אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן כח

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן כח

סימן כז

סעיף א:

כל מי שיודע עדות לחברו כתב הסמ"ע לחברו לאפוקי עכו"ם וכמש"כ בס"ג. ואין זה דיוק כמוש"כ תוס' בסוכה (דף ל"ט) מהא דמבואר בשבת (דף ק"נ) דחברו בנכרי ג"כ. ועיין לקמן (סי' רכ"ח) מש"כ ליישב קושייתם על רש"י בסוכה שם עיי"ש בזה. ובאו"ח (סי' תקנ"ד ס"כ) שלום לחברו ומבואר שם דגם ע"ה בכלל זה וכהתוס' בסוכה שם דגם ע"ה מקרי חברו עיי"ש בזה. ובזה ליתא למה שכתב הנוב"י מהדו"ת (חאהע"ז סי' ל"ח) בהא דלא ישא אדם מעוברת חברו עיי"ש בזה:

וראוי להעידו לאפוקי קרוב או פסול. השבו"י (סי' קמ"ו בח"א) דעתו בהאמינו לקרוב או פסיל מחויב להגיד מאחר שהכשירו הוי ראוי להעיד. והביא ראי' ממש"כ הב"י סי' ל"ז בשם הרא"ש והרשב"א שבהסכמת ותקנת הקהל מקבלין לעדים אפילו קרובים דהוי כקיבלו עליהן קרוב או פסול. ואם איתא דאינו מחוייב להגיד מה הועילו חכמים בתקנתן הלא לא ירצו להעיד כיון דאין עליהם עונש ע"ש. ואין זה ראי' חדא דהתקנה תועיל אם ירצו להעיד ועוד דהרי חייבין להעיד משום השבת אבידה אף דאינן בלא יגיד וכן מצאתי בסי' קצה"ח סק"ג שכ' דקיבלו עליהן קרוב או פסול חייבין להעיד משום השבת אבידה. וגם איכא משום לא תעמד ע"ד רעך. במידי דיודע זכות וכמוש"כ בסי' יו"ד וא"כ בודאי מועיל תקנת הקהל בזה, והמפרשים השיגו מהירושלמי פ"ק דסנהדרין והר"ן בשם הרמב"ן פ' שבועות העדות דאפי' הכשירו לקרוב או פסול איני בכלל החיוב להעיד. ומה שהביא השבו"י מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"א) ואינו נוהג אלא בראוין להעיד למעוטי מאי ר"פ אמר כו' וראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא. ואמאי לא קאמר למעוטי הכשיר קרוב או פסול דאינו ראוי להעיד מצד עצמו דפטור, וי"ל בפשיטות לפימש"כ הרמב"ן לתרץ הא דאמרינן בשבועות (דף ל"ה) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שהי' אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין אע"ג דכבר תנן (בדף ל') ואינו נוהג אלא בראוין להעיד איצטריך דאפי' בהכשירו פטורין וכהירושלמי הנ"ל וא"כ ליכא למימר דאינו נוהג אלא בראוין להעיד ממעט בהכשירו דזה כבר שמענו ממתני' דלקמן דבהאי גוונא פטורין ולהתוס' שם (דף ל"ה) דתירצו בתי' אחר י"ל:

חייב להעיד. בחות יאיר נסתפק ביודע שהוא פסיל אם חייב להעיד. ובאורים כתב בפסולו מחמת רשעת כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל עפ"י עצמו. משמע מזה דסובר דהטעם משום דכשר להעיד כיון דלא מהימנינן לי' ולזה א"צ ראי' דכבר מפורש כן בש"ך לקמן (סי' צ"ב ס"ק ה') דהא דאין משים עצמו רשע דאין מוסרין לו עדות לכתחילה אבל אם יודע עדות כשר. ולזה כיון הש"ך (בסי' ל"ד ס"ק כ"ז) עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בסימן ל"ד מזה עיי"ש:

האו"ת ואחריו הנתיבות כתבו דנשבע שלא להגיד לשום אדם ולא לב"ד מגו דחל השבועה לשאר אדם חל בכלל גם לב"ד עיי"ש. ולפע"ד נראה דזה ליתא. דלהרע לאחרים אינו חל בכלל כמש"כ הר"ן בתשובה (סי' ע"ד) והובא בב"י יו"ד (סי' רל"ח) ובהריב"ש (סימן קנ"ט) וכמוש"כ לקמן (סי' ע"ג) בזה וכיון שמה שנשבע שלא יעיד הוא הרעת אחרים אינו חל בכלל:

אם יתבענו שיעיד לו. המפרשים העלו דגם בלא תביעה חייב אלא דאורחא דמילתא נקט וטעמם משום דלא תעמוד על דם רעך ומשום השבת אבידה עיי"ש. ונ"ל דאיכא בזה גם משום ואהבת לרעך כמוך לפי"מ דמבואר בנ"י בשם הרמ"ה פ"ו דבב"ק דעדות הוי בכלל גמילות חסדים בגופו. וכ"ה ברמב"ן בדד"ג. והרי הרמב"ם (פי"ד מה' אבל) כתב ואלו הן גמ"ח שבגופו כו' אעפ"י שכל מצות אלו מדבריהם הרי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים עשה אתה אותן לאחרים ע"ש. ולפי"ז אני אומר דגם בעד אחד אף דאין חיובו להעיד אלא מדרבנן כמבואר בב"ק (דף נ"ו) עכ"ז הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך וכמוש"כ הרמב"ם דגם מידי דרבנן בכלל זה:

ובזה אזדא ראיית האבני מלואים שכ' דגם על מצות דרבנן מערבין מהא דאמרינן בעירובין (דף פ"ב) תנינא מי שהולך לבית האבל או לבית המשתה והני מצות דרבנן נינהו דשאני הני דמ"מ הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך משום הכי מערבין אבל לא על מצוה דרבנן בעלמא:

ובזה ניחא לי מהא דמבואר בנדרים (דף ל"ט) דאין נוטלין שכר על בק"ח. והרי ביו"ד (ס"ה סי' רמ"ו) בשם הגהמיי"מ מבואר דבמידי דרבנן נוטלין שכר. ובק"ח הוי מדרבנן כמבואר ברמב"ם שם (פי"ד מה' אבל) וא"כ אמאי אין נוטלין שכר ע"ז ולהנ"ל ניחא דהוי דאורייתא משום ואהבת לרעך ולכן אין נוטלין שכר ע"ז. ולפי"ז הא שנסתפק בשע"מ בעד אחד כיון דאין חיובו אלא מדרבנן אפשר דיכול ליטול שכר עיי"ש (בסי' ל"ד) שנשאר בצ"ע. ולהנ"ל מבואר היטיב כיון דבעד אחד איכא משום ואהבת לרעך כמוך ה"ז דומה לבק"ח דהוי ג"כ דרבנן. ואפי"ה אין נוטלין שכר ע"ז ודו"ק: הנב"י (סי' ל') כתב דכל שבועה אינה חלה כ"א בקבלת עצמו זולת שבועת העדות דאף שלא ענה חייב דושמעה כתיב ומסיים וז"ל ואף גם זו נלע"ד דאם השיב העד איני רוצה לקבל שבועתך ומ"מ עדות איני יודע לך אינו חייב ע"כ. ועיין מבי"ט ח"א (שאלה רפ"ג) דרבינו יונה ז"ל כתב דאין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולאו כאומר איני מקבל וחייב. אבל שותק כאומר איני מקבל דמי. אלא דדעת הרמב"ן דמושבע מפי אחרים אפי' שותק חייב עיי"ש א"כ מבואר להדיא דאומר איני מקבל ועדות א"י פטור ומש"כ בנוב"י מבואר בראשונים כן:

שהוא לבדו משום דעד אחד מביא לידי שבועה דאורייתא אבל לא קרוב או פסול ולכן בעינן ראוי להעיד וכמוש"כ הרמב"ם (בה' עדות פ"ה ה"ג) דאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו והכס"מ שם כתב א"י מהיכן הוציא רבינו דין זה. וראיתי במפרשים שכתבו שכן הוא בתו"כ (פ' ויקרא פ"ז) ועוד דהרמב"ם לטעמי' פכ"ד מהל' סנהדרין דמפרש כפר"ח בכתובות (דף פ"ה) דמרענא שטרא אפומי' שצריך לישבע וא"כ קשה קושיית התוס' שם דבלא"ה ע"א מעיד שהוא פרוע צריך לישבע וצ"ל כתירוצם דהי' קרוב א"כ מוכח מזה דאין קרוב ופסול זוקק לשבועה וכן מהירושלמי (פ"ק דסוטה ה"א) עד אחד מהו שישקה מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון ה"ה משקה ע"א שהוא זוקקו לשבועת ממון לא כ"ש. קרוב מה שישקה כו' ומדלא אמר ק"ו זה בקרוב ש"מ דאין קרוב מחייב שבועה:

ול"נ ג"כ מהא דקי"ל עד מפי עד פסול ובשבועות פ"ד פטר בעד מפי עד מקרבן שבועה משום דאין ראוי להגדה. והשתא אי ס"ד דאשה מהימנה לשבועה א"כ גם עד מפי עד יחייב שבועה לפי"מ דמבואר בבכורות (דף ל"ו) דכ"מ שהאשה מהימנא גם עד מפי עד כשר וא"כ אמאי תנן בסנהדרין (דף ל) איש פלוני לא אמר כלום. דלשון זה מורה דגם שבועה אינו מחייב. [וכמו שכ' הרמ"א כאן אסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אעפ"י שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואי מחייב שבועה יעיד כדי לחייב שבועה א"ו דגם שבועה אינו מחייב] א"ו דגם אשה אינה מחייבת שבועה. וכן מבואר להדיא בסנהדרין (דף כ"ג) תני עדו למאי אי לממון רחמנא פסלי' ואי לשבועה הימנוה' מהימני' כבי תרי עיי"ש הרי דאי מיירי לשבועה ואפי"ה פוסל אם הוא קרוב או פסול וכ"ה בירושלמי שם ואין עד אחד זוקק לשבועה וכן משמע מהא דשבועת העדות אינו נוהג בנשים ואם איתא דמהימני לשבועה הא יצוייר בנכסא דר"א כדאמרינן בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בע"א דר"א. א"ו דלא מהימני גם לשבועה ואח"כ ראיתי שכבר כתוב ראי' זו בשו"ת רעק"א ז"ל ושם מבואר עוד ראי' מהא דנמצא קרוב או פסול בטל כל העדות ואפי' שבועה אינו חייב. ואף דאין לנו ראי' מזה לאשה לפמיש"כ המפרשים דאשה אינה בכלל זה. הוא משום גריעותא דאינה בגדר עדות לבטל עדות ועוד אמינא כיון דפסול אינו מחייב שבועה אשה ג"כ אינה מחייבת: וראי' ברורה לזה מהא דקי"ל כ"מ ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה. משמע הא מקום שאין שנים מחייבין ממון דהיינו שני נשים או שני פסולין אין אחד מחייב שבועה וזהו שכ' הרמב"ם שם שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו עכ"ל והיינו כ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה משום דראוי להצטרף אם אחר לחייב ממון משא"כ אם יצטרף עם אחר ליכא חיוב ממון וא"כ לא קרינן בי' שנים מחייבין ממון אין עד אחד מחייבו שבועה. והרמב"ם לטעמי' (בפ"א מטוען ה"א) מפי השמועה למדו שכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה עכ"ל וע"כ כיון דמפי השמועה למדו האי כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה. והפי' משום דראוי להצטרף עם אחר ויבוא לידי חיוב ממון ע"א מחייב שבועה א"כ דינו של הרמב"ם מפי השמועה למדנו זה:

חייב בד"ש שיטת רש"י בב"מ (דף צ"א) בקלב"מ אי תפס לא מפקינן מיני'. והמהרש"ל בפרק הכונס (ביש"ש סימן י') כתב וז"ל ונראה דכל היכא דחייב לצאת יד"ש אי תפס מפקינן מיני' אפי' לפי' רש"י בפ' השוכר וכו' מ"מ כה"ג מפקינן מיני' בשלמא בקלב"מ חייב הוא רק דלא עבדינן החומרא הילכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזה"ז א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת דאם תפס לא מפקינן מיני' דהא סוף סוף חייב הוא. אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת יד"ש. א"כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיני'. עכ"ל וכ"כ בש"מ בחידושי בב"מ (דף צ"א) וז"ל וכתב הריטב"א וז"ל רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ה"נ הכא קאמר לוקה ביד"ש עכ"ל הרי להדיא דהא דקאמר לוקה היינו ביד"ש והיינו בלא התראה, ומשו"ה משלם ביד"ש משום דלא עבדינן החומרא כהמהרש"ל וכן מוכח דהריטב"א ס"ל כהמהרש"ל מהא שכ' לפרש מתני' במכות (דף ג') מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו אלף זוז מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זו מכאן ועד עשר שנים וז"ל אין לפרש שישלם לו מה שהי' יכול להרוויח באלף זוז עד עשר שנים. חדא שאין זה משמעות לשון זה ועוד דמידי דלא קיץ הוא שאין בו הזמה כמוש"כ למעלה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא שפטור במילי דנזיקין בעלמא וכמו שאמרו בירושלמי המבטל כיסו של חברו שהוא פטור. וה"ה בהזמה. וכדכתיבנא לעיל וכו' ע"כ והרי קי"ל דגרמא בנזקין חייב בד"ש כמבואר (בסי' ת"ך) ולהסוברים דבד"ש מהני תפיסה. צריך להיות גם בעדים זוממין שיתחייבו להכ"מ (בפכ"א מה' עדות) ולקמן נבאר דבגרמו בעדותו שיועיל תפיסה חייבין ומבואר דהריטב"א ס"ל דבד"ש ל"מ תפיסה כהמהרש"ל הנ"ל. ובש"ך הובא שכ"כ הריב"ש:

אמנם ברדב"ז (ח"א סי' תקפ"ג) משמע דס"ל דמהני תפיסה שכ' וז"ל ותו מפני פשרותו של ראובן איבד לו זכותו עם הספנים ודמיא לגרמא בנזקין ואע"ג דקיי"ל גרמא בנזקין פטור הנ"מ מדיני אדם אבל חייב לצי"ש, וכיון שנתן כבר זכה לו במה שבידו ואין מוציאין מידו ע"כ הרי להדיא כן:

ובס' קצה"ח כ' ראי' להמהרש"ל מהא דבסנהדרין (דף ע"ב) רבא איגנבו לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו נהלי' ולא קבלום דבדמי' קנינהו. והקשו בתוס' כיון דחייב לצי"ש אמאי לא קבל. ותי' משום שהם לא הי' מחזירין אלא משום שהי' סבורין שבדין חייבין להחזיר ולא רצו לצי"ש ולכך לא קבלינהו והא תפיסה מהני א"כ אפי' לא רצו לצי"ש למה אהדרינהו מאחר דתפס. אבל לפימש"כ מהרש"ל דבעבדינן החומרא ל"מ תפיסה א"ש דהבא במחתרת עבדינן לי' החומרא דרשאין להרוג אותו ואין עליו חיוב תשלומין ואע"ג דניצל ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה וברח דזה ודאי כל דין מזיד עליו כיון דכבר נתחייב בהחומרא משא"כ שלא בהתראה או בזה"ז מעולם לא הי' עליו החומרא אלא דהתורה פטרה משום דלא חלקת בין שוגג למזיד עכ"פ חיוב תשלומין עליו ומשו"ה מהני תפיסה עיי"ש. והוא תמוה דהא בכל הני דניתנו להצילן בנפשן כ' רש"י להדיא בסנהדרין (דף ע"ג) בד"ה הבא על אחותו וז"ל ואי ניתן להצילה בנפשו אמאי משלם הרי מיתה ותשלומין יש כאן ואע"ג דלא איקטל פטיר מתשלומין כדקיי"ל בכל חייבו מיתות ב"ד שוגגין דנפקא לן מדתנא דבי חזקי' מה מכה בהמה לא חלקת בה וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו וכו' ע"כ. הרי להדיא דכל דניתן להצילו בנפשו דפטור מתשלומין משום דלא חלקת הוא ורש"י כתב זה בקצרה בסנהדרין שם (דף ע"ב) בד"ה אין לו במחתרת גופא דפטור מתשלומין משום דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אפי"ה לא מהני תפיסה דאהדרינהו. וקושייתו כבר מבואר באחרונים תי' אחר בזה:

ומה שהק' על החי' הר"ן בסנהדרין שתי' דהתם גבי אתנן צריך לעמוד בדיבורו אף שלא יתחייב מן הדין אבל כאן אחר שקנו הני דיכרי בדמי' לפי סברא דרב נמצא גניבה זו קנוי' לגמרי ביד הגנב ולא ניתן להישבון. והקשה דאי נימא משום דחייב לעמוד בדיבורו ונתן הוי אתנן א"כ הא דפריך בפ' השוכר את הפועל. וכי אמר טלה זה מאי הוי. הא מחסרא משיכה והא התם ג"כ מחייב לעמוד בדיבורו כיון שהבטיח וצ"ע. והוא תמוה דע"כ לא אמרינן הכי אלא באיכא קנין אלא דקלב"מ וע"ז שפיר מהני סברא דצריך לעמוד בדיבורו משא"כ בליכא קנין כלל ויהא זה לקנין. לא מהני כלל בזה:

ומש"כ לתרץ קושיית המפרשים שהק' על, שיטת הרש"ל הנ"ל מהא דמשמע בב"מ (דף צ"א) דפריך והא אינו לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו משמע דאפילו אם לוקה חייב לצי"ש ומהני תפיסה ותי' דרבא ס"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ מיירי בשוגג ומשלם משום דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו עיי"ש. והוא תמוה דלהדיא כ' הר"ש בפ"ו דתרומות דרבא ס"ל כר' יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין דרבא אמר ביבמות (דף ל"ו) הלכתא כוותי' דר"ל בהני תלת משמע דבעלמא כר' יוחנן ס"ל ע"כ:

ונ"ל ראי' לזה דרבא ס"ל כר' יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין מהא דמייתי ראי' בכתובות (דף ל"ג) דחובל בחברו ממונא משלם מלקי לא לקי מהא דכתיב וכי יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו. ופריך היכי אי דלא אתרו בי' אמאי מיקטל אלא דאתרו בי' ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וכתב רק שבתו יתן ורפא ירפא ואמאי צריך לזה הי' לו להביא בפשיטות דחובל בחברו ממונא משלם מלקא לא לקי מדכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא והא איכא לאו דחובל וחייבי מלקיות שוגגין נמי פטורין ואמאי צריך לאוכוחי מדמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והש"ס דחי זה הי' לו לומר בפשיטות כמוש"כ א"ו דלשיטתי' אזיל דהלכתא כוותי' דר"ל בהני תלת ובעלמא כר' יוחנן וא"כ ס"ל דחייבי מלקיות שוגגין חייבין ולכך הוצרך להוכחה הנ"ל וזה ברור:

נ"ל דבזה יתיישב לי היטב הא דפריך והא אין אדם מת ומשלם ואין לוקה ומשלם וקשה למאי הוצרך לומר הא אין מת ומשלם ולא פריך בפשיטות והא קי"ל דאין אדם לוקה ומשלם כדאיתא בב"ק (דף ע"א) לכן נ"ל דהסוגיא קאי אליבא דר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מתשלומין והוא דיליף בגז"ש דרשע רשע ממיתה כדאיתא בכתובות (דף ל"ה) וא"כ הכי פריך והא קי"ל דאין מת ומשלם ואין לוקה ומשלם. פי' כי היכי דבמיתה אין מת ומשלם אף בחייבי מיתות שוגגין דלכו"ע פטורין מתשלומין מדתנא דבי חזקי'. ה"נ אין לוקה ומשלם אף בשוגג וע"ז משני אתנן אסרה תורה וחייב לצאת יד"ש וא"כ רבא תי' אליבא דהך מ"ד וכדמבואר כיוצא בזה ברש"ל כתובות (דף ל"ה) דרבא דמשני גז"ש דרשע רשע הוא אליבא דר"ל אבל אליבא דנפשי' הו"מ לתרוצי דהא דמשלם שם בחוסם פרה מיירי בשוגג וא"כ אין סתירה למהרש"ל מהך סוגיא ולעולם י"ל דאם עבדינן החומרא ל"מ תפיסה: ובזה נ"ל לבאר דברי רש"י בכתובות (דף ל"ד) דאמרינן התם דר"מ מחייב בטבח בשבת ומוקי בטובח ע"י אחר מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מחויב ועביד שליח ומחייב איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקם לי' בד"מ. ופירש"י עביד איהו לא מחייב דהא מיקטל. וצריך ביאור מאי בעי רש"י בזה. ועיין בש"מ שם ביאורו בזה עיי"ש. ולהנ"ל יש לומר דק"ל היכי ס"ד לומר מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מחייב הא אפילו בקם לי' בד"מ חייב לצי"ש ומהני תפיסה. וא"כ שפיר חייב ע"י שליח ולתוס' ניחא דבקנס ליכא לצי"ש. אבל דעת החינוך דגם בקנס איכא לצי"ש מאי ס"ד דמר זוטרא דפריך מי איכא מידי דאילו עביד איהו לא מחייב. ולכן פירש דהא מיקטל וא"כ לא מהני תפיסה. ואין לומר דמיירי בשוגג דהא הא דמייתי האי איתמר עלה דמיירי בטובח ע"י אחר הוא בב"ק (דף ע"א) ושם מבואר דלא מיירי בשוגג כמבואר בתוס' שם ולכן שפיר פירש דהא מיקטל ולא עבדינן החומרא ואפילו לצי"ש פטור וע"ז משני איהו לאו משום דלא מחייב דהא אם לא הי' קלב"מ הי' חייב השתא נמי חייב וכמוש"כ התוס' שם בזה עיי"ש:

[הנוב"י מהדו"ק (שאלה ע"ב) הוכיח דבממון לא בעינן עדות שאילה"ז דאל"כ לא משכחת עדי חזקה דהוי כאשר עשה עיי"ש. ונ"ל דאף דליכא בזה כאשר זמם מ"מ לא גרע מגרמא בנזקין שחייבין בד"ש ואי תפס לא מפקינן מיני' וא"כ הוי עדות שאילה"ז בתפיסה. ועיין שער משפט (סי' א') דלפי"ד ליכא לתרץ כן]:

וי"ל בזה הא דאמרינן בב"מ ובב"ק (דף ע"א) רבא אמר אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו וק"ל הא כתבו התוס' בתמורה (דף כ"ט) דלרבא גם בחייבי לאוין איכא אתנן זונה וא"כ מאי איריא דנקט אמו ולא נקט חייבי לאוין. ולהנ"ל ניחא דרבא ס"ל כר' יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין. והרי הא דאתנן אסור דפרש"י בב"מ שם משום דחייב לצי"ש וא"כ שפיר נקט אמו דבזה שפיר חייב לצי"ש אף דקלב"מ דחייבי מיתות שוגגין נמי פטור ואפי"ה חייב לצי"ש משום דלא עבדינן החומרא משא"כ חייבי לאוין א"א לומר דמוכח מזה דחייב לצי"ש דהא בשוגג חייב ובאיכא מלקות אף לצי"ש פטור ולכן אמר אמו ולאו חייבי לאוין וזה נכון:

ולהמהרש"ל י"ל מש"כ רש"י בב"ק (דף כ"ו) ויהא אדם חייב בכופר דמיירי במזיד ולא אתרו בי' והקשו דהא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין. ולמהרש"ל י"ל דהא הר"א ממי"ץ תי' דאיצטריך עליו ולא על האדם ולא מיפטר משום דקלב"מ דמשום קלב"מ אכתי חייב לצי"ש ומעלע ממעט לגמרי דאפילו לצי"ש פטור וכ"ז דאיצטריך למיפטר לצי"ש הוא בדלא עבדינן החומרא משא"כ בעבדי' החומרא בלא"ה פטור לזה כ' רש"י דמיירי בלא אתרו בי' וא"כ לא עבדינן החומרא וחייב לצי"ש לכך איצטריך עליו דפטור לגמרי וא"כ לתנא דבי חזקי' איכא למימר דאיצטריך למעוטי מכופר ולא צריכי' למימר דלא אתא אלא כאידך תנא דאינו פוטר ח"מ שוגגין מתשלומין. ומיושב בזה מה שפרש"י לקמן (ד' נ"ג) דפטור מכופר מקלב"מ והק' מהרש"א דמעליו נפקא. ולהנ"ל ניחא דאיצטריך למיפטר לצי"ש אבל עיקר טעמא מקלב"מ וכן מש"כ רש"י (דף י') הוא משום דעיקר מקלב"מ ולא איצטריך אלא דפטור לצי"ש ג"כ. ובמהר"ם מינץ (סי' ק') דלצי"ש אי תפס לא מפקינן מיני' משמע דלא כהמהרש"ל וכ"ה בש"מ ב"מ (דף צ"ז) ובמהר"ם ב"ר ברוך כמוש"כ במק"א כבר בזה. וכן בתשובת מהר"ח או"ז (שאלה רכ"ט) כ' להדיא דגם גרמא בנזקין אי תפס לא מפקינן מיני' דלא כהמהרש"ל עיי"ש בזה:

ומצאתי ראי' ברורה דהרמ"א ס"ל כהמהרש"ל שכ' (בתשו' סי' מ"ו) על אודות ערב אחר שנתפס בגלל הלוה דפטור הלוה משים גרמא בנזקין ועוד דאין דנין צער ובשת בזה"ז. ואף דאי תפס לא מפקינן מיני' מ"מ בנידון זה לא מהני תפיסה מטעמים הראשונים שכתבתי דמאחר דלא נתחייב בצערן ובביטולן ובבושתן צריכין להחזיר את שלו תנם חפשי כ"ש אם לא תפסו ע"כ הרי להדיא דבגרמא בנזקין לא מהני תפיסה:

ונ"ל ראי' להרש"ל מהא דאמרינן בב"ק (דף ק"ה) ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאילו מיגנב בעי שלומי ממונא קא כפר לי' או דילמא השתא מיהת הא מנת ועפרא בעלמא הוא ולא כפר לי' ממונא. מילתא דאיבעי' לי' לרבא פשיטא לי' לרבה כו'. והרי בשבועות (דף ל"א) אמרינן בהא דשבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד למעוטי מאי ר"פ אמר למעוטי מלך ראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכ' הרשב"א מה בכך דמדאורייתא מיחזי חזי סוף סוף אינו בר עדות מדרבנן ותי' דפסול דרבנן דמועיל עדותו לענין תפיסה שפיר חייב בקרבן ע"ז אלמא דבדבר דמהני תפיסה הוי ממון וחייב העד ע"ז והשתא אי ס"ד דחייב בד"ש מהני תפיסה א"כ מאי מבעיא לרבא בנשבע על חמץ שגזל אי חייב בקרבן משום דלא כפר לי' מידי הא אף דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך חייב בד"ש מ"מ דהוי כהיזק שאינו ניכר כמבואר בגיטין (דף נ"ג) ומבואר שם דכל היזק שאינו ניכר חייב בד"ש לכו"ע ואי תפס לא מפקינן מיני'. א"כ יהא חייב ע"ז שטען להד"ם ונשבע שפטר עצמו דלא מהני תפיסה בעדים. ואפילו נימא דראב"י דאמר דמשחק בקוביא פטור משבועה. אלמא דלית לי' הך סברא. דתפיסה הוי כממון. מ"מ הו"ל להש"ס למימר מילתא דאיבעיא לי' פשיטא לי' לר"פ א"ו דאף דחייב בד"ש מ"מ לא מהני תפיסה כלל וא"כ שפיר אמר דלא כפר לי' מידי ולקמן עוד נבאר בזה:

ולהרא"ש שכתב שם שחייב לשלם ג"כ אין דאי' מזה דלא מצינו דתפיסה מחייב אלא בקרבן ולא בממון. וביש"ש שם תמה דמניין לו להרא"ש כן. ולהנ"ל י"ל דס"ל כהסוברים דבכ"מ מהני תפיסה וע"כ דהבעיא לממון גם כן ולהמל"מ בפ"ג מה"ג דרי"ף לא ס"ל כהרא"ש יש ראיה להמרש"ל אך לפימש"כ הנ"ב סי"ט אין ראי' מזה ועיי"ש בזה:

ולכאורה י"ל לר"פ דס"ל מאחר דמהני תפיסה חייב בק"ש מהא דתנן בשבועות (דף ל"ג) שהדליק גדישו בשבת הרי אלו פטורין והרי בב"מ (דף צ"א) אמרינן בהא דחוסם פי פרה ודש בה משלם דהא אינו לוקה ומשלם אמ"ר אתנן אסרה תורה אפילו באמו ופרש"י דמחויב לצאת יד"ש ומהני תפיסה א"כ אמאי פטורין הא עדותן מהני לתפיסה. וי"ל דר"פ לשיטתו אזיל דמשני התם בב"מ הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם וא"כ לא ס"ל כלל דאיכא לצי"ש בקלב"מ וזה נכון וכ"כ הרשב"א בתשובה (ש"ק) וכן ס"ל לר"פ בב"ק (דף ע"א) וע"כ פטורין ולקמן מבואר מזה:

ועוד ראי' להמהרש"ל מהא דאמרינן בב"ב (דף כ"א) ואמר רב כו' ואומנא וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו כללא דמילתא כל פסי' דלא הדר כמותרה ועומד הוא וכתב הנ"י אע"פ שמשלמין כו' וסופר מתא שטעה לכתוב במקום מאתים מנה אין משלם הפסד דגרמא בעלמא הוא והשתא אי ס"ר דבגרמא בנזקין מהני תפיסה א"כ אמאי הוי פסי' דלא הדר הא תפיסה הוי דבר קל ובקל יכול לתפוס. וכיוצא בזה כ' בדרישה (סי' ש"ו) דאם אין לו לשלם לא שייך בזה פסידא דלא הדר משום דשמא יהיה לו וכ"ש בתפיסה א"ו דלא מהני תפיסה:

ונ"ל ראיה דאף בחייב בד"ש לא מהני תפיסה מהא דמבואר (בסי' שמ"ו) שאל משני שותפים ונשאל לו אחד מהן וכן השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן הרי זה ספק אם הי' שאלה או לאו לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם וכ"ה ברמב"ם (פ"ב מה' שאלה ופקדון) והנה אף אי שאלה בבעלים פטור אינו אלא מתשלומין אבל בדיני שמים ודאי חייב מאחר דאינו אלא חידוש כמוש"כ תוס' בב"מ (דף צ"ו) וא"כ אין לך בו אלא חידושו ובדיני אדם ולא בד"ש וכ"כ בקצרה בספר אה"ח בפ' משפטים עיי"ש ואי בכ"מ דחייב בד"ש מהני תפיסה א"כ למה כתבו בספיקא אם תפסו אין מוציאין מידם הא אפילו אם הי' ודאי שאלה בבעלים מהני תפיסה מאחר דחייב בד"ש. א"ו דאף דחייב בד"ש לא מהני תפיסה ולכך הוצרכו לומר משום דהוי ספיקא לכך אין מוציאין:

ובזה מיושב קושית הש"ך שם (בסי' שמ"ו סק"ז) דאמאי לא הביא הרמ"א דעת החולקים דס"ל דבבעי' דלא איפשטא לא מהני תפיסה וכמוש"כ (בסי' ר"ב ותי"ג) ולהנ"ל ניחא. דבמקום דחייב בד"ש אלא דהבעיא דלא איפשטא הוא בדיני אדם אז לכו"ע מהני תפיסה:

ובמג"א סי' תמ"ג) כתב במשכון חמץ שלא מכר כ"ז שהוא בעין אם יכול לומר הרי שלך לפניך והלוה יפרע מעותיו או לא עיי"ש. והרי הא דיכול לומר הרי שלך לפניך הוא משום דהוי היזק שאינו ניכר ומבואר ברש"י בגיטין (דף נ"ג) דמ"מ חייב בד"ש. ואי כל דחייב בד"ש אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ הוי מוחזק במעות ואינו גובה המלוה לדעת מהר"ם ב"ר ברוך הנ"ל ומבואר מזה דס"ל כהיש"ש דלא מהני תפיסה אלא בקלב"מ ולא בשאר חיובי דד"ש ולכך אי יכול לומר הרי שלך לפניך משלם הלוה: ובשיטת רש"י דבקלב"מ חייב לצאת יד"ש נ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א דלא מעל ומוקי ר' יוחנן די"א ס"ל כר' נחוניא בן הקנה דס"ל דכרת פוטר מתשלומין. וקשה דאמאי לא מוקי דפליגי ת"ק וי"א בפלוגתא דר"מ ורבנן אי ממון ומלקות לוקה ומשלם או לא דת"ק ס"ל כר"מ בכתובות (דף פ"ג) דלוקה ומשלם. ומיירי שהתרו בו משום חמץ דלוקין על חייבי כריתות ולכן מעל וי"א ס"ל כרבנן דאין לוקה ומשלם ולכן אף דמלקות אינו פוטר מקרבן וכמו דאיתא בירושלמי פ"ז דתרומות יצא שזה מסור לשמים מ"מ כיון דפטור מקרן אין מביא קרבן כמוש"נ התוס' בפסחים שם. וי"ל כיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין א"כ גם אשם מעילה אין ב"ד גובין אלא שמעצמו מביא וא"כ לא שייך למיפטר משום דאין לוקה ומשלם דהא בלא"ה מעצמו מביא כיון דמחוייב לצי"ש אלא דאנן לא עבדינן ב' חומרות והכא בלא"ה אין ב"ד גובין מהם לכן מוקי כר' נחוניא בה"ק דכרת פוטר מתשלומין ולדידי' גם לצי"ש פטור דבלא"ה ב"ד לא עבדי כרת אלא עונש ביד"ש ואפ"ה פטור וא"כ פטור מאשם ג"כ:

ואף דתשלומי הקרן להקדש אינו לכפרה אלא דהוא כגזל דעלמא כמוש"כ התוס' בכתובות (דף ל') בד"ה זר דתשלומי תרומה כפרה לכן לא שייך קלב"מ משא"כ בהקדש וכן מוכח ממש"כ התוס' בפסחים שם וא"כ לא דמי לחייבי אשמות דאין ממשכנין משום כפרה ול"ד לגזל הגר ג"כ שכתב (בסי' כ"ה) דאין ממשכנין מ"מ כיון דהקרן מעכב כפרה כמבואר ברמב"ם (פ"ח מה' גו"א ופ"א ממעילה) אין ממשכנין ג"כ:

[ומה שהקשה הטו"א במגילה (דף ז') אהא דר' נחוניא בה"ק היה עושה יוה"כ כשבת אמאי נקט יוה"כ ולא נקט בפשיטות היה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד. ועוד למאן דס"ל בכתובות (דף ל') דאפילו מיתה ביד"ש פוטר א"כ מאי איריא דנקט כרת. י"ל דהא בתוספתא פ"ז דבב"ק איתא הגונב פרה וטבחה ומכרה שור הנסקל וטבחו עגלה ערופה וטבחה והטובח לעכו"ם משלם תשלומין דו"ה דברי ר"מ וחכ"א עד שתהא זביחה מותרת באכילה ר' נחוניא בה"ק היה עושה יוה"כ כשבת ע"כ. ובב"ק (דף ע"א) אמרינן והתניא גנב וטבת בשבת גנב וטבח לעכו"ם גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה דברי ר"מ וחכמים פוטרין אלמא דבההיא תוספתא איתמר שבת ג"כ. וע"ז קאי ר' נחוניא בה"ק דיוה"כ כשבת או דקאי בפשיטות אמתני' דב"ק (דף ע') גנב וטבת ביוה"כ חייב ושם (דף ע"ד) גנב וטבח בשבת פטור וע"ז קאי ר' נחוניא בה"ק ועושה יוה"כ כשבת פטור וא"כ שפיר נקט יוה"כ ולעולם בשאר כריתות ואפי' מיתה ביד"ש פטור וזה פשוט:

ומה שבב"ק (דף ע"א) לא נקט אלא גנב שור הנסקל וטבחו לעכו"ם ולא נקט גם פרה ועגלה ערופה הוא משום דבאותו ואת בנו קאמר בחולין (דף פ"ב) דעגלה ערופה ופרה אינה משנה והוי שחיטה ראויי' אף בדו"ה נמי כן. ולהירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ו) לק"מ דאיתא התם דתניא רנבה"ק אומר יוה"כ כשבת בתשלומין רשב"י אומר מחוייבי כריתות כמיתות ב"ד מה נפק מביניהון נערה נדה ביניהון ע"ד דרנבה"ק מה שבת אין לה היתר אף יוה"כ אין לו היתר ואלו הואיל ויש להן היתר משלם אלמא דדוקא נקט יוה"כ כשבת דאין היתר לאיסורן וזה ברור שוב ראיתי דבכתובות (דף ל') מבואר שם דלהש"ס דילן אינו כהירושלמי לכן הק' הטו"א כן:

והא דפוטר ר' נחוניא ביוה"כ מתשלומין כ' רש"י בפסחים (כ"ט) דאינו אלא במזיד ולא בשוגג והתוס' סוברים דאפילו בשוגג פטור וכבר מבואר זה בבעהמ"א וברמב"ן פ"ג דכתובות. ובאמת בתוספתא פ"ט דב"ק מבואר להדיא כן דאיתא המדליק גדישו של חבירו ביוה"כ אפילו בשוגג פטור מפני שנידון בנפשו. ע"כ. הרי דאפי' בשוגג פטור וכתוס' והראשונים ז"ל וכמו שנתבאר]:

ובעיקר הדבר הא דקלב"מ אינו אלא דב"ד לא מפקי מיני' ממונא אבל הוא עצמו מחוייב ואי תפס לא מפקינן מיני' מוכרח ג"כ מהא דח"מ פוטר מתשלומין וכן חייבי מלקיות ומה מהני לפוטרו מממון הא בין אדם לחברו לא מהני עד שירצה את חברו וכמבואר בר"ה (דף מ"ד) ויומא (דף פ"ה) אע"כ דב"ד הוא דלא עבדי תרי חומרא אבל ודאי החיוב מוטל עליו לשלם. ובס' ראש יוסף סוף מגילה חקר בזה מה מהני מלקות לפטור מתשלומין דבמה יכופר העוון דחברו ואמנם לפימ"ש רש"י ניחא דב"ד הוא דלא עבדי תרי חומרא אבל איהו ודאי חייב לצי"ש וע"כ אי תפס לא מפקינן מיני' וזה נכון וברור:

ובזה יתבאר הא שכ התוס' בכתובות (דף ל"ג) דבקנס ל"א דקלב"מ דחייב לצי"ש משום דבזה ליכא למימר דאין מלקות פוטר ממין חברו דהא באמת אין זה ממון חברו שיהא שייך בזה לומר עד שירצה חברו ורק דהתירה זכתה לו קנס אבל אינו אלא בב"ד כמה דכתוב אשר ירשיעון. ומאחר דב"ד לא נפקא מיני' משום כדי רשעתו גם הוא אינו חייב וזה נכון וברור:

כתב המג"א בהלכות רבית דבאיסור דרבנן גם רש"י מודה דלא מהני אף דחייב לצי"ש וכ"כ השבו"י (סי' קמ"ו) דבכובש עדותו דחייב מדאורייתא באם לא יגיד אז מהני תפיסה משא"כ גרמא בנזקין דרבנן הוא דאמרו דחייב בד"ש לא מהני תפיסה. ויש לתמוה הא גם גרמא בנזקין האיסור מדאורייתא אף דפטור מתשלומין וא"כ חייב בדי"ש מדאורייתא. אמנם בגיטין (דף נ"ג) כי קניס בדרבנן כ' רש"י וז"ל מטמא ומדמע איסור דרבנן הוא כיון דלא שמי' היזק אין כאן איסור דאורייתא וד"פ צריכין חיזוק ע"כ. אלמא דאפילו היזק שאינו ניכר דמדרבנן צריך לשלם אינו אלא איסור דרבנן מכ"ש גרמא בנזקין דאינו אלא איסור דרבנן ודמי לאבק רבית וע"כ לא מהני תפיסה:

הא דגרמא בנזקין אסור מדרבנן הוא ע"ד לפני עור לא תתן מכשול כמוש"כ התוס' כיו"ב בע"ז (דף כ"א) בד"ה אלפני כו' א"נ כיון דאיסור שכונה שלא יבוא היזק לישראל קרי לי' מכשול לפני עור ע"כ ומדרבנן הוא וה"נ כן:

הפמ"ג בפתיחה להלכות שבת כ' דספק קלב"מ חייב בתשלומין והבאתי ראי' לזה מרש"י מו"ק (דף ליה) עיי"ש. ובזה י"ל דברי התוס' בכתובות (דף ל) בד"ה הכל שכ' דר"ש התימני ל"ל הא דר"נ מדאיצטריך צטריך ולו תהי' למעוטי חייבי כריתות דתי"ל מטעם קלב"מ. ולהנ"ל נפ"מ בספק אחותו [שנתערבו ערבו שני ודית] דמטעם קלב"מ הי' חייב משא"כ מטעם ולו תהי' דמשמע שיש ודאי הוי' ולא ספק קידושין ומשמע מזה דס"ל דגם ספק קלב"מ פוטר מתשלומין ואכמ"ק להאריך בזה:

ומתוס' הנ"ל הבאתי ראי' למש"כ החכם לבי (שאלה מ"ט) דאיכא עונש כרת אפי' בפחות מבן כ' דלא כהרא"ם עיי"ש. דאי איכא בפחות מבן כ' א"כ מה זה הוכחה שכ' התוס' דל"ל לר"ש התימני הא דר"נ מדאיצטריך ולו תהי' למעוטי חייבי כריתות. דת"ל מטעם קלב"מ. הא נפ"מ לפחות מבן כ' דליכא עונש כרת וליכא משום קלב"מ זאיכא משום ולו תהי' דפטור דאין קידושין תופסין דמצווה בכל מצות שבתורה גם לשיטת הרא"ם כמבואר בחכ"צ שם. א"ו דאיכא כרת בפחות מבן כ' ג"כ. ומש"כ החכ"צ שם אהא דשבת (פ"ט) דל עשרין דלא מיענשת עלי' י"ל דלפעמים לא מיענשת עלי' ומרש"י במדבר ט"ז שכ' כמה קשה המחלקת כו' דב"ד שלמטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות וב"ד של מעלה עד עשרים שנה כו' לא משמע כן]:

ובדין עדים שהעידו בדבר שמהני תפיסה אם הוזמו חייבין לשלם דבכל דבר דמהני תפיסה הוי הפסד ממון גמור:

הרמב"ם (בפכ"א מהל' עדות ה"ד) כתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לארון דמי העבד ודמי עינו. והראב"ד השיג עליו וכתב דהא הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד. וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין. ותי' הכס"מ דמ"מ משלמין העדים שהרי הפסידוהו שהרי דבר קרוב הוא לתפוס. ולכך חייבין לשלם. והנה בחי' הרשב"א ר"פ שבועות העדות שהבאנו לעיל בהא דס"ל לרב פפא בשבועות (דף ל"א) דמשביע עדי משחקי בקוביא חייבין בקרבן משום דמדאורייתא מיחזי חזי ומתמה עלה מה בכך דמדאורייתא מיחזי חזי כיין דרבנן פסלוהו ולא יועיל כלום בעדותו ותירץ דמכאן מוכת דבכל הני פסולי דרבנן בעדות אי תפס אפי' בעדים לא מפקינן מיני' ומשו"ה מחייב משחק בקוביא כיון דעפ"י עדותו הוי מהני לי' תפיסה וחשוב לי' כפירת ממון עיי"ש. הרי להדיא דדעת הרשב"א א ז"ל ג"כ דמשום תפיסה לחוד הוי ממון משום דהדבר קרוב לחפים ולכך חייבין עדי משחקי בקוביא אם לא העידו משום דאינו יכול לחכום והפסידוהו ממון. וכן כש"מ רפ"ב דכתובות כ' וז"ל וי"א שאין בתביעת כתובה לעולם שבועת מודה במקצת וכו' משום קי"ל אפי' מיני' לא גביא אלא מקרקע וקיי"ל אין נשבעין על שעבוד קרקעות וכו' דקאמרינן בפ' שבועות העדות ש"מ משביע עדי קרקע חייב ולא מצי לאוקמה אלא בתפיסה מטלטלין וכן הדין מחיים וזה עיקר ויש להרב ר' משה הספרדי ז"ל מחלוקת בזו שהוא מחייב בכתובה שבועה של תורה. ויש לדון משום שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה לדעת רבינו אלפסי עכ"ל. הרי להדיא דאף דמשביע עדי קרקע פטור מ"מ כיון דראוי לתפוס מטלטלין אף דעדיין לא תפסה הו"ל כפירת ממון והוא דומה קצת לדברי הרשב"א הנ"ל שכ' דבשבועת העדים חשיב כפירת ממון היכא דמהני תפיסה כנ"ל:

והנה בשבועות (דף ל"ב) איתא הכי אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב כו' ופריך הש"ס ש"מ משביע עדי קרקע חייב. דילמא דתפסה מטלטלין ע"כ. וא"כ לכאורה תמוהין דברי הש"מ שכ' דאף דלא תפסה עדיין מ"מ כיון דמהני תפיסה לא חשוב קרקע א"כ אמאי צריך הש"ס למימר דילמא דתפסה מטלטלין והא אע"ג דלא תפסה עדיין הו"ל לחייב שבועת העדות משום תפיסה דלאח"כ וכבר הרגיש בזה האבני מלואים בחידושי הלכות כתובות (סימן ק') וכ' דהא דקאמר דילמא תפסה מטלטלין היינו דילמא תתפוס אח"כ ולכך הו"ל עדי מטלטלין. אמנם קשה דמנ"ל להשיטה מקובצת לפרש כן דהא פשיטא דהש"ס משמע דתפסה ממש:

ע"כ נ"ל להביא ראי' נכונה כהי"א דהיכא דלא תפסה מטלטלין עדיין מ"מ חשיב כפירת ממון וע"כ הא דקאמר הש"ס דילמא דתפסה מטלטלין היינו דילמא דתפסה ממש ועיין ביבמות (דף קי"ז) באשה שאמרה מת בעלי ותנו כתובתי דלא מהימנא משום דאיכא נגיעת ממון. ורש"י ז"ל פי' הטעם דלכך אינה מהימנא אע"ג דלא משקרא מ"מ כיון דעיקר עדותה אממון ואממון בעינן עדות מעליא והקשו האחרונים מהא דאמרינן בשביעות (דף ל"ב) אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופירש"י בעד מיתה בע"א היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מיורשין והוכרח לפרש כן כדי שתטול כתובתה דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירה לינשא אין כאן כפירת ממון ושבועת העדות אינו אלא לממון ואע"ג דממילא תטול כתובתה מ"מ אזלינן בתר עיקר הדבר תביעה. וכדאמרינן בהאי דאנסת ופיתית את בתי דפליגי ר' שמעון ורבנן. מר סבר עיקרו קנם קא תבע. דלא שבק מידי דקץ. ותבע מידי דלא קץ. ורבנן סברי עיקרו בשת ופגם קא תבע. דלא שבק אינש מידי דאי מודה לא מיפטר. ותבע מידי דאי מודה מיפטר. וא"כ לפימש"כ הריטב"א דבע"א שבא להעיד במת בעלה ותובעת כתובתה דלא שרינן לה משום דלאפוקי ממון בעינן עדות מעליא כמוש"כ רש"י ז"ל. א"כ איך קאמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב קרבן דממ"נ אם עיקרו להתירה בא והיא לא תבעה אותו שיעיד על ממון כתובתה. א"כ אין כאן כפירת ממון ואע"ג דהפסד כתובה בא ממילא. כיון דבשבועות קי"ל דאזלינן בתר עיקר תביעה. ואם דעתה בפירוש להשביע את העד להעיד כדי שתטול כתובתה וכמו שפירש"י ז"ל א"כ אין העד נאמן כלל ולא הפסיד לה מידי ונשארו בצ"ע:

ונראה לי ליישב דהנה דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ו מה' אישות) באומרת מת בעלי ותנו כתובתי דמותרת להנשא כדקאמר הש"ס ביבמות. ואת"ל כל מילי דאית לי' לאינש אמר להו לבי דינא. (פי' ולא הי' עיקר דעתה אכתובה) אבל באומרת תנו לי כתובתי והתירוני להנשא הוא בעיא דלא איפשטא ואין נותנין לה כתובתה. ואם תפסה אין מוציאין מידה. והיש"ש (בפ' האשה שלום דין י"ג) תמה דמאין יצא זאת להרמב"ם ז"ל דאם תפסה אין מוציאין מידה. וע"כ העלה דלא כהרמב"ם ז"ל ואם תפסה מוציאין מידה. והנה באמת הרמב"ם לטעמי' אזיל דסבר בספק בכור שתקפו כהן אין מוציאין מידו (כמוש"כ בפ"ב דה' בכורות) והיינו משום דסבר דכל בעיא דלא איפשטא בתלמוד אפילו היכא שהנתבע מוחזק אם תפס התובע אין מוציאין מידו ואפי' היכא שהספק הוא מצד הדין בעצמו. וכבר האריך בזה בתשובת מהרד"ק (בית ב' חדר ט') דדעת כמה פוסקים כהרמב"ם ז"ל וע"כ לטעמי' שפיר פסק דאם תפסה אין מוציאין מידה ודעת היש"ש הוא כדעת הנהו רברבי דסברי דבבעיא דלא איפשטא אם תפס התובע מוציאין מידו:

ולפע"ד נראה לומר דיצא לו להרמב"ם ז"ל מהש"ס דפ' שבועת העדות דקאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב. וקשיתי' קושיית האחרונים שנשארו בצ"ע דאיך משכחת לה דעד מיתה חייב קרבן שבועה דאם עיקר תביעתה שיתירה לינשא והפסד כתובה ממילא בא הא בכה"ג לא מחייבינן קרבן שבועה דהרי קי"ל דבשבועות אזלינן בתר עיקר תביעה ואם אומרת שיעיד שתטול כתובתה א"כ אין העד נאמן כלל וכלל. וע"כ פסק הרמב"ם באומרת תנו כתובתי והתירוני להנשא דאף דאין נותנין לה כתיבה מ"מ אם תפסה אין מוציאין מידה והרי הש"ס בשבועות מוקי להא דר"פ אמר הכל מודים בעד מיתה דחייב היינו בדתפסה מטלטלין וא"כ שפיר משכחת להך דינא דעד מיתה חייב קרבן שבועה דאם הי' מעיד שמת בעלה ועיקר תביעתה הוא על כתובתה היתה התפיסה מועלת לר"פ לשיטתו דס"ל במשחק בקוביא דהיכא דמהני תפיסה מקרי הפסד ממון אף דעדיין לא תפסה אבל עתה שלא העיד לא מהני תפיסה והפסיד לה ממון וע"כ חייב קרבן שבועה. ודברי הרמב"ם כמעט מוכרחים מסוגיא זו. וזה נכון בעזהי"ת:

אמנם קשה דאמאי פריך הש"ס ש"מ משביע עדי קרקע חייב הא כיון דבלא"ה צריך להבין עיקר דינא דרב פפא דקאמר דהכל מודים בעד מיתה חייב היינו שהשביעתו שיעיד כדי שתטול כתובתה. והלא דעת הריטב"א ז"ל בעד אחד שבא להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה דאינו נאמן. וא"כ אמאי חייב בקרבן. וצ"ל כמו שכתבנו כיון דאם תתפוס אין מוציאין מידה. וא"כ הוי הפסד ממון. וא"כ לא פריך מידי מהא דמשביע עדי קרקע הא כיון דאם תתפוס מטלטלין מהני א"כ הוי שפיר כפירת ממון. וא"ל דהמקשן לא ידע מסברא זו. דכיון דתפיסה מהני שפיר מקרי הפסד ממון. דזה אינו דא"כ עדיפא הו"ל להקשות דאמאי חייב הא אינו עד כלל דכשיעיד שתטול כתובתה אינו נאמן לדעת הריטב"א. וצ"ל דאף דהמקשן ידע מסברא זו דכיון דתפיסה מהני מקרי הפסד ממון. מ"מ היכא דלא תפסה עדיין מטלטלין שעבוד קרקע מקרי כדאמר הש"ס בב"מ (דף ה') גבי סלעין דינרין א"נ משום דהו"ל שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. והלא התם בחוב גובה מדינא דגמ' מן המטלטלין ואם יתפוס בודאי דמהני ואעפי"כ כל כמה דלא תפס מקרי שעבוד קרקעות:

[ולדעת הר"מ הספרדי נצריך לדחוק ולמימר דהמקשן לא ידע דהיכא דמהני תפיסה מקרי הפסד ממון והא דלא פריך המקשן עדיפא מינה דהאיך נאמן ע"א להעיד שמת בעלה כדי שתטול כתובתה הא לעדות ממונא עדות מעליא בעינן. יש לומר דהר"מ הספרדי סובר דהטעם באשה שאומרת תנו לי כתובתי והתירוני להנשא אינה נאמנת הוא משום דאיכא נגיעת ממון. ולטעם זה ע"א נאמן דהא הוא אינו נוגע בעדות כלל. וכן דעת כמה פוסקים כמש"כ מוהרח"ש בקונטרס עגונות שלו]:

העולה מזה דהיכא דמהני תפיסה מקרי הפסד ממון. ובשבועת העדות חייבין בקרבן שבועה אם לא העידו בדבר דמהני תפיסה. וקשה לי מהא דאיתא בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. ופריך הש"ס דחשיד מאן אילימא דחשוד לוה דאמר לי' מלוה אי אתי' אסהדת לי' הוי משתבענא שקילנא ולימא לי' מי יימר דמשתבעת ומשני כגון ששניהם חשודין דאמר מר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והנה בשו"ע חו"מ (סי' פ"ז) כתב המחבר דעת פוסקים דבשבועה דרבנן אפילו בנשבע ונוטל אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיני'. והעלה הש"ך (בס"ק כ"ז) להלכה דעיקר דלא מפקינן מיני'. ובסמ"ע (ס"ק כ"ב) כ' דאפילו שמותי לא משמתינ' לי' בנשבע ונוטל אם תפס. וא"כ מאי פריך הש"ס אילימא דתפס לוה דאמר מלוה אי היית' מעיד הי' הוא מחואי"ל והייתי נשבע ונוטל ולימא לי' העד מי יימר דמשתבעת זה אינו דהא המלוה יכול לומר לו אי היית מעיד והי' הוא מחוי"ש ואי"ל והייתי תופס דהיתה מהני התפיסה שאהי' פטור משבועה והיכא דמהני תפיסה הוי הפסד ממון וחייבין בקרבן שבועה. והיא קושיא גדולה ונפלאה [וכבר הקשה זה בספר ישועות יעקב בסי' כ"ח ותירץ ג"כ ע"פ דברי הש"ך שם בס"ק כ"ה דבחשוד לא מהני תפיסה] ומוכח מזה כדעת הש"ך שם (בס"ק כ"ה) שכתב דבחשוד לא מהני תפיסה אם תפס התובע דאל"כ לא שבקת חי' לשום חשוד דילך כל אדם ויתפוס ממין החשודים ויתבענו שבועת היסת. ובפסקי מהר"ם רקנטי (סימן רמ"ט) נסתפק בזה ולהנ"ל מוכח כהש"ך:

ובזה יתיישב לי היטיב קושיית הראשונים ז"ל שהקשו לדעת הסוברים בנסכא דר' אבא דהנתבע הוי מחוי"ש ואיל"מ אעפי"כ התובע צריך לישבע וליטול והקשו ע"ז מהא דאמר הש"ס בשבועות העדות (דף ל"ב) הכל מודים בע"א דר' אבא דההיא גברא דחטף נסכא מחברי' ואמר אין חטף ודידי חטף והתובע אייתי חד סהדי דחטף. דהוי מחוי"ש ואיל"מ ואי נימא דאף במחוי"ש ואיל"מ צריך התובע לישבע וליטול נימא לי' העד מי יימר דמשתבעת וכמו דאמר הש"ס לענין חשוד. ולהנ"ל ניחא דהתובע מצי לומר דהייתי תופס. ומפסדת לי התפיסה דקי"ל דבשבועה דרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיני' והוי הפסד ממון גמור וזה נכון:

ויתיישב היטיב קושיית התוס' בשבועות ד"ה ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה. ותימא דהול"ל יחלוקו דהכי הלכתא דאמרינן לקמן פרק כל הנשבעין עבד ר"נ עובדא יחלוקו עכ"ל ולדברינו ניחא דהנה הרמ"א לקמן (בסי' צ"ב ס"ז) כתב וז"ל וי"א דיחלוקו. וכן נראה לי לדון דהמוציא מחבירו ע"ה עכ"ל הרי להדיא דהא דשניהן חשודין יחלוקו ואין החשוד נוטל כלו הוא משום דהתובע מוציא מחברו ועליו הראי' ולפי"ז אם תפס התובע החשוד מהנתבע החשוד לא מפקינן מיני' החצי. וע"כ שפיר קאמר הש"ס אלא כגון ששניהן חשודין דאמר מר חזרה שבועה למחיייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והיינו היכא דתפס. ולפי"ז הפסידו העד כל הממון כיון דאם תפס לא מפקינן מיני' ודו"ק:

והנה בשב שמעתתא (שמעתא ז' פרק ג') וכן בשער משפט (סי' א' סק"ד) הקשו על דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דהיכא דמהני תפיסה מקרי הפסד ממון מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ג) משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני כו' שחבל בי בני ושחבל בי חברי ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין והטעם משום דלא הוי כפירת ממון דקלב"מ פטור מתשלומין והרי רש"י ז"ל בפ' השוכר את הפועלים (דף צ"א) כתב דהיכא דקלב"מ ופטור מתשלומין מ"מ מהניא תפיסה דלא מפקינן מיני' אלמא אף דמהני תפיסה מ"מ לא מחייבי קרבן שבועה משום דלא הוי כפירת ממון. ולכאורה הי' אפ"ל דגם רש"י לא אמר אלא בתפס ברשות כמו אתנן אבל בתפס שלא ברשות לא מהני או משום דהו' תנאי שיתן ולכן מהני התפיסה אלא דמהג"ה אשר"י פ' שור שנגח שכ' דאי תפסי יורשי הנהרג לא מפקינן מינייהו לא משמע כן אלא דגם שלא ברשות ובלא תנאי מהני וכ"ה בש"מ ב"ק דף ע') עיי"ש:

ולפענ"ד לא קשה מידי דלהמהרש"ל הנ"ל דגם לשיטת רש"י דוקא בלא עבדינן החומרא א"כ י"ל דהא דתנן במשביע שיבואו ויעידו שפלוני הדליק את הגדיש בשבח היינו שהדליק במזיד והתראה ואם יעידו נעביד החומרא וע"כ פטורין משום דלא הוי כפירת ממון דהא היכא דעבדינן החומרא אפי' תפיסה לא מהני:

אמנם לפי"מ דפריך בירושלמי פ"ג דכתובות בהדליק את הגדיש בשבת למה יפטר הא משיבולת ראשונה נתחייב מיתה ויתחייב תשלומין על כל הגדיש ומשני כל שיבולת הי' בהתראת מיתה וביארו האחרונים דאף דהתראה צריכה תוך כדי דיבור. מ"מ כל שיבולת הו' בחיוב מיתה וחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מתשלומין וא"כ ליכא לתרץ בגדיש דעבדינן החומרא דהא על כל הגדיש לא עבדינן החומרא דהא הוי שוגגין דפטורין מתשלומין ויש לחלק ודו"ק:

וכן בההיא שאנס פלוני את בתו ופיתה את בתו להתוס' דמפרשי בתו של עצמו ופטור משום דקלב"מ מיירי נמי במזיד והתראה דעבדינן החומרא ואז אפי' תפיסה לא מהני וע"כ פטורין משום דליכא כפירת ממון ועיין ברש"י פסחים (דף כ"ט) וז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל ובשוגג לאו בר כרת הוא. וטעות היא דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע עכ"ל ומשמע מדבריו דהא דלר' נחוניא פוטר כרת מתשלומין היינו דוקא במזיד ולא בשוגג והרי לעיל בשבועות שם קאמר הש"ס אמתני' דקתני במשביע את עדים שיבואו להעיד שהדליק את הגדיש ביוה"כ דחייבין ולאפוקי מדר' נחוניא בה"ק דלדידי' כרת פוטר מתשלומין והרי כיון דלר' נבה"ק הא דכרת פוטר מתשלומין היינו דוקא במזיד ולא בשוגג ומתני' קמ"ל דלאפוקי מר"נ בה"ק. וא"כ מיירי הך דהדליק את הגדיש ביוה"כ במזיד א"כ סיפא דהדליק את הגדיש בשבח מיירי נמי במזיד וע"כ מסתמא איירי נמי בהתראה. וע"כ אף תפיסה לא מהני. משום דעבדינן החומרא. וז"ב:

ובזה ניחא הא שהקשו לשיטת רש"י בפסחים (דף כ"ט) דר' נחוניא אינו פוטר אלא במזיד ולא בשוגג א"כ מאי קאמר לאפוקי מר' נחוניא דילמא מתני' איירי בשוגג וגם כר' נחוניא אתי'. ולהנ"ל ניחא דאי מתני' בשוגג איירי א"כ אמאי פטור בהדליק בשבת. הא לא עבדינ' החומרא ומהני תפיסה והא חייב קרבן שבועה. אלא דכ"ז אינו דא"כ רישא דיוה"כ ג"כ איירי דומיא דסיפא דעבדינן החומרא וא"כ אמאי חייבין הא אין לוקה משלם אף דמיירי בלא עבדינן החומרא וא"כ גם סיפא כן:

גם יתיישב היטיב מה דקשה לשיטת רש"י בב"ק (דף ל"ה) דאף דמקלקל פטור מ"מ פטור מתשלומין דהוי כמו חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין וא"כ ביוה"כ דלא אמרינן ביה דשוגגין פטורין כמוש"כ רש"י בפסחים (דף כ"ט) אין מקלקל פוטר א"כ מאי קאמר בשבועות (דף ל"ג) אמתניתין דשהדליק את הגדיש ביוה"כ הרי אלו חייבין לאפוקי מדר' נחוניא הא גם כר' נחוניא אחי' דהדליק את הגדיש הא מקלקל ומיירי בשוגג ולכך ביוה"כ חייב ובשבת פטור. ולהנ"ל ניחא דהא ע"כ מיירי בצריך לאפרו דגם מקלקל חייב. דעבדינן החומרא ולכך בשבת פטור אבל בשוגג אמאי פטור הא מהני תפיסה וא"כ גם ביוה"כ מיירי כן:

עוד הקשו האחרונים הנ"ל על הרמב"ם ז"ל דס"ל דהיכא דמהני תפיסה מקרי הפסד ממון מההיא דפ' שבועות העדות (דף ל"ג) דבעי הש"ס במשביע עדי קנס אי פטור מקרבן שבועה לרבנן דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. משום דאי בעי הי' מודה ומיפטר ולא הוי כפירת ממון גמור. ובעי הש"ס למיפשט ממתני' דקתני דחייבים העדים בקרבן שבועה כשהשביע אותם אם יש לו ביד פלוני ח"נ. והא פלגא נזקא קנסא הוא ומוכח דמשביע עדי קנס חייב. ומה ראי' היא זו דהרי המ"מ (בפ"ט מה' נזקי ממון) כתב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבפלגא נזק א אף למ"ד קנסא מ"מ היכא שהודה המזיק ותפס הניזק מהני התפיסה ואין מוציאין ממנו. וא"כ אף דמשביע עדי קנס פטורין מ"מ במשביע עדי חצי נזק חייבין בקרבן שבועה משום דהיכא דתפיסה מהני הוי כפירת ממון גמור ולכאורה הוא קושיא נכונה:

אמנם לאחר העיון הדבר נכון מאוד ועיין בבעה"ת (שער כ"ט ח"ב) כתב וז"ל וכי היכא דטעין חנוני על בעה"ב דפקדי' למיהב לפועל מזה ואיהו לא אודי לי' אלא בנ' משתבע בעה"ב שבועת מודה מקצת דלא פקדי' אלא בחמישים ומיפטר ואי לא מודה לי' בעיקר השליחות משתבע היסת אבל אי אמר בחמישים צויתי לתתו על השאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי. וכתב בגדולי תרומה מ"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. הוא קשה ההיתוך דבשבועות העדות ואמתניתין בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. אמדינן מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר"ש מחייב ומסקינן דבהא קא מיפלגי דראב"ש סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ורבנן סברי לאו כממון דמי. ופשוט הוא דהלכה כרבנן וכ"ש דסתם מתניתין כוותייהו והאיך החליט זה הרב ז"ל בפשיטות דדבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ד. וכתבתי בגליון בעה"ת דאשתמיטתי' לבעל גדולי תרומה דברי ות שם שכ' וז"ל וקיי"ל כרבנן דרבים נינהו ועוד דסתם מתניתין כוותייהו. וק"ל הא קיי"ל בנזקין כמאן דאית לי' גרמא דהיינו דינא דגרמי וכל דאית לי' דינא דגרמי אית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי כו' ולא היא דהכא שאני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון זה ממש מחמת כפירה של זה וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב ואף אנן נאמר לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן וקי"ל כוותייהו אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן לי' כנ"ל ועיקר עכ"ל. הרי להדיא דהא דקי"ל בפ' שבועת העדות כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב ולא גורם היינו משום דכתיב לא יגיד אבל בעלמא כל שגורם לממון מזיק חשבינן לי'. וא"כ שפיר כתב הבעה"ת דקיי"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי והוא ברור:

וא"כ לק"מ מהא דבעי הש"ס למיפשט דמשביע עדי קנס פטור מהא דקתני דמשביע עדי חצי נזק חייבין בקרבן אף דשאני חצי נזק דמהני בי' תפיסה. דבשבועות העדות שאני דבעינן בי' שיאבד ממון ממש מחמת כפירה של זה אבל גורם לא והרי הכא קאי לרבנן דלית להו דבר הגורם לממון כממון דמי ומוכח שפיר דמשביע עדי קנס חייב משום דהשתא מיהא לא אודי. משא"כ בעדים זוממין שכתב הרמב"ם ז"ל דחייבין לשלם בדבר שמהני תפיסה הוא משום דבממון כל גורם לממון כממון דמי ומזיק חשבינן לי':

וראי' לזה דהרי לפי הטעם דהרשב"א ז"ל דרב פפא דאמר כיון דמדאורייתא מחזי חזי עדי משחק בקוביא לכך חייבין בקרבן שבועה משום דבעדותן מהני תפיסה על כרחך הא דרב אחא פליג ע"ז וסובר דעדי משחקי בקוביא פטורין מקרבן שבועה אף דבעדותן מהני תפיסה היינו משום דסובר ע"כ כמוש"כ בשם הרשב"א דבשבועות העדות בעינן במקום שזה מגיד וזה מתחייב ממון ממש משא"כ היכא דאינו מתחייב אלא ע"י תפיסה לא הוי כפירת ממון גמור ופטור מקרבן שבועה א"כ הסוגיא דבעי למיפשט דמשביע עדי קנס פטורין למאן דס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי קאי לר"א בר יעקב דס"ל דמשחק בקוביא לא מחייב בקרבן שבועה אף דבעדותן מהני תפיסה מ"מ לא הוי כפירה ממון גמור אלא גורם לממון. והרמב"ם ז"ל הא פסק כוותי' דרב אחא בר יעקב. משא"כ לענין עדים זוממין אף שהעידו במה שמהני תפיסה לא הוי אלא גורם לממון מ"מ הא עכ"פ גורם לממון בממון חייב נמי משום מזיק כן נראה לי ברור:

ובזה יתיישב לי היטיב דברי הריטב"א ז"ל שכ' לתרץ קושיית התוס' הנ"ל שהקשו דלמה נקט הש"ס כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה וכל שאינו יכול לשבע משלם. דהול"ל כמ"ד יחלוקו דכוותי' קיי"ל. ותירץ דכי אמר אביי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דבזה עד אחד מיחייב קרבן שבועה קאי על ת"ק דראב"ש דס"ל דמשביע ע"א פטור משום דגורם לממון לאו כממון דמי. והאי ת"ק. הוא סתם מתני' דבזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור והרי סתם מתני' ר"מ ואיהו סובר בר"פ כל הנשבעין (דף מ"ח) דחזרה שבועה למחויב לה וכל שאיל"מ זה תוכן תירוצו:

וקשה לי דהרי בב"ק (דף ע"א) וכן בכתובות (דף ליד) קאמר הש"ס להריא דר"מ ס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי. וא"כ איך מצינן למימר דת"ק דראב"ש הוא ר"מ דסתם מתניתין הוא ר"מ. הלא סתם מתני' סברה דלכך השני פטור משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי והאיך קאמר הריטב"א ז"ל דסתם מתני' ר"מ היא הא ר"מ סבר דדבר הגורם לממון כממון דמי וצ"ע לכאורה:

אמנם בדברי הרשב"א הנ"ל ניחא דעד כאן לא קסבר ר"מ דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. אלא בגבועות העדות דכתיב אם לא יגיד ובעינן דוקא במקים שזה מגיד זה מתחייב והיינו הפסד ממון גמור ולא גורם לממון משא"כ בעלמא באמת סבר ר"מ דדבר הגורם לממון כממון דמי:

והנה הלח"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהא דכתב בעדים שהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סומא את עינו והוזמו דמשלמין דמי העבד ודמי עינו מיירי כשתפס האדון מן העדים וכמוש"כ הכס"מ (בפ"ה מה' עבדים) על מה שכתב שם הרמב"ם באדון שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו הרי יוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו והשיג ג"כ הראב"ד ז"ל הרי הרמב"ם בעצמו בהלכות חובל ומזיק כתב דאין האדון משלם דמי עינו אלא כשתפס העבד משום דעדיין הוא מחוסר גט שיחרור. ותירץ הכס"מ וז"ל א"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ"ש בפ"ר מה' חובל ובזה נסתלקה השגת הראב"ד שכתב וז"ל דבריו סותרים זא"ז וכו' עכ"ל וא"כ כאן גבי עדים זוממין נמי נימא הכי דמיירי כשתפס האדון מן העדים וסמך עצמו אמ"ש בהלכות חובל ומזיק:

[ובאו"ת (בסימן ל"ח) בדיני הזמה כ' וז"ל והרב הלח"מ תירץ דמיירי כשתפס העבד והדוחק מבואר דא"כ צ"ל דתפס קודם שבאו העדים והעידו דאל"כ מהיכן ידעו עדים דהעבד יתפוס וזה דוחק עכ"ל. ונראה שהבין דברי הלח"מ שכ' דמיירי כשתפס האדון מן העדים מיירי נמי כשתפס העבד מן האדון קודם שהעידו עדים. ובהיות כן דברי הלח"מ בלא"ה לא נהירין לי כלל וכלל. לפימש"כ הנ"י בפ' חזקת הבתים אמתני' דהי' שנים מעידין אותו דאכלה שני חזקה ונמצאו זוממין משלמין לו אח הכל. דהיכי מיירי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במס' מכות ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגווה זכה בה מיד והוי לי' כאשר עשה ותי' הריטב"א ז"ל דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ד. ובפ"ק דמכות החזיק הריטב"א בסברא זו דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואי נימא דמיירי כשתפס מן העבד קודם שהעידו העדים א"כ הוי עדות שא"א ילה"ז דהם יהיו פטורין משום כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא תיכף כשהעידו כבר הי' העבד מוחזק והוי כאשר עשה. אמנם באמת אין כוונת הלח"מ כן דמיירי כשתפס העבד מן האדון מיירי כשתפס האדון מן העדים ואף דעדיין לא תפס העבד מן האדון אעפי"כ חייבין לשלם ושייך שפיר כאשר זמם דכמו שהם רצו להפסידו ממון שיהא יכול לתפוס מן האדון כן נמי מהני תפיסה לגבייהו מכאשר זמם]:

אמנם אין תירץ זה מספיק כאשר כל עין רואה וגם הלח"מ בעצמו כתב שאין תי' זה מספיק דכיון דהוי דבר חדש לענין עדים זוממין שלא פירש בשום מקום הי' לו לבאר ולסמוך על מ"ש בה' חובל ומזיק וע"כ נראה ברור כמוש"כ הכס"מ דכיון דקל הדבר לתפוס הוי הפסד ממון וכמו שביארנו לעיל בבירור:

וכן משמע לי מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ט מהל' עדות ה"ג) דטומטום ואנדרוגונס פסולין דכל שהוא ספק כשר ספק פסול אין מוציאין ממון בעדותו משמע דלהחזיק ממון מהימני. [ועיין מש"כ בסי' ל"ד] ומשמע גם בקנס דבעינן עדות שאילה"ז להש"ך בממון בעינן עדות שאילה"ז. וקשה הא הוי עדות שא"א ילה"ז דיאמרו שמא אנו פסולין לעדות ובפסול אין עונשין משום כאשר זמם כמוש"כ הרמב"ם (בפ"כ מה' עדות ה"א) א"ו כיון דאי תפס מן העדים מהני תפיסתו שפיר הוי עדות שאתה ילה"ז. ולפי מה שכ' רמ"א דלהחזיק לא בעינן עדות שאתה ילה"ז אין ראי' מזה:

והנה הרשב"א ז"ל בחי' שבועות כתב עוד טעמא דר"פ דסבר דמשחק בקוביא כיון דמדאורייתא כשר להעיד חייב בקרבן שבועה הוא משום דר"פ ורב אחא פליגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לאו דר"פ סבר כממון דמי והלכך אילו העיד זה המשחק בקוביא שמא האחר יתבייש ולא יעיז פניו בפני זה העד. וכיון דמדאורייתא כשר והוא גורם לממון חייב. משא"כ בקרובין ופסולי דאורייתא אין חייבין בקרבן לפי שאינם חייבין להעיד מדאורייתא ור' אחא סבר דלאו כממון דמי וכיון דפסלי' רבנן ה"ה כפסולין דאורייתא ולא אמרינן דילמא לא הי' מעיז פניו נגד עד זה והי' מודה. והקשה ע"ז מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן חשוד מאן אילימא לוה כו' ולימא מי יימר דמשתבעת והכא נמי מדינא דאורייתא הו"ל למישקיל בלא שבועה ככל מחויב שבועה ואיל"מ ורק דרבנן תקנו דשכנגדו צריך לישבע ואפי"ה כיון שזה אינו מפסידו להדיא דשמא ישבע אפי"ה פטור זה שאין מקבלין עדותו כלל לא כל שכן שיהא פטור ונשאר בצ"ע:

ואני תמה על דבריו ז"ל דהרי הך הכל מודים קאי על רבנן דראב"ש דסברי דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דמודים בשכנגדו חשוד על השבועה וכמוש"כ לעיל בשם הריטב"א ז"ל וע"כ פריך הש"ס דאכתי כיון דכשנגדו צריך שבועה לימא לי' העד דמי יימר דמשתבעת ואכתי גורם לממון הוי דצריך שבועה ואולי לא הי' משתבעי והם הא סברי דלאו כממון דמי. משא"כ ר"פ הא סבר דדבר הגול"מ כממון דמי וכיון דמדאורייתא כשר והוא גורם לממון דכממון דמי חייב וצע"ג בזה:

איך שיהי' עכ"פ נמצינו למדים מדברי הרשב"א ז"ל דלטעם הראשון שכ' דלכך מחייב ר"פ משחק בקוביא משום דאעפ"י שאין מוציאין ממון בעדותן מ"מ מהני תפיסה דלאו מטעם גורם לממון אתינן עלה ג"כ דרב אחא ור"פ בפלוגתא דדבר הגורם לממון כממון דמי או לא כמו שכתב בטעם השני ומוכח דהיכא דאפסדוהו מממון היכא דהי' מהני תפיסה לאו מטעם גורם לממון הוא. והיא היפוך ממה שכתבתי דתליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון כממון דמי או לא:

ובאמת טעמא בעי אמאי לא שייך בזה גורם לממון כיון דלא הוי ממון ממש. ומ"ט דר"א בר יעקב אי לא דסבר דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ואולי י"ל דטעמא דר"א בר יעקב דכיון דרבנן פסלוהו אע"ג דמדאורייתא חזי לאו בר הגדה הוא ואף דאי הי' מעיד הי' מהני תפיסה מ"מ כיון דרבנן פסלוהו לא שייך בי' קרבן שבועה מדכתיב אם לא יגיד והאי לאי בר הגדה הוא. ור' פפא סבר דכיון דמדאורייתא חזי ואי הי' מעיד הי' מהני תפיסה. והדבר קל לתפוס א"כ עדיפא מגורם לממון וממין ממש הוא דאפסדי' כיון דתפיסה היא דבר קל כן נראה בכוונת הרשב"א. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשו האחרונים מהא דבעי הש"ס למיפשט דמשביע עדי קנס חייב מהא דקתני חצי נזק חייב. ודילמא שאני חצי נזק דמהני תפיסה ותירצתי משום דהתם קאי למ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. וזהו באמת טעמא דר"א בר יעקב ולכך אף אי מהני תפיסה אכתי גורם לממון הוא. ולפי הנ"ל נדחה זאת. דהא לאו גורם לממון היא היכא דמהני תפיסה אלא כמו ממון ממש הוא כיון דהדבר קרוב לתפוס ועיקר טעמא דר"א בר יעקב הוא משום דכיון דרבנן פסלוהו לאו בר הגדה הוא:

אמנם לע"ד באמת נראה לתרץ בפשיטות דהנה דעת פוסקים דהא דמהני תפיסה בקנס דחצי נזק הוא תקנתא דרבנן כמבואר ברא"ש פ"ק דב"ק ועיין בכס"מ (בפ"ה מה' עבדים) מבואר מדבריו שם דכל היכא דמהני תפיסה היינו תקנתא דרבנן ובהיות כן נבוא בעזהי"ת אל המכוון. דהנה הוקשה לו להרשב"א ז"ל ארב פפא דסובר דמשחק בקוביא חייב בקרבן אף דרבנן פסלוהו כיון דמדאורייתא מיחזי חזי. ומה בכך דמדאורייתא מיחזי חזי. הא מדרבנן אין תועלת בעדותו. ולזה תירץ בממה נפשך. דאי אזלינן בתר דאורייתא הרי בוודאי הוא חזי להעיד ופשיטא דיש תועלת בעדותו ואי ניזיל בתר דרבנן הא מדרבנן תקנו דמהני תפיסה וא"כ גם מדרבנן יש תועלת בעדותו וא"כ שפיר בעי למיפשט הש"ס דמשביע עבי קנס חייב מהא דמשביע עדי חצי נזק חייב ואין לדחות דשאני חצ"נ דמהני תפסה דהרי תפיסה אינו אלא תקנתא דרבנן ומדאורייתא לא מהני תפיסה ואעפי"כ חייב כיון דהשתא מיהא לא אודי:

ואין להקשות מהא דמשביע עדי מיתה דחייב בקרבן אף דאין תועלת בעדותו אלא מדרבנן מ"מ אזלינן גם בתר דרבנן לחומרא. כמש"כ התוס' שם (דף ל"א) מ"מ זה אינו אלא בממון גמור ולא בדבר דלא מהני תפיסה מדאורייתא ורק דרבנן תקנו דמהני בזה תפיסה דלאו כפירת ממון הוא ועיקר טעמא דרב פפא דיהא תועלת בעדותו מדאורייתא ומדרבנן משא"כ הכא דאדרבא מדאורייתא אין שום תועלת בעדותו דאף תפיסה לא מהני ורק דממון דרבנן הוא דתקנו שיהא מהני תפיסה ולאו ממון מעליא הוא כמו בע"א שמעיד שמת בעלה דתיכף תטול כתובתה. משא"כ הכא אכתי מחוסר תפיסה אף דהדבר קרוב הוא לתפוס מ"מ עד כאן לא אמרינן דמשום דהדבר קרוב לתפוס הוי ממון גמור אלא היכא דמדאורייתא הוי ממון גמור ורק דמדרבנן לא מהני אלא תפיסה אז הוי ממון גמיר משום דהדבר קרוב לתפוס. אבל היכא דמדאורייתא לא חזי כלל דלהוי ממון גמור ורק דרבנן תקנו דמהני תפיסה אז לא אמרינן דמשום דהדבר קרוב לתפוס מקרי ממון גמור והוא ברור:

והרמב"ם דס"ל לשיטת הכס"מ דמשום דהדבר קרוב לתפוס מקרי ממון גמור. אף דלא מהני תפיסה אלא מדרבנן היינו כמש"כ לעיל דבעלמא לא בעינן שיהא ממון גמור דהא אף גורם לממון חייב. ושאני בשבועות הערות דכתיב אם לא יגיד ובעינן במקום שזה מגיד וזה מתחייב לכך היכא דמדאורייתא הוי ממון גמור ורק דאיכא עיכוב דרבנן לכך כיון דהדבר קרוב לתפוס מקרי ממון גמור משא"כ בעלמא אף דמדאורייתא לא הוי ממון גמור מ"מ אכתי גורם לממון הוא ותייבין העדים זוממין לשלם כנ"ל ועיקר: ונ"ל דהריטב"א ס"ל דלא כהרמב"ם ז"ל ובדבר שאין ב"ד מוציאין אין העדים משלמין. דבמס' מכוח (דף ב') אין עדים זוממין משלמין את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. ופי' הריטב"א דה"פ דמאחר דכופרא כפרה ואין ממשכנין ומעתה אלו לא רצה לתת כופר לא הי' כופין אותו. ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה. וה"ק כופרא כפרה ולית בהו דין הזמה וכו' ע"כ. הרי דאי אין ב"ד כופין ויודע בעצמו שאינו כהעדים לא שייך הומה. משום דבלא"ה לא הי' נותן א"כ אף שאי תפס לא מפקינן מיני' מ"מ לא דיינינן בהו הזמה. וה"נ בהאי דהרמב"ם מאחר דאין מעידין אלא לתפיסה אין משלמין והרמב"ם מפרש האי דאין משלמין את הכופר כפרש"י ז"ל שם. ואפ"ל דס"ל דבכופר לא מהני חפיסה דליכא שעבוד נכסים. מאחר דאין כופין בכופר:

מה שהקשו האחרונים על הרשב"א דס"ל דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה. מהא דמסכת שבועות (דף ל"ב) משביע עדי קנס אי פטור מק"ש. ובעי למיפשט ממתני' דקתני שיש לי ביד פלוני ח"נ והא פ"נ קנסא הוא ומוכת דמשביע עדי קנס חייב. דהרי המ"מ (בפ"ט מהל' נ"מ) כתב דפ"נ אפילו אי הודה אי תפס לא מפקינן מיניה. א"כ הוי כפירת ממון גמור עיי"ש וי"ל דהרשב"א לטעמי' אזיל שכ' בפ"ג דב"ק בסוגיא דשני חמין דלא כהראב"ד ואי תפס מפקינן מיני' בהודה כשאר קנסות ע"ש והראב"ד לא ס"ל כרשב"א ולטעמי' שכתב (בפכ"א מהלכות עדות הנ"ל) דעדים זוממין פטורין כשעדותן אינו אלא לתפיסה. וגם להרמב"ם דמועיל לא ס"ל כהרשב"א בשבועות עדות דע"ז שאני כמוש"כ במגדול עוז שם ע"ש:

ולהרשב"א יש לחקור טובא דהרי קי"ל דעד אחד מחייב שבועה אבל פסולי עדות דרבנן אין מחייבין שבועה והרי אי תפס בעדים ויש לו עד אחד צריך להחזיר החפץ והעד אחד לא מהני מידי וא"כ מכ"ש דפסולי עדות דרבנן דלא מהני. אם לא שנימא דבפסולי עדות דרבנן מחייבין שבועה וכללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון הוא דעד אחד מחייב שבועה אבל אי אין שנים מחייבין ממון אין ע"א מחייב שבועה שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' עדות) ל"נ אלא בדאורייתא ולא בדרבנן וזה לא שמענו. ועיין טו"א ר"ה (דף כ"ב) דעד פסול מדרבנן אינו מחייב שבועה ואינו פוטר מיהו לטעמי' אזיל דס"ל שם דגם להחזיק ממון אין נאמנים משום דהפקר ב"ד הפקר:

ומש"כ דאי תפס בעדים לא מהני עד המסייע לו מלבד דמבואר כן בפוסקים [עש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"א] אלא דגם מוכח כן דאלת"ה הא דקי"ל בשבועות (דף ל"ב) משביע עד אחד פטור. הא מהני עדותו לתפיסה א"ו דלא מהני. וא"כ מכ"ש פסולי עדות דלא מהני לתפיסה. ואף דיש לדחות דאין ראי' מכאן לפי מש"כ השיך (בסימן פ"ז) דעד המסייע שבתחילה הי' מעיד לחייב שבועה אינו מסייע לפטור. וא"כ כשהעיד מתחילה לחייב אין פעולה בהתפיסה דאכתי צריך לישבע שבועת היסת ומי יימר דמשתבע. משא"כ פסולי עדות דרבנן דזה גופא תימה דע"א שמחייב שביעה אינו יכול להחזיק לפטור מהיסת. ופסולי עדות דאין מחייבין שבועה יכולין לפטור לגמרי אף דהיא הנותנת שבתחילה לא הי' מועיל עדותן כלל. דז"א דהי' מועיל עדותן לתפיסה. אלא דמש"כ הש"ך דאין ע"א שהעיד עושה ב' דברים היינו בהיפוך שבועה. אבל בהחזיק ואח"כ מעיד לסייע ודאי מהני. ועוד דהא בימי המשנה עדיין לא תקנה שבועת היסת וא"כ איך קאמרי דמתני' דר"פ שבועת העדות ס"ל דמשביע עד אחד פטור. א"ו דלא מהני עד אחד להחזיק והוא דבר פשוט דע"א אין קם לממון כמבואר בזה:

ולשיטת הרשב"א יש לעיין ממה דאמרינן בכתובות (דף י"ח) העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים. משום דמהמני במגו דמזויף והרי רש"י פי' שם משחק בקוביא זהו פי' דפסולי עדות והוי פסול דרבנן ומהני תפיסה. משא"כ באין מודים שהוא כת"י פשיטא דלא מהני תפיסה דהא בכה"ג דאין מודים שהוא כת"י בעי קיום דאורייתא כמוש"כ הש"ך (בסימן מ"ו) וא"כ מאי מגו הוא זה דלכך אומרים פסולים היינו משום דאינם רוצים להפסיד כל כך לבעל השטר דיועיל לו תפיסה בעדים משא"כ מגו דמזויף. וסברא כזה נמצא בכללי מגו. א"ו דגם פסולי עדות היינו לא מהני תפיסה וי"ל בזה:

הנה רבים מקשים על ההוא דשבועות מאי פריך הש"ס על אביי דחשוד מאן אי לימא דחשוד לוה מי יימר דמשתבע דילמא אביי כר"פ ס"ל דאזלינן בתר דאורייתא וא"כ שכנגדו חשוד דנשבע ונוטל הא אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא נוטל בלא שבועה לכך חייב קרבן. ונ"ל לתרץ עפי"מ דאמרינן בב"ב (דף נ"ה) הוציא חצי גרוגרות לרשות הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרות אחר בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור ר' יוסי אומר בהעלם אחד ברשות אחת חייב בשתי רשויות פטור ואמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא (פרשב"ם אבל כרמלית כגון בקעה שבינתים לא מחלקת להו. דבטל מן התורה להכא ולהכא) אביי אמר אפילו כרמלית אלמא דס"ל לאביי אף דכרמלית אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא לא הוי חילוק רשות מ"מ פטור מקרבן כיון דהשתא דתיקנו רבנן דהוי רשות אחר הוי הפסק ופוטר מקרבן אלמא דאזיל דרבנן בקרבן. וע"כ שפיר פריך לשיטתו דאזיל בתר דרבנן בקרבן דה"נ פטור מקרבן דשבועות עדות משום דמדרבנן שכנגדו נשבע ונוטל ומי יימר דמשתבע:

ועוי"ל דלפי מש"כ הרשב"א הנ"ל דלכך אזיל בתר דאורייתא אף דפסולין מדרבנן משום דמ"מ מהני תפיסה. וא"כ הכא בחשוד דלא מהני תפיסה כמוש"כ הש"ך סי' פ"ז סקכ"ה. לכך לא אזלי' בתר דאורייתא:

והנה הרמב"ם (פי"ח מה' שבת) פסק כרבה דכרמלית לא הוי הפסק. וחייב בקרבן כיון דלא הוי אלא מדרבנן אלמא דס"ל דאזלינן בחר דאורייתא לענין קרבן וקשה דבהלכות שבועות פסק כראב"י דמשחק בקוביא פטור מקרבן כיון דאינו ראוי להעיד מדרבנן. אלמא דאזיל בתר דרבנן וניחא עפי"מ דאמרינן ביומא (דף ע"ד) מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה לא ניחייב עליו ק"ש כו' וכ"ת כיון דאית לי' היתר מן התורה חייל עליו ק"ש והתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד. והוינן בה למעוטי מאי כו' ראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא. והא משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עליו שבועה שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא. וא"כ א"ש אף דלענין שבת אזלינן בתר דאורייתא מ"מ לענין עדות אזלינן בתר דרבנן דאינו ראוי להעיד משא"כ הא שכ' אליבא דאביי ניחא כיון דלענין שבת אזיל בתר דרבנן כ"ש לענין עדות וא"ש:

ונראה דהרמב"ם לשיטתו שפיר הוכיח לחלק בין שבת לעדות מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ז) מכלל דקסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור כו' ת"ש הי' שני כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שתיהן חייבות מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן בשלמא שני' תחייב דהא כפרה לה כת ראשונה אלא ראשונה אמאי חייב הא קיימא שני' א"ר הבמ"ע כגון שהיתה שני' בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן. ולהרמב"ם יש מי שס"ל דקרובי אישות אינו אלא דרבנן. וא"כ קשה הא הכא אליבא דרבה קיימינן ואיהו הא ס"ל בשבת דאזלינן בתר דאורייתא. וכמוש"כ מהא דב"ב (דף נ"ו) וה"נ כיון דמדאוריי' כשרים נינהו אמאי חייב ראשונה הא הוי כפירת דברים. א"ו דעדות שאני דלאו בר הגדה הוא וא"ש:

ובזה יתיישב לי היטיב הא דאמרינן בשבועות שם (דף ל"ב) גופא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה כו' ושם אמר רב פפא הכל מודים בעד שהיא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור. הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד. דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לדידה ולא אמר לב"ד. וק"ל דאמאי לא קאמר אביי הכל מודים בעד מיתה ג"כ. ולפימש"כ ניחא דהתוס' בשבועות (דף ל"א) ד"ה אהא דאר"פ שם דאזלינן בתר דאורייתא ומשחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי בר עדות הוא וחייב בשבועות העדות ואע"ג דאמר לקמן הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן דבתר תרווייהו אזלינ' לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועיל עדות הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאוריי' מהני מיחייב ע"כ וא"כ ר"פ דאמר הכל מודים בעד מיתה שחייב לשיטתו דס"ל במשחק בקוביא דאזיל בתר דאורייתא שפיר איצטריך לאשמועינן דכאן אזלי' בתר דרבנן כיון דמדרבנן מועיל בעדותו והכל מודים בעדותו שהוא פטיר לא איצטריך לאשמעינן דע"ז שאמר לדידה ונאמנת מת בעלה הרי תנן כמתניתין דנאמנת לומר כן ולא נקט אלא אגב גררא דחייב דלשיטתו הוצרך לאשמעינן דאע"ג דאזיל בתר דאורייתא בכאן אזיל בתר דרבנן אבל אביי לשיטתו דס"ל בב"ב (דף נ"ו) אפילו כרמלית אלמא דאזיל גם לפטורא בתר דרבנן א"כ שוב לא איצטריך לאשמעינן דעד מיתה שהוא חייב דמילתא דפשיטא הוא ולא אשמעינן אלא החלוקים שבסוטה דדבר חדש הוא מתי הכל מודים דפטורים ולהכל חייבים ומתי פליגי וכן בע"א ושכנגדו חשוב אשמעינן דהלכתא כר"א דמחוי"ש ואיל"מ וא"ש ונכון:

ומעתה י"ל בקצרה דהא דפריך על אביי מי יימר דמשתבע אף דהשבועה היא מדרבנן משום דהוכיח דע"כ אזיל בתר דרבנן מדקאמר הכל מודים בעד סוטה ש"מ דס"ל דאזיל בתר דרבנן ולכן שפיר פריך מי יימר דמשתבע. וגם להרמב"ם דס"ל ע"א בעדות אשה מהימן מה"ת מ"מ אביי ס"ל מדרבנן כדקאמר בכתובות (דף כ"ב) הימנוהו רבנן וא"כ לשיטתו ל"ק בעד מיתה ג"כ: אלא דלכאורה קשה לפי"מ דס"ל לרבה בב"ב (דף נ"ו) אבל כרמלית לא ש"מ דס"ל דלא אזלינן בתר דרבנן לענין חטאת עיי"ש וא"כ קשה מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ז) הנ"ל ומשני ה"ג כדרבינא פי' שהי' קרובין בנשותיהן והרי קרובי אישות אינו אלא דרבנן ואמאי חייב ונאמר דרבה ס"ל דחמור אזלינן לחומרא דבב"ב שם לא אתי' דרבנן ומפיק מחיוב דאורייתא והכא לענין שבועת הפקדון כיון דמדרבנן יש לחייבו דלא מיקרי זה הכופר בממון דיש עליו עדים כיון דהעדים פסולין מיהא מדרבנן והרי דמי למש"כ לענין עדות:

ויש לעיין הא דאמרינן בב"ב שם רבא אמר אפילו פיסלא ומשמע דאזיל בתר דרבנן לענין קרבן לפימש"כ תוס' שם דפיסלא הוי כרמלית ג"כ. מהא דאמרינן בב"מ (דף מ"ת) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל מתניתא נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא לבלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר עד דמשיך תספורת הא כיון דרבא אזיל בתר דרבנן א"כ י"ל גם כר' יוחנן דמעות קונות מיהו השתא כיון דתקנו רבנן דמשיכה קונה אזלא בתר דרבנן ולכך פטור ממעילה עד דמשיך. וי"ל עפי"מ דאמרינן בשבת (דף כ"ב) כל מילי דמר עביד כרב ובפסחים (דף ק') כחומרא דרב הוי עביד כקולי דרב לא הוי עביד מיהו בתוס' ב"ק (דף ע"ט) מבואר דאי יפטר ממעילה הוי קולא. וא"כ כיון דרבה דס"ל דכרמלית לא אזיל בתר דאורייתא א"כ גם רב ס"ל כן וא"כ שפיר דייק מרב דאמר דווקא בלן אבל ספר עד דמשיך דמשיכה קונה דאי מעות קונות מדאורייתא א"כ הי' מועיל בלא משיכה לשיטתי' דאזיל בתר דאורייתא אבל רבא באמת ס"ל כר' יוחנן דמעות קונות מדאורייתא והא דקאמר מסייע הוא דרך לכאורה כמש"כ תוס' שם והוא דלשיטתי' אין ראי' כלל ממתניתא דמשיכה קונה וא"ש ונכון:

אבל קשה לי משבת (דף ח') אמר אביי זרק כוורת לר"ה גבוה יו"ד ואינה רחבה ששה חייב. רחבה ו' פטור רבא אמר אפילו אינה רחבה ו' פטור. מ"ט א"א לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה וכתב רש"י בד"ה רחבה ו' וא"ת בדלא גבוה יו"ד נמי רשות לעצמה היא. דהא שמה כרמלית. ההיא לאו מדאורייתא הוי רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת ע"כ. א"כ קשה לאביי דס"ל בב"ב (דף נ"ו) דכרמלית דהוי מדרבנן רשות אזלינן בתר דרבנן להקל לפטור מחטאת. לכן נראה לי לומר דלענין חטאת אזלינן בתר דאורייתא ולא מהני כרמלית דהוא רשות מדרבנן לפטור מקרבן דבר תורה ורק לאפסוקי רשותא דחשוב מיהא מדרבנן חשוב לאפסוקי ולא דאזיל בתר דרבנן כדכתבנו לעיל אלא דמקום חשוב הוא לאפסוקי והראי' דחשוב הוא דהא חזינן דרבנן אחשבוהו למיהוי כרמלית אבל פיסלא לא הוי חשוב דהא חזינן דרבנן לא אחשבוהו ורבא סבר דאפילו פיסלא חשוב לאפסוקי בין שתי רשויות ובשבת (דף ק') ואמר אביי בור בר"ה עמוקה עשרה ורחבה ד' כו' מלאה פירות וזרק לתוכה פטור כו' מ"ט פירות מבטלי מחיצתא. וכתבו תוס' וא"ת היכי ממעטי הני פירות והא אמרי' בפ' חלון (דף ע"ח) דבר הניטל בשבת אינו ממעט. ואפילו אי אמרי' הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מן התורה הזורק לתוכה אמאי פטיר ע"כ. ולכאורה הי' אפשר לומר דאביי לשיטתו דס"ל בשבת (דף פ') דאפילו כרמלית דאינו אלא דרבנן מחלק רשות למיפטר מקרבן אלמא דס"ל דאזלינן בתר דרבנן בקרבן וא"כ שפיר פטר הכא בפירות מאחר דאינו ניטל מדרבנן. אבל לפי"מ שנתבאר ליתא להאי תירוצא וכן מוכח מהתוס' דלא תירצו כן דס"ל דגם לאביי אזלינן בתר דאורייתא בקרבן וע"כ הוצרכו לתרץ תירוץ אחר בזה:

ועוד נראה לתרץ עפי"מ דאמרינן בב"ב (דף ק"ס) גט פשוט עדי בב' ומקושר בג' פשוט שכתבו בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שנים עדים שניהם פסולין ושם (דף קס"ה) פריך פשוט שכתב בו עד אחד פשיטא אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד אחד בכתב וע"א בע"פ אמימר אכשר בע"א בכתב וע"א ע"פ וכו' אלא קשיא מתניתין דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולה דאורייתא אף הכי נמי פסולה דאורייתא וכתב הרא"ש דרב אחא משבחא פי' דאפילו תפס מפקינן מיני' וכן פי' בחי' רבינו גרשום וא"כ אביי דלא משני הכי משמע דס"ל דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין תפיסה וגם מדרבנן ל"מ תפיסה. והרי להרשב"א שם בשבועות שפירש דהא דמהני לר"פ משחק בקוביא פסול דרבנן הוא משום דמהני תפיסה וא"כ לאביי דס"ל דגה בדרבנן ל"מ תפיסה לכן פריך שפיר מי יימר דמשתבע. והא דגט פשוט הנ"ל דקאמר מה התם פסולה דאורייתא ול"מ תפיסה והא עד אחד בכתב מחייב שבועה כמוש"כ הרא"ש שם דע"א בשטר מחייב שבועה ואפי"ה ל"מ תפיסה מוכח כמו שכתבנו לעיל בעד אחד המחייב שבועה וקדם התובע ותפס בעדים דלא מהני תפיסה: המהרי"ט (ח"א סימן צ"ה) כתב וז"ל דאפילו גרמא אין כאן. וגרוע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חברו וכופף קומתו של חברו לפני הדליקה דפרק הכונס דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדי"ש מיהא חייבין שכוונתם להזיק אבל אלו אין כוונתם להזיק. אלא לתועלת וכ"ת דבנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין. ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם לא מחייב לי' בדי"ש אלא למי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ד' אבל לא ענש על השוגג כו' הלכך גבי גרמא בנזקין נמי דפטור אבל אסור בשוגג אפילו בדי"ש נמי לא מחייב עכ"ד:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה