אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן כה

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן כה

סימן כד

סעיף א':

רמ"א ולענין הוראת איסור והיתר אם הגיע להוראה אעפ"י שאינו סמוך דינו כמומחה וכו'. בסוטה (דף כ"א) איתא א"ר אבהו אר"ה א"ר מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגי' זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה נרוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין איני והא רבה אורי בשוין, והרמב"ם השמיט ולא כתב כלל דראוי להוראה בן מ' ועיין ביו"ד (סי' רמ"ב) בב"י שם מש"כ בזה. ועי' בתוס' שפי' דבן מ' משעה שהתחיל ללמוד משום דלא קאי אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין. ולולא דבריהם הי' נלע"ד משום דבן ארבעים לבינה כדאיתא באבות והוראה תלוי' בבינה שמבין דבר מתוך דבר ומדמה מילתא למילתא ולכן כתיב ביששכר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ויליף מזה ביומא (דף כ"ו) דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי מלוי ומישכר מייתי מדכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן פרש"י במס' ע"ז דבן מ' הוא משנולד וכ"כ הר"ן שם דעד בן מ' אין דעתו מיושב להוראה כל כך והוא כדברינו בזה. ועיין ב"מ (דף ל"ג) את צריכת לי עד ארבעין שנין. ועיין מהר"מ שיף שם ולהנ"ל י"ל כפשוטו עד שיהא בן ארבעים. שוב מצאתי במ"ר שמות פ"א דמבואר שם להדיא כרש"י דמ' שנין היינו משנולד ומטעמא דכתיבנא בזה:

ומה שהשמיט הרמב"ם דבר זה נ"ל הוא דזה ודאי דהגיע להוראה הוא גם דיני ממונות בכלל דגם בהו שייך הוראה וכמו דאמרינן בכתובות (דף ע"ט) מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי כו' וב"ב (דף ק"ל) הורה איתמר ואיתא בשבת (דף נ"ו) ארשב"נ א"ר יונתן כל האומר יאשי' חטא אינו אלא טועה שנאמר ויעש הישר כו' אלא מה אני מקיים וכמוהו לא הי' לפניו מלך אשר שב שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשר החזירן להן כו' ופלוגתא דרב דאמר רב אין לך גדול בבע"ח יותר מיאשי' בדורו. ומזה יליף בטור לעיל (סי' י"ז) דראוי להיות דיין מבן י"ח ומעלה שאז הגיע לעת אשר ראוי לזה ולא קודם לכן וא"כ מבואר דשמואל פליגא אדרב לכן השמיט זה. והא דפריך ועד כמה עד ארבעין שנין הוא אליבא דרב שם והא דפריך והא רבה אורי הוא אליבא דרבה לשיטתי' דקאמר במס' ע"ז (דף ה') אמר רבה ש"מ לא קאי אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין אבל אליבא דשמואל ל"א כן. ובזה י"ל דרב לשיטתי' אזיל דס"ל דאין להורות עד מ' שנין משום דלא קאי אינש אדעתי' דרבי' א"כ מאי אריא ששב יאשי' בבן י"ח שמא לא יפה הורה הא לרב גם עד ארבעים הי' לו לעשות כן לכן לשיטתי' קאמר אין לך גדול בבע"ת יותר מיאשי' בדורו וא"ש. ובבעה"ע (אות ב') בבירורין כתב לחלק בין איסור והיתר לדין. דדין כיון דהוי תורה לא בעי ארבעים. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כמוש"כ בזה. וברדב"ז ח"ה (ש"א קמ"ז) כתב ג"כ דבד"מ לא שייך זה דבהוראה דסומכין עליו בעינן מ' משא"כ בדיני ממונות דאם בדבר משנה חוזר ובשיקול הדעת ישלם מביתו אין הלה סומך עד שיודע אם יפה דן להוראה ובאו"ה סומכין אבל בד"מ אין סומכין עד שיודע דיפה דן ויפה פסק אמנם במבי"ט ח"א (שאלה ר"פ) מבואר דאין חילוק בין ד"מ לאיסור בזה אלא שהביא דהמשרים מפרש הא דדין מיהו לאצטרוכי לג' אבל לחודא אין פחות מארבעים ע"ש בזה:

ועצומים כל הרוגי' זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהא הדור צריך לו אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מהוראה ה"ז משובח וכל המונע עצמו מהדין מונע ממנו כו'. עי' בבאה"ג שכ' הב"י שלמד הרמב"ם זה מאבות. ונראה דהא דאם יש ראוי להוראה אם מונע עצמו ה"ז משובח דוקא בשגדול ממנו אבל אם הוא גדול מהמורה אדרבא מצוה קעביד ולא שייך לומר בזה ה"ז משובח וראי' לזה מהא דאמרינן בביצה (דף ל"ו) ואלו הן משום רשות לא דנין כו' ופריך והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' אלמא דבדאיכא עדיף מיני' הוא דהוי רשות וא"כ בכהי"ג אם חושך עצמו מהדין ה"ז משובח אבל אם ליכא עדיף מיני' אף דאיכא שם ראוי להוראה אין לו למנוע עצמו מהוראה. ועיין ש"ך יו"ד (סי רמ"ב) שכתב וז"ל אהא שכ' רמ"א ואין לאדם להורות קודם מ' שנין במקום שיש גדול ממנו בעירו או זקן ממנו ובפרש"י דסוטה כתב בשוין בחכמה או אם אין זקן בעירו ממנו משמע דבאין זקן ממנו מותר להורות [ומה שהביא מהאגודה הוא דהאגודה אליבא דשי' תוס' קאי בזה] אפילו אם אינו שוה בחכמה אבל אם הוא שוה בחכמה אפילו זקן ממנו מותר גם כן:

ונ"ל ראי' להרמב"ם הא דהשמיט דלא בעינן מ' שנין בראוי להוראה דבהוריות (דף ב') תנן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן כו' חייב מפני שלא תלה בב"ד. ובגמ' שם תרתי ל"ל אמר רבא איצטריך סד"א ה"מ גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא א"ל אביי להוראה גמיר וסביר משמע א"ל אנא הכי קאמינא אי מההוא הז"א ה"מ גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר. והשתא אס"ד דבעינן גם ארבעין שנין ותלוי גם בזה הזמן א"כ מנ"ל ממשנה יתירה לאתויי גמיר ולא סביר דילמא איצטריך המשנה יתירה לאשמועינן אפילו לא הגיע לארבעים אבל גמיר וסביר בעינן א"ו דלא בעינן כלל מ' שנין כיון דגמיר וסביר:

עוד י"ל בזה דאמרינן בחגיגה (דף י"ד) שר חמשים זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה דבר אחר שר חמשים כדר' אבהו דא"ר אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. והטעם כתבו המפרשים משום דאז הגיע לבינה וזקנה. וא"כ לישנא קרא ס"ל דלא תלוי בזמן ורק ר' אבהו ס"ל דתורגמן המתרגם לעם מצות השם למען ידעו את הדרך ואת המעשה אין מעמידין פחות מחמשים וא"כ לר' אבהו לטעמי' שפיר קאמר בסוטה ובמס' ע"ז שם דעד כמה א"ר אבהו דלא הגיע להוראה רבים חללים הפילה עד מ' שנין דלטעמי' תלוי בזמן ומ' הוי משעה שלמד וידוע דתורה הוא תורה שבע"פ שהוא המשנה ומבואר באבות דבן עשר למשנה וא"כ משעה שהתחיל ללמוד תורה שבע"פ ששם הוראה לכל העולם וכל הלכות כלולים בה עד מ' הוי נ' וע"כ שפיר קאמר אליבי' עד מ' אבל הרמב"ם שלא פסק הא דר' אבהו וש"מ דס"ל כלישנא קמא דאל תקרי שר חמשים אלא חומשים ולא תלוי בזמן אלא כיון שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה מעמידין לתורגמן לכן גם בהוראה כיון שהוא גמיר וסביר שפיר הוי הגיע להוראה וא"ש ונכון: ועיין במדרש שמות (פרשה א') ויאמר מי שמך לאיש שר וגו' ר' יהודא אומר בן כ' שנה הי' משה באותה שעה אמרו לו עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו לפי שבן ארבעים שנה לבינה ור' נחמי' אמר בן ארבעים שנה הי' אמרו לו ודאי שאתה איש אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו ורבנן אמרי אמרו לו והלא בנה של יוכבד אתה ואיך קוראין לך בן בתי' ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו ע"ש:

נסתפקתי אם בא דין לפניו אותו שבא כבר לפניו ואין זה בגדר דמיוני אלא אותו ממש ויודע שהורה מאיזה טעם אבל כעת נעלם ממנו הטעם אם יוכל לסמוך על הוראתו ואינו צריך לעיין מחדש או לא יכול לסמוך על הוראתו הראשונה עד שיעיין מחדש. ולע"ד נראה דא"צ ויכול לסמוך על הוראתו ראשונה מהא דתנן בהוריות רפ"ב (דף ו') הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר ופריך שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי דמהו דתימא כיון דאלו מתידע לי' שמא הדר בי' כמזיד דמי ולא ליחייב קמ"ל הרי להדיא דלא מקרי פושע במה שסמך על הוראתו דאי הי' לו להמתין עד שיתגלה לו הטעם אמאי מקרי שוגג א"ו דאין צריך. וזהו באמת כוונת הש"ס דהוריות שם דמהו דתימא כיון דאלו מתידע לי' שמא הדר בי' כמזיד דמי פי' דאמרינן דאמאי הורה קודם שנתגלה לו הטעם אולי אז בפעם שני הי' מתברר לו הטעות והרי מזיד ולא לחייב קמ"ל אלמא דאין החיוב עליו לעיין בהוראתו בפעם השני ויכול לסמוך על מה שהורה בראשון. ועדיין צ"ע בזה:

ובב"ב (דף ק"ל) שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה אר"א אין מדמין בטרפות זל"ז וכו'. משמע דבשאר דברים א"צ לשאול עוד ויוכל לדמות גם כן. וכ"כ הנ"י שם להדיא וז"ל וא"צ לשאול בכל פעם ופעם באותו ענין עצמו ואפילו בדדמי כדאיתא בעירובין (דף כ"א) ואסברא בדדמי להו לפי שא"א שימצאו לדינין המאורעין שימצאו בכתב ובטרפות בלבד הוא שלא ידמה ע"כ א"כ מבואר דא"צ שאלה ואולי דיני ממונות שאני דהמעשה ברוב פעמים אינו כמעשה הראשון לכן לא פליג בדיני ממונות וצריך לשאול גם כן:

ובספרי פ' דברים ואצוה את שפטיכם אמרתי להם הוו מתונים בדין אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו וי"ל ואכ"מ בזה:

בסימן:

י' ס"ב כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש בעירו גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו ה"ז בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה. ופי' הסמ"ע אעפ"י שאותו הדין כבר שאל את פי החכם שיכול להיות דדין הזה אינו דומה להראשון. ולא קשה מהאי דב"ב (דף קל) הנ"ל דמשמע דא"צ לשאול עוד לעולם דע"כ צריך לומר דמאחר שיש גדול בעירו שאני. ועיין חולין (דף קל"ג) בעובדא דרבא ורב ספרא דרבא אכל ורב ספרא לא אכל ורב יוסף קאמר דשפיר עבד רב ספרא ורבא נזוף הוה אע"פ שעשה כרב יוסף ומשום דאינו דומה האי מעשה להא דר' יוסף וע"כ משום דהי' לו לשאול את ר"י שהיה אז. וביש"ש שם (סי' י"ג) כתב ושמעינן מהאי עובדא אפילו ת"ח מופלג הסומך על הוראתו להקל אפילו בהוראה שקבל להיתר היכא שיש החילוק ביניהם כמו הכא ואית ליה רבה למשאל שהרי היה יכול למשאל לר' יוסף הוא נזוף בידי שמים. ויש לחלק דדוקא באכילה ראו להחמיר יותר ונהירא לחלק דדוקא באכילת דבר איסור שהוא גנאי לת"ח אבל לא באכילת היתר כה"ג שהיה כעין גזל בידו אכן יש לחלק דדוקא התם שר"ם לא אכל ה"ל להזהר ולא לסמוך על הוראתו מאחר שיש לחלק ביניהם כמו שהיה האמת ע"כ וא"כ לפי"ז שא"ה דר"ס לא אכל משא"כ בעלמא א"צ לשאול באו"ה אפילו יש גדול בעירו גם כן:

ורק כד"מ כמבואר מיבמות (דף ק"ט) ובמהרש"א שם הוא דאמרינן כן. וי"ל קצת בב"ב (דף ק"ל) דפריך מאי ובלבד שלא ידמה ומשני בטרפות ואמאי לא קאמר בדיני ממונות וכשיש גדול ממנו בעירו ואכמ"ל בזה:

אמנם האורים (סק"ג) כתב להדיא אהא דמי שיש גדול בעירו וכן לענין איסור והיתר נמי דמ"ש ע"כ. אמנם מהיש"ש דחולין הנ"ל לא משמע כן לא קשה דהא דחולין שאני שהי' אותו הדין עצמו אלא שהמעשה היה קצת בענין אחר משא"כ הכא מיירי לדמות הדינים גופא ולפי"ז כ"ש די"ל מהא דב"ב (ק"ל) דיכול לאוקמי הא דשלא ידמה באיסור והיתר גם כן. וצ"ל דמשמע לי' דהברייתא מיירי כשאין גדול בעירו גם כן:

ובספר משרים (נ"א ח"ב) כתב וז"ל דיין אינו רשאי לדון דבר מסופק אם יש ת"ח בעיר קודם שיש אצלו כדי שלא לדמות דבר לדבר אא"כ ברור לו כבקר. זה הדין פשיט בגמ' יבמות פ' ב"ש ובספרי הרא"ש סנהדרין פ"א ע"כ משמע דדוקא בדבר שמסופק לו אבל בדבר שברור לו א"צ לשאול:

סעיף ב':

אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות כו' פטור וכתב הש"ך דגם מומחה בעי נטילת רשות ע"ש. ועיין רש"י עירובין (דף נ"ג) ד"ה במכתיר דמשמע כן: רמ"א וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה. כתב בס' קצה"ח (סק"ו) ועכשיו שנשתרבב המנהג שהדיינים לוקחים שכר על הפסק נראה לפי שיטת בעה"מ דפטור מומחה וקבלו משום דאונס הוא וא"כ בשכר חייב כמו בטבח אומן ומראה דינר לשולחני דחייב בשכר אפילו מומחה ואפילו נוטל שכר בטלה נמי הוי ש"ש וכמו נושא שכר דהוי ש"ש ע"כ. ולפי"מ שנתבאר לעיל בתומים (סי' ט') דעכשיו דהדיינים קבועים ואין עוסקין במשא ומתן ואם לא היו קבועים ודאי היו עוסקין במלאכה וא"כ הוי כמלאכה ניכרת דידוע לכל שבשביל זה אין עוסקין במלאכה ע"ש. וא"כ השכר אינו על הפסק אלא על ההפסד מלאכה דבטלי מיני' וא"כ לא הוי כשומר שכר. וכן מבואר להדיא בתוס' ב"מ (דף ס"ח) בד"ה ונותן לו שכרו דלכך לא הוי שומר אבידה ש"ש אף דנוטל שכרו כפועל בטל כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד ע"ש וכיוצא בזה כתב הח"ד ביו"ד סימן קע"ז ע"ש בזה] וכ"ה בתוס' בכורות (דף כ"ט) ע"ש בזה:

לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק. כתב הש"ך בס' תקפו כהן (סימן קל) היכא דיש לחברו שטר עליו אינו יכול לתפוס המעות שחייב לו על השטר בשביל ספיקא דדינא ממקום אחר דשטר הזה ליה לענין זה כגבוי. והביא תשובת רשב"א (סי' תקע"א) דמשמע כן. אלא דהקשה על זה מהא שפסקו הפוסקים פרק יש נוחלין (דף קל"א) גבי בעיא דבעי רבא בבריא האיך דלא מפקינין מהבעל אף דיש להאשה שטר כתובה ותי' דהתם האבעיא היא על הכתובה גופה אי אבדה כתובתה משא"כ הכא דהבעיא היא מצד אחר וזה רוצה לתפוס הממון שחייב לו בשטר בכהי"ג אינו יכול לתפוס. וכ"כ הש"ך (סי' קכ"ו סקי"ג) דכיון שאנו דנין על השטר אם הוא פרוע מצי למימר קים לי. ולפי"ז לק"מ קושיית התומים (סק"ל) שהקשה ממה שהש"ך גופא (סי' מ"ו סקי"א) כתב בב' כתי עדים מכחישין זא"ז בפרעון דהשטר בטל דשאני התם דאנו דנין על השטר גופא וכ"כ נתיבות בדיני תפיסה (כלל י"ד) והרי מבואר להדיא כן בש"ך, ועיין כנה"ג (סימן כ"ה סקמ"ה):

ול"נ לתרץ בפשיטות דלא קשה מידי מהא דפי"נ דמהני תפיסת הבעל נגד שטר כתובה דאשה אף דבעלמא לא מהני תפיסת הלוה נגד המלוה לפי"מ שמבואר שם בס' תקפו כהן דלכך לא מהני תפיסת הלוה נגד שטר המלוה משום דכגבוי דמי והביא ראי' לזה מהא דמבואר לקמן (סי' פ"ב) דאף ע"ג דלא אמרינן מיגו להוציא מ"מ אם יש שטר בידו אמרינן מגו להוציא והרי הש"ך בעצמו בכללי מגו (סי' פ"ב סקט"ו) כתב דגם לפי"מ דקי"ל דבשטר מהני מגו להוציא משום דכגבוי דמי מ"מ כחובה שאני ולא אמרינן מגו להוציא בכתובה משום דלא הלוותה כלום לבעלה ע"ש. וא"כ א"ש הא דבכתובה מהני תפיסת בעלה נגד שטר כתובתה דבכתובה ל"א כגבוי דמי משום דלא הלוותה כלום לבעלה. אלא דהש"ך קושטא דמילתא נקט משום דהתם אנו דנין על השטר גופא ולא רצה להאריך משום דבכתובה ל"א כגבוי דמי. אבל ודאי דגם אי אתרמי שהבעל רוצה לתפוס בשביל ספיקא דדינא ממקום אחר מהני תפיסו לשיטת הש"ך בכללי מגו דבכתובה ל"א כגבוי דמי. ובזה לק"מ קושיית שער משפט (סי' תכ"ד) ממש"כ הטור שם בשם תשובה לגאון באשה שחבלה בבעלה אם כתובתה יתירה מכ"ה כספים יקערנה ויעמידנה על כ"ה עיקר כתובתה כיון שכתובתה בידו נעשה דינו כמו שאמרו ואי תפס לא מפקינן מיניה אלמא דמהני תפיסה נגד שטר דבכתובה שאני דבכתובה ל"א כגבוי דמי וכמו שנתבאר בזה. ולפי"ז במחייב עצרו בששר כיון דבעהש"ט לא הוציא כלום ע"ז לא הוי כגבוי דומיא דכתובה ומהני מגו להוציא גם כן:

והנה הש"ך הביא שם ראיה לזה ממש"כ הרי"ף פ' יש נוחלין גבי בעיא דבעי רבא בבריא האיך תיקנו הילכך מוקמי' כחובה אחזקתה ועל הבעל להביא ראי' דמחלה כו' וכ"כ בהג"ה אשרי שם בשם רבינו ברוך עכ"ל. ובקונטרס הספקות (כלל ז' סי' ב') דחה זה דהתם לאו משום דהוא נגד שטר אלא משום דהלואה מקרי תפיסה שלא ברשות. ואפשר לומר עוד דשאני התם בבעיא דלא איפשטא וליכא טענת ברי חבל בקים לי דהוי טענת ברי שפיר מהני תפיסת הלוה. [ובנוב"י מ"ק חחו"מ סי' ה' פשיטא לי' לדעת הש"ך בשניהם טוענים ברי וברי או שניהם שמא ומספקא ליה בטוען הלוה שמא ע"ש]:

עוד הביא הש"ך שם תשובת רמב"ן (סי' ק') דמבואר דבעל השטר הוי מוחזק ע"ש. והנה ברמב"ן שם כתב כן על שטר שיש בו גרר בין שיטה לשיטה או מאחריו דלא מרעינן לשטרא בשביל זה והביאו הב"י לקמן (סי' מ"ד) וכתב שם הב"י דהרא"ש ורמ"ה חולקין עליו. וכ"כ הד"מ (סי' ק"ב) והובא בשו"ע שם (סימן מ"ד ס"ו) והש"ך (ס"ק ט"ו) שם פסק כרא"ש ורמ"ה א"כ ס"ל דאין בעהש"ט מוחזק והיינו כמש"כ לעיל דהיכא דאנו דנין על השטר גופא לא חשיב כגבוי ולא הביא שם הא דתשובת רמב"ן (סי' ק') דס"ל דהוי כגבוי אלא ללמוד מזה דהיכא דטוען קי"ל ממקום אחר דבעהש"ט הוי מוחזק. וא"כ לפי"מ דמבואר בתשובת רשב"א (סי' אלף ל"ה) דבנמצא גרר לא מרעינן לשטרא וא"כ ס"ל דבעה"ש הוי מוחזק י"ל דלטעמי' אזיל לפי"מ שכ' בס' תקפו כהן בדעת הרשב"א (סי' תרע"א) דבעהש"ט הוי מוחזק ע"ש:

ולדינא דעת האו"ת בקת"כ וקוה"ס (כלל ז' סי' ב') ושע"מ שם דלא כש"ך. ומהני תפיסת הלוה נגד השטר. ועיין חכ"צ (שאלה נ"ז) ושבו"י ח"א (סי' ק"ז) ופרח מטה אהרן וראנ"ח ח"ב (סי' ק"א) דמשמע כן ע"ש בזה. ולענין ממרמות שלנו בטענת קים לי דומה לשטרות. ומש"כ הב"ש באהע"ז (סי' נ"ג סק"ט) דממרמי הוי כגבוי היינו דוקא בנדונית חתנים שאין לומר עתה אומדנא דהא מצי למוסרו בידו וכמבואר בט"ז שם אבל בשאר סד"ד פשיטא דהוי כשאר שטר וכבר כתבתי מזה לקמן (סי' ס"ז) לענין שביעית גם כן. וכ"ה בתשובת רמב"ן (שאלה ק'):

ובת"א להרשב"א (שאלה רנ"ד) כתב בשטר הנמצא גרר בין שיטה לשיטה דהשטר כשר לפי שהשטר מוחזק הוא ביד המלוה. ומביא ראי' מהא דאמרינן מגו להוציא בשטר. ומהא דפוגמת כתובתה דמשביעין כעין שבועה דאורייתא ומבואר בירושלמי משום דמוחזקה והוא בא להוציא ממנה ע"ש. וא"כ מבואר דלא ס"ל כש"ך בכללי מגו שמחלק בין שטר לכתובה בזה. שוב ראיתי דיש לפרש הא שכ' הש"ך דבכתובה ל"א כגבוי דמי שלא הלותה כלום היא דבכל שטר דלוה בודאי והספק הוא על פרעון משא"כ בכתובה שלא לותה והספק הוא אם חייב. וכ"ה בקצה"ח (סי' ס"ב):

במה דפליגי רבוותא בתפיסה לאחר שנולד הספק אי מהני כתב האו"ת בקת"כ להכריע דלא מהני מהא דאמרינן בב"ק (דף צ"ט) ההוא מגרומתא דאתאי לקמי' דרב טרפי' ופטרי' לטבח מלשלומי דמי פגעו בי' ר"כ ור"א בההוא גברא א"ל עביד בך רב תרתי כו' אלא תרתי למעליותא דלא אוכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה. וקשה מה טובה יש כאן במניעת ספק גזל הא אלו תפס ובא לידו מותר להחזיקו לדעת הש"ך ובכ"מ דמצי לטעון קים לי אפילו לצי"ש אין מחויב להחזיר כמש"כ הכה"ג בשם כמה רבוותא וא"כ מה טיבותא בספק גזל יש כאן הלא אלו בא לידו הי' יכול להחזיק בכל אופן ובהיתר ומה ספק גזל הי' פה אלא ברור דליתא דאין חזקתו מועיל ולכך הוי בידו ספק גזל וזהו ממש ראי' שאין אחרי' תשובה עכ"ל. ולפימש"כ בדעת הסמ"ק דס"ל דלצי"ש חייב בקי"ל אין ראי' מכאן:

דעת רשב"ם בב"ב (דף קס"ו) לפסוק כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין וכ"ז בספיקא דמציאות אבל בספיקא דדינא מודה סומכוס דהממע"ה. וכ"כ תוס' בבכורות (דף מ"ת) דמודה סומכוס בסד"ד, ויש להביא ראי' לזה מההוא דמגרומתא הנ"ל דהנה הרא"ש ז"ל בפ' המוכר את הבית (סי' ו') כתב וז"ל וכן מוכח בריש שור שנגח את הפרה דשמואל לית לי' דסומכוס דאר"י א"ש זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה ומשמע זו ולא ס"ל ועוד מדקאמר בתר הכי ל"ל זה כלל גדול בדין וכו' לכי הא דאתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן וכו' ושמואל אומר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. ופרש"י הממע"ה ומשמע דזה כלל גדול בדין כלומר אפילו בזה דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דהול"ל חולקין אמר הממע"ה אלמא ס"ל כרבנן ואע"ג דרב פליג עלי' דשמואל בהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן ב"ק (דף מ"ו) קי"ל הלכה כשמואל בדיני עכ"ל. וכיו"ב בתוס' ב"ב (דף ל"ה) ע"ש. אלמא דרב דס"ל דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוי דרובא לרדיא זבני ואזיל בממון בתר רובא וממילא היכא דליכא רובא חולקין דלא אזיל בתר חזקת ממון אלא דס"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין וא"כ קשה נהי דמספקא לי' לרב אי כרבנן דפסלי אי כרבי יוסי בר' יהוד' דמכשר ולכך טרפי' אבל אמאי פטרי' לשלומי דמי הא ממון המוטל בספק חולקין וא"כ לא הי' לו לפטור לגמרי. א"ו דבספיקא דדינא גם סומכוס מודה דהממע"ה ולכך אף דבספיקא דמציאות ס"ל בעלמא כסומכוס בספיקא דדינא פטרי' לגמרי וזה נכון:

בספק ממון עניים מבואר ביו"ד (סי' רנ"ט) לחומרא משום ספק איסורא דנדר משא"כ ביורשים ע"ש. כ"ה להדיא ברמב"ם (פ"ב מה' ערכין ה"ח) וכמוש"כ הלח"מ שם בזה:

הנה ספק בעצם התפיסה כתב המהרי"ט ח"א (סי' קנ"א) דלא מהני התפיסה מספק. ולפי"ז כתב הקצה"ח (סי' פ"ח) דהיכא דהוי ספק בעבד אם הוא משוחרר אף דהוא מוחזק ותפוס בעצמו אינו משוחרר כיון דגופו קנוי לבעלים והוי ספק בתפיסה גופא לא מהני תפיסתו מספק. ונ"ל ראי' לזה ממש"כ תוס' בגיטין (דף ח') אהא דאמרינן החם איבעיא להו כל נכסי קנוין לך מהו כו' אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו וכ' תוס' דלכך ס"ל לאביי דבתרווייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה [ואביי לשיטתי' בכתובות (דף פ"ג) דס"ל דיד בעהש"ט על התתחונה] והנה קשה לי יהא דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ מבואר בסי' מ"ב ובמפרשים שם דיד בעל השטר על התחתונה אינו אלא מתורת ספק והוי ספיקא בהא שכתב לו כל נכסי אם גם העבד בכלל או לא. וא"כ אמאי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו נהי דלא קנה נכסים מספיקא מ"מ העבד יקנה עצמו מספיקא דהוא מוחזק ותפוס בעצמו א"ו היכא דהוי ספק בעצם התפיסה לא מהני תפיסה מספק וכמהרי"ט ז"ל בזה:

ובזה יש לתרץ מש"כ הרא"ש בפ' השולח (סל"ח) בבעיא דמכרו חוץ לשלשים יום ואינך דמאחר דלא איפשטא לא יצא לחרות. והקשה בקרבן נתנאל הא העבד מוחזק בעצמו וא"כ אין לו להשתעבד מספק ותי' דס"ל כדעת הראב"ד דבקנס לא מהני תפיסה. ועיין בב"י (סי' ש"נ) שכ' להדיא בדעת הרא"ש כן. ועלח"מ בפ"ב מה' גניבה. אבל למש"כ ניחא מאחר דהספק הוא בעצם המוחזקות לא מהני מה דהוא מוחזק בעצמו דאי לא יצא לחירות אינו מוחזק לכן לא מהני מוחזקות שלו בזה. ושוב מצאתי שהקצה"ח (סי' פ"ח) כתב על הרמב"ם כן:

ובזה מיושב ג"כ היטב קושיית המשנה למלך בפ"ה מה' עבדים (הלכה ג) אירושלמי דפ"ז דגיטין זה גיטך אם מתי מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ור"י אומר ה"ז גט משום דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואמר תו התם אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום על דעתי' דר"י הרי זה גט על דעתי' דרבנן אינו גט כלומר דלרבנן דאית להו דבאומר לאחר מיתה דאינו גט משום דלית להו זמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ באומר מהיום ולאח"מ הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי וכדאיתא במתני' אבל לרבי פשיטא דבאומר מהיום ולאח"מ דהוי גט גמור מכ"ש דאומר לאח"מ כו' ולפי"ז אמרו כאן דאף בגט שחרור כן אם אמר הרי זה גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום דלר' ה"ז גט משום דאפשר דתנאה הוי אך לדעתיי' דרבנן אינו גט משום דאפשר דחזרה הוי כו'. אך ק"ל כיון דקי"ל דהעבד מוחזק בעצמו א"כ בהא דמספקא לן אי תנאה הוי אמאי לא הוי גט גמור כיון דהעבד מוחזק בעצמו ע"כ. ולהנ"ל ניחא כיון דהספק בעצם התפיסה דאי נימא דאינו משתורר א"כ לא הוי מוחזק ולכן לא מהני תפיסה. ועיין קצה"ח (סי' רמ"א):

בכה"ג הקשה למה לא נימא כמו בספק איסורא לחומרא ה"נ בספק גזל דהוא ספק איסור גזל. וע"ש מה שתי' בזה דלאידך יהא ספק איסור ג"כ ואינו מספיק כשהלה טוען ברי ונתבע שמא. ולעד"נ דהרי בדיני נפשות מקרא מלא דספק נפשות להקל מושפטו העדה והצילו העדה כמבואר בפסחים (דף י"ב) וברשב"ם ב"ב (דף נ) וכתיב משפט אחר יהי' לכם וא"כ כמו בספק נפשות להקל ה"נ בספק ממון וא"ש וכיוצא בזה דרש"י בפ"ק דמכות דבד"נ נמצא קרוב או פסול העדות בטל משום ושפטו והק' תוס' דגם בד"מ יהי' כן מהיקשא דמשפט אחד יהי' לכם:

ומיושב בזה הא שכתב רשב"ם בב"ב (דף נ) אהא דספק נפשות להקל משום ושפטו העדה והק' תוס' למה לי קרא לזה הא אפילו ספק ממון לקולא ולהנ"ל א"ש דגם דיני ממונות דאזלינן לקולא ידעינן מנפשות ממשפט אחד יהי' לכם, ובמ"א בארתי הא דאמרינן בפסחים (דף י"ב) א"ל רבא ומה אלו דייקינן כו' ואנו ניקום ונקטול מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה דקשה ג"כ ל"ל קרא דספק נפשות להקל הא אפילו ספק ממון לקולא משום דדעת הרמב"ם דהא דקי"ל ספק איסורא לחומרא הוא מדרבנן וספק מותר מה"ת וא"כ ס"ד דגם בספק נפשות החמירו מדרבנן שלא ירבו שופכי דמים בישראל. ועי' ספ"ק דמכות כמו דחששו באיסור שמא יפגע אדם באיסור ה"נ בנפשות משום ובערת הרע מקרבך כדי שלא יהא שופכי דמים בישראל. וכבר כתב הנ"י והריטב"א בפ"ו דיבמות (דף סה) דלכך קי"ל במלקות בתרי זימני הוי חזקה אף דספק נפשות להקל דחכמים קנסו לעושי רשעה משא"כ בממון קי"ל דבג' הוי חזקה דספק ממון לקולא ע"ש בזה. אבל כבר כתב הט"ז לעיל (סי' ב) דבדבר המפורסם בתורה אין לחז"ל לעשות תקנה וזהו שאמר ואנן ניקום ונקטול מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. והא דב"ק (דף מו) ל"ל קרא דהממע"ה סברא היא אדאורייתא קאי וא"ש. ומיושב היטב הרשב"ם הנ"ל גם כן:

כל ספק ממון דקי"ל דאזלינן לקולא גם לצי"ש פטור וגם בסד"ד כן כמש"כ הכנה"ג סי' זה זולת בכופר מבואר בנ"י ספ"ד דב"ק דהרג נפלים פטור משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' ופטור מכופר אבל לצי"ש חייב כיון דכופרא כפרה. והבאתי ראי' לזה דגם במידי דלכפרה אזלינן בספיקא לקולא לקמן (סי' ע"ה) ע"ש:

אמנם קשה מהא שכתבו התוס' בכתובות (דף ל) שהקשו כיון דתשלומי תרומה כפרה א"כ הא דתנן ביבמות (דף צ"ט) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' דאם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק ותירצו דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנים לכהן והכפרה תלוי בהפרשה. ולכאורה הוא שלא כדעת הנ"י דס"ל דגם במידי דלכפרה אוקי ממונא בחזקת מארי' וזה לא מסתבר דקשיא להו מדקתני אין משלמין משמע דגם לצי"ש אינם מחויבין ובמידי דכפרה הא מחויב עכ"פ לצי"ש בספיקא. ולפימש"כ לקמן (סי' ע"ה) בשם ה"ה פ"י מנזקי ממון דבמידי דכפרה היכא דהחיוב ודאי והספק בפטור חייב בתשלומין הי' אפ"ל דשאני התם דודאי אכלי תרומה אלא שהספק בפטור לכן היו חייבין אם לא לפי"מ שתירצו דהכפרה אינה תלויה בנתינה אלא בהפרשה. וניחא בזה הא שהקשו תוס' בכתובות מיבמות ולא הקשו ממשנה דתרומות (פ"ז מ"ד) בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואכל מאחת מהן ואינו יודע מאיזו פטור. דלחייב משום ספק כפרה ולהדיא מדמה המ"ל בפ"י מה' תרומות להא דיבמות. אבל לפימש"כ ניחא דהתם כיון דהספק בעיקר החיוב הוי כשאר ממון דאין לחייבו מספק משא"כ הא דיבמות דהחיוב ודאי והפטור ספק אין ספק מוציא מידי ודאי במידי דכפרה. אמנם יש לפקפק בזה קצת אם זה מקרי ודאי חיוב במה שאכלו תרומה כיון דעכ"פ לגבי כל אחד אינו אלא ספק אם הוא ישראל ואם הוא כהן שפיר אכלי. לכן נראה דהא שהקשו תוס' דאמאי אין משלמין דלחייבו מספק כיון דתשלומי תרומה לכפרה היינו משום דהא קפסיק ותני אין משלמין ומשמע אפילו תרומה שלהן דהוי ממון שאין לו תובעין דאין מוציאין בדיינים ואין חיובן אלא לצי"ש. כמבואר בחולין (דף ק"ל) ובתוס' שם ולכן הקשו כיון דתשלומי תרומה לכפרה לחייבו גם בספק לצי"ש וכדעת הנ"י גם כן:

והנה בב"ק (דף ק"י) בעי רבא אין בו למשמרת יהויריב ויש בו למשמרת ידעי' מהו ויש לעיין למה השמיט רמב"ם בהלכותיו בעיא זו כיון דהוא במידי דכפרה והחיוב ודאי כמו בעיא דשני שותפין בפ"י מנזקי ממון. אך לפימש"כ הנ"י בהרג בן ט' תוך ל' כיון דהוא ספק נפל אוקי ממונא בחזקת מארי' ופטור מכופר ומיהו חייב לצי"ש כיון דכופרא כפרה אתי שפיר דהרי גזל הגר אשם קרי' רחמנא וכדאמרינן שם בב"ק (דף ק"י) ש"מ כסף מכפר מחצה והרי קי"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן ובודאי דה"ה לגזל הגר כיון דאשם קרי' רחמנא. וא"כ ליכא חיובא דבי דינא עלי' אלא החיוב על עצמו ואיהו גם בספיקא מחיוב לצי"ש לכן אין נ"מ בבעיא זו וכתב סתמא דלעולם לא יצא ידי חובתו עד שיהא שוה פרוטה לכל כהן מאותו משמר שמחזיר להם וא"ש ונכון ודו"ק:

ובתוס' ב"ק (ד' מ"ג) ד"ה לא דמים חקרו הנ"מ שבין כופר לדמים (ובמ"א נתבאר דנ"מ להא שכ' רמב"ם (פ"י מה' נזקי ממון הלכה ו) ואין האפיטרופסין משלמין כופר שהכופר כפרה הוא ואין החרשים והשוטים והקטנים בני חיובא כדי שיהיו צריכין כפרה משא"כ אי הוי דמים חייבין] ולהנ"י איכא נ"מ דבספק כופר חייב לצי"ש משא"כ שאר ממון גם לצי"ש פטור. וכן לפמש"כ (בסי' ע"ה) דהיכא דהחיוב ודאי והספק בפטור במידי דכפרה חייב משא"כ בשאר ממון איכא נ"מ גם בזה ודו"ק:

ולפ"מ שכתב הנ"י דבספק כופר חייב לצי"ש י"ל היטב מש"כ הרא"ש בהשולח דמעוכב גט שחרור פטור מקנס ומכופר דאין לו יורשים ותמה ביש"ש ובת"ש שם תיפוק לי' דהוי בעיא דלא איפשטא דנ"מ דגם לצי"ש פטור דאין לו יורשים וזה נכון:

מש"כ הכנה"ג דבסד"ד אינו מחויב לצי"ש אבל כ"ז הוא בפלוגתא דרבוותא אבל באיבעיא דלא מפשטא בש"ס לא נתבאר שם אי חייב לצי"ש. ויש לומר דבזה חייב לצי"ש דספיקא דמספקא לי' לש"ס יש לומר דשאני. וא"כ נהי דבממונא לא מפקינן מספק אבל מ"מ יש לומר דמחויב לצי"ש. ועיין סמ"ק (סי' רמ"ו) וז"ל והשולח יד בפקדון וכו' ואם הגבי' ארנקי ליטול ממנה דינר איבעיא לן אי חייב בכולה או לא ולצאת י"ש יחזור ע"כ. א"כ מבואר דס"ל דבבעיא דלא איפשטא צריך לצאת י"ש, ודבר חדש הוא לא מצאתי מי שביאר בזה. ואם כו"ע מודים להסמ"ק בזה יש ראי' להפוסקים שכ' (בסי' כ"ח) דבלצי"ש לא מהני תפיסה מהסוברים דבבעיא דלא איפשטא לא מהני תפיסה כמבואר (בסי' ר"ב ותי"ג) ואמאי הא בבעיא דלא איפשטא חייב לצי"ש א"ו דלא מהני תפיסה בזה. [ואפשר לומר דהסוברים דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא ס"ל כסמ"ק דחייב לצי"ש ולכן מהני תפיסה משא"כ הסוברים דלא מהני תפיסה ס"ל דפטור מלצי"ש] ויותר נראה דלא ככנה"ג וגם בספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא מאחר דמצאנו להדיא לסמ"ק דס"ל בבעיא דלא איפשטא דצריך לצי"ש א"כ ה"ה בכל סד"ד דאין מה לחלק ביניהם. דבשלמא בספק דמציאות דהממע"ה פטור אפילו לצי"ש וכדמשמע מהא דפריך בב"ק (דף מ"ו) אהא דאמרינן שם מניין להמוציא מחברו עליו הראי' שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראי' אליהם מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לגבי אסיא והשתא מאי פריך דלמא אתא קרא לפטור מלצי"ש כמבואר כה"ג ברא"ש בחולין פרק הזרוע דאתי קרא לפטור מלצי"ש משא"כ מטעם סברא הו"א דחייב לצי"ש א"ו דגם מטעם סברא דהוא מוחזק פטור מלצי"ש וזה אינו מלא בספק דמציאות אבל בסד"ד דאיכא דסברי דחייב וכן בבעיא דלא איפשטא דאיכא צד לחיוב שפיר חייב לצי"ש. איך שיהי' הסוברים דבתיקו מהני תפיסה דהוא תמוה לכאורה אמאי מהני תפיסה מאחר דלא יכול לטעון קים לי דבשלמא בפלוגתא דדינא יכול לומר קים לי כהך מ"ד משא"כ בתיקו אבל הם יסברו מאחר דגם המוחזק אינו יכול לומר קים לי חייב לצי"ש ולכן מהני תפיסה ובפלוגתא דדינא דהמוחזק יכול לומר קים לי גם לצי"ש פטור אלא דמהני תפיסה דגם אידך התופס יכול לומר קים לי ובספק דמציאות פטור מלצי"ש כמוש"כ האחרונים דספק גזל מותר ומ"מ אם אידך תפס ג"כ מותר מה"ט גם כן:

ובזה נכון שיטת הרמב"ם דס"ל דבבעיא דלא איפשטא מהני תפיסה דס"ל כהסוברים דבכ"מ דחייב לצי"ש מהני תפיסה. וא"כ מאחר דבסד"ד מחיוב לצי"ש מהני תפיסה גם כן:

ובזה מיושב מה שתמה היש"ש אמש"כ הרא"ש פ' השולח שכתב דמעוכב גט שחרור פטור מכופר משום דאין לו יורשים דל"ל משום דאין לו יורשים תיפוק לי' דהוא בעיא דלא איפשטא. ולהנ"ל ניחא דמ"מ הי' חייב לצי"ש, וע"כ כתב דאין לו יורשים ופטור לגמרי. וניחא בזה גם מה שהשמיט הרמב"ם הך בעיא דב"ק (דף ק"י) אין בו למשמרת יהויריב ויש בו למשמרת ידעי' מהו דהא בלא"ה חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין ואין ב"ד כופין ע"ז ולצי"ש בלא"ה חייב בבעיא דלא איפשטא וא"כ אין נ"מ בזה. ולקמן (סי' רל"א סי"ד) במקום שלא נהגו להכריע צריך להוסיף אחד מד' מאות ביבש ובש"ס הוא בעיא דלא איפשטא ואזלינן לקולא לנתבע. וכ"ה במ"מ פ"ח מה' גניבה אכן במאירי פ' הספינה שם מסיים וירא שמים חייב להחמיר ע"ע ע"כ. משמע דס"ל בבעיא דלא איפשטא חייב לצי"ש. ואפשר לומר דזהו בכלל מדות שעונשם חמור כמבואר בב"ב פ"ח בזה:

ואם הוא בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי הוא דבר דרבנן ילך אחר המיקל. מזה מבואר דגם בספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא. וכן משמע בעירובין (דף ס"ה) אמר להן ר"ל נשכור ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן. וכתב רש"י דלכך אמר נשכור משום דספק דבריהם להקל. והניחא אי ספיקא דדינא לקולא אבל אי ספיקא דדינא לחומרא קשה איך אמר נשכור במידי דספיקא א"ו דגם בסד"ד אזלינן לקולא. ובברכות (דף נ"א) אמר רב אשי הואיל והראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן נעביד לחומרא הגם דמידי דרבנן הוא. ומצאתי להמנחת יעקב כלל א' (סק"ג) שכתב דהיכא דהראשונים עצמן נסתפקו בדבר לכו"ע אזלינן לחומרא והביא שם דבספיקא דדינא מחלוקת הפוסקים אחרונים בזה. ולהמחמירים לא קשה מהא דעירובין דמצינו שהקילו בעירוב בכמה דברים ע"ש, ועיין בביצה (דף י"ג) בעי רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי תיקו. וכ' רי"ף ורא"ש לחומרא. והר"ן כ' א"י למה והיינו דלהרא"ש מבואר בפ"ק דפסחים דס"ל סד"ד בדרבנן לקולא ותי' ביש"ש שם כיון דרב אשי בעצמו הניח בתיקו לכך קי"ל לחומרא ע"ש. וא"כ מבואר להדיא כסברא הנ"ל דהיכא דהראשונים עצמן נסתפקו אזלינן לחומרא. ועיין הג"מ פ"ב מה' חמץ ורא"ש פ"ג דפסחים דעת ראב"י דבדרבנן אזלינן לחומרא ע"ש וזהו דעת הש"ך ביו"ד (סי' ק"ד סק"ד) שכ' כיון דבגמ' גופא איסתפק להו אזלינן לחומרא. והפמ"ג שם כתב דלא קי"ל כן. ובי"ד (סי' ד') פסק הב"י בשחטו סתם ואח"כ זרק דהוי ספק אי אמרינן אגלאי מילתא למפרע דאסורה בהנאה. ג"כ. ולהתוס' בב"ק (דף ע"ב שכתבו דתקרובת ע"ז דאסור בהנאה אינו אלא מדרבנן הי' להקל בספיקא דרבנן לקולא אלא כיון דהספק של הראשונים הוא אזלינן לחומרא כמש"כ בבה"ג חו"מ (סי' רמ"ב) מיהו בלא"ה לפימש"כ במ"א מאחר דאיכא דאורייתא ודרבנן בדבר אחר אזלינן גם בדרבנן לחומרא וה"נ מאחר דבאכילה אזלינן לחומרא גם בהנאה דהוי דרבנן אזלינן לחומרא גם כן:

והנה בר"ה (דף ט"ו) אמרינן אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה במעשר וחייבת בביעור א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורא אמאי דאמרינן זיל בחר חנטה אי הכי תחייב במעשר א"ל יד הכל ממשמשין בה ואח אמרת תיחייב במעשר. ופרש"י בשלמא סיפא לחומרא דאמינא ספוקי מספקא לך אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין שביעית או בתר לקיטה כמו במעשר ואזלת לחומרא דשביעית דאורייתא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ. והיינו דקשיתי' דאי מספקא לי' ולחומרא אזיל א"כ אמאי פטורה מן המעשר ולזה פי' דחייבת בביעור משום דספיקא דאורייתא לחומרא משא"כ מעשר דפירות אילן אינו אלא מדרבנן כמוש"כ תוס' לעיל שם (דף י"ב) ד"ה תנא אזלינן בספיקו לקולא ומבואר מזה דס"ל דגם בספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא. אכן אין ראי' מזה די"ל דס"ל כפי' תוס' דממילא פטור ממעשר כיון דאזלינן לחומרא בשביעית ממילא נעשה הפקר. ואין להביא ראי' מזה דס"ל לתוס' דבסד"ד אזלינן בדרבנן לחומרא מדפי' משום הפקר ולא משום דספיקא דרבנן לקולא דיש לומר דחדא נקטי ועוד דעד כאן לא אזלינן בספיקא דרבנן לקולא היכא דאינו נוגע לדאורייתא אבל היכא דנוגע לדאורייתא ואזלינן לחומרא ממילא אזלינן גם בדרבנן לחומרא כנ"ל ובתשובה הארכתי בזה. וא"כ ה"נ כיון דבשביעית נקטי' לחומרא משום דאזלת בתר לקיטה א"כ שוב ליכא למפטרי' ממעשר ותיזל בתר חנטה דסתרי אהדדי וכבר כתבו תוס' בביצה (דף י"ד] דהיכא דסתרי אהדדי ותרווייהו דרבנן אזלינן בתרווייהו לחומרא ולכן הוצרכו לפטור משום הפקר: ובב"ב (דף פ"א) ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה וברשב"ם מבואר לחד פירושא דביכורים דלאו בר זביחה איסורא דידי' אינו אלא מדרבנן וא"כ קשה מאי פריך דילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה הא ספק איסור דרבנן לקולא ואין לומר דזה מיחשב לכתחלה וכבר כתב הר"ן בערבי פסחים דאין ליכנס בספק דרבנן לכתחלה דזה אינו כיון דספק הוא שמא מחויב בהבאה מיחשב כדיעבד וצריך להיות לקולא ובפרט דהסוגיא קאי לר"מ ור"מ ס"ל בעירובין (דף ל"ה) דאפילו בספק איסור שעיקרו מה"ת אזלינן לקולא. א"ו דלהא' פירושא בסד"ר גם בדרבנן אזלינן לחומרא ולהסוברים דגם בסד"ד אזלינן לקולא צ"ל כאידך פירושא שם דגם בזה אסיר מדאורייתא. ועיין מ"ל פ"ב מה' שכירות שהקשה אמאי פסק הסמ"ג בלאוין (קפ"ד) בבעיא דב"מ (דף צ') דאסור ואינו לוקה הא הבעיא בדרבנן הוא. וי"ל דשיטתו כהסוברים דבבעיא דלא איפשטא גם בדרבנן אזלינן לחומרא. ומש"כ ואינו לוקה היינו מכת מרדות כיון דהוי ספק אך בסמ"ג ח"ב מ"ע בה' ברכות כתב בבעיא דברכות (דף י"ב) כיון דהוי ספק דבריהם אזלינן לקולא ואפ"ל דס"ל לחלק דברכה שאני דעיקרו דרבנן משא"כ היכא דעיקרו דאורייתא ודו"ק. ובהא דב"ב מסיק רב משרשי' דלכך מביא ואינו קורא משום דילמא אתי לאפקועי מתרומה ומעשר. ודעת הרמב"ם בפ"ב מה' מעשר דלאחר מירוח לקוח פטור ומתנות כהונה הוי לקוח כמבואר בתוס' ב"מ (דף ז') ד"ה מפריש וא"כ מספק יהא פטור הכהן ממעשר דלקוח אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ומבואר מזה דספיקא דדינא גם בדרבנן אזלינן לחומרא וי"ל. עי' מג"א (סי' יו"ד סקי"א) דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה ונראה דה"ה בסד"ד אין ליכנס לכתחלה בספק. וכן כתב הר"ן בפ' ערבי פסחים ע"ש. וט"ז או"ח (סי' תפ"ז סק"ה) וכן מבואר ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש (הלכה ג') זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה הרי הב' ספק אם הזמינו לכך לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא. וכמש"כ לח"מ בזה:

ולענין אי ספק מצוה דרבנן לקולא הנה בספיקא דמציאות הרי הוא כלל ספק דרבנן ולקולא כמבואר בברכות (דף כ"א) לענין ספק אי קרא ק"ש דאינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן. ומהא דקי"ל בבדיקת חמץ להסוברים דאינו אלא מדרבנן דאזלינן בספקו לקולא כמבואר ברא"ש פ"ג דפסחים גבי ב' חצאי זיתים ובטוש"ע או"ח (סי' תמ"ב) ואף בסד"ד כמבואר שם היינו משום דבדיקת חמץ אינה מצוה מצד עצמה אלא משום שלא יבא לאוכלה כמוש"כ תוס' ריש פסחים והארכתי בזה. והעיקר דספיקא דדינא במצוה דרבנן הרי הוא ככל ספק דרבנן ואזלינן לקולא. זולת מה שמצינו הא שכתבו תוס' בסוכה (דף ל"ז) ד"ה כדי מש"כ הערוך בשם הירושלמי תנא צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר בעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד כו' וכיון דלא איפשט עבדינן לחומרא שלשה פעמים לכל אחד ואחד עכ"ל. וקשה הא ניענועים אינו אלא דרבנן וא"כ צ"ל בספיקו לקולא ואמאי עבדינן לחומרא. וכ' הרא"ש שם (סי' כ"ו) דהוא משום חביבות המצוה. ודעת בעל העיטור שם דבאמת אזלינן בספיקו לקולא ע"ש. אלמא דגם בספיקא דדינא במצוה דרבנן אזלינן לקולא אלא דדעת הרא"ש דשם אזלינן לחומרא דהוא משום חביבות המצות הא לאו הכי אזלינן בספיקא לקולא: ובזה ניחא לי הא דאמרינן במגילה (דף ה') גופא חזקי' קרי בטברי' בארביסר ובחמיסר מספקא לי' אי מוקפת חומה מימות יב"נ היא או לא כו' מאי פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה משום דהני מיגלו והני לא מיגלו והא נמי מיגליא. או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו והא נמי מיגניא כו' רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר מספקא לי' אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא או לא. והקשה הר"ן ז"ל אמאי קרי בתרווייהו הא ספק של דבריהם לקולא. ותי' משום מדת חסידות עשו כן ע"ש. והרב טורי אבן תירץ דספק דברי קבלה כדאוריייתא דמי וכיון דלא שייך הכא למיזל בתר רובא דעלמא לכן אזלינן בספיקו לחומרא עיין שם. ולפי מה שכתב הרא"ש ז"ל דבנענועים אזלינן לחומרא אף דהוי דרבנן משום חביבות המצוה ה"נ יש לומר דקרו בתרווייהו משום חביבות המצוה שמצותה לפרסומי ניסא וכחה גדול. וכמוש"כ הרמב"ם ז"ל כיוצא בזה (בפ"ד מה' חנוכה הי"ב) מצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס עכ"ל וה"נ במגילה כן. לכן קרו בתרווייהו. ואפילו אם נימא דהרא"ש לא כ"כ אלא בספיקא דדינא מ"מ א"ש על חזקי' לפי"מ דמסיק דמספקא לי' מה פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה דהני מיגלו והני לא מיגלו או דילמא הני מיגנו והני לא מיגנו וא"כ הוי ספיקא דדינא לכן החמיר ע"ע לקרות בתרויי'. ועכ"פ מבואר מהר"ן ז"ל דגם בספיקא דדינא אזלינן לקולא בספק מצוה דרבנן. וניחא ג"כ הא דאיתא בפסחים (דף ק"ח) דמשום דמספקא לן בהי תרי כסי צריך הסיבה אי בתרי קמאי או בחרי בתראי עבדינן הסבה לכולהו. והקשה הר"ן ז"ל הא ספק דרבנן לקולא ולפימש"כ דבסד"ד בדרבנן היכא דשייך בזה חביבות המצוה עבדינן לחומרא א"ש דה"נ הסבה שהיא הוראת החירות משום חביבותא עבדינן לחומרא ועכ"פ מבואר דעת הר"ן ז"ל דגם בספיקא דדינא בדרבנן אזלינן לקולא כמו סד"ד בהסבה דארבעה כוסות. והא דכתב בפ"ג דסוכה לענין נענועים דאזלינן בהו לחומרא צ"ל דס"ל דמשום חביבות המצוה החמירו התם. אבל י"ל קושיותיו במגילה ובד' כוסות דהחמירו הוא משום חביבות המצוה גם כן. ובהא דפ"ק דב"ק בהידור מצוה עד שליש במצוה דהיא בעיא דלא איפשטא אי שליש מלגו או שליש מלבר כתב הרא"ש לקולא ואינו אלא שליש מלגו והוא משום דההידור אינו אלא מדרבנן כמוש"כ היש"ש שם. וכיו"ב בתוס' מנחות (דף מ"א) ד"ה אין דואנוהו אינו אלא דרבנן ולכן פסק לקולא אלמא דגם בסד"ד במצוה דרבנן אזלינן לקולא בזה. נתבאר מכ"ז דספיקא דמציאות במצוה דרבנן לעולם אזלינן לקולא. ובסד"ד יש חילוק בין מצוה למצוה ובמצוה החביבה אזלינן לחומרא וכיו"ב במרדכי פ' החולץ דיש מקומות דגם ספיקא דרבנן לחומרא כן נ"ל בזה. ומעתה מה שכתב הכו"פ (בסי' ט"ז) דס"ס אינו פוטר ממצוה דאורייתא ליתא לפימש"כ דספק במצוה דרבנן אזלינן לקולא דכללא הוא דכל מה דמהני ס"ס בדאורייתא ה"ה בחד ספיקא דרבנן והיכא דלא מהני ס"ס בדאורייתא לא מהני ספק בדרבנן. והשתא כיון דמהני חד ספק בדרבנן ה"ה דמהני ס"ס בדאורייתא גם כן: התוס' בביצה (דף י"ד) ד"ה איכא כתבו וז"ל דללישנא קמא בעי שינוי וללישנא בתרא לא בעי שינוי אי נמי בהאי שאינו מפיג טעמו ולא ידע דללישנא בתרא צריך שינוי וללישנא קמא לא צריך שינוי ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל. ועיין מג"א (רס"י תקל"ח) וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ"ק דתענית בהא דאוכלין בתענית בלילה דלא שייך ספק דרבנן לקולא כיון דבכל צד איכא קולא וחומרא ע"ש. ובזה ניחא לי מה דהוה ק"ל מש"כ תוס' במס' ע"ז (דף ל"ח) ד"ה איכא בינייהו וז"ל ואר"ת מדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולה על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהן לשון אחרון מוסיף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית בי' משום בישולי נכרים. ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו אינו נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי נכרים דבשל סופרים הלך אתר המיקל ע"כ. והדבר תמוה לכאורה הא לר"ת בכ"מ דאיכא תרי לישני בשל סופרים הלך אחר המיקל כמש"כ תוס' שם (דף ז') וא"כ למה הוצרך להקדים מדלא נקט דבש וגבינה דלכן פסק ר"ת דבשל סופרים הלך אחר המיקל, אבל לפי"מ שנתבאר דהיכא דאיכא חומרא ג"כ בכל צד אזלינן לחומרא שפיר הוצרכו לזה וה"נ ללישנא קמא איכא חומרא בדגים קטנים וקולא בדבש וגבינה וללישנא בתרא חומרא בדבש וגבינה וקילא בדגים קטנים ובתרווייהו ניזיל לחומרא לכן הוכיח ר"ת דמדלא נקט דבש וגבינה מבואר דהאי לישנא לאו לאיפלוגי אתא אלא לאקולי וכמוש"כ תוס' שם לקמן (דף נ"ט) ד"ה כל ע"ש. והרי התוס' שם (דף ז') כתבו בשם הר"ש דהיכא דמבואר בגמ' כחד מהני לישני עבדינן כהאי לישנא דמבואר כוותי' וכאן הוי כמו דמבואר בגמ' דהלכה כתרווייהו לכן בשל סופרים הלך אחר המיקל וא"ש ונכון היטב:

והיכא דאיכא תרי שינויי בגמ' אם הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא. עיין בתוס' מס' ע"ז (דף ז') וראשונים שם מחלוקת בזה. וברא"ש הביא רעת רי"ץ גיאות דלעולם הלכה כאיכא דאמרי ומקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא ורש"ל בתשובה (סי' ל"ה) הוכיח דעת רא"ש דהלכה כלישנא בתרא ממש"כ בס"פ המוכר פירות ביין ונמצא חומץ וכדעת רי"ץ:

והנה הרא"ש בפ"ב דחולין (סי' ב) כתב וז"ל השוחט דיעבד אין לכתחלה לא איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו ומסתבר כיון דאיכא תרי לישנא עבדינן לחומרא ולכתחלה צריך לשחוט ב' סמנים אף בעוף ורבינו אלפס ז"ל כתב ורובו של אחד כמוהו דוקא דיעבד אבל לכתחלה מיבעי לי' למשחט כולו סימן משמע דס"ל כלישנא בתרא לקולא משום דהני תרי לישני פליגי בדרבנן דמדאורייתא בסימן אחד סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים עכ"ל וקשה הא גם באיסור תורה פסקו רי"ף ורא"ש בכ"מ כלישנא בתרא. צריך לומר דהרא"ש לטעמי' בפרק קמא דב"ק שכ' אע"ג דבכל דוכתי רגיל הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא היינו היכא דאיכא תרי לישני אחדא מימרא דלישנא קמא קמפרש דהכי איתמר הדא מימרא ולישנא בתרא מפרש דאיתמר בענין אחר אבל הני תרי לישני לאו מימרות אמוראי נינהו אלא גמרא הוא דשקיל וטרי לפרש הלכך לית הכא תרי לישני למיזל בתר בתרא אלא סברות חלוקות זה על זה עכ"ל. הרי דס"ל דדוקא באיכא דאמרי לישנא בתרא עיקר. אבל באיבעית אימא דהוא פירושא דמימרא לא ידעינן הי עיקר ולכן פסק לחומרא ולהרי"ף דהוא מדרבנן לקולא. ועיין רא"ש פרק יו"ד דחולין (סי' ב) דמשמע נמי כן. אלא דקשה על זה מהא שכ' הרא"ש דעת רי"ף בפ"ג דגיטין (סי' ו) והסכים לזה דלישנא בתרא עיקר אף דאיבעית אימא הוא וצע"ג. ובס' גט פשוט (כלל ז') כתב דדעת הפוסקים דלישנא בתרא עיקר יותר מוסכם וגם באי בעי"א כן ע"ש:

הרא"ש בפ' בהמה המקשה (סי' ז') כתב אר"י א"ר צומת הגידין ברובו. מאי רובו רוב כל אחד מהם. איכא דאמרי רוב כל אחד ואחד, ורב אלפס ז"ל לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואף דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא. והקשה התי"ט הא הרי"ף באמת פוסק בכל מקום כלישנא בתרא ומאי הקשה עליו הרא"ש ע"ש. וי"ל דהרא"ש לטעמיה אזיל שכתב בפ"ק דב"ק בדעת הרי"ף דהיכא דאיכא תרי לישני אליבא דחד אמורא האיך סבירא לי' דספיקא הוי גבי רב אסי דס"ל נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ולכן שפיר הקשה דראוי להחמיר כלישנא קמא וא"ש:

הרא"ש בפ' ראוהו ב"ד (דף כ"ח) כתב דהכא ל"ד לתרי לישני דעלמא דאורחא למימר ארישא תחילה ולבתר הכי אסיפא הלכך ליכא למיקם עלה וכו' עכ"ל. ועיין רא"ש פ' כיסוי הדם (סי' ו) ופוסקים או"ח (סי' תקי"ח) דמשמע נמי כן. ולפי"ז גם באיכא דמתני באמוראים אורחא למימר אמאן דקודם בזמן וליכא למיקם עלה דמילתא וניחא בזה קושיית הב"ח ביו"ד ע"ש. ומבואר במ"א וכאן קצרתי בזה. ובזה ניחא הא דבכורות (דף מ"ג) אמר רבא לא שנו אלא שאין לו לפניו ויש לו לאחריו כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ופסק הרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש (הלכה א) כלישנא בתרא ע"ש בכס"מ. ולפימש"כ הרא"ש אין אנו צריכין לזה אלא משים דכיון דאורחא דמילתא לפרש רישא תחלה ליכא למיקם אמילתא ולכך פסק שם לחומרא וכהרא"ש ז"ל בזה:

אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו כו' וכן אם היה יחיד נגד רבים. עיין ש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) דלהרמב"ם לא אזלינן בתר גדול באיסור תורה משא"כ רבים נגד יחיד ותלמיד נגד רבו מהני גם באיסור תורה. ועיין כס"מ ספ"ו מה' ת"ת דיחיד נגד רבים הוי כתלמיד נגד רבו אם כן שפיר דמיין להדדי. וכ"ש לפימש"כ תוס' מנחות (דף ל"ח) ד"ה אלא דהיכא דאין הלכה מחביריו כ"ש נגד רבו וכיון דרובא דאורייתא כ"ש דרבו נגד תלמידו דמהני באיסור תורה גם כן. וכן מבואר בכמה דוכתי דהלכה כהרב באיסור תורה גם כן:

אא"כ היה בו ג"כ הפ"מ. עיין ביו"ד (סי' רמ"ב) בש"ך שהשיג על הב"ח דס"ל דהא דמיקל הרשב"א בהפ"מ ביחיד לגבי רבים אפילו באיסור דאורייתא דהרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא והאיך אפשר לעקור ד"ת בהפ"מ והלא כך הוא גזירת המלך לילך אחר הרבים ומה בכך שהיא הפ"מ ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נידונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפ"מ גדול מזה לכך העלה דאין מקילין בהפ"מ אלא בדרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד במקום הפ"מ וכהי"ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון וכמש"כ ג"כ בסי' קי"ט כ"ש במקום שיש מי שמתיר ע"כ. ויש להביא ראיה לזה דאשכחן דברים שלא העמידו דבריהם בממון מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ו) מי שיש לו בהמה מסוכנת אם יכול לאכול כזית צלי מבעו"י מותר לשחוט י"ל אע"ג דלא בעי למיכל ואי לא אמרינן הואיל אמאי משום הפ"מ ומשום הפ"מ שרינן איסורא דאורייתא. ומשמע מזה הא אי הוי איסור דרבנן מקילי' בי' משום הפ"מ, ואף דבכל איסורי דרבנן לא חשו לממון ואסרי הכא דהאיסור בדבר אחר הקילו בזה:

ועיין חלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז סקל"א) שכתב דלא שייך בעיגונא לסמוך על דברי היחיד בשעת הדחק מאחר דעיקר המחלוקת הוא בעיגונא שהוא שעת הדחק יעו"ש. וא"כ לק"מ מהא דדיני נפשות ועיר הנדחת וחרם והפקר מאחר דעיקר הדבר בהפ"מ הוא וא"כ שפיר אזלינן בתר הרוב בזה. אבל היכא דאין עיקר מחלוקתן בהפסד מרובה שפיר יש לומר דבהפסד מרובה סמכינן אדברי היחיד אפילו בדאורייתא גם כן. ובזה ניחא הא דאמרינן בחולין (דף מ"ט) רב ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל דמשמע דבאיסור דאורייתא לא מהני הפ"מ דשאני התם דהפלוגתא דרב ורב ששת על זה גופא:

בתה"ד (שאלה ר"ד) כתב באין לצבור יין כשר אלא בדוחק אם יש להתיר כמו בהפסד מרובה דמתירין והביא ראיה דלא הוי כהפסד מרובה מהא דפ"ק דנדה (דף ט') דר' אליעזר השיב לחכמים מריבה אתת בהיתלו שעברו עלי' ג' עונות ואמרו דיין שעתן ואמרו לו חכמים אין שעת הדחק ראי' מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו ופרש"י שני בצורת והוו הפסד מרובה כלומר ולכך אפילו מיעוט טהרות הוי הפסד מרובה אבל לא רצה רש"י לפרש שני בצורת והוי דוחקא לאוכלי טהרות אע"כ לא שרינן הכי אלא משום הפסד הקילו דהתורה חסה על ממונן של ישראל ע"כ. ובזה יש לפרש הא דשעת הדחק דרבי בנדה (שם דף ו') דרש"י פי' שנת בצורת והקשו תוס' על זה דהא בזה גם חכמים מודים לכן פירשו בדרך אחר ע"ש. ולהנ"ל י"ל דשעת הדחק דרבי הי' שהי' דוחק לאוכלי טהרות וזה נכון וכעת בא לידי ש"ס עם תוספי הרא"ש וראיתי שכתב שם (דף ו') דהא שעת הדחק אינו כל כך כאינך דלקמן ע"כ. ואולי כוונתו כמוש"כ. וזהו שכתב הרמ"א דאין ס מכין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן הי' גם הפסד מרובה וכמש"כ בביאור הגר"א ז"ל דזה צריך להיות אחר יחיד ורבים:

ובביאור הגר"א ז"ל כתב (סקי"ט) דבשעת הדחק לבדו לא מהני וז"ל ואיתא בפ"ק דנדה (ט' ב') ת"ר מעשה ועשה ר' כו' אלא דלא כו' בשעת הדחק אלמא דוקא משום דעבד עובדא אמר כדאי הוא כו' ע"כ. ולכאורה תמוה מהא שכ' התוס' בנדה (דף ו) בד"ה בשעת הדחק דהאי בשעת הדחק היינו אדם שנגע במעת לעת שבנדה ועשה מעט טהרות לפני ראיתה ואחר הוראתו עסק בטהרות הרבה ולא דמי לשני בצורת כיון דמקודם לכן לא היתה שעת הדחק ואפיש בטהרות ע"י הוראת טעות. ועוד י"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו והי' טורח גדול לרדוף אחריו כדאמר בפ' אעפ"י ו(דף ס) רהט אבתרי' תלתא מילי בחלא ולא אדרכי' ע"כ. הרי דשעת הדחק הי' ע"י דעבד עובדא ואין ראי' אלשעת הדחק דלכתחלה לא מהני. ולפי"מ שפרשנו דשעת הדחק הוא לאוכלי טהרות אתי שפיר דוקא משום דעבד עובדא אבל לכתחלה אין להורות קולא בשעת הדחק לבדו. ונמצא למדין מדברי הגר"א ז"ל דבר חדש דהא דמבואר ברמ"א דשעת הדחק לבדו לא מהני אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא מהדרינן עובדא בזה:

ובהפסד מרובה אף שיאכל ונשאר מעט לא יהא הפסד מרובה א"צ להפסיק אלא הואיל והותר הותר דומיא הא דשו"ע או"ח (סי' קס"ח ס"ה) בפת ע"ג וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. וכתב המרדכי פ' אין מעמידין זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וה"נ כן. ואף דיש לחלק מהא דהותר לצרעתו דיבמות (דף ז') דהתם מכניס הכהן בפ"א משא"כ הכא. ולכן אינו אלא זנ"ד. ועיין מג"א (סי' פ"ח) ובח"ס פקפק שם דהתם האיסור בב"א. והרי להמרדכי ראי' למג"א בזה:

ומה"ט נראה בהא דנסתפקו האחרונים אי שרינן לכבוד שבת אם נשאר לאחר שבת אסור או לא דאמרינן גם בזה הואיל והותר לשבת הותר לחול. ובמשבצות (סי' ציד סק"ט) כתב בפשיטות משים דהואיל ואשתרי אישתרי והרי מבואר מהא דפת ע"ג כן. ועיין רש"י סוכה (דף ל"ט) הואיל והותר בערב שבת הותר לכל ימות השבת וצריך ביאור ואכמ"ל בזה. ובשבת איכא גם הטעם שכ' הט"ז ביו"ד (סי' קי"ג סק"ח) בשם או"ה שאין זה כבוד שמים שיבצע עליו ואח"כ יפרוש ממנו וה"נ אין זה כבוד שיאכל בשבת ויפרוש בחול דמה שאוכל בשבת הוא כבוד שמים ומצוה כמו פרוסת המוציא. ואם מותר לאכול בערב שבח אם הטעימה כדי לידע מה הי' חסרה בוודאי גם הוא לכבוד שבת. עיין מג"א (סי' ר"נ סק"א) ובאלי' רבה (סק"ו) שכתב כדי לתקן כהוגן אך אם רוצה לאכול שלא לכבוד שבת האריך בזה מורה אחד ולהטעם שכ' המרדכי בפת ע"ג הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אסור דבעינן שיהא דבר המותר קודם כמ"ש ביבמות (דף ת) תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי ע"ש אבל לטעם דאין זה כבוד שמים מותר דאין זה כבוד שמים שיחזיק לאיסור בע"ש ויאכל בשבת וזה נכון:

עוד הביאו האחרונים מהא דפ"ד דדמאי (מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והוא משום כבוד השבת כמבואר בירושלמי [והתי"ט שכ' משום דשמא ישאל בחול הוא תמוה שכ' דלא כירושלמי]. אלמא דלא אמרינן הואיל והותר לשבת הותר לחול. ובתי' ר' עקיבא איגר ז"ל כתב דכך היתה התקנה. ויותר נראה דל"ש התם הואיל ואשתרי אשתרי דהא מה שמפריש אח"כ מועיל גם על מה שאכל בשבת כמבואר ברמב"ם. ושבת מעכב הפרשה ובחול יכיל להפריש ומה שייך בזה הואיל והותר בשבת בלא הפרשה מותר בחיל בלא הפרשה וגם כבוד שבת לא שייך הכא דהא אדרבא מה שלא הפריש בשבת הוא משום כבוד השבת גם כן:

וכ"ז ביחיד במקום רבים אבל כשהדין ברור ביותר מקילינן אף בשעת הדחק ובע"ש. ועי' פר"ח יו"ד (סי' ל"ט) בזה וביו"ד (סי' קי"ג) ע"ג שבישל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו לבריא דכל כה"ג היכרא איכא וא"כ בכל דבר שמקילין לכבוד שבת או לצורך גדול ואפילו להט"ז דהאוסר שאני התם דמעולם לא הי' צד היתר בדבר דגם חולה שהבריא אסור לו לאח"כ משא"כ במקילין בהפ"מ או לצורך גדול דבלא"ה יש מתירים וכמו שאכתוב לקמן בזה. ובאה"ע (סי' קס"ד) במת תוך ל' אם נתקדשה לכהן אינה חולצת גירשה הכהן או מת חולצת. ול"א הואיל והותר הותר יש לומר דעריות שאני והחמירו בו. ולהש"ג הביאו הב"ש שם באמת אינו חולצת לאח"כ גם כן. וכן באה"ע (סי' ו' ס"נ) יצא קול פלוני כהן גירש אשתו אין מוציאין מידו ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא ול"א הואיל והותר הותר דהחמירו בזה. ועוד דהרי התורת חטאת בהקדמה כתב כי הי' נראה לו היתר ברור אליבא דהלכתא רק שהאחרונים החמירו לכך במקום צורך אוקמי אהלכתא ע"כ וא"כ ודאי דדמי לפת ע"ג שכתבנו דהואיל והותר הותר וה"נ כן:

ובמש"כ הרמ"א אלא אם כן הי' גם כן הפסד מרובה אין הפירוש דבעינן תרתי שעת הדחק והפסד מרובה וכמוש"כ הח"ס (שאלה ע"א) וזה אינו. דשעת הדחק לבדו לא מהני אבל בהפסד מרובה לבד מהני וכמבואר להדיא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) ע"ש בזה. ועש"ך יו"ד (סי' ל"ז ס"ק ט"ז) דמצריך תרווייהו שעה"ד והפ"מ הוא משום דנ"ל דעת האוסרין עיקר כמוש"כ שם בזה:

ובביצה (דף י"א) ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתדות א"ר מתנא הלכה כר' יהושע איכא דאמרי א"ר מתנא אין הלכה כר' יהושע בשלמא למ"ד הלכה כר"י איצטריך סד"א יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל אלא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד מסתבר טעמי' דר"י קמ"ל. וק"ל אי בדרבנן סמכינן בהפ"מ דילמא לכך קאמר אין הלכה דאפילו במקום הפסד לא סמכינן והכא הוי דרבנן ומבואר כנ"ל דהא הכא הפלוגתא אי מקילין משום הפסד וא"כ בלא"ה לא הוי סמכינן איחיד ולכך קאמר פשיטא:

אם הי' מנהג בעיר להקל וכו'. הביא הש"ך בשם הב"ח דחכם שהנהיג בעירו באיזה דבר לאיסור יכול חכם אחר להתיר אח"כ. ועיין בתומים שכתב צ"ע בזה, ועיין יבמות (דף י"ד) דר' אבהו כי איקלע לאתרי' דריב"ל הוה מטלטל שרגא וכי איקלע לאתרי' דר' יוחנן לא הוה מטלטל, ומסיק דכריב"ק ס"ל והא דלא הוה מטלטל באתרא דר"י הוא משום כבוד דר"י. משמע דמשום שיבא להקל לא חש לזה אלא דחייש לכבודו וא"כ ה"נ כשהחכם אוסר אין יכול חכם אחר להתיר מאחר דלדעתו אין הלכה כן. וההוא תלמיד דאורי בחרתא דארגיז ושמתי' ר"ה משום דאתרי' דרב הוה הוא ג"כ משום כבוד הרב דמנדי' על כבוד הרב אבל לא שיהא כקבלו באיסור לעשות לעולם כן. ומש"כ בתשב"ץ ח"ג (שאלה ר"י) צע"ג בזה:

ובחולין (דף נ"ג) אתרא דשמואל הוה פי' ולכך לא רצה להקל משמע ג"כ משום כבודו דשמואל אבל בלא"ה הי' מיקל ובלשון ראשון פרש"י אבל אי הוו פליגי בה לא הוי משדר להו קמי' להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבור לרב כך שמעתי עכ"ל [ומההוא תלמיד דאורי בחרתא דארגיז ושמתי' ר"ה משום דאתרי' דרב הוה משמע כלשון שני שברש"י ואכמ"ל בזה] וא"כ משמע מזה דכל היכא דלפי דעת החכם מותר אין איסור להתיר בזה. ולא שייך בזה לקבלו עליהם איסור מאחר דהמנהג כן שבני העיר גרירי אחר החכם וזה אוסר וזה מתיר ובזמן שהאוסר הי' סבורים שהדין עמו ואח"כ כשבא המתיר הרי הוא כאלו הי' בטעות. ועיין פ"י בקולית דל"ש בכזה מנהג. ועיין ת"ש בזה:

כתב חו"י בסוף הספר דכל מה דסתם לן בשו"ע ולא חלקו עליו הבאים אחריו הוי דבר משנה ובמקום שהביא הרמ"א דעת החולקים והסכים עמהם ג"כ ה"ל כדבר משנה בארצות הללו דנוהגין כוותי' ובמקום שכתב י"א ולא הכריע ה"ל סמ"ע וש"ך בהכרעתן כדבר משנה בכל ענין ואם אין כאן הכרעה אין להוציא ממון ומ"מ אם ספק כבהג"ה רמ"א להוציא ממון אין מחזירין דאל"כ למאי נ"מ כתבו רמ"א ע"כ. ולא ידעתי הלא הא דחוזר מיירי שכבר לקח הלה ממון עפי"ד וא"כ שוב אידך תופס הוי וא"כ מה חזרה שייך בזה, וע"כ צ"ל דמיירי שיהא הדיין פטור להי"ח דמחייבים בא"א למהדר והכא א"א למהדר דאין הלה צריך להחזיר עפ"י דין דא"כ אין ראי' מהא שכ' דלמאי נ"מ כתבו רמ"א דכתבו לענין תפיסה. וגם הא כ' הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) מש"כ הראב"ד בעדיות דלמה נשנו דברי היחיד מאחר דהלכה כרבים. ומש"כ בתשובת מנחם עזרי' (סי' צ"ו) למאי כתב השו"ע הי"א אחר דלא קי"ל כוותי' ע"ש בזה:

בתשובת מהר"א ששון (שאלה מ"ב) מבואר אי הטור ואביו הרא"ש מחשבי כתרי או כחד ע"ש. והא דמבואר לעיל (סי' י"ח) דבד"מ אב ובנו ורב ותלמידו אין מונין להם שנים אם לא שלמד ממנו שלא בשעת מעשה צ"ל דשא"ה שהם בעצמם הדיינים משא"כ הכא דהדיינים אחרים הם וכן מצאתי לכנה"ג שכתב כן:

ועיין ירושלמי כתובות (פ"ט ה"ו) ר' זעירא בעא קמי' ר' יוסי האיך עבדינן עובדא א"ל תרי כל קביל ארבעה ולא עבדינן עובדא כסוגיא א"ל תרי כל קביל תרי אינון דבי לעזר תלמידי' דר' חיי' רובא ר' ינאי תלמידי' דר' יוחנן ע"כ. הרי להדיא דלדידן הרב והתלמיד אינו נחשב אלא לחד וה"ה לאב ובנו נמי כן. אמנם י"ל ממש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין (סי' ב') וז"ל וכיון דר' נחמן ומר זוטרא ברי' ואביי קיימי בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגביי' ע"כ. אלמא דגם בנו נחשב לשנים. ואפ"ל דהעיקר הוא דר"נ ואביי ואגב אורחא כתב לצרף הא דמר זוטרא גם כן:

סעיף ה:

ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה וכו'. בתשובת הרי"ף החדשים (סי' קנ"ד) מבואר דבלא עשה הפשרה משום השבועה קיים דעביד אינש דזבין ומזבין דיני' ע"ש ועמש"כ לעיל (סי' י"ב) בזה:

יש לחקור בפשרה אם צריך לעשות הפשרה לפי הד"ת ולמי שנוטה הד"ת יותר או יכול לעשות פשרה לפי דעתו שרואה שיתקיים הפשר ויהי' שלום ביניהם. ולפי"ז יש נ"מ ג"כ באם מתרצים על הפשרה אם נימא שצריך שיהא הפשרה כעין דין אז צריך לראות מתחלה להיכן הדין נוטה ואם יכול לעשות הפשרה לפי, דעתו א"צ לראות מתחלה להיכן הדין נוטה. ובסנהד' (דף ל"ב) דריש צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה פרש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו ע"כ. אין ראי' מזה שצריך שיהא קרוב לד"ת אלא כדמייתי התם בשתיהן טעונות ושתיהן קרובות הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו:

וראיתי בספר תמים דעים להראב"ד ז"ל שכתב (בסי' כ"ז) וז"ל כתב הרב ר' יצחק ב"ר אשר הלוי ז"ל בסנהדרין (דף ו') ביצוע בשלשה דברי ר"מ וחכ"א פשרה ביחיד ויש לתמוה למה שונה תנא זה אליבא דר' מאיר לשון ביצוע ואליבא דרבנן לשון פשרה ועוד תני בברייתא דלקמן כך ביצוע בשלשה דהיינו ר"מ דלעיל תני שם (דף ה) אליבא דרשב"ג פשרה בשנים ויש לפרש דמאן דבעי שלשה קם לי' ביצוע על שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה שלא יהא אחד מהם נפסד יותר מכפי הראוי לו ומאן דאמר פשרה ביחיד קרי לי' פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר אלא בענין שיכול לפשר ביניהם יפשר ע"כ:

ובירושלמי פ"ק דסנהדרין (ה"א) אר"מ אף הפשרה צריכה הכרע דעת וכתב הפ"מ דצריך שיכריע בדעתו עם מי הדין נוטה ביותר וכפי הכרעת הדעת יעשה הפשרה ע"כ. וא"כ מבואר להדיא דצריך לעשות כעין דין. אמנם לפי"מ דמבואר בתוס' סנהדרין (דף ו) דהי' להם הגי' ר"מ דטעמא דבעי שלשה בפשרה משום דפשרה צריך הכרע דעת א"כ אין ראי' מזה. ונראה דודאי עיקר מצות פשרה שיהא קרוב לד"ת וכדמשמע בהא דסנהדרין (דף ו) אמת ומשפט שלום איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זו פשרה וכן שם איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו פשרה. ועסמ"ע (סי' ס"ח) דפשרה הוי דין גם כן אלא אם א"א לפי הענין יפשר כפי מה שיכול לפשר גם כן:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה