אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן לג
סעיף א:
חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כתב כנה"ג בהגהת הטור (אות ב') משרתי הבית כשרים להעיד הרדב"ז (ח"א סי' צ"ו) אבל הרדב"ז עצמו (ח"ב סי' כ"ד) כתב דנוגעים בעדות הם עכ"ל. ובתומים כתב דשכירו ולקיטו כשרים להעיד. וכן עמא דבר עיי"ש ובשו"ת מהר"י אבן מיג"ש (סי' קס"ב) מבואר להדיא דהרי הוא כאוהב ושונא שכשרים להעיד. ונראה דהכל לפי ראות עיני הדיין. דאם יש צד נגיעה בדבר הם פסולין דומיא מש"כ הרדב"ז שם במקדש בת אחת לפני ב' נערים שלו דהם נוגעין בעדות דניחא להו שתהי' בתו של ראובן אשת אדונם לפי שראובן עשיר. ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שום צד הנאה לעד בעדות זו עיי"ש. וסיוע לזה דמשרתי הבית ושכירו ולקיטו כשרים. ממש"כ הר"ן פ' האיש מקדש, דשליח נעשה עד אף שנוטל שכר על שליחותו עיי"ש:
השע"מ חידש דבמאמין באחד שהוא מוחזק בחסידות דאינו משקר אפילו הכי לא מהני בממון אם לא בקים לי' דאינו משקר דגייס אצלו ע"ש. ועיין במדרש פ' כי תשא פרשה מ"ו אתה מוצא בשעה שא"ל הקב"ה לך רז כי שחת עמך הי' תופס בלוחות ולא הי' מאמין שחטאו ישראל אמר אם איני רואה איני מאמין וכו'. אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא הי' משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך. אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה ע"כ. והוא מבואר דאף מן נאמן מאחר שאינו אלא עד אחד לא מהני אף דלא שייך הטעם של הפוסקים שם מ"מ אינו אלא ללמד בעלמא שעדות עד אחר לא מהני אפילו אם הוא מוחזק לנאמן גם כן:
רמ"א ויש אומרים דקרובי האם אינן פסולין אלא מדרבנן השב יעקב (סי' כ"א) כתב דקידושי כסף בפני קרובי אם אינן קידושין דאי קידושי כסף דאורייתא להרמב"ם גם קרובי האם פסולין דאורייתא. ואי תרווייהו דרבנן אמרינן ממנ"פ דאי אזלת בתר דאורייתא והעדות כשרים. הא מדאורייתא לא מהני קידושי כסף. ואי בתר דרבנן דמהני קידושי כסף הא לא מהני משום דמדרבנן העדים פסולין והוי כמו קידושי דרבנן בפני עדים פסולין דרבנן באהע"ז (סי' מ"ב) ועיין ברא"ש ברכות (פ"ג סי' י"ג). וא"ת מ"ש מהא דאמרינן לקמן (דף מ"ת) ולהוציא את אחרים עד שיאכל כזית דגן והשיעור כזית אינו אלא מדרבנן ואפי"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. וא"כ באשה נמי אעפ"י שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שמחוייבין מה"ת. י"ל דל"ד דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה. אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה. לפיכך כשאכל כזית אעפ"י שלא נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה ע"כ והוא ג"כ כסברא הנ"ל דאי אזלינן בתר דאורייתא הא גם אי לא אכל כלום מוציא. ואי בתר דרבנן אזלינן דאמרו שאינו מוציא עד שיהנה הוא הא מדרבנן הוי בר חיובא בכזית ג"כ] והגאון רע"א בתשובה (סי' צ"ד) השיג על זה. והא דמייתי ראי' בפסחים (דף ז') דלבתר איסורא לא מצי מבטל מהא דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה לא הוי קידושין אף דחיטי קורדנייתא חמץ דרבנן וה"ה בשש דמדרבנן הוא דאינו ברשותו. ולהשב יעקב הנ"ל מאי ראי' היא זו הא י"ל דשאני מקדש בחיטי קורדנייתא דאינן אלא קידושי דרבנן בתורת כסף. וא"כ אמרינן ממנ"פ דהא מדרבנן איסורי הנאה נינהו. משא"כ לענין ביטול דאורייתא שפיר נוכל לומר דברשותו היא עיי"ש בזה. וכן נ"ל מהא דבירושלמי קידושין (פ"א ה"א) כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה וכו' הא באיסור הניי' מדבריהם מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על רב. דרב אמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה ולא כלום ע"כ. ולהשב יעקב מאי פליגי הא קידושי שטר גם להרמב"ם דאורייתא כמבואר בפ"ג מהל' אישות והביאו הש"ך בסימן זה. וא"כ שאני הא דרב דהמקדש בחמץ הוי קידושי כסף מדרבנן ומדרבנן הא הוי איסור הנאה ואינו שוה כלום משא"כ באיסור הנאה דרבנן דשטר נהי דמדרבנן אסיר מ"מ מדאורייתא אין איסור ולכך הוי קידושין:
ומתחילה הי' נראה לומר הגם דמצינו סברא זו דממנ"פ כמו במקדש בפסולי דרבנן קידושין דרבנן באע"ז (סימן מ"ב) ובתוס' חולין (דף ע"ג) והובא לקמן (סי' שי"ג) עיי"ש בזה. מ"מ הרמב"ם לא ס"ל זה. מהא דמבואר דעתו (פט"ו מהל' מאכלות אסורות) דחמץ איסורו במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ואף דגם לאחר הפסח אסור מדרבנן כתב הר"ן ז"ל בפ"ב דפסחים. מ"מ כיון דמדאורייתא הוי דשיל"מ. דמדאורייתא מותר לאחר הפסח. וא"כ כשאסרו משום קנסא לאחר הפסח לא באו להקל עליו אלא להחמיר עליו. וע"ז כתב הר"ן ולא נהירא. שאילו הי' מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא. יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא. שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר. וכיון שהם אסרו לאח"ז אין ראוי שיחמור עליו חומרא זו בתוך זמנו ע"כ. ולהנ"ל בלא"ה קשה דנימא ממנ"פ. אי ניזל בתר דאורייתא שמותר לאחה"פ. הא מדאורייתא גם דשיל"מ בטל. ואי ניזל בתר דרבנן דהחמירו ביל"מ. הא מדרבנן אסיר לאחה"פ ואין לו מתירין, אלא ודאי דמחלקינן דמתחילה החומרא דדשיל"מ הגם דהוא מדרבנן נעשה כדאורייתא. ומדאורייתא הא יש לו מתירין לאחר הפסח וליכא ממנ"פ. ולכך להרמב"ם לשיטתו מייתי שפיר מדרב גידל דחמץ דרבנן אינו ברשותו. ומקשה שפיר אשטר. וא"כ גם דינו של הש"י הנ"ל ליתא לרמב"ם עצמו דלא ס"ל דאמרינן ממנ"פ. אך מצאתי למהרי"ט (ח"ב סי"א) שתירץ קושיית הר"ן בפסחים באופן אחר. ולדבריו גם הקושיא זו דממנ"פ ג"כ ניחא. עיי"ש בדבריו:
אבל השגת הגרע"א ז"ל אין זה השנה. דבאמת תמוה לכאורה מאי ראי' מקידושין שאני קידושין מאחר דרבנן אסרוהו לא יהיב לה מידי. אבל לענין ביטול מאחר דמדאורייתא מותר בהנאה שפיר י"ל דמהני. וביותר לפמש"כ רש"י דאיך אתי איסור דרבנן ומפקע קידושין דאורייתא דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו וא"כ אין ראי' לביטול. ויש לומר עפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (דף ע"ב) דבתקרובת עכו"ם אי הוי דרבנן אמרינן מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קטבח. ובחולין בעזרה אי הוי דרבנן לא אמרינן לאו דמרי' קטבח. אלא אי הוי דאורייתא דבתקרובת שהחמירו בכל הנאות אפילו לקידושין. ע"כ אפילו אי הוי דרבנן לאו דמרי' הוי משא"כ בחולין בעזרה אי הוי דרבנן מהני בקידושין לכן הוי דמרי' עיי"ש. וברשב"א קידושין (דף נ"ח) דיש מקומות שהחמירו שיהא כדאורייתא ויש מקומות שלא החמירו כ"כ. ומעתה יבוא על נכון דמשני כיון דאיסורא דרבנן עליו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל ומייתי ראי' דלא הוי ברשותי' בשביל איסור הנאה דרבנן מהא דאמר רב גידל אר"ח בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין. וא"כ כיון שהחמירו בכל הנאות אפילו לקידושין וצ"ל משים חומרא דחמץ עיין ברשב"א קידושין (דף נ"ח) וא"כ לא הוי דמרי'. וא"כ לאו ברשותי' קיימא ולא מצי לבטל וע"ז בא רש"י והקשה דלמה באמת החמירו כ"כ לקידושין לאפקועי קידושי תורה (עיין תוס' חולין דף ד' דבקידושין הקילו משום מצוה עיי"ש) ותי' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשום חומרא דחמץ ראו להחמיר בכל הנאות שבעולם. אפילו לענין קידושין וא"כ לא הוי דמרי' ואינו ברשותו לבטל ג"כ:
ומהשתא ניחא שפיר קושיית הגרע"א ז"ל דמייתי מרב גידל דאפילו לקידושין ג"כ החמירו וא"כ שאסור בכל דבר א"כ לא הוי ברשותו ולא מצי לבטל ג"כ. ומיושב שפיר הא שהקשה מאי מייתי ראי' מרב גידל דפשיטא דאסור בהנאה כדאיתא בפסחים (דף כ"א) ולהנ"ל ניחא דעיקר הראי' מהא דהחמירו בקידושין ג"כ:
(מבן המחבר בדו"ח להגאון רע"א ז"ל נסתפק בדעת רש"י בב"מ (דף מ"ח) בד"ה קאי באבל וכו', שכתב שם רש"י הנ"מ בין ר"ל ובין ר"י דלר"י דמדאורייתא קנה הוי כדידי' ויכול לקדש בו ולר"ל לא הוי קידושין ונסתפק הגרע"א ז"ל בכוונת רש"י אי הפי' דהלוקח יכול לקדש בהחפץ או המוכר בהדמי' והעלה דהלוקח אינו יכול לקדש בהחפץ כיון דהמוכר יכול לחזור מתקחז"ל הויא כמו אינו ברשותו. והפנ"י כתב בפשיטות דהמוכר בדמי המקח יכול לקדש. וכן נסתפק במחנה אפרים בה' מכירה (סי' כ') ושוב ראיתי לאאמו"ר הגאון הכ"מ בתשובה שהאריך שם בזה. והעלה שם להלכה דדוקא המוכר יכול לקדש ולא הלוקח והביא תשובת הרשב"א שכתב בח"ה (שאלה מ"י) מפורש דהחפץ הוי ללוקח):
סעיף י"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כתב הב"י ונ"ל דהיינו דוקא כשהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה. אבל אם לידת שניהם בקדושה אעפ"י שהורתם שלא בקדושה הרי הן אחין מן האם ופסולין מדרבנן, ואפשר דכיון דעדות לב"ד מסורה כאן ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת. והד"מ כתב ע"ז וז"ל ובפי' ר"ש סוף מס' שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדושה עכ"ל. ותימה קא חזינא הכא דהא כתב הר"ש שם ואכתי קשה איך מתוקמא מתני' מלידתו בקדושה. הא נתגיירו בניו עמו קתני עכ"ל הרי להדיא דדוקא משום דקתני נתגיירו עמו הוא דמשמע דלידחו שלא בקדושה אבל היכא דקתני נתגיירו לחוד גם לידתו בקדושה משמע. [והא דקשה על דברי ר"ש מקידושין (דף י"ח) דמוקי ברייתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו לפירושו בלידתו בקדושה ואפי"ה קתני שם נתגיירו בניו עמו כבר כתב הר"ן שם דעדיפא לי' לדייק לישנא דמתניתין מלישנא דברייתא עיי"ש]. ולענין הלכה כתב הש"ך דבלידתן בקדושה פסולין לעדות:
סעיף י"ב ונתרחק כשר בפרק ז"ב דרש ריה"ג ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהי' בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא הי' בימיו אלא זה שהי' קרוב ונתרחק. ובר"ה (דף כ"ה) דרש שם מזה הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך ע"ש וכבר הקשה כן הטורי אבן עיי"ש מה שתירץ בזה. ולעד"נ דתרי קראי כתיבי (דברים י"ז) ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהי' בימים ההם ושם י"ט ועמדו שני האנשים אשר להם וגו' לפני הכהנים והשופטים אשר יהי' בימים ההם. וא"כ חד אתא לקרוב ונתרחק. וחד אתא דאין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך והא דנקטי פסוק דובאת משום דהוא מוקדם בתורה. ובספרי מבואר הני שני דרשות דקרוב ונתרחק ואין לך אלא שופט שבימיך על הני תרי קראי יעויי"ש בזה. ואגב להעתיק מה שביארתי במ"א לפי פשוטו על השנות הדבר פעמים באזהרת אשר יהי' בימים ההם והנה בפרש"י (דברים י"ז) כתב וז"ל ואל השופט אשר יהי' בימים ההם אפי' אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו אין לך אלא שופט שבימיך עכ"ל, ושם (י"ט) כתב וז"ל אשר יהי' בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו צריך אתה לנהוג בו כבוד עכ"ל:
וביאור הדבר הוא כי כאשר בעלי הריב יבאו לפני השופטים מחוייבין בשני דברים הא' מחוייבין להציע טענתם לפני השופטים באימה ולנהוג כבוד בדיינים לעמוד לפניהם כעבדא קמי' מרא. הב' לשמוע את אשר יגידו להם השופטים ולקבל עליהם את הדין באהבה וזהו השנות הדבר ע"י ב' בחינות הנ"ל. כי שם (י"ז) אמר כי יפלא ממך דבר וגו' ובאת וגו' ועשית ושמרת כל אשר יאמרו לך תעשה והוא מבואר על קיום הדבר ושם (י"ט) ועמדו שני אנשים שצריכין לנהוג כבוד בדיינין וזהו לפני ד' ופרש"י כאלו עומדין לפני ד'. ולפני הכהנים וגו' וזה מבואר היטיב בפרש"י כי בתחילה כתב אפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו והיינו דשם מיירי בקיום הדבר ובפיר' ועמדו כ' יפתח בדורו כשמואל בדורו צריך אתה לנהוג בו כבוד כי העמידה לפני הדיינים הוא מכלל כבודך וכמוש"כ בזה. וכיוצא בו מבואר בתשובת הרשב"א הובא בב"י (סי' שפ"ח) דהא דמבואר בסנהדרין פ"ב בעובדא דינאי דזהו מכלל כבוד הדיינין עיי"ש בדבריו: רמ"א מיהו אם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו בעדות זה שנתרחק. דהואיל ונפסק הדין נפסק. וכתב הש"ך בשם בעל העיטור. דעיקר הטעם משום דעביד אינש לאחזוקי' דבורי' ובודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא נראה כשקרן יעויי"ש, וכבר האריכו בזה המחברים. ואנכי ב"ה מצאתי כי כן מבואר במרדכי פ"ב דקידושין שכ' וז"ל בסי' תק"י בסוגיא דהאומר לשנים וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהי' נאמנין מהשתא כדאמרי' בחזקת הבתים ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם. וי"ל למה הכא יפטרם גם הם חייבין לו ועוד תי' דאפילו הי' פוטרין הלוה הי' נוגעים בעדותן כיון דעד שלא פטרם הוזקקו לומר פרענו השתא נמי אתו לאחזוקי שקרייהו עכ"ל הרי להדיא היכא דהעדים בעת שהיו פסולין לעדות אם העידו אין מועיל עדותן לאחר שנעשו כשרים משום דאתו לאחזוקי שקרייהו ומבואר מכאן דגם אם הוא נוגע בדבר לא יכול להעיד שנית לאחר שנסתלקה נגיעתו דעביד לאחזוקי שקרי' דהא התם נוגעין בעדותן הן. ובשו"ת רמ"א (סי' פ"ו) כתב ג"כ דנוגע שהעיד אינו יכול להעיד לאחר סילוק נגיעתו ותלי' ליה בפלוגתא דרמ"ה ומהר"ם ארוך אי מי שהעיד שלא בפני בע"ד יכול לחזור ולהעיד בפני בע"ד וה"נ י"ל דזה תליא בשני תירוצי מרדכי הנ"ל דלתירוץ קמא נוכל לומר דבאמת יכול להעיד שנית לאחר סילוק נגיעתו אלא דבכאן למה יפטרם גם הם חייבים לו. ובהרשב"א ובר"ן הקשו ג"כ דיפטרם הלוה משבועה ותירצו דאינן נאמנין משום הנאה דפוטרם משבועה א"כ לא ס"ל דעבידא לאחזוקי אבל לתירוץ בתרא מבואר דאינו יכול לחזור ולהעיד משום דעביד לאחזוקי שקרי'. ומזה מבואר כרמ"ה וזהו דעת מהרש"ל ג"כ (בסי' י"א) והביאו הט"ז לעיל (סי' כ"ח) דעדים שהעידו שלא בפני בע"ד אינם יכולים לחזור ולהעיד מחדש משום הך טעמא דעביד אינש לאחזוקי דבורי':
ומעתה מה שכתב הנוב"י (באהע"ז סי' כ"ז) דתרתי בעינן עדות ונפסק הדין אבל כשלא נפסק הדין יכולים להעיד שנית. לע"ד ליתא. דהא להדיא מבואר במרדכי גם בשלא נפסק הדין אינם יכולים להעיד שנית משום דעביד אינש לאחזוקי דבורי' וכן נראה באו"ת שאינו מחלק בזה:
לכן לענ"ד העיקר דמחלוקת הפוסקים בזה ואי תפס לא מפקינן מיני' ומצי לומר קים לי כתירוץ קמא דמרדכי ומהר"ם ארוך דל"א עביד לאחזוקי דהוי סד"ד בזה. ומעתה ליתא ג"כ למש"כ הנתיבות דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי אנח היכא דעבדי איסורא בעדותן ומיירי הכא שב"ד לא ידעו מקורבתם אבל היכא דעדותן אינו מועיל כלל לא אמרינן עביד אינש לאחזוקי. דהא התם בקידושין אינו מועיל כלל עדותן דהא הם נוגעין ואפי"ה לא מהימני. ועוד נסתר בזה הרבה דברים ממחברים ולא אביתי להאריך בזה ועיין ב"ב (דף נ"ה) שאילתינהו לספרי דרבא ואמרו לי הלכתא כר"ה ברי' דר"י ולא היא לאוקמי מילתא הוא דאמר אלמא דלא מהימני אח"כ דרוצים לקיים מעשיהם הראשונים שעשו וה"נ כן:
סעיף יג:
מאחר שתחילתו וסופו בכשרות. נסתפקתי הא דבעינן בעדות תחלתו וסופו בכשרות אם זה דוקא בפסול דאורייתא אבל לא בפסול דרבנן או דילמא לא שנא והספק בזה הוא עפי"מ דאמרי' ביבמות (ד' כ"ח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן בקיום שטרות וכתובה ותרומה ותחומין מאחר דרבנן נינהו אלמא דבדרבנן לא בעי תחלתו וסופו בכשרות, א"כ י"ל דה"ה אם העדות אינם אלא פסולי דרבנן ג"כ לא (כדבר שלב"ל א"כ קשה להשב יעקב דהמקדש בקידושי כסף לפני קרובי אם ממנ"פ לא הוי קידושין. דאי אזלית בתר דאורייתא ועדותן כשרים מדאורייתא ל"מ קידושי כסף א"כ ה"נ שייך ומר כן דהאיך יכול לקדש המוכר בהמעות הא ממנ"פ לא הוי קידושין אי אזלת בתר דאורייתא והוי המעות דמוכר לר"י והוי קידושין. הא מדאורייתא ל"מ קידושי כסף. והאיך יכול המוכר לקדש הא ממנ"פ לא הוי קידושין. והנה על רש"י גופא י"ל דלשיטתי' לא קשה מידי. דסבר להדיא בכתובות (דף ג') בד"ה שויוה וכו'. דקדושי כסף דאורייתא. אבל תמוה מאד השב יעקב הנ"ל דהמגיד משנה כתב שם בריש ה' אישות דמש"כ הרמב"ם ובכסף מדברי סופרים אינו תקנת חכמים אלא מכלל תורה שבע"פ והוא דבר הנאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתירה אלא שנאמר בגזרה שוה ולזה נקרא דברי סופרים אבל דברי תורה כדין תורה ממש ועיין ג"כ בכ"מ בזה שם בארוכה:) בעי תחילתו וסופו בכשרות. או דילמא שאני התם דגוף הדבר הוי דרבנן משא"כ הכא דגוף הדבר הוי דאורייתא אלא דבדרבנן הוי בעדים. ומצאתי בהג"ה אשרי פ' שבועות העדות (סי' ט"ו) וז"ל וגבי בני העיר שנגנב להם ס"ת דאין דנין אותן בדייני אותה העיר ופריך וליסלקו בי תרי ולידיינו אע"ג דאין תחילתו בכשרות אין לדמות פסול מחמת שנוגעים בעדות פסול דקירבה או לשאר פסולי עדות מה"ת ע"כ. הרי להדיא דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אלא בפסולי עדות מה"ת ולא בפסולי עדות דרבנן וזה נכון:
אמנם צל"ע מהא דבתוספתא סנהדרין פרק חמישי הי' יודע עדות כשהיה סוחר שביעית ואח"כ חזר פסיל הי' יודע עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ונעשה סוחר שביעית וחזר בו כשר הואיל ותחילת וסופו בכשרות ע"כ. והרי סוחרי שביעית כתבו התוס' בר"ה (דף כ"ב) ובסנהדרין (דף כ"ד) דאינו אלא פסולי דרבנן. והנה בתוספתא משמע דקאי אסוחרי שביעית דמתני' דמיירי בפסול דרבנן ואפי"ה בעי' תחילתו וסופו בכשרות ועוד להסוברים דקרובי אישו' אינו אלא מדרבנן. וא"כ אמאי בהי' יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו. לא משום דבעי תחילתו וסופו בכשרות בב"ב (דף קכ"ח) הא בדרבנן לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות א"ו דגם בדרבנן בעינן תחילתו וסופו בכשרות:
וכן משמע מהא דכתבו התוס' בכתובות (דף י"ח) ת"ר אינן נאמנין לפוסלו דר"מ וחכ"א נאמנים בשלמא רבנן כי טעמייהו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא ר"מ מאי טעמי' בשלמא פסולי עדות מלוה גופי' מעיקרא מידק דייק ומיחתים. ולרבנן אפילו מלוה ע"פ לא הוי בעינן תחילתו וסופו בכשרות. והרי פסולי עדות כתב רש"י משחק בקוביא וכ' הרא"ה וכשעשה תשובה דאז בדרבנן משים עצמו רשע וא"כ אמאי לא הוי מלוה ע"פ הא בדרבנן לא הוי תחילתו וסופו בכשרות א"ו דגם בדרבנן בעי' תחילתו וסופו בכשרות לכן הדבר צריך בירור:
והרי"ף פ"ג דסנהדרין הביא ראי' דבעדות בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וז"ל ותנן נמי בהדיא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אלמא כל היכא דפסולים מעיקרא אע"ג דהשתא כשרים נינהו לא מקבלין סהדותא בההיא סהדותא הואיל ומעיקרא כד איתמסר להון ההיא עדות לאו בני עדות הוי ע"כ. אלמא דפסילי עדות היינו ועכשיו כשרים. ולרש"י דזהו משחק בקוביא ומבואר דגם פסול דרבנן בעיא תחילתו בכשרות:
ויותר נ"ל דתיבת "מה"ת" שכ' בהג"ה אשרי מאחר דבתוס' שם (דף ל"ג) נאמר כל הגהת אשרי ושם ליתא לתיבת מה"ת אלא ז"ל אין לדמות פסיל דמחמת שנוגעין בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולי עדות. ולדידהו י"ל דאין חילוק בין פסולי דאורייתא לפסולי דרבנן. גם הג"ה אשרי ס"ל כן ומה"ת לאו דוקא. ובהיות כן ליתא למש"כ בתשובת עבה"ג (סי' מ"ו) שהוציא מזה דהג"ה אשרי ס"ל דקרובי אישות מה"ת דלפמש"כ אין ראי' מזה דתיבת מה"ת לאו דוקא. וכן יש ראי' מהא שכתב רש"י בגיטין (דף ט') דעכו"ם פסול לעדות מדרבנן וכמבואר בירושלמי פ"ק דשבת. וכמבואר בתוספתא פ"ג דסנהדרין דעכו"ם שנתגייר פסול משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות:
סעיף ט"ז:
רמ"א קרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח וגם הנרצח עצמו יכול להעיד כמו שהובא בסמ"ע. ולענ"ד מבואר כן להדיא בספרי זוטא הובא בילקוט פ' מסעי. מכה נפש לפי עדים מניין שאף הגולה לפי עדים ת"ל מכה לפי עדים. דיני גלות ודיני מלקות מניין ת"ל כל מכה נפש לפי עדים. עד שהוא כשר להעיד. מניין אף עד שאינו כשר להעיד ת"ל עד ועד לרבות בע"ד [ושמה הגהתי דצ"ל דיני מלקות לבד מאחר דכבר אמר מניין אף הגולה לפי עדים] ומלקות ידעינן מכל מכה דהוא בחובל בחברו שאין בו שוה פרוטה דלוקה והדר קאמר אף אינו כשר להעיד דהי' קרוב הנרצח והגולה והמוכה וכן הבע"ד עצמו ג"כ מהימן בזה. וכן פי' סוף הספרי הנ"ל בזית רענן דקאי על קרובי הנרצח והרוצח וא"כ מבואר דגם במלקות כן דהרי קאי אדלעיל דמרבינן מלקות מכל מכה ושפיר למד הרמ"א דקרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מביה"כ והוא דומיא דמלקות. ובסמ"ע כתב דמורם קיצר משום דאינו נוהג דיני מיתה ומלקות. ומיהו גם בזמן הזה נפ"מ לפוסלו לעדות דמהימני מאחר דאינו נוגע זה לקרובים וכשרים להעיד על זה גם כן: