל הכותית ואס"ד קניס ר"מ בממונם ה"נ ניקנוס שלא יטמעו בהן אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר ונתבי' לעניים אר"מ משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. וכ' הש"מ וקשה דהא אנן יד עניים אנן ויתבעו בב"ד כדאמרינן בריש פרקין. וי"ל דה"ק כיון שאין לו תובעים אין מי שיטרח להביא עדים שנאנסה או שפיתה לא האשה ולא עניים ולא ב"ד אין מי שיפשפש אחר המעשה. וא"כ נמצא חוטא נשכר כו' עיי"ש, וה"נ אי אין שייך לאחיו לא יביא עדים זוממין ואין מי שידרוש אח"ז ונמצא חוטא נשכר. ולכן לאחיו. משא"כ חומש לעולם אינו חייב בהודה:
הרמב"ם (פ"כ מה' עדות) כתב נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מה"ד שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה כו'. והנה נראה בזה מלישנא דהרמב"ם דהא דממעטינן עדים זוממין בשכבר נעשה מעשה על פיהם לאו מדכתיב כאשר זמם דמשמע דעל המחשבה לחוד חייבין ולא על המעשה. די"ל דכאשר זמם בא להורות דדוקא אם המעשה נעשה כפי מחשבתם אז חייבין אבל אם לא נעשה כמחשבתם פטורין כמו דאמרינן בפ"ה דסנהדרין יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ושם (דף פ"ו) לפוסלו לעדות באנו. אבל לא ממעט היכא דנעשה מעשה על פיהם, והא דממעטינן בשכבר נעשה על פיהם היינו מדכתיב לעשות ואמרינן בשבת (דף נ"ו) דלעשות היינו ביקש לעשות ולא עשה וכיוצא בזה בקדושין (דף מ"ט) דייקא נמי דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער ופרש"י מדכתיב לבנות משמע ביקש לבנות ולא בנה. וה"נ מדכתיב לעשות משמע ביקש לעשות ולא עשה ויש להעמיס זה בלשון הרמב"ם שכתב שנאמר כאשר זמם לעשות ולא עשה כן נ"ל:
האו"ת בסימן זה ד"ה ודע יצא לידון בדבר החדש דאף דקיי"ל בסנהדרין (דף מ"א) דבעינן שיתיר עצמו למיתה היינו שיאמר ע"מ כן אני עושה מ"מ זהו דוקא בד"נ אבל במלקות לא בעינן שיתיר עצמו ויאמר ע"מ כן אני עושה. משום דהא דילפינן דבעינן שיתיר עצמו למיתה היינו מדכתיב יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה מזה לא ידעינן אלא לחייבי מיתות ב"ד ולא לחייבי מלקות. והוכיח זה מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ג) בעדים זוממין נתרי בהו וקשה דאיך שייך בהו התראה דבעינן שיתיר עצמו ויאמר ע"מ כן אני עושה ואיך שייך שיאמרו ע"מ כן אנו מעידים הרי הודו שמעידים שקר ואין כאן עדות כלל ואם אמרו אנן יודעים שהאמת אתנו והרי אנו מחייבים עצמנו אם נהי' נמצאים זוממין להתחייב מיתה אין זה בגדר התרת עצמו למיתה כי לפי דבריהם לא פעלו און והרי זה נדע מאם השיב יודע אני ומ"מ אני עושה דאינו בגדר התראה. א"ו דבמלקות לא בעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. ובכתובות קאי התם לענין מלקות עכ"ד. וכ"כ בחוט השני (סי' י"ז) ע"ש. ועיין בתמורה (דף ז') בתוס' ד"ה אלא בתם וז"ל וקשה להר"ר מר היכי מצינו למימר דלא אסיק אדעתי' לאקרובי' והלא התרו בו לא תקריב בעל מום למזבח והלא קיבל התראה ואמר ע"מ כן אני עושה דבלא"ה לא לקי כו' עכ"ל. הרי להדיא דגם למלקות בעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. וזה שלא כדעת האו"ת והחוט השני הנ"ל:
ומה שהביא מהא דכתובות דאיך שייך בעדים שיתירו עצמן ויאמרו ע"מ כן אנו עושים. י"ל דהסוגיא קאי אליבא דמ"ד התיר עצמו למיתה כמוש"כ האו"ת בעצמו אלא שנראה לו דוחק והשתא בע"כ צריכין לומר כן. וכ"כ הלח"מ (בפי"ב מה' סנהדרין ה"ב) וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש (בפי"ח) וכוונתו למש"כ שם הרמב"ם (בפ' י"ח ה"ה) מי שעבר על איסור כרת או מיתות ב"ד והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קיבל עליו התראה אין הורגים אותו כמו שביארנו ואין מלקין אותו. הרי להדיא דאין מלקין אותו עד שיקבל עליו התראה, וכיון דדין זה הוא בסנהדרין (דף פ"א). א"כ מוכח להדיא מהגמרא דבעינן שיקבל עליו התראה במלקות וכמו שביארנו:
ועיין תשובת הרשב"א (ח"ד שאלה ק"ט) וז"ל ומה שהוקשה לך אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי איך לאו דשבועה מסור לב"ד שלעולם יאמר אנוס הייתי כו'. ועוד כי באמת אין מלקות בלא עדים והתראה. ואם זה התרו בו ולא חשש להם לומר בשעת התראה וכ"ש כשאמר אעפי"כ ודאי אינו נאמן ע"כ הרי מדכתב וכ"ש כשאמר אעפי"כ משמע דבלא זה ג"כ סגי בזה. ודי בשתיקה לבד: וי"ל מהרמב"ם (פ"ב מה' שבועות הי"ב) וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן הי' אבל כו' אין שומעין לו ולוקה ע"כ. והוא מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כמוש"כ הש"ך ביו"ד (ס' רל"ב). והרי הכא כשנשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר להד"ם הרי לא התיר עצמו ואפי"ה לוקה וזהו דלא כמוש"כ הלח"מ הנ"ל בשם הרמב"ם. וי"ל דהא דבעינן שיתיר היינו אם אפשר אבל אם לא אפשר סגי בקבל התראה לבד. ומעתה גם בעדים זוממין כן מאחר דא"א בע"א די בהתראה גרידא וכמוש"כ האו"ת בעצמו. וה"נ בשבועה כן: בברכות (דף י"ח) והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל ואבע"א מהכא עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת חי הוא אלא המת מעיקרא. ולכאורה תמוה דהו"ל להביא תחילה מד"ת והדר מד"ק ובמדרש קהלת מייתי מהחפוץ אחפוץ במות המת ולא מייתי כלל מד"ת מיומת המת. ונראה דהא בסנהדרין (דף מ"א) אמרינן התיר עצמו למיתה מנלן א"ק יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה הרי דאיצטריך המת להא דיתיר עצמו ולא ידעינן מזה דבחייהם קרויים מתים. והאבע"א ס"ל כריב"י דלא בעי שיתיר עצמו כמוש"כ תוס' בסנהדרין שם. ולכן במדרש קהלת לא מייתי מהא דיומת המת דלא ידעינן כלל מזה ומייתי מקרא דד"ק וזה נכון ומעתה סייעתא למש"כ התוס' בסנהדרין דאיכא מחלוקת בזה ושפיר י"ל דהסוגיא קאי אליבא מ"ד זה וכמושכ"ל בזה:
ותמוהין לי מש"כ הלח"מ (בפ"א מה' ק"פ) אמש"כ הרמב"ם שם הלכה ה' דשוחט פסח על חמץ שברשותו אעפ"י שאינו באזהרה לוקה. דלכאורה הוי התראת ספק. ותי' דמיירי שאמר בפירוש אעפי"כ אני עושה דלא הוי התראת ספק דלא יכול לומר שוגג הייתי. והוא תמוה לפמש"כ בעצמו בה' סנהדרין דגם במלקות בעי שיתיר עצמו. א"כ כל התראה כן. ואפ"ה אמר בפסחים (דף ס"ג) דהוי התראת ספק אם אינו בעזרה. וי"ל הרמב"ם דהסוגיא קאי כריב"י דאמר שלא בעי שיתיר עצמו משא"כ כפ"מ דקי"ל כרבנן באמת לא הוי התראת ספק לכך חייב אפילו אינו בעזרה. ומזה ג"כ סייעתא לפי' קמא בסנהדרין (דף מ"א) שם:
וברדב"ז בלשונות הרמב"ם ז"ל (סי' רפ"ט) הביא תשובת הרמב"ם שנשאל על שנתגרשה בפסולי עדות דאורייתא והלכה ונשאת וילדה אם בני' ממזרים. והשיב ז"ל אם נתברר על אלו עדים דבר ממה שזכרתי בעדים והתראה בשעת מעשה והוא שיאמרו העדים להעד לא תעשה מה שאתה עושה או מה שאתה רוצה לעשות ואם תעשה אתה מתחייב מלקות או כרת והשיב כבר ידעתי זה ואעפ"כ אני עושה ועשה אחר ההתראה הנה העד פסול והגט בטל ובני' ממזרים ע"כ. אלמא דס"ל דגם במלקות בעינן שיאמר על מנת כן ומשום דאינו נפסל עד שיהא מחוייב מלקות לכן כתב הכא תנאים האלה:
הרא"ש פ"ק דמכות (סי' א') ותיפוק לי' מלא תענה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו וכן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וכתב הפ"ח כ"כ הרי"ף וליתא הכא בפרקין אלא בר"פ אלו הן הלוקין. ותמיהני דאע"ג דאיכא למימר דנקטי איידי ולא נפ"מ האידנא. קשיא אמאי שיירי אינך דאין לוקין ולא תנא להו איידי כו' עכ"ל. ובאמת כוונת הרא"ש בפשיטות דהא דקתני לאו שניתן לאזהרת מב"ד לאו איידי נקטי' אלא דכיון למש"כ תוס' בסנהדרין (דף י') וכן בפ"ק דמס' מכות (דף ד') ד"ה ורבנן דהא דקאמר הש"ס ותיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה ה"ה דהומ"ל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד. וזהו שכ' הרא"ש וכן לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו דוה עוד טעם על מה דאין לוקין משום לא תענה. וה"ה דהו"מ הש"ס לשנויי הכי:
והפ"י תירץ על מה דלא קאמר הש"ס דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דבעדים לא שייך דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דהא לקמן בפ"ג מבואר דהא דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו ולאו שניתן לאזהרת כרת לוקין דמיתת ב"ד בעי התראה וכרת לא בעי התראה. ומעתה דעדים זוממין לא בעי התראה כמבואר בכתובות (דף ל"ג) א"כ לא הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד ולכך צריך לומר דהוי לאו שאב"מ עיי"ש. והוא תמוה דהא להדיא אמרינן בב"ק (דף ע"ד) דעדים שהוכחשו בנפש ואח"כ הוזמו אין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והא דמבואר בפ"ג דלאו שניתן לאזהרת כרת אין לוקין משום דלא צריך התראה, האי התראה לאו התראה דעדים אלא התראה דתורה והיינו אזהרה וכדקאמר שם ודילמא אזהרה לקרבן וכמו שמבואר בריטב"א שם. וא"כ למאי נכתב הלאו וע"כ למלקות. וא"כ מה בכך דעדים לא בעי התראה. מ"מ בעי אזהרה דאין עונשין אא"כ מזהירין. משא"כ כרת דלשמים לא בעי אזהרה כלל וזה ברור:
במכות (דף ד') ברש"י ד"ה עדים זוממין אין צריכין התראה וז"ל בכתובות (דף ל"ג) אמרינן טעמא נהרי בהו אימת כו'. וקשה דהא בכתובות שם דחה טעם זה. ומסיק דהטעם משום דאינהו בעי למיקטלי בלא התראה ובסנהדרין (דף מ') בד"ה שכן צריכין התראה כ' רש"י בעצמו וז"ל משא"כ בעדים זוממין דכתיב כאשר זמם וזה חשב להרגו בלא התראה עכ"ל. הרי דכתב להדיא הטעם משום דחשב להרגו בלא התראה. ומזה ראי' למש"כ בכמה דוכתי עיין לקמן (רס"י קכ"ט) דדרכו של רש"י ז"ל להביא תחלת הסוגיא אף דבמסקנא לא קאי הכא:
ומש"כ התומים בביאור הרמב"ם שכ' לפיכך א"צ התראה משים דאין העבירה שלהם נגמר אלא כשהב"ד גומרין דינו של הבע"ד עפ"י עדותן אלו באו עדים זוממין קודם שיוגמר הדין לא מתחייבין מיתה ואלו מצאו לו זכות פטרוהו א"כ אין בו מעשה בשעה שהעידו. וא"כ אין שייך בזה התראה ג"כ. וגרע משאר התראת ספק מאחר דבעת שהעידו לא הי' כאן בירור אלא אחר שנגמר הדין. וליכא התראה תוכ"ד עיי"ש. וקשה ע"ז דהא מוציא ש"ר הוי כמו הגדת עדים שמעיד על בת ישראל. וא"כ לא שייך ג"כ התראה תוכ"ד דהא עדיין אין כאן בירור דהא מוציא ש"ר צריך שיביא עדים לב"ד חוקרין ודורשין אם אמת נמצא הדבר כמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' נערה). ואפ"ה צריך התראה וכדמוכח ממכות (דף ד') דבעי למילף דלאו שאין ב"מ לוקין עליו ממוציא שם רע ופריך מה למוש"ר שכן לוקה ומשלם והדר בעי למילף מעדים זוממין ופריך מה לעדים זוממין שכן אינן צריכין התראה ולא פריך כן על מוש"ר ש"מ דמוש"ר צריך התראה כמו בכל איסורין, א"כ ליכא למימר בביאור הרמב"ם כנ"ל. ומ"ש עדות משום דלחיובי קאתו ואין החיוב נגמר אלא אחר גמ"ד כן במוש"ר לחייב מיתה קאתו ואינו נגמר אלא עד אחר גמ"ד ואם אינו מחייב מיתה שאין לו עדים או שלא הביא עדים פטור או שמאליהן באו פטור כמבואר ברמב"ם שם דאין חיוב דמוש"ר אלא בבא לחייב סקילה וא"כ מבואר מזה כתי' הלח"מ בזה:
גם י"ל פי' אחר בהרמב"ם. והוא כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף ס"ה) בד"ה יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה. תימא ל"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעו התראה. וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין. א"נ כגון שחזרו מעצמן ואמרו מבודים אנחנו ע"כ. וקושיית התוס' הי' קשה גם לרמב"ם דל"ל למעוטי עדים זוממין מקרבן תיפוק לי' דאפילו בשוגג מיקטלי דלא בעו התראה. ובכתובות (דף ל"ג) איכא פלוגתא אי בעינן התראה בעדים זוממין או לאו. וא"כ בלא קרא הו"א דבאמת צריכין התראה וכשלא התרו צריכין להביא קרבן. דאי א"צ התראה לא משכחת קרבן. ומשום הוכחה הלז היינו אומרים דבאמת צריכין התראה, אבל השתא דאימעטו מקרבן שפיר י"ל דא"צ התראה ומטעמא דמסיק בכתובות שם מי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה, וזהו שכתב הרמב"ם ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בהן מעשה כפי' התומים דמיירי בקרבן ולפיכך א"צ התראה פירוש לפיכך ניחא הא דעדים זוממין אין צריכים התראה מאחר דאין חייבין בקרבן בשוגג שפיר חייבין מיתה דאי היו חייבין בקרבן לא משכחת שוגג במיתה דתרתי לא עבדי כקושיית התוס'. אכל השתא דאימעטו מקרבן שפיר חייבין מיתה בשוגג וזה נכון: וי"ל לפמש"כ תוס' בסנהדרין (דף ס"ה) דבעדים זוממין שחייבין מיתה בשוגג ליכא קרבן. דא"כ ל"ל קרא בסנהדרין (דף מ"א) לחייבי מיתה דצריך התראה תיפוק לי' דא"כ לא משכחת קרבן אי אפילו בשוגג חייבין. וי"ל ביודע ששגג ומביא מעצמו בלא עדים דאין אדם נהרג עפ"י עצמו והתוס' לא הקשו כן אלא אלשון עדים זוממין דאיכא עדים בדבר אבל באמת אפשר שמביאין קרבן בעצמם דליכא קטלא בזה. ובתי' השני כתבו באמת שחזרו מעצמן ואמרו מבודין אנחנו ולא דייקי לישנא דעדים זוממין. דמ"מ איצטריך קרא בחוזרין מעצמן דאין מביאין בזה:
אם עדים שהיו שוגגין כגון שהיו אומרים מותר אי חייבין לשלם. והנה ממש"כ הרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ד) ואין לעדים זוממין שגגה משמע דחייבין בשוגג ג"כ וכמוש"כ הכס"מ שם. אך לפמש"כ התומים והאמת כן דמיירי התם בקרבן אין ראי' מזה. אמנם נראה לע"ד דחייבין בתשלומין מהא דתני ר' חייא בפ"ק דבב"ק י"ג אבות נזיקין ושם (דף ה') המטמא והמדמע דממונא הוא ליתני כתבו התוס' דהומ"ל דלא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג ע"כ. ואמאי לא כ' תוס' שם אהא דפריך שם עדים זוממין דממונא הוא ליתני. דהומ"ל דלא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג. א"ו דבאמת חייבין אף בשוגג. אמנם י"ל דכ"ז אי עדים זוממין ממולא הוא משא"כ לפ"מ דקי"ל עדים זוממין קנסא י"ל דלא קנסו בשוגג ופטורין: ומש"כ הרמב"ם הנ"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בהן מעשה לפיכך אין צריכין התראה ע"כ. תמה הראב"ד זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה. א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה ע"כ. וכבר מבואר בכס"מ (פ"ב מה' עכו"ם) שהביא סוגיא דסנהדרין (דף פ') דמשמע דבעי התראה ע"כ ועיי"ש מה שכ' בזה. וק"ל ג"כ מהא דאמרינן במכות (דף ד') מכלל דר"י סבר לאו שאב"מ לוקין עליו מנ"ל וכו'. גמר מעדים זוממין מה עדים זוממין לאו שאב"מ ולוקין עליו אף כל לאו שבא"מ לוקין עליו מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה ואי הא דעדים זוממין א"צ התראה משום דאין בו מעשה מאי פירכא הוא מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה הא זה גופא דא"צ התראה הוא משום דאב"מ. ועוד דלמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו א"כ לא יהי' צריך התראה בלאו שאב"מ. וא"כ פשיטא דלאו פירכא הוא דמה בכך דעדים זוממין דא"צ התראה דהא ע"ז גופא אנו דנין שאב"מ לוקין וגם בכ"מ לא יהי' צריך התראה. ועוד דבמכות (דף ט"ז) קאמר דשבועה שאוכל היום ולא אכל דר"י קאמר דאינו לוקה משום דהתראת ספק לאו שמי' התראה ולא משום לאו שאב"מ דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו ומה בכך דהתראת ספק הוא הא לא בעינן התראה כלל. וזה י"ל דראוי מיהא להתראה בעינן. אבל קמייתא קשה:
וכן י"ל מנביא השקר דאין בו מעשה ואפ"ה צריך התראה ג"כ. וכן י"ל ממ"ש בכתובות (דף ל"ב) מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה. הרי דמשום דאין בו מעשה מקילינן בי' ואיך שייך לומר דמשום דאין בו מעשה מחמרינן בי'. ולפמש"כ התומים לתרץ קושיית הראב"ד עיי"ש. יתיישב גם זה נכון. ולא קשה ג"כ ממקלל אביו ואמו דאימעוט מקרבן כמובא בתו"כ הובא ברש"י סנהדרין (דף ס"ה) וגם במסית לפי התוס' סנהדרין (דף ח'). אלא דהרמב"ם סבר באמת א"צ כמוש"כ (בפ"ה מהלכות עכו"ם) עיי"ש בזה:
הרמב"ם (פי"ח מה' עדות ה"ב) כ' וז"ל ומה בין הכחשה להזמה הכחשה בעדות עצמה זאת אומרת הי' הדבר הזה וזאת אומרת לא הי' הדבר הזה. או יבא מכלל דברים שלא הי'. וההזמה בעדים עצמן ואלו העדים אינם יודעים אם נהי' הדבר או לא הי'. כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ומקום זה היינו עמכם כו' ולא הי' דברים מעולם. לא זה הרג זה ולא זה הלוה לזה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידין כך וזה ההורג אז הנהרג הי' עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת שזה כמו שאמר לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה. שהרי עמנו הייתם. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אמרו להם אין אנו יודעים אם זה הרג זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנן מעידים שאתם עצמיכם הייתם ביום זה בבבל הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא השגיחום על עצמם של עדות כלל אם אמת הי' או שקר ע"כ. והבינו האחרונים ז"ל דעיקר החילוק בין הכחשה להזמה בין אם המעשה יכולה להיות אמת או לא. ועפ"ז הקשו כמה קושיות מפלוני רבעני דהוי עדות שאאילה"ז דאם יוזם בטל המעשה ועוד הרבה קושיות כמבואר בספריהם:
אבל הנכון כמוש"כ הפני יהושע בפ"ק דמכות דעיקר החילוק של הרמב"ם כך הוא דהזמה דילפינן מלענות דבעינן שתסרה גופה של עדות הוא דוקא באומרים שאין אתם יודעים מהמעשה כלל כי לא תוכלו לידע שהרי ביום זה הייתם עמנו במקום פלוני. וא"כ לא ידעתם מאומה מהמעשה. משא"כ כשאומרים שההורג או הלוה ג"כ הי' עמהם הרי יוכלו לידע מהמעשה. וא"כ הוי הכחשה כשנים אומרים כך ושנים אומרים כך. ומה שאלו אומרים כי במקום אחר הי' ההורג או הלוה אינו אלא הכחשה במקום. וא"כ שוב אמרינן מאי חזית אבל כשלא יוכלו לידע מהמעשה כלל א"כ הוי כמעידין שאתם מחללי שבת. וה"נ כאשר לא תוכלו לידע המעשה ושקר העדתם. א"כ פסולין אתם ומהימנינן להו עיי"ש. ובזה מיושב שפיר כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל בזה:
טור סי"ב ואם הוכחשו ואח"כ הוזמו לוקין או משלמין שהכחשה תחילת הזמה הוא עיי"ל מש"כ על תוס' דב"ב (דף ל"ב) ד"ה וזו באה בפני עצמה ומעידה תימא בין לרב הונא ובין לר' חסדא נהימנינהו לבתראי במיגו דאי בעי הי' פסלי' לקמאי בגזלנותא ומיהו במגו דאי בעי מזמי להו לא מהימנינן להו דיראים להזימם פן יוזמו גם הם עכ"ל. וקשה דהא במ"ק (דף ע"ג) קאמר רבא דהכחשה תחילת הזמה ואם הוזמה כת המכחשת חייבת מכאשר זמם. א"כ שפיר איכא להימנינהו במגו דאי בעי הוי מזמי להו. ואי משום דיראים להזימם פן יוזמו גם הם ויצטרכו לשלם הא גם השתא דמכחשי אי מזמי להו יצטרכו לשלם ועיין תוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה וקא מיפלגי דמצינו הומה על הכחשה. וצ"ל דהתוס' כתבו כן לרווחא דמילתא גם לאביי בב"ק שם דהכחשה לאו תחילת הזמה היא ובנ"י בב"ב שם הקשה ג"כ קושיית תוס' דלהימנינהו לבתראי במגו דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא או מזמי להו. ולא דחה כלל להא שדחו התוס' דיראים להזימם פן יוזמו גם הם. ונראה דטעמו כמוש"כ משום דהכחשה תחילת הומה. אבל נראה לתרץ דעת התוס' כיון דהזמה אינו אלא עמנו הייתם במקום פלוני וכיון דהעדים המכחישים באמת לא היו במקום פלוני אלא במקום בעלי דינים אין שייך מגו דשמא יבאו עדים ששמעו שהעידו שהיו במקום פלוני ויזימו שהי' במקום אחר לכן ניחא להו יותר להכחישן מלומר שהיו במקום שלא היו ויפול על זה הזמה:
בטור סי"ד אין חייבין עד שיוזמו כלום והוא שהעיד כל אחד ואחד תוך כדי דיבור של חברו. וכתב הר"ר ישעי' כו' ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו תוכ"ד לצרפם עם ב' הראשונים. אבל בשנים הראשונים אעפ"י שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום. וכתב בפרישה הטעם דבשני עדים לא בעינן שיעידו תוך כדי דיבור משום דבשני כתות אפשר שתתקיים בשנים הראשונים לכך הא דאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן היינו שהעידו כולן תוכ"ד. אבל בשנים הראשונים אעפ"י שהפסיקו שניהן צריכין זה לזה דעד אחד אינו כלום. ולכן מצטרפין אעפ"י שיש הפסק ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן. ולפ"ז בעדי חזקה דהן עדות אתת להזמה כדאמרינן בב"ב (דף נ"ו) י"ל דדמי לב' עדים וגם בהעידו זאח"ז הן עדות אחת להזמה: ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ד) איבעי להו שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא כו' ת"ש אין השור נעשה מועד כו' העידוהו שנים בראשונה ושנים בשני' ושנים בשלישית הרי כאן ג' עדיות והן עדות אחת להזמה. נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן ב' עדיות והוא והן פטורין כו' [ופרש"י מתשלומין נגיחה שלישית ואעפ"י שהן היו גורמים לו לשלם עלי' נ"ש פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיוזמו כולן. אי אמרת ליעודי תירא שפיר אלא א"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' ימים אתו הני ומייעדי לי' כו'. רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור ע"כ. פי' דרבינא מוקי שבאו זה אחר זה בג' ימים ולא קשה אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי דכיון דאין מכירין את השור ע"כ לא באו אלא לחייבי' נזק שלם. דהיינו לעשותו מועד. כ"ה שיטת תוס' שם בזה עיי"ש. וקשה דלפי"ז איך קתני והן פטורין משום דאין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן כפירש"י. הא העידו שלא בתוכ"ד אלא בזה אחר זה בג' ימים וגם מתחילה לא ראו ביחד. א"ו כיון דעדות כולן צריכין זה לזה לעשותו מועד שפיר מצטרפי זע"ז אעפ"י שיש הפסק ביניהם. וה"ה בשנים כיון דצריכין זה לזה מצטרפין אעפ"י שיש הפסק ביניהם והן עדות אחת להזמה: