אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן כו
סעיף א:
אסור לדון בפני דייני עכו"ם וכו' אפילו בדין שדני' כדייני ישראל. בתשובת רמ"א (שאלה נ"ב) דכשישראל דן עם חבירו בד"ע אסור לעדים להעיד אעפ"י שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עבירה ואע"ג דלית בי' משום לפני עור לא תתן מכשול מאחר דבלאו דידי' יכול לעשות האיסור. וכמש"כ התוס' והרא"ש ומרדכי בפ"ק דע"ז מ"מ איסורא דרבנן איכא כמ"ש שם הר"ן והתוס' והרא"ש בפ"ב דשבת ע"כ. ובשע"מ פקפק על זה דבכ"מ דאסור משום מסייע ידי ע"ע דע"י מעשה שלו מסייע לחברו משא"כ הכא דבלא"ה דן לפניהם ואין שום תועלת בעדותן ליפות כח שלהם, ושוב הביא דגם בכהי"ג הוי מסייע. ובזה יבואר ג"כ האי דאיתא בטוש"ע לקמן (סי' שנ"ו) אסור לקנות מהגנב שום דבר הגנוב ועון גדול הוא שמסייע ע"ע שגורם לו לגנוב פעם אחר. ואף דאיסור הזה ג"כ אם הוא לא יקנה ממנו עוד שהולך למדה"י אפי"ה אסור א"כ בכ"מ דאיכא למיחש לזה מסייע הוי. ונ"ל פשוט דטעם מסייע שלא יעשה עוד כזה וכדמבואר בנדרים (דף כ"ב) עולא במיסקי' לארעא דישראל אתלוו לי' תרין בי' חוזאי בהדי' קם חד שחטי' לחברי' א"ל לעולא יאות עבדי א"ל אין כו' כי אתא לקמי' דר"י א"ל דלמא חס ושלום אחזוקי ידי עוברי עבירה א"ל נפשך הצלת והרי הכא המעשה כבר נעשה והוי בזה החזקת ידי ע"ע אי לאו דנפשך הצלת והטעם כמוש"כ דלא יעשה עוד פעם אחר וה"נ אין להעיד ליפות כחו שלא יהא רגיל לעשות כן, ומזה סיייעתא למש"כ הר"ן במס' עכו"ם (דף נ"ה) שלא ירגיל בכך. אלא דמה שפקפק עוד וכי משום שלא ירגיל שאינו אלא מדרבנן והקילו בו משום דרכי שלום כדאיתא בגיטין (דף ס"א) ימנעו מלהעיד לבטל מ"ע דחייב להעיד גם לרשע ואדרבא אם לא יעידו הם מחזיקים להנתבע ואין לך מסייע גדול מזה דהא אח"כ אין ב"ד נזקקין להתובע כלל לפי הכרעת הרמ"א ס"א. ונ"ל דלק"מ ואדרבא לפי שיטתו דאין נזקקין להתובע משום דקנסינן אותו דעבד איסורא וא"כ ה"ה דקנסינן אותו ואין העדים מעידים וכן עיקר:
אם מותר לילך בערכאות במקום שיודע שאם ילך בד"י יפסקו המוציא מע"ה כמו בספיקא דדינא וכדומה וא"כ א"א לדון בד"י ובמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי' ויוציא בערכאות ודאי אסור. מיהו אם הוציא ע"י ערכאות אי נקרא עכשיו מוחזק. הנה בתקפו כהן (סי' קי"ד) מבואר דאע"ג דמבואר ברמ"א (סי' ד) דאין לעשות דינא לנפשי' ע"י עכו"ם מיהו בדיעבד אם לא הי' יכול להציל בענין אחר מה שעשה עשוי מ"מ בספיקא דדינא אפילו בדיעבד לא מהני תפיסה דמ"מ שלא כדין עשה שתפס ע"י עכו"ם ע"ש. ובכנה"ג הביא בשם ראנ"ת בהג"ה (אות ט"ז) וז"ל ראובן תקף את שמעון בדיני הערכאות והוציא ממנו מעות שלא הי' יכול להוציא בדין תורה כיון ששמעון הי' מוחזק בו ובא שמעון ותבע את ראובן בד"י וראובן משיבו טענות שזוכה בהם בד"ת בהיותו מוחזק בממון ההוא אם אין לשמעון עדים על לקיחת ממון שלקח ממנו ראובן נאמן לומר שמה שלקח ממנו הי' חייב לו מן הדין מגו דאי בעי טען להד"ם. אבל אם יש לשמעון עדים לא מהימן וחזקתו לא חשיבא חזקה כו' ואפילו אין לשמעון אלא עד אחד אין תפיסתו תפיסה וכן אם הדבר כתוב בספר הערכי תשוב כעדים ע"כ. וכ"ז כמעט מבואר במרדכי פ"ק דמציעא וז"ל ומי שהוחזק בדבר ידו על העליונה ואם זה שכנגדו יוציא מחזקתו ע"י עכו"ם בפני עדים כדי שיהא הוא מוחזק לא כל כמיני' ואם שלא בפני עדים מתוך שיכול לומר לא עשיתי יכול לומר עשיתי וכדין עשיתי ע"כ. וכיוצא בזה במרדכי פ"י דב"ק (סי' קצ"ג) ע"ש בזה וכ"ה במהרי"ק (שרש קנ"ד). אלמא דהיכא דאית לי' מגו מהני תפיסה אפילו ע"י עכו"ם. אמנם כפלוגתא דרבוותא אינו כן וכמוש"כ הת"כ שם דהיכא דאית לי' מגו שפיר מהני מגו דאי בעי אמר לא חפשתי כלל וא"כ לא עשה שלא כדין כלל לכך מצי למימר השתא שחפשתי כדין עשיתי אבל בספיקא דדינא כשתפס ע"י עכו"ם עכ"פ עבד שלא כדין מה שתפס ע"י עכו"ם א"כ בכהי"ג לא מצי לתפוש ע"ש בזה. כללו של דבר דתפיסה בעדים ע"י עכו"ם לא חשוב מוחזק ואפילו בספיקא דדינא גם כן וא"כ בהולך בעש"ג בלי נטילת רשות מב"ד ועשה הוצאות על חבירו אף שגבה צריך לשלם דאף דהוי ספיקא דדינא לקמן (סי' שפ"ח) וגם הש"ך לא הכריע שם מ"מ אין חזקתו מועלת וצריך להשיב מה שגבה תחלה כנ"ל בזה:
עוד מבואר בכנה"ג שם דכל שכתוב בספר הערכי או איכא עד אחד אי"נ לומר החזרתי דהוחזק כפרן לאותו ממון. ע"ש בזה. ובנ"ב מה"ת (שאלה ל') כתב לדון על ראי' מהרי"ק מהמרדכי דתפיסת עכו"ם לא הוי תפיסה אבל הדבר מבואר במרדכי פ"ק דמציעא והפוסקים הנ"ל כן. וגם מש"כ דאם התפיסה מהני לחלוטין ואין הדבר תלוי בבירור וערים גם ע"י עכו"ם מהני הרי מכל הפוסקים הנ"ל מבואר דאינו כן:
ואם עבר ודן ובא הפסד להנתבע ע"י זה אי יש לו דין מסור. הנה ממש"כ המרדכי בספ"ב דב"ק (ד' קי"ז) גבי ההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו ומסרה לפרהננא דמלכא אמר אביי יכול לומר אני כי מסרי דידי מסרי א"ל רבא וכל כמיני' אלא אמר רבא משמתינן לי' עד דמייתי לי' וקאי בדינא וכתב המרדכי על זה דמשמתינן לי' ולא מחייבינן לי' דאינו נקרא בכך מסור דלא מצינו בתלמוד מסור אלא במתכווין להזיק חברו אבל זה נתכווין להוציא את שלו. מבואר מזה דכל שתובע בדינם יכול לומר להוציא שלו נתכווין. אמנם בפרק הגוזל קמא כתב המרדכי בראובן שעיכב חובותיו של שמעון עפ"י השר שיעשה לו דין דראובן מסיר גמור הוא אם שמעון לא הי' סרבן מתחלה וישלם כל מה שהזיקו בקלקול חובותיו עכ"ל. וא"כ משמע דסתרי אהדדי הנך שני פסקי דמרדכי אלה. אך יש לומר דיש חילוק בין אם לא נתכוין אלא להוציא את שלו אלא שאח"כ נתגלגל איזה הפסד להנתבע משא"כ אם מתחלה א"א הי' שלא יוגרם הוצאה לחברו אז כשאין סרבן דין מסור יש לו וא"ש פסקי דהמרדכי הנ"ל בלי שום סתירה. ומעתה כל שלא הי' סרבן והלך לפני נימוסם ובזה גרם הוצאה לחברו דין מסור גמור יש לו ומשלם. וכן ראיתי בתשובת רמ"א (סי' פ"ח) ע"ש וכ"ה בבעה"ט (שער ס"ב ח"א סי' ה' בזה) וכדמבואר מהא דמסר שטר לקמן ס"ד בזה:
ובהולך בעש"ג אי חייב גורם דגורם. והנה אי מסור חייב בגרמא בנזקין משמע לי דחייב מהא דמבואר ברמ"א לקמן (סי' שפ"ו ס"א) י"א דבכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לעכו"ם ובא שמעון וא"ל לעכו"ם שאינו שוה כל כך חייב לשלם ואפשר דכהאי גוונא הוי כמסור דחייב כדלקמן (סי' שפ"ח) ע"כ משמע דמסור חייב בגרמא דנזקין וא"כ ה"ה גורם דגורם חייב דגורם דגורם חייב בד"ש כמוש"כ (בסי' ל"ב) כמו גרמא בנזקין ומאחר דמסור חייב בגרמא בנזקין חייב גם בגורם דגורם וא"כ ההולך בעש"ג דהוא כמסור חייב גם בגורם דגורם. ובח"ס (סי' קפ"ה) כתב להדיא דמסור חייב גם בגרמא דגרמא ושליח שליח ע"ש בזה א"כ ה"ה בהולך בעש"ג גם כן:
ואם הלך בעש"ג שלא ברשות ב"ד אכל הוא לא הגיש בעצמו המשפט אלא ע"י שליח כמו עורך דין וכדומה מאחר דאין שלד"ע א"כ אינו שלוחו אם גרם היזק לחברו פטור ועיין רש"י קדושין (דף מ"ג) בד"ה בדינא שכתב דע"י שליח הוי גרמא וא"כ הוי גורם דגורם דפטור לדעת בעה"ת לקמן (סי' שפ"ו) ואם העורך דין א"י דאו לדעת הרמ"א לקמן (סי' קפ"ב) מאחר דאינו בר חיובא הוי שלוחו כמותו וחייב. אבל להש"ך שם פטור אלא דגם להרמ"א י"ל דפטור בעכו"ם משום דלאו בר שליחות הוא. מיהו הנה"מ לקמן (סי' קפ"ב) כתב דלהרמ"א אף במי שאינו בר שליח שלוחו כמותו בזה. ולהרמ"א לקמן (סי' שפ"ח) בהוחזק השליח חייב המשלח גם בישראל חייב אלא דהש"ך שם חולק ע"ז ובשל"ע אפילו בהוחזק גם כן ומעשה קוף בעלמא אין שייך בעורך דין וכדומה ואי דהוא ע"ש התובע מה בכך דהא בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה דפ"ק דמציעא גם כן מקדש ע"ש הכהן ואפ"ה אי אשלד"ע המשלח פטור. ועיין נ"ב (סי' ל"ז) בזה. אמנם מאחר דנהנה מחסרונו של חבירו דעי"ז בא לידי גוביינא מבואר ברא"ש כיוצא בזה פ"ב דב"ק דגם גרמא חייב וה"נ כן. וע"כ צ"ל כן דאל"ה לעולם יהי' פטור דהא גבה ע"י ערכאות ולא בעצמו א"ו כמוש"כ בזה:
בזמננו שא"א לכוף לדון בד"י והלך התובע בעש"ג ועשה הוצאת על הנתבע. כתבנו דזהו ספיקא דדינא לקמן כרמ"א (סי' שפ"ח) ולהש"ך מיירי הרמ"א דפוטר בא"א להציל בענין אחר. והש"ך משמע דלא הכריע דחייב אלא דכתב דלא כמהר"ם לובלין שהכריע לפטור דאין להכריע כן ע"ש. וזהו דלא כמוש"כ בשו"ת ברית אברהם (שאלה ס"ג) בחי"ד דהש"ך פסק דחייב ומסיק דכן הסכימו בכמה תשובות המחברים שהובא בש"ך. ולא מצאתי זה בש"ך ואולי מש"כ רבים הפוסקים והעיקר דהוי סד"ד בזה כמו שבארתי. ובח"ס (סי' קנ"ג) כתב דהש"ך הכריע דחייב ע"ש בזה:
ואם תפס יכול לומר קי"ל כהסוברים דחייב. כמוש"כ הרמ"א אם לא הי' סרבן בדבר אבל אם הי' סרבן פטור. וזה ימים רבים אשר חקרתי לדעת אם הוא דוקא כשנטל רשות מב"ד כמוש"כ הרמ"א (בסי' י"ד) דיכול התובע להוציא הוצאות דוקא שעשאו ברשות ב"ד או דילמא התם להוציא אבל אי גבה התובע אינו צריך רשות ב"ד ובסרבן לבד סגי. ונ"ל דאין חילוק ואינו פטור אלא ברשות ב"ד, ושוב מצאתי להדיא בתשו' הנ"ל נן ועמש"כ בסי' ד' בזה. כללו של דבר דכל שאין לו רשות ב"ד יש לו דין מוסר. וכ"ז אי נמצא חייב אבל אי לא נתברר שהוא חייב אין כאן סד"ד דמאחר דכעת ליכא מגו שיכול לומר אין חטפי ודידי חטפי לכ"ע חייב כמוש"כ הש"ך שם. ורדב"ז ח"א (שאלה קע"ב) ע"ש. אמנם בתשובת נאות דשא (שאלה נ"ב) כתב דהכא לא בעי רשות ב"ד אלא בהזמין ג' פעמים לבד די בזה:
וסרבן לא הוי אלא בג' פעמים דסרבן משמע מוחזק ולא הוי אלא בג' פעמים כדמבואר בהא דברכות (דף ל"ד) וכמוש"כ באריכות (בסי' רב"ע) בזה, אמנם אם המנהג בהתראה אחת ג"כ ליטול רשות ב"ד מהני וכדמשמע בתשו' הנ"ל בזה:
נ"ל דלהתיר איסור דלפניהם ולא כו צריך ב"ד של ג' דבאיסור לא שייך קבלה כמוש"כ כיוצא במהרשד"ם חחו"מ (שאלה א) וכן משמע מהפוסקים שכתבו ב"ד וזה פשוט וברור ובפרט דגובין עפי"ז הוצאות ועיקר היתרו מבואר ברמ"א (שאלה ק"ח) דהוא מטעם הפקר ב"ד והפקר ב"ד ודאי דבעי ג' כידוע בזה:
עובדא הוי שבררו בע"ד דיינים בזבל"א והרשו אח"כ כשלא קבלו עליהם את הדין לילך בערכאות. ומצאתי כי לא יפה הדבר דלהדיא כתב כן הרדב"ז ח"א (שאלה קע"ב) דאם קבלו עליהם לדין ולפשר אבל מי עשה להם כדיינים להתיר איסור תורה, ואין רשות אלא לב"ד הקבוע בעיר לעשות כן. ומזה סייעתא למש"כ דהתרה בעי ב"ד של שלשה. ואין אחד נותן רשות אלא יצרף עמו עוד שנים ויתירו אותו, מיהו הקהל יכולים ג"כ לתת רשות כמוש"כ במהרי"ק (שרש קנ"ד) וז"ל ואפילו את"ל דרשות מבני הקהל מועיל כדמשמע מתוך דברי רבי' מאיר ע"כ משמע דמסתפקא לי' אבל מסתבר דפשיטותא קאמר דרשות הקהל הוי כב"ד והוא זט"ה בזה:
ולכוף בעש"ג שילך לדת ישראל דעת ושב הכהן דא"צ רשות ב"ד על זה, ונראה דאיסור דלפניהם ולא לפני כו' הוא גם לכוף אותו ע"י ערכאות שידון בד"י והוא בכלל אשר תשים דמיירי בכפי' כמוש"כ תוס' בסנהדרין (דף ב') וע"ו קאי לפניהם כדאמרינן בגיטין (דף פ"ח) דעכו"ם לאו בני עשויי נינהו. ולכן כתב המרדכי והובא ברמ"א (סי' כ"ו בזה) דאסור לכוף גם כן וברשות ב"ד מותר על כל תביעות אבל אם בא להוציא אין ליתן רשות ב"ד אלא בדבר ברור שהנתבע חייב בדיננו דזה הוי כמו עשה מה שישראל אומרים לך מ"מ בעינן שיהיה קרוב לזה. מיהו נהגו לתת רשות אפילו בחוכ שאינו מבורר מאחר דהלה סרבן. ובארנו לקמן דכן מבואר בגדו"ת בשם מהריב"ל גם כן. ואנכי אומר כי חייב להזהר בזה יותר מכל מ"ע עפימש"כ הרמב"ם פ"י מה' מתנות עניים חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מ"ע שהצדקה סימן לזרע אברהם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לצדקה ע"כ והרי התם כתיב משפט ג"כ ולכן חייב להזהר בזה יותר מכל שהמשפט סימן לזרע אברהם גם כן:
ואפילו ישראל שיש לו דין עם נכרי מצוה לאמר לו שילך לב"ד שלנו ואם לא יאבה אז ילך עמו בדיניהם כי כן משמע מהמדרש ילמדנו פרשת שופטים מניין אתה למד שישראל וכותי שיש להם עסק זע"ז שאסור לומר לכותי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר לא עשה כן לכל גוי. הרי מתבאר כמוש"כ בזה. ושוב מצאתי כן בתשב"ץ בח"ד (שאלה ו') שכ"כ ומסיים דהיתר שלנו הוא מפני שהוא כמציל מידם אבל. אם אי ציית דינא או שרוצה לדון בדיננו אסור אפילו עם עכו"ם ג"כ. ומבואר שם דגם אם דנו בדיני עכו"ם צריך לחזור ולדון בד"י שיהיה תשובה על זה. ועיין תוס' בכורות (דף ב') בד"ה שמא יתחייב לו שבועה מכאן אוסר ר"ש קבלת שבועה מק"ו ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם כדתני' בפ"ק דמסכת ע"ז מלוה ע"פ גובין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע"ג דאזיל ומודה. ויש לחלק בין ספק לודאי ע"כ וה"נ יש לומר דע"כ ל"א דמותר מפני שהוא כמציל מידם אלא דספק הוא דילמא אזיל ומודה משא"כ הכא דאיסור ודאי הוא. אך מ"מ מאחר דכאן אין האיסור חמור כמו התם שפיר יש להקל בודאי גם כן. ועיין מג"א (סי' רמ"ד סקי"ז). ולפי"ז במתנה אסור לגבות ממנו בעש"ג לפי"מ שכתבו דבמתנה לא שייך כמציל מידם והובא במחנה אפרים הל' מאכלות אסורות דלא כהאחרונים שכתבו להקל בדברים טמאים משום דאי לאו דה"ל הנאה מיני' לא יהיב לי'. והוא דבר חדש ואין נזהרין כלל בזה:
אי מותר להעלות בערכאות צוואה וכדומה שיהי' שמור למועד בח"ס (שאלה ג') כ' דמותר והביא הא שפרש"י במס' ע"ז י"ג הולכים ליריד של ע"ז וכותב ומעלה בערכאות. פרש"י אע"ג דאיכא דאזיל ומודה משמע הא אי לאו יריד דליכא אזיל ומודה משום מיקר מותר עיי"ש. ובאמת בתשב"ץ תלמיד מהר"ם מרוטנבורג ז"ל פי' הא דכותב ומעלה בערכאות אע"ג דאיכא משום דלפניהם ולא לפני וכו' עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דגם דבר שאינו משפט אסור וי"ל בזה. וכהתשב"ץ מבואר במהרי"ט ת"א שאלה קל"א עיי"ש בזה, ואיך שיהי' מזה ראי' למש"כ הא דאין דנין עם עכו"ם לפני ב"ד של עכו"ם דמותר מפני שהוא כמציל מידם דמהני זה שאין בזה משום לפניהם, ובבעל העיטור כ' וז"ל במאמר שמיני ואע"ג דקי"ל לפניהם ולא לפני ע"ג ה"מ לכתחלה אבל דיעבד כשר. ואיכא מ"ד ה"מ דינין אבל שטר מכר ומתנה שאינן אלא לראי' כשר דשטר כשר בכל לשון כדאמרי' גט שכתבו עברית ועדיו יונית. יונית ועדיו עברית כשר ומיהו אפילו לכתחלה אסור שמשבח תורתן ע"כ. הרי להדיא דשטר בערכאות ש"ע אסור לכתחלה. ובאמונת שמואל שאלה י"ז נשאל ג"כ אי מותר להעלות שטר מתנה בעש"ג והשיב דלא שייך נתיקר אלא בדין ולא במה שעושה שטר אלא דמסיים דאיכא חשש דאזיל גוי ומודה עיי"ש. והוא תמוה דאזיל ומודה ל"ש אלא ביריד ולא בעלמא. ובברכי יוסף יו"ד סי' קמ"ט הביא תשובת רבי' ישעי' הראשון מטראני ז"ל שגם הוא התיר לעלות בערכאות דמשום לפניהם לא שייך בזה ורק דאזיל ומודה (הרי דס"ל גם בלא יריד שייך אזיל ומודה) ואפי"ה מותר דהוי כמציל שמתוך כך יהי' לו עדים המסייעין אותו להצילו מן העוררין. עיי"ש מה שהאריך בזה:
ואכתי י"ל אי שייך בזה דד"מ וממש"כ התשב"ץ בח"ד (שאלה ו') וז"ל ואין לומר בכיוצא בזה דדמ"ד שאין המלכות מקפדת אלא להכשיר עדי הערכאות ומשו"ה מכשרינן שטר העולה בערכאות כמוש"ל אבל אין המלכות מקפדת שיהא השטר נדון בדיניהם וכ"כ בתה"מ בשם תשובת הרמב"ן ז"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א שכן עשה שאם לא תאמר כן ביטלת דיני ישראל עכ"ל ע"כ. וא"כ לדידן דמקפדת שיהא השטר נדון בדיניהם אמרינן דדמ"ד בזה. אך ממש"כ הרשב"א דאל"כ ביטלת כל דיני ישראל משמע דאין חילוק וגם לדידן ל"א דדמ"ד בזה. וכ"ה להדיא לקמן (סי' שפ"ט) ומבואר שם בסמ"ע דאפילו גזר להדיא שלא ידונו בד"י אין דדמ"ד בזה. ועיין בתומים (סי' כ"ו) שכ' דזה אין סברא מאחר דחייב עצמו בת"כ שיהא נדון בדיניהם. ועש"ך (סי' ע"ג סקל"ט) בזה. ובמהר"א ששון כתב דכמעט הוי יוצא מהכלל בזה: וי"ל אי הנתבע לא עמד בערכאות ואי הי' עומד הי' פוטר עצמו אי מצי טעין התובע הי' לך להפטר ואת הוא דאפסידת אנפשך. ונ"ל דאין זה טענה מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ז) הניח לו גחלת על בגדיו חייב משום דמצי טעין מה בכך דסוף כל סוף תשלם לי. וה"נ ידעתי שאתבעך אח"כ בדין ותשלם לי. ושוב בא אצלנו ספר תשו' מהר"ח א"ז החדשות ומצאתי בשאלה (רנ"ה) שכתב בנמסר שהי' להשמט ולא נשמט דהמסור חייב ע"ש וה"נ בשלא ברשות ב"ד דדין מסור יש לו ובזה יהיה תוכחת מגולה על התובע בעש"ג בשקר כי לבד החמס איכא משום אשר תשים לפניהם גם כן דלא מסתבר לחלק בין אם הוא תובע בשקר או באמת. וזה נכון:
ולכאורה קשה הא דבגיטין (דף פ"ח) דמעטינן ערכאות של עכו"ם מלפניהם הא בדיני נפשות ודאי פסולי נכרים משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ונכרים לא מקרי עדה כמש"כ רשב"ם בפסחים (דף קי"ח) בהא דקנה לך עדה דסתם עדה ישראל נינהו. וא"כ לדיני ממונות נמי יהיו פסולין ממשפט אחד יהיה לכם ויש לומר עפימש"כ התוספות בסנהדרין (דף ב') דלכך לא אמרינן דניבעי מומחין בדיני ממונות כמו בדיני נפשות ממשפט אחד יהיה לכם דבדיני ממונות סגי בשלשה אלמא דלא אתיא הקישא דמשפט אחד יהיה לכם להכי וה"נ בנכרים כן. ושפיר איצטריך למעוטינהו מלפניהם. ואין להקשות על רשב"ם דסתם עדה ישראל נינהו מהא דמבואר במדרש (ויקרא פ"ה) עו"ג נקראו עדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד דהתם שוברו בצדו עדת חנף וכמו (בתהלי' ס"ח) עדת אבירי' אבל עדת סתמא לא מקרי ועיין שם וזהו כוונת רשב"ם דסתם עדה פי' בלי שם לוי ישראל נינהו וזה נכון ודוק: סעיף ב':
אם לא רצה לבא ניטל רשות מב"ד. וכתב הבה"ג דהיינו שנתברר עפ"י שני עדים שאינו רוצה לבא לב"ד אבל שליח ב"ד דהוא עד אחד הואיל והוא מילתא דממון אין ע"א נאמן כדאמרינן בב"ק (דף קי"ג) לענין ממון צריך שני עדים. ובאורים כתב ולא ראיתי נוהגין כן וכתב ליישב המנהג. ואפשר ליישב המנהג דלכאורה נראה אם יתנו ב"ד בפירוש שיהא שלוחם נאמן גם לאפקועי ממון דמהני דב"ד אלומי לאפקועי ממונא. ומעתה כיון שנהגו לתת רשות גם עפ"י שליח ב"ד הוי כהתנו ומהני. ובש"ג פ"ק דסנהדרין צידד בזה דאפשר לומר דבהתנו ב"ד שיהא מהימן כבי תרי לאפקועי ממונא אלא דסיים אלא שנראה מן התלמוד שלא היה מנהג ב"ד להאמין אחד כבי תרי לאפקועי ממון הבעלים ע"כ. והשתא דנהגו שפיר מהני. ועיין ב"ח (סי' י"א) שכתב להדיא דבהתנו ב"ד וזט"ה שיהא מהימן כבי תרי דמהני להוציא גם כן. וא"כ מאחר דנהגו להאמין לאחד כבי תרי מהני גם כן. וכיוצא בזה בש"ך (סי' פ"ז ס"ק ס"ח) ע"ש בזה:
רמ"א ויש רשות לב"ד לילך ולהעיר שזה חייב לזה. דברי רמ"א בכאן אינו אמש"כ הב"י דהוא מיירי באינו ידוע שעדיין חייב ואינם יכולים להעיד אלא ליתן רשות וגם מה שסיים אבל בלאו הכי אסור לב"ד להרשות הי' לו לכתוב תחלה ועיין בלבוש שתיקן זה בשינוי דברים ע"ש בזה. עסמ"ע דגם אם הישראל גזלן וכתב האו"ת דאם ידעינן שמקבלי שוחדא אין לעשות כן. וכל זה מבואר בשו"ת לחם רב (שאלה צ') כן:
כתב הנה"מ דהא דנותנין רשות הוא בידעינן שודאי חייב כגון במלוה בשטר אבל אי אינו ידוע שודאי חייב כגון במלוה ע"פ אין נותנין רשות אלא כופין שיבא לפני דייני ישראל ולפי"ז תמהתי על מה שנוהגין לתת רשות אף כשאין אנו יודעין שודאי חייב אבל באמת הדבר ברור דמאחר דאינו ציית לבא לפני דייני ישראל נותנין רשות אף כשאינו חייב בודאי. ועיין בעהי"ט (שער ס"ב ח"א סי' ג') שכתב לשון הרמב"ם ואם לא רצה לבוא נוטל רשות מב"ד ומציל מבעל דינו. ואח"כ כתב וז"ל רבינו שרירא גאון מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואין יכולים להוציא ממנו וכו' יש לזקנים ותלמידים רשות שילכו לפני השפט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ע"כ. וכתב מהריב"ל בח"ג (סי' מ"ח) ולכאורה הי' נראה דהרמב"ם חולק על הש"ג דהרי לא כתב דמטפלין ב"ד להציל מבעל דינו אלא שיש מקום לחלוק ולומר דהרמב"ם מיירי היכא דלא בא האשם לב"ד דכיון דלא נתברר הדבר אם הוא חייב אלא שאינו רוצה לעמוד בדין לפני דייני ישראל מ"ה אין ב"ד חייבין להטפל בענין אלא שנותנין רשות להתדיין בערכאות שלהם להציל מבע"ד אבל היכא דנתברר הדבר וחייבוהו ב"ד בחוב או בפקדון ואותו האיש גברא אלמא ולא ציית דינא דחייבים ב"ד להטפל בדבר וע"י הזקנים והתלמידים יוציאו לאור משפטו וכמש"כ רב שרירא גאון ע"כ. הרי להדיא דבאינו ידיע שהוא חייב ג"כ נותנין רשות אלא שאין ב"ד בעצמן מטפלין בזה, ויפה נוהגין והנח להם אם אין נביאים הן בני נביאים הן. ועיין גדו"ת (שער ס"ב) שם שהביא גם כן דברי מהריב"ל הנ"ל ומבואר דבעיקר הדבר דאף אם לא עמד בדין ואינו ידוע שחייב נותנין רשות. וראיות הנתיבות מהא שכ' האדרכתא כתוב גם כן בבעה"ת שם ואפי"ה לא דקו בזה: סעיף ג':
המקבל עליו בקנין לדון עם חברו לפני כו' אינו כלום. עסמ"ע (סקי"א) וכן לעיל (סי' כ"ב) דאם הקנין בפירוש שידון לפני כו' שפיר מהני ולא הוי כמחנה לעבור על ד"ת. והאו"ת חולק על זה ודעתו דמקצה לעבור על מה שכתוב בתורה גם קנין לא מהני. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתבו תוס' בכתובות (דף נ"ו) וז"ל וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתיב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם ע"י תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה עמש"כ בתורה עכ"ל. והנה לקמן (סי' ר"ז) מבואר כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לחברו מאה דינרים ואחר שחייב עצמו קונן מבע"ח שכ"ז שיהי' כך או שיעשה כך ה"ז מחול לו מעכשיו והקשה הט"ז למה צריך קנין מבע"ח הא מחילה אין צריך קנין ותי' דכיון דהמחילה אינה ברורה אלא תלוי בתנאי לכן צריך קנין. ועמש"כ בזה לעיל (סי' י"ב) ולפי"ז הא שהקשו תוס' שחם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך מיירי בקנין דהא מחילה על תנאי בעי קנין והשתא אס"ד דבקנין ליכא משום מתנה עמש"כ בתורה א"כ לא מקשו תוס' מידי איך יכול למחול על תנאי הא הוי מתנה עמש"כ בתורה דממנ"פ בלא קנין בלאו הכי לא מהני מחילה. ובקנין הא לא הוי מתנה עמש"כ בתורה. א"ו דהוי מתנה עמש"כ בתורה גם בקנין:
אך יש לתרץ דעת הסמ"ע דהא שכ' תוס' שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך מיירי בלא קנין ואי משים דהיכא דהמחילה אינו ברור לא מהני בלא קנין הכא שאני דה"ז דומה לשכירות פועלים המבואר לקמן (בסי' שט"ו ס"ד) דכל שכירות א"צ קנין ע"ש בסמ"ע. ועובדא דשאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול מבואר בפ"ב דסנהדרין (דף י"ט) דהי' חיוב גמור. ולא מצינו שום קנין ע"ז וא"כ כיון דשכירות פועל לא בא קנין באתן מכ"ש במחול דלא בעי קנין וע"כ שפיר הקשו והא הוי מתנה עמש"כ בתורה כיון דמיירי בלא קנין והא דמבואר לקמן (סי' ר"ז) או שיעשה כך ה"ז מחול לו מעכשיו אין להקשות ל"ל קנין ע"ז תיפוק לי' מטעם שכירות פועל ולא בעי קנין התם המעשה הוא על ענין אחר לפורעו בזמנו וכדומה ולא על מעשה פועל למחול על זה החוב ואינן מפקיעין אלא האסמכתא לכן שפיר בעי קנין או כמוש"כ הלח"מ פי"א ממכירה דהקנין אינו אלא לאלומי מלתא ע"ש בזה:
ונ"ל ראי' להתומים מהא דמבואר בכתובות (דף פ"ג) הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך וכו' תני ר"ח האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וכו' לא אמר כלום. וכתב המהרש"א דבלא ר"ח לא מצי למיפרך וכי כתב לה הכי מאי הוי דמצי למימר דמיירי בקנין וקשה דאי מיירי בקנין א"כ למה ס"ל לרשב"ג דבכותב בחיי' ובמותה ירשנה מפני שהוא מתנה עמש"כ בתורה וכל המתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל הא בקנין מהני תנאי אפילו במתנה עמש"כ בתורה א"ו דגם בקנין ל"מ במתנה עמש"כ בתורה ושוב ראיתי בתומים שהביא ראי' מהרמב"ם פכ"ג מה"א דלא כהסמ"ע בזה:
ויש מי שאומר כו' עסמ"ע שכתב וז"ל ולא מצאתי מי שחולק בזה ואפשר שזה תלוי במ"ש כל מצות שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי' שפירש הרמב"ן שאין ב"ד עונשין עלי' אבל אם ירצו הב"ד יכולין להוציא מידו. ובט"ז כתב בשם הב"ח דה"ק דאין ב"ד מוציאין משים דאין שייך כאן כפי' דיכול לומר אתן. ומתי שארצה אתן. וע"ז כ' ואני תמה דודאי לענין צדקה אין כופין לדעת קצת פוסקים משום דמתן שכרה בצדה. אבל מה שאומר אדם אתן צדקה וודאי כייפינן לי' ככל הכפיות. דהוי כמו נדר. ובנדר פשיטא ודאי כייפינן. ואיך נעלם מהם ברייתא ערוכה פ"ק דר"ה מוצא שפתיך תשמור. זה ל"ת. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כו'. הרי מבואר דכופין ב"ד לקיים הנדר ע"ש [ובקצה"ח הקשה מ"ש נודר מצדקה דהא טעמא דאין כופין על הצדקה היינו משום דמ"ע שמתן שכרה בצדה הוא דכתיב למען יברכך וא"כ בנודר מי לית לי' האי ברכת ד' וכי משום דנודר מעיקרא לצדקה יפסיד ברכת ד' וא"כ הני נמי הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואי משום דבנודר איכא נמי לאי דלא יחל וכופין טל הלאו הא בצדקה נמי אית בי' לאווי טובא לא תאמץ ולא תקפוץ ואפי"ה אמרו דאין כופין על הצדקה:
ולענ"ד לק"מ לפימש"כ רש"י ז"ל בחולין (דף ק"י) בטעמא דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עלי' משום דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה, וא"כ אף לשיטת הפוסקים דבצדקה אף דאית בה לאווי דלא תאמץ ולא תקפוץ אפי"ה אין כופין משום שמתן שכרה בצדה היינו בלאווי דצדקה גופא דשייך בזה הטעם דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה משא"כ לאו דעלמא כמו לאו דלא יחל דלא שייך טעם זה שפיר כופין אותו לקיים וזה פשוט. עוי"ל נדר שאני כמוש"כ הריטב"א בפ"ק דר"ה דכיון שנדר הוי כמו חוב ולא יהא הקדש קל מחוב הדיוט ולכך כופין ע"ז משא"כ בלא נדר דאינו חוב אלא מצוה ולכך אין כופין וזה נכון. אלא דמהריטב"א אין ראי' די"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל בפ"ק דקדושין (דף כ"ח) והובא בש"ך (סי' ס"ו) דנודר לעניים הוי כמסירה להדיוט לכן הוי שעבוד נכסי גם כן משא"כ להחולקים ע"ז וס"ל דל"א בזה כמסירה להדיוט ל"ש זה וצ"ל כתי' הראשון בזה] ובספר ברכי יוסף הביא כמה שיטות ראשונים ז"ל הסוברים כהסמ"ע דגם בנודר לצדקה אין כופין ומפרשים הא דאמרינן אזהרה לב"ד שיעשום היינו בדברים. וכ"כ בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי (סי' ט"ו) ע"ש. ואין זה תימא דעישוי בדברים אף דמצינו בגיטין (דף פ"ח) מעשי אגיטי דהיינו בשוטים דמ"מ מצינו גם בדברים כמבואר בכתובות (דף נ"ג) ע"ש. וכן מוכת לשיטה זו דעל צדקה אין כופין דעישוי בדברים והוא דאמרינן בערכין (דף ו) ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה אינו והא ר"י יזיף ופרע שאני רב ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשה ומייתי להו הרי להדיא דר' ינאי הי' כופה על הצדקה וכמו שפרש"י שם. וע"כ צריך לומר בדברים כמו שפי' תוס' דאכפיי' היינו בדברים וכמו שיובא לקמן הכי נמי מעשי בדברים. א"כ מצינו עישוי בדברים ומעתה יש לפרש גם אזהרה לב"ד שיעשום דזהו בדברים לבד: והנה המשנה למלך (פ"ג מה' עבדים) כתב להקשות על תי' ר"י שכתבו בפ"ק דב"ב (דף ח') ובכתובות (דף מ"ט) דלכך כופין בצדקה משום דאית בה לאווי דלא תאמץ ולא תקפוץ והסכימו לזה רוב הפוסקים וכמוש"כ הב"י בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ח) וכתב שם שדעת הרמב"ן היא כר"י. שהרי כתב הרשב"א בתשובה (סי' תשמ"ה) דהשבת העבוט אין ב"ד כופין עלי' משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה וכ"כ במכונות (סי' פ"ת) ואי ס"ל כתירוצא דר"י היכי כתב דהשבת העבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת העבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין ומשו"ה לא כייפינן לי' משום לאווי אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן לי' כו' ומ"מ תמיהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפשה נגדי' רב יהודא והא שילוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדי' רב יהודא ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם. אבל להרשב"א דס"ל דכל היכא שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תקשי דהא שילוח הקן הוא לאו הניתק לעשה. וכן נמי לרבנו תם דס"ל דאפילו בצדקה לא כייפינן לי' אלא בדברים קשה וצ"ע עכ"ל:
ונראה לתרץ בפשיטות דע"כ לא אמרינן מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין אף היכא דאיכא לאו בהדי' אלא בלאו שאין בו מעשה כמו בצדקה דאף אם יעבור לא ילקה אבל בלאו שיש בו מעשה דאם עבר עליו לוקין כמו שילוח הקן דמבואר שם דאם ביטל המעשה כגון שהרג האם בידים דלוקה לכך כופין בתחלה שלא יבא לידי מלקות. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה להשעה"מ פי"ב מה' אישות ע"ש בזה:
עוד נ"ל לתרץ דהנה יש לעיין לטעמו של רש"י ז"ל דלכך אין כופין על מ"ע שמתן שכרה בצדה משום דלכך פירש הכתוב מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה. וא"כ מדוע אם ביטל העשה בשלוח הקן כגון שהרג את האם בידים לוקה לימא דאין לוקה ג"כ משום מתן שכר שנכתב בצדו, וצ"ל דבשילוח הקן הלאו עם העשה תרי מילי נינהו דהא בנטל ע"מ לשלח קאמר התם בחולין (דף קמ"א) דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וא"כ מתן שכר קאי על עשה ולא על ל"ת ולכן כופין על הל"ת משא"כ צדקה דאי אפשר העשה בלא לאו וכן בהשבת העבוט אי אפשר ג"כ העשה בלא ל"ת לכן מתן שכר קאי על העשה ועל הל"ת לכן אין כופין על הלאו גם כן אלא דלתי' זה קשה דא"כ מאי פריך בפ"ג דמכות (דף ט"ז) והרי השבת העבוט נימא משום דא"א לל"ת בלא עשה משא"כ שילוח הקן לכן תי' ראשון עיקר: (מבן המחבר ולפע"ד אפשר לחלק צדקה משילוח הקן עפמש"כ הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל לתרץ קושית התוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א) בד"ה מעקה דלמה חשיב בברייתא שם למעקה אבידה למצות עשה שלא הזמ"ג ונשים חייבות הא בלא"ה חייבות מטעם דבכל הני כתיב בהו לאו ע"ש. וע"ז תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומי לעשה וכו'. אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאי שבו שאין הלאו אלא קיום עשה שבו. עכת"ד עיי"ש. א"כ מעתה י"ל ה"נ בעשה דצדקה דלא בא הלאו ג"כ רק לחיזוק העשה וכיון דאין כופין על העשה גופא משום דהוי נותן שכרה בצדה א"כ גם על הלאו דבא רק לחיזוק העשה שפיר י"ל דאין לכוף על הלאו כמו על העשה ולא יהא הלאו דלא בא רק לחזק לעשה חמיר מהעשה גופא וכמו דאין כופין על העשה שפיר אין לכוף גם על הל"ת והשבת העביט י"ל דהרשב"א סבר כמ"ד ביטלו ולא ביטלו א"כ לא משכחת מלקות בשום פעם בהשבת העבוט ולאיזה תועלת חייבה התורה בלאו. לזה י"ל בהשבח העבוט כבצדקה דהלאו בא רק לחזק העשה א"כ כמו דאין כופין על העשה ה"נ אין כופין על הלאו אבל בעשה דשילוח הקן דשייך מלקות על הלאו באם עבר וביטל העשה כגון שהרג האם בידים דלוקה לכך שפיר י"ל דהלאו בא ללקות ולא לחיזוק העשה והויא לאו בפני עצמו ואף דעל העשה אין כופין אבל משום הלאו שפיר כופין וד"ל ודו"ק:
אבל לפמש"כ הב"י דדעת הרמב"ן כדעת הר"י דכופין על הצדקה משום הלאוין א"כ ליתא למש"כ, ואפשר דהרמב"ן סבר דע"ז גופא בא הלאו לחזק ולומר דכופין על העשה משום הלאו אבל הרשב"א שפיר נוכל לישב כמו שכתבנו בזה):
אמנם קשה לי מהא דאמרינן בחולין (דף קל"א) ארבע מתנות עניים שבכרם כו' ושלש שבתבואה הלקט והשכחה והפאה כו' כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. וקשה הא מ"ע דשכחה הוי מתן שכרה בצדה דכתיב דברים (כ"ד) לא תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' לגר ליתום ולאלמנה יהי' למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידיך וא"כ איך מוציאין בע"כ ובשלמא להסוברים דהיכא דאיכא לאו כופין א"ש דהכא נמי איכא לאו דלא תשוב לקחתו בשדה אלא להך סברא דגם היכא דאיכא לאו אין כופין צ"ע. ומלאו דרבית דכתיב בפ' תצא למען יברכך בכל משלח ידך ואפי"ה יוצא בדיינין ולהדיא כתב רמב"ן שם דרבית הוי כמו צדקה ע"ש. דשאני רבית דכתיב וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דתיחי כמבואר בר"פ איזהו נשך ע"ש. ולה"ר אלי' שהביא מהרי"ק (שרש קמ"ח) דצדקה לא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דלא כתיב בי' אריכות ימים כמו כיבוד אב בלא"ה ניחא הכל:
[והנה מה שתירצו תוס' בכתובות (דף מ"ט) דהא דאכפיי' לרב נתן בר אמי היינו בדברים קשה לכאורה מהא דאמרינן בב"ב (דף ח') שממשכנין על הצדקה ואפי' בע"ש. ומצאתי להשיטה מקובצת שהקשה נן בשם גליון תוס' ופי' דזה מיירי שממשכנין בדברים ולא קשיא מידי ע"ש ומהר"ם מרוטנברג ורקנטי כתבו דממשכנין היינו שעשו קצבה. ובמדרש (במדבר פ' י) על הקרא דמשלי (ל"א) ודין עני ואביון ד"א אלו הצדקות ומתנות עניים שהם דינם שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם לקיים מה שנאמר אל תגזול דל כי דל היא ע"כ הרי להדיא דכופין על הצדקה כגזילה שהתורה זיכה להם והבכורות (דף ל"ו) כתב רש"י מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשו ע"כ הרי דאיכא לאו דגזילה במתנות כהונה וה"ה במתנות עניים וא"כ כמו דכופין על גזל כן כופין על שכחה וצדקה]. ומש"כ תוס' בב"ב (דף ח') דמצינו כפיי' בדברים כמו בכתובות (דף נ"ג) הנה מצינו כן בקדושין (דף מ"ה) כפתו' ואודי ופרש"י בדברים. ולפירושו גם הא דאיתא בברכות (דף נ"ו) אכפה לכך מיירי בדברים גם כן: