אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן כב
סעיף א':
רמ"א לעיל נתבאר איזה מקרי גמ"ד. כתב הסמ"ע דהיינו כשאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וכ"ז כשאמרו צא תן לו דהוי מילתא דפסיקא שחייבוהו משא"כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו. והש"ך השיג ע"ז ע"ש. אמנם להתוס' ישנים שהובא במהר"ם לובלין ב"ק (דף ס"ט) מבואר כהסמ"ע ע"ש בזה. ושכן היה נוסח התוס' ושני תירוצים תירצו דפשרה שאני ובתי' קמא תירצו דחייב אתה שאני. וכן מבואר ברשב"א שם שכ' השני תירוצים וז"ל. וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו ע"כ. ובתומים כתב דמצא כהסמ"ע בשיטה ב"מ (דף י"ז) והרי התוס' ורשב"א סוברים כהסמ"ע בזה. וכ"כ הרמ"ה בב"ב (דף קכ"ח) דגמ"ד הוי בין צא תן לו ובין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וע"כ דשאני הוא מחייב אתה ליתן לי. ומש"כ עוד הש"ך (ס"ק ה') גם נראה עוד דהא דלעיל סימן י"ב) איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב לאו דוקא תרווייהו. עיין לעיל (סימן י"ט) דיש הוכחה לזה מפסקי תוס' שם ע"ש בזה:
הש"ך (סק"ו) הביא מש"כ בס' לח"מ דהרמב"ם נקט דוקא הוציא מהירושלמי פז"ב דשמואל ס"ל דנטל מזה ונתן לזה א"י לחזור ואף דר"י ור"ל ס"ל דאפילו כשנטל יכול לחזור לא חש לה הרמב"ם מאחר דבש"ס דילן מבואר דר"י ור"ל ס"ל דלאחר ג"ד א"י לחזור ועבדינן בזה כש"ס דילן ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד (סי' קמ"ה סק"א) שכתב דבמקום דיש סתירה מר"י גופי' עבדינן כירושלמי מאחר דהוא סידר הירושלמי וא"כ הוא עצמו אומר שס"ל כן וא"כ לכאורה סותר למש"כ הלח"מ כאן. אלא שק"ל אכללא של הש"ך דיו"ד מהא דמבואר בכתובות (דף ק"א) דחייב אני לך מנה בשטר דר"י ס"ל חייב ור"ל אמר פטור וקי"ל כר"י דחייב משום דהלכתא כוותי' בכ"מ לבר מהני תלת כמבואר ביבמות (דף ל"ו) והרי התוס' שם (דף ק"ב) כתבו דבירושלמי מבואר דר"י ס"ל פטור וא"כ הי' צריך לפסיק כהירושלמי מאחר דבירושלמי מבואר דס"ל פטור ואפי"ה קי"ל דחייב וכ"ה ברא"ש שם ואכמ"ל בזה: נגמר הדין א"י לחזור בו. ומסיים בתשובת הרא"ש ואפילו נתרצו שניהם. והקשה הב"י מי מוחה. ותי' משים כבוד הדיין. ונראה דהיינו שנתרצו שניהם מלחזור ממה שקבלו עליהם דיין זה ולדון לפני אתר דאז איכא משום כבוד הדיין וכדאמרינן בסנהדרין (דף ח') בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי ע"ש ובמש"כ לעיל (סי' י"ב) בכיוצא בזה:
סעיף ב':
אבל אם כבר דן לא יוכל לחזור, ודעת הש"ך כיון דקנין לא מהני גם אם כבר דן לא מהני. ונ"ל ראי' לזה מהא דמבואר לקמן (סי' ס"ח ס"א) דשטרי פשרות הנעשין בערכאות שלהן פסולין. והרי קרוב או פסול יוכל לעשות פשרה דהוי כקיבלו וא"כ אמאי בערכאות פסולין וצ"ל כמוש"כ הפרישה שם דבערכאות גם בקיבלו לדון פסולין ע"ש. והרי סתם כבר נעשה הפשרה ובכה"ג בדין מהני. א"ו דגם בנגמר הדין יכול לחזור. אלא דהתומים כתב כרמ"א כיון דהעיקר דאסור ליקר והכא כבר נעשה האיסור וגם לא יתוקן ולכן לא שייך בזה אי עביד לא מהני וכיון לזה להמהרי"ט בח"א (ס' ס"ט) ע"ש. ואפשר שזה כוונת התוס' בבכורות (דף ל"ד) בד"ה ומי קניס שהקשה בצורם אוזן בכור וקוצץ בהרת נימא אי עביד לא מהני ותי' דהא יש בו מום וגברא טהור דאין בו נגע כלל ע"כ והוא דא"א למיהדר המעשה כלל. ועיין בתמורה (דף ד') מה שתי' בזה:
ומסתבר כהרמ"א דהא מבואר להדיא בבעל העיטור מאמר שמיני. וז"ל ואע"ג דקי"ל לפניהם ולא לפני ע"ג ה"מ לכתחלה אבל דיעבד כשר ע"כ. וא"כ אם כבר דן לא יוכל לחזור בו. וכן משמע כבעה"ע מתוס' גיטין (דף מ"ד) שכתבו וז"ל מדמכשרינן שטרות העולין בערכאות ש"ג ולא מפלגינן בין לכתחלה ובין דיעבד ש"מ דבדיעבד מהני היכא דהאיסור הוא משום לפניהם ולא לפני ע"ג. וא"כ אם כבר דן לא יוכל לחזור בו גם כן:
סעיף ג:
וה"ה במי שלא הי' חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה אם קנו מידו אין יכול לחזור בו. וכ"כ רמב"ם פ"ז מה' סנהדרין וכ' הלח"מ שם דזה מבואר ממה שכתבתי והיינו מהא דהיפך שבועה דב"ב (דף קכ"ח) רצונך השבע וטול. ונראה דיצא לו כן מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ז) אבל חייב עצמו שבועה נאמן ופי' הש"ך (בסי' פ"ז ס"ק ס"ב) דמיירי בקנין או בב"ד. ואף דלפימש"כ (בסי' פ"ז) שם דלר"י גם אם מחויב שבועה מ"מ אם חייב עצמו קודם שחייבוהו ב"ד לא הוחזק כפרן מ"מ מודה דגם בלא חייב שבועה אם חייב עצמו נמי מיירי וכפשטא דלישנא דש"ס וכמוש"כ הש"ך דמיירי דאפילו אינו יכול לחזור וכגון בב"ד או בקנין: