אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן לה
סעיף א':
קרן פסול מבואר בב"ב (דף קנ"ה) מדכתיב ועמדו שני האנשים. והקשו תיפוק לי' דלאו בני דיעה נינהו. וניחא עפמש"כ הרשב"א בחולין (דף י"ב) בשם רמב"ן דהא דממעטינן חליצת קטן מאיש ולא משום דאינו בן דעת. דאפי' ביש לו דעת. כגון שהגיע לעונת הפעוטות פסול. וה"נ בעדות כן. ולכן כתב הרמב"ם בקטן אפילו דעתו נכונה ועיין לקמן ס"ת בזה: והנה בדברי הרמב"ן שם שכ' דמידי דליתא בשליחות לא מהני גדול עומד ע"ג ליתא להאי תירוצא שכתב התומים דנפ"מ במעיד גדול עמו דהוי כעע"ג. דהא עדות ליתא בשליחות דעד מפי עד לא מהני. וכזה נסתר ג"כ מש"כ הטו"א בר"ה (דף כ"ט) אהא דתנן שם דחש"ו אין מוציאין משום דכל שאין מחוייב בדבר אין מוציא את הרבים י"ח דל"ל משום דכל שאין מחוייב בדבר תיפוק ליה דלאו בני כוונה נינהו. ובעינן שיתכוון שומע ומשמיע. ותי' דנפ"מ בגדול עומד על גביו וקמייתי כן מסברא נפשאי אך לשיטת הרמב"ן אינו מספיק דהא שמיעת שופר ליתא בשליחות. אמנם לשיטתו יתרץ כמו שתי' בתשובה. דנפ"מ בבן דעת דאין מוציא משום דאין מחוייב בדבר. והא דאמרינן בכל דוכתי דחש"ו פטורין ממצוות ופסולין לכתיבת הגט דילפינן מחליצה ומעדות ומשביע על טענתם מכי יתן איש בשבועות (דף מ"ב) ולא הוי ג' כתובים ואכמ"ק להאריך בזה:
והנה המפרשים העלו דלא בעינן י"ג שנים שלימות רק מקצת היום ככולו גם בזה. והב"ש באהע"ז (סי' קנ"ה) סק"ה כתב דכל היכא דתני ויום אחד בעינן מעל"ע וז"א אלא העיקר כמו"ש הסמ"ע והש"ך והט"ז והמ"א באו"ח (סי' נ"ג) [ותמיהני על הב"ש על סתימתו בזה] והכי נהוג אצלינו: ואם נולד בסוף ר"ה כשנכנס ליל ר"ה בי"ג ה"ז גדול. ויש לעיין מהא דמבואר בפסחים (דף נ"ה) רבינא אמר לעולם ביהוד' ובהשרשה חד מקצת אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. וא"כ אנן דנקטינן תרי מקצת היום ככולו הוא דלא כרבינא. ואף דשאר אמוראים רבא ור"ש ור"א דלא אמרי הכי משמע דלא ס"ל הא דרבינא. הא כ' הרא"ש בפ"ב דקידושין גבי חיישינן שמא נתרצה דהלכה כרבינא אפילו נגד רבים משום דהוא בתרא. וגם לגבי רב אשי הא כ' הרא"ש בפ"ק דקידושין דיש פוסקין כרבינא לגבי רב אשי. וגם יש פוסקין כרב אשי לגבי רבינא. לכן עבדינן לחומרא עיי"ש. וא"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ לענין דאורייתא כמו לעדות צריך למיזל לחומרא מספיקא ואינו גדול בתרי מקצת היום ככולו. וי"ל דדוקא בהשרשה אמר כן ולא בשאר דוכתי, מדקאמר ובהשרשה חד מקצת כו' דהאי ובהשרשה למותר. א"ו דבשאר דוכתי אמרינן גם תרי מקצת היום ככולו. וגם מאחר דבעינן י"ג שנים שלימות ולזה הוא דבעינן יום אחד. דממילא כשהוא בן י"ג דוקא בתחילת ליל ר"ה דהוי בזה מקצת ככולו כמוש"כ רש"י בפסחים (דף פ"א) כיוצא בזה. וא"כ הוי י"ג שנים ויום אחד. א"כ לא שייך בזה תרי מקצת ככלו דאנן בעינן י"ג שנים שלימות. אלא דממילא איכא יום אחד גם כן:
ונ"ל דאם בדקו לאחר י"ג ולא מצאו שתי שערות דנאמן להעיד להחזיק והוא משום דאמרינן בנדה (דף מ"ו) בקטנה שהגיעה לכלל שנותי'. אם בעל לאח"ז חוששין שמא נשרו ולא תמאן. א"כ הוי ספק פסול בהגיע לכלל שנותיו דחוששין שמא נשרו. וה"נ דלהחזיק י"ל כיון דהוי ספק פסול מהימני. ועיין תה"ד (שאלה קנ"ה) דלאו דוקא בקטנה חיישינן שמא נשרו אלא הוא הדין בקטן. ומהי"ט פסק בהגיע לכלל שנותיו דמחוייב להשלים מטעם ספק איסור דאורייתא. וה"ה הכא אינו אלא ספק פסול. ואינו ודאי פסול אלא בגוונא שכ' התה"ד. כגון דבדקו כולי יומא דנישלם הי"ג דלא אתי שערות. דכהי"ג ליכא למיחש שמא נשרו ואין אנו בקיאין בזה אבל בלא"ה אינו אלא ספק פסול ושפיר י"ל דמהימני להחזיק בזה ועדיין צ"ע בזה:
וגם י"ל לפ"מ דקי"ל ביבמות (דף פ') כרב דנמצא סריס דנעשה גדול למפרע. א"כ אם מעיד להחזיק מאחר דבממון אין הולכין אחר הרוב יכול המוחזק לומר אולי ימצא סריס והוא כשר להעיד גם עתה. ולא עוד אלא דהוי ספק השקול דאף דרוב אינן סריסין. מ"מ מאחר דלא הביא ב' שערות אין לומר בזה דאזלינן בתר רובא. וכמוש"כ הב"ש באהע"ז (סי קנ"ה ס"ק י"ט) עיי"ש:
ולולא דברי הב"ש הייתי אומר דהריעותא דלא הביא ב' שערות מורה שהוא קטן עדיין ולא חיישינן לסריס. אבל מאחר דהב"ש ס"ל דהוי ספק הני נקטינן. ומעתה י"ל בהא דאמאי לא כתב התה"ד שם (בשאלה קנ"ה) בי"ג שלא הביא ב' שערות דחייב בתענית משום ספיקא. דשמא ימצא סריס ויעשה גדול למפרע ולא כ' רק הטעם דנשרו, ומזה משמע דס"ל דלא כהב"ש דלא הוי ספק השקול דיותר יש לתלות בקטנות מלומר דהוא סריס. אבל בנידון דידן ודאי המוחזק יכול לטעון ועמש"כ באהע"ז בסי' מ"ד בזה:
בבן נח לא ידענו שיעורו לעונשין וביערת דבש ח"א כתב דב"נ דינו לעונשין עד שיהא בן עשרים דומיא דעונשין של מעלה. דלישראל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה מבן י"ג. אבל ב"נ מבן עשרים ע"כ. ולע"ד ז"א כדמשמע מהרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ב) שכ' ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות ע"כ משמע דבחייב במצוה אז עונשין ג"כ וזה ודאי דשיעורין לבר מצוה הוא משהוא בר דעת ולא בן עשרים. ולפחות מי"ג כמבואר ברש"י נזיר (דף כ"ט) דיליף משמעון ולוי דנקראים איש והיו בני י"ג עיי"ש הרי דגם קודם מתן תורה בני חיוב מצוה מבן י"ג. וא"כ ה"ה לעונש ג"כ:
בחזקת גדול משעה שהי' לו י"ג שנה ביבמות (דף ס"ז) תנן העובר והיבם כו' פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו. ספק שהביא ב' שערות ספק שלא הביא. ובגמ' שם (דף ס"ח) מוקי בפסולי כהונה למיפסל בביאתו. ושם בתוס' בד"ה רישא הקשו. וא"ת ספק בן ט' איך פוסל בביאתו נוקמי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן תשעה. והקשה המהרש"א דלמה לא הקשו כן אבבא דספק הביא ב' שערות ספק שלא הביא דזה ודאי לענין תרומה איירי ולא ליוחסין ובזה ודאי דמהני חזקה עיי"ש. ולפ"מ דמבואר כאן דעת תשובת הרא"ש דהיכא דבדקו לאחר י"ג ומצאו שערות מחזקינן לי' בגדול למפרע אתי שפיר. דמזה לא הי' יכולים התוס' להקשות דאפשר לפרש הך דספק הביא ב' שערות מיירי בכהי"ג שבדקו אח"כ ומצאו בו ב' שערות. אלא דהספק הוא אם הי' לו מקודם לכן. וא"כ לא שייך בזה נוקמי אחזקתי' דאדרבא איכא חזקה דרבא דמסתמא הי' לו ב' שערות. ולכך פוסל ולכן הוצרכו התוס' להקשות מספק בן ט' וא"ש ונכון ודו"ק: סעיף ב':
רוב שנותיו. כתב הסמ"ע דהוא ל"ו שנה וכ"כ המג"א באו"ח (סי' נ"ה סק"ו) ותמה ע"ז הפמ"ג שם מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ב מה"א) דהוא בן ל"ה שנה ויום אחד. וכן הוא באהע"ז (סי' קנ"ה) וכן השיג שם על המג"א בס' נזירות שמשון עיי"ש. ועיין פרישה באהע"ז שם דהטור כתב שם ג"כ ל"ו שנה וכתב הפרישה וז"ל ונראה דלאו דוקא. דבל"ה ויום אחד נמי הוי רוב שנותיו ע"כ. הרי דהסמ"ע עצמו שכתב ל"ז שנה גילה דעתו שם דל"ד. ולק"מ עליו. א"כ גם על המג"א י"ל כן. ועיין ריב"ש סי' תס"ח שהביא דעת הרמב"ם ל"ה ויום אחד. ודעת הרמ"ה ל"ה ושלשים יום. ועיין ברי"ף בעין יעקב ביומא:
סעיף ג':
בן י"ג שנה ויום אחד. בתשובת הרא"ש כתב דזמן גדלות בקטן י"ג ויום אחד ובקטנה י"ב ויום אחר הוא מהלכה למ"מ עיי"ש. וכ"ה במהרי"ל סי' נ"א שכן עיקר ונראה דהתוס' חולקין ע"ז. דכ' בסנהדרין (דף ס"ט) בד"ה בידוע שאין לו גואלין וז"ל וא"ת דמשמע דקטן בידוע שאין לו גואלין משום דאינו מוליד וכן בפ' אין בין המודר (דף ל"ה) זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה ופריך קטנה בת לידה היא ומאי קושיא. הא אמרינן לקמן בשמעתין דורות הראשונים היו מולידין בח' שנים. וי"ל דאעפ"י שבדורות הראשונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י"ב שנה ויום אחד ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד. בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא שערות הי' זמן גדלות מקודם הרבה ע"כ. הרי שכתבו להדיא דחכמים נתנו סימן זה ומשמע דלא הוי הלכה למ"מ אלא דחכמים נתנו סימן זה. וכ"כ רש"י בערכין (דף י"ח) ד"ה דומיא והנהו שנים דיוצא דופן כולהו דרבנן עכ"ל. הרי דס"ל דזמן גדלות הוא דרבנן. מיהו בנדה (דף מ"ח) בד"ה דומיא כ' דהלמ"מ הם אהנך דיוצא דופן. וא"כ ש"מ דהא דכ' בערכין דהוא דרבנן נושים דלא כתיבא באורייתא קרי' לי' דרבנן. וש"מ דהלמ"מ נקרא דברי סופרים ומבואר במ"א בזה. וא"כ גם התוס' שכ' נתנו חכמים נמי ס"ל דהלמ"מ הוא. וא"כ אדרבא מבואר מזה מרש"י דנדה דהלמ"מ הוא כהרא"ש. ואע"ג דבנדה מסיים בת עשרים. מ"מ הא בערכין כ' בחדא מחתא גם לי"ג וא"כ מבואר דלא כמפרש בנזיר ובמ"א עוד נבאר מזה: ועיין בדעת זקנים לבעלי התוס' בפ' מקץ על הא דויעש האיש כאשר אמר יוסף דזה מנשה ולא הי' אז יותר מט' שנים עיי"ש. ומבואר דנקרא איש אף קודם י"ג שנה. אלא שצ"ע מהא דמבואר במדרש רבה (פ' ס"ג) ויגדלו הנערים ר' לוי אמר משל להדס ועצבוניות שהי' גדלים זע"ז וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה נותן חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר. ואחר י"ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וכו' אלמא דגם בדורות הראשונים זמן גדלות הוא י"ג שנה ואכמ"ל בזה:
וכן תמוה לי מהא דכ' רש"י בנזיר (דף כ"ט) דהא דבעינן י"ג לכל דבר ילפינן מדכתיב בשמעון ולוי איש ובן י"ג היו והרי בדורותיהם גם קודם י"ג שייך בהו איש. וא"כ י"ל דלעלמא גם בן י"ג לא הוי איש וי"ל ודו"ק ועיין תיו"ט באבות:
סעיף ד':
ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול כשראה בקטנות. ונ"ל דזה דוקא כשהי' קטן כבר שית כבר שבע כדמצינו לקמן (סי' רל"ה ס"א) דמשש ואילך תיקנו חכמים שיהי' מקתו מקח וממכרו ממכר וכן מבואר בהג"ה אשר"י פ"ב דברכות לענין נטילת ידים דהוא דוקא משש ושבע ופסק כן הרמ"א (באו"ח סי' קנ"ט סי"א) [ובגליון שם כתבתי דצ"ל פחות מבן שש דינו כקוף ולא כבשו"ע אחרים שכתב ז' אלא דומיא דלקמן (סי' רל"ה) דמבואר שש וה"נ כן]. וא"כ מאחר דפחות מבן שש דינו כקוף. א"כ לא מהימן לומר מה שראה אז. כן נלע"ד בזה. וכן מבואר באהע"ז (סי' י"ז) בב"ש דנאמנות הקטן בעגונה הוא משהגיע לעונת הפעוטות:
בס' מחנה אפרים (בה' עדות סט"ו) נסתפק אי עד המסייע שהוא קרוב ונתרחק מהני לפטור משבועת היסת מאחר דאינו אלא מדרבנן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ככל אלו הדברים שנאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן או לא עיי"ש ולכאורה יש להביא ראי' מהא דפריך בשבועות (דף מ"א) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. ולא קאמר הנפ"מ דבשבועה דאורייתא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. משא"כ בשבועה דרבנן. אמנם זה אינו דכבר ביארתי לקמן (סי' ע"ה) באריכות. דפרכת הש"ס מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. הוא בישנם שניהם הנ"מ שביניהם ולא בליכא שבועה כלל עיי"ש בזה:
סעיף ה':
ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות כשנשאת. בגמ' מבואר הטעם משים דרוב נשים בתולות נשאת גילוי מילתא בעלמא הוא ולכך נאמן להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו. ואי בעינן גדול עמו. דעת הפוסקים דגם בזה בעינן גדול עמו ובדעת הרמב"ם אין הכרע עיי"ש בכס"מ. והא דבעינן קטן וגדול אף דרובא דאורייתא הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואף לבעל המאור בריש פ"ב דכתובות. דהיכא דאיכא גם חזקת הגוף הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ שאני הכא דאיתרע רובא. וכדאמר בריש פ"ב שם משום דכל הנשאת בתולות יש להן קול. וזו הואיל ואין לה קול איתרע רובא וכ"כ סמ"ע והתשב"ץ (ח"א סי' פ"ג). ולכן בעינן קטן וגדול. ומהימן משום רובא אף דאינו רוב גמור וגם משום דכתובה דרבנן לכן מהימן כמש"כ הרמב"ם בה' עדות עיי"ש:
ובתוס' בד"ה וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא כתבו וז"ל וי"ל דרוב נשים בתולות נישאת עדיף מרוב נשים הנישאות בתולות יש להן קול. דכי אין לה קול לא יתרע כ"כ רוב דבתולות נישאת שלא יועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו עכ"ל. ויש להסביר הא דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים הנישאות יש להן קול עפ"מ שכ' הריטב"א בפ"ב דקידושין (דף נ') לא צריכא דמסבלי והדר מקדשי מהו דתימא לא ניחוש למיעיטא. וז"ל ואי קשיא לך הא קיי"ל כרבנן דלא חיישי למיעיטא אפי' לחומרא דהתם הוא ברובא דבחיוב. וטבע שאינו תלוי ברצון כגון הא דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית וכהאי דאמרינן רוב נשים מעוברות יולדות ומיעוט מפילות. אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט. ודאי חוששין למיעוט לחומרא. שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המועט עכ"ל. וה"נ רוב נשים בתולות נשאת הוא רוב בחיוב וטבע. משא"כ רוב נשים הנשאות יש להן קיל תלוי בדעת וברצון האדם ולפעמים נשאת בלא קול. וע"כ לא הוי רוב מעליא וא"ש:
ובזה יתבאר ג"כ הא דכ' התוס' בקדושין (דף פ') בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא פי' והוי רוב כמאן דליתא. וקשה דביבמות (דף קי"ט) אמרינן גבי האשה שהלך בעלה למדה"י וצרתה עמו ושמעה האשה שמת בעלה רמ"א לא תנשא ולא מתיבמת לפי דרוב נשים מתעברות ויולדות ואיכא למימר שהצרתה שהלכה עמו ילדה והוי האשה שנשארה פטורה מן היבום ומיעוט מפילות ילדיהן וקאמר ר"מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שהרי היתה בחזקת זקוקה ליבום כשהלך בעלה למדה"י ולא הי' לו בנים והו"ל פלגא ופלגא ולא תנשא ולא תתייבם וכמו בן אית לן למימר הכא כו' וי"ל שאין רוב זה חשוב אלא רוב גרוע ולכך מרעי לי' מיעוטא וחזקה עכ"ל: ולפ"מ שכתבנו מבואר היטיב. דרוב תינוקות מטפחין הוא רוב התלוי ברצון. לכן לא הוי רוב מעליא. משא"כ רוב מתעברות ויולדות הוא דבר התלוי בטבע וחיוב ולכן הוי רוב מעליא. ולא מרעי לי' מיעוטא וחזקה וא"ש:
ובזה מבואר הא שכ' התוס' בעירובין (דף ל"ב) דחזקה דשליח עושה שליחותו לא הוי אלא לחומרא ולא לקולא. אלמא דלא הוי חזקה מעליא. הוא דכמו דרוב התלוי ברצון האדם לא הוי רוב מעליא כשאר רובי כן י"ל דגם חזקה התלוי ברצון אדם גרע משאר חזקות. וא"כ חזקה שליח עושה שליחותו דתלוי ברצון האדם לא הוי חזקה מעליא כשאר חזקות ולכן לא מהני אלא לחומרא ולא לקולא:
והנה אי ברוב גמור מהני עד אחד בהדי רובא להוציא ממון. ראיתי להמחנה אפרים (בה' עדות סי' י"ח) שכ' וז"ל וכתב יד היוצא על היתומים ועד אחד מעיד שלא נפרע נראה מדברי רש"י בפ' יש בכור אמתני' דלאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. ופירש"י ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן בחזקת שנפדה לא הוי חזקה גמורה. דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. כמו כן י"ל בכתב ידו ולא עבר זמן רב עכ"ל ואל תתמה על לשון אמרו לו דמשמע שנים דכן מצינו בכריתות (דף י"א) דתנן התם אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ובגמ' איכא דאמרי אמרו לו חד נמי קרי' לי'. ע"ש. ובפי' המשנה להרמב"ם כתב וז"ל אמרו לו אינו ר"ל שנים אלא אפי' אחד כשיאמר לו עיי"ש וע"כ שפיר כתב רש"י. דבאמונה סגי בלא עדות גמורה [וכיוצא בזה דייק המהרי"ו בתשובה (סי' ט') מדקתני במתני' ביבמות (דף קכ"א) אפי' שמע מן הנשים שאמרו משמע שלא הי' רק אמירה בעלמא. מדלא קתני שהעידו ואפי לא אמר הראשון בפני ב"ד ומשום עגונה אקילו עיי"ש] ומבואר מזה דרוב עם עד אחד מהני להוציא ממין:
ובזה נ"ל לבאר הא דתנן בכתובות (דף ט"ו) היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרוע כתוב' מאתים. ושם (דף ט"ז) פריך בגמ' וכיון, דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוה כו' אלא אמר רבינא רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ע"כ. וכתבו התוס' לרב פריך דאית לי' הולכין בממון אחר הרוב. ובעהמ"א כתב דגם לשמואל פריך משום דאיכא חזקת הגוף ג"כ:
ולפ"מ שנתבאר דעד אחד בהדי רובא מהני להוציא ממון. יש לומר דהכי פרכת הש"ס הוא וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי דמדקתני. אם יש עדים משמע דבעינן דוקא שנים. ואף שכ' הרא"ש בפ"ק דב"מ דהיכא דקתני עדים לאו דוקא שנים וגם עד אחד משמע. דעדות המועיל קאמר ע"ש. וכ"כ התיו"ט במתני' דיבמות (דף קי"ט) וכוונתו לתרץ קושיית הב"ש באהע"ז (סימן קנ"ח) עיי"ש. מ"מ הכא לא שייך זה כמוש"כ האו"ת בכללי מגו (אות פ"ז) עיי"ש. וע"כ לטעמי' כתב (בסי' זה סק"ד) דבעינן בעדי הינומא. אחר עם הגדול שמעיד מה שראה בקטנותו. משום דעדים משמע שנים. משום דהכא לא שייך לומר דעדות המועיל קאמר. וע"כ פריך הש"ס כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאות למה בעינן ב' עדים. גם בעד אחד תסגי בזה. וע"כ משני דלא הוי רוב גמור דאיתרע לה רובא. משא"כ להס"ד דהוי רוב גמור שפיר פריך דתסגי בע"א ג"כ:
וטעמו של דבר נ"ל דלכך מהני עד אחד בהדי רובא להוציא ממון. עפמש"כ הבעל המאור בפ"ב דכתובות הובא לעיל. דחזקה בהדי רובא מצטרף להוציא ממון גם כן. [ובזה יש ליישב קושית הט"ז באהע"ז (סי' ס"ז) במה שכ' התוס' בכתובות (דף ט') בד"ה אי למיתב לה כתובה. דאמאי מפסדת כתובתה תגבה כתובתה מטעם ספק ספיקא שמא אינו בקי בפתח פתוח ועוד ספק שמא באונס. וא"כ נראה מדבריהם דס"ס עדיפא מרוב דאף דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ בס"ס מוציאין ממון. ובאותה סוגיא מדבריהם נראה שאינו כן. שהקשו שם בד"ה ואבע"א על הא שכ' שם דרובא רצון מחמת שאין לה קול. וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר כיון דרצון הו"ל רובא. ומאי קושיא הא ס"ס עדיף מרוב. אמנם לבעהמ"א דחזקת הגוף בהדי רובא מהני להוציא ממון. אתי שפיר. די"ל דלעולם ס"ל להתוס' דס"ס לא עדיף מרוב. והא שכתבו דבס"ס מוציאין ממון אף דאין הולכין בממון אחר הרוב. היינו דהתם בהדי הס"ס איכא חזקת הגוף דבתולה היתה. וא"כ חזקה שלא הי' בקי בפתח פתוח. ולכן אפי' אי ס"ס הוי מטעם רוב מוציאין ממון בצירוף חזקת הגוף:
ולכן מה שהאריכו האחרונים דבס"ס מוציאין ממין. מהתוס' בכתובות (דף ט') הנ"ל. אין ראי'. דשא"ה דאיכא חזקה ג"כ. ורוב וחזקה מהני אפי' בממון. משא"כ אי ליכא חזקה דמסייע ס"ס לחוד לא מהני דאין הולכין בממון אחר הרוב:
י"ל דלכך ברוב וחזקה גם בממון הולכין אחר הרוב. לפ"מ דמבואר ביבמות (דף קי"ט). ובתוס' נדה (דף ל"ב) ד"ה ר"ג דברוב וחזקה מסייע לרובא הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא. וא"כ גם בממון אינו חשיב לסמוך לחזקת ממון בזה. והרי בקדושין (דף ס"ג) אמרינן נאמן ליתן גט. חזקה אין אדם חוטא ולא לו. א"כ בכל עד איכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. וכמוש"כ מהרי"ט (ח"א סי' קנ"א). וכיוצא בזה כתב הטור (בסי' קנ"ו) בנאמנות השליש דהוא משים הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ע"ש. וא"כ כיון דאיכא חזקה בהדי רובא לכן מהני להוציא ממון. ועיין תוס' ב"ב (דף צ"ב) ד"ה ולחזי דאף דאין הדמים ראי' מ"מ אי מסייע לרובא אזלינן בתר רובא להוציא ממון עיי"ש. א"כ ה"ה לחזקה אי מסייע לרובא אזלינן בתר רובא בממון ג"כ:
אמנם זה אינו דלכאורה י"ל ראי' להיפך דע"א עם רוב לא מהני. דהנה התוס' בבכורות (דף כ') ד"ה ור"י סבר כתבו וז"ל וא"ת הא קא מסקינן לקמן דר"י לא תייש למיעוטא כדדייק ממתני' דיצתה מליאה רי"א אינה חוששת, וא"כ היכי חייש לה הכא למיעוטא דמטנפות. ועוד דבכה"ג דהכא אפי' ר"מ לא חייש כדאמר ביבמות (דף קי"ט) דהיכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא והכא איכא רובא דאין מטנפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה. וי"ל דמ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא. והמוציא מחבירו עלי' הראי'. ואפי' לרב דאזיל בממונא אחר הרוב בההיא דמוכר שור לחברו ונמצא נגחן בב"ק (דף מ"ו) היינו משום דאמר קים לי' בנפשאי שאני מן הרוב עכ"ל. ומבואר מדברי' אלה דהיכא דאיכא חזקה המסייע לרוב ג"כ ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. דכתבו דלכך פטור מבכור משום מיעוטא דמטנפות אף דאיכא רובא דאין מטנפות וחזקה שלא ילדה. משום חזקת ממון. ולא מיבעי לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. אלא גם לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מודה בזה. משום דלא מצי למיטען קים לי בנפשאי שאני מן הרוב. וא"כ מבואר דחולקים על הבעל המאור. וס"ל דגם חזקה בהדי רובא לא מהני להוציא ממון. והרי ביו"ד (סי' קכ"ז) הובא דעת הרבה פוסקים דס"ל דעד אחד לא מהימן לגבי חזקת איסור. א"כ חזינן דחזקה עדיף מעד אחד. וכיון דחזקה בהדי רובא לא מהני בממון מכ"ש עד אחד בהדי רובא:
(מבן המחבר הנה לכאורה יש להקשות לפי האי כללא דחזקה עדיף מעד אחד. א"כ מאי קא מיבעי להו בב"ב (דף ה') אי אמרינן מגו במקום חזקה. הלא כתב הרא"ש בפ"ק דב"מ דעד המסייעו פוטר משבועה ומגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כמבואר בריש פ' כל הנשבעים אלמא דעד אחד עדיף ממגו. וא"כ הרי כש"כ הוא דמה עד אחד דעדיף ממגו ל"א במקום חזקה מכ"ש מגו במקום חזקה דגרוע אפי' מעד אחד בודאי ל"א מגו במקום חזקה. א"כ מאי איבעי להו. אבל באמת אין כאן אפי' התחלת קושיא לפמ"ש הקצוה"ח בסי' פ"ד הא דעד אחד מחייב שבועה אף דהוא נגד החזקה. משום דעד אחד לחייב שבועה הרי הוא כשנים. (ועי' תוס' בב"ב דף ל"ד) ומסיק שם דחזקה דתוך זמנו אינו פוטר משבועה ועד המסייעו פוטר דהוא כשנים לאפטורי. וא"כ לא קשה מידי דדוקא לענין שבועה האמינה התורה לעד אחד כשנים:
ונראה לי להוכיח כהקצוה"ח. דהנה לכאורה קשה דהאיך נאמן עד המסייעו לאפטורי משבועה הא יש להתובע חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו כמבואר בשבועות (דף מ') ואין עד אחד נאמן נגד החזקה ואי דלהנתבע יש לו חזקה דאין אדם מעיז. הא כיון דיש לו עד המסייעו א"כ שפיר י"ל דמעיז וליכא חזקה דאין אדם מעיז. ואין לומר משום דאיכא תרתי למעליותא חזקת ממון ועד המסייעו. משא"כ להתובע ליכא אלא חדא למעליותא דהא בליכא עד המסייעו דחייב שבועה אף דאית לי' להנתבע חזקת ממון. וגם חזקה דאין אדם מעיז ואמאי קי"ל באיסורין היכא דאתחזק איסורא עד אחד אינו נאמן. א"ו דלאפטורי משבועה הוא דעד אחד נאמן. וזה נכון ע"ד הפלפול):
וי"ל דאין סתירה מהתוס' דבכורות די"ל דטעמו של בעהמ"א וכן הרמב"ן שם דפי' דס"ל להירושלמי דברוב וחזקה מוציאין ממון. הוא משום דמבואר בפ"ק דכתובות (דף י"ב) דקי"ל כר"ג באומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת משום דאיכא ברי ושמא וחזקה דחזקת הגוף. ושם (דף ט"ז) מבואר כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי. וע"כ ברוב וחזקה דהרוב משוי לברי ושמא דמהני בצירוף חזקה. ומבואר שם דר"י פליג ע"ז וס"ל דברי ושמא בצירוף חזקה לא מהני להוציא ממון. וא"כ התוס' דקאי הכא לר"י ולשיטתו שפיר כתבו דאיכא חזקת ממונא. ולא מהני רובא וחזקה דלדידי' לא מהני ברי ושמא וחזקה להוציא ממון. וא"כ כ"ש דלא מהני רובה וחזקה לפ"מ שיתבאר לקמן דברי ושמא עדיף מרובא, ולהמסקנא אף דהפוסקים פסקו כר' יהושע ופסקו כר' גמליאל הא איכא למימר כמו שתירצו לרב דהכא ממון שאין לו תובעין הוא. או משום דלא הוי רובא מעליא אפילו לאיסור דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראוין להתעבר כו' וע"כ לא מהני חזקה ג"כ. ומתוס' בכורות הנ"ל מבואר להדיא דברוב גמור הוא דמהני חזקה להא מיעוטא דמיעוטא ולא ברוב שאינו גמור וכמו שנבאר עוד לקמן בזה: והנה במ"א כתבתי להקשות לשיטת בעל המאור הנ"ל דחזקה בהדי רובא מהני בממון. מהא דב"ב (דף צ"ג) פריך לרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב. מהא, דחנן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה. משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ואמאי לימא הלך אחר הרוב ורוב פרות מתעברות ויולדת. והא ודאי מחמת נגיחה הפילה ולשיטת הרז"ה מאי איריא דפריך לרב. וכמו שמשמע מסוגיא שם. ובמה שפי' רשב"ם שם. הא גם לשמואל דאית לי' אין הולכין בממון אחר הרוב תקשה כן דהא איכא נמי חזקת מעוברת כמוש"כ התוס' בב"ק (דף מ"ו) וב"מ (דף ק') [ומזה ראי' להמגיני שלמה בביצה (דף ד') שכ' בביצה שנולדה אוקי אחזקה ראשונה שלא ילדה עד עכשיו ובחנם השיג עליו הפרי תבואה (שאלה י"ג) עיי"ש] והיכא דחזקה מסייע לרוב כו"ע מודו דמוציאין ממון בזה. ותירצתי עפ"מ שכתב מהרש"ל בב"מ (דף ק') דלדעת רשב"ם לית לי' הך חזקה דמעוברת. וא"כ י"ל דכן ס"ל לרז"ה ותוס' לטעמייהו דאית להו חזקה דמעוברת לכן ס"ל בבכורות דגם חזקה בצירוף רוב לא מהני להוציא ממון. ולכן אינו פריך אלא לרב ולא לשמואל. אמנם זה דוחק קצת: ויותר נ"ל לחלק בין החזקות דעד כאן לא כתב הרז"ה דחזקה עם רובא מהני בממון אלא בחזקת הגוף דאלים וכמוש"כ התוס' בכתובות (דף ע"ה) דחזקת פנוי' לא חשיבא לגבי חזקת הגוף עיי"ש. משא"כ חזקת מעוברת וכה"ג כתבו התוס' בקדושין (דף פ') דחזקה דתינוקת מטפחין לא הוי חזקה גמורה עיי"ש. וכן בעירובין (דף ל"ב) דחזקה דשליח עושה שליחותו לא מהני אלא לחומרא אבל לא לקולא עיי"ש. ומעתה י"ל דאין כאן מחלוקת בין תוס' לרז"ה. וגם התוס' מודים בחזקת הגוף דאלים דמצטרף בהדי, רובא להוציא ממון. משא"כ חזקה שלא ילדה דלא הוי חזקה אלימתא כ"כ. ולכן מבואר בתוס' כתובות (דף ע"ו) דחזקת מרא קמא לא מהני בהרי רובא בממון עיי"ש שכתבו דשמואל לא אזיל בתר רובא ולא מוקמינן בחזקת מרא קמא. והיינו משום דאין כל החזקות שוות. וחזקת מרא קמא ג"כ לא אלים כ"כ גם עם רובא להוציא ממון. וא"כ עד אחד דלא מהימן נגד שום חזקה מרא קמא וכדומה. וכיון דלא מהני רובא וחזקה להוציא ממון מכ"ש דלא מהני עד אחד עם רובא:
ועוד ראי' דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו לא אלים כ"כ כמו חזקת הגוף להצטרף בהדי רובא בממון. מהא דאמרינן בכתובות (דף י"ב) איתמר מנה לי בידך והלה אומר א"י כו' ור"נ ור"י אמרי פטור כו' אמר לך ר"נ כו' ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה אבל הכא מאי חזקה אית לי' להאי. מתבאר מזה דחזקה בהדי ברי מהני בממון. והנה בב"ב (דף קל"ד) תנן האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו ושם (דף קל"ה) מוקי בגמ' דהאחים אומרים אין אנו יודעין. אמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור. וקשה אמאי פטור הא איכא ג"כ חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. לפ"מ דמתבאר מסוגיא דשבועות (דף מ"ב) דחזקה זו שייך אפי' באבא לגבי ברי'. וכן מתבאר בטור (סי' נ"ו) דנאמנות השליש אפי' קרוב הוא משום הך חזקה עיי"ש. וכן מבואר מיבמות (דף נ"ו) שם וכולן לבניהן ובודאי ג"כ מטעם חזקה זה. וא"כ כיון דאיכא חזקה בהדי ברי ליחייב. וכ"כ הש"ך (בסי' צ"א) לענין פועלים דמצטרף חזקה דשליח עושה שליחותו בהדי ברי להוציא ממון עיי"ש. ואף דלא הי' להאחים למידע. א"כ אין השמא גרוע. מ"מ הא גם שם בכתובות לא הי' לו להבעל למידע. ואפ"ה מהני ברי בהדי חזקה להוציא ממון. וא"כ אמאי פטורין. א"ו דחזקה זו דאין אדם חוטא ולא לו היא קילא מן חזקת הגוף וגם מחזקת שליח עושה שליחותו. ולכן אינה מצטרפת לברי בממון ועוד יתבאר לקמן בזה:
עוד ראי' דאין עד אחד נאמן גם ברוב המסייע לי'. מהא בב"י אהע"ז (סי' קנ"ו) לפי הסוברים דאין עד אחד נאמן ביבמה דאין נאמן לומר דכלו לו חדשיו ג"כ. והרשב"א בתשובה (סי' אלף רנ"ב) כתב דהאיבעיא דעד אחד ביבמה הוא גם כן בניתן בן. אף דאיכא רוב המסייע כמש"כ הב"ש שם עיי"ש:
ונ"ל עוד ראי' לזה בהקדם חקירה אחת. כתבתי במ"א, אם בברי ושמא ועד אחד מסייע להברי מהני להוציא ממון מהשמא המוחזק. והנה מטעם דבעד איכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. דיהא מצטרף לברי כמו חזקת הגוף בכתובות וחזקת שליח עושה שליחותו לברי. כבר כתבנו דליתא. ומהא דאמרינן בב"ק (דף מ"ו) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחברו עליו הראי'. ג"כ אין ראי' דנוכל לפרש ראי' בעד אחד. וכמו כן לפי מה דמוקי שם בזה כלל גדול בדין המוציא מחברו ע"ה. דקאי אהא דאין הולכין בממון אחר הרוב. ג"כ אין ראי' דרובא עם עד אחד לא מהני מדבעי ראי'. דשפיר נוכל לפרש ראי' בעד אחד:
[ובזה פירשתי לשון הש"מ בב"ק (דף י"א) יביא עדים תימא לפר"ת דפי' דע"א פוטר משבועה א"כ ל"ל עדים בע"א סגי. וליכא למימר דלאו דוקא נקט עדים דהא כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרש לך הכתוב אחד עכ"ל הרא"ש ז"ל עכ"ל. והנה הא דלא דקדק מלשון הש"ס דנקט עדים והוצרך לדקדק מהא דכ"מ שנאמר עד אף דלא כתיב בפירוש אלא מדרשא אתי'. היינו משום דהרא"ש לטעמי' בפ"ק דב"מ דעדים עדות המועיל קאמר. אך אמאי לא הביא ראי' דבעי שנים מהא דב"מ פ"ג הא יש רואה יביא דאי' ויפטר וראי' משמע שנים. ואף דבתוס' ב"ק שם מבואר דהי' להם הגירסא עדים. מ"מ הא הרא"ש בפרק השוכר את האומנין כתב הגירסא יביא ראי' ויפטר. א"ו דגם ראי' יש לפרש בעד אחד ועדות המועיל קאמר]:
וכן אין להביא ראי' מהא דלא קאמר בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בעד אחד כה"ג בברי ושמא עם עד אחר והוצרך לומר בנסכא דר"א. היינו משום דכיון דלא מהני אלא בהדי ברי לא שייך בעד אחר. וכמו כן צ"ל אי עד אחד ברוב מהני להוציא ממון הא דלא קאמר הכל מודים בכה"ג, משום דכיון דלא מצטרף אלא בהדי רובא לא שייך בזה הכל מודים בעד אחד. דמאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף דמהני ברי להוציא ממון סובר דמהני רובא. וכיון דאביי הוא דקאמר הכל מודים בעד אחד. ואיהו ס"ל בב"ב (דף קל"ה) דברי ושמא ברי עדיף א"כ לדידי' רוב לחודא ג"כ מהני להוציא ממון. ולכן לא קאמר הכל מודים בעד אחד עם רובא. אך בתוס' ב"מ (דף צ"ז) כתבו להדיא דאביי ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב:
אך לענין הא דלא קאמר הכל מודים בעד אחד בברי ושמא. אתי שפיר לשיטתי' דס"ל דברי ושמא ברי עדיף וא"כ בלאו עד אחד מהימן. וזה נ"ל יותר ממש"כ לעיל כיון דאינו בא אלא ע"י ברי לא חשיב. דלהסוברים דאין ע"א מחייב שבועה אלא כשהתובע טוען ברי. ויתבאר לקמן (סי' ע"ה). אין מספיק זה דלדידהו הא דהכל מודים בע"א דר' אבא ג"כ מיירי בטענת ברי דתובע ואפ"ה קאמר הכל מודים בע"א. וא"כ ה"מ למימר ג"כ היכא דהלה טוען שמא. ואין ל מר דשאני זה כיון דאין מתחייב אלא במה שהלה טוען שמא לא חשיב בעד אחר א"כ בנסכא דר"א נמי לא מתחייב אלא במה שטוען טענה גרוע דידי' חטף. אבל אי הוי טען להד"ם הי' מהימן. לכן תי' שני עיקר:
אמנם יש להביא ראי' דעד אחד המסייע להברי לא מהני בממון להוציא מהשמא המוחזק. מהא דלהסוברים דעד אחד אינו מחייב שבועה אלא בצירוף טענת ברי דהתובע. א"כ למה כתבו בעד אחד אומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דמחוי"ש ואיל"מ תיפוק לי' דעד אחד בלא"ה מהימן בהדי ברי וכמו שהקשו התוס' בכתובות (דף י"ב) כה"ג למ"ד ברי ושמא ברי עדיף איך משכחת מחוי"ש ואיל"מ. ותירוצם לא שייך בזה. א"ו דעד אחד עם ברי לא מהני להוציא ממון. וש"מ דחזקה דעד משום דאין אדם חוטא ולא לו קילא מחזקת הגוף וכמו שנתבאר:
ובמ"א ביארתי עוד לחלק דהא דמבואר בכתובות דחזקה בהדי ברי מהני להוציא משמא. היינו דלהברי איכא ג"כ חזקה דאין אדם חציף לתבוע דבר שאינו שלו. אך זה אינו ויותר נראה כמש"כ דהך חזקה קילא מחזקה דחזקת הגוף. וגם אין לומר מטעם חזקת כשרות דעד. (עש"ך סי' מ"ו) דחזקה זו אלים דלעומת זה יש גם להבע"ד חזקת כשרות וכדקיי"ל דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ולכן אין עד אחד קם רק לשבועה. נתבאר מזה דברי עם עד אחד לא מהני להוציא מהשמא:
ומעתה יש ראי' גדולה דגם ברובא לא מהני עד אחד דהא התוס' בב"מ (דף צ"ז) לכ"מ דקאמר בריש הפרה דזה כלל גדול בפי' המוציא מחברו עליו הראי' דאתא. דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. אז דאתא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלמאן דאית לי' ברי עדיף אתא להא דאין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ חזינן דברי עדיף מרובא דבברי אית לי' דמהני. ורובא לא מהני. וכן משמע בכתובות (ד' ע"ז) ודקארי לה מק"ל. כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי עיי"ש דלהמסקנא אינו כן. וכיון דברי עם אחד לא מהני בממון. כן רובא עם עד אתר לא מהני דגרע מברי ושמא:
לכן אחר שהראנו פנים לכאן ולכאן. נ"ל דכמו שחלקנו לעיל בין חזקה לחזקה. כמו כן יש לחלק בין רובא לרובא וכמוש"כ תוס' בכתובות (דף ט"ז) וב"ב (דף צ"ג) דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מרוב הנשאות בתולות יש להן קול. וכה"ג כ' תוס' בסנהדרין (דף ג') דרובא לרדיא ובני לא חשיב כשאר רובא. וא"כ עד כאן לא כתב המחנה אפרים דרובא עם עד אחד מהני אלא כההוא רובא דלא עבדי אינשי למיפרע מיד דהוי רוב גמור. משא"כ היכא דאינו רוב גמור כמו בעד אחד ביבמה דמיעוט נפלים מצוי כמוש"כ בנדה (דף מ"ד) בתוס' שם. לכן לא מהני עד אחד בזה. וע"כ מאן דאית לי' ברי עדיף מוקי להא דהממע"ה בשור שנגח את הפרה לרובא דרדיא דלא הוי רוב גמור. משא"כ ברוב גמור שפיר י"ל דמודה דאזלי בתר רוב כמו לשמואל דברוב מעליא מודה דאזלינן בתר רובא וכיון שביארנו דבחזקה אלימתא עם רובא מהני בממון. א"כ גם עד אחד ברוב גמור מהני. דבזה ליכא ק"ו דלעיל אם חזקה בהדי רובא לא מהני כ"ש עד אחד דגרע מחזקה. דבחזקה אלימתא בהדי רובא ג"כ מהני. וא"כ ה"ה בע"א עם רוב גמור מהני ג"כ:
סעיף ז:
אינו נאמן. הש"ך ברשע ועשה תשובה אי לקטן מדמינן לי' ומהימן בקיום שטרות. או לעבד ועכו"ם מדמינן לי' ואף בדרבנן לא מהימן, ומסיק דפסול משום עבירה כמו גזלן אינו נאמן וחזר בו ממש"כ (בסי' ל"ד). וכן הסכימו לזה המפרשי' ונ"ל ראי' לזה ג"כ ממש"כ המרדכי בפ"ק דגיטין דנכרי' כשרין לעדות דלא בעינן ישראלים בעדות. וכ"כ בהג"ה אשר"י בפ"ק דגיטין שם. וז"ל אהא דאמרינן בגיטין (דף ט') כל השטרות העולין בערכאות כשרים קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמיי' הוא דקני ושטר לראי' בעלמא הוא. אי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי לי' שטרא. וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני הא ודאי לא מרעי נפשייהו וי"ל דעכו"ם אינם פסולים מה"ת אלא מטעם שהם גזלנים והני דידעי בנפשייהו דלא מרעי נפשייהו מהימני ע"כ. וכיון דפסול עכו"ם אינו אלא מטעם שהם גזלנים וכיון דעכו"ם לא מהימן ש"מ דגזלן לא מהימן ג"כ בזה. ובתשב"ץ (ח"א סי' ע"ח) כתב דעכו"ם פסולים מה"ת משום דסתמן רשעים. דאפי' ישראל מיפסל משום אל תשת רשע עד. ולכן א"צ קרא לפוסלן. ומעתה אם הם לא מהימני ה"ה ברשע ועשה תשובה ג"כ לא מהימן:
ועל המרדכי הנ"ל דס"ל דבמוחזקים לנאמנים מהימני וכן היא שיטת רש"י בגיטין (דף ט'). דכיון דמצווין על הדינין בני עדות נינהו. קשה מהא דתנן בנדה (דף נ"א) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ומוקי בסומא בא' מעיניו דלא כהלכתא. נוקמי בעכו"ם מוחזקים לנאמנים דכשרין להעיד ופסולין לדון משום דאפי' גר אינו יכול לדון. ונ"ל דלפ"מ שגזרו על העכו"ם שלא להעיד גם על הנאמנים גזרו משום לא פלוג. ורק על ערכאות לא גזרו. ובזה ניחא הא דאמרינן בגיטין (דף י"א) רב הונא סכר לאכשרי' בכנופיתיא דארמאה א"ל ערכאות תנן. והוא דהי' סבור כל דמוחזקים לנאמנים כשרים א"ל ערכאות תנן דגזרו על כולם זולת על ערכאות דלא גזרו:
ועוד נראה דלכאורה קשה ג"כ הא דלא קאמר שם בנדה (דף נ"א) ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון דהיינו גר ומשוחרר דכשרין להעיד ופסולין לדון. ונראה דהתוס' שם בנדה (דף נ') כתבו וא"ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג אסתמא דסנהדרין נימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק ז"ב לרבנן דר"י. וי"ל דלא פסיקא לי' שהרי לכל העולם כשרין ע"כ. וא"כ כיון דאיתא ביבמות (דף ק"ב) דגר דן את חברו דבר תורה, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך. אבל לא על גר חברו וא"כ משוחרר ג"כ דן חברו משוחרר. וא"כ לכך לא קאמר לאתויי גר ומשוחרר דאין כשרין לדון משום דלא פסיקא להו דכשרין לדין חבריהם. שוב מצאתי כן בריטב"א פ"ק דקדושין (דף י"ד) ובחי' הר"ן סנהדרין (דף ל"ו) עיי"ש:
עוד תי' א"נ מתני' לא מתוקמא כרבנן. דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד. והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון כו' ואלו להעיד פסול עיי"ש. וא"כ א"ש דלכך לא קאמר גר ומשוחרר וקאמר בא' מעיניו וכר"מ. משום דבלא"ה לא אתיא כרבנן מרישא דמתניתין. וא"כ ניחא ג"כ דלא קאמר בעכו"ם נאמנים:
והרמב"ם בפירוש המשניות כ' וז"ל ואשר חייב שלא שם הש"ס זאת המשנה באוהב ושונא אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדון כו' להיותו ענין נעתק במהרה. והוא שישוב השונא אוהב וישוב תיכף על ענין האמצעות ואין בכחו אלא שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון ע"כ. ולדידי' צ"ע מהא דלא קאמר גר ומשוחרר כיון דלא ס"ל הנך תירוצים דלעיל. ולהדיא כ' הרמב"ם (ס"פ ט"ז מה' עדות) ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב והשונא והגר והמשוחרר ע"כ. בהא דמסיים הרמב"ם שם וכן הזקן וממזר דכשרין להעיד ואינן כשרין לדון דיני נפשות. דאינו אלא בדיני נפשות. וכשרין לדון ד"מ. אבל גר ומשוחרר דפסולין גם לד"מ הו"ל לאתויי. אלא כיון דלא שייך בהו האי תירוצא דכ' באוהב ושונא להענין נעתק. וי"ל דניחא לי' יותר לאוקמא דלא כהלכתא ולאתויי דיש כשר להעיד בבא מישראל ולא בבא מאינו ישראל:
ויותר נראה דמדקאמר לאתויי מאי אהא דיש מי שכשר להעיד ואינו כשר לדון דמשמע דקאי ארישא דכל הכשר לדון כשר להעיד דמרבה בזה הכלל מידי דרבותא ולכן קאמר דלאתויי בא' מעיניו וכר"מ דאיכא רבותא בזה. וא"כ ה"פ דיש מי שכשר להעיד ואינו כשר לדון הוא גר ומשוחרר והכלל מרבה רבותא דאחד מעיניו. ולזה הקשו דנימא דזה הכלל מרבה באוהב ושונא דהוא ג"כ רבותא דלא כר"מ ותירצו מה שתירצו ולרש"י דעכו"ם כשר לעדות משום דבני דינין נינהו ולא קאמר לאתויי עכו"ם דהוי רבותא. דהא איכא מ"ד דאין ב"נ מצווין על הדינים כמבואר בסנהדרין (ד' נ"ו) ותירץ כתירץ התוס' דלעיל. והרמב"ם דלא ס"ל תי' התוס' דלעיל לשיטתו אזיל דס"ל דפסול לעדות מדאורייתא מאחיך. או י"ל כיון דאין כשרים לעדות אלא בז' מצות ולא בגיטין וקדושין ולא בכל מילי דאין שייכים לכן לא פסיקא לכוללם במי שכשר להעיד כמוש"כ תוס' דאין לכלול באינו כשר לדון אוהב ושונא כיון דלשאר עדות כשרים. ה"נ אין לכלול בכשר להעיד את שאינו כשר לכל עדות. או דאין לכלול עכו"ם כיון דאיכא בהם מין דאינם כשרים אם הם אינם מוחזקים לנאמנים וא"ש:
הב"י בסי' זה הקשה על שי' רש"י בגיטין (דף ט) והמרדכי הנ"ל דנכרים כשרים לעדות אם הם מוחזקים לנאמנים מהא דתנן ב"ק (דף ט"ו) עפ"י עדים בני חורין בני ברית למעוטי עבדים ועכו"ם. ונראה דאדרבה מכאן סייעתא לדבריהם ז"ל. דהרמב"ם בפי' המשניות הק' מאי איריא דתני כאן למעט עכו"ם ולא בשאר מקומות דבעינן עדים. וחי' דס"ד כיון דבנזקין אין מצוין שם עדים כשרים גם עכו"ם ליתכשרי קמ"ל. והטור בסי' ת"ח תי' דקמ"ל דגם לעכו"ם בעינן עדות כשרים עיי"ש. והנה הפ"י בגיטין שם כתב דהא דכ' רש"י דבד"מ כשרים נכרים לעדות אינו אלא בממון דמהני הודאת בע"ד ולא אברי סהדי אלא לשקרי. א"כ הדבר מסור לב"ד דהיכא דהוחזקו דלא משקרי נאמנים. וא"כ בקנס דלא מהני הודאה אין נאמנים. והרי התוס' בב"ק (דף י"ד) כתבו. דגם למ"ד תנא שור לרגלו אשמעינן גם במידי דלא איירי בי' דהיינו קנס ע"ש וא"כ לכך תנא כאן דנכרים פסולים. משא"כ בעלמא כשרים. אבל הרמב"ם לשי' שכתב (בפ"ט מה' עדות) דפסולין מאחיך לכן תירץ תירוץ אחר כנ"ל בזה:
ועוד:
נראה דהרי טעמו של רש"י דכשרים לד"מ כ' בגיטין (דף ט') משום דמצווים על הדינים. והרי בסנהדרין (דף נ"ז) אמרי' אמר רבא לא נצרכא אלא לדיני קנסות. ופרש"י דבני נח לא הוזהרו על כך. וא"כ לאו בני בני דינים נינהו בקנסות. ופסולין להעיד ולכן כאן פסולין. לכן הרמב"ם לשי' דיליף דינים בבני נח מויקרב ולא מויצו כמוש"כ בס"א ובס"ז וא"כ מצווין בקנסות גם כן לכן תי' תירוץ אחר כנ"ל. ולא הבנתי מה שהק' בתשב"ץ הנ"ל להסוברים דמה"ת כשרים לעדות היכא דלא משקרי דא"כ אמאי פסולין בגיטין דהרי מבואר להדיא ברש"י גיטין (דף ט') דלאו בני כריתות נינהו אלא די"ל דבחולין (דף י"ג) אמר מר שחי' עכו"ם נבלה וליחוש שמא מין הוא. ומסיק דאין רוב מינין בעכו"ם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ומבואר שם בתוס' בד"ה שחי' דמין עכו"ם גרע ממומר ישראל. ומבואר בסכ"ב סי' ל"ד דמומר ישראל פחותים מעכו"ם. ובודאי דפסול מדאורייתא גם כן. וא"כ איך כשר לד"מ ניחוש שמא מין הוא ובממון אין הולכין אחר הרוב. וסברת הפלאה בכתובות מאחר דאזלי' בשארי דברים בתר רובא מהני גם בממון. לאו כ"ע ס"ל כן. ולתוס' סנהדרין (דף ג') דברוב מעליא אזלי' בתר רובא ניחא. אבל לתוס' ב"ק (ד' כ"ז) צ"ל דהאי מיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא דלא חיישי' בממון כמוש"כ בסי' י"ח בזה: סעיף ח:
שוטה פסול. וכ"ה ברמב"ם (פ"ט הלכה ט') שכתב וז"ל השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות. וכתב הכס"מ זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. ומש"כ לפי שאינו בן מצות צ"ע היכא איתא. ובתוספתא דשבועות פ"ד איתא או ידע להוציא את השוטה. ור' עקיבא יליף מודרשת וחקרת וכי יש חוקרין לשוטה ולקמן נעתיק התוספתא כולה מזה:
והא שכתב הרמב"ם לפי שאינו בן מצות נראה דלמד כן מהא דאיתא בב"ק (דף פ"ח) דיליף פסול דעבד לעדות מגזלן וקטן או אשה שאינן בכל המצות. זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטווה. [ושם (דף ט"ו) ואי אשמעינן עכו"ם משום דלא שייך במצות. הרי דזה טעם מספיק לפסול לעדות. וה"ה שוטה דאינו בן מצות דפסול לעדות] לכן כיון דשוטה פטור מן המצות פסול לעדות. משא"כ לקמן (הלכה י"א) שם בחרש לא סגי בטעמא דאינו בר מצוה לבד. אלא משום דאין ראוי להגיד בב"ד ג"כ. דנפ"מ בשומע ואינו מדבר דבר דעת הוא אלא דפומייהו הוא דכאיב להו. כדאיתא ביבמות (דף ק"ד) עיי"ש, וחייב במצות כמבואר בכ"ד ובגיטין (דף ע"ח) כפקחין לכל דבריהם לכן פסולו משום הגדה בלבד:
והרמב"ם שם (הלכה ז') כתב הקטנים פסולין לעדות מה"ת שנאמר בעדים ועמדו שני האנשים. אנשים ולא קטנים. וכ"ה בב"ב (דף קנ"ה) וברש"י ב"ק (דף פ"ח) עיי"ש. ומעתה י"ל דהא דכתב הרמב"ם בשוטה לפי שאינו בן מצות הוא משום דכיון דחזינן דהתורה מיעטה קטנים מעדות. וע"כ משום שאינם בני מצוה א"כ ה"ה לחרש ושיטה. וכמש"כ שם (הלכה י"א) דחרש ג"כ פסול משום שאינו בן מצות עיי"ש. וכיוצא בזה כתב רש"י בגיטין (דף כ"ג) דמויקחו להם איש ממעטינן שליחות לקטן והיינו משום דאין להם דעת. לכן ממעטינן גם חרש ושוטה משום דלאו בני דיעה נינהו. וכמש"כ רש"י להדיא בגיטין (דף ה') ד"ה חוץ דכקטנים הם בלא דעת. וכן בשבועות (דף ל"ח) תנן אין נשבעין על טענת חש"ו וקאמר שם בגמרא (דף מ"ב) מ"ט א"ק כי יתן איש. ואין נתינת קטן כלום. וכתב רש"י דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת ע"כ. וא"כ ה"נ בעדות כן. הארכתי קצת בזה לפי שראיתי שיבוש במחברים בזה:
ומכל האמור נתבאר דמאיש ליכא למעוטי חרש ושוטה. וכן בירושלמי ריש מס' תרומה את כל איש פרט לקטן. אשר ידבנו פרט לחרש ושוטה. ולא ממעט מאיש וכן ביבמות (דף ק"ד) משום דלאו בני קריאה נינהו. ולא משום דכתיב איש בפרשה. ובירושלמי דקדושין (פ"א ה"ג) הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע עצמך וכו'. ופי' הפ"מ א"ל איש כתיב בזכי' ואפי' חרש ע"כ. הרי להדיא דחרש בכלל איש הוא. ומכל אשר ביארנו נתבאר דיפה פירש הפ"מ שם כן ואכמ"ק לזה:
ומה שהקשה הלח"מ דלמה כ' הרמב"ם משום שאינן בני מצוה ולא משום דלאו בני דיעה נינהו. נראה פשוט לפ"מ שכתב הרשב"א בחולין (דף י"ב) בשם הרמב"ן דהא דממעטינן חליצת קטן דפסול מאיש ולא משום דאינו בן דעת הוא. משום דאפי' ביש לו דעת כמו בהגיע לעונת הפעוטות ג"כ פסול. [וכ"כ הר"ש פ"א דתרומות הא דממעט מאיש אשר ידבנו פרט לקטן ולא קאמר משום דאין לו דעת דנפ"מ בהגיע לעונת נדרים דיש לו דעת ואפ"ה גזה"כ גדול ולא קטן עיי"ש] וה"נ בעדות כן. וזהו שדייק הרמב"ם וכתב בקטן אפי' דעתו נכונה. והיינו דממעטינן מאיש דאינו בן מצות. ולכן כ' גם בחרש ושוטה משום דלא בני מצות נינהו. והא דכ' רש"י בכל הנך דוכתי שהבאנו לעיל בקטן משום דלאו בן דעת הוא. אף דמאיש ממעטינן קטן גם ביש לו דעת. היינו דסתמא דמילתא אין להם דעת. אבל גם ביש להם דעת ממועט מאיש משום דאינו בן מצות. וה"ה לחרש ושוטה כן ועמש"כ לקמן סי' תכ"ה עיי"ש:
וק"ל על התוספתא דמפיק שוטה מאו ידע לפוסלו לעדות תיפוק לי' דהוי עדות שאאילה"ז דהרי הוא מהני דפגיעתן רעה דהן שחבלו באחרים פטורים. וי"ל כמוש"כ לקמן (סי"ב) דנפ"מ דאינו בגדר עד כלל דאם היו בין כשרים דאינו מבטל עדות הנשארים. או דאם נשתפה בשעת עדותו דאז מצינן לקיים בי' כאשר זמם. אפ"ה פסול דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. ועיין לקמן (סי"ב) בזה. או לעדות בן גרושה וחלוצה:
ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד. אלא כל מי שנטרפה דעתו. נראה דלמד כן מהא דפריך בנדה (דף י"ג) ושנטרפה דעתו היינו שוטה עיי"ש. ואח"ז ראיתי שכוונתי ב"ה להגר"א ז"ל שכתב כן: סעיף ט':
הנכפה בעת שהוא בריא כשר. אחד הנכפה מזמן לזמן. ואחד הנכפה תמיד בלא עת קבוע. באהע"ז (סי' קכ"א ס"ג) מבואר מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גיטו גט ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי' לגמרי עכ"ל, וכ' הב"ש עתים חלים היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים ואז דינו כפקח ע"כ. וכהב"ש מבואר בב"י שם שהביא דרבינו ירוחם בנתיב ב' הביא בשם הרמ"ה אם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בו והזמן שהוא שוטה ה"ז ספק ע"כ. אבל באמת בכאן בעדות מבואר דאפילו אין ידוע הזמן כשר. וכהב"ש מבואר באו"ז (סי' תשע"ח) שהשיב על אשה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה כי לית לה תקנתא להתגרש וכו' ואם עניינה כך לפעמים יום או יומיים שוטה. ופעמים שבוע אחת חלומה. ושבוע אחת שוטה ואין לה עתים קבוע מספקא לי' וכו' ולשון הירושלמי משמע כן דקאמר עתים חלומה דמשמע זמן קביע ע"כ. והוא הירושלמי פ' חרש מובא בתוס' יבמות (דף קי"ג) ד"ה יצאת. ובנוסח הירושלמי שלנו פעמים. אבל באמת הוא ברייתא בר"ה (דף כ"ח) מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה ע"כ. וא"כ מבואר דלשון עתים משמע שהוא זמן קבוע וכהב"ש בזה:
סעיף י':
הפתאים ביותר שאין מכירין דברים הסותרין זא"ז כו' ה"ז בכלל שוטים יחשב. בחגיגה (דף ג') אמרינן ח"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו. ודעת הרמב"ם דלאו דוקא באחד מאלו נקרא שוטה וה"ה בשאר דברים. אבל דעת ר"א כהן ור"ש משפירא הביאם הב"י באהע"ז (סי' קכ"א) דדוקא מאחד מאלו הוי סימני שוטה. אבל בדבר אחר של שטות לא. וכן משמע דעת הרמ"ה בב"ב (דף קנ"ה) שכ' וז"ל ודוקא שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין ואע"ג דלא ידע בטוב מו"מ. והוא שלא נראו בו סימני שטות המפורשים בחגיגה ע"כ. וביש"ש פ"ק דחולין (סי' ד') פסק כהרמב"ם ז"ל בזה. ובטיו"ד (סי' א') כתב וז"ל ושוטה היוצא יחידי בלילה או מקרע כסותו או לן בביה"ק או מאבד מה שנותנים לו אפי' באחד מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה ע"כ. והמפרשים כתבו בזה ליישב לשון הטור שכתב אפי' באחד מאלו אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה הא כבר כתב או. או. א"כ למה לי' למיכפל ולכתוב אפי' באחד מאלו עיי"ש בפרישה וט"ז וש"ך מש"כ בזה:
ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דהטור דעתו לפסוק כהרמב"ם ז"ל דשוטה נקרא לאו דוקא בהני דקתני בחגיגה אלא גם בדבר אחר של שטות ה"ז בכלל שוטה. אלא דקשה לפ"ז למה דנקט הברייתא בחגיגה הני דוקא ולא אחריני ולזה י"ל דהרי בחגיגה שם פריך התם אדרב הונא דס"ל דהא דקתני היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע כסותו עד שיהא כולן בב"א. היכא דמי אי דעביד להו דרך שטות. אפילו בחדא נמי ואי דלא עביד להו דרך שטות. אפילו כולהו נמי לא. ומשני לעולם דעביד להו דרך שטות. והלן בביה"ק אימר כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד. והיוצא יחידי בלילה אימר גנדריפס אחזי'. והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות הוא כיון דעביד לכולהו הוי' לי' כמי שנגח שור וחמור וגמל ונעשה מועד לכל. וא"כ לר"י דס"ל דאפי' בחדא נמי נקרא שוטה צ"ל דוקא דקא עביד דרך שטות דאל"כ איכא למיתלי בהני אימור דקאמר הגמ'. וכן הא דתניא התם איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו בעינן ג"כ דרך שטות משום דאיכא למימר אימור קנביקיס הוא. כמבואר בירושלמי. וא"כ שפיר ניחא הא דקתני בחגיגה הני דלאו דוקא נקטי שם הברייתות הני אלא לרבותא. לא מיבעיא במי שיש לו שאר סימני שוטה. דשוטה הוא. אלא אפילו הני דאיכא למיתלי במילתא אחריתי אפ"ה אי עביד להו דרך שטות נעשה שוטה:
וזהו שכ' הטור ושוטה. היוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו. או לן בביה"ק. או מאבד מה שנותנין לו ולפי הבנת המפרשים דהטור ס"ל דדוקא בהני נעשה שוטה. א"כ הי' לו לומר ושוטה זהו היוצא יחידי וכו' אלא דקדק וכתב היוצא. וכוונתו הכי הוא דלא מיבעיא בשוטה שדעתו משובשת תמיד דשוטה הוא. אלא אי מתרמי שוטה כזה היוצא יחידי. או מקרע. או לן. או מאבד. אפי' באחד מאלו (דאיכא למיתלי באומר כמו דאמר בגמ') אם עושה אותו דרך שטות נקרא שוטה ופי' כיון דמ"מ עושה דרך שטות נקרא שוטה גם בהני. ולכן שפיר הוצרך לכפול משום זה להורות דס"ל דאפי' בהני נעשה שוטה. ומכ"ש בשאר דברים דס"ל כהרמב"ם. וכלשון הטור כתבו בשו"ע שם. וא"כ מבואר דדעתו כהרמב"ם ולטעמי' אזיל שפסק כן בחו"מ כהרמב"ם וא"ש ונכון:
[ואח"ז בא לידי תשובת מהר"י ווייל וראיתי שכ' (בסי' נ"ב) וז"ל דודאי הא דפליגי ר"ה ור"י פרק קמא דחגיגה איזהו נקרא שוטה היינו אעפ"י שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה. א"ו הא דפליגי היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה. ואפ"ה הוי שוטה ואעפ"י שמשיב כהוגן עכ"ל. וא"כ לפ"ז מיושב שפיר הא דלא נקט בברייתא אלא הני דלרבותא נקט אפי' הני. ולזה י"ל דנתכוון גם הטור. אכן פי' הראשון שכתבתי לעיל נ"ל עיקר] מבואר מזה דאין חילוק בין עדות לאיסורין. דלא כי"א דהרמב"ם לא כתב כן אלא לענין עדות. וראי' לזה מהיש"ש פ"ק דחולין (סי' ד') (ולכך כ' הרמב"ם דשכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה. משמע מזה דעתו דאין לחלק בין עדות לאיסורין וכמ"ש:
וכתב המהרי"ט (ח"ב סי' ט"ז) דזהו דוקא בעדות דצריך להעיד על מה שעבר אבל בגיטין קדושין מכי מסברי לי' וסבר שפיר דמי. ובח"ס (ח"ב סי' ב') כ' דלאו דוקא בעדות. והביא ראי' מהא דבכל דוכתי לא הוזכר מהפתאים. וגם הרמב"ם לא הזכירו בכ"מ אלא בה' עדות. וע"כ הוא משום דהוא בכלל חרש משום שאין בו דעה. ורק בה' עדות הזכירו. משום דבעדות פסול החרש הוא משום שאינו ראוי להגיד ואינו בדרישה וחקירה כמבואר ברמב"ם שם ע"כ הוצרך לכתוב הפתאים בפירוש. וק"ל דלפ"ז בחליצה דפסול חרש הוא משום שאינו בואמר ואמרה כמבואר ביבמות (דף ק"ד). וא"כ הי' לו לרמב"ם לכתוב בה' חליצה את הפתאים בפירוש כמו שעשה בה' עדות. גם מה שהק' שם דלמה תני בכ"מ שוטה אצל חרש דידעינן במכ"ש מחרש דגרוע מחרש. והביא מתוס' גיטין (דף כ"ב) דגרוע מחרש עיי"ש. [וכן משמע בשבת דף קנ"ג] לזה י"ל דהא דסתם חרש מיירי באינו מדבר ואינו שומע הוא דוקא אם הוא נישנה אצל שוטה. כמבואר ברש"י חגיגה (דף ב') וירושלמי הובא בראשונים ביבמות שם. א"כ לכך תני שוטה ג"כ לאורויי דגם חרש דכוותי' ולא צריך לפרש דאינו מדבר ואינו שומע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה כמבואר בכמה דוכתי כיוצא בזה. וברשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) ונתחרש מחמת חולי היינו נמי שוטה דחרש דומיא דשוטה ע"כ. והוא דמשוטה ידעינן פירושו של חרש ג"כ:
ובזה יובן היטיב הא שפירש רש"י בנדה אהא דחרש שדברו חכמים בכ"מ אינו מדבר ואינו שומע ופי' בכ"מ להוציא מכלל בן דעת ע"כ. ואינו מובן מאי בעי בזה. ולהנ"ל ניחא דזהו שכתב בכ"מ דקתני לאינו בן דעת דהיינו דומיא דשוטה. אבל ודאי איכא חרש דאינו מדבר ושומע. או שומע ואינו מדבר אי לא מיירי להוציא מכלל בן דעת דהיינו אי לא קתני אצל חש"ו. ומזה מבואר כמוש"כ הבכור שור במס' גיטין (דף נ"ט) והנה"מ (ס' רל"ה) עיי"ש:
ועיין ב"י באהע"ז (סי' מ"ד וקכ"א) שהביא מש"כ ר"י בשם הרמ"ה וז"ל ומי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אעפ"י שדלה וחלושה קידושיו קדושין גמורים וכן גירושיו ואם אינו משיג שום דבר על בוריו ה"ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קדושין גמורים ע"כ. מדכתב אינו משיג שים דבר על בוריו משמע דאם משיג איזה דבר על בוריו אעפ"י שבשאר דברים משובש קידושיו גמורים. וזהו שלא כדברי הרמב"ם שכתב דאם דעתו משובשת בדבר אחד אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז בכלל שוטה וי"ל דל"פ ארמב"ם. דיש לומר כמש"כ האחרונים לחלק דהרמב"ם מיירי בעושה בידים. משא"כ כשהוא בשוא"ת. ויותר נראה דהרמ"ה לשיטתו דמשמע דס"ל בב"ב (דף קנ"ה) כשיטת ר"א ור"ש דאין שוטה אלא בהא דמבואר בחגיגה ולכך אי משיג באיזה דבר על בוריו דיו בזה:
והנה רבים תמהו מאין הוציא הרמב"ם כן דהפתאים ביותר הם בכלל השוטים. ובח"ס תמה דלא מצאנו בשום מקום זכר מזה. וכן מה שמסיק הרמב"ם וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים לא ידענו מאין הוציא הרמב"ם כן:
אמנם לע"ד כל דבריו נכונים דאיתא בסוטה (דף כ"ד) ואלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש בעלה. או נשתטה. או שהי' חבוש בבית האסורים. ושם בגמ' האי איש איש מאי עביד לי'. מיבעי לי' לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שיעמום. וכן הוא בברייתא לקמן (דף כ"ז) [ובמדרש פ' נשא עיי"ש וכ"ה בר"ן נדרים פ"א] ופרש"י שעמום לקוי בתמהון לב ע"כ. ובכתובות (דף נ"ט) שהבטלה מביא לידי שעמום פרש"י שגעון. והיינו הך דתמהון לב. כמו דכתיב (דברים כ"ח) בשגעון ובעורון ובתמהון לבב. וכתב אבן עזרא שם שלשתן בלב. ורש"י פי' שם אוטם הלב אשטורדישין בלע"ז ע"כ. ובב"מ (דף כ') תרדא פרש"י משועמם ובב"ק (דף ק"ה) תדורא פי' אין לב. והיינו הך. כמוש"כ. ובכריתות (דף י"ח) פרש"י תרדא שוטה. ובזבחים (דף כ"ה) פרש"י שוטה בהול. וכן פי' הרמב"ם בפי' המשניות בכתובות מלשון בהלה עיי"ש. ובתרגום אונקלוס בדברים שם תרגום על בשגעון בטפשותא. וכ"ה בת"י שם. ומעתה הן הן דברי הרמב"ם דמצינו בסוטה (דף כ"ד) דמדמה שיעמום לשוטה. לכן כתב הפתאים ביותר שהוא בכלל שגעון שהוא טפשותא דלבא וכן המבוהלים הנחפזים בדעתם שהוא בכלל תמהון לב שהוא שוטה בהול. וע"כ פסולין לעדות:
אמנם הרמב"ם (פ"א מה' סוטה) כתב ב"ד מקנין למי שנתחרש בעלה. או נשתטה והשמיט הך דשיעמום. משום דמתניתין ג"כ לא תני זה. ורק הש"ס נקט כן משום דכן איתא בברייתא שם (דף כ"ז). וגם בכ"ד לא תני שיעמום רק חרש ושוטה ודוחק לומר דפליגי אהך ברייתא. אלא ש"מ דהכל נכלל בכלל שוטה. וכיון דתני שוטה שיעמום בכלל. וחדא מילתא היא. ובספרי (סי' קע"ז) איתא להביא את החרש ואת השיעמום. שב"ד מקנין ולא קאמר שוטה כלל. והוא משום דחדא מילתא היא, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דכל אלו בכלל השוטים וכמבואר בהאי סוגיא דסוטה. והא דכתב כן בה' עדות ולא כתב בשארי דוכתי הוא משום דבכלל שוטה ושיעמום הכל בכלל. ולכן לענין עדות דצריך דעת יפה ועיין בנ"י פמ"ש דס"ד באינו יודע בטיב משא ומתן אף במטלטלין לא מהני דצריך בעדות דעת טוב קמ"ל דמהני. ביאר כל הפרטים. משא"כ בגיטין וקדושין י"ל דבמסברי לי' וסבר סגי. ולדעת הר"א והר"ש דשוטה אינו אלא הג' דברים שבחגיגה. י"ל כמוש"כ מהרי"ק דבדומה לזה מודו דהוי שוטה. וא"כ יפרשו הא דסוטה ג"כ כיוצא בזה. [וכמו דבמתניתין לא קתני אצא חבוש בבית האסורין ולא קתני הלך למדה"י כמו דתני בברייתא ובמדרש שם משום דהכל הולך למקום אחד שאינו בכאן. וה"ה לשוטה ושיעמום דחדא מילתא היא וזה ברור]:
או דמפרש"י דסוטה שאני. דגם בשיעמום על הב"ד לקנא מאחר דאין הבעל מקפיד ע"ז. ודמיא להלך למדה"י. אבל בכל הדברים לא הוי כשוטה. או דיש לומר דמיירי באין מבין שום דבר על בוריו דכו"ע מודים בזה. וכמוש"כ הרמ"ה כנ"ל בזה. וכ"ז מיירי בעדות. אבל לא בגיטין וקדושין. וכמוש"כ המהרי"ט וכ"מ מהב"י (סי' קכ"א) דכתב דהרמב"ם לא ס"ל כהר"א ור"ש. דשוטה הוי כארבעה דברים דחגיגה. מהא דכתב בה' עדות בדבר מהדברים ולא הביא ראי' מהא דכ' מהפתאים וכדומה ג"כ. א"ו דוה פשיטא ולא קאי אלא אעדות:
והנה מש"כ הרמב"ם ולא הולך ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד הוא דזהו בחינה היותר גדולה. וכמו דמשמע במדרש שוח"ט והובא בילקוט (שמואל א' כ"א) מה הנאה בשוטה הזם אדם מהלך בשוק וקורע את בגדיו כו' שהוא דומה למשבר כלים. ולכן כתב בדבר מהדברים. אבל גם זה אינו דיש פסקים דאינו אלא בעדות ולא בשארי דברים והאריכו בזה בס' אור הישר ובאור ישראל ע"ש:
ובב"מ (דף פ) שפחה זו שוטה הי' נכפית הי' משועממת וכו' ופרש"י משוגעת. והרמב"ם (פט"ו מה' מכירה ה"י) כתב שוטה נכפית היא והשמיט משועממת. משום דלטעמי' אזיל דהכל בכלל שוטה. וכאן בה' עדות סידר כלשון הברייתא דב"מ בתחילה כתב שוטה ואח"כ נכפית ואח"כ כתב הפתאים וכל המשתגעים שפורט והולך והוא שיעמום כמבואר הכל באר היטיב בדברינו בזה. וברמב"ם שם הי"ג כתב או שהי' נכפה או משועמם ה"ז מום מפני שמבטלו ממלאכתו ולא כ' שוטה. דשוטה שהוא בחינה ראשונה בודאי ה"ז מום. אלא אפילו נכפה ומשועמם שהוא בבתי' השני' הוי ג"כ מום משים ביטול מלאכה. וע"כ כתב הרמב"ם כאן ג"כ כסדר הברייתא שם ולא כסדר התוספתא שהובא בתוס' שם:
ועיין תשב"ץ (ח"ב קל"ח) וז"ל והשוטה הוא הלן בביה"ק והיוצא יחידי בלילה והמקרע את כסותו דעביד לכולהו כדאמרינן פרק הכל חייבין בראי' ע"כ. נשמע מזה דס"ל כהסוברים דווקא באלו. אלא שזה תמוה שכ' דעביד לכולהו וזהו כר"ש שם. אבל ר"י הא פליג שם וס"ל דאפילו בחדא מזה. וכן פסקו כל הפוסקים והוא פסק כר"ה. ואולי סמך על הירושלמי שהביאו התוס' שם דמסתברא כר"מ במאבד מה שנותנין לו. מכלל דבאינך כר"ה דכולהו בעינן בזה. וא"כ יש סמך גדול לצרף במקום עיגון לשאר קולות בזה: אמנם יותר נראה דחסר שני תיבות בתשב"ץ וצ"ל דעביד לכולהו דרך שטות כדאמרי' וכו'. ובס' מנוח לה ר"ה ה"א כתב ושוטה המקרע את כסותו ועביד דרך שטות כדמפרש התם בחגיגה דלא מחייבו ע"כ. וא"כ משמע דס"ל כר"ה לכך לא הביא אלא הך דמקרע כסותו דגם ר"ה הדר בי' כמבואר שם בחגיגה (דף ד') דדמי למאבד מה שנותנין לו וכהירושלמי בזה וא"כ גם התשב"ץ ס"ל כן:
ועוד נ"ל ראי' להרמב"ם דלעדות כל הפתאים בכלל שוטה מהא דחנן בנדה (דף נ') כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן שם לאתויי מאי לאתויי סומא באחת מעיניו. הרי הפתאים ודאי פסולין לדון וכמו דאמרי' בכתובות (דף ק"ה) ת"ר כי הפחד יעור עיני חכמים ק"ו לטפשין. ויסלף דברי צדיקים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו וכו' [וטפשים בלשון מקרא הוא אויל וכדאיתא בפסחים (דף צ"ט) יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים שנאמ' גם אויל מחריש ח כם יחשב ובת"י (משלי י"ח) תרגם על אויל שטיא] וא"כ אי ס"ד דהפתאים כשרין לעדות. א"כ אמאי לא קאמר לאתויי טפשים דכשרין להעיד ואינן כשרים לדון ואתיא אליבא דכו"ע. משא"כ סומא באחת מעיניו אינו אלא כר"מ. א"ו דהפתאים פסולין להעיד ג"כ. ומה גם לפמש"כ בשיטה מקובצת בב"ק (דף פ"ח) דהרשב"א מפרש דגזלן אינו בכל המצות שפסול לדון א"כ כיון דהפתאים פסולין לדון א"כ אינן בכל המצות ופסולין להעיד ג"כ: סעיף י"א:
חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע. או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהי' ראוי לשמע דברי הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכ"ה ברמב"ם (פ"ט הי"א), וכתב הכ"מ שהוא מברייתא דגיטין (דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם ומשמע לרבינו דה"ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמע קול אלה. ובאמת הוא מפורש כן בתוספתא דשבועות (פ"ד) ושמע להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם ר"ע אומר ודרשת וחקרת וכי יש דורשין לחרשין ויש חוקרין לשוטים ת"ל משפט אחד יהי' לכם כדיני נפשות כך ד"מ מה ד"נ בדרישה וחקירה כך ד"מ בדו"ח ע"כ. וזה שמצטרף רמב"ם דברי הת"ק ור"ע וכתב צריך שיעיד בפיו ויהי' ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו וזה דו"ח. אח"כ ראיתי שכן כתב התומים עיי"ש: ומכאן מבואר דגם שומע ואינו מדבר נכלל בכלל חרש. ומש"כ הסדרי טהרה סי' קצ"ו דזה לא שמענו כו' בשו"ע שם. הרי מבואר גם כאן כן. ועמש"כ לקמן (סי' מ"ו) בזה. וכן מבואר בהתוספתא דשבועות הנ"ל דקאמר וכי יש דורשין לחרשין וקאי גם על שומע ואינו מדבר ג"כ. וביבמות (דף ק"ד) החרש כו' לפי שאינו בואמר כו'. וכן בגיטין (דף נ"ט) עיי"ש: ובתוס' דגיטין שם בד"ה אמר ר"ז וי"מ דאמתני' ל"ק לי' דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכיל להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש. אבל אלם לא משמע הכי ע"כ. והוא תמוה הא מבואר להדיא בתוספתא דשבועות הנ"ל ושמע להוציא את החרש כו' אם לא יגיד ונשא עינו להוציא את האלם. והוא בודאי הברייתא דתניא הכא אם לא יגיד פרט לאלם. א"ב איך אפשר לפרש דאלם היינו חרש. דהא זה ידעינן מושמע. ולא מצאתי מי שתמה בזה:
סעיף י"ב הסומא וברמב"ם הלכה י"ב מבואר דזה מאו ראה. וכתב הכס"מ צ"ע היכא איתא. ובהג"ה שם הביא שכן הוא בערכין (דף י"ח). ובאמת מבואר כן בתוספתא פ"ד דשבועות העתקתי לעיל עיי"ש בזה. ולכאורה קשה ל"ל קרא לר' יהודא דס"ל סומא לאו בני דינים ומשפטים הן בב"ק (דף פ"ז). וא"כ הוי עדות שאאילה"ז. דגם אם יוזמו לא יתחייבו מכאשר זמם. ולתי' השני של תוס' בריש מס' מכות דבעדות בן גרושה ובן חליצה לא בעינן אתה יכול להזימן. וא"כ איצטריך או ראה למעט דעדות דסומא לא מהני גם לעדות בן גרושה וחלוצה. אמנם לתי' הא' שם דמשום מלקות מקרי יכול להזימן. א"כ בסומא דלדעת הרבה פוסקים פטור גם ממצות ל"ת. א"כ הוי עדות שאאילה"ז. וי"ל דהרי קיי"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וכתבו המפרשים דקטן ואשה אינם מבטלים עדות הכשרים דאינן בגדר עד. וא"כ מצד עדות שאאילה"ז הי' מיחשב כפסול והי' מבטל עדות הכשרים [כמבואר ברש"י ותוס' סנהדרין (דף מ"א) דעדות שאאילה"ז דמי לקרוב או פסול דמבטל כל העדות עיי"ש בזה]. לכך איצטריך קרא דאינו בגדר עד ואינו מבטל עדות הכשרים:
ובזה ניחא מש"כ רש"י בב"ק (דף פ"ח) ד"ה פסולה דקטנים פסולין לעדות משים דכתיב אנשים ולא קטנים. ועוד דעדות שאאילא"ז היא. ועמדו המפרשים דל"ל קרא לקטנים כיון דבלא"ה פסולין משום עדות שאאילה"ז. ועיין תשובת הגרע"א (סי' קע"ו) שכ' נפ"מ בזה. ולפ"מ שנתבאר שפיר איכא נפ"מ לנמצא קטן בתוך הכשרים. דמצד עדות שאאילה"ז הי' מבטל עדות הכשרים. משא"כ מצד דאינו בגדר עד אינו מבטל עדות הכשרים:
ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דאיתא בב"ק (דף ט"ו) לימודים דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכתב הש"מ בשם תלמידי הר"פ להקשות ל"ל קרא דאשה חייבת בעונשין תיפוק לי' מדאיצטריך קרא בשבועות (דף ל') למפסל אשה לעדות מועמדו שני האנשים. א"כ ממילא ידעינן דחייבת בעונשין דאי אינה חייבת בעונשין א"כ בלאו קרא נמי ידעינן דאשה פסול לעדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלא מצינן לקיים בזה כאשר זמם מאחר דאינה בת עונשין. ולפי הנ"ל ניחא דמטעם עדות שאאילה"ז מבטלת עדות הכשרים. משא"כ השתא דאינה בגדר עד לא מבטלת העדות:
עוד י"ל הא דאיצטריך או ראה לפסול סומא ולא סגי בטעם דהוי עדות שא"א ילה"ז. לס"מ דאיתא לקמן סי"ג דאם הי' סימא בשעת ראיית העדות. ואח"כ הבריא דפסול משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות. וא"כ מטעם עדות שאאילה"ז הו"א דאם הי' סומא בשעת ראיית העדות. ובשעת הגדה הבריא תהא עדותו עדות כיון דאז הוא בר עונשין. לכן כתיב או ראה דבעינן שיהא בריא בעת הגדה ג"כ. וכעין זה כתיב בתשובה שם (סי' קע"ו) דנפ"מ בקטן דאם העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו כשר דהא בער הגדה הוא בר עונשין. משא"כ השתא דממעטינן מאנשים ולא קטנים עיי"ש: סעיף י"ג אי מהני בעגונה עדים פסולין ובעת הגדת כשרים. אי מהני אף שלא הי' תחלתן בכשרות. או אפילו בזה בעינן תחילתו בכשרות. בזה האריכו האחרונים ועיין אהע"ז (סי' י"ז) דמהני מאחר דעבד ושפחה וקרובים מהימני לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכמוש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ג) וכמו שביאר במה"צ בזה:
וכן נ"ל גם בעד סוטה דקיי"ל באהע"ז (סי' קע"ח) דגם קרוב ואשה מהימני דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ואפי' רשע דאורייתא דפסיל כמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' סוטה) דלא מהימן אלא פסיל בדברי סופרים. מיהא בעשה תשובה מהימן [י"ל מדוע השמיט בשו"ע סי' קע"ח הא דפסיל מדברי סופרים מהימן]:
וי"ל מהא שכ' הרשב"א (סי' תקנ"ב) בעד אחד נאמן לומר שנטמאת עמו ופלגינן דיבורא שלא הי' הוא אלא אחר ע"ש. ול"ל למימר בכה"ג הא י"ל דאף דאין משים עצמו רשע, אמרינן דעשה תשובה. וברובע הוא דאמרינן פלגינן דיבורא משום דאפילו עשה תשובה אח"כ לא מהני דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. משא"כ הכא דמהני תחלתו וסופו בכשרות יותר הי' נכון לומר שעושה תשובה ואינו רשע מלומר פלגינן דיבורי' שלא הי' הוא אלא אחר. וי"ל דלא מבעיא להטוש"ע (בסי' מ"ו סל"ז) דערים אין נאמנים שהיו פסולין אף שעשו תשובה. דאמרינן אף בכה"ג אין אדם מע"ר שהי' כבר. אלא אפילו להר"י מיגאש בש"מ כתובות (דף י"ט) דבאומרים שעשינו תשובה מהימני. מ"מ אי לא פלגינן דיבורי' אי משים עצמו רשע ולא אומר שעשה תשובה איך נימא שעשה תשובה. א"ו דאין מע"ר ולא הוי זה אלא אחר כנ"ל בזה:
סעיף י"ד אשה פסולה. כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' עדות ה"ב) נשים פסולין לעדות מה"ת שנאמר עפ"י שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקיבה עכ"ל. וכ' הכס"מ והראי' שהביא אינה נוחה לי. שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל. ונראה דהרי מיעוט עדים משמע שנים. וא"כ כיון דכתיב עדים ממילא ידעינן דהוי שנים. וא"כ האי שנים מיותר. ובאמת מקשה כן בירושלמי שבועות פ"ד ל"ל שנים הא מיעוט עדים שנים ע"ש. והנה התוס' ביבמות (דף ע"ב) ד"ה ונתן כתבו וז"ל קרא יתירא קדריש ולא דריש מדכתיב ונתן ולא ונתנה שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל. וכ"ה בתוס' יומא (דף מ"ג). הרי להדיא דהיכא דמיותר לגמרי שפיר דייקינן מדכתיב בלשון זכר ולא לשון נקיבה. וא"כ ה"נ כיון דהא שנים מיותר לכן שפיר כתב הרמב"ם רמזה ידעינן דנשים פסולין לעדות:
ובזה ניחא לי ג"כ הא שכ' הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ה) אין מעמידין אשה במלך שנאמר עליך מלך ולא מלכה. והוא מהספרי. וקשה הא כל התורה בלשון זכר נאמרה. אלא דהוא כמוש"כ התוס' דהיכא דמיותר שפיר ממעטינן מדכתיב בלשון וכר. והאי מלך מיותר הוא דכבר מיירי במלך ואשימה עלי מלך. ולא הו"ל למיכתב אלא שום תשים עליך מקרב אחיך ואתי שפיר: וראי' לזה מהא דאמרינן ביומא (דף י"א) ת"ר ביה"כ ובית האשה חייבת במזוזה כו' פשיטא מ"ד ביתך ולא ביתה קמ"ל ופי' התוס' משום דכתיב ביתך בלשון זכר ע"כ. וקשה הא כל התורה בלשון וכר נאמרה. א"ו משום דהאי ביתך מיותר ס"ד כן. ולפי האמת דחייב שפיר פריך אלא ביתך ל"ל. וכן אמרינן שם מ"ד ובא אשר לו הבית, לו ולא לה. קשה ג"כ כנ"ל א"ו משום דהאי לו מיותר הוא לגמרי ס"ד כן. ולפי האמת פריך האי לו ל"ל. ובתשובת מהר"ח או"ז (שאלה י"א) כ' דבר חדש דהא דנשים פטורין מלמול את בניהם הוא כשיש להן אב משא"כ כשאין להן אב חייבין והא דממעטינן בקדושין (דף כ"ט) מאותו אין זה מיעוט לגמרי דכה"ת בלשון זכר נאמרה ע"ש. ולהנ"ל ניחא די"ל דאותו מיותר לגמרי דהו"ל למיכתב כאשר צווה אלקים. אותו ל"ל. ולכן סתמו הפוסקים וכ' דלעולם פטורין אף כשאין להן אב ג"כ:
באו"ת הקשה בהא דאמרינן בשבועות (דף ל') ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבע"ד. דאיך ס"ד דבבע"ד איירי דא"כ מאי איריא אנשים אפי' נשים נמי. ותי' דאנשים למעוטי קטנים דאין נזקקין לטענת קטן עיי"ש. והוא תמוה דהא להדיא אמרינן שם לקמן תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר א"א בעדים א"א אלא בבע"ד. אמרת וכי אנשים באין נשים אין באין לדין ואם נפשך לומר כו' מאי ואנ"ל וכ"ת אשה לאו אורחה משום כל כבודה וכו' נאמר כו' הרי להדיא אי בבע"ד משתעי הא דכתיב אנשים משום דאורחא הוא:
והא דלא קאמר הש"ס הטעם דאנשים אתא למעוטי קטן הוא משום דזה כבר יליף בשבועות (דף מ"ב) דאין נשבעין על טענת חש"ו מ"ט א"ק כי יתן איש אל רעהו. ואין נתינת קטן כלום, וא"כ לכך קאמר משום דאורחא הוא. גם מש"כ דמאנשים אין למעט תרווייהו נשים וקטנים. הרי בב"ב (דף קנ"ה) ממעט אנשים וקטנים. ול"נ דאף דמסתברא דאין למעט מאנשים אלא קטנים מ"מ ממעטינן מאנשים נשים נמי דומיא דאמרינן בסוכה (דף כ"ח) דממעטין נשים מהאזרח. וה"נ כן:
הנה הש"מ בב"ק (דף ט"ו) הקשה ל"ל קרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להשוות אשה לאיש לכל דינים שבתורה תיפוק לי' מדאיצטריך למעוטינהו מעדות אלמא שייכי בדינים דאל"כ ל"ל קרא אנשים ולא נשים למעוטינהו מעדות תיפוק לי' דהוי לי' עדות שאאילה"ז. וי"ל דסד"א דמיעוט דעדות איצטריך לעדות בן גרושה וחליצה שאינו בתורת כאשר זמם ואיצטריך למעוטי מעדות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל עכ"ל. ואין לתרץ דהא אשה חייבת בבשת כדכתיב וקצותה את כפה ממון כמבואר בב"ק (דף כ"ח). וא"כ איצטריך למעוטי מעדות שמעידין על בשת דבזה חייבין. די"ל דאף אם מביישי' חייבין מכל מקום בהעידו בזה פטורין דאינם בפרשת עדים זוממין: וי"ל עפ"מ דאיתא בב"ק (דף ס"ז) ר"י אומר סומא אין לו בשת מ"ט דר"י גמר עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא. והקשו בתוס' וא"ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בשת ליפטרו. ותי' כיון דעיניך עיניך גמר אע"ג דעיניך אגזלן קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראי' נתנה גז"ש. ובשיטה כתב ולא מסתבר כלל לפטור גזלן. דא"כ מצינו חוטא נשכר וקרובים נמי בני עדות נינהו לענין רחוקים הלכך מוקי גז"ש דעיניך בדבר התלוי בראי' להקל. ואע"ג דבספרי דריש דבשת משלם ממיטב מגז"ש דעיניך עיניך מעדים זוממין. מ"מ לענין ליפטור פסולי עדות מבשת מסתבר דדריש דוקא בדבר התלוי בראי' עכ"ל. הרי דהגז"ש דעיניך קדרשת גם לענין שאר דברים אלא דלענין פסולי עדות לא דרשינן אלא בדבר התלוי בראי'. וי"ל דגם רבנן אית להו הך גז"ש לענין מיטב אלא דלא מסתבר להו לדרוש לפטור סימא מבשת כיון דאית להו דחייב בכל המצות. ומעתה א"ש דאי לאו קרא דואלה המשפטים דמצווין בדינים הו"א דפטורין מנזקין. והא דאיצריך למעוטי מעדות כיון דפטורין גם על היזק בידים כ"ש על עדות. ז"א דהו"א דבעדות שהוזמו חייבין דגמרינן מגז"ש דעיניך עיניך דאין גז"ש למחצה מבשת וכמו דחייבות בבשת כן חייבות בעדות שהוזמו אף דפטורין מדינים וא"ש:
ולפמש"כ (בסי' ל"ח) דעדי פרעון הוי עדות אפי' אם הוי עדות שא"א ילה"ז דהטעם דעדות שא"א ילה"ז לא הוי עדות משום דאנו חושדין למשקרים אם לא יענשו כהזמה. וכ"ז דוקא להוציא דמספיקא אין מוציאין. אבל להחזיק אמרינן שמא אמת מעידין. ואין להוציא מספק מהמוחזק. א"כ י"ל דאיצטריך קרא בכה"ג דפסולין להעיד להחזיק. ובפשיטות י"ל דשפיר איצטריך קרא לדינים. ואי דא"כ ל"ל קרא דנשים פסולים לעדות תיפוק לי' דהוי עדות שא"א ילה"ז. די"ל דאנשים אתא למעוטי במעידין על אחד שהוא חייב מלקות דבזה חייבין דזה ידעינן מכל חטאת האדם ופרש"י בקדושין (דף ל"ב) עונשין לאוין ומלקות ולכן איצטריך ואלה המשפטים דגם בדינין מצווין וי"ל בזה דאין מצווין כלל בעדים זוממין:
ובזה ניחא לי מה דק"ל ל"ל קרא דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. הא נוכל לידע מדאיצטריך בריש פרק שבועות העדות ועמדו שני אנשים למעוטי נשים דפסולין לעדות מוכח דבכ"מ שווין לאיש. דלכאורה קשה ל"ל מאנשים תיפוק לי' מדכתיב עפ"י שנים עדים או שלשה עדים דהוא לשון זכר. וע"כ צ"ל דאין ראי' מזה דכל התורה בלשון זכר נאמרה. והרי המ"א באו"ח (סי' מ"ז) כתב דהא דאמרינן דכה"ת בלשון זכר הוא משום דהשווה הכתוב אשה לאיש. ולכן אף דנאמר בלשון זכר גם נשים בכלל והביא ראי' מסנהדרין (דף פ"ב) מתוס' ד"ה איש עיי"ש:
ובאמת כן מבואר בתוס' ב"ק (דף ט"ו) שם ד"ה דהא דאיצטריך קרא דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. הוא לדברים דנאמרו בלשון זכר. וא"כ זהו אליבא דאמת דאיכא קרא דהשווה הכתוב אשה לאיש. אבל אי ס"ד דאין שווין וכל דנאמר בלשון זכר אין אשה בכלל. א"כ שפיר נוכל למילף דנשים פסולין לעדות מדכתיב בלשון זכר עפ"י שנים כו' יקום דבר. ול"ל לקרא דועמדו שני אנשים. א"ו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבחורה אף דנאמרה בלשון זכר. ולפמש"כ א"ש דשאני עדות דילפינן מגז"ש מבשת. או דלהס"ד לא הוי דרשינן כלל לנשים אלא הוה דרשינן לקטנים וכנ"ל: ובב"ק (דף מ"ד) תנן שור היתומים שור האשה כו' ומפרש שם בגמ' דשבעה שור כתובין בפרשה. ובירושלמי לא ביאר מידי בזה. ונראה דהירושלמי לטעמי' אזיל. דהתוס' שם בב"ק (דף ט"ו) כ' דלמה איצטריך לרבויי שור אשה. הא קיי"ל מאלה המשפטים אשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לכל דינים שבתורה. וא"צ רבוי אלא היכא דכתיב איש בפרשה. ותירצו דאיצטריך משים דמקשינן מיתה לנגיחה ובנגיחה כתיב כי יגוף שור איש. וכ"ז אי הך דאלה המשפטים לא מהני אלא היכא דכתיב בלשון זכר לרבויי דגם אשה בכלל, אבל אי הך דאלה המשפטים מרבה גם אי כתיב איש אז לא איצטריך לרבויי אשה. וע"כ שבעה שור דכתיב בפרשה אורחי' דקרא הוא, כמו לר"י דס"ל דגר והקדש פטורין וע"כ שור דכתיב בפרשה אורחי' דקרא הוא: והרי בירושלמי (פ"א דב"ק ה"ג) אמרינן ונשים בכלל הנזק לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה תני ר' ישמעאל ואלה המשפטים אשר חשים לפניהם ומשמע דאע"ג דכתיב כי יגוף שור איש. כיון דכתיב בריש הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הכל בכלל וא"כ שור במיתה אע"ג דכתיב בעליו ומקשינן מיתה לנזקין הכל בכלל, וא"כ לא איצטריך שור לרבויי שור אשה. וע"כ אורחי' דקרא הוא ואינך שור היתומים מסברא ידעינן כמו לר"י ולכן לא פי' הירושלמי להך מתני' כמו בש"ס דילן. אלא דצ"ע למה לא יליף הש"ס דמחוייבין בדינים מבשת דממונא הוי וי"ל ואכמ"ל:
הרמב"ם (פ"ה ה"ג) כתב וז"ל וכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשרים הראויים להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון ע"פ ע"כ. וכתב הכס"מ איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה. אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה. משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן ע"כ. ונראה דטעמו של הרמב"ם ז"ל עפ"מ דאמרינן בשבועות (דף מ') ותניח כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה מכלל דהיכא דב' עדים אין מחייבין ממון. אין ע"א מחייב שבועה וכיון דב' עדים פסולין אין מחייבין ממון. אין ע"א מחייב שבועה: