אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן לד

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן לד

סימן לג

סעיף א':

רשע פסול לעדות ואפילו עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסיר לו להעיד עמו אעפ"י שהיא עדות אמת. הרמב"ם (בפ"י מהלכות עדות ה"א) מסיים על זה. שנאמר אל תשת ידך עם רשע. וכתב הכסף משנה בפרק שבועת העדות (דף ל') מניין לעד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. כו' וצ"ע אמאי לא מייתי רבינו מהיכא דמייתי לי' בגמ' דהיינו מדבר שקר תרחק עכ"ד. ובטור כתב ג"כ כלשון הרמב"ם שהשית ידו עם רשע ותמה שם הב"י כמו שתמה בכס"מ ונשאר ג"כ בצ"ע. ונראה דבתוספתא פ"ה דשבועות איתא הי' טוענו מנה עפ"י עד אחר וכפר בו לא יאמר לאחד בא אני ואתה ונעידנו ונוציא גזילה מתחת ידו, ת"ל אל תשת ידך עם רשע ומפרש שרוצה ליקח עוד אחד לצרף להעד האמת שיש לו דבזה אסור משום אל תשת ידך עם רשע דונעידנו אין הכוונה שהבע"ד יעיד אלא הפי' שאם תעשה כן יהי' לי עדות. וכהתוספתא כן הוא במכילתא (סי' קצ"ז) וא"כ ה"ה שהעד אינו רשאי לעשות כן. משום אל תשת ידך עם רשע והרמב"ם עדיפא מזה נקט דאיכא גם לא תעשה. וגם הברייתא דשבועות ס"ל הך דרשא. אלא משום דקחשיב עוד דברים דאיכא משום מדבר שקר תרחק. נקט נמי דבר זה אף דבזה איכא גם ל"ת. וכמוש"כ התוס' בשבועות שם ד"ה ורואה דדרך הש"ס בכמה דוכתי כן:

הש"ך כתב שצע"ג בדין זה. שהוא רחיק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד וכתב שני תירוצים ע"ז והעיקר כתירוץ השני מאחר דשלשה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כל העדות אף שנשארו שני עדים כשרים דגזה"כ הוא. א"כ ה"נ אעפ"י שהענין אמת גזה"כ הוא כיון שיש עד פסול בטלה העדות ואסור להעיד עמו ועיין תוס' גיטין (דף ד') ד"ה מודה דאעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר וכן הכנה"ג העתיק רק תירוץ השני שבש"ך:

ונ"ל שיוצא לו להרמב"ם וכן רש"י בשבועות (דף ל) כן מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ג) אר"י א"ר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן תניא נ"ה כך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהן. ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעין מי יושב עמהן. ופרש"י בד"ה אא"כ יודעין מי חותם עמהן שמא יחתמו עמהן עד פסול ומבטל עדות כולם ונמצאו בושין ע"כ. וא"כ ביודע מתחילה דהוא פסול שאין להעיד עמו. ומבואר בתנא דבי אלי'. (פ' כ"ט) לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכו' וכן אם אומר אדם לחברו פלוני חברי חייב לי מאתים זוז והרי יש לי עד אחד ותצטרף עמו וטול אתה מנה אמר לו כך מודיע אני לך שאפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב שבכל העולם כלו בשעה אחת אין אני מבקש בשביל להעיד שקר ואיך אתה אומר לי כך. וכן אנשי ירושלים הי' עושין כן כו' ואין חותמין על הגט עד שיודעין מי הוא שיחתום עמהן. [דשטר נמי קרי גט כמוש"כ התוס' ריש גיטין] אמר ר' נתן והלא עד זומם הוא זה ועד רשע הוא זה, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא ללמדך על הגזלנין ועל החמסנין שפסולי עדות הן. ופירשו המפרשים דתמיהת ר' נתן הוא על מה דקאמר שגם אנשי ירושלים הי' עושין כן ולא הי חותמין. ואי איירי בכה"ג שהעד המצטרף לא ראה ולא ידע מההלואה מאי רבותייהו ולכך משני דקאי על הגזלנין והחמסנין שאומרין אמת אלא לפי שהם פסולי עדות ויתבטל כל העדות. ושנו בזה. אלא דר' נתן מתמה על מה שאמר תחילה דהכתוב דאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מיירי שמבקש להצטרף להעיד שקר דזה פשיטא מאחר דאינו יודע מאומה עד זומם הוא ועד רשע הוא. שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא ללמדך על הגזלנין ועל החמסנין שפסולי עדות הן. וע"ז הזהיר לעד כשר שלא יצטרף עם הפסולין אף שהענין אמת, והן הן דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הא דר' נתן. ומסיים ואצ"ל עד כשר שיודע בעדות לחברו ויודע שהעד השני שעמו עד שקר. משום דהא פירושא דת"ק דר' נתן שם דמפרש דאל תשת ידך עם רשע. הוא במבקש שיעיד שקר ומסיים וכן אנשי ירושלים אין חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהן. האי וכן. הוא פירושא ג"כ דאל תשת ידך עם רשע שיודע בחברו שהוא שקר. וע"ז תמה ר' נתן ואומר על הראשון עד זומם הוא ועד רשע הוא מאחר דאחד מהן שקר. אלא מיירי שלא יצטרף עם פסולים אפילו אם הענין אמת. לכן כתב הרמב"ם ואצ"ל. ולא כתב גם במבקשו להעיד שקר דזה כבר הביא בסוף הלכות טוען ונטען עיי"ש וזה נכון:

ובמכילתא פ' משפטים מבואר ג"כ כהתנא דב"א אבל שם בנוסחא אחרת. ולפי מה שביארנו התנא דב"א שפיר כתב הרמב"ם כן. ונתבאר היטיב פירוש התנא דב"א על נכון. וכן הוא במדרש איכה. דהא דיקירי ירושלים לא הי' חותמין אא"כ היו יודעין מי חותם עמהם. משום אל תשת ידך עם רשע עיי"ש על הפסוק בני ציון היקרים:

בשו"ת חוות יאיר נסתפק באם יודע בעצמו שהוא פסול אם יכול להעיד ובאורים (סימן כ"ח) הביאו וכתב דבקרוב לא יעיד אבל מחמת עבירה כיון דאין ידוע אלא לו. ואין נפסל עפ"י עצמו יעיד עיי"ש. ולא הבנתי דבעבירה הרי יכול להרהר בתשובה והוא צדיק גמור כדאמרינן בפ"ב דקידושין דע"מ שאני צדיק מקודשת אפילו הוא רשע גמור דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ודיני בע"ת שצריך לעינוי אינו אלא על עבר אבל להבא הוא צדיק גמור בהרהור תשובה בלבד דמדאנו דנין על איש כזה אי יכול לילך ולהעיד וא"כ לאו בשופטני עסקינן. וא"כ הלא יכול להעיד בפשיטות בהרהור תשובה. ואולי מיירי ברשע דחמס ולא החזיר החמס עדיין כי אין לו כעת. וע"ז הוצרכו לומר דכשר מאחר דאין ידוע לב"ד ג"כ. אלא לפענ"ד מאחר דלאו בשופטני עסקינן בממנ"פ אם יש לו לשלם ואינו משלם בודאי לא יחוש אם כשר להעיד או לאו. ואם אין לו לשלם ומהרהר בתשובה וכשישיג ידו ישלם. בודאי כשר להעיד ועד כאן לא אמרינן במס' ברכות עד דמהדר ממונא למארי' אלא ביש לו לשלם ולא כשאין לו ואנוס הוא. וגם אם נודע לב"ד שחמס ואין לו לשלם אלא שמתודה ומקבל על עצמו לכשישיג ידו ישלם בודאי יכשירו אותו לכן לא ידעתי מקום לדבריהם הק' בזה:

סעיף ב':

איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבים עלי' מלקות כו' הנה בקרא (שמות כ"ג) כתיב אל תשה כו' רשע להיות עד חמס וחלקו חז"ל בסנהדרין (ד' כ"ז) לשתי בחינות אל תשת רשע עד. אל תשת חמס עד. וביאר הרמב"ם (פ"י מהל' עדות) כי יש שפסולין משום רשע ויש שפסולין משום חמס. ואלו הן כי הרשע הוא מי שמחוייב מלקות. דמצינו דנקרא רשע והי' אם בן הכות הרשע. וגונב וגוזל שאינו לוקה ולא מצינו בקרא שנקרא רשע פסולו משום עד חמס וכ"כ בפי' המשניות ואלו הן הפסולין בפ' זה בורר עיי"ש. והא דמייתי ברמב"ם מכי יקום עד חמס באיש ולא מאל תשת חמס עד משום דבזה מבואר דעד חמס פסול ולכן הוצרכו חז"ל לדרוש האי קרא דאל תשת רשע עד. דהוי כמו אל תשת חמס עד. ויצא לנו כן מהמכילתא פ' משפטים (סי' קצ"ז) ר"י אומר אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את הרשעים (כהגהת הגר"א ז"ל) ואת הגזלנין שהן פסולין לעדות שנאמר לא יקום עד חמס באיש. [וט"ס וצ"ל כי יקום עד חמס באיש] הרי דהא דדריש אל תשת חמס עד הוא משום דכתיב בהדיא כי יקום עד חמס באיש לכן הביא הרמב"ם מקרא זה דכי יקום עד חמס באיש דבזה מבואר היטיב פסולו לעדות. ושוב ראיתי שכן הקשה הלח"מ הא דמייתי רמב"ם מכי יקום עד חמס באיש ולא מייתי מאל תשת רשע עד ונשאר בקושיא והרי הדבר במכילתא כן. והא שפירש רש"י בסנהדרין (דף כ"ד) בפסול משחק בקוביא משום דדמי לגזילה ואל תשת רשע עד. וכן פירש שם (דף כ"ה) גזלן דאורייתא משום אל תשת רשע עד לא פליגי ארמב"ם דיש לומר דגם רש"י מודה כיון דאינו לוקה א"כ לא מצינו דנקרא רשע ופסולו משים חמס והא דנקט אל תשת רשע עד רישא דקרא נקטו וכוונתו על סופא דקרא להיות עד חמס. ולכאורה קשה הא גם בגזילה מצינו דנקרא רשע ואפילו בגוזל על מנת לשלם כדאיתא בב"ק (דף ס') דמייתי מקרא דחבול ישיב רשע גזילה ישלם ומצאתי למהרי"ט חאהע"ז (סי' מ"ג) שכתב דרשע דדברי קבלה לא חשיב רשע לענין מה שפסלה תורה לעדות:

ובזה ניחא לי ג"כ הא דהוצרך בסנהדרין לחלק אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד למידרש למלוי בריבית והא בב"מ (דף ס"א) דריש ק"א דיכין רשע וצדיק ילבש לענין ריבית. א"כ תיפוק לי' משום אל תשת רשע עד. ובמ"א תירצתי משום דאינו מפורש כ"כ דמיירי לענין ריבית. [אבל קשה דהא (ביחזקאל י"ח) כתיב נשך ותרבית לא לקח וגו' צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי'. אלמא דמלוה ברבית רשע מיקרי בד"ת] אבל להנ"ל בלא"ה ניחא דרשע דדברי קבלה לא מיחשב רשע לענין מה שפסלה תורה לעדות:

וראי' לזה שפרשתי דגם רש"י מודה להרמב"ם דפסולו דגזלן הוא משום עד חמס. והאי דנקט אל תשת רשע עד רישא דקרא נקט. דבר"ה (דף כ"ב) כתב אמלוי ברבית לאו גזלן דאוריתא הוא למיפסלי' משום אל תשת עד חמס. דהא מנפשי' יהיב לי' משמע דפסולא דגזלן הוא משום עד חמס. וע"כ הא דפי' בסנהדרין משום אל תשת רשע עד הוא משום דרישא דקרא נקט וכמו שפירשתי. וע"כ הא דאמרינן במס' סנהדרין (דף כ"ז) אל תשת רשע עד. אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי ברבית. אין אנו צריכין לפרש דאל תשת רשע עד קאי אגזלנין ואל תשת חמס עד אמלוי ברבית. אלא דאל תשת חמס עד קאי גם אגזלנין וכמו שנתבאר דפסולין משום עד חמס. והש"ס אינו אלא מבאר כוונת הקרא דהוי כמו דכתיב אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד. ולכן גם גזלנין ומלוי ברבית פסולין משום עד חמס ואז נקרא רשע וכן צ"ל בהא דקאמר בסנהדרין (דף כ"ד) בלוה ברבית רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד אף דלוה בריבית אינו לוקה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה וא"כ פסולין משים חמס שרוצה ללות ובשביל הממון עושה איסור א"ו דרישא דקרא נקט ועיקר הכוונה לסיפא דקרא דבחמס נעשה רשע וכמו שכתבנו:

ונ"ל להביא ראי' להמהרי"ט דרשע דד"ק לא הוי רשע מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ט) ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ כו' ואין מקבלין ממנו עדות וכו', וי"א אף אין מכריזין על אבידתו. ות"ק זימנין דנפיק מיני' זרעא מעליא שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש ומאחר דע"ה נקרא רשע דד"ק אמאי אינו פסול לעדות אלא מדבריהם כמבואר בסי"ז הא מדאורייתא צריך להיות פסול דהוי רשע, א"ו דרשע דד"ק אינו פסול אלא מדרבנן. ולא מדאורייתא גם כן:

נתבאר בזה דרשע לא מיקרי אלא בר מלקות דהתורה קראו רשע והי' אם בן הכות הרשע וכל היכא דלא קראתו התורה רשע לא מיפסל מדאורייתא ובגונב ע"מ לשלם לא מקרי רשע אלא מדברי קבלה. ואינו פסול מדאורייתא. ולפי"ז צ"ל הא דכתב הרא"ש בפ"ק דב"מ (סי' ט"ו) וז"ל אבל ממון חברו דתפס אינש אע"ג דאפשר בחזרה דנקרא רשע אע"ג דדעתו לשלם דכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם. והוא חשוד ע"ז אע"ג דאפשר כחזרה פסול לעדות ולשבועה עכ"ל דזהו מדרבנן:

ולע"ד נראה כן דרשע דדברי קבלה אינו פסיל מדאורייתא מהא דכתיב (ביחזקאל י"ח) אשר לא טוב עשו בתוך עמיו ודרשו בפ"ד דשבועות זה הבא בהרשאה או הקונה שדה שיש עלי' עסוקין ואפ"ה קאי ע"ז הוא דצדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי' אלמא דמקרי רשע. והנה ודאי אין פסולין מדאורייתא וכן הא דדרשו בתענית (דף ז') כל אדם שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע כו' וזה ודאי אינו פסול מדאורייתא וש"מ דרשע דד"ק אינו פסול מדאורייתא לעדות. וכן הא דכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות מתנות עניים ה"ג) דאינו נותן צדקה נקרא רשע מהא דרחמי רשעים אכזרי. בודאי אינו פסול מדאורייתא:

ונראה לי הטעם לפי"מ דמבואר במ"ר פ' חקת תורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על בר ישראל שהוליד בן מארמית שנימול בשבת שמע ר' חגי שלח ואייתי' א"ל מנא לך הא א"ל מדכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם א"ל ארבעיני' דילקי כו' א"ל מן הקבלה את מלקיני כו' אלמא במידי דד"ק אין לוקין. והרי בפסולי עדות בעינן דוקא רשע שיהי' בן מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וא"כ בד"ק אפילו כתיב רשע כיון דאין לוקין לא הוי רשע לערות:

ומזה נ"ל ראי' למש"כ הר"ן פרק כלל גדול במעביר ד' אמות בר"ה דאין לוקין על הלכה למ"מ. מאחר דאין לוקין על ד"ק ובסנהדרין (דף כ"ב) אמרינן עד דאתא יחזקאל מאן אמרה. אלא גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקראי. וכיון דד"ק הם הלמ"מ ואין לוקין על ד"ק ש"מ דאין לוקין על הלמ"מ ג"כ. והא דמבואר ברא"ש פ"ג דסנהדרין (סי' י"ג) ונראה דהלכה כר"נ דהחשוד על העריות כשר לעדות דלא נחלק דב ששת בהדיא אלא כמתמי' על דבריו ארבעין בכתפי' וכשר מכשרת לי' ואין תימא כ"כ דלא מלקינן לי' אלא על לא טובה השמועה ופי' הפ"ח שאינו לאו דאורייתא אלא מדברי קבלה ע"כ אלמא דמשום ד"ק לא ניפסל ומשמע מזה דגם מדרבנן כשר. ובאמת פסיל מדרבנן מיהא כמוש"כ שם וצ"ל דעל לא טובה השמועה קילא משאר דברי קבלה. ולא החמירו לפסול לעדות בזה. ומעתה מה שתמה בשאילת יעב"ץ (שאלה קס"ו) על הד"מ שכתב דהבא עה"ג מיפסל רק מדרבנן דהוא אינו אלא מגזירת ב"ד דהל"מ דחייב מיתה וכן בקבלה בעזרא ומסיים ע"ז והל"מ וד"ק כד"ת דמי. דלפימ"ש הא ליתא והלמ"מ בעדות אינו אלא דרבנן: ונ"ל ראי' להר"ן ז"ל דאין לוקין על הלמ"מ מהא דאמרינן במועד קטן (דף ג') יכול ילקה על תוס' שביעית דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות כדבעינן למימר קמן וק"ל דלמאי הוצרך לומר דנפקא לי' מבחריש ובקציר תשבות. הא אף אי הוי הלמ"מ איכא למימר כן. ולמאי נפ"מ אמר כאן מהיכא נפקא ליה תוס' שביעית. אלא ודאי דאי הוי תוס' שביעית הלמ"מ לא שייך לומר יכול ילקה. דאין לוקין על הלמ"מ. לכן קאמר דנפקא לי' מבחריש ובקציר תשבות. וזה ברור. [ובירושלמי נזיר פ"ט ה"א אר"מ לוקין על הלכה וכו' עיי"ש] וכן מבואר בתוס' שבועות (דף ט"ז) בד"ה מה"מ דליכא מלקות על הלמ"מ עיי"ש. ובאהע"ז (סי' ו') בכהן שנשא גיורת להר"י והתוס' הוא משום זונה. ולהראב"ד הוא מד"ק ועיי"ש בב"ש נ"מ בספק. ולפימש"כ הוא לפסול לעדות ולהראב"ד אינו פסול אלא מדרבנן לבד:

ובזה נסתר מש"כ התוי"ט פ"נ דסוכה לתרץ קושיית התוס' בסוכה (דה ל') ל"ל לכם למעוטי גזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבורה. די"ל דמהב"ע לא ידעינן אלא מד"ק וצריך לימוד מדאורייתא ולהנ"ל י"ל דשפיר הקשו התוס' דהא ד"ק הוי הלמ"מ וא"כ מאחר דאיכא הילכתא קרא ל"ל וכדפריך כיוצא בזה בסוכה (דף כ"ח ודף כ"ד כן) ועפ"י דברינו הנ"ל יש לתמוה על האחרונים ז"ל שכתבו בהא דמכות (דף כ"א) יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וקחשיב נזיר וכהן. דאיך חייל איסור נזירות אאיסור כהונה למאי דמסיק שם (דף כ"ב) דהאי תנא כולל לית לי' ותי' דמיירי במדיר אביו את בנו בנזיר לכשיגדל חלו בב"א וסתרו תירץ זה מטעמם עיי"ש והלא בלא"ה א"א לומר כן דהא הא דמדיר את בנו אינו אלא הלכה כדאיתא בנזיר (דף כ"ח) ואיך קתני חייב הא אין לוקין על הלכה כמוש"כ:

ועוד נ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בבכורות (דף ט"ז) מניין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא ופריך חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה כו' ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא. דאי מקרא הו"א לרעיי' קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הו"א היכא דעבר ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו. הרי להדיא דהלמ"מ אינו אלא איסורא ולא לאו, וא"כ איצטריך קרא למלקות. וא"כ דאין בזה מלקות אין פסולו אלא מדרבנן. וכ"ה בירושלמי (פ"ט דנזיר ה"א) א"ר מנא לוקין על הלכה כו' ובנזיר מבואר (בדף כ"ה) דהלמ"מ קיל מעשה כדאמרינן שם אי מהלכתא הו"א הלכתא ואי אקרבי' לא ליחייב עליו ולא כלום קמ"ל דאי אקרבי' קאי עלי' בעשה וכיון דביארנו דבעשה אינו ניפסל מדאורייתא א"כ גם בהלמ"מ כן. ובטיו"ד (סי' רצ"ד) מבואר דספק הלמ"מ מותר כספק דרבנן וא"כ הרי הוא כדרבנן ולכן אינו פסול אלא מדרבנן:

וכ"ה בכסף משנה (פ"ב מה' שחיטה ה"ג) וז"ל וי"ל דלעולם אימא לך דחשב"ע מתסרי מדאורייתא וז"ש ודברים אלו כולם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני כמ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו ע"כ [אלא שבגוף דברי הכס"מ יש לומר דאין מוכרחים דמש"כ הרמב"ם ודברים אלו כולן דברי קבלה הן דקאי גם אמש"כ שם הלכה א' דחובע"ז ילפינן מכי ירחק ממך המקום וכו' כמוש"כ לקמן סי' רע"ו דבכמה דוכתי דרכו של הרמב"ם לכתוב דברי קבלה הן אף דיש סמך במקרא עיי"ש באריכות בזה וא"כ אינו הלל"מ לבד אלא הא דאין לוקין משום דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה בריחוק מקום ולא בקירוב מקום וכמ"ש המ"ל בפ"ד מה' יסודי התורה עיי"ש בזה:

ועי' רמב"ם (פ"ו מה' ביאת מקדש הלכה ח') לפיכך ערל שעבד חלל עבודתו ולוקה כזר שעבד ע"כ. וכתב הכסף משנה וז"ל ברייתא בס"פ הנשרפים (דף פ"ג) ערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה כו' ובגמ' ערל מנ"ל אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני. ופרש"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלי' ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפ"ב דזבחים עד דאתא יחזקאל מאן אמרה ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת לא לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמ' ועכ"ז רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר ע"כ. והוא תמוה כמו שביארתי דאין לוקין על הלל"מ וכמוש"כ הכס"מ בעצמו בפ"ב מה' שחיטה. אלא דדעת הרמב"ם הוא דמאחר דהלל"מ דאסיר בעבודה וא"כ הרי הוא כזר. וזר לוקה וזהו שכתב הרמב"ם כזר שעבר ואין צורך למש"כ הכסף משנה דרצה שיהא נרמז בתורה אלא דכתב זה להיות לוקה על זה גם כן:

התוס' במס' ע"ז ד' נ"ב בד"ה תנהו כ' דאיסור תקרובת עכו"ם גמרא גמירי לה ודוד אסמכינהו אקרא ולפי"ז דאינו אלא הלכה למשה מסיני אין לוקין על זה להר"ן הנ"ל דאין לוקין על הלל"מ. אך הרמב"ם בס' המצות קצ"ב וכן הרמב"ן שם כתבו דלוקין על זה וכ"ה ברמב"ם בפ"ז מה' ע"ז בזה ועי' תוס' ע"ז (ד' י"ב) דחקרו אי לוקין אשלא כדרך הנאתן בתקרובת ע"ז ואף דכתיב אכילה דברי קבלה הוא ע"ש בזה משמע דאיכא מלקות על זה ונ"מ לדידן בפסול לעדות אי הוי דאוריי' או דרבנן:

[ובכו"פ סי' פ"ז הקשה למה לי קרא בע"ז (דף כ"ט) לאסור יין נסך מישתו יין נסיכם ותקרובת עכו"ם מזבחי מתים ותיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה דאין לך תועבה יותר מזה ונשאר בצ"ע עיי"ש. ולהרמב"ם רמב"ן דלוקין על יין נסך ותקרובת עכו"ם מיושב בפשיטות דמלא תאכל כל תועבה אין לוקין על לאו שבכללות כמוש"כ המזרחי משא"כ השתא דילפי' מישתו יין נסכים ומזבחי מתים לוקין גם כן]:

ובספר דברי אמת בענין דברי סופרים כ' ראי' להרמב"ם מהא דמבואר בהוריות (דף י"א) דשותה יין נסך הוי מומר וא"כ פסול לעדות ובעדות אינו פסול אלא בלאו שיש בו מלקות ע"ש. ואין זה ראי' כלל דהרי התם בהלהכעיס מיירי ומבואר ברמב"ם דאסור להצילו דליכא בי' משום לא תעמד ע"ד רעך דאפיקורוס הוא וא"כ אינו בכלל אחיו כמבואר בע"ז (דף כ"ו) דלהכעיס לאו בכלל אחיך הוא וא"כ בלאו הכי פסיל לעדות משום דלאו אחיו הוא כמבואר בב"ק (דף פ"ח) דהיכא דלאו אחיך הוא פסול לעדות וע"כ מבואר בסי' זה דאפיקורוס פחות מעכו"ם ופסילים לעדות. ולהדיא מבואר בת"ש ופמ"ג יו"ד סי' ב' דלא בעינן לאו שיש בו מלקות בזה והוא מה"ט דכתיבנא בזה:

ולפי"ז יש לחקור בכהן שאכל נבלה אם פסיל לעדות לפי"מ דמבואר במנחות (דף מ"ה) נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים וכו' איצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו נבילה נמי אכלי קמ"ל וזהו חידש לן יחזקאל ועד דאתא יחזקאל לא ידענו אלא מהילכתא וכדאמרי' בסנהדרין (דף ס"ב) ועוד דוכתי עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא הילכתא ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא. וכיון דבכהנים לא הוי אלא הלל"מ ואין לוקין על הלל"מ וא"כ אינו פסול מדאורייתא אלא מדרבנן. ומסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ל דהילכתא הוא כמו גילוי מילתא דהכל בכלל לא תאכלו כל נבילה וא"כ גם הכהנים לוקין ע"ז ופסולין לעדות. וכיוצא בזה כ' הר"ן פ' כלל גדול במעביר ד"א בר"ה דמהלל"מ לא היו עונשין אלא מאחר דהוא בכלל הוצאה עונשין ע"ז. ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' בב"ק דף מ"א) ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתיב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה וק"ט דילמא איצטריך לכהנים דמהל"מ אין לוקין על נבילה. ואתא לא יאכל את בשרו לאסור לכהנים ולוקין גם כן. א"ו דבלא"ה לוקין על נבילה [אלא דבלא"ה ק"ל שם לר"י דס"ל ביומא (דף ל"ו) דנבילה הוי נל"ע. א"כ דילמא אתא לא יאכל את בשרו שיהא לוקה גם כן ומנ"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וצ"ל דהעיקר כתי' הש"ס דאת בשרו אע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור ובזה י"ל כמה קושיות ואין כאן מקומו בזה.]: וי"ל מהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן שבעה זכר למקדש ופריך למאן כו' אי לרבנן הלכתא גמירי לה. ומתרץ ערבה דל"ל עיקר מה"ת בגבולין לא עבדינן שבעה ואמאי לימא לרבנן ואפילו אי הלכתא גמירי לה מ"מ קיל מדאורייתא ומבואר מזה דהלמ"מ הוי שוה לדאורייתא. והא דפריך במועד קטן (דף ג') בתוס' שבועות דהלמ"מ מקראי נפקא מבחריש ובקציר תשבות ולא מתרץ דאיצטרך לעשה ג"כ. דזה אינו דא"כ הלכתא ל"ל משא"כ בנזיר שפיר איצטריך הלכתא לרעיי' כמבואר בבכורות (דף ט"ז) ובנזיר לא הובא הצריכותא וזה ברור:

הש"ך כתב דהא דעבר עבירה שיש בו מלקות פסיל לעדות לאו דוקא בהתרו. אלא אפילו לא התרו כל שיש על איסור זה מלקות אם הי' מתרין בו פסול לעדות וראי' לזה נ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) מומר להכעיס אביי אמר פסיל דהו"ל רשע ואל תשת רשע עד ורבא אמר כשר דרשע דחמס בעינן והרמב"ם (פ"י מהלכות עדות) כתב דחייבי מלקות פסולין משום אל תשת רשע עד ומי שמחויב מלקות נקרא רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וחייבי מיתה מדכתיב רשע למות ול"ל כ"ז ואמאי הי' הו"א דכשר תיפוק לי' דאינו אחיך מדאמרינן במס' מכות ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך מכלל דקודם לכן אינו אחיך. וכ"ש חייבי מיתות והוא כמו דאמרינן בחולין (דף מ"א) התרו בו מאי א"ל כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה. ומומר לאו אחיך הוא כמבואר ביו"ד סי' רנ"א ובב"ק (דף פ"ח) מבואר דאינו כשר לעדות אלא אם הוא אחיך מדפריך שם אלא מעתה לרבנן יהי' עבד כשר לעדות עד שקר ענה באחיו ע"ש א"ו דאפי' בלא התרו בו פסול לעדות ומשו"ה הוצרך לומר משום דהוי רשע דלרבא כשר דרשע דחמס בעינן אלא דלפי"ז י"ל מנלי' להרמב"ם דאפילו בלא התרו הוי רשע הא מהא דמייתי אם בן הכות הרשע ואשר הוא רשע למות אינו אלא בהתראה אבל שלא בהתראה לא הוי רשע:

ואפשר לומר דהא והי' אם בן הכות הרשע מוקי בריש מכות לעדים זוממין וקיי"ל דעדים זוממין אין צריכים התראה כמבואר בכתובות (דף ל"ג) אלמא דגם בלא התראה הוי רשע וא"כ כ"ש למחוייבי מיתות ב"ד ופירוש הרמב"ם כך הוא שכתב שם איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות שהרי התורה קורא למחוייב מלקות רשע שנאמר והי' אם בן הכות הרשע א"כ ממילא ידעינן גם בעלמא כן. והדר מסיים ואצ"ל מחוייב מיתות ב"ד שהוא פסול כאן כתב מחייבי מיתות ב"ד ולא כתב עבירה שחייבין עלי' מיתות ב"ד משום דאין זה ראי' מאשר הוא רשע למות בפ' מסעי דשם מיירי בהתראה גם כן לכך כתב ואצ"ל מחוייבי מיתות ב"ד באמת שהוא רשע משום שנאמר אשר הוא רשע למות וזה דמחוייבי מיתות ב"ד ולא התרו לא הוצרך לכותבו כלל דכ"ש הוא מחייבי מלקיות אלא דנקט מחוייבי מיתות ב"ד באמת משום דמצינו בהם רשע ג"כ:

אם עבר להכעיס זהו כאביי בפ' זה בורר דלא בעינן רשע דחמס. בתוס' בכורות (דף ל"ו) ורא"ש שם מבואר דאנן קיי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת והא דלהכעיס פסול לעדות הוא משום אל תשת רשע עד וא"כ בעינן דוקא שהוא מומר בדבר שיש בו מלקות משא"כ אם אין בו מלקות דאינו בכלל אשר הוא רשע למות אינו פסול אלא מדרבנן כמש"כ הרמ"א. וכן אם הוא להכעיס בעשה אינו נפסל וזהו כרשב"א בטור יו"ד (סימן ב') דמומר לדבר אחד אינו מומר לכה"ת. משא"כ לדעת הר"ן ביו"ד שם (ס"ה וסי' קנ"ח) דהוי מומר לכה"ת א"כ גם בעשה ולאו שאין בו מלקות פסול מדאורייתא דהוי כגוי וכל שמונח לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ולוקח האיסור הוי כגוי כמוש"כ הר"ן. ולדעת המג"א (בסי' ל"ט ס"ק ג') מבואר דזהו כשעושה כמה פעמים כן עיי"ש:

כתב הפמ"ג ביו"ד (סימן ב') ק"ל דכאן פסק המחבר בס"ב מומר להכעיס הוי מימר לכה"ת כדמוכח בדוכתי טובא בהר"מ ז"ל א"כ איך כתב בח"מ (סי' ל"ד ס"ב) עבר עבירה שיש בה מלקות בין להכעיס או לתיאבון פסול לעדות ואיך כללם יחד דלהכעיס אף שאין בו מלקות כמו מ"ע שופר סוכה תפילין וכדומה. דינו כע"ג ופסול מה"ת ע"כ. ודברי המחבר נכונים עפמש"כ הבכור שור במס' ע"ז (דף כ"ו) דלהכעיס דפליגי בסנהדרין (דף כ"ז) אי כשר לעדות. הוא היכא דאיכא איסורא והיתרא ולא קפיד בין האי להאי. אבל לא להכעיס גמור עיי"ש. וכ"כ בספר אמרות טהורות להרמ"ע מפאנו ז"ל. וא"כ המחבר דקאי לפסוק כאביי שם בסנהדרין דלהכעיס פסול לעדות הא מיירי בלא קפיד בין איסור להיתר ובזה ודאי בעינן שיש בו מלקות ג"כ. ובזה ניחא הא שהקשה הש"ך ביו"ד (סי' רנ"א ס"ק ב') על הסמ"ק שם:

שאין בו מלקות פסול מדרבנן כתב ב"י באהע"ז (סי' מ"ב) דהיכא דהוי התראת ספק דאינו לוקה אינו פסול לעדות עיי"ש [ובזה ניחא קושיית התיו"ט בפ"ת ברא"ש פ"ג דמכות שהקשה דלאיזה תכלית הביאו הרי"ף והרא"ש פלוגתא דקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו כיון דהאידנא אין נפ"מ למלקות. אבל להב"י ניחא כיון דמבואר בפ"ג דמכות (דף ט"ז) דהך פלוגתא תליא אם התראת ספק שמה התראה או לא. וא"כ שפיר נפ"מ לדינא דאי שמה התראה לוקה ופסול לעדות ואי לא שמה התראה אינו לוקה ואינו פסול לעדות]:

כתב האו"ת ואחריו הנתיבות דלאו הניתק לעשה כיון דמשכחת בביטלו נפסל לעדות אך במל"מ (פ"ד מהלכות עדות) מבואר דבלאו הניתק לעשה אינו פסול לעדות ולזה הסכים הקצוה"ח (סי' נ"ב). וניחא בזה קושיית התוי"ט הנ"ל לאיזה תכלית הביאו הרי"ף והרא"ש פלוגתא דקיימו ולא קיימו וכו' כיון דהאידנא אין נפ"מ למלקות. דנפ"מ לפסולי עדות דאי קיי"ל קיימו ולא קיימו תיכף כשלא קיים העשה פסול מדאורייתא. אבל אי קיי"ל כמ"ד ביטלו ולא ביטלו אינו נעשה פסול דאורייתא אלא כשביטלו ולא קודם לכן: ואין להביא ראי' לזה דאינו נפסל בלאו הניתק לעשה עד שיבטל העשה מהא דאמרינן בחולין (דף קמ"א) לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו הרי חזינן דכל כמה דלא ביטל לעשה לא עבר ללאו וע"כ אינו נפסל לעדות ג"כ. הא לאו מילתא היא דודאי תיכף כשנטל האם עבר ללאו. והא דקאמר כמה דלא ביטל העשה לא עבר ללאו היינו דלא עבר הלאו לגמרי וכן משמע מרש"י מכות (דף ט"ז) כשמבטל העשה אז הוא מבטל הלאו לגמרי דאז הוא גמר הלאו וא"כ עדיין איכא עשה ול"ת:

ולכאורה משמע כהמל"מ מהא דמבואר ביומא (דף פ"ה) דתשובה מכפרת על עשה ול"ת הניתק לעשה. אבל ל"ת גמורה לא. וא"כ לאו הניתק לעשה קיל דדמי לעשה. וכמו דבעשה אינו נפסל לעדות כן בל"ת הנל"ע אך בתוס' שבועות (דף י"ב) מבואר שם דעשה מוחלין מיד לגמרי. אבל לאו הנל"ע אין מוחלין לגמרי אלא מקילין עמו עיי"ש [וכן משמע מש"כ התוס' במס' מכות (דף י"ג) שהקשו כיון דאין לוקין על לאו הנל"ע למה ניכתב הלאו בתורה ותירצו דנכתבו לעונש יתירא עיי"ש. וקשה מאי מקשו הא איצטריך למיכתב להודיע האיסור. וצ"ל דקושייתם הוא למה ניכתב בלשון ל"ת ניכתוב בלשון עשה. ולזה תירצו דנכתב לעונש יתירא א"כ מבואר דאזהרת נל"ע חמיר מעשה וא"כ כיון דמשכחת מלקות בביטלו שפיר יש לומר דפסול לעדות גם כן ועיין ריטב"א ב"מ (דף ל"א) שכ' וז"ל א"נ דהאי לאו דשילוח הקן לא מקרי לאו. דלאו הנל"ע הוא ע"כ משמע מזה דאינו נפסל לעדות ג"כ אלא דבלא"ה תמוה דמסוגיא דחולין אינו מבואר כן:

ובספר יד המלך תירץ לקושיית המפרשים שהקשו למאי נפ"מ פלוגתא דב"ש וב"ה בריש ביצה אי חמץ בכזית או בככותבת דללקות אינו לוקה דלאו הניתק לעשה וחצי שיעור בלא"ה אסור מה"ת ולכן כתב דבלאו הניתק לעשה כיון דליכא הך טעמא כיון דחצי לאיצטרופי למלקות חצי שיעור מותר מה"ת והוא חמוה דהא התוס' כ' להדיא בשבת (ד' צ"א) דתרומה טמאה דאינו אלא בעשה חצי שיעור אסור מה"ת וא"כ כ"ש בלאו הניתק לעשה דחצי שיעור אסור מה"ת. ולבר מן דין הא כ' הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה) דאסור לגזול כל שהוא דין תורה ומבואר בסמ"ע (סי' שנ"ט) דהוא מטעם חצי שיעור דאסור מה"ת והרי גזל לאו הנל"ע הוא ואפי"ה חצי שיעור אסור מה"ת ולא מסתבר לחלק דגזל שאני דהוא בין אדם לחברו]:

(מבן המחבר ולפענ"ד יש לעיין בראי' זו. דהנה סברת יד המלך ע"כ הוא לאו דבעינן שיהי' חזי לאיצטרופי למלקות דוקא. אלא כוונתו דבעינן דבהצטרפות יבוא לאיזה חיוב כגון באוכל כזית נבילה דבאכילת חצי שיעור. דבהצטרפות עוד חצי שיעור יהי' בחיוב מלקות. אבל בב"י לא יבא גם בהצטרפות לשום חיוב כיון דנל"ע. אבל בגזל דאיכא חיוב תשלומין במקום מלקות להשיב את אשר גזל. שפיר שייך בזה חצי לאיצטרופי. ואם יגזול תיכף עוד חצי פטרוה ויהי' בהצטרפות פרוטה ויבא לחיוב תשלומין. א"כ אף דאין עליו חיוב תשלומין בגזל פחות משו"פ. אבל חשוב לענין איסור לגזול כבאיסור אכילה. בזה דחזי לאיצטרופי בגזילת עוד חצי פרוטה. וחשוב גם בגזילת פחות משו"פ לממון לענין דאסור לגזול כ"ש כבאכילת חצי שיעור איסור. אף דפחות משו"פ מחיל אינש. א"כ לא חזי לאיצטרופי. כיון דכבר מחל על חצי הפרוטה הראשונה שגזל, ואין כאן חיוב ממון נם בהצטרפות גזילת עוד חצי פרוטה. ובאמת בלא"ה יש לתמוה כן על הסמ"ע שפירש דעת הרמב"ם דאסור לגזול כ"ש ד"ת הוא משום דחזי לאיצטרופי הא כיון דפחות משו"פ מחיל אינש. א"כ לא חזי לאיצטרופי: ולפענ"ד י"ל הא דפחות משו"פ מחיל אינש זהו בגזל רק פחות משו"פ או בגזל מאחד אפי' כמה פעמים רק גזל בעתים רחוקים בזה י"ל דעל כל פחות משו"פ מחל. אבל לא בגזל תיכף עוד חצי פרוטה דאיכא בהצטרפות פרוטה בודאי אין דרך אינש למחול ע"ז. והאיך יעלה על הדעת לומר אם יבא אחד ויגזול מחברו כל היום פחות פחות משו"פ יהי' פטור מתשלומין בזה דעל כל פחות משו"פ מחיל אינש ובודאי אין דרך אינש למחול ע"ז וזה לא ניתן לומר כלל וכלל לחלק בגוזל פרוטה בב"א מגוזל פרוטה בלקיחת שתי פעמים ומה לי אם נוטל בב"א מבזה אח"ז כיון דנוטל תיכף עוד חצי פרוטה ושפיר שייך חזי לאיצטרופי בעוד חצי פרוטה באם יקח תיכף וזה פשוט וברור לפענ"ד. ועיקר חידושו של היד המלך קשה להבין דמה"ת נימא לחלה בזה כיון דחזי לאיצטרופי לאיסור לאו ג"כ. אמאי לא נימא כן. (ואין ת"י לעיין טעמו בזה)):

ועיין תוס' מכות (דף י"ד) בד"ה מלקות בחייבי כריתות ליכא שהקשו דא"כ ל"ל קרא. דהא קרבן לא בעי אזהרה ותירצו דניכתב לעונש יתירא מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הנל"ע ולהתומים והנתיבות הנ"ל הא שפיר יש נפ"מ בלאו הנל"ע דפסול לעדות [דאי הי' ניכתב בלשון עשה כמוש"נ התוס' כיוצא בזה שם (דף ו') בלא תחסום דהו"מ למיכתב האכל שור בדישו לא הי' פסול לעדות דאין בו מלקות] ויש לומר דלכאורה לאו הנל"ע הא לוקה למ"ד קיימו ולא קיימו כשלא קיים. ולמ"ד ביטלו ולא ביטלו כשמבטל העשה כמבואר במכות (דף ט"ז) וע"כ צ"ל דכתבו כן בלאו הניתק לתשלומין דלעולם ליכא ביטלו ולא ביטלו דאיכא בתשלומין כמבואר במכות שם (ד' ט"ז) דלא משכחת ביטלו ולא ביטלו במה דאיתא בתשלומין וא"כ ל"ל הלאו כלל כמו גזילה דכתיב העשה דוהשיב בלבד וע"ז שפיר כתבו דניכתב לעונש יתירא דבזה ליכא למימר דהנפ"מ שיהי' פסול לעדות דבדבר דאיכא חימוד ממון אף באינו אלא עשה לבד פסול כמו שכתב' לקמן ומצאתי כן בריטב"א פ"ב דר"ה באיסור שביעית דפסול מדאורייתא משום דאיכא חימוד ממון. עיי"ש:

ובקושיית תוס' במכות (דף י"ד) שהקשו בלאווין דאין לוקין ל"ל הלאו פי' דהי' סגי אם הוי כתיב העשה לבד לפימש"כ המפרשים דר"י דס"ל דסומא פטור מן המצות אינו אלא בעשה אבל בל"ת חייב א"כ איצטריך הלאו דנפ"מ לסומא דאסור וצ"ל דקושייתם לרבנן דר"י דס"ל דחייב בכל המצות שבתורה ולרבנן דר"י דס"ל בפסחים (דף כ"ז) דחמץ השבתתו בכל דבר אתי שפיר דליכא ביטלו ולא ביטלו כמוש"כ הגינת וורדים דאי זרקו לים או האכילו לכלבים זהו ביעורו. אבל יותר נ"ל כמוש"כ דקאי אלאוין דאיתנייהו בתשלומין, וכן צ"ל בהא שכתבו התוס' בכתובות (דף ל"ב) בד"ה א"כ ביטלת דלאו הנל"ע לאו בר מלקות הוא דקאי אלאוין דאיתנייהו בתשלומין. דשאר לאו הנל"ע בר מלקות הוא אי קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו וזה נכון:

ונ"ל ראי' לדברי המל"מ דלקמן (סי' צ"ז סעיף י"ד) כתב בשו"ע דאם אבד המשכון או נשרף לוקה. וצריך לומר דאף דהאידנא ליכא מלקות כתב זה דנפ"מ דפסול לעדות כמוש"כ מפרשי השו"ע כיוצא בזה בדוכתי טובא. והרי הא דאינו לוקה כשהמשכון בעין הוא משום דהוי לאו הנל"ע כמבואר בסמ"ע שם וא"כ ש"מ דבלאו הנל"ע לא הוי מיפסל לעדות דאי ס"ד דמיפסל לעדות בלאו הנל"ע א"כ בלא"ה פסול אפילו שהמשכון בעין ולמאי כתב דלוקה כשנאבד או נשרף ובשלמא להרמב"ם דדרכו למיכתב אף מה שאין נוהג האידנא ניחא אבל להשו"ע קשה למאי נפ"מ דלוקה. א"ו דבלאו הנל"ע אינו פסול לעדות ולכך כתב דלוקה להורות דפסול לעדות. ובריטב"א ב"מ (דף ל') כתב דלאו הנל"ע קיל דעשה דוחה לו"ע א"כ מבואר דקיל משאר ל"ת אך הריטב"א תמוה מסוגיא דחולין ואכמ"ל:

ולכאורה יש להביא ראי' להתומים דפליגי אביי ורבא באוכל נבלות אי פסול לעדות ולמה נקטו נבילה דלר' יוה"ג ביומא (דף ל"ו) הוי נל"ע ולא נקטו ל"ת אחרינא ואליבא דכו"ע א"ו דלאו הנל"ע פסול לעדות וא"כ אין נפ"מ בין הך ל"ת דנבלה לשאר ל"ת. אמנם אין זה ראי' דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל ביומא (דף ל"ו) דגם לר"י הגלילי הוי נבלה לאו הנל"ע וכן רבא בחולין (דף ק"א) מוקי הא דאר"י האוכל גיה"נ של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכמים אינם מחייבין אלא אחת דחכמים היינו ריה"ג דלית לי' כולל ואמאי לא קאמר כפשוטו דנבלה הוי לאו הנל"ע ולכך אינו חייב אלא אחת משום גיה"נ. א"ו דס"ל דגם לריה"ג לא הוי נבלה לאו הנל"ע ולכך נקטו נבלות משום דלדידהו גם נבלה אליבא דכו"ע כשאר ל"ת דעלמא:

ואם עבר על עשה כיון דאין בזה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן. ובס' חוט השני (סי' י"ח) כתב דלא מצינו שיהא נפסל כלל אם אינו עושה ציצית או אינו מניח תפילין וכשר לגמרי. ובנה"מ חילק בין שוא"ת אינו נפסל ובין קום ועשה נפסל ועיין רמב"ם (בפ"ו מה' סנהדרין ה"ז) כל הדן וכו' ה"ו רשע כו' שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ואפי"ה ה"ז רשע ואל תשת רשע עד מדרבנן לפחות והוא כהנה"מ בזה:

ולפע"ד נראה עפימש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהל' עדות ה"ב) איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות כו' ושם ה"ג עבר עבירה שחייבין עלי' מלקות הרי זה פסול מן התורה ואם הי' החיוב שבה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם ע"כ ומבואר דהא דה"ג הוא פירושא להא דה"ב שכ' שאין פסול אלא בעבירה שיש בה מלקות ומבאר דאם המלקות מה"ת פסול מה"ת ואם הי' החיוב שבה מדבריהם פי' החיוב מלקות מדבריהם דהיינו מ"מ פסול מדרבנן אבל היכא דאינו לוקה כלל אף לא מ"מ אינו פסול כלל אפילו מדרבנן כיון דעיקר רשע ידעינן מן והי' אם בן הכות הרשע ורבנן כעין דאורייתא תקון ואינו פסול אלא היכא דאיכא מ"מ והרי הרמב"ם בסה"מ כתב דעבר על עשה אין לוקין אפילו מ"מ וכ"כ הרשב"א בכתובות (דף פ"ו) והריב"ש (בסי' צ') וא"כ כיון דאפי' מ"מ ליכא לכן כשר:

והרי הרמב"ם (בפ"א מה' א"ב ה"ח) כתב הבא על אחת מחייבי לאוין במזיד הוא לוקה וכו'. והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מ"מ מדבריהם אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותו ב"ד מ"מ כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם ע"כ. א"כ מבואר דעל חייבי עשה בקום ועשה לוקין מ"מ. והמ"מ שם כ' וז"ל ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא שאם רצו ב"ד שיש שם מכין אותו מ"מ ובביאור אמרו במ"ע כגון סוכה איני עושה ולולב איני ניטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכ"כ הרדב"ז בתשובה (שני אלפים קכ"ו) להדיא דאיכא בעשה מ"מ עיי"ש בזה. ונראה דיצא לו כן מהא דיומא (דף פ"ז) לא' שאכלה פגי שביעית והתם אינו אלא עשה דלאכלה ולא להפסד וש"מ דלוקין מ"מ בקום ועשה וכמוש"כ הריב"ש (סי' פ"ה) דבלוקה מ"מ איירי התם. וכיון דנתבאר דחייב מ"מ על עשה אם עשה בקום ועשה לכן פסול לעדות בעבר על עשה בקום ועשה:

וכללו של דבר דאין פסול משום רשע דרבנן אלא באיכא מ"מ מדרבנן משא"כ בעשה דשוא"ת דליכא מ"מ כלל וזה ברור. וכן מבואר להדיא ברדב"ז בלשונות הרמב"ם ז"ל (סי' רכ"ט) שכתב להדיא דמשום תפילין וציצית אינו נפסל עיי"ש בזה. ומה"ט אף דגם בעשה נקרא רשע אם אינו מקיים. כמבואר בקידושין (דף ל"ג) אטו ברשיעי עסקינן שאינו רוצה לקיים והדרת. ושם כל שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע. אפי"ה כיון דאין לוקין ע"ז ליכא פסול ג"כ. ובתשב"ץ (ח"ג סי' ש"ט) ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפלה רשע הוא ופסול לעדות ואינו עולה למנין עשרה ע"כ וא"כ מכ"ש בדאורייתא. ואולי התשב"ץ מיירי בפורק עול לגמרי ממצות תפלה אבל בלא"ה אינו נפסל לעדות בזה. ובכתובות (דף ק"ה) לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אף דאינו אלא עשה מה אני בחנם אף אתם בחנם. ובד"ק אמת קנה ואל תמכור:

ונראה ראי' דבעבר על עשה בקום ועשה לוקה מ"מ דהא התוס' בשבועות (דף כ"ג) כתבו דעל חצי שיעור חל שבועה ולא על עשה וכן הוא ביו"ד (סי' רל"ח) וכיון דהרמב"ם בפ"א מה' חו"מ כתב דלוקה מ"מ על חצי שיעור כ"ש על עשה וכ"מ להדיא ברדב"ז (שאלה קכ"ו) דעשה חמיר מח"ש במ"מ במכ"ש עיי"ש:

ובזה י"ל הא דאיתא ביו"ד (סי' ס') בבהמה שאכלה כו מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנות נפשות דנפ"מ לענין פסול לעדות דמשים סכ"ג לא מיפסל אלא מדרבנן לפי"מ דמבואר לקמן (סי' תכ"ז) דבדבר שאין בו אלא משום סכ"נ משא"כ משום טריפה הי' פסיל מדאורייתא וזה נכון:

ומזה ראי' למש"כ המהרי"ט (סי' מ"ג) דרשע דד"ק לא חשיב רשע דלפי"מ שביארנו דאינו נפסל על עשה ואמאי הא אמרינן בקידושין (דף ל"ג) דמי שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע שנאמר וטוב לא יהי' לרשע אע"ג דאינו אלא עשה גרידא א"ו דרשע דר"ק לא הוי רשע שיהי' פסול לעדות ג"כ. וכמוש"ל:

וכן ראי' מהא דסנהדרין (דף כ"ו) אר"נ החשוד על העריות כשר לעדות כו' עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר ופי' הרא"ש והמרדכי דמיירי ביחוד בעלמא ושם הוא איסור עשה מכי יסיתך אחיך וכמוש"כ מהרי"ו בתשובה קכ"ח ומוכח דפסול מיהא מדרבנן בזה:

והנה מש"כ להוכיח מהרמב"ם דהל' סנהדרין הנ"ל דאינו נפסל אא"כ במידי דאיכא מ"מ ע"ז נראה דיצא לו כן מהא דסנהדרין הנ"ל אר"נ החשוד כו' עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר. ופרש"י דאיירי בלא התראה ומלקין משום אל בני כי לא טובה השמועה. והרא"ש פי' דמיירי בקול דעלמא וא"כ הא דמלקין אינו אלא מדרבנן ואפי"ה קאמר ארבעין בכתפי' וכשר. הא אי לא הי' מ"מ הי' כשר אלמא דבלא מ"מ כשר. ובאהע"ז בסי' מ"ב כ' הח"מ להדיא דחשוד עה"ע אין פסולו אלא מדרבנן. וכבר הביאו הפוסקים ראי' מכאן דמ"מ הוא בארבעים. וא"כ מבואר דדוקא אי איכא חיוב פסול לעדות ואי לא הוי' כשר. אמנם הרמב"ם (פכ"א מה' א"ב ה"ב) פי' החשוד על העריות שהוא חו"נ וכמוש"כ המ"מ שם ולוקה מדאורייתא וא"כ אין ראי' מכאן. אבל לשיטת רש"י יש ראי' מכאן:

ובלאו שאין בו מעשה אף דאינו לוקה איכא מכת מרדות משא"כ בעשה בשוא"ת וכמ"ש. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתבו התוס' בעירובין (דף צ"ו) בהא דהשמר בעשה עשה דאפילו לר' יוחנן דס"ל דהמניח חפילין לאחר שקיעת החמה איכא לאו מודה הוא שאם לא הניח ביום דאינו לוקה. דהשמר בעשה עשה. דומיא דפסח עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהא בלא הניח תפילין בלא"ה אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ וקיי"ל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ור' יוחנן גופי' ס"ל הכי בשבועות (דף כ"א). א"ו דמיירי לענין מכת מרדות. דמטעם עשה אף מ"מ ליכא. משא"כ מטעם לאו שאב"מ. וזה נכון וברור:

הפמ"ג כ' בפתיחה כוללת הא דמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ב) המניח חמץ ברשותו ולא ביערו אעפ"י שעבר בשני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה מעשה. מ"מ מלקין אותו מ"מ. א"כ ה"ה בעשה בשוא"ת דלוקין מ"מ [וכ"כ הפמ"ג בשושהע"מ כלל ט' עיי"ש בזה]. והא כתבנו דל"ת שאין בו מעשה חמיר מעשה וא"כ אין ראי' מזה ואדרבא הא ביארנו דאין מ"מ בזה ואין נפסל לעדות ג"כ:

וק"ל מהא דאמרינן בנזיר (דף כ"ג) ובהוריות (דף י') ארב"ח אר"י מאי דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחר אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד משמע דאי לא עביד פסת כלל נם ר"ל מודה דהוי רשע וא"כ בודאי פסול לעדות ג"כ. ואין לומר דשאני עשה דפסח דחמירא דאיכא כרת בלא עביד פסח כלל דמ"ש:

הש"ך (בסי' ע"ג) כתב דמכת מרדות לא בעי התראה. ונ"ל ראי' לזה מהא דקידושין (דף פ"א) מר זוטרא מותיב אפסרי' אכתפי' ומקרי אל בני. והרי פירש"י בשבועות (דף כ"א) דבהתראה צריך להתרות הלאו כמו לא תשא עיי"ש ובעת המלקות צריך לקרות אם לא תשמור כמבואר במכות (דף כ"ג) וא"כ כבר התרו בו משום אל בני. ואמאי קרי בעת המלקות אל בני. א"ו דאין צריך התראה. וקרי בעת המלקות. דזה אינו אלא בדרבנן לבד:

ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כתב התומים (סק"א ובסי' כ"ז) דפסול דהא דאין לוקין הוא משום חומרא. והפמ"ג דעתו דאף בלאו שניתן לאזהרת מיב"ד אינו פסול. בתוס' סנהדרין (דף מ"א) בד"ה א"נ שזינתה מקרובי' דא"כ מצי למימר לפוסלו לעדות באנו דבא על העריות פסיל לעדות עיי"ש. ועיין בת"ח שם והרי לאו שניתן לאזהרת מיב"ד הוא. ואין לוקין ואינו פסיל לעדות ומבואר דפסול לעדות אך י"ל כמוש"כ הרמב"ם (פ"י מה' עדות) דגזלן אעפ"י שאין לוקין פסול משום דהוי רשע דחמס. והרי התוס' כתבו לחד תירוצא בסנהדרין (דף ט') ד"ה לרצוני. דבא על עריות הוי כמו רשע דחמס. וא"כ שפיר פסול לעדות אף דאין לוקה. ובסנהדרין (דף פ"ו) כתבו התוס' בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה דהא מצי למימר לפוסלו לעדות באנו. עיי"ש והרי התם ג"כ לאו שניתן לאזהרת מיב"ד הוא ואין לוקין ואפי"ה פסול. וי"ל ג"כ דהוי רשע דחמס שגנבו את האדם. ובזה י"ל קושיית תוס' בסנהדרין (דף ס"ג) בד"ה משים דהוי לאו שבכללות תימא תיפוק לי' דהוי לאו שניתן לאזהרת מיב"ד. ולהנ"ל י"ל דלכך קאמר משום דהוי לאו שבכללות ולא קאמר משום לאי שניתן לאזהרת מיב"ד דאי משום לאו שניתן ואזהרת מיב"ד הי' פסול לעדות. לכך קאמר משום דהוי לאו שבכללות דאינו פסול לעדות:

ואפשר לומר דבר חדש. דע"כ לא אמרינן דלאו שבכללות אין לוקין עליו אלא בלאו שכולל כמה איסורים וא"כ מאחר דאינו לוקה אינו פסול לעדות. אבל היכא דהלאו כולל גם לאו שניתן לאזהרת מיב"ד דחמור הוא שפיר י"ל דפסיל. [ולהדיא מבואר בריב"ש (סי' רס"ה) דלאו שניתן לאזהרת מיב"ד פסול לעדות בהוכחשו ולבסוף הוזמו וי"ל בזה] וא"כ שפיר הקשו התוס' דמה בכך שהוא לאו שבכללות מ"מ מאחר דחמור הוא פסול ג"כ. ובזה מיושב קו' תוס' בסנהדרין (דף י') וב"ק (ד' ע"ג) ובמכות (דף ד') אהא דפריך ותיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין דה"ה דהומ"ל משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולהנ"ל ניחא דעדיפא מיני' נקט דמשום לאו שניתן לאזהרת מב"ד היו נפסלין מדאורייתא משא"כ השתא דהוי לאו שאב"מ אין נפסלין אלא מדרבנן ונ"מ באם לא הרשיעו דליכא מלקוח בזה כמבואר ברמב"ן בסנהדרין פ"ג וליכא אלא משום לא תענה דאין נפסלין אלא מדרבנן:

ובנוב"י מסתפק במחלל שבת בחצי שיעור אי אמרינן בזה חצי לאצטרופי בב' שבתות אי באמת מצטרף בב' שבתות. אלא דאין נפ"מ לדידן. עיי"ש ולהנ"ל שפיר יש נפ"מ דבח"ש אין פסול לעדות אלא מדרבנן וכשהוא מצטרף פסול מדאורייתא:

הפמ"ג בפתיחה כוללת ובשושה"ע (כלל ט') חקר וז"ל ואני מסופק עבר עבירה שיש בה מיתה שוגגין וגם הזיד מכת מרדות אם פטור ממכת מרדות כמו מלקות תורה עם מיתה שוגגין דפטור או דילמא מרדות תמור ולא פטר לי' מיתה שוגג. ונפ"מ לעדות דרבנן פסיל אם חייב מכת מרדות. גם בשל תורה צ"ע. די"ל כיון דבעצם חייב מלקות רק מיתה שוגג פוטר רשע הוא כמו בלא התרו דפסול ת"מ ל"ד וצ"ע עכ"ד והוא תמוה. דהא להדיא אמרינן בחולין (דף פ"א) אלא לפעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעכו"ם חייב כגון דאתרו בי' משום אותו ואת בנו ולא אתרו בי' משום עכו"ם וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' שחיטה ה"ז) ואם התרו אותו משום אותו ואת בנו ולא התרו משום עכו"ם לוקה ע"כ. אלמא דקי"ל חייבי מיתות שוגגין אינו פוטר ממלקות וה"ה למ"מ דכעין דאורייתא תיקנו וא"כ פשיטא דפסול לעדות ג"כ:

[וגם מש"כ לספק באם מ"מ פוטר מתשלומין נ"ל פשוט דפוטר מהא שכ' הרשב"ש תס"א בעדים שהעידו וחזרו והעידו דלוקין ומחייבין לשלם מדד"ג ואי דאין לוקה ומשלם. זה אינו. דהתשלומין על הגרמי. ומלקות על עדותן ע"ש. וכבר כ' בסי' זה דאין כאן מלקות דאורייתא אלא דרבנן. ומוכח דגם מ"מ פוטר מתשלומין. אלא שתירוצו צ"ע דע"כ לא אמרי' שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין אלא לר"מ אבל לחכמים לעולם אין לוקה ומשלם ויתבאר במ"א בזה]:

ומי שהרג בשוגג אם כשר לעדות, ומהא דאמרינן במכות (דף י"א) ואינו יוצא משם לא לעדות ממון וכו' אין ראי' די"ל דמיירי כשעשה תשובה בעיר מקלטו אבל כשלא עשה תשובה י"ל דפסול ונ"ל דפסיל מדרבנן עפי"מ דאמרינן במס' מכות (דף י') כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. במה הכתוב מדבר, בשני בנ"א שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד. לזה אין עדים. ולזה אין עדים. הקב"ה מזמנן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו והרגו וכו' ועפירש"י שפירש רשעים ההורג והנהרג אלמא דגם ההורג בשוגג נקרא רשע. וא"כ אל תשת רשע עד, ואף די"ל דרשע דד"ק לא מקרי רשע וכמוש"כ המהרי"ט וביארנו כן בכ"ד בזה הסימן. מ"מ פסול מדרבנן מיהא הוי:

שוב מצאתי בשבו"י (ת"ג סי' קמ"ז) שכ' דהרג בשוגג כשר. והביא ראי' מהא דאינו יוצא לא לעדות ממון. וזה אינו דהתם י"ל דמיירי כשעשה תשובה בעיר מקלטו אבל אם לא עשה תשובה דהוי רשע פסול לעדות מדרבנן מיהא. וכמוש"כ לעיל וע"כ מבואר באו"ח (סי' נ"ג) דש"ץ שהרג בשוגג ועשה תשובה כשר משום דבלא תשובה הוי רשע ופסול להיות ש"ץ ג"כ, ומההוא דמכות (דף ה') ועוד דוכתי טובא שהביא השבו"י שם דקאמר חייבי מלקיות מנלן אתיא רשע רשע. חייבו גלות מנין אתיא רוצח רוצח משמע דחייבי גלות לא הוי רשע אין זה ראי' כלל כמבואר:

והא שכ' הריטב"א במכות (דף י"ב) דבהרג בשוגג עושה מעשה עמך הוא. ואי הוי רשע אינו עושה מעשה עמך הוא כדמשמע מהגה' מיימ' (פ"ו מה' ממרים) דהא דאיצטריך קרא שלא ישמע לאביו לחלל את השבת הוא דלא נעשה רשע בזה. י"ל דהתם מדאורייתא עושה מעשה עמך הוא. משא"כ הכא בפסולי עדות מדרבנן מיהא פסול בזה. ואהא דמרשעים יצא רשע כתב דאין למדין מדברי הגדה. ועיין תוי"ט פ"ה דברכות. והפר"ח בס' מים חיים כתב. דלא כהתוי"ט דלא נאמר זה אלא דאין למדין מהגדה לפסוק כמו' אבל מידי דלא מתפרש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין מהגדה ג"כ. ובהא דפריך ביבמות (דף כ"ב) וחייב על מכתו וקללתו אמאי הא אינו עושה מעשה עמך הוא. דילמא מיירי בשוגג שנתחלף לו שהבן ממזר והוא עושה מעשה עמך הוא. וצ"ל דעדיפא מיני' קמשני דעשה תשובה ע"ז:

ומעתה אין אנו צריכים לספיקו של הפמ"ג הנ"ל אי חייבי מיתות שוגגין פוטרין ממכת מרדות. דזה אינו. דבלא"ה פסול מדרבנן משום חייבי מיתה דשוגג ג"כ:

נ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בזבחים (דף ז') עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתניא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו. אלא ש"מ דורון הוא. וקשה הא כל הקרבנות על שוגג הוא בא. וא"כ עולה י"ל ג"כ דבא על שוגג ולא שייך זבח רשעים תועבה. מאחר דבשוגג עשה אלא ש"מ דבשוגג הוי ג"כ רשע. וברמב"ן פ' ויקרא משמע דעולה מכפרת על עול"ת שניתק לעשה במזיד הוא מדכתיב ונרצה ושוגג א"צ ריצוי עיי"ש א"כ י"ל דבאמת שוגג א"צ כפרה וא"כ ראי' להרמב"ן מהסוגיא הנ"ל דמבואר להדיא כן. ומהאי סוגיא משמע דלא כהמפרשים דס"ל דבשוא"ת בעשה לא הוי רשע דאל"כ לא הוי מקשה מידי מהא דזבח רשעים תועבה. דהא עולה באה על עשה דשוא"ת כמו סוכה ותפילין כמוש"כ התוס' ביומא (דף ל"ו) וש"מ דזה הוי נמי רשע וזה תמוה שלא הביאו הך סוגיא כלל:

ולכאורה יש להביא ראי' דהוי רשע מהא דאמרינן בנזיר (דף כ"ג) מאי דכתיב כי ישרים דרכי ד' כו' לשני בנ"א שצלו את פסחיהן כו'. פסח מיהא קא עביד. אלא לשני בנ"א זה אשתו ואחותו עמו במטה וזה אשתו ואחותו עמו במטה לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו כו' אלמא דאף בשוגג הוי רשע. ואולי דעריות שאני. וראיתי לאורח מישור שכ' דלכך הוי רשע דמסתמא עשה תחילה עבירה והוי רשע מעיקרא. דהקב"ה אין מביא תקלה לצדיקים. וזה אינו דאל"כ מאי קאמרי התוס' בב"מ (דף ג') ושאר דוכתי בלא אכלתי חלב דאיך יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע והא הוי בלא"ה רשע דאי הוא צדיק לא הי' ניפסל באכילת שוגג ובאכילה הא כתבו התוס' בכמה דוכתי דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, א"ו דהא ליתא כי אף אי אינו צדיק מ"מ רשע לא הוי והוא מן הבינונים. והמהרש"א כתב דמיירי דנתכוין לאחותו ונזדמנה לו עיי"ש א"כ אין ראי' מזה: באחד שאכל כ"ש איסור. לפ"מ דקי"ל דח"ש אסור מן התורה אף דאינו לוקה פסיל מדרבנן. כן הי' נראה לכאירה. אך ברמב"ם (פ"א מה' חו"מ ה"ז) כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל. ואעפי"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מ"מ עכ"ל. וכתב הכס"מ ק"ל ל"ל פחות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן ונ"ל שלפי שבראש הבבא כתב אוכל מן החמץ כ"ש אסור מה"ת. ומשמע דאפילו כ"ש מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל. אתא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא. אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה. ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי וצ"ע עכ"ל. ונ"ל דס"ל דלפי שאמרו בגמ' ח"ש אסור מה"ת דוקא ח"ש דהיינו חצי זית בעינן ויצא לו כן מדאמרינן במנחות (דף נ"ח) ת"ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצת מניין ת"ל כל כו' מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית אני זית מניין ת"ל כל. ופרש"י מאי שיעורא דקאמר כולו ומקצתו ע"כ. וע"ז קאמר דמקצת הוא חצי זית. אלמא דשיעור מקצת דמרבינן בהקטרה מכל הוא חצי זית. וה"נ חצי שיעור דמרבינן מכל חלב הוא מחצית ואינו לוקה מ"מ אלא בפחות מכזית שיהא קרוב להנאה קצת אבל כ"ש שאין נהנה כלל אין מכין איתו מ"מ. וא"כ אינו פסול אפי' מדרבנן ולפ"מ שביארנו בכמה דוכתי בסימן זה דאינו פסול אפילו מדבריהם אלא במקום דאיכא מ"מ. אלא דמסתימת הפוסקים לא משמע כהכס"מ לחלק בחצי שיעור בין כל שהוא ובין כחצי זית ויתבאר במ"א בזה. ועיין רש"י יומא (דף ע"ג) בד"ה חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור כו'. א"כ ש"מ דלא כהכס"מ בזה. וכן מבואר בתוס' פסחים (ד' מ"ד) דחצי זית לאו דוקא אלא מקצת ג"כ. עיי"ש:

ובאחד שאכל כזית ספק חלב ספק שומן. אי הוי פסול דאורייתא או דרבנן או כשר לגמרי. ולהרמב"ם דס"ל כל הספיקות מה"ת מותר וחכמים הוא דאסרום לא הוי אלא פסול מדרבנן. ולהראשונים דס"ל דמדאורייתא לחומרא הוי פסול מדאורייתא. אף דמספיקא לא מלקינן לי' ואנן בר מלקות בעינן מ"מ העבירה יש בו מלקות וספיקו לחומרא, אמנם זה אינו דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ואמרינן דהיתרא אכל וכשר לגמרי כמו בהא דסכ"ג דאם לא ידעינן אם הי' קודם או אח"כ דמוקמינן לי' אחזקתו אמנם בסד"ד אם החתיכה אסורה או מותרות אז גם להרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת. הכא אזלינן לחומרא מדאורייתא לפמש"כ המפרשים דבאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא. והרי כתב בח"ש דסד"ד הוי כמו איקבע איסורא. ולאוקמי אחזקה ג"כ לא שייך בספיקא דדינא דבשביל חזקה לא ישתנה הדין כמבואר בפוסקים אחרונים בזה. וכ"כ להדיא במל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה) דבסד"ד פסול. ולא מוקמינן לי' אחזקי':

ובש"ך יו"ד (סי' ט"ז ס"ק י"ז) כ' ונפ"מ לדידן אי לוקין בפסול לעדות מה"ת עיי"ש ובהגהות רעק"א ז"ל חולק ע"ז דאפילו אי הוי ספקי פסול כמו בפסק חלב דפסול מספק עיי"ש. והנה הש"ך שכ' דפסול מספק ודאי כן. דהתם בספיקא דדינא איירי. אבל מש"כ באכל ספק חלב צריך להיות כשר דאוקי אחזקי' ואולי ספק תלב מספיקא דדינא קאמר. אבל יש לתרץ בפשיטות דאף לפ"מ שביארנו דבסד"ד פסול מ"מ אינו אלא פסול מספק ואם לא מהני עדותן להוציא ממון אבל להחזיק ודאי מהני ואם תפס בעדים לא מפקינן מיני' וא"כ שפיר יש נפ"מ במה שכ' הש"ך שם דנפ"מ בפסול לעדות אי ודאי לוקה. משא"כ בספק. דהא נפ"מ להחזיק ולתפיסה. דבידאי לא מהני. ובספק מהני. ודברי הש"ך נכונים בזה. אמנם מצאתי להשע"מ (סי' ל"ד) שלא ברירא הך מילתא בספק פסול אי מהני להחזיק די"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי: ועוד נבאר מה דיש להסתפק במי שהי' לו ספק בחתיכה אי חלב או שומן ואכל מספיקא ואח"כ נודע לו שהוא ודאי חלב אי הוי כשגגה ומביא קרבן ע"ז דשב מידיעתו הוא. דאי הוי ידע שהוא ודאי חלב. לא הי' אוכל או דזה לא מיחשב שגגה ואינו מביא קרבן. והנה באשם תלוי אינו מביא אלא במסתפק לאחר שאכל. אבל אי מספקא לי' מעיקרא אינו מביא אשם תלוי. כמבואר ברש"י בכריתות (דף י"ז) וברע"ב שם. וכן מוכח מהא דאיתא שם (דף י"ח) אכל את הראשונה בשוגג והשני' במזיד חייב. ופירש"י שידע שהוא ספק וחייב אקמייתא. והרי הרמב"ם (בפ"ח מהל' שגגות) כ' כל שחייב חטאת חייב אשם תלוי בספק. וא"כ ש"מ דאם מספקא לי' מעיקרא פטור מחטאת דאי הוי חייב גם באשם תלוי הוי חייב:

אמנם בפסחים (דף ע"ב) כתבו התוס' להדיא דבמספקא לי' אי נדה אי לא חייב חטאת. אלמא דזה מיחשב לשגגה. ולדידהו גם באשם תלוי חייב אף במספקא לי' מעיקרא וכמוש"כ השיטה בכתובות (דף כ"ב) ומהתוס' הנ"ל ראי' לזה. וכיון דזה מיחשב לשגגה. הרי כתב השבו"י (ח"ג סי' קמ"ז) דבשוגג לא הוי רשע וכשר לעדות. אך לפמש"כ. דלא ברירא לי הר מילתא דשבו"י ועכ"פ מדרבנן י"ל דפסול ולרש"י מבואר דזה לא נחשב לשגגה א"כ עכ"פ פסיל מדרבנן מיהא הוי:

ואף די"ל דהעיקר כדברי השבו"י דבשוגג כשר אפילו מדרבנן לפ"מ דביארנו לעיל דבאיסור דרבנן צריך שידע שהעושה דבר זה פסול לעדות. ומעתה אפילו אי הוי רשע מאחר דבשוגג עשה לא ידע שנפסל בזה. ועוד לפ"מ דכתבו הפוסקים דבשוגג לא שייך אין אדם משים עצמו רשע כמבואר בנ"י פ"ח דב"ב ובתוס' ב"מ (דף ג') ובכריתות (דף י"ב) ובקידושין (דף נ') ואי הוי רשע דרבנן נם במזיד הי' משום עצמו רשע כמוש"כ היש"ש בפ"ת דב"ק (סי' כ"ג) דבעבד איסור ואיתרע חזקת כשרותו אדם משים עצמו רשע ועיין או"ח סי' זה שכתב בשם הפ"מ דאפילו באיסור דרבנן איתרע חזקת כשרות וכ"כ במנחת יעקב א"ו דבשוגג לא הוי רשע כלל. וע"כ מסוגיא דמכות (דף י') מרשעים יצא רשע שכתבנו להוכיח דבשוגג הוי רשע אין למדין דדבר שהוא מהסברא אין למדין מאגדה היפוך הסברא. וע"כ אפילו בדרבנן כשר. וגם אפשר לומר דהא דמכות דבשוגג הוי רשע רוצח שאני. אבל בעלמא בשוגג לא הוי רשע. ובזה אפשר לתרץ קושיית מהרש"א במכות (דף ב') אהא שהקשו תוס' דאיך יכולין עדים לחייב גלות הי' יכול לומר מזיד הייתי. והק' המהרש"א הא אין אדם מע"ר. ולפי היש"ש הנ"ל דאם הוא בלא"ה רשע דאיתרע חזקת כשרותי' אדם מע"ר. וכאן דאף בשוגג הוי רשע א"כ שפיר יכול לומר מזיד הייתי ולא שייך א"א מע"ר בזה:

ועיין במכות (דף י') תלמיד שגלה הרב גולה מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון ופירש"י שלא יביאוהו עינו יו לידי הריגה בשוגג דאמרינן לקמן שאינו מצוי אלא ברשעים ע"כ. וא"כ שפיר אמרינן אדם משים עצמו רשע בזה:

ועיין בש"ג פ"ק דב"מ בסוגיא דשבת שכתב וז"ל ועוד צ"ע אם לגבי פסלות דגזלן פסלינן שוגג וכו' ע"כ. ואפשר דחק. אי הוי פסול מדרבנן דמדאורייתא מסתבר שיהא כשר. מ"מ מאחר דספק הוא אם זה נחשב לשגגה פסול מדרבנן מיהא הוי בזה:

גם בהא דמצינו דבר חדש בתוס' פסחים (דף ע"ב) במסתפק לי' מעיקרא חייב קרבן הוא לר' יוחנן לשיטתו בשבת (דף ס"ט) דס"ל דחיוב קרבן הוא כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו וא"כ גם זה נחשב לשגגה ששגג בספיקו מותר. אבל לענין עדות כיון שידע והודיעו לו שהוא איסור פסיל מספק בזה. אמנם התוס' בכריתות (דף י"ז) בד"ה ספק אכלו וכו' כתבו וז"ל מיירי בשעה שאכל הי' סבור שהוא שומן דאי הי' יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו ע"כ. וא"כ ה"ה לקרבן ודאי. וא"כ הרי זה לא כמוש"כ בפסחים דכאן כתבו דלאו שב מידיעתו הוא וא"כ אינו חייב קרבן ודאי ג"כ:

ומש"כ בשושהע"מ (כלל ט') במי שהי' סבור שהוא חלב ואח"כ נודע שהוא שומן. דלהרמב"ם (פי"ג מה' נדרים) בנדרה ולא ידעה שהיפר לה בעלה דאיכא פסול מדרבנן. אך להתוס' בנדרים (דף כ"א) שהביאם המל"מ שם דליכא מ"מ גם מדרבנן כשר עיי"ש. ועיין בפסקי תוס' מו"ק (סי' נ"א) שכ' וז"ל דכר שהוא מותר והעושהו סבור שהוא אסור ואפי"ה עושהו מקרי עבריין ע"כ והוא דבמו"ק (דף י"ב) אמרינן ר"י נשיאה נפק בחומרתא וכו' שמע ר' אמי איקפד. והקשו בתוס' שבת (דף מ"ו) ובעירובין (דף ס"ט) מהא דאמרינן בעירובין שם. ההוא דנפיק בחומרתא דמדושא כיון דחזי' לר"י נשיאה כסיי' וא"ת הא ר"י נשיאה גופי' נפק בחומרתא דמדושא ותי' שם כמה תירוצים והפסקי תוס' תי' דהתם דחזי' לר"י נשיאה וכסיי' הרי דהי' סבור שהוא אסור ואפי"ה נפיק. אף דבאמת מותר. ע"כ אמר כגון זה מבטל רשות לר"י. אבל באמת מעיד והתוס' שלא תירצו כן לשיטתייהו אזלי דס"ל דאינו עושה איסור כלל דבלא"ה מבטל רשות:

סעיף ג:

היתה העבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן הנה הרשב"א בשבועות (דף ל"א) כתב דבפסולי עדות מדרבנן מהני עדותן. דאי תפס לא מפקינן מיני'. וז"ל שם. אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי. ורבנן הוא דפסלוהו. ותמי' לי' מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפי' יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו. ומתוך הדחק י"ל דמשתק בקוביא ופסולין דרבנן אעפ"י שאינן יכולין להוציא ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס ואפי' בעדים לא מפקינן מיני'. ומההיא שמעינן להאי. וא"נ אפשר כו' עכ"ל אלמא דפסולי דרבנן מהני עדותן דאי תפס בעדים לא מפקינן מיני':

והנה בב"ב (דף קס"ה) אמרינן ואלא קשי' מתניתין (גט פשוט עדיו ב' ומקושר ג') הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחר בפשוט מה התם פסול דאורייתא אף ה"נ פסול מדאורייתא. וכתב הרא"ש וז"ל וכתב רב אתא משבתא דאפי' תפס מפקינן מיני'. עכ"ל וכ"ה בבעה"ת (שער ט' ח"ג) ואפי' תפס במאי דכתיב בשטרא מפקינן מיני. הואיל וכפר בו לוה וטוען דלא מחייב לי' מידי ע"כ משמע להדיא דאי עד אחד בשטר לא הי' אלא פסול דרבנן הי' מהני תפיסה והוא להדיא כהרשב"א ז"ל דהיכא דאין פסולו אלא מדרבנן מהני תפיסה בעדים. וכבר ביארנו בזה לעיל (בסי' כ"ח):

אלא דקשה לי ע"ז מהא דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) ובר"ה (דף כ"ב) זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה. ובפסולי דרבנן קאי התם. והשתא אי ס"ד דפסולי דרבנן מועיל עדותן לענין תפיסה. א"כ אין זה כללא דכל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה דהא איכא נפ"מ לענין תפיסה דאין עדות אשה כשרה, ועדות פסולי דרבנן כשרה. א"ו דגם עדות פסולי דרבנן לא הני לתפיסה. והנה לסברת הרשב"א דמועיל לתפיסה כ"ש דעדותן מועיל להחזיק לפטור הנתבע. וראיתי להטו"א בר"ה דף כ"ב) שכתב לדבר פשוט דאין עדות פסולי דרבנן מועיל להחזיק ג"כ. היפוך דעת הרשב"א ז"ל. אך הטו"א כתב שם נהי דלא מועיל עדותן לפטור הנתבע דבממון הפקר ב"ד הפקר וכיון דפסלינהו רבנן אף להחזיק אין נאמנין. אבל נאמנין להציל. כגון ב' אומרים הרג ושני פסולי דרבנן אומרים לא הרג דמהני עדותן שלא יהרג. והקשה הא איכא עדות בדיני נפשות להקל ולהציל דאשה אינה כשרה לה ואלו כשרין ונשאר בקושיא [עיי"ש שכ' וי"ל בדוחק] ואולי י"ל קצת דלא תנא זה הכלל באופן זה לענין תפיסה להציל או להחזיק את הנדון ולא מיירי אלא בעדות מעליא שאין האשה כשרה אף הן אינן כשרין לה. והרי ביארנו דדעת הראשונים ז"ל אינו כן דס"ל דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וכ"ש דמועיל עדותן להחזיק:

רמ"א וי"א בדבר מדבריהם בעינן שעבר עבירה משום חימוד ממון בסנהדרין (דף כ"ו) הנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת שמתינוהו רב פפא ופסלינוהו לעדות. ופירש"י ופסלינוהו לעדות דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס עכ"ל. ומדקדקין ע"ז הא דלקמן שם (דף כ"ז) איפסקא הילכתא כאביי דלא בעינן רשע דחמס. ותירצתי עפמש"כ הרמב"ן והרשב"א דכל צורכי מת הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. וביאר הרשב"א בשבת פרק האורג דהא דאמרינן בכמה דוכתי דאין קבורת מ"מ דוחה שבת. הוא אינו אלא לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. אבל לר"ש מותר דבר תורה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וא"כ אינו אלא איסורא דרבנן וכמו דקאמר להדיא בשבת (דף צ"ד) דלר"ש איסורא דרבנן מיהא איכא. וא"כ לא מיבעיא אי ס"ל לרש"י כהפוסקים שפסקו הילכתא כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור וא"כ לא עבוד הני קבוראי אלא איסורא דרבנן. ובאיסורא דרבנן בעינן חימוד ממון. לכך שפיר פירש"י משום חימוד ממון. אלא גם אי ס"ל דאין הלכה כר"ש. מ"מ הא הב"י באו"ח (סי' תצ"ו) כתב דהשמתא דר"פ הי' על שעברו איסור דרבנן עיי"ש ולכן שפיר פירש משום חימוד ממון דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון וא"ש:

וכן משמע דס"ל לרש"י כן מהא שפירש בסנהדרין (דף כ"ה) ד"ה סוף ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון עכ"ל ועיי"ש (דף כ"ו) בד"ה אוכלי ד"א והחשוד דמשמע נמי כן. וכ"כ בט"ז. והנה בר"ה (דף כ"ב) תנן אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. ופירש"י בד"ה וסוחרי שביעית. ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממין חשודים להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד. ועבדים פסולין מדאורייתא הוא ק"ו מאשה כדאמר בב"ק עכ"ל. והוא תמוה לכאורה שכ' דלא כהילכתא דזה אינו אלא לרבא ואנן קיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכבר הקשה הטו"א כן. ולהנ"ל ניחא לפ"מ שביארתי דס"ל לרש"י כדעת הי"א דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון. והרי התוס' בר"ה שם ד"ה ואלו הן הפסולין דבגמ' משמע שכל הפסולין במתניתין דרבנן דאמר עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ולכך שפיר הוכרח לפרש משום חימוד ממון והא דכתב רש"י דסוחרי שביעית עושין סחורה בפירות שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ומשמע דס"ל דמיירי בשביעית דאורייתא ולא בשביעית בזמה"ז דרבנן. אין זה ראי' דהכי כוונתו לפרש היכן מצינו אסור בפירות שביעית. ולזה כתב משום לאכלה ולא לסחורה. אבל לעולם המתניתין מיירי בשביעית דרבנן וכפי' התוס' שם. וכן משמע מלשון רש"י שהעתקנו לעיל דס"ל דמתניתין איירי בפסולי דרבנן שכ' ועבדים פסולין דאוריי' משמע הא אינך פסולין כגון מלוי ברבית וסוחרי שביעית פסולין מדרבנן וכן פירש"י בעירובין (דף פ"ב) בשביעית דהוא משום חימוד ממון ומטעם הנ"ל דבפסולי דרבנן בעינן חימוד ממון גם כן:

אך בסנהדרין (דף כ"ד) כ' רש"י בסוחרי שביעית דהואיל דחימוד ממון מעבירו על ד"ת הוי לי' כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע עכ"ל. הרי להדיא שפירש בשביעית דאורייתא. ואפי"ה לא פסל לי' אלא משום חימוד ממון. וקשה דזהו דלא כהילכתא דקיי"ל כאביי דלא בעינן חימוד ממון בפסול דאורייתא. ואפ"ל כיון דקי"ל בס"ב עבר עבירה שאין בה מלקות אינו אלא פסול דרבנן וכיון דאיסורא דשביעית אינו אלא לאו הבאה מכלל עשה ואינו לוקה לא הוי אלא פסול דרבנן ומשום חימוד ממון נעשה פסול דאורייתא:

ובמס' שבועות (דף מ"ה) תנן הי' אחד מהן משחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וקאמר שם (בדף מ"ז) דזהו פסולי דרבנן. הרי להדיא דסוחרי שביעית פסולין דרבנן ועכצ"ל כמוש"כ בזה. וכ"כ מהרי"ט חאהע"ז (סי' מ"ג) דבאיסור דאורייתא וחימוד ממון פסול מדאורייתא ג"כ:

והנה דעת הרמב"ם ז"ל שהעובר על דברי חכמים עובר על לאו דלא תסור ודעת הרמב"ן ז"ל שאין בכלל לאו דלא תסור אלא מה שאמרו בפי' התורה כגון דברים הנדרשים בי"ג מדות וכיוצא בזה. אבל דברי חכמים אינן נכללין בכלל לאו זה. וקשה להרמב"ם אמאי משחק בקוביא וכדומה אינו אלא פסיל דרבנן הא עברי על לא תסור ואיכא משום אל תשת רשע עד. ומצאתי לזהר הרקיע שתמה כן על הרמב"ם ז"ל וסבור הייתי לומר כיון דלא תסור הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו אינו פסול מדאורייתא. אבל לפ"מ שביארנו דגם היכא דליכא מלקות כיון דהוא איסור תורה וחימוד ממון הוי רשע דחמס הדרא קושיא לדוכתא דמשחק בקוביא וכדומה דאיכא חימוד ממון יהא פסול מדאורייתא. ומשמע מזה כהפמ"ג בפתיחה כוללת דגם הרמב"ם ז"ל לא אמר כן אלא במצוה כמו מגילה וחנוכה אבל לא בסייג:

העולה מזה דבחייבי מלקיות דהוא רשע נעשה פסול דאורייתא. ובאיסור תורה ואין בו מלקות ויש בו חימוד ממון פסול דאורייתא משום חמס. ואם הוא איסור דרבנן. לא מיפסל גם מדרבנן אלא בדאיכא חימוד ממון אז נעשה פסול דרבנן:

באו"ת סי' זה כתב ובועלי גוי'. פסילים ג"כ מדרבנן סמ"ע ואם בפרהסי' או לקחה דרך אישות פסול מה"ת דעבר על לאו דלא תתחתן בם עכ"ל ולא ידענא מה שייך בפרהסי' לא תתחתן בם, הא מסקינן בפ"ב דמס' עכו"ם (דף ל"ו) דלא תתחתן בם אינו אלא דרך אישות אבל זונה הוא הלכה למשה מסיני. ואולי איזה חסרון יש כאן (וכבר כתבתי לעיל דמהלל"מ אינו נפסל אלא מדרבנן] ובפסקי תוס' קידושין (סי' ל"ח) הבאה על הכותית אפי' פנוי' אית בה עשה דאורייתא ודוקא בצנעא אבל בפרהסי' קנאין פוגעין בו ע"כ. ולא ידענא מאי עשה דאורייתא אית בי' בפנוי' ובצנעא. והתוס' בקידושין (דף כ"א) כ' דאיתא עשה באית לה בעל ולא בפנוי' ואולי ט"ס יש כאן ואפשר לומר דאית בי' עשה עפ"מ שכתבו התוס' לקמן (דף ע"ה) שם דאיסור ביאה בעכו"ם הבא על ב"י היא משום הוציאוה ותשרף דבית דינו של שם דהוי עשה כמוש"כ שם. וא"כ י"ל דה"ה איפכא בישראל בכותית. אבל אין זה במשמע של פסקי התוס' דלקח דבריו מהתוס' שם (דף כ"א) ואין זה ענין לכאן. ובפסקי תוס' יבמות (דף ע"ו) שנדפס כעת. כתבו בהיפוך דבצנעא קנאין פוגעין בו ולא בפרהסי' ואולי ט"ס יש שם בזה:

סעיף ה':

העובר על השבועה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון וביטוי פסול. והוא מהברייתא דסנהדרין (דף כ"ז) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד. אלו הגזלנין ומועלי בשבועות. והא דקאמר שם מאי לאו אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא ולא קאמר גם ביטוי. דלא בעי אלא שיש בהן מלקות או חמס דומיא דנבלות משא"כ ביטוי דאיכא גם קרבן והשו"ע והרמב"ם נקטי האמת דפסולין גם בשבועת ביטוי. אלא דצ"ע דלקמן (סי' צ"ב) בחשוד על השבועה נקט שבועת הפקדון ושבועת העדות ושבועת שוא וביטוי ואמאי לא נקט גם הכא שבועת העדות ושבועת הפקדון. וכמו כן י"ל על הרמב"ם בה' טוען ונטען בחשוד על השבועה כ' גם שבועת העדות ושבוה"פ ובה' עדות לא כתב כן. לכן ברור דשבועת הערות ושבועת הפקדון לא נפסל לעדות דבשבועות (דף ל"ז) איבעיא אי איכא מלקות בשבועת הפקדון ופסק הרמב"ם בפ"ז מה' שבועות דאינו לוקה ובלח"מ שם תמה הא הוי בעיא דלא איפשטא. אמנם י"ל דדעת הרמב"ם דאינו לוקה הוא מהתוספתא פ"ד דשביעות חומר בשבועת ביטוי וכו' וחייבין על זדונו מכות וכו' משא"כ בשבועת הפקדון וכן בשבועת העדות מבואר בתוספתא פ"ד שם דאינו לוקה. דקתני התם שבועת ביטוי וכו' וחייבין על זדונו מכות. משא"כ בשבועת העדות ועיין רש"י ותוס' בשבועות (דף ל"ז) דלא שייך בשבועת העדות עיי"ש ומאחר דאינו לוקה אינו נפסל לעדות ג"כ. ובשלמא בשבועת הפקדון איכא למימר דנפסל משום רשע דחמס. והוא בכלל שכ' אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון. דהוי רשע דחמס. אבל שבועת דות אינו נפסל דלא היי רשע דחמס. ואין לוקה ואינו פסול אלא מדרבנן וכן מצאתי בשו"ת תפארת צבי שכ' דבשבועת עדות אינו נפסל לעדות. ולשבועה פסול דהוי חשוד לאותו דבר ולפמש"כ תוס' בב"ק (דף ק"ח) דהחשוד אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן אין נפ"מ בין שבועה לעדות דגם לעדות פסול מדרבנן. וזהו שכ' התוס' בב"מ (דף ה') דכל הפסול לשבועה פסול לעדות. ואין נפ"מ אלא להסוברים דחשוד לשבועה פסול לשבועה מדאורייתא ג"כ. שוב ראיתי בתומים (סי' צ"ב) סק"ב שכ' דבשבועת העדות דמפסיד ממון הוי כמו רשע דחמס או דקרבן במקום מלקות קאי. אלא דהק' ע"ז דהרמב"ם כללא כייל כל שיש בו מלקות עיי"ש. אבל יעוין בפירוש המשנה פ"נ דסנהדרין שכ' דאיכא מעט היוצא מהכא עיי"ש:

בנ"י פז"ב כ' אהא דשבועת שוא דפסלו משים דרשע הוא. ומסיים וז"ל אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר ואפי' אשה ליכא למיפסלי' ע"כ. וכ' הנתה"מ לקמן (סי' מ"ו) דלא קי"ל כהנ"י בזה. כמבואר באהע"ז (סי' מ"ז) דכל פסול דאורייתא פסיל לעדות אשה ע"כ. והוא תמוה דהא מבואר להדיא ביו"ד (סי' קכ"ז) דפסולי עדות מהימני באיסורין וזה כ' גם הנ"י. והנתיבות בספרו קהלת יעקב תמה ג"כ מהא דנ"י אהא דאהע"ז הנ"ל. והכלל שהוא מפרש דהנ"י מיירי בעדות אשה וכמוש"כ גם הקצוה"ח (בסי' מ"ו) דרשע דאינו חמס כשר בעדות אשה. וזה אינו כל רשע דאורייתא פסול. אבל הנ"י מיירי באיסורין לבד וזה פשוט. ומיושב ג"כ מה שהק' במשובב נתיבות שם על הנ"י עיי"ש. ובחי' רעק"א בזה ובגליון יו"ד סי' קכ"ז הובא דהישועות יעקב חקר בפסול מחמת עבירה אי מהימן והוא מבואר בנ"י כמוש"ל בזה:

סעיף ו':

טבח שיצאתה נבלה או טריפה מתח"י פסול לעדות כ' הסמ"ע דמיירי בהכשיר לעצמו אבל לאחרים דליכא אלא לפני עור לא מיפסל. ביאור הדבר בזה לפ"מ שנתבאר אצלינו בסעיפים הקודמין דעבירה שאין בה מלקות אינו פוסל אלא מדרבנן וביש בה חימוד ממון כיון דהוא איסור תורה פסול משום עד חמס מדאורייתא. ולכן לאחרים כיון דאין לו הנאה מזה לא מיפסל מדאורייתא ואינו אלא פסול דרבנן. משא"כ לעצמו פסול מדאורייתא. ומעתה לק"מ מה שתמה בנתיבות דאמאי בהכשיר לאחרים אינו פסול משום לפני עור דהא צריך להיות פסול מדרבנן ככל מידי דאין בו מלקות דפסול מדרבנן. דזה אינו. דהכא דכתב הטבח לפוסלו לעדות. משמע דפסול מדאורייתא לכן כתב דמשום לפני עור לא מיפסל. אבל זה ודאי דגם דעת הסמ"ע דפסול מדרבנן. וכן מבואר במהרי"ט חאהע"ז (סי' מ"ג) ע"ש. ובח"מ באהע"ז (סי' קט"ו סק"ל) כ' בעוברת על דת שהכשילה בעלה דאיכא לפני עור לא מיפסלא בזה לשבועה. ולא ידעתי למה לא מיפסלא לשבועה מדרבנן כמו לעדות. דשבועה ועדות חדא נינהו. כדמשמע מתוס' ב"מ (דף ה'). ואולי כיון דלא התרה בה מקודם לא מיפסלא בזה והנכון כתי' שכתב שם דבדת יהודית לא מיפסלא בזה: והנה המהרי"ט באהע"ז הנ"ל כ' שם במקלל אביו ואמו בלא שם וכינוי דאין בו מלקות אלא איסור גרידא כמבואר ברמב"ם ופוסקים דאף דלכאורה אינו נפסל משום דהוי בכלל ארור מקלה אביו ואמו ואמרינן ארור בו קללה בו שבועה ב נידוי. ומגופה ילפינן לה דכתיב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וקי"ל עיבר על החרם פסול מד"ת עכ"ל. וק"ל דלפי"ז היכא דעבר על לפני עור ג"כ יהא נפסל משום דכתיב ארור משגה עור וגו' ואחרי מופלג דאיתי שהקשה כן המל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה וכתב ואפשר לומר דס"ל דקרא דמשנה ע מיירי כפשוטו ולא במטעה חברו לאיסור עיי"ש. ועיין סוטה (דף ל"ז) דרש ריב"נ מתורגמני' דרשב"ל כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת ופרש"י מקלל אביו ואמו היינו הבא על אשת איש היינו מזלזל באביו שגידלו גידולין רעים משגה עור מפתה א"א שהוא סומא בדבר ואינה יודעת עונשה כמוה עיי"ש. וא"כ אפ"ל דלא מיירי במקלל אביו ואמו וכן בלפני עור שמטעה את חברו לאיסור ולכן לא נפסל. ואולי לדינא קי"ל כוותי' דרשב"ל דכל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת:

אבל העיקר בזה נראה דהא דקי"ל עובר על החרם פסול מד"ת כמבואר בס"ה סימן זה. היינו דוקא היכא שגזרו בחרם שלא לעשות איזה דבר. או לעשותו והעובר ע"ז ועושה היפוך תקנתם מקרי עובר על החרם ופסיל לעדות ולשבועה משא"כ אם לא גזרו בכה"ג אלא שגזרו מי שיעשה דבר זה או לא יעשה יהא בחרם. העושה היפוך תקנתם לא מקרי עובר על החרם בעת מעשה אלא שנלכד בעונש החרם ואינו פסול כלל לא לעדות ולא לשבועה וכיון דבקללות לא נאמר לא ישגה עור בדרך אלא משגה עור וכן מקלה אביו ואמו הכוונה מי שיעשה כן יקים בארור ואי האי גברא בעי למיקם בעונש ארור לא מקרי עיבר על שבועה. וזהו שכתב רש"י בשביעות (דף ל"ו) ארור בו נידוי בו קללה שצריך לפרוש מהם עיי"ש. ובהא דארור האיש שיגדל חזרים מבואר להדיא בתוס' בב"ק (דף פ"ב) ובמנחות (דף ס"ד) שכתבו דאי ר צה למיקם בארור לא מקרי עבריין בהכי וע"כ לא מיפסל משום עובר על החרם משים הני הארורים האמורים בפרשה ודו"ק היטיב בזה כנ"ל נכון: סעיף ז:

גנב וגזלן שהחזירו אם כשרין לעדות אף שלא עשו תשובה או אין כשרין אלא בשעשו תשובה, והנה דעת הרמב"ם (בפי"ב מה' עדות) דגנב וגזלן פסולין לעדות אעפ"י שהחזירו עד שיעשו תשובה וכמוש"כ הכ"מ שם וע"כ כתב בשו"ע ס"ז דפסולין אע"פ שהחזירו עד שיעשו תשובה. ובבה"ג פי' אעפ"י שהחזירו מעצמם וכ"כ לקמן סכ"ט. אבל דעת הטור דוקא בשלמו בכפיית ב"ד. אבל מרצונם למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון. ובד"מ כתב דזה דוקא באקראי. אבל ברגיל בעינן תשובה ג"כ בדבר המותר כמו ברבית וכ"כ בהגה"ה לקמן סכ"ט:

(מבן המחבר לפענ"ד יש לבאר להטור דבהשבה לחוד יוכשר לעדות האיך הוא הדין בעכו"ם שגזל ואח"כ השיב בגיורותו אי צריך להשיב את הגזלה ולא מתכשר אלא עד שישיב הגזלה מת"י. וגם אפי' אם ישיב יש לחקור אם מהני השבה שלו. וביאור הספק בזה הוא. דהנה זה פשוט בעכו"ם שגזל מישראל דאזהרתן זהו מיתתן בודאי לא מהני השבה דידי' לפטור מעונש מיתה ככל חייבי מיתות. וכן להשיב את הגזלה אשר גזל אפשר לומר דב"נ חייב אפי' שתי רשיעות. דקרא דכדי רשעתו לא נאמר אלא לישראל ולא לב"נ. אבל בנתגייר יש לחקור טובא אי מחויב אז בהשבה כדין ישראל, וגם יש לחקור אפי' אם ישיב אם מהני בזה להתכשר לעדות לפמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) אף דגר שנתגייר דנשתנה דינו נשתנה מיתתו ודנין השתא בדיני ישראל ופטור מחיוב מיתה. אבל בחיוב ד"ש עומד גם לאחר שנתגייר ולא מפטר בזה שנתגייר. עיי"ש בזה. א"כ מהשתא שפיר יש להסתפק אי מהני לי' בהשבה לחוד להתכשר לעדות כבישראל להטור כיון שיש עליו עדיין חיוב מיתה בד"ש ואין לפוטרו בתשלומין מחיוב מיתה ד"ש. דהתורה לא פטרה בהשיב את הגזלה אשר גזל אלא מעונש מלקות אבל לא מעונש מיתה בד"ש. וא"כ כיון דלא מהני לי' השבה הוי רשע ופסול לעדות. אבל להרמב"ם (בפי"ב מה' עדות) דאף אם החזיר הגזלה פסול לעדות. אלא עד שיעשה תשובה ג"כ על עין הלאו דגזל עיי"ש בנ"מ בזה. א"כ אין כאן ספק כלל לחלק נר מישראל בעשה תשובה על עון הלאו דגזל. ובודאי לענין לפטור מעונש ד"ש מהני תשובה גם לב"נ. ונ"ל דאפי' במשיכה לא מהני ג"כ. אלא עד שירצה לאחר השבת הגזילה על מה שציערו בשעת שגזל. דב"נ חייב על צערא לחוד כמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"א) ע"ש בזה):

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה