אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן ל

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן ל

סימן כט

סעיף א:

כתב הש"ך בסק"ג שתי כתי עדים המכחישין זה את זה אעפ"י שכת אחת הוזמן לקנין וכת אחרת הי' אצל קנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל (בסוס"י כ"ג) מתשובת הרא"ש עכ"ל ובריב"ש בסי' קכ"ז כתב בשתי כתי עדים המכחישים זה את זה. אחת אומרת שבטלה המודעה בגט דהיינו ששמעו שענה הן. ואחת אומרת שמסר המודעה בפניהם. ובשעת ביטול המודעות לא ענה הן. דיש להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד הרי להדיא דכל שהוזמנו נאמנים יותר מאלו שלא הוזמנו וכבר הקשה בזה השעה"מ על הש"ך. אמנם ראיתי בתשובת רדב"ז ח"ג (שאלה תקי"ח) שחילק בין הא דתשובת ריב"ש להא דתשוב' הרא"ש. בין עדות ע"פ. לעדות בשטר. דע"כ לא כתב הריב"ש דיש לנו להאמין הראשונים שהוזמנו להעיד. דוקא ע"פ. אבל בשטר לא עדיפי הני מהני כיון דחתמי בשטרא דייקי הני כי הני ונעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. וכיון דהא דשו"ת הרא"ש מיירי בעדות בשטר כמבואר שם להדיא לכן אין אלו נאמנים יותר מאלו ובט"ז סי' כ"ב נשאר בצ"ע בזה והעיקר נ"ל כמו שכתבתי בזה: כתב הטור בס"א מנה שחור וזה אומר מנה לבן דדוקא אם המלוה תובעו שניהם משמע דאם אומר כאחד לא מצטרפים דהשני ודאי הוכחש. וכבר תמהו ע"ז. ויש מי שתירץ שאם המלוה אומר כדברי אחד הנה זה שהמלוה אומר כמותו הוא ע"א בלא העד השני והעד השני לולא העד הראשון לא הי' חשוב עד כלל כיון שמוכחש ממלוה בשחור ולבן. ולא היינו אומרים מעצמינו מנה אחר שאינו אומר שום עד וחשוב נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וזה נכון:

נ"ל דבעד אחד כיון דאינו מחייב ממון אלא לשבועה קאתי לא בעי דרישה וחקירה. גם מדאורייתא. וכן משמע מהא שמבואר לקמן סוס"י מ"ו דבעד אחד החתום על השטר לא אמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד. וכתב הסמ"ע שם ס"ק ק"ח משום דאין ב"ד חוקרין על עד אחד. ונראה דהיינו טעמא דהדרישה וחקירה הוא משום לקיים בו כאשר זמם ועד אחד אינו בתורת הזמה כמבואר בפ"ק דב"מ (דף ד') אלא דלפי מש"כ בסי' ל"ח דבעד אחד המחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוזם העד דחייב לשלם מכאשר זמם דבכה"ג חוקרין אותו, וצ"ע בזה:

כתב רבינו ירוחם נכ"ג ת"א בס' אר"ח במנאפים א"צ לראות עד שיכניס כמכחול בשפופרת אלא עד שיראו דבו' כמנאפים. במציעא פרק השוכר את הפועלים. ודוקא לאוסרה אבל לקטלא צריך כמכחול וכ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ. והוא תמוה הא להדיא אמרינן במכות (דף ז') בבועל את הערוה היכי עבדי ראיתם כמכחול בשפופרת. ורבנן כדשמואל דאמר משיראו כדרך המנאפים הרי להדיא דלרבנן דקי"ל כוותי' גם לקטלא א"צ כמכחול וכדשמואל וכל הראשונים פי' הא דשמואל בקטלא כמבואר ברש"י ב"מ (דף צ"א) עיי"ש בזה. ובה"ג הובא ברא"ש פ"ב דיבמות סי' ח' כתב להיפך דלאוסרה לבעל צריך כמכחול ותמה עליו הרא"ש מהא דאף בדיני נפשות דחמירא קי"ל דא"צ מכ"ש לאסור על בעלה אבל זה ודאי דבד"נ לית מאן דסובר דצריך. ואולי ט"ס הוא ברבינו ירוחם וצ"ל ודוקא לקטלא אבל לאוסרה צריך וכסברת בה"ג בזה. ואפשר לומר דס"ל לר"י כר"ע ור"ט שם במכות דלא כרבנן. ויותר נראה דט"ס הוא כידוע דהרבה ט"ס יש בס' הלז וכמוש"כ הש"ך בכ"ד בזה:

סעיף ג:

וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל הת"ש שנשאר והא דלא משתבעי בלא"ה מטעם העדאת עדים דר"ח תי' הסמ"ע דבעדים ע"י צירוף ליתא לדר"ח והש"ך כתב המעיין בבעה"ת יראה שלא הזכיר שם בתשובה הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר"ח רק דבלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה. דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות על ידי צירוף:

ונראה דהש"ך לטעמי' אזיל בזה דלכאורה י"ל לפי מה כתב הסמ"ע לקמן (סי' פ"ז) דבהעדאת עדים דר"ת אינו חייב שבועה אלא במעידים עדיין שחייב לו שיודעין שלא פרוע עדיין. אבל אם אינם מעידין אלא שלוה אף דחייב לשלם. משום דכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ כיון דאינו מתחייב אלא מתוך טענתו פטור משבועה וא"כ י"ל דלכך נקט שבועה דעד אחד. ולא העדאת עדים. דמיירי במעידים סתם וליכא עדות על הפרעון אלא שמחוייב מתוך טענתו פטור. אכן הש"ך שם השיג ע"ז ולכן שפיר איכא שבועה דהעדאת עדים גם באינם יודעים שלא פרע. וע"כ כתב דבאמת איכא שבועה. אבל הסמ"ע הי' יכול לתרץ דמיירי באין מעידים שעדיין חייב לו. אלא ניחא לי' לתרוצי דבכל גוונא מיירי:

ולפ"מ שכתב התומים (רס"י ע"ה) דלהרמב"ן גם אם אין מעידים דחייב עדיין חייב שבועה. לכן לטעמי' השמיט כאן הא דעד אחד מחייב שבועה. ובאמת חייב משום העדאת עדים. אבל הטור לשיטתו שכ' שם האו"ת סי' ע"ה דלדידיה אין חיוב בהעדאת עדים. אא"כ מעידים שעדיין חייב לו לכן כתב בעד אחד באי אין מעידים שחייב עדיין דאז ליכא משום העדאת עדים ואתי שפיר:

ועוד אפשר לומר עפימ"ש הראב"ד בספ"ק מהל' עדות דהעדאת עדים אינה אלא אם עפ"י טענה אחת ולא בשתי טענות וא"כ אפ"ל דכן ס"ל לשו"ת הרמב"ן הנ"ל. ואפילו לפימש"כ לקמן (סי' ע"ה) דהטוש"ע לא ס"ל כן ממש"כ (בסי' ל"א ס"א) מ"מ העתיקו להא דרמב"ן וכתבו עפ"י גלגול מאחר דאין נפ"מ כ"כ אליבא דהלכתא אי מטעם גלגול אי מטעם העדאת עדים. אמנם דעת הראב"ד אינו מבואר. מאחר דילפינן מפיו א"כ כמו דפיו מחוי"ש בשתי טענות ה"נ העדאת עדים ועוד יתבאר בזה. אלא דיש ראיה דגם בטענות נפרדות איכא שבועה בהעדאת עדים. דאל"כ איך יליף מגו מפיו הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן ישנן גם בטענות נפרדות משא"כ העדאת עדים אינו אלא בטענה אחת לבד. ועיין לקמן (סי' ע"ה ס"ה) דמשמע נמי כן:

בט"ז כתב הטעם דלא שייך דר' חייא בעידי צירוף דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בגז"ש מפיו וע"א. ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנם א"ד שמחייבין אותו שבועה ועדות ע"י צירוף וכן עדות מיוחדת לא מהני בקנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרה שחרית ואחד אומר נסתרה ערבית לענין איסור א"א וכן קנס אין מחייבין אותו אלא בעדים שראו כאחר כן נ"ל ברור עכ"ל:

אמנם אין זה ראי' כ"כ די"ל כמוש"כ התוס' בב"מ (דף ה') דגם במידי דהוחזק כפרן דהיינו בפקדון איכא דר' חייא דאף דאמרינן דמה לפיו וע"א שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן ומיירי במלוה דלא הוחזק כפרן. דיש לומר דאחרי שלמד שיש שבועה במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון א"כ י"ל מאחר שלמד דר"ח מקנס מעתה אין לחלק בין עדות מיוחדת או לא ועמש"כ לקמן (סי' ע"ה) ראי' גדולה לזה ועיין לקמן ס"ו בזה עיי"ש:

סעיף ו':

בדיני ממונות אעפ"י שלא ראו שני העדים המעשה כאחד עדותן מצטרפת. במכות (דף ו') אר"נ עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת עפ"י עד אחד בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בד"מ כשרה מתקיף רב זוטרא אלא מעתה תציל אלמא תנן הוא והן נהרגין ופרש"י ז"ל דכיון דבעלמא מצטרפין יש כאן טעם להצילו. ובחי' הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל שם בזה ע"א והוא הנכון כיון דדרשת יומת במיתה דוקא אבל לא בדיני ממונות לידרוש נמי יומת במיתה פסולה אבל להציל מציל ע"כ. עוד כתב שם וז"ל אבל לריב"ק לאו משום ולא יומתו חזינן לה ולומר דמצטרפים בעדותם בעדות א' אלא משום דרבי רחמנא או ראה מ"מ אעפ"י שעדותן חלוקה אבל יומת דא"ר אורחא דמילתא נקט ולא דרשינן לומר דבמיתה פסולה ואצולי מציל אלא בכל דיני נפשות פסולה דבעי' עדות א' כדגלי רחמנא בעונשו עפ"י ע"א וה"ה להצלה. ובדיני ממונות כשרה דכתיב או ראה כנ"ל ע"כ: ולענ"ד י"ל כך דבסנהדרין (דף כ"ח) יליף קרובים לפסול לעדות מלא יומתו אבות על בנים. ופריך אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא לא יומתו תרי זימני. והדר פריך אשכחן בדיני נפשות בד"מ מנלן א"ק משפט אחד יהי' לכם. משפט השוה לכם. וא"כ ה"נ בעדות מיוחדת דיליף במכות (דף ז') מלא יומת עפ"י עד אחד דפסול בדיני נפשות יש ג"כ לשאול אשכחן לחובה לזכות מנלן. ולכאורה הי' אפשר לומר עפימש"כ הרמב"ם בפ"כ מהל' סנהדרין עד אחד אומר לחמה עבד וע"א אמר ללבנה עבד אינו נהרג משום שנאמר נקי וצדיק אל תהרוג. והכס"מ לא כתב מאין למד הרמב"ם דין זה. תבל הרמב"ם בספר המצות מצות ל"ת ר"צ הביא שהוא נוהמכילתא ע"ש בזה. וא"כ שפיר י"ל מאחר דאיכא תרי קראי דפסול עדות מיוחדת בדיני נפשות חד מונקי וצדיק אל תהרוג וחד מלא יומת עפ"י ע"א. דחד אתא לחובה וחד אתא לזכות דבדיני נפשות גם לזכות פסול עדות מיוחדת. ובזה יש ליישב מה שהקשה הרמב"ן שם על הרמב"ם דס"ל דעדות מיוחדת יליף מונקי וצדיק אל תהרוג והרי ידעינן זה במס' מכות (דף ז') מלא יומת המת עפ"י עד אחד ולהנ"ל ניחא דחד אתא לחובה וחד לזכות כן הי' נ"ל נכון בזה. אמנם הרמב"ן ס"ל שם דררשא דמכילתא דיליף עדות מיוחדת מונקי וצדיק אל תהרוג אינו אלא אסמכתא. הדרא קושיא לדוכתא אשכחן לחובה לזכות מנלן: ולהרמב"ן צ"ל דמאחר דהש"ס קאמר במכות (דף ו') א"ר זוטרא בר טובי' א"ר מניין לעדות מיוחדת שפסולה בדיני נפשות שנאמר לא יומת עפ"י עד אחד מאי עד אחד אילימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה עפ"י שנים או שלשה עדים יומת המת. אלא אחד. אחד אחד. א"כ אכתי הוי מספיק אי הי' כתיב עפ"י שנים או שלשה יומת המת לא עפ"י עד אחד. והאי יומת מיותר לכן אתא לזכות דפסול עדות מיוחדת גם בזה. ומעתה יתבאר היטב הש"ס דמס' מכות הנ"ל דר"נ אמר עדות מיוחדת כשר בד"מ מלא יומת. וא"כ האי יומת ממעט לדיני ממונות אתא. וא"כ שוב לא ידעינן לזכות דפסול לדיני נפשות א"כ פריך שפיר אלא מעתה בדיני נפשות תציל. דבשלמא בקרובים דמקשינן דיני ממונות לדיני נפשות אייתר לא יומת שני לזכות אבל הכא דאפקינן לי' לממונות א"כ מנלן דלזכות פסול גם כן:

ולפמש"כ י"ל דהרמב"ן לטעמי' אזיל בזה. דהנה התוס' במכות (דף ו') הקשו שם אמאי עדות מיוחדת כשר בד"מ ונילף ממשפט אחד יהי' לכם כמו בקרובים דכתיב לא יומתו ואפי"ה גמרינן ממונית ממשפט אחד יהי' לכם. ותירצו דע"כ לא מיפסיל עדות מיוחדת לממון דלשבועה מיהא מהני עיי"ש. והרמב"ן תי' מדכתיב לא יומת או מדכתי' ראה. דדריש ריב"ק ג"כ בסנהדרין דעדותן מצטרפין עיי"ש ותי' קמא דהרמב"ן מדכתיב לא יומת אינו מובן דהא תוס' הקשו דהא בקרובים ג"כ כתיב לא יומתו ואפי"ה ילפינן ד"מ ממשפט אחד יהי' לכם ומאי הועיל בתירוצו דכתיב לא יומת ולפימש"כ א"ש דתוס' מפרשי דהכא לאו מיתורא דיומת דרשינן דלא דמי להא דקרובים דהתם שייך שפיר דלכתוב לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות ואייתר לזכות. אבל הכא לא שייך למיכתב לא עפ"י עד אחד אלא מפשטי' דקרא דכתיב במיתה מכלל דבד"מ כשרה. לכן שפיר הקשו דנילף ממשפט אחד יהי' לכם דומיא דקרובים דאייתר שדריש לא יומתו לזכות פריך שפיר בדיני ממונות מנלן ומייתי ממשפט אחד א"כ הכ"נ נימא כן. אבל הרמב"ן ס"ל דיומת מיותר ואתא האי יתורא לד"מ. לכן שפיר תירץ דכאן לא דרשינן ממשפט אחד דיומת מיותר ומפיק מהיקישא דמשפט אחד יהי' לכם. ומעתה הרמב"ם י"ל דס"ל כתוס' דלא יומת אינו מיותר אלא מפשטי' ממעטינן ד"מ וא"כ מנלן לזכות לכן שפיר ס"ל דונקי וצדיק אייתר לעדות מיוחדת וא"כ איכא תרי קראי לעדות מיוחדת ואתא חד קרא לזכות ג"כ:

והא דפריך אלא מעתה בדיני נפשות תציל ולהרמב"ם אמאי לא משני דהא איכא תרי קראי דלא יומת ונקי וצדיק אל תהרוג ואייתר חד שפסול להציל ג"כ. וי"ל דאדרבא דזה נכון מה דפסקינן כרב נחמן דעדות מיוחדת כשר. ואף דאקשי' עליו ר"ז אלא מעתה בד"נ תציל ומסיק בקושיא. אמנם ידוע מש"כ הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) שיטת ר"ח דבקשיא יש פירוקא משא"כ בתיובתא. ולכן פסקינן שם כשמואל אף דאקשינן עליו וה"נ י"ל כאן דהתירוץ הוא משום דאיכא תרי קראי ואייתר חד לזכות ג"כ. וי"ל דרב זוטרא דפריך אלא מעתה בד"נ תציל לטעמי' אזיל דאיתא שם במכות (דף ו') א"ר זוטרא בר טובי' א"ר. מניין לעדות מיוחדת דפסולה שנאמר לא יומת ולא מייתי כלל הך דרשא דונקי וצדיק. מכלל דס"ל דאתא דחוזרין לזכות ואין חוזרין לחובה בסנהדרין (דף ל"ג) ולא ידעינן דלזכות פסיל אלא מיתורא דיומת והשתא משמע דאתא לדיני ממונות פריך שפיר אלא מעתה בדיני נפשות תציל אבל לדידן דקי"ל כהמכילתא וידעינן לזכות מאידך קרא ג"כ:

ומה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דיליף עדות מיוחדת בד"נ דפסול מונקי וצדיק אל תהרוג ובמכות (דף ז') יליף לה מלא יומת עפ"י עד אחד י"ל ג"כ דתרווייהו צריכי דאי מונקי וצדיק הו"א דוקא בב' מעשים. בע"א אומר שעבד לחמה וע"א אומר שעבד ללבנה דבזה שייך מש"כ הרמב"ם הואיל ויש צד לנקותו ולצדקהו אל תהרגהו דילמא אינו אמת מאחר דעל כל מעשה לבד אינו אלא אחד. משא"כ בב' מעידים על מעשה אחד אלא שזה מחלון זה וזה מחלון זה. הו"א דמהני כמו בד"מ לרבנן דריב"ק דהלואה אחר הלואה לא מהני ובמעשה אחד מהני לכן איצטריך לא יומת דאפילו בזה לא מהני. ואי הוי כתיב לא יומת הו"א דלא מיעט הכתוב אלא בב' מעשים אבל במעשה אחד מהני לכך איצטריך תרווייהו כן הי' אפשר לומר. ובזה ניחא הא שמקש' לריב"ק מנ"ל דעדות מיוחדת פסול במעשה אחד דילמא אינו פסול אלא בב' מעשים. ולהנ"ל ניחא דבאמת ב' מעשים ידעינן מונקי וצדיק אל תהרוג. וממילא ידעינן מלא יומת עפ"י עד אחד גם למעשה אחת וזה נכון, אלא דלפ"ז לרבנן דריב"ק דס"ל בסנהדרין (ד' ל') דאפי' בד"מ לא מהני הלואה אחר הלואה א"כ לא איצטריך לד"נ דידעינן מכ"ש מד"מ כמ"ש הרמב"ן דלא איצטריך נקי וצדיק לאומדנא בד"נ דלא מהני דאפי גם בד"מ לא מהני ולדידהו איצטריך לחוזרין לזכות ואין חוזרין לחובה או מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כמוש"כ כיוצא בזה במגילת אסתר שם ובחי' הר"ן לפסולי קרובים בסנהדרין (דף כ"ה) משא"כ לתירוץ קמא איצטריך להו לזכות ג"כ:

וכ"ז שכתבנו דלהרמב"ם תרווייהו קראי צריכי חד לזכות וחד לחובה. ודיומת אינו מיותר אלא מפשטי' דריש דבדיני ממונות כשרה. אינו אלא לרמב"ן וריטב"א דלפ"מ דקי"ל כריב"ק ידעינן מאו ראה דעדות מיוחדת כשר בד"מ. אבל להנמוקי יוסף שכתב דריב"ק ידע ג"כ מויומת וצ"ל לדידי' דאי לאו האי קרא לא הוי דריש מאו ראה אלא מאו ידע כרבנן דלא מהני או דהו"א דלא מהני אלא במעשה אחד לכך מאחר דידעינן מכאן דבמעשה אחד מהני לכך אייתר או ראה דאפילו הלואה אחר הלואה מהני. וא"כ גם להרמב"ם י"ל דמיתורא קדריש לד"מ דכשר עדות מיוחדת ג"כ:

אמנם י"ל מאי פריך רב זוטרא אלא מעתה בד"נ תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין לפימש"כ הרמב"ן דהא דדייק ר"נ מלא יומת אינו אלא לרבנן דריב"ק משא"כ לריב"ק לא מיומת ילפינן ואורחא דקרא הוא. א"כ י"ל דהא דתנן במתניתין הוא והן נהרגין אתי' כריב"ק דיומת אורחא דקרא הוא. ולכך לעולם עדות מיוחדת פסול. אפילו לזכות גם כן. דבזה יש ליישב באמת פירכת הש"ס. ולכך לא קאמר תיובתא:

ומעתה נ"ל דרבנן דריב"ק בסנהדרין (דף ל'.) דבב' מעשים לא מהני עדות מיוחדת וריב"ק ס"ל דאפילו בב' מעשים מהני. ויליף מאו ראה. דרבנן מודו במעשה אחת דמהני וס"ל יומת מיותר ואייתר לד"מ אבל לריב"ק אינו מיותר כאן ואורחי' דקרא הוא ויליף מאו ראה דאפילו בב' מעשים מצטרפין וכ"ש במעשה אחת דמהני. וזה ס"ל להרמב"ן בחידושי מכות שכתב שם דהסוגיא דהתם קאי לרבנן משא"כ לריב"ק אורחא דקרא הוא:

ובעדות מיוחדת בקנס בב"ק (דף ע"ד) עפ"י עד אחד פשיטא אמרי הא קמ"ל עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי' מחייב עפ"י עצמו כי אתי עדים מחייב ולאפוקי כו' ופירש"י ד"ה כי אתי ע"א דהלכה כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו. ולפי"ז כ"ש דעדות מיוחדת כשר בדיני קנסות לפ"מ שכתב הריטב"א בפ"ק דמכות דהא דאיצטריך לאשמועינן דעדות מיוחדת כשר לא נצרכא אלא לרבנן דריב"ק דאמרי הלואה אחר הלואה אין מצטרפין דמ"מ עדות מיוחדת בחד דבר כשר. אבל לריב"ק כ"ש הוא דעדות מיוחדת כשר וכיון דהא דריב"ק איתא גם בקנסות כ"ש דעדות מיוחדת כשר בקנסות. והנה אי מהני עדות מיוחדת במלקות נראה פשוט דלא מהני כיון דבדיני נפשות עדות מיוחדת פסול מקרא דלא יומת עפ"י ע"א במכות (דף ו') גם במלקות כן. כיון דמלקות במקום מיתה עומדת. ולכך בעינן כ"ג כמו בד"נ כמבואר בסנהדרין (דף י') או כמו דילפינן שם לענין כ"ג מגז"ש דרשע רשע וכן בכמה דברים ילפינן מלקות ממיתה בגז"ש זו כן נימא גז"ש זו גם לענין עדות מיוחדת. וכ"כ בפשיטות באו"ת בסי' ל"ד ס"ק כ"ד ע"ש. ומתורץ בזה מה שהקשה בש"מ בב"מ (דף ג') אמאי לא עביד ק"ו ומה פיו שאין מחייבו מלקות מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו מלקות א"ד שמחייבין אותו שבועה דלפי"ז הי' פסול בעדות מיוחדת לכך עביד ק"ו מקנס דמהני בעדות מיוחדת ג"כ:

ולפ"ז קשה הא דפריך בכתובות (דף ל"ב) אמתניתין דאלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו. ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. ומאי קושיא הא איכא לאוקמי הך מתניתין דיש להן קנס בבא על אחותו בעדות מיוחדת דמלקות ליכא וקנס איכא. וכן קשה בב"ק (דף ע"א) דפריך אמתני' דגנב וטבח ביוה"כ משלם תשלומי ארבעה וחמשה נהי דקטלא ליכא מלקות איכא וקי"ל דאין לוקה ומשלם. דנוקמא בעדות מיוחדת דקנס איכא ומלקות ליכא. וצ"ל דאה"נ דהוי מצי לשנויי כן אלא דחדא נקט לשנויי פירכא וה"ה להא. ובפרט לתנא דבי חזקי' דפוטר חייבי מיתות שוגגין מתשלומין מהיקישא דמכה בהמה דחייב בשוגג. ולפי"ז נ"ל דפוטר גם בעדות מיוחדת מהיקישא דמכה בהמה. דמה מכה בהמה חייב בעדות מיוחדת דהוי ממון אף מכה אדם פטור בעדות מיוחדת. ובמס' מכות (דף ט"ז) אהא דאונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה אי דקטלה קלב"מ. והקשו בתוס' דילמא מיירי בשוגג דלא הוי קלב"מ ותירצו דהוי כמו מתה מאלי' כיון דלא הוי במתכוין ואכתי קשה דלוקמי בעדות מיוחדת. דליכא משום קלב"מ דעדות מיוחדת פסיל בדיני נפשות ועכ"ז לא הוי כמו מתה מאלי' כיון דהוא במתכוין וי"ל כיון דהוא במתכוין הוי כרודף עכ"פ דפטור משום קלב"מ כמבואר לקמן בסי' ס"ה מזה. (ולקמן אבאר עוד בזה) אך קשה מהא דאמרינן בב"ק (דף מ"א) ת"ר ובעל השור נקי. רבי אליעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך. א"ל ר' אליעזר כך אני בעינך אין דיני אלא כשהמית את האדם עפ"י ע"א עפ"י בעלים עפ"י בעלים מודה בקנס היא. קסבר כופרא כפרה. וקשה הא יכול להיות דאין חייב מיתה ואעפי"כ חייב בקנס בעדות מיוחדת דמהני בקנס ואינו נסקל משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור ומה זה שהוצרך לומר כופרא כפרה. ומצאתי בבעה"ת (שער ל"ח חלק ג') שהביא דעת האומרים שפירשו הא דאמרינן דאיצטריך קרא למעוטי שהמית את האדם עפ"י עד אחד דפטור ומשמע לולי דמיעטו הכתוב הי' חייב ובודאי איך יתחייב עפ"י ע"א אלא לאו שבעל השור טען א"י אם המית שורי את האדם או לאו. והעד מעיד שהמית ומשו"ה שאינו מכחישו העד נאמן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודחה הבעה"ת דבכה"ג לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא הו"ל למידע ופירוש הדבר כך הוא עפ"י עד אחד עפ"י עדות מיוחדת רוצה לומר שהיא כשרה בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ולכך מיעטו הכתוב משום דקי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור וכשם שאין מקבלין עדות מיוחדת בד"נ כן אין מקבלין בשור ע"כ. ומעתה ניחא הקושיא דמאי פריך מודה בקנס הוא והוצרך לומר דקסבר כופרא כפרה ולא מוקי בעדות מיוחדת. דהכי מפרש בגמרא דקושיית הגמרא אינו אלא עפ"י בעלים. דמעד אחד לא מצי למיפרך מודה בקנס הוא דמיירי בעדות מיוחדת ואינו מדייק אלא על לשון דמשכחת עפ"י בעלים דמודה בקנס הוא. אבל התירוץ דעדות מיוחדת כבר תירץ בעפ"י ע"א. וניחא בזה קושיית תוס' שם אמאי לא פריך מעד אחד ג"כ מודה בקנס כיון דמיירי בעדות מיוחדת ולא פריך אלא אשינויא דעפ"י בעלים וזה נכון. ומבעה"ת אין ראי' דס"ל עדות מיוחדת מהני בקנס דקאי להמסקנא דמשני כופרה כפרה דאכתי קשה עפ"י עד אחד לא מהני להוציא ממון וע"ז כתב דמיירי בא"י או בעדות מיוחדת. אבל להס"ד י"ל דאה"נ דהוי מצי למיפרך אעד אחד דהיינו עדות מיוחדת ג"כ. אלא דלפי האמת דמהני בקנס עדות מיוחדת א"ש סוגית הש"ס להבעה"ת הא דלא פריך מע"א ג"כ:

והנה התוס' שם כתבו וז"ל נראה דהו"מ למיפרך אעד אחד דאין סברא לומר דלא יחשוב מרשיע את עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו החיוב. אלא הפשוט נקט יותר. וכוונתם דאין עד אחד מחייב בקנס גם שבועה משום דגם אם אינו רוצה לישבע לא גרע מהודאה מדאינו נשבע מודה שהאמת כבעל דינו. ומודה בקנס פטור. וכן הוא להדיא בהרא"ש פרק שבועת הדיינין בשם הירושלמי והרי שנים מחייבין אותו קנס, שניא היא שאין נשבעין על הקנס. פי' דמקשה אהך כללא דכל ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב אותו שבועה מקנס שאין ע"א מחייבו קנס ומשני שניא היא שאין נשבעין על הקנס, ופירש רבינו שמואל דהכי קאמר בכל דבר שנשבעין עליו ע"א מחייבו שבועה אבל דבר שאין נשבעין כגון קרקעות שאם אפי' יודה פטור אין ע"א מחייבו שבועה וכ"כ הה"מ פ"ג מהל' גניבה הלכה ז'. דאין מחייב שבועה בקנס מטעם זה. דגם אם יודה יפטר וזהו שלא כדעת הרשב"א הובא בשיטה מקובצת בב"ק (דף מ"א) דעד אחד מחייב כשמודה בקנס. וכ"כ בשיטה לב"מ (דף ג') בשם גליון ע"ש דס"ל דע"א מחייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וצ"ע בזה. וי"ל דהשיטה ס"ל כדעת ראב"ן (סי' כ"ז די"ב ע"ג) דהיכא דאיכא עד אחד משים עצמו רשע והרי ביבמות (דף כ"ה) כ' רש"י דאין אדם משים עצמו רשע ליפסל ולקנס ע"ש והרי דמשוה עדות לקנס וא"כ אם בעדות לא הוי משים עצמו רשע י"ל דבקנס לא מקרי מרשיע את עצמו ג"כ:

וכיוצא בזה מבואר בתוס' בב"ק (דף מ"ו) וז"ל וי"ל דלא יהא מחוייב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור עכ"ל. הרי דס"ל דמודה במקצת בקנס פטור משבועה והוא מהטעם דסברא הנ"ל דלא גרע מהודאה. ולכן לטעמייהו כתבו שפיר דגם ע"א אין מחייב שבועה בקנס דאם נימא דעד אחד מחייב שבועה בקנס ומודה במקצת פטור משבועה. א"כ יקשה קושיית התוס' במס' שבועות (דף מ') ד"ה אבל טענת מלוה דהיכן מצינו דיהא מודה במקצת פטור משבועה ועד אחד מחייב ע"ש ולכן לטעמייהו דמודה במקצת פטור גם עד אחד פטור וכ"ה בטוש"ע (סי' שצ"ט ס"ג) דמודה במקצת פטור משבועה בקנס. ובירושלמי פרק שבועות הדיינין ה"ו פרט לתשלומי ארבעה וחמשה. וכיון דהוא הכל מטעם דגם אם מודה מיפטר וכמו כן בעד אחד מטעם דאי גם מודה מיפטר שפיר כתבו התוס' דגם אם מודה לדברי העד ואינו נשבע הוי כמרשיע את עצמו וכמוש"כ המהרש"א שם בכוונת דבריהם כן. ולכן לא קשיא לדידהו קושיית הבעה"ת איך יתחייב עפ"י עד אחד כיון דמיירי דמודה לדברי העד והא דלא פריך מודה בקנס ה"ה דהו"מ למיפרך כן. אבל הבעה"ת פירש דאינו מיירי דמודה לדברי העד לכן פי' בעדות מיוחדת וממילא דלק"מ מודה בקנס אעד אחד:

ולפי הבעה"ת דפי' עד אחד בעדות מיוחדת נאמנו מאוד דברי הכסף משנה (פ"ו מהלכות רוצח הלכה ה') שכתב ליישב השגת הראב"ד על הרמב"ם שכתב שם וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א דאיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם. דהכוונה בעדות מיוחדת דאין זה דוחק. כיון דגם בגמרא מצינו כן וקרא דלא יומת עפ"י ע"א יוכיח דמפרשינן הא עד אחד במיוחדת א"כ שפיר יש לפרש בגמ' וברמב"ם כן:

אלא דקשה לפי דעת בעה"ת דלהריגת השור לא מהני עדות מיוחדת א"כ מאי פריך במס' ב"ק (דף מ"א) וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה. הא משכחת שהרג ב' פעמים בעדות מיוחדת ולא הרגו השור ונעשה מועד בפעם הג'. וצריכים לומר דחדא מניי' נקט וה"ה דהוי מצי לשנויי כן. ועיין בזה:

ויש לישב כיון דאין השור נהרג בעדות מיוחדת בנגיחות הראשונות אין נעשה מועד בזה כמוש"כ התוס' בב"ק (דף כ"ד) בד"ה במכירין כו' דאין העדאה מועלת אלא בבני חיוב (ובדף מ"א) בד"ה מאחר דעפ"י בעלים ליכא העדאה דבעינן שיעידו בפני בעלים. ובפני ב"ד. וה"נ כיון דאין השור נהרג בנגיחות הראשונות אין נעשה מועד בעדותן:

והנה להתוס' דמכות (דף ו') הנ"ל דלכך לא ילפינן ד"מ מד"נ לעדות מיוחדת ממשפט אחד יהי' לכם. משום דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהא איתא. ולפי"ז קשה דהיאך מהני עדות מיוחדת בקנס דקשה קושיית התוס' נילף ממשפט אחד יהי' לכם ויהי' פסול כמו בד"נ ואין לתרץ כתירוצם דע"א מועיל לשבועה דהא בקנסות אין עד אחד מחייב שבועה וכמו שביארנו. ועוד קשה מהא דמבואר בב"ק (דף ע') וכן הוא (בסי' ל' סי"ג) דאם העיד עד אחד שראה ב' שערות בימינו ועד אחד מעיד שראה ב' שערות בשמאלו מצטרפין והרי זה דומה להלואה אחר הלואה. דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי והוי מטעם עדות מיוחדת דמצטרפי כמבואר בסנהדרין שם בזה. וכ"כ הב"י שם להדיא דלכן לא מהני עדות זה אלא לממון ע"ש:

[וא"ל בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מאחר דאין עדותן קיימת לד"נ אין עדותן קיימת לממון. דמה בכך. ואדרבא מצינו בתשובת רמ"א שאלה י"ב. דכתב דאין עדות שלא בפני בע"ד מועיל לאסור אשה לבעלה דאין לומר דנאמנים מיהא להפסיד כתובתה לא פלגינן בכהי"ג משום דעיקר אדעתא לאסור קאתי לכן גם להפסיד כתובתה אין נאמנין וא"כ בעדות מיוחדת נוקמי בכהי"ג שאומרין בפירוש אדעתא דממונא קאתינן משום דאנן ידעינן דאין עדותנו מועיל לד"נ ואפי' בסתמא אדעתא דתרווייהו קאתי דדוקא בהא דתשובת רמ"א דעיקר לאסור ולא להפסיד כתובה אין נאמנין משמע היכא דאדעתא דתרווייהו קאתי פלגינן עדותן ולמה דמועיל עדותן עדות]. והכא גם כן אין חיוב שבועה בעד אחד וכן ראיתי מקשים מהא דאמרינן בגיטין (דף ל"ג) דילמא כריב"ק ס"ל וכן מקרקעות דמבואר בסנהדרין (דף ל'), דמהני עדי צירוף בקרקעות. ובר מן דין קשה לי ג"כ מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ל') דהודאה אחר הודאה מצטרפין לריב"ק וא"כ כ"ש בעדות מיוחדת והיאך מהני הא הבעהמ"א כתב דע"א אין מחייב שבועה וכן ס"ל להתוס' בסנהדרין (דף ו') וכמוש"כ הש"ך (בסי' פ"א ס"ק כ"ב) וכן קשה מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ב) אלא שהעידו בזה אחר זה. רשב"ג כר"נ דאמר מצטרפין ור"א כת"ק דאמר אין מצטרפין וא"כ כיון דקי"ל בסנהדרין (דף ל') דמקשינן הגדה לראיה וכיון דלא בעינן הגדה כאחד ה"נ לא בעינן ראי' כאחד וא"כ שייך פלוגתא דריב"ק ורבנן גם לענין מעלין לכהונה וכן נראה מדברי הב"י (סי' ל') א"כ כ"ש דמהני עדות מיוחדת ואמאי הא אין עד אחד מחייב שבועה ועוד דדעת כמה פוסקים בבד"ה ובאהע"ז (סי' י"א) דעדות מיוחדת גם בגיטין ובקידושין מהני אף דג"כ אין שייך חיוב שבועה בזה:

ונראה לי לתרץ ונציע היטיב לישנא דהתוס' דמס' מכות (דף ו') וז"ל הקשה רבינו אברהם מאורליינש דהא קרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות גמרינן מיני' מדכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ ה"נ נילף ד"מ מד"נ להך מילתא דעדות מיוחדת ויש לדקדק בדבריהם למה הוצרכו לתת הקדמה דקרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו אבות על בנים וד"מ גמרינן מיני' ולמה לא הקשו בפשיטות דנילף לענין מיוחדת ד"מ מד"נ ממשפט אחר יהי' לכם וכמו שהקשו התוס' שם (דף ו') ד"ה אמר רב יוסי וז"ל ולפי' הקונטרס, משום דכתיב והצילו העדה דמצוה לבטל העדות בקל כדי להציל הנפש וקשה לפירושו דא"כ ד"מ נילף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהי' לכם עכ"ל הרי שהקשו בלא שום הקדמה דמצינו בעלמא היקישא דמשפט אחד רק הקשו בפשיטות דנילף לביטול העדות ד"מ מד"נ ממשפט אחד ועוד מה זה שמצאו רק הך היקישא דקרובים והא האי היקישא מדריש לכמה דברים במס' סנהדרין לענין דרישה וחקירה וכיוצא בזה, אך צ"ל דשפיר הוצרכו להך הקדמה דקרובים דבלא הקדמה זו אי אפשר להקשות נילף דיני ממונות מד"נ ממשפט אחד יהי' לכם. די"ל דהא כתיב בהדיא לא יומת עפ"י עד אחד ומשמע דוקא מיתה הא בממון גם עפ"י עד אחד. ומצאתי להרמב"ן ז"ל במכות שתירץ באמת כן. ולזה הקדימו דהא קרובים נפקא לן מלא יומתו אבות על בנים וד"מ גמרינן מינייהו ממשפט אחד יהי' לכם הרי חזינן דהיקישא דמשפט אחר אלים לאפוקי ממשמעותא דקרא דאיירי במיתה דלאו דוקא מיתה אלא ממון א"כ גם בעדות מיותרת נימא כן דלא יומת לאו דוקא מיתה אלא גם ממון נימא כן מהך היקישא ולזה תירצו דע"כ האי קרא לאו בדיני ממונות קאי, דע"א מועיל לממון מיהת לשבועה. וא"כ לא יומת דוקא מיתה ולא ממון וא"כ ניחא שפיר הא דבקנס מהני עדות מיוחדת וכל הנך שזכרנו דדייקינן לא יומת דוקא ולא שאר דברים ולא שייך שוב לומר דנילף ממשפט אחד כיון דלענין ממון לא מצי קאי ולא יומת דוקא מסתברא לומר למילף יותר קנסות כל שאר דברים מממון מלמילף מנפשות לאפוקי פשטי' דקרא דמשמע דוקא מיתה ולא ממון. ועל כיוצא בזה לא מצינו בשום מקום דהיקישא דמשפט אחד יהא אלים לאפוקי פשטי' דקרא וא"כ גם היכא דעד אחד אינו מועיל לשבועה מהני עדות מיותרת כמו בממון דע"א מועיל לשבועה כן נ"ל נכון בזה:

עוד נ"ל לתרץ בפשיטות לפי מש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל (שהבאנו לעיל) להקשות בהא דהוצרך שם בגמרא למילף דעדות מיוחדת כשר בד"מ מדיוקא דלא יומת עפ"י עד אחד. הא קי"ל כריב"ק דאמר הלואה אחר הלואה מצטרפין וכ"ש בעדות מיוחדת ותי' דהאי צריכותא אינו אלא לרבנן דריב"ק דס"ל דבעינן שיראו שניהם כאחד ואפי"ה מכשר ר"י לדידהו עדות מיוחדת מדיוקא דלא יומת אבל לריב"ק לא בעינן לזה אלא משום או ראה. דרבי רחמנא דעדותן מצטרפת. ושוב הקשה הרמב"ן ז"ל עדות מיוחדת בד"מ היכי מכשרינן והא כתיב משפט אחד יהי' לכם. כדאמרינן גבי דרישה וחקירה לאו מילתא היא דהא הכא גלי רחמנא בה מדכתיב יומת או מדכתיב או ראה לריב"ק ע"כ. והנה תי' זה מדכתיב יומת כבר כתבנו. דהתוס' מיאנו בזה. ממה דמצינו בקרובים דכתיב ג"כ לא יומתו. ואפי"ה גמרינן ממונות מהך היקישא ולזה הוצרכו לתירוצם דבד"מ לא מצי מיירי דע"א מועיל לשבועה וכ"ז הוא לרבנן דריב"ק אבל זה ודאי מודו רבנן דלמאי דקי"ל כריב"ק דהלואה אחר הלואה מהני מדכתיב או ראה דאין אנו צריכין לומר משום שבועה ולא קשיא מידי דנילף מהקישא דדיני נפשות דשאני הכא דכתיב או ראה וכתי' הרמב"ן ז"ל וא"כ לא קשה מידי כל הנך קושיות דלעיל דאיך מהני לריב"ק במידי דליכא חיוב שבועה דלדידי' אין אנו צריכין לזה וטעמו מדכתיב אז ראה א"כ אין חילוק בין במידי דאיכא חיוב שבועה או לא וא"ש ונכון:

ויצא לנו מזה כיון דלדידן עיקר ילפותא דעדות מיוחדת מהני מדכתיב או ראה וכריב"ק דקי"ל כוותי ולדידי' גם היכא דכל אחד על מעשה אחר מצטרפין וכמו שביארנו לעיל גם עדות מיוחדת בכה"ג מדאורייתא ומעתה ליתא להא שכתב הנתיבות דהא דעדות מיוחדת דאורייתא היינו אם מעידין על דבר אחד כגון אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה אבל היכא שאחד ראה מעשה אחר אז הוי מדרבנן אלא גם בכה"ג מדאורייתא. וגם לפי"מ דמבואר בסנהדרין (דף ל') דטעמא דריב"ק משום סברא דתרווייהו אחד מנה קמסהדי. מ"מ גם מה דידעינן מסברא הוא דאורייתא וכדפריך בכתובות (דף כ"ב) וכי מאחר דאיכא סברא קרא ל"ל והא דבאמת איצטריך הכא קרא דאו ראה ולא ידעינן מסברא. צ"ל כמוש"כ התוס' בשבועות (דף כ"א) דפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ והקרא גלי לן הסברא ע"ש והא דבברכות (דן ל"ה) מבואר דברכת הנהנין מסברא ואעפי"כ אינו אלא מדרבנן כבר כתב הצל"ח בזה דשאני התם דהוא מצוה ואין להוסיף מסברא לכן הוי דרבנן אבל בעלמא אף מסברא הוי דאורייתא גם כן:

ונ"ל להביא ראי' דמהני עדות מיוחדת בקנס מהא דב"ק (דף י"ד) בפני ב"ד עפ"י עדים בני חורין בני ברית ומפרש בש"ס עפ"י ב"ד פרט לב"ד הדיוטות דבקנס בעינן מומחין. ועפ"י עדים למעוטי מודה בקנס ואח"כ באז עדים ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב סיפא איצטריכא לי' בני חורין בני ברית. ואמאי צריך לומר דנקט עפ"י עדים משום סיפא. לימא דעפ"י עדים איצטריך למעוטי עדות מיוחדת דהרי במכות (דף ז') יליף דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות מדכתיב לא יומת עפ"י עד אחד וא"כ עדות מיוחדת מקרי עפ"י עד אחד כמוש"כ הבעה"ת הנ"ל. משא"כ באינו מיוחדת הוי שני עדים. א"ו דבקנס נמי מהני עדות מיוחדת ולכך קאמר סיפא איצטריכא לי' וי"ל ודו"ק. גם בהא דכתבו תוס' ב"ק (דף מ"א) שכתבנו לעיל דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע. דנקטי כשמודה כמוש"כ מהרש"א משום דבאינו מודה אין מוציאין ממון אבל ה"ה דליכא שבועה דאין נשבעין על הקנסות דאפילו אי מודה מפטר ועי' במהר"ם שם כמו שביארתי לעיל ומהסוגיא הנ"ל מבואר כן דהתוס' שם הקשו דלמא נקט עפ"י עדים למעוטי עפ"י עצמו ותי' דעפ"י עצמו ידעינן ממשנה אחריתי ואכתי דלמא אתי לאפוקי עד אחד דאין מחייב בקנס אפי' שבועה או ממון כשמודה להעד דבעינן שני עדים דוקא ולהנ"ל גם זה פשיטא מאחר דידעינן ממשנה דבמודה פטור ממילא אין שבועה דאפילו אי מודה מפטר וכ"ש כשמודה להעד גם כן:

ויש להביא ראיה דלא מהני עדות מיוחדת בקנס מהא דתנן בסנהדרין (דף ל"ב) הדברים שבין דיני ממונות לד"נ ואמאי לא קחשיב גם עדות מיוחדת דבד"נ פסול ובד"מ כשירים אלא ודאי דלא מהני עדות מיוחדת בקנס. ולכן לא קחשיב זה דהרי איכא קנס דדומה לד"נ בזה וי"ל דתנא ושייר עוד בשלחו אחריו ולא בא דבד"מ מהני ובד"נ לא מהני וכמוש"כ בשו"ת מהר"י סג"ל (סי' י"א) אמנם זה אינו דבפ"ב דב"ק (דף כ"ד) דאינו נעשה מועד בשלחו ולא בא וא"כ לא קחשיב הך נפ"מ דשלחו ולא בא. דבד"מ מהני. דהאיכא מועד דהוי דיני ממונות ולא מהני ג"כ. ובזה י"ל הא דלא קחשיב דאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות משא"כ בד"מ לר"ע במכות (דף י"ב) אך כיון דגם בחבלות ס"ל כן כמבואר בב"ק (דף צ') וכמוש"כ התוס' בר"ה (דף כ"ו) לכן לא קחשיב זה. ואתיא מתניתין כר"ע ג"כ ולא צריכין אנו לומר דאתי' כר"ט דס"ל דמהני עד הרואה גם בד"נ. ולהאי דלא קחשיב עדות מיוחדת. י"ל דלא מיירי בעדות אלא בדיינים ודרישה וחקירה מה שהדיינים צריכין וזהו תכסיס הדין אבל בשאר פרטי הדינים לא קמיירי ודכוותי' איכא טובא דעדי טריפה פסולין לד"נ משא"כ בד"מ כשרים. כמבואר במפרשים (בסי' ל"ג) ועוד לשיטת ר"ת עדות בכתב כשר. ובדיני נפשות פסול כמבואר בתשובות הרמ"א סי' י"ב בזה עיי"ש: גם היה אפשר לומר לפמש"כ התומים דהא דעדות מיוחדת כשר בד"מ אינו אלא מדרבנן. וא"כ המתניתין לא מיירי אלא מדאורייתא כמו דתני אחד ד"מ ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. ומוקי הש"ס דמדאורייתא הוא דמדרבנן לא. בעי דו"ח. וה"נ בעדות מיוחדת מאחר דמדאורייתא פסול לא תני אך כבר ביארנו דהעיקר דגם מדאורייתא כשר ולכן העיקר כמוש"כ. וגם תנא ושייר הא דקחשיב שם בירושלמי דבדיני נפשות אין דנין שנים ביום אחד משא"כ בדיני ממונות ע"ש בזה וגם בדיני נפשות צריכים להעיד כאחד משא"כ בד"מ שומעין דבריו של זה היום וכו' כמבואר כן ברמב"ם (פרק ד' מה' עדות הלכה א') עיי"ש בזה:

ובעדים המכחישים זא"ז בדיני קנסות. דבד"נ פסול ובד"מ כשר. ומסתבר דמהני גם בדיני קנסות. ובש"מ ב"ק (דף כ"ו) אהא דיהא אדם חייב בכופר דתיפוק לי' מטעם קלב"מ פירש"י דלא אתרו בי' ובשיטה כ' בעדות מיוחדת ה"ה דהומ"ל באיתכחוש בבדיקות דפטור ממיתה וחייב בכופר. שוב הראוני דבנב"י (שאלה ע"א) כתב להדיא דבד"ק אי איתכחשו בבדיקות, כשר. וע"ש שנתן טעם דאמאי לענין חקירות ילפינן ממשפט אחד יהיה לכם מד"נ ולא ילפי' לענין בדיקות דחקירות בדיעבד מעכב משא"כ בדיקות, וי"ל ג"כ דבחקירות אין אנו יודעין אם המעשה אמת דמדאתכחשו בחקירות הוי ספק במעשה משא"כ בבדיקות דהמעשה אמת ולכן אינו מעכב בדיעבד ולא ילפי' ממשפט אחד יהיה לכם וראי' לזה מהא דלקמן (דף פ"א) ההורג שלא בעדים וכו' מנא ידעי' בעדות מיוחדת כו' דאיתכחוש בבדיקות. ומבואר שם בפרש"י דהמעשה אמת ואמאי לא קאמר דאיתכחוש בחקירות א"ו דבחקירות אין אנו יודעין דהמעשה אמת. ובפי' המשניות לרמב"ם ר"פ הי' בודקין מבואר דשבע חקירות הוא כדי שיתברר האמת ע"ש ולכך גם בקנס כשר בבדיקות מאחר דהמעשה אמת:

ובזה יש ליישב קושי' תוס' בב"מ (דף ג') אמאי לא יליף דעדים מחייבין שבועה מק"ו דאם שנים מביאים למיתה חמורה לא יביאו לשבועה קלה ולפימש"כ א"ש דנ"מ במכחישין זא"ז בבדיקות דאי הוי ילפינן מק"ו הו"א דיו לבא הדין להיות כנדון ואם מכחישין זא"ז בבדיקות אין מחייבין שבועה אבל השתא דיליף מקנס הוי דומיא דקנס דכשרין אף אם מכחישין זא"ז בבדיקות וה"נ מחייבין שבועה ג"כ. ובתו' סנהדרין (דף ג') שכתבו דל"ל קרא דמשפט אחד יהיה לכם לדו"ח תיפוק לי' דבעדים זוממין גופי' כתיב דרישה וחקירה, ותי' דאין למילף שאר דיני ממונות מעדים זוממין ע"ש ולא ביארו הטעם דלא היינו ידעינן שאר ד"מ מעדים זוממין. ובנב"י האריך בזה. ולענ"ד נ' בפשיטות דעדים זוממין חידוש הוא ולא ילפינן מיני' וכמוש"כ כיוצא בזה המרדכי בפ"י דב"ק דמכאן ללמוד דאין מקבלין שלא בפני בע"ד מעדים זוממין דאין מזימין שלא בפניהם משום דעדים זוממין חידוש הוא וה"נ לענין דו"ח אין ללמוד מהם דשאני עדים זוממין דהקילו בהם שלא לענשם בלא דו"ח משום דחידוש הוא כן נ"ל פשוט בזה: ויש לבאר בחייבי גליות וחייבי מלקות אי איתכחשו העדים בבדיקות אי עדותן קיימת ונראה דחייבי גליות וחייבי מלקיות דמיא לדיני נפשות כדגמרינן בכ"ד חייבי גליות וחייבי מלקיות בגז"ש סנהדרין (דף ל"ג) ומכות (דף ה') ועוד דוכתי וא"כ ה"נ אי איתכחשו בבדיקות דמיא לדיני נפשות ואינו חייב גלות ומלקות עי"ז. ויש להביא קצת ראי' מהא דאמרי' במכות (דף ז') בשגגה פרט למזיד פשיטא בר קטלא הוא ומאי פריך והא י"ל דמיירי באיתכחוש בבדיקות דלאו בר קטלא הוא וע"כ דחייב גלות. והתוס' הקשו דמיירי במזיד ולא אתרו ביה ותי' דעוד קראי כתיבי וא"כ י"ל גם כן לענין דאיתכחוש בבדיקות אבל אמאי לא הקש' התוס' כן א"ו דאי מיירי באיתכחוש בבדיקות לא הי' חייב גלות כלל אפי' בשוגג ולכך לא הקשו תוס' מזה. ובמ"א נסתפקתי בעדות מיוחדת אי מחייבי גלות והבאתי ג"כ קצת ראי' מזה מדלא הקשה תוס' אימא מיירי גם בעדות מיוחדת דלאו בר קטלא דעדות מיוחדת פסול לדיני נפשות וה"א דחייב גלות לכך איצטריך קרא למיפטרי' א"ו דעדות מיוחדת גם בשוגג פטור:

אלא די"ל מההוא דכתובות (דף ל"ב) הנ"ל הא דתנן התם דבאחותו יש להן קנס והא אין לוקה ומשלם והא איכא לאוקמי באיתכחשו בבדיקות דמלקות ליכא וקנס מתחייב גם בדאיתכחשו בבדיקות וכן בב"ק (דף ע"א) הנ"ל גנב וטבת ביוהכ"פ חייב אמרי נהי דקטלא ליכא הא מלקות איכא וקי"ל דאין לוקה ומשלם. דנוקמי באיתכחשו בבדיקות דמלקות ליכא וקנס איכא כמוש"כ להק' לעיל לענין עדות מיוחדת. וי"ל ע"כ כנ"ל ודזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בכתובות (דף ל"ה) אי חייבי מלקות שוגגין פוטר מתשלומין אי איתקש לחייבי מיתות שוגגין או לא. והרי בעדים דמתכחשי בבדיקות בד"נ פוטר מתשלומין מהיקשא דמכה בהמה ולר"י דלא איתקש חייבי מלקות שוגגין חייב בתשלומין ה"נ דהומ"ל כן אבל לר"ל פוטר גם מתשלומין לא הו"מ לאוקמי כן. וכן מההוא דמכות הנ"ל אי במזיד בר קטלא הוא ומשני בלא אתרו בי' ה"ה דהומ"ל בעדות מיוחדת ובדאיתכחשו בבדיקות ג"כ. והריטב"א בריש פ"ק דמס' מכות נסתפק אי במודה מעצמו חייב גלות ויתבאר במק"א בזה. ול"ק דנוקמי בכהי"ג דז"א דע"כ לא אמרינן דבמודה מעצמו חייב אלא בשוגג דאין משים עצמו רשע בזה משא"כ הכא דמשים עצמו רשע לא מהימן בזה:

וכן י"ל מההיא דמכות (דף ט"ז) דפריך למ"ד ביטלו ולא ביטלו. היכי משכחת לה. אי דקטלה קלב"מ ותוס' כתבו דילמא מיירי בשוגג ותי' דהוי כמו מתה מאלי'. ואכתי לוקמי באיתכחוש בבדיקות דליכא קלב"מ וכמו שכתבתי לעיל דלוקמי בעדות מיוחדת או במזיד ולא אתרו בי' דלא הוי קלב"מ ומשכחת ביטלו ולא ביטלו גם כן והי' ג"כ אפ"ל כנ"ל דהוי כרודף דניתן להצילו בנפשו דפטור משום קלב"מ כמבואר לקמן סי' ש"פ אמנם ז"א לפימש"כ רש"י בסנהדרין (דף ע"ג) דהא דבניתן להצילו פטור משום קלב"מ אף דלא עשו מעשה משום דהוי חייבי מיתות שוגגין והרי המהרש"א כתב דהא דכ' תוס' דלוקמי בשוגג דאף דחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות דהכא דהמלקות אינו כעת רק על מה שגירש כבר אין חייבי מיתות שוגגין פוטר וה"נ כן לא נפטר בזה משום דניתן להצילו דהא לא הוי אלא חייבי מיתות שוגגין ואינו נפטר על מלקות שחייב מכבר. ובזה י"ל מש"כ לקמן סימן ש"פ בזה. וגם אי נימא דלא כרש"א אלא כרש"ל דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר ממלקות וכ"ה האמת כמוש"כ הרמב"ם מהש"ס דחולין (דף פ"ב) דלא כמהרש"א הא ליתא להך סברא דניתן להצילו דהא לא הוי אלא חייבי מיתות שוגגין ואינו פוטר ממלקות וא"כ ליתא להאי תירוצא ועמש"כ בב"ק (דף כ"ז) בזה. אלא ודאי דגם מלקות אינו חייב בעדות מיוחדת ובאיתכחוש בבדיקות ולכן לא משכחת ביטלו שיהא חייב מלקות ע"ז אלא בתירוצא דש"ס שם וזה נכון ובב"ק דף צ"א) כתבו תוס' דהא דאחרים שקצצו נטיעות חייבין אתיא כר"מ דלוקה ומשלם דאיכא מלקות משום לא תכרות א"נ במזיד ולא אתרו בי' ולכאורה הו"מ לאוקמי בעדות מיוחדת דליכא מלקות א"נ באתכחשו בבדיקות. דהא מדמוקמי בלא אתרו בי' הוא כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין דלא אתקש לחייבי מיתות שוגגין א"כ ה"ה דהו"מ לאוקמי בעדות מיוחדת ובאתכחשו בבדיקות גם כן:

והנה בעדי קידושין לא מהני עדות מיוחדת באהע"ז (סי' מ"ב) ובגיטין מהני ובעדי מסירה ג"כ מהני. כמוש"כ הב"ש באהע"ז (סי' קל"ג סק"א) עיי"ש ונ"ל דהגדה כאחד כו"ע מודו דלא בעינן ושומעין דבריו של זה היום. וכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו גם בעדי גיטין וקידושין וראי' לזה מהא דאמרינן בגיטין (דף י') אמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה. מ"ט אמר רב אשי גזירה משום כלכם והנה ר"פ לשיטתי' אזיל דמבואר במס' כתובות (ד' פ"ח) יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמוך סהדא קמא אסהדי בתרא דלא בעינן שיראו כאחד כמבואר בתוס' שם ד"ה היכי וא"כ לא בעי הגדה כאחד וכמו שכתבנו, ולכן בשטרות דהוא כהגדה. דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי חותמין זה בלא זה. זולת בגט משום כולכם אבל בלא"ה היו חותמין זה בלא זה. ומבואר דגם בעדי גיטין לא בעינן הגדה כאחד ועיין היט' בפ"י בפרק השולח (דף ל"ג) עיי"ש:

רמ"א וכן דיני עדות דבר איסור. הנה לאסור אשה לבעלה דעת הב"י והרמ"א באהע"ז סי' י"א דלא בעינן עדות מעליא. וגם עדות מיוחדת סגי. אך דעת הר"א ששון סימן י"ז. דאין לאסור בעדות מיוחדת ותמיהני הלא סוגיא ערוכה בסוטה (דף ג') וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה. דלא מהימן עד אחד מנלן. נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן עפ"י שנים עדים או עפ"י שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. וכיון דילפינן מיקום דבר דלא מהני עד אחד ובעינן שנים מממון. א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמו דבממון מהני עדות מיוחדת ה"ה בעדי טומאה. לאסור אשה לבעלה סגי בעדות מיוחדת ג"כ וצ"ל דגז"ש לא מהני אלא דבעינן ב' עדים וכיון דגלי לן קרא דבעינן ב' עדים א"כ מסברא אמרינן דלא מהני עדות מיוחדת ולא דמי לדיני ממונות דסגי בעדות מיוחדת כמוש"כ התוס' במכות (דף ו') הנ"ל דבממון דעד אחד מחייב שבועה סגי בעדות מיוחדת ג"כ. משא"כ לאסור אשה על בעלה דע"א לא מהני כלל ה"ה דלא מהני עדות מיוחדת ג"כ:

והרווחנו בזה לסתור ראיית הנוב"י שהביא ראי' דלא כהר"א ששון מהא דאמרינן בגיטין (ד' צ') וב"ש האי דבר מאי עבדי לי' יליף דבר דבר מממון מה להלן בעדים ברורים אף כאן בעדים ברורים והקשה בירושלמי דא"כ ל"ל למיכתב דאסור להחזיר גרושתו תיפוק לי' דאסור סוטתו ותי' לעבור עליו בלאו ועשה. והנה זה ודאי כיון דיליף דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה בעדים מממון. ודאי דמועיל גס עדות מיוחדת דומיא דממון. והשתא אי ס"ד דעדות מיוחדת אינו מועיל לאסור אשה לבעלה. א"כ מאי מקשה הירושלמי תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו הא נפק"מ לענין עדות מיוחדת דאינו נאסרת עליו ואפי"ה מצי לגרש והוא תמוה דהא גם לאסור אשה לבעלה יליף בסוטה דף ג') מדכתיב כי מצא ערות דבר מממון דבעינן ב' עדים וא"כ ממ"נ אם ילפינן מממון שיהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ גם לאסור אשה לבעלה סגי בעדות מיוחדת ולא הי' צריך להוכיח מהירושלמי והא יכול להביא בפשיטות מן הסוגיא דסוטה. ואם הגז"ש לא דוקא לכל מילי מה"ט דכתיבנא א"כ גם לענין לא יגרש אדם את אשתו לא מהני עדות מיוחדת. ולא ידעתי איך חילק בזה בין לא יגרש ובין לאסור אשה לבעלה אחר דתרווייהו מחד קרא נפקא לכן אין ראי' כלל לסתור דעת הר"א ששון בזה:

ובלא"ה צ"ל דלא יגרש ולאסור אשה לבעלה שוין הן לפמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ח') דעדים המכחישות זו את זו בבדיקות מותרת לבעלה. וא"כ מאי מקשה הירושלמי תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו הא נפ"מ באיתכחוש בבדיקות דמצי לגרש משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. מממון דבממון כשר עדות המוכחשת בבדיקות. ולבעלה מותרת ומותר להחזיר סוטתו אלא ודאי דאי מותרת לבעלה לא מצי מגרש ג"כ:

הש"א הביא ראי'. דבעי בב"א דוקא. ועדות מיוחדת לא מהני. מהא דסנהדרין (דף מ"א) א"ר חנן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ואיך יכולין לומר כן. הא ישאלו אותם אם ראו כאחד דבד"נ פסול עדות מיוחדת ואמרו הן. וא"כ איך שוב יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דהא לאסור לא בעינן שיראו בב"א א"ו דגם לאסור על בעלה פסול עדות מיוחדת. ושוב דחה דיכולין לומר דהא דהשיבו שהעידו בב"א הוא לרווחא דמילתא לאלומי לסהדותייהו. ויש להביא ראי' לזה מהא שהק' תוס' דאכתי יכולין לומר לפוסלו לעדות באנו והא לפסול לעדות סגי בעדות מיוחדת כמבואר בסנהדרין (דף כ"ז) ובטוש"ע (סי' ל"ד) וא"כ למאי השיבו דראו בב"א א"ו דיכולין לומר דלרווחא דמילתא השיבו כן:

(מבן המחבר ואני בנו ותלמידו נראה לי להוכיח כן מהמהרש"א שם שתי' אהא דהק' הא דלא מוקמי כשמת בעלה בשעת עדות עדים דלא יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו ותי' דאכתי יכולים לומר להפסיד כתובתה באנו. והאיך יכולים לומר להפסיד כתובתה. הא להפסיד כתובתה סגי בעדות מיוחדת דהא קיי"ל כר"י בן קרחה דבממון לא בעינן שיראו שניהם כאחד דאפילו בזה אחר זה נמי עדותן מצטרפת ולמה השיבו שראו שניהם בב"א. א"ו דיכולים לומר דלרווחא דמילתא השיבו הן. והנה קושיית הש"א הנ"ל הובא ג"כ בתשובות הגרע"א ז"ל (בתשובה קצ"ט) והוסיף עוד להק' שם הא לאוסרה סגי אפי' בלא שכבו כדרך המנאפים בק"ב אלא ששכבו בבגדיהם יחד סגי לאוסרה. אבל לפי הנ"ל ניחא דיכולים לומר לרווחא דמילתא השיבו כן. אבל להש"א הנ"ל קשה לי מאד לפי שיטת הרמב"ם דעל קירוב לחוד לוקין בעריות וא"כ קשה הא אכתי יכולים לומר להלקותו באנו והיא קושיא גדולה על הרמב"ם. [ולפי מה שנסתפק החמדת שלמה באהע"ז סי' ו' דלהרמב"ם דלוקין על קריבה אין אשה מוזהרת על לאו דקריבה ויהי' הוכחה מזה דאין אשה מוזהרת דהשתא אין יכולים לומר להלקותה באו]:

אבל הי' אפשר לתרץ בפשיטות כנ"ל דאם יהי' כדבריהם דלא באו אלא להלקותו הי' להם להעיד על קירוב לחוד למה העידו על ק"ב כדרך המנאפים ע"כ להורגו כיוונו בעדותן ולפי"ז יתיישב שפיר קושיית התוס' דשם דאכתי יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו דלהנ"ל ניחא דאי לפוסלו לבד באו הי' להם להעיד על קירוב לחוד שגם בזה הי' נפסל לעדות להרמב"ם. והתוס' דהק' אפשר דיסברו כשיטת הרמב"ן דאין חייבין רק בעדי העראה [וקושיית התוס' יש לתרץ עפימש"כ בעצמה לקמן (דף פ"ו) בד"ה גניבה וכו' וא"ת אמאי מקטלא הא מצי אמרי לפוסלו לעדות באנו וכו' ושמא אצטריך קרא דמיפסל מעיקרא וקאי א"כ ה"נ י"ל דמשכחת לה בשכבר נפסל לעדות מעיקרא דהשתא אינם יכולים לומר לפוסלו לעדות באנו. ושוב ראיתי בתומים שהק' על תוס' דילמא מיירי שכבר נפסל כדכתבו לקמן (דף פ"ו) כיוצא בזה. ואפשר לומר דהא דלא תירצו כן משום דעדיפא מיני' משני. דבאמת גם התוס' שם נראה להם תירוץ דחוק וכתבו בלשון שמא מיירי שכבר נפסל ואפשר הטעם משום דיכולים לומר דלא ידענו שכבר נפסל לעדות] אבל לפי הש"א הנ"ל הדר קושייתנו לדוכתי' דשפיר יכולים לומר דלא באו רק להלקותו והא דהעידו בק"ב כדרך המנאפים לרווחא דמילתא לאלומי לסהדותייהו. ושוב בא לידי ספר מנחת חינוך וראיתי שבמצוה קפ"ח בדיני העריות האסורים שהק' ג"כ כנ"ל לפי שיטת הש"כ וז"ל ולכאורה קשה לשיטת הר"מ והרמ"ח דמבואר בסנהדרין (דף מ"א) דלריב"י דסובר דחבר א"צ התראה אשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה הא י"ל לאוסרה על בעלה באנו ותי' שזינתה לאחד מקרובי' ולשיטה זו מבואר בש"ס ור"מ מהא"ב דאין העדים צריכין לראות העראה רק אם שוכבים כדרך המנאפים ע"ש א"כ האיך מקטלא הא יכולים לומר להלקותו באנו מחמת הלאו דקריבה ואפ"ל דמ"מ משכחת לה שראו העראה והעידו ע"ז דאי להלקותו די בנשיקה והם העידו בפירוש על העראה ע"ש בזה (מה שתמה על הרמב"ם לפי שיטת הש"ך דוקא דסבר דוקא דרך חיבת ביאה וכוונתו הוא בפירוש הש"ך הוא דדרך חיבת ביאה שחייב הרמב"ם מלקות דוקא ששכבו בבגדיהם יחד בלא העראה והוא תמוה להמעיין בהש"ך שם דלא כתב הש"ך אלא דרך חיבת ביאה דהקירוב יהי' לכוונת חיבת ביאה כדמסיק):

סעיף ז:

וטעו בעיבורא דירחא. וכ"ז קודם רובו של חודש אבל לא לאחר רובו של חודש ובאו"ת סעיף קי"ג נסתפק אם הכוונה דודאי לא טעו לאחר רובו של חודש. או הכוונה דאין כאן רוב והוי ספיקא. ונפ"מ אם הביא הנתבע עדים והכחישו א"ע לאחר רובו של חידש או אם הם עדי קידושין. דיש להחמיר ע"ש שהביא מהמהרש"א דודאי לא טעו עיי"ש. ונראה) שכן מבואר מהא דאמרינן בב"ב (דף קע"א) ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי. שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר"י ר"י פוסל, וכ' התוס' נימא דטעו בקביעא דירחא ויהא כשר. ותי' דמיירי לאחר רובו של חודש דלא טעו בעיבורא דירחא. וכ"כ בהג' אשרי שם ואי נימא דאינו אלא מספק הא מספיקא לא פסלינן שטרא כמוש"כ התוס' בפ"ק דר"ה (דף ב') והוכיחו מהא דמכשר ר' יהוד' משום ספיקא דמאוחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לי' למימר הטעם משום דמאוחר דמיחזי כחוכא ולא משום דטעו בקביעא דירחא א"ו דלאחר רובו של חודש בתורת וראי הוא דלא טעו. ולכן שפיר הוצרך לטעמא דמאוחר ולכך כשר. וכן משמע (ה) דמבואר לקמן (סי' מ"ג ס"ח) שטר שכתוב ברביעי בשבת דכשר ופלפלו שם הפוסקים בהאי כללא דלאחר רובו של חודש לא טעו בקביעא דירחא ואי מספיקא בלא"ה ניחא דלא פסלינן שטרא מספק אלא ודאי דמתורת ודאי הוא:

עוד הביא שם תשובת מהרלב"ח מחלוקת אם גם בב' עדים אמרינן דטעו בקביעא דירחא. ועיין רש"ל בפסחים (דף י"ב) בתוס' ד"ה באיזה יום. דס"ל להדיא דגם בב' עדים אמרינן כן. ובראש יוסף ה' עדות (סי' ל"ג הגה' מ"ו) הביאו השע"מ (פ"א מהל' עדות) דבב' עדים לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא. והתומים הכריע מהא דמבואר (בסי' מ"ג ס"ח) בשטר שכתוב ברביעי בשבת דפלפלו הפוסקים בזה אי אמרינן דטעו בעיבורא דירחא ומבואר דגם בב' עדים אמרינן כן:

סעיף ה:

והשני אומר בתשרי כתב הסמ"ע דאם לא טען שפרע שניהם נשבע המלוה שבועה דאורייתא וכתב הט"ז דהוא שלא בדקדוק דהא בע"א ועד בשטר שהוא פרוע אינו חייב רק שבועה דרבנן כדאיתא בפרק הכותב ולקמן (סי' פ"ז ס"ה) כ"כ הסמ"ע עצמו אלא ע"כ לא דק כאן (והוא ט"ס וצ"ל סי' פ"ד ס"ה יעיי"ש שכ"כ בסק"ג) [ולפי"מ שנכתב בסמ"ע שלפנינו בר"ת "ש"ד" ביאורו שבועה דרבנן ולק"מ קושיית הט"ז]. ואין להקשות ע"ז דעד כאן לא אמרינן דאם כשעד אחד מעיד שהוא פרוע שצריך לשבע אלא כשמעיד שכל השטר פרוע דאז המלוה נוטל בשביעה משום דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי משא"כ הכא דלא ניפרע אלא מקצת א"כ שפיר הניח השטר עדיין ביד המלוה משום מותר החיוב שעוד חייב למלוה. והבעה"ת בשער ח' כתב דעד כאן לא אמרינן דמאן דמפיק שטרא על חברי' ואמר פרוע דמשתבע ונוטל אלא דוקא כשאומר שפרע כולו דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי. משא"כ אם אומר שפרע מקצת דליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי אדרבה הלוה נשבע ונפטר. וה"נ נימא הכא. זה אינו קושיא דכבר השיג ע"ז הש"ך (בסי' (הש"ך שם שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים הי' מחבקין ומנשקין לבנותיהם ולאחיותיהם ע"ש בזה] אבל להש"א הנ"ל ליתא תי' כנ"ל:

אבל בלא"ה תי' איני מובן לי דהא דפריך הש"ס נערה מאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה נראה לי לומר דזהו אהא דכתיב בתורה דמיקטלא היכי משכחת לה. ובהתורה לא כתיב שיעידו ג"כ על העראה דהא התורה חייבה גם בהעידו שראו כדרך המנאפים לחוד. וראי' לזה דע"כ קושיית הש"ס נערה המאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא דאמאי לא ישאלו להם ב"ד על מה באו. ועוד הא משכחת לה בהעידו בפירוש שבאים להורגה. אע"כ צ"ל דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמיקטלא היכא משכחת לה דהתורה לא הטיל חיוב על ב"ד לשאול על מה באו. וגם לא על העדים על מה באו, ואין החיוב על ב"ד לבדוק להעדים אלא בדרישות וחקירות ואפי"ה חייבה התורה לנערה המאורסה מיתה היכי משכחת לה. וזה נראה ברור לפיענ"ד. וזה נראה דוחק לומר לפימש"כ התוס' שם דחבר א"צ התראה לריב"י הוי כאלו התיר עצמו למיתה. עיין בנוב"י מה"ת בח' אהע"ז סי' כ' והאריך שם בזה א"כ לפי"ז כיון דמן התורה אין שואלין ב"ד להעדים אף שאם ישאלו שוב ב"ד. ג"כ אינה נהרגת כיון שהיא יודעת דמן הדין אין ב"ד צריכים לשאול והעדים אינם צריכים להעיד בפירוש על מה באו א"כ אינה מתירה עצמה למיתה. אבל מ"מ כיון דרבנן תקנו דהב"ד צריכין לשאול או העדים יעידו בפירוש על מה באו א"כ שפיר יודעת ותתיר עצמה למיתה כמובן ודו"ק:

ולפי"ז יתיישב שפיר מאי דקשה לי אהא דפריך נערה המאורסה דמיקטלא היכי משכחת לה הא שפיר משכחת לה כגון שזינתה בפני ב"ד דמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה דב"ד הורגים מטעם ובערת הרע מקרבך א"כ שפיר משכחת לה אבל לפי מה שכתבנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמיקטלא לא קשה. דכל התירה מיירי בפני עדים ולפי"ז יתיישב ג"כ קושיית הגרע"א והנוב"י ז"ל הנ"ל. הא לאוסרה על בעלה סגי בעדי כיעור לבד והאיך יכולים שוב לומר לאוסרה באנו דהנה בספר אבני מלואים (בסי' י"א ס"ק ו') דעדי כיעור לא מהני אלא מדרבנן ומהשתא לפי מה שביארנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא הא מה"ת לא סגי בעדי כיעור לאוסרה על בעלה ובעינן גם לאוסרה כלהרוג כדרך המנאפים דוקא:

ובזה יתיישב שפיר מאי דיש להק' אהא דתירץ המהרש"א אהא דהק' דיכולים לומר להפסיד כתובתה באנו הא ב"ד שואלים בדרישות וחקירות והם השיבו על הדרישות וחקירות ששאלו להם ב"ד. א"כ שוב אינם יכולים לומר להפסיד כתובתה באו דבממון לא בעינן דרישה וחקירה וע"כ להורגה באו ולסברת הש"א הנ"ל ניחא דגם הכא יכולים לומר דלכך השיבו על הדרישות וחקירות לאלומי לסהדותייהו. אבל לפי מה שהוכחנו דפירכת הש"ס הוא אהא דכתיב בתורה דמקטלא ומן התורה אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בדרישה וחקירה (ובעיקר ביאור המהרש"א הארכתי הרבה בחי' ואמ"ל בזה): ובזה ניחא לי שפיר מה דתמוה לי קצת לכאורה דהאיך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא כוונו בעדותן זה אלא לאוסרה הא כיון דהב"ד הי' מאיימין עליהם מקודם שלא ישקרו בעדותן להורגה ושתקו ג"כ ע"ז ועומדים בדיבורם ואומרים שזינתה אבל להנ"ל דפירכת הש"ס קאי אדין תורה ניחא. דמה"ת הא לא צריכין לאיים כלל ואינו אלא תקנת חכמים לאיים על העדים. אך יש לתמוה על חידושנו הנ"ל דפירכת הש"ס היכי משכחת לה קאי אדין תורה. מהתוס' דסנהדרין, (דף ט') דה"ה הוי מצי לשנות כגון דידעי שהיא חבירה. ולדין דחבר א"צ התראה והא לא מצינו שהתורה הטיל חיוב על ב"ד להודיע להעדים הדין קודם שתהרג בעדותן זה. אך י"ל דהתוס' אזלי לשיטתם (דבדף מ' ע"ב) כתבו וז"ל בד"ה מניין להתראה מה"ת מוכח שם מדבריהם דהתראה להבחין בין שוגג למזיד ידעינן מצד הסברא. א"כ ה"נ י"ל מעתה בעדים להודיעם בנערה המאורסה דחבר א"צ התראה דהויא כלהבחין בין שוגג למזיד ידעינן מסברא אף דלא גלי לן רחמנא בזה וזה פשוט וכן מצאתי להגאון ר' צבי הירש חיו"ת. והגהותיו בש"ס. אבל לפי"ז יש לתמוה על התוס' שם דאוקמי סוגיא דהכא בלא ידעי אם היא חבירה ולדין דחבר א"צ התראה הא מודיעים אותם קודם שהיא חבירה. ולדין דחבר א"צ התראה דלא משכחת נערה המאורסה דלא מקטלי בלא ידעי. ולדברינו שמודיעים להם קודם אדרבא לא משכחת דלא מיקטלא וצ"ע לכאורה ובזה פלפלתי בחי' שם ליישב כמה קושיות ואמ"ל בזה) פ"ב ס"ק ל"ט) על הבעה"ת והעלה דלא כדבריו ועמש"כ שם דס"ל להרמב"ם להדיא דלא כהבעה"ת ואי משום דיכול למימר דלכך הניח השטר ביד המלוה משום דעדיין לא פרע כולו הא כ' הב"י מהמחודשים. דהו"ל למיכתב שובר או להחליף וסברא זו כתב שם בשם הרשב"א:

סעיף יד:

ואין חילוק בד"מ בין מילתא דעבידא לאגלוי' או לא. כן הוא דעת הריב"ש. אמנם התשב"ץ ס"ל דבד"מ במילתא דעבידא לאגלויי ע"א מהימן והאריך בזה בח"א ובשאלה פ"ג ופ"ד האריך לסתור מה שי"א בההיא דר"ה (ד' כ"ב) דעד אחד נאמן לומר קידשו ב"ד את החודש משום מילתא דעבידא לאגלויי דהוא מטעם ע"א נאמן באיסורין. אלא הוא משום ממון ג"כ לעניין שכירות בתים ודומה לזה עיי"ש:

ונ"ל ראי' לזה דעדות החודש אינו איסור לבד אלא ממון ג"כ. מהא דאמרינן בשבועות (דף מ"ח) בסוגיא דשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דר"ה ס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ור"ח ס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל ופריך מהא דתנן אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה. ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות ר"ת דהוו להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וק"ל למה הוצרך רבא לתרץ כן משום הך פירכא דכאן הא בלא"ה צריך לומר כן לשיטתו דס"ל בסנהדרין (דף כ"ז) דרע לשמים אינו רע לבריות וכשר לעדות דרשע דחמס בעינן וא"כ א"א לפרש דמצטרפין לעדות ממין דכל אחד מהן כשר להעיד עם אחר בעדות ממון וכמו שפרש"י דא"כ מאי אריא דמצטרפין שיעיד כל אחד עם אחר הא גם הם ביחד כשרים להעיד. א"ו דמיירי בעדות של ר"ח דהוו להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואולי י"ל דרבא לאו אפירכא דא לבד הוצרך לומר כן. אלא דאמר בלא"ה משום דרשע דחמס בעינן אלא דממילא לפי"מ שפירש בעדות החודש ניחא ג"כ לר"ח:

ובזה מיושב קושיית התוס' (דף מ"ז) שם שהקשו למה הוצרך רבא לתרץ דמיירי בעדות ר"ח הא לדידי' בלא"ה ניחא דס"ל בב"ב (דף ל"א) כרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה. ותי' דאליבא דר"ה מוקי ולי' לא ס"ל. ולהנ"ל ניחא דלכן משני בעדות ר"ח משום דלשיטתי' דס"ל דרשע דחמס בעינן א"כ מאי אריא דמצטרפין עד כל אחד עם אחר. הא גם שנים ביחד כשרין להעיד ולכן משני בעדות ר"ח:

אמנם לשיטת התשב"ץ י"ל דבעדות שקידשו החודש הוי רע לבריות ג"כ דאיכא אפוקי ממונא ולא הוצרך לתרץ אלא משום פירכא דרהב"י מר"ח אבל לא משום דבעי רשע דחמס. אלא דמת ס' ב"ק (דף ע"ג) בר"ה אי נמי לא משמע כן שכתבו וז"ל והומ"ל איכא בינייהו לענין דיני נפשות או לאסור אשה על בעלה. ולענין גיטין וקידושין ועדות החודש דלטעמא דחידוש. אין לפוסלן למפרע. ולטעמא דפסידא דלקוחות פסולין למפרע לכל אלו אלא דדחיק לאשכוחי דאיכא בינייהו לענין ממון עכ"ל וא"כ מבואר דבעדות החודש ליכא ממון דא"כ הא איכא פסידא דממון ג"כ. ואפשר לומר דלזה לא תקנו מאחר דלאיסורא קאתי וכן בגיטין וקידושין או לאסור אף דאיכא כתיבה גם כן:

ואחד הראני מס' שבועות דפוס ווארשא. שבגליון הש"ס הקשה למה הוצרך רבא בשבועות שם לאוקמי בעדות ר"ח הא יכול לאוקמי בעדות ממון וכשרים משום דרשע דחמס בעי ותמה על זה דא"כ מאי אריא דמצטרפין עם כל אחד גם שנים ביחד כשרין ואנחנו הקשינו בהיפוך לרש"י כאשר כבר נתבאר כל צרכו בזה. ועיין שו"ת חיים שאל (ח"א שאלה ל"ג) להר"י מיגאש מצטרפין זע"ז ג"כ:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה