אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן כט

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן כט

סימן כח

סעיף א:

אחר שהעיד העד בב"ד. לכאורה דדוקא בב' עדים שבאו העדים לחייב ממון כיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין אבל בעד אחד שבא לחייב שבועה מהימן באמתלא ול"א בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והוא עפי"מ דאמרינן בב"ק (דף נ"ו) והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד אלמא דעד אחד המחייב שבועה אינו בלא יגיד. משום דאם לא יגיד בתרי משתעי וכדפרש"י שם מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון. והרי הא דאינו חוזר ומגיד ילפינן מקרא דאם לא יגיד וכמוש"כ הסמ"ע בסק"ד והוא מרש"י כתובות (דף י"ח) ורשב"ם בב"ב (דף קס"ח) ורש"י בסנהדרין (דף מ"ד) וכיון דעד אחד ליתא באם לא יגיד ממילא ליתא בי' כיון שהגיד שיב אינו חוזר ומגיד ויכול לחזור בו באמתלא. ובשלמא בלא אמתלא אינו נאמן כמבואר לקמן בסמ"ע (סוסי' מ"ו ס"ק ק"ח) שכתב אהא שכתב הרמ"א שם דע"א בשטר יכול לחזור בו ול"א בי' כמו שנחקרה עדותו בב"ד דמי. אבל אם העיד בע"פ מבואר בסי' זה דאינו יכול לחזור בו משמע מזה דגם עד אחד אינו יכול לחזור בו. משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע ששקר העיד בתחילה אבל כשנותן אמתלא שהי' אנוס וכדומה אף דבשני עדים לא מהימנינן להו. בעד אחד מהימן. וכמוש"כ הריב"ש (סי' קכ"ז) והביאו הש"ך שם וסוסי' מ"ו) דבהי' אנוס לחתום יכול לחזור בו אף דכתב זה בצירוף עוד טעמים אחרים. מ"מ נ"ל דבטעם זה לבד סגי וה"ה למעיד ע"פ באונס וכדומה מהימן באמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה. אלא דממש"כ הסמ"ע (בסי' מ"ו ס"ק ק"ח) נראה שמפרש אחר שהעיד העד בב"ד שכתב כאן דמיירי בע"א לבד וא"כ הרי מסיק הכא דגם באומר לפתרו או נותן טעם לדבריו לא מהני א"כ מבואר דגם בעד אחד לא מהני אמתלא. לכן נראה דהא שכתב אחר שהעיד העד בב"ד הכוונה כל אחד מהעדים ולעולם מיירי בב' עדים. וכמוש"כ הכסף משנה בפ"א מהל' עדות אמש"כ הרמב"ם מצוה להעיד העד בב"ד דלא מיירי בעד אחד דבע"א לית בי' משום לא יגיד אלא הפי' אחד מהעדים וה"נ כן. בהא סליקנא כיון דמבואר בפ"ב דכתובות (דף י"ח) דפריך רבא ארמב"ח דס"ל דנאמנים העדים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופירש רש"י מאם לא יגיד אם כן בעד אחד דליכא משום לא יגיד נאמן לטעון אנוס הייתי או שאר אמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה. ומעתה גם באמר לעד אחד שיהא עליו כשנים דמבואר בירושלמי (שבועות פ"ד) דאינו באם לא יגיד וכן במקבל לקרובים או פסולים דמבואר בר"ן פ"ד שם דאינן בלא יגיד ג"כ מהימני באמתלא כיון דעיקר כללא דאין עדים מהימני באמתלא ידעינן מלא יגיד א"כ כל שאינו בלא יגיד חוזר ומגיד באמתלא כיון דאין משים עצמו רשע בזה:

מיהו בשיטה מקובצת פ"ב דכתובות שם כתב בשם הריטב"א דהא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ילפינן מעפ"י שנים עדים יקום דבר ואי יכולין לחזור לא יקום דבר ע"ש וא"כ לדידי' י"ל דע"א דקם לשבועה מקרי קיום דבר ואינו חוזר ומגיד גם באמתלא:

ונ"ל ראי' דגם בע"א כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהא דאמרינן בב"ק (דף נ"ו) והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא, אלא בעד אחד. וקשה מה בכך שכבש עדותו תחילה הא יכול לחזור ולהעיד. וכ' הסמ"ע סקי"א דאינן יכולין לחזור ולהעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד א"כ מבואר דגם בע"א אינו יכול לחזור ולהעיד ולכך חייב לשלם בד"ש מיהו י"ל דכ"ז מיירי במשים עצמו רשע. אבל באמת לא מהני אכן מסתימת הפוסקים לא משמע כן: רמ"א והוא לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו. והרמב"ם והטור כתבו אחר שנחקר העד בב"ד וכתב הב"י שכן הוא בתוספתא שקודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו, ועיין תוס' סנהדרין (דף ל"ב ודף ס"ה) והנה בשבועות (דף ל"ב) אמרינן השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות. ובגמ' שם אימא שבועה גופא בב"ד אין שלא בב"ד לא ומשני לא ס"ד דתניא לאחת לחייב שבועה על כל אחת ואחת ואס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד אין חייבין אלא אחת. והקשו תימא דילמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (דף ל"ג) דחייבין על כל אחת ואחת:

ונראה לתרץ דהנה בעבודת הגרשוני (סימן ג') הקשה אמאי חייבין בהשביע חוץ לב"ד על כל אחת ואחת אם כפרו בב"ד. הא כיון שנשבעו תחלה לשקר. א"כ כבר נפסלו לעדות. ותי' דמיירי דמושבע מפי אחרים. ובקצה"ח הביא קושיא בשם אחיו. מהא דתנן שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין. דחייב על כל אחת ואחת. דהכא מושבע מפי עצמו. ואמאי חייב על כל אחת ואחת. הא תיכף בשבועה ראשונה נפסל שוב לעדות. וא"כ אינו ראוי להעיד אח"כ. ותי' דכיון דבתוך כדי דיבור הוא אם הי' חוזר כשר וע"כ חייב על כל או"א. והנה דעת ר"ת בתוס' ב"ק (דף ע"ג) ובר"ן נדרים (דף פ"ז) דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר מתורץ קוש' התוס' דלא מצינן לאוקמי קרא בכה"ג דהא מדאורייתא תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי. ואם כן כיון דמשבועה ראשונה נפסל לעדות שוב אין חל השבועה על שאר דברים דאינו ראוי להעיד וא"ש ונכון. ובזה ניחא דאמאי לא מוקי לאחת בב"ד ובתוך כדי דיבור דבזה לא שייך אינו יכול לחזור ולהודות כמש"כ הרי"ף שם דבתוכ"ד חייב על כל או"א גם בב"ד ובשלמא הא דלא מוקי קודם שנחקרה עדותן הוא משום דפסולין מחמת השבועה. אבל תוך כ"ד אינן נפסלין וכמבואר בב"ק (דף ע"ג) שהעידו בב"א והוזמו דתוכ"ד אינן נפסלין ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דהתם אקרא קאי. ותוך כיד אינו אלא מדרבנן:

והנה בכתובות (דף ל"ג) קאמר הש"ס דעדים אין צריכין התראה וקאמר רבה תדע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוי הוה. ופרש"י לבסוף. לאחר שהעידו. מאי דהוה. דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור. וקשה הא יכולין להתרות קודם שנחקרה עדותן בב"ד דשפיר יכולין לחזור כמבואר בהתוספתא שהבאנו לעיל. וא"כ מאי קאמר מאי דהוה הוה. ואין לומר דכל זמן שלא נחקרה עדותן אם נתרה אותו פרשי ולא מסהדי. דזה אינו דפרשי ולא מסהדי לא שייך אלא אם נתרה אותן קודם שהעידו כלל. דאז יאמרו דאפילו אמת למה לנו לומר. אבל כשהתחילו להעיד אז בודאי אם נתרה אותן קידם חקירה אם אמת הדבר יעמדו בדיבורם. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל שכתב לאחר שהעידו היינו אף קודם חקירה ודרישה. וראי' לזה מדפריך אח"כ וניתרי בהו תוך כדי דיבור דיכולין לחזור ולא אמרינן כיון דיכולין לחזור יחזרו ולא מסהדי. א"ו כשהעידו לא שייך פרשי ולא מסהדי. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דנתרה בהו לאחר שהעידו וקודם חקירתן דאם שקר הוא יחזרו מדבריהם. ויש לומר דהרי הסוגיא קאי לענין ממון ובממון הא לא בעינן דרישה וחקירה ותירץ אינן יכולין לחזור כמש"כ הב"י ושפיר קאמר מאי דהוי הוה. וע"ז פריך אביי דמ"מ ניתרי בהו חיך כדי דיבור דגם בממון מהני. אלא דאכתי אינו מספיק. דהא ר"א דקאמר עדים זוממין ממונא משלמי מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אדאורייתא קאי. ומדאורייתא הא בעינן דרישה וחקירה בד"מ ג"כ: ובזה יש לישב קושיית מהרש"א ז"ל שם שהקשה על הא דאמרינן דלא בני התראה נינהו ופרש"י הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה דקשה דא"כ בממון ומיתה אמאי תענשינהו מיתה הא אין עונש הגוף בלא התראה. ולפי הנ"ל ניחא דבמיתה וממון יתעורר קושיא הנ"ל דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד מצי הדרי בהו וע"כ יכולין להתרות בהם עד דמסיק משום מי איכא מידי אבל בטעמא דרבה שפיר יכולין להתרות בהם קודם שנחקרה עדותן בב"ד וזה נכון היטיב:

והנה יש להסתפק הא שכתבו הטור והרמב"ם דלאחר שנחקר העד בב"ד אין יכול לחזור מדבריו. אם תוך כדי דיבור אחר חקירת עדותו יכול לחזור. ונראה דיכול לחזור תוך כדי דיבור אחר חקירת עדותו. וראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ב) פותחין לזכות ופריך בגמ' היכי אמרינן אמר רבי יהוד' הכי אמרינן להו מי יימר כדקאמריתו. ופרש"י היכי אמרינן בפתיחת זכות כשקיבלו עדותן של עדים ודרשום וחקרום ובאין לישא וליתן היכי אמרינן להו לעדים. מי יימר כדקאמריתו והא קחסמינן להו (חוסמין את פיהם) כשאנו מכחישין אותם ויחזרו בהן תוך כדי דיבור עכ"ל הרי להדיא דגם לאחר דרישה וחקירה מהני חזרה דתוך כדי דיבור. וגם התוס' שם לא פליגי על זה. אלא משום דמי יימר כדקאמריתו הוי טפי מתוך כדי דיבור וכ"ה להדיא בשיטה מקובצת בכתובות (דף ל"ג) ע"ש:

ודע דהא שהגי' הרמ"א והוא לאחר כדי דיבור משמע דבתוכ"ד יכולין לחזור זה אינו אלא אמאי דכתב הב"י לקמן שאומרים מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי אבל אם אומרים שקר העדנו גם בתוכ"ד אינו נאמן דאין משים עצמו רשע וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (שאלה ס"ב) וז"ל ועוד בנדון זה אם בתוכ"ד אין יכול לפסול עצמו בעדותו דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא עכ"ל. וכן מבואר להדיא בכתובות (דף י"ח) בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנין ומסיק בגמ' דמחמת ממון אינן נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע והתם בתוך כ"ד מיירי. דהא הפה שאסר הפה שהתיר בתוכ"ד בעינן כמוש"כ התוס' שם (דף כ"ב) ד"ה מניין ואפי"ה כיון דמשימין עצמן רשעים אינן נאמנים וא"כ ע"כ הא דהגי' הרמ"א לאחר כדי דיבור היינו במקום שאין משים עצמו רשע בזה:

והנה בטעמא דאינו חוזר ומגיד מבואר בב"י משום דלא משוי נפשייהו רשיעא וכן כתב הב"ח לקמן (סי' ל"ח) והשיגו עליהם מהא דמבואר בכתובות (דף י"ח) דגם באנוסים מחמת נפשות אין חוזרים ומגידים. ובזה ניחא הא דאיצטריך קרא בפ' שבועת העדות דאינו חוזר ומגיד ולא סגי בטעמא דאין אדם משים עצמו רשע. ולבר מן דין הא מבואר כאן דגם מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן דאינם נאמנים אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע בזה. וכמוש"כ הר"ן פרק כל הנשבעין בחשוד על שבועת העדות דהיכא דהמעשה אינו קרוב כל כך אמרינן דילמא אישתלי ואין משים עצמו רשע. וכן בנ"י פרק יש נוחלין בנאמן לומר זה בני בן גרושה דבשוגג לא שייך אין אדם מע"ר. וכ"ה בתשובת רמ"א סימן מ"ח בזה. ואפי"ה אינו חוזר ומגיד. ועוד דהא דעת ראב"ן הובא במרדכי פ"ק דמס' ב"ב דהיכא דאיכא עד אחד משים עצמו רשע. ובסנהדרין (דף ט'). וכן בפ"ק דמכות (דף ט') כתבו שם בתוס' דהיכא דאיכא ב' עדים משים עצמו רשע. ואפי"ה מבואר בריב"ש סי' רס"ו דגם בב' עדים שמעידין כדבריו אינו חוזר ומגיד וע"כ צ"ל כאידך סברא שכ' הב"י דגזירת הכתוב הוא. וגם הא נתבאר לעיל דכל. ני דקחשיב כאן שוגג הייתי וכדומה דאין משים עצמו רשע לכך בעינן לאחר כ"ד. אבל בדבר שמשים עצמו רשע גם תוכ"ד אינו נאמן. ומדכ' הרמ"א לאחר כדי דיבור אין חוזרין ומגידין א"כ מבואר דלאו משום אין אדם משים עצמו רשע אלא משום דגלי קרא וכן עיקר:

אפילו נתן אמתלא לדבריו וגם מגו לא מהני בזה. וכמבואר בתוס' כתובות (דף י"ח) שכתבו אהא דתנן התם ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין. הכא ליכא לאקשויי דליהמני במיגו דפרוע הוא כו' דחוזרים ומגידים הם. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. הרי להדיא היכא דאינו חוזר ומגיד גם מגו לא מהני. והא דברישא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין והיינו משום דאיכא מגו. ומשמע לכאורה דהיכא דאיכא מגו לא הוי חוזר ומגיד. זה אינו דהתם הטעם כמש"כ רש"י ז"ל בד"ה כיון שהגיד דברישא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דעלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא עכ"ל וא"כ הטעם משום דכולה חדא הגדה היא ולכן מהימני. אבל היכא דאתינן משום מגו לא מהימני וכן כתב הריב"ש (סי' קצ"ג) דהיכא דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים גם מגו לא מהני והביא ראי' מהא דמבואר בב"ב (דף קכ"ז) באמר עבדי דאינו נאמן לומר אח"כ בני במגו דאי בעי יהיב לי' והביאו בכנה"ג (סי' פ"ב) והרי מבואר כדבריו בתוס' כתובות שהבאנו לעיל בזה דעדות אב מטעם נאמנות עדים הוא וכמו בב"ב שם:

ואפילו נתן טעם לדבריו משמע זה דבעדות לא מהני אמתלא ויש לבאר בזה מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ח) שהקשו שם היאך ס"ד למשריי' הא שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא. ותירצו דאיירי שחזרה ונתנה אמתלא ול"ד לאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ע"כ. וכבר ביארו המפרשים לחלק משם להכא ועיין מהרש"א בזה. ולהנ"ל י"ל דבאיסור גרידא שפיר מהני אמתלא משא"כ התם דמתורת עדות הוא דהימנוהו רבנן משום חומרא שהחמירו עלי' בסופה וע"כ לא מהני אמתלא בזה. ועמש"כ בסי' מ"ז מזה:

אבל בדבר שמוכח שטעה כו' בב"מ ר"מ אבוה דר"פ איתבר לי' חמרא ואשכחי' אתא לקמי' דרבה בר"ה א"ל זיל אייתי סהדי דלא רמאי את וטול אזל אייתי סהדי אמר להו ידעיתון בי' דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאי א"ל לאו רמאי את קאמרינן ארבר"ה מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' וכ' רש"י ולא אמרינן בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והק' הריטב"א הובא באס"ז וכי חוזרים ומגידים מאי הוי הא תוך כדי דיבור הדרי בהו. ותי' ה"מ שחזרו מעצמם אבל הכא שחזרו משום שאמר להם אנא רמאי יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לאו דמסתבר דלא מייתי אינש חובתא לנפשי' ע"ש. ולע"ד לא הבנתי התי' של הריטב"א הא י"ל בפשיטות דנהי דבתוך כדי דיבור יכולין לחזור מדבריהם הראשונים. הכוונה דאמרינן דבריהם הראשונים בטלים. כיון שמעצמן הודו בתוך כ"ד שאין בדבריהם הראשונים ממש. אבל הא לא אמרינן שדבריהם האחרונים נאמנים דאפילו נימא שגם דבריהם האחרונים לא ברירי בטלו דבריהם הראשונים והכא שהוצרך להביא עדות דלאו רמאי הוא והעדים אמרו תחלה שהוא רמאי וחזרו ואמרו דלאו רמאי הוא נהי דדבריהם הראשונים בטלים מפאת שחזרו ואמרו דלאו רמאי הוא. אבל גם דבריהם האחרונים לא הי' מתקיים או לאו הסברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשי' וא"ש:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה