אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן כז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן כז

סימן כו

סעיף א':

המקלל את חבירו (ואפילו מקלל עצמו) בשם או בכינוי וכו'. כ"כ הרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) והראב"ד כתב ע"ז א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי ע"כ. והוא דבשבועות (דף ל"ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עיבר בל"ת. אם לוקה על הכינויין או לא דלהרמב"ם לוקה ולהראב"ד אינו לוקה. והוא תמוה מהא דאמרינן בתמורה (דף ג') כל ל"ת שבתורה יש בו מעשה לוקין אין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל חבירו בשם. ופירש"י שמו של הקב"ה משמע דבכינוי לא. וכן פירש"י במכות (דף ט"ז) ובשבועות (דף כ"א) פי' להדיא בשם המיוחד. ואין לומר דהרמב"ם סמך על הירושלמי שפי' הכסף משנה דמשמע כדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם עצמו (בה' סנהדרין פי"ח) כתב וז"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ובס' המצוות מל"ת שי"ז כתב וז"ל וכל מה שאמרנו בתנאי שהוא בשם עכ"ל וא"כ איך כ' בכינוי ג"כ וכ"כ בפירוש המשנה בפ"ב דשבועות ובפ"ג דמס' מכות בזה. ובשבועות (דף ל"ה) אמר אביי לא קשיא הא ר' חנינא בר אידי הא רבנן דתניא ר' חנינא בר אידי אומר. השבע ואל תשבעו קלל ואל תקללו. מה השבע בשם. אף לא תשבעו מה קלל בשם. אף לא תקלל בשם. ופירש"י לא תקלל גם קללת חברו. וא"כ לרחב"א בודאי דבעינן שם. משא"כ לרבנן דלית להו גז"ש לא בעיא. וא"כ מצינן לומר דהא דר"י בתמורה הוא כרחב"א. משאי"כ אליבא דידן אבל הרמב"ם בעצמו שהביא בפי"ח צריך ביאור בזה:

עוד יש הבדל בין רמב"ם ובין ראב"ד. דהרמב"ם שם פכ"ו כתב אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות וכו' או בכינוי מן הכינויין כגון חנון וכו' וכיוצא בהן הרי לדעתו כל ו' שמות שאינן נמחקין לוקה. וכן בכינויין. ולהראב"ד שכתב בשם המיוחד לבד משמע דאין לוקה אלא על שם בן ד' בלבד ולהריטב"א בשבועות בשם הרמ"ה והרמב"ן. גם אל"ף דלי"ת לא הוי מיוחד. אלא דמהתוס' שם (ד' ל"ה) משמע דאל"ף דלי"ת הוי מיוחד וע"ש במהרש"א וא"כ להראב"ד רחוק מאד שיהא מלקות במקלל וכן לפירש"י בשבועות (דף כ"א) שכתב בזה:

אמנם זה אינו דהראב"ד העמיד דבריו אמש"כ הרמב"ם או בכינוי מן הכינויין אבל בשם מן השמות משמע דמודה והא שכתב המיוחד פי' באחד מן המיוחדין. וכמו שכ' כיוצא בזה הרמב"ם פי"ב מהל' שבועות הי"א ובפ"ה מהל' ממרים ה"ב כתב במקלל אביו ואמו בשם מן השמות המיוחדים דחייב סקילה והודה הראב"ד על זה:

וי"ל אהרמב"ם דס"ל דחייב מלקות בכינוי דהרי בתמורה (ד' ג') יליף דמקלל חברו לוקה מלא תשמור והרי הרמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הי"א) כתב ולא שבועה של שוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לשמור את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ע"כ וא"כ הרי דכל השמות המיוחדין הוא בכלל מקרא זה וע"כ מדכתיב ד' אלהיך א"כ ה"ה למקלל אבל מנלן בכינוי. ועיין בר"ן פ"ד דשבועות ונדרים (דף ב') דדעת הרמב"ם דלוקה בשבועות בין בשם בין בכינוי. אע"ג דכתיב לא תשבעו בשמי וחללת את שם ד' אלהיך. וע"כ לשיטתו ס"ל כאן נמי דלוקה משא"כ הראב"ד לשיטתו הובא בר"ן שם דאינו לוקה על הכינויין ה"נ ס"ל כאן כן. וביותר ביאור לפי"מ דמבואר בירושלמי ספ"ג דשבועות דר"ל יליף נשבע לשקר דלוקה מאם לא תשמור כמו מקלל חברו וע"כ קאמר דלדידי' אם נשבע לשקר וקלל חברו בשם אינו לוקה אלא אחת מאתר דמחד קרא נפקא וא"כ להרמב"ם דס"ל בפ"ב דשבועות דנשבע לשקר חייב על הכינויין לכן לשיטתו כתב במקלל חברו דחייב על הכינויין משא"כ לה להראב"ד דס"ל שם דפטור על הכינויין ה"נ במקלל כן. וא"כ מאחר דלר"ל מבואר כן. ה"נ לר"י דיליף מלא תשבע נמי כן. וברבינו ירוחם ספר אדם ני"ד ת"ח כתב המקלל עצמו או חברו בשם חייב כו' ודווקא בשם כו' אבל באחד מהכינויין כו' פטור ע"כ הרי דס"ל כהראב"ד בזה:

וביו"ד (סי' רמ"א) כתוב במקלל אביו ואמו בד"א דחייב סקילה שקללם בשם מהשמות המיוחדין אבל אם קללם בכינוי אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהל' ממרים הלכה ב'. וכתב הש"ך שם (סק"א) בכינוי כגון שרי צבאות חנון ורחום וע"ל סי' רע"ו ס"ט ע"כ. והוא חמוה דהא כתב הרמב"ם להדיא בפכ"ו מהל' סנהדרין הלכה ג' דש' צ' הוא מהשמות ורחום וחנון הוא מהכינויין והא דסי' רע"ו סיט משמע נמי כן, ועיין ברמב"ם פי' המשניות בפ"ד דשבועות דמבואר נמי כן. ואולי י"ל דהש"ך כתב כרש"י בסנהדרין (דף ס"ו) עד שיקללם בשם שיקלל בשמות הגמורים בכינוי כגון ש' צ' רחום וחנון ע"כ:

ולענין מה שהק' הא שכתב כאן בכינוי ג"כ ובשאר דוכתי כ' בשם. דשם כולל כינוי ג"כ. ולאפוקי בשמים ובארץ אתא דאמר בשבועות (ד' ל"ה) בשבועות העדות דפטורין וראי' מהא דמייתי בברייתא שם (דף ל"ה) יש שמות דנמחקין ומייתי הא רחום וחנון אלמא דגם זה שמות קרי לי' והיכא דבא לאפוקי אלו שמות קרא לשבעה שמות שאינן נמחקין שמות המיוחדין ומדקאמר בתמורה ובשבועות ובמכות ומקלל את חברו בשם ולא קאמר בשם המיוחד משמע דגם חנון ורחום בכלל ואף דקאמר שם (ד' ליה) בברייתא מה להלן בשם אף כאן וכו' ואין חנון ורחום בכלל. מ"מ מדקאמר שם ורבנן אי גמירי גז"ש. ניבעי שם המיוחד וכו' משמע דגם כל הכינויין בכלל שם. אלא דשם המיוחד לאפוקי הכינויין אתא והברייתא והתלמוד מפרש וה"נ בתמורה הי' לו לפרש דדרך האמורא לפרש כמש"כ תוס' בשבועות כ"ו ושא"ר אף דמשום התנא אמר שם כן קיצר בזה. ושאני מקלל אביו ואמו דבעינן שם המיוחד דווקא ואידך ג"כ הוי כינויין כמוש"כ בריטב"א שבועות ויבואר עוד לקמן. והרמב"ם לגבי שאר כינויין קרי להן ז' שמות שמות המיוחדין אלא דאינו מובן עדיין הא דמביא מהא דל' (רע"ו ס"ט) דמשם משמע להיפוך דאלו אינן נמחקין אבל רחום וחנון אינו כן וא"כ משמע דכינויין אינו אלא רחום וחנון וכדומה ולא אלו המיוחדין ולקמן עוד מבואר בזה. ומהרמב"ם ושו"ע משמע דלא כפירש"י דהרמב"ם קרי להשמות מיוחדין כל הז' שמות כמוש"כ בפ"ו מהלכות יסוה"ת שנקרא בהם הי"ת וא"כ הכינוי הוא רחום וחנון וכדומה א"כ משמע דלא כרש"י ואולי ט"ס יש כאן בש"ך בזה. וכ"ה בכסף משנה בפ"ב מהלכות עכו"ם דמיוחדין הוא שאינם נמחקין דמיוחדין מלהמחק וזהו דלא כמוש"כ בתשו' רעק"א ז"ל שאלה כ"ה בזה: ומעתה רש"י שכתב בפירוש בשבועות (דף כ"א) מקלל חברו בשם שם המיוחד מבואר להדיא דס"ל כהראב"ד דאין כינויין בכלל ופטור ממלקות ולדידן אינו מיפסל לעדות ג"כ [ואולי הוא סד"ד לדידן אי נפסל לעדות בזה] ועיין רמב"ם שכתב (בפי"א מהל' שבועות ה"א) דמ"ע לישבע דכתיב ובשמו תשבע ואפי"ה כתב שם הל' ח' דמשביעין בכינויין ג"כ:

ועוד מבואר בת"כ פ' קדושים לא תשבעו בשמי לשקר למה נאמר לפי שנאמר לא תשא את שם ד' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד לבד מניין לרבות כל הכינויין ת"ל לא תשבעו בשמי כל שם שיש לי והובא ברש"י שם והרי דכל הכינויין מכלל שם הן. וי"ל על הר"ן פ"ד דשבועות שכתב וז"ל דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא השבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא וכו' אלא דרבנן סברי דה"ה בכינוי כדכתיב וחללת את שם ד' אלהיך ע"כ. והא בח"כ מבואר דמלא תשבעו נפקא לן כל הכינויין ג"כ [ולע"ד היה אפשר לומר דהא דקאמר בתמורה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם האי בשם קאי אתרווייהו אמקלל ונשבע וסידרו לבסוף אע"פ שהפסיק במימר משום דמסיק שם לא תיתני מימר ולכן קאי אנשבע ג"כ. ומעתה הראב"ד לטעמי' שכתב הר"ן עם דאינו לוקה בנשבע בכינויין. והוא מדקאמר לא תשבעו בשמי לשקר וה"נ מקלל דהאי דקאמר בשם אתרווייהו קאי וזה נכון] וא"ל דכל הכינויין היינו שמות המיוחדין ולגבי שם המיוחד הוי כינויין כמוש"ל דהא כתיב לא תשא ד' אלהיך ומאי עדיפא חללת מהאי קרא: ומאי דמשמע בתמורה (דף ג') כהראב"ד מדיליף מלא תשמור ליראה את השם וכו' י"ל דהרמב"ם מפרש הכי מדכתיב בקרא ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך דאת. את. הפסיק הענין כדאמרינן בב"ק (דף ס"ה) ועוד דוכתי טובא. וא"כ הקרא ליראה את השם הנכבד שזהו כינוי כמו חנון ורחום את ד' אלהיך שהוא שמות מיוחדים:

ויש לתמוה הא שכתב הרמב"ם (פי"ב הי"א) ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה. אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור אעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא מבכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ע"כ. וא"כ לפי"ז היה צריך להיות דגם כינויין בכלל כי היכי דמחייב מהאי קרא מלקות למקלל חברו בכל הכינויין ואמאי לא אסר אלא בו' שמות המיוחדין ועור דבתמורה (דף ד') מבואר דאזהרה לש"ש לבטלה נפקא לן מאת ה' אלהיך תירא ולא מהאי דליראה את השם הנכבד. וכ"כ בס' המצוות מצוה ח' עיי"ש והקרא דאם לא תשמור הוא עונש ולא ציווי. ועוד דלפי"ז הא לוקין על מוציא ש"ש לבטלה מאחר דכתיב שם מלקות בקרא כי היכי דלוקין מהאי קרא על מקלל חברו וזה לא שמענו:

לכן היה נ"ל להגי' וכצ"ל שהרי הכתוב מצוה ואומר את ד' אלהיך תירא וכמבואר גם במסכת סנהדרין (דף נ"ו). אכן כאשר הוא דבר חדש הדבר צריך מתין ויתבאר עוד בזה. אמנם בתמורה (דף ג') ברש"י שם מבואר דהיה לו הגירסא מליראה וזה הי' גירסת הרמב"ם ולזה נתכווין מהרש"א בר"ת (דף ל"ג) עיי"ש ובחנם תמהו עליו בהגהות שם בזה:

והרא"ש פ"ד דשבועות שם כתב וז"ל ומהכא נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכינויין באלה ובשבועה. דכתיב אשר השביעו באלהים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ד' אלהיך. אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם והא דלא אמר דבשמי הוא שם המיוחד דווקא כדאמר בסוטה (דף ל"א) גבי ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד משום דסיפא דווקא וחללת את שם ד' אלהיך משמע שאף על הכינויין מוזהר וכ"כ לא תשא את שם ד' אלהיך ע"כ. למדנו מדבריו אלה דכל השמות חוץ משם הוי' נקרא כינויין ודתנן במתנית' שבועות (דף ל"ה) כל השמות ומסיים ובכל הכינויין הרי אלו חייבין משמע דהם כולם כינויין וא"כ גם רחום וחנון בכלל והיכא דכתיב ד' אלהי' דכינוי בכלל זה גם רחום וחנון בכלל זה. ושם וכינוי חדא מילתא הוא. ומעתה להרא"ש ז"ל במקלל חברו פשיטא דחייב בכל הכינויין מאחר דבתמורה שם יליף מדכתיב לא תשמור והתם כתיב את ד' אלהיך א"כ כל הכינויין בכלל זה ג"כ. וזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל. ומהא דבמקדש היה אומרים אח ד' ככתבו ובמדינה בכינויו הביא הרמב"ן דאל"ף דלי"ת הוי ג"כ כינוי ומעתה אין לחלק בין כינוי לכינוי אבל הראב"ד ס"ל דחנון ורחום אינו דומה לאידך שאינן נמחקין משא"כ רחום וחנון. וגם על הרא"ש י"ל הא שלא הביא הא דת"כ דכינויין יליף מולא תשבעו בשמי כל שם שיש לי ולמה הוצרך ללימודים אחרים בזה. וא"ל דכינויין הוא כל השמות שאינן נמחקין לבד מהוי' דנקראין כינוי כמוש"כ הריטב"א בשבועות שם בשם הרמב"ן ז"ל. וכמו דמשמע מתוס' שבועות (דף ל"ו) בד"ה ועל הכינויין וברש"י במס' סנהדרין (ס"ו ודף נ"ו) דזה אינו דהא כתיב לא תשא את שם ד' אלהיך. א"כ כל הז' בכלל דהא כתיב אלהיך ג"כ וע"כ הא דמייתי לכינויים הוא כינויים גמורין:

ועיין רמב"ן בפ' קדושים במש"כ עד ה"א בזה. ועל הרא"ש דהיכא דכתיב ד' אלהי' הכינויין בכלל י"ל ג"כ דא"כ האומר ש"ש לבטלה אפילו בכינויין יהא אסור ול"ל דהכל לפי הענין. ומסתבר להו דלשבועה ולמקלל כל הכינויין בכלל משא"כ בש"ש לבטלה אינו אלא מיוחד לבד ואין הכינויין בכלל זה ומש"כ דהא דמקלל עצמו דלוקה מהשמר לך אף דכתב הרמב"ם בהל' רוצח פ"א דמ"ע היא וש"מ דקי"ל כמ"ד במנחות (דף ל"ו) השמר דעשה לאו הוא לע"ד אם נימא כן תקשה לפי"מ דמבואר ביומא (דף פ"א) דר"ל ס"ל השמר דעשה עשה הוא ואפי"ה אמר במנחות (דף ל"ט) כל המשכח דבר אחר מלימוד עובר בלאו שנאמר השמר לך. ואלא דלא אמרינן השמר דעשה הוא רק אם הוא בקום ועשה כמוש"כ רש"י במס' יומא (דף פ"א) ע"ש בזה. והכא דומה להשמר לך פן תכרות וכו' שכתב רש"י שם במס' מנחות (דף ל"ו) דהשמר דלאו הוא משום דהוא בשוא"ת וה"נ כן. ואם לא נימא כן תקשה מהך מתניתא להך מאן דס"ל דהשמר דעשה עשה. א"ו דהכא כ"ע מודי כמוש"כ בזה: ויש להקשות על הרמב"ם פי"ח מהל' סנהדרין שמנה קס"ח לאוין שלוקין עליהן אמאי לא מנה הא דמקלל עצמו ג"כ דלוקה. אלא שגם בהא דמנחות (דף ל"ו) שפסק הרמב"ם דהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה בלאו ותמה עליו השיא (בתשובה מ"ג) דאמאי לא מנה הרמב"ם במנין לאוין דבודאי לוקה גם שם. והביא ראיה מהא דהשמר בנגע צרעת דלוקה ע"ש והרי ראי' ג"כ מהא דמקלל עצמו דהוא מהשמר ולוקה ג"כ. והרדב"ז שאלה תק"ג כ' תי' על התמי' שתמה הש"א שאינו לוקה שהוא אסמכתא דפשטא דקרא בפסח מיירי אבל הכא דקתני להדיא דלוקה אין לתרץ כן:

ובתמורה (דף ג') פריך אימא קרא דוהפלא אתי למוציא שם שמים לבטלה מי גרע מקלל את חבירו בשם ממוציא שם שמים לבטלה ולהרמב"ם דאף בכינוי חייב לא תי' מידי וצ"ל דזה להס"ד אבל להמסקנא דפריך ואימא במוציא שם שמים תיסגי לי' במלקות אבל מקלל את חברו בשם דקעביד תרתי לא תיסגי לי' במלקות ומשני לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש ופי' רש"י בפי' הראשון דמשמע בין קללה סתם בין קללה שבשם וקאי לאו עלה וקאתי קרא לאשמועינן דלוקה מבואר דעל כינוין לוקה. ובפי' שני כתב רש"י שם דחרש ונשיא ילפינן ממקלל אביו דבשם דוקא וא"כ מה מקלל אביו פטור על הכינוין אף מקלל חברו פטור:

לפי"מ שכתב הרמב"ם ופסק כן בש"ע דמקלל חברו חייב בכל הכינוין וגם בכל לשון חייב שהשמות שהעכו"ם קורין להקב"ה הם כמו כינוין וכמוש"כ הרמב"ם כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינוים לענין שבועה. ועיין תשב"ץ (ח"א סי' ב') ובמזכיר ש"ש לבטלה שכ' הרמב"ם (פי"ב מה' שבועות הי"א) דדוקא משמות המיוחדים אסור משמע אבל לא בכינוין. וא"כ גם בלשון שהגוים קורין להקב"ה ליכא משום מזכיר ש"ש לבטלה. אבל ברבינו ירוחם (ני"ד ח"ח) כתב וז"ל השומע אזכרה מפי חברו כלומר שמוציא ש"ש לבטלה פי' אפילו בלע"ז חייב לנדותו ע"כ. הרי להדיא דלא כרמב"ם וגם בכל לשון איכא מזכיר ש"ש לבטלה. ולפי"ז גם בכינוין יהא איסור לרבינו ירוחם והא ודאי לא מסתבר להרמב"ם ז"ל ולכך פסק דבכינוין ליכא איסורא ודברי רבינו ירוחם צריך ביאור בזה:

ובהא דמבואר לקמן (סי' פ"ז סו"ע) דבדורות האחרונים בטלו שבועה בשם. לפי שעונשה גדול ונהגו להשביע בארור. בי גם כינוי בכלל זה. מאחר דלא תשא ולא תשבעו לשקר איכא בכל הכינוין. ועונשו גדול לכן אין להשביע אלא בארור בלבד. ובזה בטלתי נוסח שבועת היסת שמצאתי אצל איזה דיינים שאחר שאמר אני נשבע כי כן הוא סיימו כן יעזרני הבורא שהוא שבועה בכינוי ומלבד העונש הלא אין צריך כינוי לשבועת היסת אלא אני נשבע לבד. כמבואר בסי' פ"ז שם בזה (ובש"ך שם ס"ק מ"ד) שאומר אני נשבע שאין לזה אצלי כלום. ומכ"ז מבואר דמה שכ' הפ"י בברכות (דף י"ב) דבספק ברכה י"ל בבריך רחמנא דאין בזה משום לא תשא דזה אינו דבכל הכינוין איכא משום לא תשא כמו שנתבאר מהתו"כ ורבים שיש להם ספק ברכה סומכין על הפ"י וזה אינו ויותר טוב כמוש"כ בהלק"ט שיברך עם תינוק דמותר ללמוד עמו ברכות וממילא יוצא ג"כ. ועמש"כ לקמן סי' פ"ז דבכל לשון איכא משום לא תשא. עיי"ש בזה. ונזדמן לי ספר מהר"ם זיסקינד וראיתי בס' י"א נוסח השבועת היסת אני נשבע למי ששמו חונן ע"ש והא ליתא דהא חונן הוא מהכינוין ואיכא לא תשא ג"כ מלבד שהוא פטור ולכן א"צ אלא אני נשבע לבד. וביו"ד סי' ש"מ סל"ז השומע ברכת השם ואפי' בכינוי וכ' הרמ"א בשם הנ"י ואפי' אמרו בלשון לע"ז הוי ככינוי ע"כ והוא כמו שנתבאר במקלל ושא"ד דכינוי הוא לשון לע"ז גם כן. וכ"ז כתב הרמב"ם כאן במקלל וכל הפוסקים בשא"ד הוא ממה דמבואר בסנהדרין (דף ט') דישראל חייב בכינוי ממה שהעכו"ם חייב וא"כ מבואר דלשון לע"ז וכינוין חדא מילתא הוא בזה:

ובנ"י בנדרים (דף ז') כתב בשם הגאונים, דמוציא ש"ש לבטלה דה"ה על הכינוין חייב בזה. לפי שעבר על ד"ת דהכי איתא בתמורה כו'. עוד כתב שם בשם ריטב"א דזהו דווקא בהזכרת שם המיוחד או הכינוי אבל לא בלשון לע"ז עיי"ש. ולכאורה הדבר תמוה דא"כ יהי' הנ"י סותר את עצמו לפימש"כ הנ"י בסנהדרין דלע"ז הוי ככינוי וכאן כ' דלע"ז לא הוי ככינוי וצ"ל דהא דכתב על הכינוין הוא לאו דוקא שם המיוחד בלבד אלא ה"ה שאר שמות דמקרי נמי כינוין וכמושכ"ל ע"ש בזה. אבל הכינוין רחום וחנון ודאי ליכא משום לבטלה והיה בלע"ז ג"כ וכמוש"כ אח"כ בשם הריטב"א שאין זה אלא בהזכרת השם או בכינוי של אל"ף דלי"ת וכיוצא בו מן השמות המיוחדין אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אלא גוערין בו ע"כ. וא"כ גם הגאונים סוברים כן:

ובמס' סופרים פ"ד אבל רחום וחנון וכו' הרי אלו נמחקין והמקלל בהן עצמו וחבירו חייב ע"כ. הרי מבואר להדיא דעל הכינוין לוקין וכהרמב"ם ושו"ע בזה. ומה שכתוב ביו"ד (סי' רמ"א) דמקלל באחד מן שמות המיוחדין דחייב סקילה. והרי במס' סופרים פ"ד אמרינן המקלל אביו ואמו בשם המיוחד הרי זה חייב סקילה היינו באחד מן השמות המיוחדים וכמוש"כ לעיל לפרש דברי הראב"ד כן. וברא"ש פ"ד דשבועות סי' כ"ה כ' ג"כ כרש"י ואפי"ה נ"ל דדעתו כהרמב"ם דחייב על הכינוין כמושכ"ל בזה:

והרמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז ה"ו כתב דמגדף אינו חייב אלא על שם המיוחד בלבד דהיינו שני שמות הגמורין עיי"ש. [ובתוס' שבועות (דף ל"ה) בפר"ח גרס אל"ף דלי"ת מן השם אינו נמחק וכו' ושמא משום דשם המיוחד הוא יש להחמיר בו יותר ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל דקרינן שם המיוחד כא"ד כמ"ש לא כמו שאני נכתב אני נקרא וכו' וא"צ לכל זה דגם זה הוי שם המיוחד כמבואר ברמב"ם כאן ובזה"ק מבואר בכמה דוכתי דשני אותיות אלו מיותרין הן ואין כאן מקומו להאריך בזה] נ"ל דיצא לו כן מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ו) ת"ר איש איש כי יקלל כו' על שם, המיוחד במיתה ועל הכינויי באזהרה וכו' לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא עד שיקללם בשם הרי דבמגדף נקט לשון שם המאחר בלבד ובאביו ואמו נקט בשם סתמא וכן במגדף כתב שאינו חייב אלא הב' שמות הגמורין לבד משא"כ במקלל אביו ואמו חייב בשם מהשבעה אבל רש"י פי' באביו ואמו בשם המיוחד והוא ב' הגמורים לכן פי' בסנהדרין נמי כן דהיינו הוי' ואדנ' ויו"ד ה"א. כמבואר בתוס' במס' ע"ז (דף י"ז) ד"ה ההוגה עיי"ש ואין לומר דגם הרמב"ם שכ' באחד מן השמות המיוחדין היינו שמות הנ"ל דזה אינו דהרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין ופי"ב מהל' שבועות הנ"ל קרי שמות המיוחדין לכל הז' ואי לא הי' אלא הב' שמות לבד הי' לו לבאר כמו שביאר בפ"ב מהלכות עכו"ם במגדף דאינו חייב אלא על אלו הב' בלבד ואדרבא שם הלכה ט' כתב דמברך בשמות המיוחדין חייב ולא בעינן ב' אלו אלא בשם המתברך לבד. ומש"כ הכסף משנה דהרמ"ה חולק על זה. וס"ל כי היכי דבעינן שם המיוחד במתברך ה"נ בעינן במברך. וחכמי לוניל טענו בעד רבינו בזה ע"ש. הנה לבד מש"כ לעיל נ"ל להביא ראי' להרמב"ם מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"ה) ר'. חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע תקלל ואל תקלל מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם ופירש"י לא תקלל בין קללת השם בין קללת חברו ורבנן אי בעי גז"ש נבעי שם המיוחד ואי לא גמירי גז"ש שבועה מנ"ל נפקא להו מדתניא כו' הרי דלא ידעינן דמקלל בשם אלא מגז"ש דסוטה. אבל בלא"ה לא בעי שם המיוחד אלא חייב בכל הז' וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותי' לא בעי' שם המיוחד אלא חייב בכל הז' וע"כ דמברך לא בעינן שם המיוחד וחייב בכלן גם כן. ומש"כ הכסף משנה דלכך נקראו מיוחדים דמיוחדים שלא להמחק ובתשו' רעק"א ז"ל שנקרא בהן הקב"ה ושניהם אמת. דהתוס' במס' סוטה (דף י) בד"ה אלא כ' דלכך אין נמחקין משום דנקרא בהם הקב"ה משא"כ חנון דלא אשכחן שיקרא הקב"ה שמו רק חנון ע"ש בזה. וזהו שכ' הרמב"ם (בהל' יסוה"ת פ"ו) ז' שמות שנקרא בהן הקב"ה ועל חנון ורחום שמשבחין הקב"ה והוא באבות דר"נ פל"ד עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה ואלו הן כו' עיי"ש בזה:

ומעתה נ"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפיר כתב דמקלל אביו ואמו חייב סקילה על כל ז' שמות המיוחדים ולא על שם המיוחד לבד [אף במס' סופרים פ"ד איתא בשם המיוחד] והיא דהא דמרבה ר' מנחם בר' יוסי בשבועות (דף ל"ו) מדכתיב אצל מברך השם בנקבו יומת דמיותר הוא. לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם והוא דבעי שיהא כמו מברך ד' דאינו אלא בשם כן מקלל אביו ואמו וכמוש"כ הריטב"א בשבועות שם וא"כ כיון דבמברך הוכיח הרמב"ם דהמברך בז' שמות המיוחדים חייב ה"ה במקלל אביו ואמו כן:

וכן נ"ל ממש"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ד ח"א המקלל עצמו או חבירו בשם חייב ודוקא בשם. כגון יכהו האל או אחד מהשמות כגון ש' או צ' אבל אחד מהכינוין כגון חנון ורחום וגבור וכיוצא בהן פטור. [והוא כדעת הראב"ד הנ"ל דעל הכינוין פטור] וכן מקלל אביו ואמו אינו חייב בכלל מקלל עד שיקללם בשם כו' ואם המגדף אמר בשם המיוחד חייב מיתה ועל הכינויין באזהרה כך פשוט בסנהדרין ע"כ. הרי מדכתב וכן מקלל אביו ואמו והשווה למקלל עצמו או חברו חייב בכל הז' שמות במקלל אביו ואמו גם כן: ועוד נ"ל ראי' להרמב"ם דמקלל אביו ואמו לא בעי שם המיוחד וחייב בכל הז' שמות. מהא דמכילתא פרשת משפטים שיבואר לקמן מייתי הא דר' חנינא בר אידי דשבועות (דף ל"ה) אמקלל אביו ואמו מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם [ורש"י שכתב בשבועת קללת השם וקללת חברו ולא כתב גם מקלל אביו ואמו קיצר בזה] וא"כ לפי"מ דקיי"ל כרבנן לא בעינן שם המיוחד לחייב בכל הז'. ומעתה הא דמבואר במכילתא שם מקלל אביו ואמו בשם המפורש רבנן דר"ת ב"א פליגי ע"ז וכן הא דמבואר במס' סופרים פ"ד דמקלל אביו ואמו בשם המיוחד חייב סקילה. אתי כר"ח ב"א דאייתי בגז"ש מסוטה. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן לא קיי"ל כן:

וכדעת רש"י שכתב בשם שמות הגמורין. ועל הכינוין כתב כגון ש' או צ' ולא כתב אלקי' כמו בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה ואליבא שכ' כינוין כגון אלקי' ש' צ' מבואר דס"ל דשם אלקי' הוא מהשמות הגמורין והוא דבמקרא מקובל לקרות כמה פעמים שם בן ד' לשם אלקי' כי הוא מורה על שררה כמו אדנ' וכמוש"כ רש"י בסנהדרין (דף נ"ו) דהוא אזהרה גם לשם המיוחד מלשון ראה נתתיך אלקי' לפרעה ע"ש. ולכן לשיטתי' שפירש בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה יכה דבשם אלקים חייב המברך וכמוש"כ התיו"ט דשיטת רש"י דלא בעי שם המיוחד במברך [וכן משמע לי ממה שפירש"י בסנהדרין (דף נ"ו) בד"ה שם בשם או יקלל שם פ' את שם פ' ע"כ וא"כ מבואר דמקלל חייב בשאר שמות ג"כ] לכן שפיר ס"ל דבמקלל אביו ואמו אינו חייב ג"כ דהוא דומה למברך דהוקש כבודו לכבוד המקום וכמו דאיתא בקידושין (דף ל') ובתו' סנהדרין (דף נ') דמקלל הוקש כבו' לכבוד המקום לכן ס"ל דבמכה אביו ואמו ג"כ חייב אם מקלל באלקים ופטור בכינוין כגון ש' צ' כמו במקלל אביו ואמו וס"ל דלא כהרמב"ם דחייב על כל הז' וכל חד לשיטתו אזיל בזה:

ובמס' קידושין (דף ל') ת"ר נאמר כבד וכו' השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר איש אמו ואביו תיראו כו' השוה הכתוב מוראת אב ואם כו' נאמר מקלל אביו ואמו ונאמר איש איש כי יקלל כו' ברכת אב ואם כו' וכן ברין כו' ופרש"י וכן בדין שיוקשו כיבוד אב למורא על הבן כו' וי"ל אמאי שביק רש"י ברכת אב וצ"ל שמקצר בפירושו וזה נכלל ג"כ בכיבוד וכמוש"כ התוס' בסנהדרין (דף נ') בד"ה אדרבא דמקלל בסקילה שהוקש כבודו לכבוד המקום אלמא דזה בכלל כיבוד כנ"ל:

הרמב"ם סוף הלכות שבועות כ' אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים אסור. וז"ל הג' רע"א ז"ל ולישנא דהרמב"ם שם משמות המיוחדין איני מבין דהא לכאורה שם המיוחד לא הוי רק שם הוי' ב"ה ואולי הכוונה שמות המיוחדים היינו כינוים שהם שמותיו של הקב"ה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יסוה"ת) שם משמות הקדושים והטהורים שנקרא בהן הקב"ה ושבעה שמות הן וכו' ובא למעט רחום וחנון דאין נקרא בהן הקב"ה אלא שהם מדותיו שהוא רחום וחנון ולגבי שבועה הוא דחייב דנשבע במי שהוא חנון עכ"ד. וספיקו מבורר ממש"כ הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ה) דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש בב"ה וכן הכינוין כגון רחום ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבה"כ אבל השמות המיוחדין והם השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבה"כ ובה"מ ישן עכ"ל. הרי להדיא דשמות המיוחדין הן הז' שאינן נמחקין וכן ר"מ שכתב כן דעתו כן. וכמו שנתבאר בזה. וכן נפשט ספיקו של הלח"מ (בפ"ב מה' עכו"ם ה"ט) שהקשה אהא דמבואר שם ה"ז דמברך הוא בז' שמות שאינן נמחקין ובהלכה ט' כ' המיוחדים והוא היפוך ממש"כ בהלכה ז' עד שמסיים ואפשר ליישב דלשון מיוחדים היינו למעוטי הכינוים וכו' ע"כ. והרי מבואר להדיא כן מהא דהרמב"ם הלכות ק"ש דאינן נמחקין הוא מיוחדין גם כן. וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות להרמב"ם בפ"ד משבועות שכ' וז"ל והמחלוקת בין ר"מ וחכמים בכינוין לבד ובחנון ורחום שיכר אחריהן אבל אל"ף דלי"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דלי"ת וצ' אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדין וכן אלקי' ע"כ. הרי דכל הז' שמות שאינן נמחקין מיוחדין הן ונתבאר היטיב כל הדברים הנ"ל בזה:

והנה במס' שבועות (דף ל"ה) תנן יככה אלקים זו היא האלה הכתובה בתורה. אל יככ' ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. וכ' תוס' שם (דף ל"ו) בד"ה ה"ג וז"ל ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלקי' קאי (פי' איככ' אלקי' דמיירי ברישא) ואע"ג דכבר איפלגי איידי דתנא ר"מ מחייב תנא וחכמים פוטרין ע"כ. ופירש מהרש"א דקאי אמקלל חברו הרי להדיא דתוס' ס"ל דרבנן דפטרי אינם מחייבין אלא כשם המיוחד דהיינו בו ד' או אל"ף דלי"ת או יו"ד ה"א כמוש"כ לעיל אבל שאר שמות אפילו שהם אינם נמחקין פטורין דהא אפילו באלקי' פטרי. וא"כ אי נחליט דהראב"ד לא פליג אהרמב"ם אלא בכינוין אבל בז' שמות מודה דחייב. א"כ יהי' נמצא דג' שיטות יש בדבר הזה. דלהרמב"ם בכל הכינוין חייב. ולהראב"ד פטור על הכנויין וחייב בז' שמות. ולהתוס' אינו חייב אלא בשם המיוחד לבר. ומעתה י"ל דגם רש"י שכ' בשבועות (דף כ"א) בשם המיוחד הוא ג"כ כתוס' הנ"ל בזה. ומאחר דאין הכרח בדבר למעוטי במחלוקת עדיף. ובהראב"ד כבר ביארנו דהעמיד דבריו רק על הכינוין לבד:

וכ"ז לענין מלקות. אבל איסורא איכא אפי' בלא שם וכינוי כמבואר בפוסקים ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא וכן מבואר ממ"ש הב"ח הביאו הש"ך דגם באל יהי' ברוך איכא איסורא דאורייתא. ובתשובת ראנ"ח ח"ב סי' ס"ט כתב ג"כ דמשמע דאיסורא דאורייתא איכא והרי מבואר ממש"כ הב"ח ג"כ:

ובזה י"ל דרש"י לשיטתי' בשבועות (דף ל"ו) בד"ה ארור שכ' וז"ל והמקלל את חברו בלשון ארור הוא לד' קללה היא וחייב המקלל ע"כ. ומדכתב ארור לד' משם המיוחד ולא כתב שאר שמות או בשם סתמא [וכמוש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' שבועות ע"ש] הוא משום דס"ל דבאמת אינו חייב אלא על שם המיוחד בלבד אלא שבפ"ג דמועד קטן כ' רש"י בפירוש הרי"ף שם וז"ל והמקלל את חבירו בלשון זה ארור הוא קללה הוא וחייב המקלל ע"כ הרי שהשמיט לד' והוא כסברת מהר"ם מינץ שיתבאר לקמן בזה:

והרמב"ם בפירוש המשניות פ"ד משבועות כתב וז"ל והמחלוקת בין ר"מ וחכמים בכינוין לבד. ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אל"ף דלי"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דלי"ת וצ' אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדים וכן אלקי' ע"כ וביאורו דבזה גם חכמים מודים. והא דקאמרי חכמים בשבועות (דף ל"ו) על שם המיוחד במיתה ועל הכינוין באזהרה כל השבעה שמות בכלל דגם הם מיוחדים ודלא כפרש"י שם בשבועות דשם המיוחד הוא בן ד' אותיות דיו"ד ה"א ע"ש. ובשבועות שם (ד' ל"ו) קאמר במקלל אביו ואמו בנקבו שם יומת מה ת"ל לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. ופרש"י שם המיוחד אבל להרמב"ם בכל הז' שמות ולכך כתיב בקרא ברישא ונוקב שם ד' ובסיפא כתיב בנקבו שם יומת. דברישא מיירי בשם המתברך. ובזה גם להרמב"ם בעינן שם בן ד' כמוש"כ בפ"ב מהלכ' עכו"ם משא"כ בסיפא דמיירי במברך כדיליף מזה שם בסנהדרין עד שיברך שם בשם. ולכך כתוב שם לבד להורות דבכל הז' שמות חייב כמוש"כ הרמב"ם שם בזה. והש"ס דקאמר ע"ש המיוחד במיתה ועל הכינוין באזהרה דמיירי במברך ג"כ לכן קאמר הרמב"ם דגם זה מיוחדים אבל באמת יש נפ"מ דבמתברך אינו אלא בן ארבע לבד משא"כ במברך הוא בכל הז' ועיקר הקרא הא מיירי במתברך לכן קאמר הש"ס כן. ולר"מ דס"ל דבכל הכינוין ג"כ חייב אין חילוק בין מתברך למברך. וזהו שם בש"ס לדידי' ובכל הכינוין חייב ג"כ:

ובמכילתא פ' משפטים מקלל אביו ואמו למה נאמר לפי שהוא אומר איש אשר יקלל אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל מקלל אביו ואמו בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל בנקבו שם שאין ת"ל אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם המפורש דברי אחאי בר יאשי' ר"ח ב"א אמר הואיל ואמרה תורה השבע ולא תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה קלל בשם אף לא תקלל בשם. הא דקאמר בשם המפורש הוא ט"ס דמקורו הוא מהספרא פ' קדושים ושם איתא סתמא בשם. או שהי' כתוב המיוחד והסופרים כתבו המפורש. ובמיוחד להרמב"ם כל הו' בכלל וכן משמע לי מקיצור פסקי הרא"ש בשבועות שכתב אחר כל השמות והכינוין המקלל בכולן פטור והוא תמוה דמאי שייך בכולן הא בשם המיוחד וודאי חייב. אלא וודאי דקאי אהא דקתני ובכל הכינוין ואהאי כללא קאמר דבכולן פטור אבל בכל הז' שמות חייב. והרע"ב בפ"ז דסנהדרין כתב עד שיקללם בשם באחד מן השמות המיוחדים. קללם בכינוי רחום וחנון ארך אפים ע"כ והוא כמוש"כ דבכל הז' חייב דהוא באחד מן המיוחדין והכינוין הוא רחום וחנון כו' ופירש כשיטת הרמב"ם ולא כרש"י בזה:

בש"ג פ' כל כתבי כתב בשם הריא"ז וז"ל. ויש לשאול על ספרים שכותבים היום בלשונם והם כתבי הקודש שלנו אם טעונין גניזה ואם לחוש על אזכרותיהן שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם שהמוחק את השם עובר בלאו, ונראה בעיני שטוב להחמיר בדבר כמבואר בקונטרס הראיות ולפימש"כ הרמב"ם (בפכ"ו מה' סנהד') דשמות שהגוים קורין להקב"ה הרי הם ככינוין והרי בכינוין ליכא איסור מחיקה אלא בז' שמות בלבד כמבואר בשבועות (דף ל"ה) ומזה מבואר דהוא כרבינו ירוחם שכ' וכמה מחברים הקשו אהש"ך ביו"ד (סי' קע"ט) שכ' דבלשון לע"ז מותר למחוק דמ"ש מהא דכאן דאסור לקלל אפילו, בלע"ז. ולק"מ הרי הרמב"ם התם כ' דלע"ז הוי ככינוין וא"כ ניחא שפיר דבמקלל דאפילו כינוין אסור גם בלע"ז אסיר משא"כ מחיקה דמותר בכינוין שפיר מותר בלע"ז ג"כ:

בסמ"ע מבואר דבארור בעי שם וכינוי אבל בכנה"ג כתב דמהר"ם מינץ בתשובה צ"ז כתב דבארור לבד סגי ונ"ל ראי' למהר"ם מינץ מהא שכ' התוס' במו"ק (דף י"ד) בד"ה מהו שינהוג נידוי' ברגל והק' הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דהא עזרא גזר כדלקמן (דף ט"ז) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן ע"כ. והרי בנידוי ליכא שם וכינוי והאיך כתבו התוס' דאיכא לאו והא אינו אלא איסורא אלא ודאי דבנידוי לא בעיא שם וכינוי. כדאמרינן שבועות (דף ל"ו) ארור בו שבועה בו נידוי ולוקה בארור. ובתשובת ראנ"ח ח"ב (שאלה ס"ט) כתב דבלא שם וכינוי איכא איסורא דארייתא מהך דתוס' מועד קטן הנ"ל שכתבו דדחי לאו דמקלל חברו ע"ש וזה אינו דמדכתבו לאי משמע דלוקה ג"כ ולא איסורא גרידא אלא ודאי כדכתיבנא בזה וא"כ בנידוי דהוא ארור כדאמרינן במו"ק (דף י"ז) מאי שמתא רב אמר שם מיתה ושמואל אמר שממה תהי' וכן כתב הריטב"א בשבועות (דף ל"ה) דנידוי הוא ארור וע"כ איכא לאו דאורייתא ג"כ:

אבל הרמב"ם בפכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ר כתב וז"ל אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני כו' אינו לוקה ע"כ וכ"ה בחינוך מצוה (מ"ט) וכ"כ הטור אלא שבשו"ע השמיט זה הרי להדיא דגם בארור אינו לוקה. וס' מהר"ם מינץ אינו בעירנו וי"ל בזה. ובאורים הביא ראי' מרש"י שבועות (דף ל"ו) שכתב ארור לד' משמע דגם בארור בעי שם וכינוי ועיין רש"י ברי"ף פ"ג דמועד קטן שכתב והמקלל את חברו בלשון זה ארור הוא קללה הוא וחייב המקלל ע"כ משמע דלא בעי שם וכינוי בזה. ותמיהני הלא מבואר ברמב"ם וטור דלא כמהר"ם מינץ בזה. וכ"ה ברא"ש פ"ד דשבועות סי' כ"ה שכ' ואם קלל חבירו ואמר ארור הוא לד' חייב המקלל ע"כ:

ובמס' ב"מ (דף מ"ח) מי שפרע אביי אמר אודועי מודעינן לי' דכתיב ונשיא בעמך לא תאור והרי הכא ליכא שם ולא כינוי ואפ"ה קאמר דאיכא לא תאור וא"ל דאיסורא מיהא איכא. דהול"ל משום לא תאור ומדקאמר דכתיב משמע דאיכא ל"ת ג"כ ואפילו אי נימא דזה הוי כינוי מי שפרע מדור המבול כמו חנון ורחום א"כ מבואר מזה ראי' להרמב"ם דחייב על הכינוין ג"כ. אך י"ל דאיכא לית אלא דאינו לוקה וכן נפרש התוס' דמועד קטן (דף י"ד) שכתבו דדחי לאו דמקלל חברו וא"כ מש"כ הכס"מ בפכ"ו מהלכות סנהדרין דאינו עובר בל"ת הוא לאו דוקא אלא ר"ל דאינו לוקה וכמוש"כ בזה. וי"ל מאחר דמקלל חברו מבואר בשבועות (דף ל"ו) דהוא מלא תקלל חרש אמאי לא קאמר בב"מ שם מהאי לאו וקאמר מנשיא בעמך לא תאור וי"ל דמוקדם בתורה או מאחר דמסיק שם בעושה מעשה עמך לרבא נקט האי קרא אליבא דאביי ג"כ:

ובשיטה שם כתב וז"ל ונשיא בעמך לא תאור בסוף ד' מיתות גמר חברו מנשיא וחרש ע"כ. והוא תמוה דהא איכא למיפרך מה לאלו שכן משונין כדפריך שם בסנהדר' (דף ס"ו) אלא דילפינן מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא למיפרך שכן משונים דאב אינו משונה כמבואר בתוס' סנהד' (דף ס"ו) בד"ה מאי עיי"ש. ומעתה ניחא הא דמייתי מנשיא בעמך לא תאור. אף דבשבועות ילפינן מחרש דהא במה הצד מנשיא ילפינן והרי זה נכון. ומזה ראי' גדולה להתוס' הנ"ל דממה הצד מנשיא ילפינן מדנקט אצל מקלל חברו ונשיא בעמך לא תאור ולא נקט חרש לבד. וכן ק"ל על הריטב"א במסכת מכות (דף ח') שכתב וז"ל אמאי קרי בי' בעמך לא תאיר בעושה מעשה עמך פי' ונשיא לאו דוקא אלא ה"ה למקלל חברו דנפקא לי' מנשיא וחרש במה הצד כו' בעושה מעשה עמך. ע"כ והא איכא למיפרך שכן משונה אלא דילפינן מאביו וחרש:

והנה י"ל הא דמייתי בב"מ מונשיא בעמך לא תאור ולא מייתי מלא תקלל חרש כדמייתי בשבועות (דף ל"ו) הוא כמו שפרש"י בחומש פ' קדושים והוא מהת"כ אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם. ת"ל בעמך לא תאור כו' ע"כ. הרי דשאר כל אדם יליף בת"כ מבעמך לא תאור כל שבעמך א"כ י"ל דסוגיא דב"מ ס"ל כהת"כ בזה. ועיין רמב"ן שם שכתב אבל המדרש בש"ס אינו כן. אלא הזהיר הכתוב בנכבדים וכו' וחזר והזהיר באומללים שהוא החרש וממנו יליף בנין אב אל כל שאר העם כו' עכ"ל. והוא נ"כ תמוה דמה להצד השוה שכן משונין. וכבר תמה הרא"מ שם כן. וכתב לזה דמפיק לי' מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופי' דהא אתי מנשיא וחרש תנהו ענין לישראל דעלמא ומהרש"א בסנהדרין שם תמה דמאלהים לא ידעינן אלא לאב דהוקש כבודו לכבוד המקום אבל כל אדם ילפינן מאב ותרש עי"ש: ואפשר לתרץ הרמב"ן והשיטה בב"מ הנ"ל כיון דאביו ילפינן מדרד דיין או נשיא מיותר והדר ילפינן כל אדם מאביו ומחרש. א"כ הוי כמו דבעינן מנשיא וחרש אבל אין זה נכון לתרץ כן. שוב ראיתי להרמב"ם בס' המצות מצות ל"ת שי"ח ושי"ט וברמב"ן שם והמפרשים וגם שם הרמב"ן לשיטתיה אזיל דכל אדם ילפינן מבנין אב ותמהו המפרשים ע"ז. [ומה דמבואר שם ברמב"ם דאזהרה דאב נכלל באזהרה דכל אדם כן מבואר ברש"י בסנהדרין (דף כ"ה) ד"ה אי הכי בנו נמי וז"ל דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו. שאביו בכלל עמך בפ' ד"מ דף ס"ז ע"כ ואכמ"ל בזה]: והנה מש"כ תוס' במו"ק (דף י"ד) דנידוי דתי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן ע"כ. הנה מבואר להדיא ברש"י סנהדרין (דף פ"ה) שכתב שם אהא דאמרינן שם בעו מיניה מר' ששת בן מהו שיעשה שליח להכותו לאביו ולקללו א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף ה"ג כבוד שמים עדין וכתב רש"י שם בד"ה ואחר וז"ל ואחר מי התירו לקלל ולהכות את חברו. והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חבריהם ועל קללותיהם כדילפינן בד"מ (דף נ"ח) אפי"ה נעשה שליח ב"ד על כך. דכתיב ארבעים יכנו וכתיב יתן ד' אותך ע"כ הרי דמה דמספקא להו לתוס' דשמא מסוטה ילפינן פשיטא לי' לרש"י דמסוטה ילפינן לקללה וה"ה לנידוי דהיינו הך. וכמש"כ רש"י שם תחלה דוקללו הוא נידוי עי"ש בזה ומש"כ רש"י כדילפינן בד"מ (דף נ"ח) הוא ט"ס דהא שם אינו מבואר אלא דהמגבי' נקרא רשע. מרשע למה תכה רעיך. ואזהרה דמכה הוא מלא יוסיף לכן נ"ל דצריך לומר (דף ס"ו) וקאי אקללה והוא לשיט' שכ' שם (דף פ"ה). והעתקתי לעיל דמבואר שם אזהרה דמקלל חברו כן נ"ל עיקר בזה:

ומש"כ לעיל דגם בארור צריך שם או כינוי מלבד דמבואר להדיא כאן כן ברמב"ם ובטור עוד כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות שבועות ה"ד) דשבועה דארור בלא שם ובלא כינוי אינו אלא איסור בלבד ואינו לוקה והרי בהדדי אתמר ארור בו שבועה בו קללה בשבועות (דף ל"ו) וכי היכי דבשבועה אינו אלא איסור גרידא ה"נ בקללה ועיין טויו"ד סי' רל"ז ובסמ"ע לקמן (סי' פ"ז ס"ק נ"ג) בזה. וכן מבואר ברמב"ם פי"א משבועות. בשבועת הדיינין ובטור ת"מ סי' פ"ז בזה:

אך זה צריך ביאור מנין דאיכא איסורא בלא שם ובלא כינוי והמפרשים ביארו מדקתני בשבועות (דף ל"ה) וחכמים פוטרים משמע דאיסורא איכא וכן משמע מהא דקי"ל בסנהדרין (דף פ"ה) דאין הבן נעשה שליח לנדותו ולרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' רמ"א מיירי בלא עשה תשובה. ולהטור פטור אז מכיבוד אב, והרי נידוי בלא שם וכינוי הוא ואפ"ה איכא איסורא משום דאו הרי היא כאחר כמבואר שם (סי' רמ"א) אבל קשה קושיית הר"ן בפ"ד דשבועות שהקשה אשבועה מנלן דאיכא איסורא מאחר דקראי לא משמע אלא בשם וכינוי דילמא אפילו איסורא ליכא וה"נ מאחר דקראי לא משמע אלא בשם וכינוי כמו שביארנו מנלן דבלא זה איכא איסורא דילמא הכא אפילו איסורא ליכא ותי' דהרי"ף בשבועה לא שייך כאן ואפ"ל דמסברא ידעינן זה דאסיר. שלא לשנוא לאחיו. ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה וזה פשוט ונכון:

ומה שכ' ראי' מהא דאין הבן נעשה שליח דאיסורא איכא אין ראי' לפי"מ שכתב הט"ז (סי' רמ"א ס"ק ט"ז) והש"ך (ס"ק כ' שם) דאפילו אי רשע פטור מכיבוד אב מ"מ לצער אסור אין זה ראי' לאחר דאיכא איסורא:

וכתב החינוך מצוה ס"ט ומ"ש ז"ל בענין זה שהחיוב אינו במקלל ובלה"ק דוקא אלא אפילו בכל לשון ע"כ ויש לומר דלפי"מ דמבואר בשבועות (דף ל"ה) רחב"א אומר הואיל ואמרה תורה וכו' קלל ואל תקלל כו' מה תקלל בשם אף לא תקלל בשם. אלמא דילפינן לא תקלל מסוטה ומאחר דפרשת סוטה נאמרה בכל לשון כמבואר בסוטה (ל"ב) גם לא תקלל כן ואפילו לרבנן דלית להו גזי"ש דלא בעי שם המיוחד הא לדידהו אפילו בכינויין חייב וממילא דה"ה בכל לשון כמוש"כ הרמב"ם וטוש"ע א"כ ה"ה הקללה בכל לשון דמדרחב"א נשמע לרבנן ג"כ:

המקלל אחד מישראל. בהגמ"י פכ"ו מהל' סנהדרין כתב שכל דינים אלו הם דוקא בכשרים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ"ל, ועיין לקמן (סי' ר"ד) מש"כ דמאן דלא ציית דינא לא מיקרי אינו עושה מעשה עמך שיהא מותר לקלל חנם ושכן משמע מתוס' במו"ק ע"ש:

ויש לחקור במקלל חברו דאינו עושה מעשה עמך דליכא משום לא תאור אי אינו אלא דאינו לוקה. אבל איסורא איכא או דמותר לכתחלה ג"כ. ובאביו ואמו מבואר בש"ך יו"ד (סי' ר"מ ס"ק ט"ז) דאף דליכא משום לא תאור באינו עושה מעשה עמך איסורא מיהא איכא אבל באדם דעלמא י"ל דמותר לכתחלה ג"כ. ומב"ד ושליח ב"ד אין ראיה דהא הכאה הותר אצלן. והן רשאין ולא אחר. וא"כ י"ל גם במקלל דהן רשאין ולא אחר. אך מתוס' ב"מ (ד' מ"ח) שכתב בד"ה עושה מעשה עמך לא מקרי האי אינו עושה מעשה עמך לענין שיהי' מותר לקללו בחנם כ"א לקללו על המקח הזה. במי שפרע ע"כ ומדכתבו מותר לקללו בחנם משמע דלכל אדם הותר כן:

עיין תשב"ץ ח"א (סי' קס"ח) וז"ל וה"נ דאמרינן בירושלמי דמועד קטן. תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול מפני שלא למדו שאם למדו היו יודעים שאבל אסור לאכול משלו מדקאמר רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. וכדאיתא בפ' ואלו מגלחין (ד' ט"ז) וא"נ למדו ולא קיימו מצות הבראה ראוין הן לקללה ככל מי שאינו עושה מעשה עמך כדאיתא בפ' הזהב (דף מ"ח) ובפ"ב דיבמות ע"כ אלמא דגם בדבר דליכא מלקות הוי אינו עושה מעשה עמך אבל מ"מ י"ל שהוא כמו במי שפרע שכ' התוס' בב"מ (ד' מ"ח) דאינו אלא לענין זה. אבל לא שיהא מותר לקללו בחנם וה"נ כן: אינו עושה מעשה עמך דפטור במקלל חברו ואביו ואמו אם עשה בשוגג ואחר כך כשנודע לא עשה תשובה ל"א בזה אינו עושה מעשה עמך הואי וכן מצאתי להריטב"א במס' מכות (דף י"ב) שכתב להדיא בהרג בשוגג אף דלא עשה תשובה עושה מעשה עמך הוי עיי"ש בזה. ועיין תוס' קידושין (דף ל"ב) בד"ה רי"א דמוכח נמי כן. ומהתוס' שם שכ' דהא דיטיל ארנקי לים ואינו מכלימו מיירי באותו ענין שיש לאב ק"ר בכך דאל"ה אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית ע"ש מבואר דגם במידי דאין לוקין ג"כ הוי אינו עושה מעשה עמך. דהרי אין לוקין על בל תשחית בבגדים. ואינו אלא מדרבנן כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' מלכים ע"ש בזה. אם לא שנאמר דתוס' ס"ל דבכל מילי הוה דאורייתא וא"כ אין ראי' מכאן ועיין תשב"ץ ח"א סי' קס"ח:

והא דאינו עושה מעשה עמך מותר לקללו מה הוא אינו עושה מעשה עמך אי בדבר שהוא מומר כמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) פירשו אבותיו מדרכי אבותיו. ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. ופרש"י שהוא מומר או אפילו בדבר אחר שהוא רשע כמו בפסולי עדות ובעינן דבר שחייב בו מלקות כמו שמבואר לקמן סי' ל"ד וגם ברשע דרבנן אי הוי אינו עושה מעשה עמך. כמו פסולי עדות דרבנן או לא. ומהא שכתב הגהמ"י פ"ו מהל' ממרים וז"ל יכול אמר לו אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר כו' מכאן למדנו שבדיבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין שאם הי' נחשב רשע בדיבור פשיטא שלא ולא הי' צריך פסוק לזה ע"כ. אלמא דלא מקרי אינו עושה מעשה עמך באביו ואמו. אלא באי הוי רשע. ובעושה שליח לדבר עבירה אינו רשע והוא עושה מעשה עמך עדנה. וה"ה למקלל חברו. ולכן במידי דלא הוי אלא דרבנן אף דפסלוהו לעדות מ"מ לקללו אסור דאכתי עושה מעשה עמך הוא מדאורייתא:

וכן משמע מהא שכתבו התוס' במועד קטן (דף י"ד) שכתבו שם לתמוה איך דחי נידוי ומאן דלא ציית דינא לאו דמקלל חברו. וכתבו דשמא מסוטה ילפינן ע"כ. ולא כתבו משום דאינו עושה מעשה עמך. א"ו דאינו עושה מעשה עמך אלא אי הוי רשע דאורייתא ואפי' רשע דד"ק כמו לוה רשע ולא ישלם מאחר דלא כתיב באורייתא אכתי עושה מעשה עמך הוא כליל ברור בזה. איך שיהי' במידי דאינו חייב אלא בד"ש כמו בגרמא בנזקין לא אמרינן אינו עושה מעשה עמך בזה. ובגזלן פשיטא דאינו עושה מעשה עמך הוא כמבואר מהא דבב"ק (דף צ"ד) בגזל פרה וטלית דחייבין להחזיר מפני כבוד אביה דפריך דאינו עושה מעשה עמך ומוקי כשעשה תשובה והוא דהוא רשע דומיא דפסולי עדות גם כן:

אלא מהא שכ' התוס' ביבמות (דף כ"ב) בד"ה כשעשה תשובה משמט דבכל דבר אינו עושה מעשה עמך הוא שכ' וז"ל והא דאמר בסנהדרין (דף פ"ה) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכוחו ולקללו חוץ ממסית וכו' התם כשעשה תשובה. וא"ת מלקות משכחת דמחייב אעפ"י שעשה תשובה. אלא לקללו מי שעושה תשובה אין רשאי לקללו אפי' אחר. וי"ל דאם הזכיר ש"ש לבטלה או דבר שנתחייב בו נידוי אעפ"י שעשה תשובה חייב ולא מיפטר ע"כ. וא"כ מבואר דאפי' במפיק ש"ש לבטלה דאין בו מלקות אלא עשה דאת ד' אלהיך תירא כמבואר בסנהדרין (דף מ"ו) ובתמורה (דף ג') ואפי"ה דוקא כשעשה תשובה. אבל בלא"ה אינו עושה מעשה עמך הוא. וכן דבר שנתחייב בו נידוי. [וזה לא מיירי בלא ציית דינא דבזה לאלתר שרינן ליה כשעושה תשובה כראמרינן במו"ק (דף ט"ז) טיט אסור וטיט שרי והני מילי לממונא וכו'] דאפי' על איסור דרבנן מנדין כדאמרינן בפסחים (דף נ"ב) מנדין על ב' ימים טובים של גליות ועיין יו"ד (סי' של"ד סמ"ג) ואפי"ה דוקא כשעשה תשובה הא בלא"ה אינו עושה מעשה עמך הוא, ואפי' את"ל דמיירי באיסור דאורייתא דומיא דאפיק ש"ש לבטלה דחייב נידוי כמבואר בנדרים (דף ז') אבל מ"מ מבואר דלאו דוקא בלאוין שיש בהם מלקות אלא אפילו בעשה תמור ודבר שיש בו נידוי אי לא עשה תשובה. אינו עושה מעשה עמך הוא ומעתה י"ל דעל כל כ"ד דברים שמנדין את האדם כמבואר ביו"ד שם לאו עושה מעשה עמך הוא. אלא דהא קחשיב התם מאן דלא ציית דינא וכבר ביארנו מהתוס' דמועד קטן דבזה עושה מעשה עמך הוא עדיין ולכן אין לנו ראי' אלא על איסור דאורייתא לבד אף שאין בו מלקות אבל איסור דרבנן לא מצינו בזה. ועיין מש"כ בסי' ל"ד קצת ראי' לזה:

ועיין בעל הטורים פ' קדושים שכ' לא תלך רכיל בעמך בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי מריבה. שנאמר לא תלך רכיל בעמך בעושה מעשה עמך וכו' ע"כ הרי דבעל מריבה אינו עושה מעשה עמך הוא. וצריך תלמוד בזה. ובתשובת להרשב"א (שאלה ר"פ) כ' בראובן שמשתדל לבער עבירות וקמו קצת אנשים נגדו לבטל המצוה דמ"מ אין לקללם ע"ז ע"ש בזה:

ובמס' גיטין (דף ל"א ודף מ"ב) דר"ה ור"ח הוו יתבי חליף ואזיל גניבא מקמייהו א"ל חד לחברי' ניקום מקמי' דבר אוריין הוא וא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום. הרי דעושה מריבה אינו עושה מעשה עמך הוא. ולכן אין חייבין לכבדו וכמבואר בר"ן פ"ק דקידושין והוא כדברי הירושלמי דהובא בבעה"ט הנ"ל ועיין תוס' קידושין (דף ל"ב) בד"ה זקן אשמאי פי' בקונטרס רשע ועם הארץ. וק' דהיכי קאמר דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא אפילו מצוה להכותו לבזותו לזלזלו ע"כ משמע דבכל דהוי רשע אינו עושה מעשה עמך הוי וכן עיקר:

ועיין מג"א סי' קנ"ו וז"ל בירושלמי פאה פ"א מותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת מ"ט ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך ודוקא למלך כשר כמו נתן לדוד הגהות סמ"ק ע"כ הרי להדיא דלא כמו שמבואר בבעה"ט ובהש"ס הנ"ל דבעלי מחלוקת אינו עושה מעשה עמך ובלא"ה אין בזה משום לה"ר והדרש שכ' בבעה"ט לא מצאתי כעת בירושלמי בזה:

ואי מותר לקלל א"י. בתוס' מס' עכו"ם (דף ד') כ' בד"ה ש"מ לאו ארח ארעא. לספרים דגרסי ההוא עובד כוכבים ניחא בעובדי כוכבין לא מעלין ולא מורידין והוא שביקש לקללו וכו' ולא להורגו. ולא דמי להורדה לבור. ולספרים דגרסי ההוא מינא. אעפ"י שהמינים מורידין לבור נמי ניחא דודאי ביקש להרוג בקללתו ומ"מ קאמר בתר הכי ש"מ לאו ארח ארעא כי לא הי' לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש ואעפ"י שמותר להורגו ביד"א ע"כ משמע דאי גרסי' עכו"ם הא דלאו ארח ארעא הוא משום דלא מורידין ואין צריכין משום דלא לדחוק בידי שמים וכן משמע בתוס' ברכות (דף ז') מיהו אף דלאו ארח ארעא אבל כ"ז אי הדבר ודאי אבל בקללה בעלמא דאין ברי היזיקא מותר דאפילו בישראל באינו עושה מעשה עמך מותר. אף די"ל דישראל דוקא באינו עושה מעשה עמך משא"כ בעכו"ם, מ"מ י"ל כן דלא עדיף מישראל בזה. ושוב בא לידי ספר ברכי יוסף וראיתי שכתב דמותר לקלל כמו שנאמר ושם רשעים ירקב וכו' וצ"ל כמוש"כ בזה:

ועדיין יש לחקור במקלל חברו בכתב אי לוקה או לא ובשו"ת חתם סופר (שאלה רכ"ז) כ' וז"ל והנלע"ד להמעיין בתמורה שם בסוגיא גבי מקלל חברו בשם דשבועה ומקלל עיקר איסורא הוא משום מוציא ש"ש לבטלה. אע"ג דבמוציא ש"ש לבטלה ליכא מלקות מ"מ כיון שהשיא ד' יתברך לצורך שבועה או קללה איכא בזיון טפי כו' וא"כ הדבר פשוט דלא המוציא ש"ש לבטלה אלא במוציא בשפתיו אבל בכותב על הספר אין כאן בזיון כלל. אפילו כתבו דרך שבועה וקללה. משו"ה אין כאן מלקות ע"כ. ומש"כ דמקלל חברו הוא משום מוציא ש"ש לבטלה. זה אינו דהא ברמב"ם בפי"ב מהלכות שבועות מבואר דמוציא ש"ש לבטלה אינו אלא בשבעה שמות שאינן נמחקין ולא בכינוים ובמקלל הא ס"ל בפכ"ו מהל' סנהדרין דאפי' בכינוין חייב. ולרבינו ירוחם הוא בהיפוך. דמוציא ש"ש לבטלה אפילו בלע"ז אסור. וה"ה בכינוין ובמקלל אין חייב בכינוין וכמו שנתבאר לעיל בזה. ומעתה י"ל דאף דבכתב ליכא איסורא דש"ש לבטלה. אבל במקלל איכא מלקות ג"כ וגם מש"כ הח"ס דאיסור שבועה הוא משום מוציא ש"ש לבטלה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות דאפילו בכינוים איכא מלקות ובכינוים הא ליכא איסורא דש"ש לבטלה כמש"כ הרמב"ם פי"ב מה' שבועי הנ"ל בזה:

ומה שהקשה הח"ס שם הא שלא אמר נמי חוץ ממקלל אביו ואמו דממיתין בלא מעשה. וכ' וצ"ל דבכלל מקלל חברו הוי נמי אביו ואמו ע"כ. אכתי קשה למה לא חשיב מגדף. ומסית ונביא השקר שממיתין בלא מעשה. כמבואר בסנהדרין (דף ס"ה) דמהי"ט פטרינן מקרבן ג"כ. א"ו דלא חשיב אלא הדברים דלוקין בלא מעשה ולא הדברים שממיתין בלא מעשה, אלא הא קשה טובא אמאי לא חשיב עדים זוממין דהוי לאו שאין בו מעשה ולוקין. וכבר הקשה התוס' כן בשבועות (דף כ"א) בד"ה חוץ מנשבע ומימר וא"ח וליחשוב נמי עדים זוממין ומוציא שם רע וי"ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא, לא חש למיתנא. א"כ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בתן חוץ ע"כ וא"כ לא ק"מ הא דלא קחשיב מגדף וגם מקלל אביו ואמו דכיון דעונש דידהו כתיבי בהדיא לא חש למיתני א"כ אין למדין מן הכללות. וי"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף כ"ט) דאין לוקין על לאו דלא יחשב והא אפשר בכתב דהוי מעשה ג"כ. גם דיש להקשות מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) דנודר בשמו ומקיים בשמו של עכו"ם אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. והא איכא במעשה בכתב. ובלאו דלא תזכירו איכא איסורא אפילו בכתב. וממילא ילקה אף באין בו מעשה,. להמל"מ בפ"ד דמלוה. דכל היכא דאפשר במעשה אף דאין בו מעשה לוקין עליו. והיות כי בגוף הדבר אי כתיבה בשבועות הוי שבועה האריכו במחברים. וצריך ביאור בפני עצמו לכן קצרנו. והעיקר דמזה ראי' למש"כ האחרונים כיון דעיקר הוא משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ובמקום איסורא לא שייך ראוי לבילה מאחר דאיכא איסורא. ואיך שיהי' איסורא איכא ודאי בכתב במקלל חברו לכן יש ליזהר שלא לקלל אפי' בכתב גם כן:

ובהא דכתבו האחרונים דאף אי כתיבה כדיבור הוא משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ובאיסורא לא שייך. אף דיש קצת ראי' מהא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ו) רי"א בשבת אמרו ק"ו בחול. ופרשב"ם ק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. דאפשר בקנין משא"כ בשבת אף דאפשר באיסור לא אמרינן כל הראוי אך מ"מ מהה"מ ספי"ג מהלכות שכירות שכ' לתרץ הרמב"ם דס"ל בחסימה דלוקה אף דאין בו מעשה. משום דאפשר בחסימה וא"כ הרי הוא ג"כ כמו כל הראוי לבילה וכן מצאתי בנ"ב מהדו"ת (שאלה עו) אלמא דגם באיסור אמרינן זה. וא"כ ליתא תירוץ הנ"ל בזה. ובהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) דר"א ס"ל דלא תקרא לה שם עד שתאפה. משום דאי בעי מתשיל והוי כדידי'. ואמאי אמרינן הואיל. דהא מסתמא לא עביד איסורא וצ"ל דשאני מהא דכל הראוי לבילה דראוי משמע בלי איסור כלל משא"כ הואיל אי בעי אמרינן אפילו באיסור וכמוש"כ התוס' במס' סוכה (דף ל"ד) דהוי בידו אפי' אי הוי באיסור וכן משמע מתוס' קידושין (דף ס"ג) וכמוש"כ בסימן א' מזה:

(מבן המחבר ולפיענ"ד י"ל בההיא דפסחים דכיון דעל גוף השאלה ליכא איסור המעכבו מלשאול אלא רק דאם ישאול ממילא יהי' שלו ויעבור בב"י שפיר אמרינן הואיל בזה. אבל היכא דאיכא איסור המעכבו מלשאול שפיר אפשר לומר דלא אמרינן הואיל בזה. ונראה לי להביא ראי' דגם באיכא איסור המעכבו אמרינן הואיל מהא דאיתא בסוכה (דף):

ובתוס' ברכות (דף כ"א) דאדם המתפלל ושמע קדיש או קדושה ישתוק דשומע כעונה. ובש"ל כתב דאינו יוצא דהא דשומע כעונה הוא אם יכול לענות אבל כאן דאינו רשאי. אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"ש אלמא דבמקום איסור ל"א דהוי ראוי אלא דבאיכא איסור אינו ראוי. אמנם התוס' דס"ל דגם באינו רשאי לענות ישתוק ויוציא אלמא דל"א בזה דאינו ראוי לבילה מאחר דאיכא איסורא ואפילו בכה"ג אמרינן דראוי לבילה ואין מעכב בזה. והב"ח באו"ח (סי' ל"ב) כתב דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה. דאין צריך להוציא אחרת אפילו נמצא בשבת ויו"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבח רביע עלי' וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ע"ש וכ"ה במחה"ש (ס"ק מ"ג) הרי דמשום איסור שבת ס"ל דהוי ראוי לבילה. ולא משמע כן מרשב"ם דב"ב (דף קנ"ו) הנ"ל וצ"ל דהא דאמרו בשבת אמרו ק"ו בחול דראוי לבילה בלא איסור. אבל באמת גם בשבת מהני משום דכל הראוי לבילה וא"כ גם באיכא איסור מאחר דראוי איתא לכלל זה:

ובזה מיושב הא דאמרינן בביצה (דף י"ט) מביאין שלמים ואין סומכין עליהן והקשה הפ"י. אף דסמיכא לא מעכבא מ"מ ראוי לבילה בעינן ותי' מאתר דמדאורייתא מותר לסמוך ראוי לבילה הוי ולהנ"ל י"ל בפשטות כיון דאפשר בסמיכה אלא דאיסורא דשבת רביע עלי' אין בילה מעכבת בו ונכון. ועיין ברא"ש פ"ג דברכות שכתב בהי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו. דמאחר דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד הוי גברא חזי עיי"ש בזה:

נסתפקתי אי מקלל עבד חייב או לא. ולכאורה כיון דקיי"ל דאחיו הוא במצות א"כ אינו רשאי לקלל לא גרע מאשה. ונראה דתלוי בפלוגתא דר"י ורבנן בב"ק דף פ"ז) אי יש לעבדים בשת והרי בסנהדרין (דף פ"ה) אמרינן ת"ש היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב. בא אחר והכהו וקללו פטור והוינן בה מאי שנא בנו ומ"ש אחר כו' אחר גברא קטילא הוה. והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. פי' ואמאי פטור ביוצא ליהרג אם הכהו וקללו הא לא גרע מבשת. אלמא דקללה ובשת מישך שייכי בהדדי. דכל דחייב עליו משום בושת חיובו משום מקלל ג"כ. וכל שאינו חייב משום בושת אינו חייב משום קללתו וא"כ לר' יהודא דאין לעבדים בושת ה"נ דאינו חייב על קללתו. משא"כ לרבנן דאנן קיי"ל כוותייהו דיש לעבדים בושת הכי נמי דחייב על קללתו. וזה פשוט. (וכן משמע לי בב"ב (דף ד') בעובדא דהורדס עבדא דבית חשמונאי ע"ש] וראי' לזה מהא דאמרינן במס' מכות (דף ח') עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל דקטלי' ולוקה דלטיי' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי'. ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. ומדפריך אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי ולא פריך גם אעבד ש"מ דבעבד שפיר לוקה דלטיי' אלמא דגם בעבד שפיר שייך דחייב משום לא תאור. [ובמס' ברכות פ"ב אין מקבלין תנחומין על עבדים אלא אומרים כו' ימלא המקום חסרונך זולת טבי דכשר הי' הרי דסתם עבדים אינן כשירין וכשר דמקבלין תנחומין בכלל לא תאור ג"כ]:

וראיתי להתוי"ט שם פ"א דמכות משנה ג' שכ' וז"ל דבקללת עבד וכותי פטור דכתיב לא תאור בעמך בעושה מעשה עמך עכ"ל הרי דפשיטא לי' דעבד לא שייך בי' לא תאיר. דאינו עושה מעשה עמך. וזהו לכאורה דלא כמוש"כ לכן נראה כמוש"כ הש"ך (ביו"ד סי' א') סק"ב. דסתם עבדים יש בהם מדות רעות ופחותים מרקים ופוחזים אם לא שאנו מכירים שהם בחזקת כשרות ע"ש וא"כ בסתם שאין אנו יודעים שהם מוחזקין בכשרות כיון דאינם עושים מעשה עמך אין בהם משום לא תאור אבל עבד שאנו מוחזקין בו שהוא עושה מעשה עמך ודאי דיש בהם משום לא תאור ולכן לא פריך הגמ' שם במכות מעבד דדילמא מיירי בעבד שעושה מעשה עמך ולכן לא פריך אלא מכותי. ודוחק לומר דרישא דברייתא דנקט כותי פריך מני' וה"ה דהומ"ל מעבד. אלא מחוורתא כדכתיבנא בזה:

ולפי"מ שנתבאר לעיל מסוגיא דסנהדרין (דף פ"ה) דכל דישנו בבשת חייב על קללתו. נ"ל דחייב על קללת קטן אי מכלמי לי' ומיכלם. כמו בבשת בב"ק (דף פ"ו ולקמן סי' ח"כ סל"ז). ולכן מבואר שם דחייב בבשת חרש משום דחייב על קללת חרש וכמו דכתיב לא תקלל חרש. אבל קללת שוטה פטור כמו דפטור על בושתו כמבואר שם בזה. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכ' ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה. וכתב הכס"מ למדה רבינו מדאיתא בהחובל (דף פ"ו) דקטן דמכלמינן לי' ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה ע"כ וכבר ביארנו דמסוגיא דסנהדרין מבואר כן דכל דחייב על בשתו חייב על קללתו ג"כ. ובריטב"א כתב להדיא שם דבעבד פטור משום דאינו בכלל עמך הוא. ועוד דסתם עבדים פרוצים הם ע"כ. ומשמע דעיקר כתירוץ השיך ולכן באם הוא בחזקת כשרות חייבין על קללתו ג"כ. אבל דלא הוי בכלל עמך צריך ביאור דהא בכלל רעהו הוא כמוש"כ הרא"ם פ' משפטים וכמוש"כ לקמן (סי' שמ"ו) א"כ צ"ל דבכלל עמך ג"כ:

נ"ל דמקלל חברו איכא גם עשה דואהבת לרעך ובפרט לפימש"כ בתומים דאיסור מקלל חברו אף דקללת חנם לא תבא מ"מ איכא משום שנאת חברו ועיין בתוס' מו"ק (דף י"ד) ד"ה מהו שינהיג נידוי ברגל. והק' הרב הא לינא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דהא עזרא גזר כדלקמן. והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו ושמא מסוטה ילפינן. ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים ע"כ. פי' דמי שאינו נוהג כשורה מותר לקללו א"כ אינו אלא לאו דמקלל חברו אבל מנלן שיהא דוחה עשה ולא תי' על מה שהק' הא אין עשה דוחה עשה. ולפימש"כ אתי שפיר דגם במקלל חברו איכא עשה כמוש"כ. או י"ל דבסוטה איכא קללה בשם ומוציא ש"ש לבטלה איכא עשה כמבואר בתמורה (דף ג) הרי דדחי לאו ועשה ואיכא שפיר למבעי אי נוהג גם ברגל וא"ש:

[ונראה דבמחיקה איכא ג"כ משום את ה' אלקיך תירא וכ"כ מחברים ובזה תירצתי קושיית הת"ח בסנהדרין (דף ע') שהקשה אהא דס"ל לר"א בסנהדרין דעיר שיש בה מזוזה אין עושין עיר הנדחת משום לא תעשון כן. דליתי עשה (ל"ד) במשנה שם אתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. וקאמר שם בגמרא (בדף ל"ה) מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקיר להו לנכסי' והוי עני וחזי' לי השתא נמי לכם קרינא בי' והא הרמב"ן כתב בפסחים שאסור להפקיר בשבת ויו"ט. (ובמ"א הארכתי בזה ואמ"ל) וא"כ האיך אמרינן הואיל ובידו להפקיר והוי עני וחזי' לי' הא לא הוי בידו משום דאסור להפקיר ביו"ט. א"ו דאמרינן הואיל גם באיכא איסור המעכבו ומשום האיסור שפיר הויא בידו. אבל מ"מ י"ל דוקא באיסור דרבנן כנגד דאורייתא כיון דמדאורייתא שפיר חזי' ליה במה דיכול להפקיר שפיר אמרינן הואיל. אבל באיכא איסור דאורייתא המעכבו שפיר י"ל דהויא עיכוב ואין ראי' מדרבנן אדאורייתא. והנה לכאורה יש להוכיח דגם באיכא איסור דאורייתא המעכבו הוי עיכוב. לשיטת ר"ת דעדים יכולים לשלוח עדותן בכתב א"כ קשה מש"ס דשבועות (דף ל') דעשה דכבוד תורה דחי לעשה דועמדו ואמאי לידחי' הא קיי"ל דבאפשר לקיים שניהם לא דחי וה"נ הא אפשר לקיים לשלוח עדותו בכתב ולא יצטרך לדחות לעשה דעמידה אע"כ צריך לומר כיון דהא דיכול לשלוח עדותו בכתב הוא דוקא ביכול בעצמו לבא ולהעיד. אבל באילם דלא יכול להעיד לא מהני ג"כ בכתב. א"כ מהשתא אם נאמר דעשה דכבוד תורה לא דחי לעשה דעמידה משום דאפשר לשלוח עדותו בכתב. א"כ אם תאסר לו מלבא בעצמו מחמת עשה דעמידה א"כ אז לא יהני ג"כ שישלח עדותו בכתב. דהא אינו ראוי לבא מצד עשה דעמידה והויא אינו ראוי בזה. א"כ יהי' מוכח לכאורה דבאיכא איסור המעכבו חשוב עיכוב בזה. אבל אפשר לומר דבשילוח עדותו בכתב לא חשיב לאפשר לקיים שניהם דיותר מצוה הוי לבא בב"ד ולהעיד וגם לפימש"כ בהגהותי לסי' י"ז דבעשה לעשה לא שייך הדין דאפשר לקיים שניהם א"כ ליתא לראי' זה. וביותר י"ל דחשוב ראוי מצד עשה דעמידה כיון דבידו למחול על כבודו ולהעיד בעמידה ולא צריך לדחות ואין כאן שום עשה המעכבו) דושרפת ולדחי ל"ת דלא תעשון כן. ולהנ"ל ניחא דאיכא עשה דאת ה' אלקיך תירא ואין עשה דוחה עשה ול"ת]:

(מבן המחבר וגם אני בנו ותלמידו אענה מה שנראה לפיענ"ד בתי' קושיית התו"ת הנ"ל דליתי עשה דושרפת וידחה ל"ת דמחיקה. הנה תירוץ קושית אאמו"ר הגאון הכ"מ דאיכא גם עשה במחיקת ה' דה' אל מירא. מצאתי שכבר הקדימו בתי' זה בספר בית מאיר. וע"ד הפלפול יש להק' על תי' זה. דהא ב"ש אית לי' בקדושין (דף מ"ג ע"א) דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין. ור"א דהוי מתלמידי ב"ש ג"כ סבר כב"ש דשני כתיבים הבאים כאחד מלמדין ואיתא בתיס' ביבמות (דף ה ע"א) בד"ה שכן וכו' והק' שת נילף מכהן ונזיר ומילה דדמיא צרעת דהויא עשה ול"ת וחי' משום דהוי כמו שני כתובים הבאים כאחד. א"כ מבואר מזה דלמ"ד דשני כתיבים הבאים כאחד מלמדין שפיר יכול ללמוד מהנך דעשה דותה אפילו ל"ת ועשה וכן העלה הגאון בעהמ"ח חמדת צבי בחי' לביצה מדה"ת הנ"ל דלמאן דסבר שני כתיבים הבאים כאחד מלמדין עשה רוחה אפי' ל"ת ועשה. והא מרא דהאי ברייתא דכל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת הוא ר"א. ור"א דסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין הא דחי אפי' ל"ת ועשה. א"כ הדרא הקושיא לדוכתא אמאי אינה נעשית עיר הנדחת. ואי דהויא עשה ול"ת הא ר"א לשיטתי' דחי עשה אפילו לל"ת ועשה:

ולפיענ"ד נראה לי לתרץ קושיית התו"ח הנ"ל דלכך לא דחי עשה דשריפת שללה של עיר הנדחת משום דבמזוזה איכא כמה לאוין דהרבה אזכרות איכא במזוזה ולא אתי עשה ודחי ללאוין הרבה. כמו דסבר ר"ע בנזיר (דף מ"ח) דאין עשה דוחה ב' לאוין. ואין לומר דלא דמי לנ"ד וכהן דהתם הלאוין חלוקין בשמות נזיר וכהן. אבל זה אינו. דהא הר"ן בפ' יוהכ"פ סבר דטפי עוברין על איסור לאו דשחיטה דאיכא איסור סקילה מלהאכיל אותו איסור נבלה משום דעל כל זית וזית עובר באיסור נבלה אף דשם נבילה שם אחד הוא. אבל י"ל דאפי' למ"ד דאין עשה דוחה לתרי לאוין אבל הכא דהויא עשה דרבים שפיר דחי אפי' תרי לאוין. דהחייב העשה דובערת הרע מקרבך על כל ישראל נאמר. שנאמר ורגמוהו אותו וכו' ע"ש בסנהדרין (דף פ"ט ע"ב) ודמי לשמחה דמבואר במ"ק (דף י"ד) דהויא עשה דרבים ועוד דמי לנדוי שכתבו בתוס' שם דהויא עשה דרבים משום שנוהג בב"ד הויא עשה דרבים. ולפי"ז נראה לי לתרץ מה שכתב בחידושי הר"ן לר"פ שילוח הקן וז"ל וקיומי' בי' ובערת הרע מקרבך ויש להקשות וליתי עשה ול"ת דשילוח הקן ולידחי עשה דובערת הרע ע"ש. אבל לפי מה שפירשתי דהויא עשה דרבים ניחא. לכך לא נדחה עשה דובערת מפני עשה ול"ת דשילוח הקן משום דהויא עשה דרבים וד"ל. אבל יש לומר לפימש"כ נו"א לחלק בין עבירת הלאוין באין בב"א לבזה אחר זה דבב"א אמרינן מה לי חד לאו ומה לי תרי לאווי משא"כ בזה אח"ז. וכן חידש בס' יד המלך בפ"ב מה' שבת. ושוב מצאתי בכתבי קודש של אאמו"ר הגאון הכ"מ שהעלה כן ובמ"א ביארתי באריכות ואמ"ל. א"כ הכא נמי במזוזה דאין עבירת הלאוין באין בב"א דאי אפשר לצמצם לשרוף לכל המזוזה בב"א. ואולי חשוב בכה"ג בב"א. ושוב מצאתי בס' לימודי ה' שהביא תירוץ הנ"ל בשם המשנה למלך. וז"ל ונ"ל לומר דאתי עשה ודוחה ל"ת אמרינן. אבל ליתי עשה ולידחי לכמה ל"ת לא אמרינן. והכא במזוזה בכל אזכרה ואזכרה שיש בה עובר על ל"ת וכו' והק' על זה וז"ל ואיני יודע מקום לסברא זו דה"נ בכל אזכרה ואזכרה דאיכא ל"ת יש בה נמי מצות עשה לשורפה דבכל שהוא משללה קאי בעשה והרי אמרינן בפ' אלו נערות (דף מ') גבי ממזרת ונתינה שנאנסה דליתי עשה דלו תהי' לאשה ולידחי לל"ת דלא יבא ממזר אף דבכל ביאה וביאה קעבר בל"ת עיי"ש ולכאורה יש לדמות זה ג"כ לגילוח זקן דמצורע דדחי עשה דוגלח את זקנו לחמש לאוין דגילוח זקן דאיכא על כל פיאה ופיאה מהזקן לאו. אע"כ צ"ל כנ"ל דאיכא ג"כ מצוה על כל פיאה מהזקן:

אבל:

לפענ"ד אפשר לחלק ולא דמי כלל להאי דכתובות וגילוח זקן. דהתם באונס כמו דעובר על כל ביאה בלאו קיים ג"כ עשה המיוחד לעבירת הלאו בביאה זו. וכן בגילוח זקן. כיון דהתורה ייחדה עשה לגלח כל הזקן א"כ שפיר י"ל כמו דהתורה חייבה על כל פיאה מהזקן בלאו ה"נ במצוה דגילוח הזקן איכא מצוה בגילוח כל פיאה מהזקן (ובמ"א ביארתי זה ביותר ביאור ואמ"ל) אבל הכא דנהי דהחיוב לשרוף כל המזוזה אבל מ"מ סוף כל סוף בשריפת כל המזוזה לא יקיים רק שם מצוה אחת דשריפת שלל המזוזה. ועבירת הלאוין עובר על כל אזכרה ואזכרה בפני עצמה א"כ נמצא דעבר הרבה לאוין המחולקין בעבירתן בשביל מצוה אחת. ובאמת אם נהי' דנין על כל שם מהמזוזה בפני עצמו אין כאן חיוב לשרוף דאין זה כלל בגדר שלל העיר. דבמזווה בשם אחד נפסל ולא חזיא למידי. ואדרבא צריך לטרוח ולגנוז אותה ולא נכנס כלל במצות שריפת שלל עיר כמובן ודו"ק היטב: ומעתה לפי"ז הי' אפשר לומר דלכך לא דתי עשה דשריפת עיר הנדחת לל"ת דלא תעשה לה' א' משום דתיכף בנשרף תיבה אחת נפסלת א"כ שוב אין בשאר השמות מצוה דושרפת כנ"ל דכיון דנפסלת בתיבה אחת ולא חזיא למידי לא הוי שלל עיר. אבל על תי' זה יש לפקפק. דא"כ יקח המזוזה וישרוף ממנה רק חיבה אחת ובזה יקיים מצות שריפת שלל. ואמאי אינה נעשית עיר הנדחת בשביל המזוזה. (וזה דוחק לומר דלא אפשר לשרוף תיבה אחת דשפיר נוכל לעשות טצדקי ולצמצם לשרוף רק תיבה אחת). אע"כ צ"ל דזה דומה להא דמבואר בב"ק (דף ק"ה) נזיר שגלח אחת ונשר אחת דקאמר שם אף דשער אין כאן אבל מצות גילוח אין כאן עיי"ש וה"נ כיון דהמצוה לשרוף דוקא על דבר שמונח שם שלל דיהי' שייך לקראות שלל העיר א"כ לא יתקיים המצוה דשריפת שלל העיר רק דישרוף בעצם השלל מהעיר א"כ בזה דישרוף רק תיבה אחת לא יקיים העשה בזה. דהמצוה לא יקיים רק בשריפת כולו. א"כ אף דבשריפת כל המזוזה לא יקיים רק מצוה אחת אבל מ"מ המצוה לא יקיים רק כשישרוף כל המזוזה. ושפיר איכא מצוה בשאר השמות כמו בהראשון שנשרף. ותי' הראשון עיקר לפיענ"ד]):

אם הי' בעדים והתראה לוקה. וכ"ה ברמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין הנ"ל וכתב הכסף משנה שהוא מהא דתנן בשבועות (דף ל"ה) דעובר בל"ת ואם לוקה אינו מבואר שם רק בירושלמי הביאו הרא"ש וכ"כ בביאור הגר"א והוסיף כן מהא דאמרינן בתמורה (דף ג') כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' ומקלל וכדמוכח שם כל הסוגיא דלוקה ג"כ. ואנכי מצאתי שכן מבואר מהא דאמרינן במכות (דף ח') עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל כו' בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל דקטלי' ולוקה דלטיי' וכתב רש"י ואמרינן בשבועות המקלל את חברו בל"ת כו' עכ"ל הרי להדיא דמקלל חברו לוקה ג"כ. ובמס' פסחים (דף פ"ה) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי זה בל"ת ושם (דף צ"ה) מבואר דאין לוקין על לאו זה משום דניתק לעשה וכתב רש"י ז"ל דזהו דלא כמו דמבואר לעיל דה"ז בל"ת. וקשה דמאי שנא מהני דוכתי דכסף משנה שכתבנו דגם היכא דקתני ה"ז עובר בל"ת אינו לוקה וא"כ ה"נ הא דקתני במוציא מחבורה לחבורה ה"ז בל"ת נימא דאינו אלא בל"ת לחוד. אבל ללקות אינו לוקה, ולמה הוצרך רש"י ז"ל לומר דאתיא דלא כהא דלעיל א"ו דס"ל דגם היכא דקתני עובר בל"ת לוקה ג"כ.] וא"כ הא דתנן בשבועות המקלל חברו עובר בל"ת היינו לוקה ג"כ. וכיוצא בזה מצינו בסנהדרין (דף ס"א) המגפף כו' עובר בל"ת והנודר עובר בלית ושם (דף ס"ג) על כולם לוקה חוץ מהנודר אלמא אע"ג דבמגפף קתני עובר בל"ת ואפי"ה לוקה. ומכאן ק"ל על מה שכתב הכסף משנה (פ"ג דהל' עכו"ם ה"ב) דכי תנן עובר בל"ת דייקינן הא ללקות אינו לוקה. והרי מצינו דתנן עובר בל"ת ולוקה ג"כ. וכ"כ הכס"מ (פ"ג מה' תרומות) אהא דתנן המקדים תרומה לביכורים אעפ"י שעובר בל"ת מה שעשה עשוי דלכך אינו לוקה משום דמתני' הכי דייקא מדקתני עובר אשמע דאינו לוקה וכשיטתו הנ"ל. ואין זה הוכחה. ושם לא הוצרך לזה. דהרמב"ם דפסק שם דאינו לוקה סמך עצמו אירושלמי (פ"ג דתרומות) אמר ר' זעירא מתיבין קמי' ר' יוחנן ושתיק לוקה או אינו לוקה כו' אינו לוקה הרי להדיא מבואר כהרמב"ם ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ובפסחים (דף ס"ג) השוחט את הפסח על החמץ ה"ז עובר בל"ת ומבואר שם בגמ' דלוקה ג"כ. וכן מבואר במס' סופרים פ"ד והמקלל בהן עצמו וחבירו חייב ע"כ הרי להדיא דלוקה ג"כ וכמו שנתבאר: ואגב אורתא ראיתי לעמוד בלשון רש"י ז"ל במכות שם (דף ח') ד"ה לוקה דלטי'. וז"ל ואמרינן בשבועות (דף ל"ה) המקלל את חברו עובר בל"ת ואתי במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש בסנהדרין (דף ס"ו) עכ"ל והוא תמוה מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ו) דמבואר שם להדיא דבעי למילף שיהא חייב על אביו שאינו דיין ונשיא מנשיא ותרש ודיין ופריך מה להצד השוה שכן משונה עד דמסיק מלא תקלל הרי דממה הצד מחרש ונשיא ודיין ליכא למילף שכן משונים ומקלל חברו ילפינן במה הצד מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא פירכא שכן משונים דאב אינו משונה כמו שכ' התוס' שם. ועיין בסנהדרין (דף פ"ה) ברש"י ד"ה אי הכי ומזה מבואר כמש"כ בכללים במ"א דדרכו של רש"י למינקט הס"ד ולא המסקנא ועיין לקמן סי' קכ"ט קצת בזה עיי"ש: והריטב"א כתב וז"ל וא"ת והיאך לוקה הא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה. ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים וה"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו. והא לאו קושיא הוא דהא לא הוי לאו שבכללות כיון שכל האזהרות מענין אחר הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הרם שנוגע להרבה עניינים וכדאיתא בפ' בן סורר ומורה ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' במס' מכות (דף י"ח) ד"ה ולילקי ועיין במנחות (דף נ"ח) וכ"ה בהריטב"א שבועות (דף י"ח) ואיכא דמקשי איך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהרה שלא לבוא על הנדה ממש כדאמרינן הכא. וגם שלא לקרב אלי' סמוך לוסתה כו' ולאו מילתא הוא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דלא תעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לי' לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה ע"כ והוי דומיא דלא תקרבו לגלות ערוה. להרמב"ם בהלכות א"ב דלוקה על קירוב בעלמא אפילו בלא ביאה הובא בש"ך יו"ד (סי' קנז) אף דכולל כל העריות ומזה מבואר כהפרישה יו"ד (סימן קט"ז) שכתב דבל תשקצו לא מיקרי לאו שבכללות. דכל מיני שיקוץ אחד הם. דלא כהט"ז שם ודלא כהתב"ש (סי' י"ג) שהשיג על הפרישה. והרי דעת ראשונים כוותי'. וכ"ה דעת הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ. ומה שהקשה התב"ש על הפרישה מסנהדרין (דף ס"ג) דקרא דלא תעבדם הוי לאו שבכללות וכולל כל מיני עבודה. ואפי"ה הוי לאו שבכללות. כבר כתב הראב"ד בפ"ג מהלכות ע"ז. דשאני התם כיון דאינם עבודת פנים דאיפליגו מזביחה. דכתיב זובח לאלהים יחרם וכולהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות הרי דגם דעת הראב"ד להדיא שמשם אחד לא הוי לאו שבכללות וכדמסיק שם והכסף משנה (פי"א מה' עכו"ם ה"א) כתב וז"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם. שהוא כולל עניינים שונים כו' או כגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב. אבל כל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחוקות העכו"ם ועונשו שוה דהיינו מלקות ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם עכ"ל הרי להדיא דהיכא דהוי משם אחד לא הוי לאו שבכללות ולפי"ז ניחא קושיית התוספות בסנהדרין (דף ס"ג) דאמאי לוקה משום מבשל ביו"ט ולא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא ותירצו דהכא מפרשי טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה ע"כ. אבל להנ"ל י"ל או כהראב"ד דאפלגי מזביחה. או כהכסף משנה דלא תעבדם כולל את שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב עליהם משא"כ יו"ט: ומה שהביא הריטב"א ראי' משבת איכא למידק היכן מצינו שלוקין בשבת. ותוס' הקשו בסנהדרין מיו"ט דבהדיא תנן בפ"ק דביצה ודוכתי טובא דלוקין אבל לא בשבת. ולכאורה נראה דט"ס הוא בריטב"א וצ"ל ביו"ט. ובזה הי' נסתר מה שתי' עפ"י הכסף משנה פ"ז מממרים דהיכא דהעונש מפורש גם על לאו שבכללות לוקין דהא ביו"ט אין העונש מפורש. אם לא שנימא שדברי הריטב"א שכתב בשבת הוא עפי"מ דאמר בשבת (דף קנ"ד) ואפי' למ"ד לוקין והאיך הו"א דלוקין והא הוי לאו שבכללות וצ"ל דמשם אחד שאני. דלא הוי לאו שבכללות. אך מתוס' יומא (דף ל"ו) מבואר דהוי משם אחד ג"כ הוי לאו שבכללות דכתבו דביוצא ליכא מלקות. ובמס' מכות דפריך ולילקי היינו איסורא בעלמא קאמר ולא כמש"כ במס' מכות דלוקה ביוצא משום דהוי משם אחד ולכן לא הוי לאו שבכללות ועיין תוס' פסחים (דף כ"ד) ודו"ק:

והתראה. כתב הב"י וכ"ה בבה"ג דהו"א מאחר דחידוש הוא דאין בו מעשה ולוקין גם התראה לא תבעי קמ"ל ומכאן ק"ל למש"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה ולפיכך א"צ התראה והראב"ד השיג ממגדף דאין בו מעשה ואפי"ה צריך התראה ג"כ והרי מקלל אין בו מעשה ולוקה ואפי"ה צריך התראה גם כן. ומבואר מזה כפי' הלח"מ שם דהא דאין בו מעשה הוא משום דאיהו בעי למיקטל בלא התראה שלא הד"ב לכך גם הם כן. נ"ל דמקלל בשם אינו מועיל תשובה מאחר דהוא לבטלה וכבר כתבו התוס' ביבמות (דף כ"ב) דאינו מועיל תשובה בזה וכן משמע דס"ל לריטב"א במס' מכות (דף י"ב) וממש"כ שם דלהרמב"ם י"ל דמהני תשובה בזה, ומאד צריך ליזהר בזה לפימש"כ הב"ת והובא בש"ך כאן דאפילו בכינוי או אל יהי' ברוך ל"מ מחילה:

ונ"ל דהא דכתבו התוס' דבש"ש לבטלה אינו מועיל תשובה משום דאמרינן בברכות (דף ל"ג) דברכה שאינה צריכה איכא לא תשא. ודעת תוס' דהוא דרבנן בר"ה (דף ל"ב) אבל בלא ברכה איכא דאורייתא וכבר מבואר בס"פ בתרא דיומא דף פ"ו) דבל"ת אינו מועיל תשובה וא"כ גם הרמב"ם יודה דהוא כתב דגם בברכה איכא איסורא דאורייתא וא"כ מודה בזה אבל זה אינו דהא מבואר בתמורה (דף ג') דבש"ש לבטלה אינו אלא אזהרת עשה וליכא לא תשא. אלא דשיטת תוס' דבדבר שבנידוי לא מהני תשובה ובש"ש לבטלה איכא נידוי כמבואר בנדרים (דף ז') בזה. ובמדרש בלק על הפסוק מה אקב לא קבה כו' המקלל את ישראל כאילו מקלל את השכינה עכ"ל א"כ מאד צריכין להרחיק מזה:

סעיף ב':

אל יהי פלוני ברוך. כ' הסמ"ע דכשהי"ת מסתיר פניו מלברכו ממילא הוא מקולל. והוא מבואר להדיא כן בזהר כי תשא מותנא אמאי סליק במניינא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא כו' ויכיל לאנזקא הרי להדיא כהסמ"ע דבהעדר הברכה ממילא קללה יחשב והוא ע"ד מאמר הכתוב ואנכי הסתיר וגו' וכ' המורה פכ"ג מראשון כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה. ויהי' טובו ורעתו כפי המקרה ומה קשה זה היעוד עכ"ל. ועיין ירושלמי פרק חלק ומ"ר פרשה מ"ב ועוד דוכתי טובא אין לך שעה קשה בעולם מאותה השעה שאמר הקב"ה למשה ואנכי הסתיר ובזה יתבאר נכון מה שאמר הושע (י"ב) כי גם אוי להם בשורי מהם ובהשקפה ראשונה מלת גם אין לו מובן להמבארים. אבל הכוונה הוא דלא מבעי' אם ההנהגה תהא על דרך שאמר הכתוב ונתתי את פני באיש ההוא דודאי לא יוכלו שאת אלא כי גם בשורי מהם ומניח טובם ורעתם אל המקרה גם זה אוי להם. ובזה פירשתי הא שאנו אומרים בתפילת עננו אל תפן אל רשענו ואל תסתר פניך ממנו שהוא כנגד ב' בחינות האמורים לעיל ובדרוש הארכתי ואכ"מ:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה