אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן לב

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן לב

סימן לא

סעיף ב':

רמ"א וכן אם לא שכר וכו' כ"כ התוס' דפ' הכונס. דדוקא אם שכרן הוא דחייב בד"ש אבל באמירה בעלמא פטור משום שלא ישמע לו וכתב הש"ך שהריטב"א חולק ע"ז. ויש להביא ראי' להתוס' מהא דאיצטריך קרא ביבמות וב"מ (דף ל"ב) באמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו מאת שבתותי תשמורו ותיפוק לי' דאינו עושה מעשה עמך כשאביו צווה לו לחלל את השבת וכתב בהג' מיימ' פ"ו מהל' ממרים דבדיבור אינו נעשה רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואינו חייב אלא במסית בלבד. וכ"כ בסמ"ג עשין קי"ב עיי"ש. ואי אמרת דאף דאשל"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חייב בד"ש הרי כתב מהר"ם מינץ (סי' ק') דהיכא דחייב בד"ש הוי רשע ומותר לקרותו רשע א"כ שוב אינו עושה מעשה עמך. א"ו דאינו חייב בד"ש אלא בעשה מעשה ששכרן ג"כ. ולהריטב"א נתרץ הא דאיצטריך דאינו ציית לאביו בתי' אחר. [וכבר תי' דהברייתא דלא יטמא בת"כ הוא. וסתם ח"כ ר"י כמבואר בפ"ק דקידושין ועוד דוכתי טובא. ור"י ס"ל בב"ק (דף פ"ז) דסומא פטור מן המצוות וא"כ איצטריך קרא בכה"ג שאביו סומא דפטור מן המצוות. ורבים סוברים דאפי' במצוות ל"ח פטור וא"כ לא שייך בזה מעשה עמך. והו"א דלציית לי' משום כיבוד אב דאפי' בסומא חייב כמוש"כ האחרונים ז"ל ולכן צריך קרא דאיני חייב: עוי"ל דמשכחת דאביו צוה להביא לו דבר לצרכו והוא מונח בתיבה וצריך לשבור התיבה דהוא מקלקל ופטור מדאורייתא ומבואר בשבת (דף ק"ו) דמאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור הא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת משום דמה לי מתקן כלי ומה לי מתקן גברא. ופי' התוס' דמשום מצוה הוי תיקון א"כ לגבי אביו הוי מקלקל ולא הוי מדאורייתא אינו עושה מעשה עמך. משא"כ לגבי הבן דהוא חייב בכיבוד אב וא"כ הוי מצוה והוי תיקון בזה. וקמ"ל דלא לציית לי' וא"כ מתורץ קושי' התוס' ביבמות דל"ש בזה שאתה ואביך חייבין דאביו אינו מחוייב דמקלקל פטור ואכמ"ל בזה.] מיהו לפימש"כ לקמן (סי' ל"ד) דמתוס' ב"ק משמע דלא כמהר"ם מינץ אין ראי' מזה. וגם אולי הגה' מיימ' וסמ"ג ס"ל כהריטב"א. והא דלא הוי רשע אולי סבירא להו דלא כמהר"ם מינץ ובאמת לא הוי רשע ואין ראי' אלא לשיטת מהר"ם מינץ הנ"ל כנ"ל בזה:

והנה בש"ך הביא ראי' לזה דדוקא שוכר חייב. מהא דסנהדרין (דף כ"ט) מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני. דא"ר שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא. מאי הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וטעם דאמרינן אין שליח לד"ע הוא משום אותה טענה. דדברי הרב וכו' ואי תימא דבדיני שמים חייב. התם ד"ש הוי וא"כ לא הי' מועילה טענה דדברי הרב וכו' נגד ד"ש. א"ו דאשלד"ע אפי' בד"ש וכן כתב המל"מ בפ"ב מהל' רוצח. ומה שדחה שם בהג'. עפ"מ דמבואר בקידושין (דף מ"ג) באומר לשלוחו צא בעול את הערוה. ואכול חלב חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. וה"נ דכוותי'. אינו מספיק דע"כ לא שייך זה אלא לפ"מ דאמר שם את"ל סבר שמאי שני כתובים הבאין כאחד מלמדין. והוא ההוא לא דריש מודה באומר לשלותו צא בעול את הערוה. ואכול חלב שהוא חייב ושולחיו פטור משום דלא דמי לטביחה ומכירה ושליחת יד וזה שייך בדיני אדם. אבל בד"ש י"ל דגם בכה"ג המשלח חייב. דהא מ"מ עבר על לפני עור ותדע דאי גם בד"ש יש חילוק זה ל"ל למימר באת"ל אי סבר שמאי יש שליח לד"ע הא גם אי אין שליח לד"ע יש לומר חילוק זה. דבעלמא בד"ש חייב. ובאומר צא בעול את הערוה ואכול חלב פטור. אלא ודאי דבד"ש אין לחלק בזה:

(מבן המחבר ולפענ"ד תמוה לי ראיית הש"ך בלא"ה דאם נפרש הש"ס דסנהדרין דהי' לו להנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. הוא משום דאין לו לחייב על שליחות דעבירה בזה. א"כ הא אפי' אי הנחש הי' דינו כאיש שיהי' שייך בו שליחות. ג"כ לא הי' יכול לפטור את עצמו בטענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד. דהא לפי המבואר מהמד"ר והביאו אאמו"ר הכ"מ לקמן בסימן זה דב"נ חייב אפי' ע"י שליח. ובאמת האיך שייך שליחות בנחש הכי חוה נעשה שלוחו דנחש. וגם הא אפי' אי הנחש בעצמו אכל ג"כ הוא פטור דהנחש הא לא נצטוה שלא לאכול א"כ מה לי דתהי' חוה כשלוחו הא לא עדיף בזה מאכל בעצמו דפטור. אע"כ כל חיובו דנחש שנענש הוא רק משום שהסיתה לד"ע כמוש"כ התוס' שם וע"כ לא בעינן דין שליחות כלל. והא דקאמר הש"ס דהנחש הי' לו לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לאו הפי' דהי' לו לטעון דאין שליח לד"ע אלא דהפי' דהי' לו לטעון טענה חשובה להפטר מעונש הסתה דלא הי' לה להשמע אליו בזה דדברי הרב שומעין והיא הכשילה את עצמה בעבירה דגם לענין הסתה היא טענה חשובה להפטר מהעונש וד"ל:

[אבל קצת קשה לי על הסוגיא דשם דמה ראי' היא מנחש. הא בב"נ בודאי לא טענינן בכל עבירה דקרא דוהצילו העדה דב"ד מחזי לי' זכותו הא ליתא בב"נ. א"כ אין ראי' מנחש למסית. ואפשר בטענה צודקת שבזה תלוי אמיתת הדין בודאי טענינן לכל אדם אפי' לב"נ אבל במסית לא טענינן כלל אפי' כטענת דברי הרב ודברי התלמיד דהי' לו להנחש טענה צודקת בזה כנ"ל וגם על השתה לא נצטוה כמוש"כ התוס' שם ולזה שפיר הוכיח הש"ס מנחש דאין טוענין למסית וד"ל ודו"ק]):

ובפ"ב (מהל' רוצח ה"ח) כתב דההורג טריפה פטור מדיני אדם עכ"ל משמע דבד"ש חייב וא"כ דמי לכפתו לפני ארי וע"י שלוחו וכיון דבן נח נתחייב בכל אלה גם בהורג טריפה חייב. אמנם הש"ך הקשה דאיך אפשר לומר דבאמירה בעלמא אם לא שכרן פטור מד"ש הא אמרינן בקידושין (דף מ"ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב. כו' ומסיק דהאי חייב דשמאי הזקן הוא חייב בד"ש. ופריך מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. ופרש"י עונש גדול ועונש קטן הרי דגם בשליח בעלמא חייב בד"ש. והחו"י תשובה קס"ו תירץ דהכא שישלם מה שהפסידו העדים מיקרי דינא רבה עיי"ש בזה:

אבל בביאור הגר"א ז"ל כתב היפוך מזה דבאינו שוכר פטור לגמרי והא דמבואר בקידושין דעונש קל מיהא איכא. הוא משום דבשפיכות דמים איכא משום לא תעמיד על דם רעך משא"כ בדיני ממונות עיי"ש. אמנם להסוברין דגם בדיני ממונות איכא משום לא תעמיד על דם רעך. ובשעה"מ סימן כ"ח דגם בממון עונש קל מיהא איכא בזה:

ולפי ביאור הגר"א הנ"ל יתיישב שפיר מה שמקשין על הרמ"א שפסק בהלכות ריבית (סי' ק"ס) בשם רש"י דיכולין לעשות היתר בריבית כיצד שיאמר לשליח לך והלויני מנה מחברי בכך וכך לשנה ובזה לית בי' משום איסורא דהא מלוה גופה לא יהיב מידי ללוה. אלא לשליח וקי"ל אין שליח לד"ע ושליח נמי לא מידי עביד דהא הוא לא איזוף מני' מידי. והט"ז שם חולק עליו ואימר דאע"ג דאין שליח לד"ע הוא לעונשין אבל איסורא מיהא איכא ולכך אין בזה היתר לכתחילה ומקשים מהא דאמרינן במס' ב"מ (דף ס"א) אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא יציאת מצרים גבי ריבית וכו' אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור אני הוא שעתיד לפרוע ממי שחולה מעותיו בנכרי ולוה אותן לישראל ברבית. ולהרמ"א ל"ל למימר שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותן בריבית הול"ל שתולה מעותיו בישראל. אבל להנ"ל יתורץ שפיר דבאמת לכאורה שי' רש"י תמוה דהא מבואר להדיא בקידושין (דף מ"ג) הנ"ל דאף דאין שליח לד"ע מ"מ חייב בד"ש וא"כ איך מותר לכתחילה. וצ"ל דס"ל כמוש"כ התוס' בב"ק הנ"ל דפטור מד"ש ג"כ והא דמבואר בקידושין שם דחייב בד"ש אינו אלא בשפיכת דמים כביאור הגר"א ז"ל הנ"ל. והרי בב"מ (דף ס"א) קאמר רבא דמלוי ברבית הוקשו לשופכי דמים. ומבואר בתוס' דכן ס"ל לרבא באמת וא"כ לשיטתו שפיר קאמר תולה מעותיו בנכרי ולא קאמר בישראל משום דלדידי' באמת אסור דחייב בד"ש כמו שפיכות דמים. וע"כ ליכא היתר זה אלא אליבא דידן דקיי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינין דמלוי בריבית לא הוקשו לשפ"ד. וא"כ פטור מד"ש ג"כ ונכון ע"ד הפלפול:

בתומים כתב על זה דדוקא בקצב לו שכר בשביל זה אבל אם הוא אצלו בשכירות דרך כלל ונוטל פרס ממנו ופיתהו שיעיד לו שקר אין זה בכלל שוכר ואין כן דעת המל"מ (בפ"ב מהל' רוצח ה"ב) אמש"כ הרמב"ם שם אבל השוכר להרוג אח חברו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת ב"ד עכ"ל. דמש"כ הרמב"ם ששלח עבדיו והרגוהו דוקא עבדיו שהם שכורים לו וסבירא לי' להרמב"ם ג"כ דוקא בשוכר אבל לא באמירה בעלמא. וא"כ מבואר דגם היכא דלא שכרו בשביל זה כיון דסבור שלא ישמע לו חייב ומש"כ ראי' מיואב יש לדחות וכן מה שהוכיח מהא דילפינן מקרא על כל דבר פשע לחייב בשליחות יד על עבדו ושלוחו וקשה שלוחו מנא לן דילמא עבדו דוקא שהוא בא בשכרו אינו מובן דאכתי נימא דילמא דוקא שוכר לשלוח יד ומנ"ל עבדו ושלוחו דאטו עבדו כתיב בקרא. אלא דהש"ס הוא דנקט עבדו ושלוחו. לכן אין לחלק בזה. וגם במשרת הנוטל פרס מבעה"ב חייב בד"ש:

הנה בשיטה מקובצת בבא קמא פ' הכונס שם מתבאר דהאי חייב בד"ש היינו לשלם הנזק לצאת ידי שמים. ומזה יש לדון בהא דקיי"ל (בסי' שפ"ו) דאף דגרמי חייב מ"מ בגורם דגורם פטור דלצאת י"ש ג"כ פטור דהא רש"י בקידושין (דף מ"ג) בד"ה בדינא כתב דע"י שלוחו מיחשב כגורם עיי"ש והרי לעיל (סי' כ"ח) מבואר דעדים שהעידו שקר חייבין לכלם משים גרמי וא"כ השוכרן אינו אלא גורם דגורם. ואפי"ה אינו חייב לצאת י"ש אלא בשוכר דקא עביד מעשה, אבל באומר פטור ודו"ק. וכן נראה מהתומים עיי"ש. אך להסוברים דגם בלא שכר חייב בדיני שמים. מבואר דגם גורם דגורם חייב בדיני שמים מיהו בעונש קל י"ל דלכ"ע חייב בגורם דגורם: ובשו"ת מהרי"ל (שאלה פ"ו) כתב וז"ל אע"ג דהאומר לשלוחו צא והרוג לי את הנפש מחייב בדינא רבה למר. ובדינא זוטא למר. פ"ב דקידושין. הנ"מ כשאומר בפירוש להרוג אבל מסור מדינא דגרמא הוא. ומשום קנסא. כדמסיק ריצב"א עפ"י הירושלמי אע"ג דמסור חשבינן רודף לא מחייב שלוחו ע"כ. אלמא בדיני דגרמי דאינו אלא משום קנסא ליכא עונש שמים למשלחו וע"כ בעדים דאינו אלא גרמי פטור המשלח וע"כ כתבו התוס' דוקא בשוכר ולא באומר וא"ש. וי"ל בהא דב"ק (דף קי"ז) דמיבעי מסור דינא או קנסא נ"מ כו' ואמאי לא קאמר דנפ"מ אי המשלח חייב בדיני שמים. וי"ל דחדא נקט והוא הדין דהו"מ למימר הך נפ"מ גם כן:

באחרונים חקרו הא דחייב לצאת יד"ש אי זה דוקא בהו"ל למידע דומיא דמנה לי בידך. והלה אומר איני יודע (דסי' ע"ה) אבל בלא הו"ל למידע פטור או ל"ש. ובאורים (סי' פ"ח) ס"ק ל"ח. כ' להדיא דפטור אמנם ברדב"ז ח"ב תת"י כתב דחייב עיי"ש בזה:

ולבאר מאין יצא להפוסקים האלה דאינו חייב בד"ש אלא בשכרן דוקא. נקדים תחילה המדרש בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא כו' מיד כל חי' אדרשנו זה המוסר חברו לפני חי' לטרפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג חברו שופך דם האדם אריב"ח כולה הלכות בן נח בדיין אחר בעד אחד ושלא בהתראה וע"י שליח כו'. והנה יש בכאן קושיות רבות. והיותר תמיה למה דריש ע"י שליח משופך דם האדם באדם. הא כבר ידעינן זה מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. וכבר עמד בזה היפ"ת. וגם מ"ש דנקט הכא ע"י שליח ובתחילה נקט זה השוכר את אחרים להרוג את האדם. וגם הקשו למה לא חשיב בהלכות בן נח דגם חייב במוסר לפני חי' וכמו שאמר תחילה: לכן נ"ל לבאר על נכון דברי המדרש ויתיישב בזה כל הקושיות דהנה מכותלי דברי המפרשים נראה. שהבינו דהא דקאמר תחלה מיד כל חי' זה המוסר חברו לפני חי'. וכן השוכר להרוג אח חברו מיירי בדיני בן נח אבל זה אינו דתחילת דברי המדרש סובב והולך הכל על ישראל וכמו שדרשו על החוק כו'. דבזה דורש דמים ידרש מאתו. וע"ז אומר מיד כל חי' אדרשנו פי' בדיני שמים זה המוסר חברו לפני חי' להורגו דפטור מדיני אדם כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) אמר רבא כפתו ונתנו לפני ארי פטור אבל בדיני שמים חייב וכמו שמבואר ברש"י שם ד"ה סוף חמה לבוא. דמידי דגרמא אין דינו מסור לב"ד אלא לשמים [וכיוצא בזה בסנהדרין (דף פ"ט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי נביא כו' מיתתו ביד"ש שנאמר אנכי אדרוש מעמו וה"נ כן] וע"ז אומר מיד האדם מיד איש אחיו. זה השוכר אחרים להרוג את חברו ג"כ אדרשנו אבל אין דינו מסיר לב"ד. דאין שליח לד"ע. אבל בד"ש חייב. וכמבואר בסוגיא דקידושין (דף מ"ג) דאף דאין שליח לד"ע, מ"מ חייב בד"ש ואף דקיי"ל כת"ק שם דפטור מדינא רבה היינו בלא שכר אבל בשכר להרוג חייב בדינא רבה ודרש דמים ידרשנו אלא דקשה ע"ז מנ"ל למידרש כ"ז הא איצטריך האי קרא להא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ז) בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה כו' אדרש אפילו בדיין אחד מיד כל חי' אפילו שלא בהתראה מיד האדם מיד איש אחיו אפי' קרובו עיי"ש. וא"כ איצטריך האי קרא להלכות בן נח גופי' ומנלן למידרש לישראל לד"ש. וע"ז אריב"ח מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ידעינן כל הלכות אלה. וזהו שאמר שופך דם האדם וגו' כולה בהלכות בן נח פי' דהאי קרא כולו נכתב כן בלשון זה וכמו שמבאר המ"ר שם לאורויי כל הלכות בן נח. ומפשטי' דקרא ידעינן גם לישראל דעד הנה מיד כל חי' אדרשנו. וכן את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בד"ש. וכן מיד האדם. מיד איש אחיו הכל מיירי בד"ש. אבל שופך דם האדם באדם היינו עפ"י עדים ובעצמו דמו ישפך. ורק לפי פרש"י שם עד הנה מיירי בד"ש שלא בעדים ושלא בהתראה. וכמבואר בפירושו אבל שופך דם האדם בעדים ובהתראה דמו ישפך. אבל מדנכתב בלשון זה. ידעינן מכל המקרא הזה הלכות בן נח וזהו שופך דם האדם כולה בהל' בן נח פי' דלהכי נכתב בלשון הזה. דהאי קרא כולו מלמד אותנו בהלכות בן נח וידעינן כל הלכות בן נח ממנו וא"כ האי קרא קמא לישראל אתא לחייב בד"ש. וזהו דלא כמו שדרשו במס' סנהדרין מקרא קמא להלכות בן נח. וכיון דבבן נח מיירי לכן אמר שפיר ע"י שליח סתמא ולא בשכר דבישראל דאין שליח לד"ע וכדילפינן בקידושין (דף מ"ג) מהוא ולא שולחו וטביחה ומכירה הוי ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולכן פטור מדיני אדם משום דדברי הרב וכו' ואינו חייב אלא בד"ש ומשום האי סברא דדברי הרב וכו' הי' צריך להיות פטור גם מדיני שמים. וכדאמרינן בר"פ הכונס (דף נ"ו) מהו דתימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל וא"כ השתא דחייב בד"ש אינו אלא בשוכר דקרוב שהלה ישמע לו. אבל לא בחנם. והוא כהת"ק בקידושין דבלא שוכר אינו חייב אלא בדיני זוטא. אבל אינו בכלל אדרשנו שיהא חייב בדינא רבה כמו שעשה הוא המעשה של הרוצח. אלא בשוכר להרוג את אחרים שאז בכלל אדרשנו וה"נ בשוכר להעיד שקר אינו חייב בדינא רבה לשלם שיהא מחשב כמו שהעיד בעצמו אלא בשכר דוקא ואז חייב בד"ש ואינו נפטר עד שישלם כמבואר בתוספתא פ"ג דשבועות רי"א ד' דברים העושה אותן פטור העושה אותן מהדין ואין מוחלין לו מן השמים עד שישלם אבל בלא שכר פטור:

ואעידה לך עד נאמן ע"ז שכאשר ביארנו המדרש כן הוא. הוא הרמב"ם ז"ל. וז"ל שם (בפ"ב בהל' רוצח ה"א) הנ"ל כל ההורג חברו בידו כו' הואיל והרגו. מ"מ בעצמו ה"ז נהרג בב"ד. ושם בהלכה ב' כתב. אבל השוכר להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני ארי וכיוצא בו והרגתו חי' וכן ההרג כו' כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה כו' מיד כל חי' אדרשנו זה המוסר חברו לפני חי' לטרפו מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש אח נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל. וא"כ מבואר להדיא שפי' דברי המ"ר הכל על ישראל ומבואר כל דברי הרמב"ם ז"ל במ"ר. וכמוש"כ בזה. וא"כ הרי מבואר ברמב"ם ומקומו מהמדרש דדוקא בשכר חייב בר"ש. וכן כתב המל"מ שם. מהא דנקט הרמב"ם ז"ל עבדיו דהיינו דומיא דשכר אבל בלא שכר פטור:

ובזה יאירו דברי הרמב"ם (בפ"ט מה' מלכים הלכה ד') שכ' וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי. או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג כו' משא"כ בישראל עכ"ל. והנה הא דנהרג על עוברין מבואר בסנהדרין (דף נ"ז) דיליף מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך אבל הא דאם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב ומת לא כתבו המפרשים מנין הוציא זה. ולפ"מ שביארנו א"ש. והכלל בזה הוא דכל שחייב ישראל בד"ש ב"נ נהרג עליו ולכן כיון דמבואר במדרש דכפתו ונתנו לפני ארי ישראל חייב בד"ש בן נח נהרג עליו. ומזה ראי' ג"כ דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דדרש במדרש מיד כל חי' זה המוסר לפני חי' דמיירי בישראל ולא בב"נ. דאי מיירי בב"נ א"כ טפי הו"ל להרמב"ם לאתויי הכא בבן נח הך שנאמר ולא בישראל וכן אם הרג טריפה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' רוצח ה"ח) דההורג טריפה פטור מדיני אדם. משמע דבד"ש חייב. לכן בן נח נהרג עליו וכן בהניחו ברעב עד שמת כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' רוצח הלכה י') אבל הכופה את חברו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או חמה לבוא בכל אלו אין ממיתין אותו וה"ה רוצח. אבל דורש דמים דורש ממנו דם עכ"ל. והיינו משום דדמי לכפתו ונתנו לפני ארי דהוא בכלל מיד כל חי' אדרשנו וכל הני מילי איתמרו בהדי הדדי בסנהדרין (דף ע"ז) וכתב רש"י שם דזה גרמא ואין דינן מסור לב"ד אלא לשמים. ולכן בן נח נהרג עליו. וכן היכול להציל את הרודף באחד מאיבריו ולא הציל והרגו דכתב הרמב"ם (בפ"א מה' רוצח הי"ג) דבישראל ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אלא שאין ביד ממיתין. לכן ב"נ נהרג עליו. ובטור (סי' תכ"ה) כתב וא"י כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו ותי' בבד"ה דפירכא מעיקרא ליתא דלית בי' התראה שיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל. [ודבריו צריכין ביאור כמוש"כ המ"ל] ולכן בב"נ דלא בעי התראה שפיר נהרג עליו. ובאמת כוונת הרמב"ם במה שכתב וחייב מיתה. הוא דחייב מיתה בידי שמים. אבל אין ב"ד ממיתין. משום דזה הוי ככפתו ונתנו לפני ארי. וכל הני דאמרן כיון דמחויב להציל אינו בכלל רוצח שדנין אותו בב"ד. נתבאר דכללא הוא דכל מה שישראל חייב בד"ש. בן נח נהרג עליו והאי כללא ידעינן זה מהלכות בן נח מהא דנהרג שלא בעדים ושלא בהתראה דבישראל אינו אלא בעדים וכמבואר בפ"ב דמכות כאשר יאמר משל הקדמוני ע"ש נקטינן דבכ"מ כן. ונתבאר דאינו חייב אלא בשוכר ולא ע"י שליח גרידא. ודינא זוטא לדעת הביאור הגר"א ז"ל הנ"ל אינו אלא בשפיכות דמים משום לא תעמוד על דם רעך ולא בממון ולשע"מ (סי' כ"ח) די"א דגם בממון שייך זה:

ובמכילתא וכי יזיד איש על רעהו להוציא אחרים איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הי"א) וא"כ בכל מקום דבן נח נהרג בישראל חייב בד"ש ומעתה העוברין דבן נח נהרג על העוברין לא יצאו להקל ובישראל מיהא חייב בד"ש. ומזה ראי' למש"כ תוס' בסנהדרין (דף נ"ט) דאיסורא איכא גם בישראל בעוברין. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' נ"ט דמתרץ בזה היטב קושיית השואל שם בזה ובתשובה הארכתי בזה:

מדבר שקר תרחק. עיין תומים שכתב דמ"מ איכא גם לפני עור לא תתן מכשול שהעדים העידו עכ"פ שקר. ואף דאם האיסור מצוי ליכא לפני עור מ"מ כאן בשכירות אינו מצוי מי שישכור להם להעיד בשקר. ולפמש"כ המל"מ פ"ד ממלוה ולוה דאף אם מצוי והלה ג"כ יעשה איסור א"כ אף בחנם איכא לפני עור. ובזה יש לפרש פרכת הש"ס במס' שבועות (דף ל"א) מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מנה איני מבדה. מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מניין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא. הא ודאי שקורי משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר. ולכאורה מאי פריך האי מדבר שקר תרחק דאי על הרב והתלמיד בודאי איכא לא תענה אלא דהכי פריך דמאי איריא דנקט מדבר שקר הא בתלמיד איכא משום לא תענה אף דהענין אמת וא"כ איכא משום לפני עור ג"כ:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה