אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן יח
סעיף א:
ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר. הטעם מבואר בסמ"ע כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר, ונסתפקתי אם גם באו"ה כן כשבא השואל לשאול אצל ב"ד אם מוציאין השואל לחוץ ולא ידע מי הוא האוסר ומפסיד ממונו ומי הוא המתיר. ולכאורה תליא בב' טעמים של סמ"ע הנ"ל דאי הטעם שלא ידעו הבעלי דינין מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ה"נ באו"ה כן. אבל אי הטעם שמתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר א"כ באו"ה לא שייך זה ואין מוציאין את השואל לחוץ. והנה בב"מ (דף כ"ט) איתא ביד רחבה ה"ל הנהו זוזי דיתמי אתא לקמי' דרב יוסף א"ל מהו לאישתמושי בגוי' א"ל הכי א"ר יהודא א"ש הלכה כר' טרפון א"ל אביי כו' א"ל זיל לא שבקו לי דאשרי לך והקשה בש"מ והא איכא משום לא תלך רכיל ותי' כיון דרתבה גופא הוי בבי מדרשא וחזא התלמידים מקשים לו הילכך ליכא משום הולך רכיל. וקשה דאמאי לא הוציא את רחבה לחוץ כיון דאיכא תלמידים אצלו וידע מי הוא האיסר ומי הוא המתיר וע"כ דבאו"ה לא שייך זה וד"מ שאני שמתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר, ומבואר מזה דבאו"ה נהי דלא חיישינן לזה שידע מי הוא האוסר ומי הוא המתיר ואין מוציאין אותו לחוץ מ"מ אם אירע שיצא לחוץ גם באו"ה אסור לומר אני הייתי המתיר אבל חברי חלקו עלי דגם בזה שייך הולך רכיל ככל לישנא בישא דעלמא וכמוש"כ לקמן (סי' י"ט) בזה: רמ"א י"א דטוב להתחיל מן הקטן. וכתב הסמ"ע פי' אף שאינו חובה כ"א בדיני נפשות וכדתנן ר"פ אחד דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד ופרש"י מן הצד מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום דכתיב לא תענה על רב על דבריו של גדול עכ"ל, מדכתב ולא ירצו לחלוק משמע דברצונו תליא מילתא כו' ע"ש. ולע"ד אין ראי' מזה דיש לומר דלא ירצו היינו משום דאסור לענות על רב ולהדיא כתב רש"י בפ"ב דסנהדרין (דף י"ח) ד"ה לא תענה על רב אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין כו' ע"כ. וכ"כ בגיטין (דף נ"ט) זה לשונו והשאר נכנעין מפניו שלא לחלוק עליו משום לא תענה על רב עכ"ל. וכן בפרשה משפטים ולא תענה על רב. על רב שאין חולקין על מופלא שבב"ד וא"כ הא שכ' ולא ירצו היינו משום איסורא וזה ברור: ומעתה י"ל הא דאיתא בברכות (דף ד') כך אמר דוד כו' יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה כו'. ופרש"י זכיתי וחייבתי שייך בדיני ממונות ודיני נפשות ע"כ. והשתא אס"ד דס"ל לרש"י דאסור לענות על רב משום לא תענה א"כ איך דן דוד המלך דיני נפשות הא כתבו התוס' בסנה' (ד' י"ח) דהא דמלכי בית דוד דן ודנין אותו היינו דיני ממונות אבל בדיני נפשות אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב ואי אפשר לחלוק עליו ודוד לא דן אלא יואב משום כבוד המלך א"ו דס"ל לרש"י ז"ל כמוש"כ הסמ"ע דאין איסור בדבר לענות על הרב א"כ שפיר דן דיני נפשות דאף דמתחילין מן הגדול מ"מ הרשות לחלוק עליו. וצ"ל דלאו דוקא נקט דיני נפשות. ודו"ק היטב. או י"ל דהא דנמלך במפיבשת וא"ל יפה דנתי יפה זכיתי היינו דרך לימוד שיפה כיון לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וזה עיקר:
וברדב"ז (שאלה ש"ח) כתב דודאי אם רצה הקטן לחלוק ולענות על הרב הרשות בידו והאיסור הוא על הגדול שלא יתחיל תחלה. וכ"כ בשם ר"ד תלמידו של הרמב"ן ז"ל ואינו אלא בדינו נפשות ולא בדיני ממונות: רמב"ם פ"י מה' סנהדרין (הלכה ו') ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול שמא יסמכו השאר על דעתו ולא יראו עצמן כדאין לחלוק עליו ע"כ ומשמע מזה דאין איסור לענות על רב דאדרבא אסור לשחוק אלא דראוי לכתחלה לעשות כן שמא יסמכו על דעתו וכ"כ הנ"י פאד"מ. ובלח"מ ס"פ שם כתב דכאן לא כתב הרמב"ם דנכלל בכלל לא תענה על רב אלא שלא יחזור המלמד זכות ללמד חובה ובספר המצות כתב בפ"ג דנכלל גם הא דבדיני נפשות מתחילין מן הצד ולא ידע מאין יצא לו. ולכאורה הוא מהש"ס דסנה' (ד' ל"ו) דיני נפשות מתחילין מן הצד מלא תענה על רב ואף דר"י מייתי מדברי קבלה ויתגרו איש וכו' הא מ"מ מבואר בסנה' (ד' י"ח) דאין מושיבין מלך בסנהד' משום לא תענה על רב הרי דסתמא דש"ס ס"ל כן. ובסמ"ג כתב דאסור לענות על רב מן התורה ותמה עליו בפר"ד בדרך מצותיך. ולהנ"ל י"ל דהא מבואר בסנהדרין כן מהא דאין מושיבין מלך בסנהדרין. אלא דק"ל דכאן משמע מהרמב"ם דאין איסור אלא שמא יסמכו ולא ירצו לחלוק עליו והרי בסנהדרין (פ"ב ה"ד) כתב ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו ע"כ. והרי בסנהדרין מבואר דהוא משום לא תענה על רב וא"כ ס"ל דאסור לחלוק על רב. ולחלק בין מלך לגדול שבסנהדרין אין זה נכון מאחר דתרווייהו מחד קרא נפקי. ולפימש"כ בדעת רש"י דאף שכ' לא ירצו מ"מ איסורא קאמר ה"נ אף שכתב דלא ירצו לחלוק אסור גם כן:
לא תהי' אחרי רבים לרעות וכו' אחרי רבים להטות. ביאורו עפי"מ שכ' הרמב"ם פ"ט מה' סנהדרין (הלכה ג') ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדיני תורה אין מוסיפין עליהן אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב ע"כ. וביאר הרדב"ז דברישא מיירי שנחלקו בדין בעלמא שאינו למעשה וע"כ הולכין אחר הרוב להלכה אף אם הוא לחובה משא"כ בסיפא מיירי שנחלקו בהלכה למעשה דאז אין הולכין אחר הרוב. אלא דנין אלו כנגד אלו. וזהו שאמר הכתוב לא תהי' אחרי רבים לרעות דהיינו בלמעשה באחד מן הנהרגין אבל אחרי רבים להטות אם אינו למעשה אלא להלכה בלבד. ובדרוש יש לומר לא תהי' אחרי רבים לרעות דהוא לדבר רע וכדאמרינן בסנהדרין (דף כ"ו) קשר רשעים אינו מן המנין אבל אחרי רבים להטות בדבר טוב וזה נכון:
התוס' בסנהדרין (דף ג') הא דבדיינים אזלינן בתר רובא אף בדיני ממונות אף לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דע"כ לא ס"ל דאין הולכין בממון אחד הרוב אלא ברובא לרדיא זבני דלא חשוב ככל רובא אבל ברוב גמור מודה דאזלינן בתר רובא גם בדיני ממונות. אמנם בתוס' ב"ק (דף כ"ז) כתבו דשאני דיינים דהמיעוט תשוב כמו שאינו פי' במידי דתליא בשיקול הדעת בטלה דעתו של השלישי לגבי שנים. ולפי"ז משמע דס"ל דגם ברוב גמור ס"ל דלא אזלינן בתר רובא. ולכאורה נ"ל ראי' לשי' תוס' בסנהדרין דברוב גמור גם בממון אזלינן בתר רובא מהא דאמרינן בכתובות (דף ק') רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת שמואל ני ממאנת אין לה כתובה אבל קטנה יוצאה בגט יש לה כתובה. וק"ל אמאי קטנה יוצאה בגט יש לה כתובה דילמא תמצא אילונית ואילונית אין לה כתיבה כמבואר שם בכתובות ואי דאזלי' בתר רובא דהא ס"ל לשמואל עצמו דאין הולכין בממון אחר הרוב. א"ו דברוב גמור מודה דאזלי' בתר רובא. והתוס' שם בסנהדרין כתבו דרובא דרדיא לא חשוב כי הנך רובי והיינו רובי דסנהדרין (דף ס"ט) ושם מבואר גם רובא דרוב אינן אילונית גם כן ולכך יש לה כתובה:
ומצאתי בהג"ה מרדכי פ' אלמנה ניזונית דס"ל כן דברוב מעליא הולכין בממון אחר הרוב. בעובדא שהניח מעוברת וילדה ומת תוך ל' ויש יבם קטן ופסק דאע"פ שצריכה חליצה לכשיגדיל מ"מ נוטלת כתובתה לאלתר דרובא דנשים ולד מעליא ילדן שכיח טובא ומהני להוציא ממון אפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא שלהי פ"ק דכתובות אם רוב ישראל למאי הלכתא להחזיר לו אבדה ופרש"י ז"ל רבותא הוי שמוציאין מיד ישראל הזוכה בה. וה"נ אמרינן בפ' המוכר פירות וכ"ש הכא שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ועוד ראי' דאזלי' בכתובה בתר רובא וכו' וכתובה היינו טעמא דאלים מעשה ב"ד דכתובתה כמוחזקת היא ע"כ. והנה בהא דרוב ישראל מחזירין לו אבדתו דהוכיח ברוב המצוי דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא דאזלי' בתר רובא התוס' בב"ק דס"ל דגם ברוב גמור אין הולכין בממון אחר הרוב לשיטתם תי' שם בכתובות וביומא פ"ב דלא באו לידו בהיתר לכך מחזיר האבדה משא"כ ברובא לרדיא דבאו מתחלה בהיתר ע"ש. ולפימש"כ בתר הכי דכתובה אלים דכגבוי דמי ולכך אזלי' בתר רובא א"כ ניחא שפיר גם לתו' ב"ק. דברוב גמור אין הולכין בממון אחר הרוב הא דקטנה יוצא בגט יש לה כתובה ולא חיישינן דילמא אילונית היא משום דכתובה שאני דכמוחזקת דמי ואזלי' בתר רובא דרובן אין אילונית וא"ש ונכון. [אמנם מ"ש הג"ה מרדכי וה"נ אמרינן בפ' המוכר פירות משמע דס"ל דכל פירכי דפריך שם ניזיל בתר רובא גם לשמואל פריך משום דלא פליג אלא ברובא לרדיא זבני אבל ברובי דמבוארים שם מודה ויתבאר במ"א בזה]:
בגנת ורדים (כלל ל"ט) העלה דאם הרוב הוא רוב גמור והמיעוט מיעוטא דמיעוטא בזה כו"ע מודין דהולכין בממון אחר הרוב עכ"ד. והוא מבואר להדיא בש"ע אהע"ז (סי' י"ז סל"ה) שכתב הרשב"א דבמים שאל"ס גובה כתובתה וכ"ה בהג"ה מרדכי הנ"ל והטעם משום דהוא מיעוטא דמיעוטא כמוש"כ תוס' בבכורות (דף כ') ורא"ש בפ"ק דחולין ע"ש בזה:
ובזה מבואר הא שכ' בהג"ה מרדכי פ"ק בהא דמה שאירת מאבא מכור לך דלא מהני דאמאי מוכרת כתובתה. ותי' דהכתובה הוי שלה אלא שהבעל יורש ממנה ע"ש. והוא דלטעמי' אזיל דס"ל דכתובה אמרינן דכגבוי דמי וע"כ אי מכרה לא הוי דשלבל"ע מאחר דחשבי' כגבוי דמי אף שלא נתגרשה עדנה או שא"י אם בעלה ימות קודם לכן לא הוי אסמכתא אלא דאם לא מכרה ומתה תחלה אז יורשה הבעל אבל ברשותה הוי דכגבוי דמי בכתובה וזה נכון:
ובצל"ח ברכות (דף ל"ו) כתב דבערלה יש לומר דהלכה כב"ש דהרי הא דקי"ל כב"ה הוא דאחרי רבים להטות כמוש"כ תוס' בכ"ד ובערלה הא אין הולכין אתר הרוב וספק ערלה מותר אף אם איכא רובא להחמיר. ולפי"ד התוס' דב"ק דדיינים שאני דהמיעוט כמו שאינו אין זה נכון ולא יתכנו דבריו אלא לתוס' דסנהדרין. אמנם נ"ל ראי' לתוס' ב"ק דרוב דיינים עדיפא מכל רובא דעלמא. דהא מבואר בחולין (דף י') דחמירא סכנתא מאיסורא ולא אזלינן בתר רובא. וכ"ה בתוס' פסחים (דף קט"ו) ד"ה קפא ע"ש בזה. ובחולין (דף מ"ט) מבואר דקי"ל כרבים לגבי יחיד בסכנתא כדקאמר שם אודי לי מיהא בציר. והוא דע"כ לא פליג עלי' רב נחמן בר יצחק עלי' דרבא אלא בדבש אף דרבנן פליגי עלי' דר"ש משום דרשב"א קאי כוותי' אבל בציר דלא הוי ר"ש אלא יחיד לגבי חכמים לא קי"ל כוותי' וש"מ דאחרי רבים להטות בסכנתא נמי קאי ומוכח דרובא דדיינים עדיפא מכל רובא דעלמא. והן אמת דבסי' תכ"ז ביארתי דדעת רי"ף ורמב"ם שהחמירו בציר באמת סברי דבהסכנתא לא אזלינן אפילו בתר רובא דדיינים מ"מ בחי' הר"ן בחולין שם מבואר כמש"כ דלא קי"ל בציר להחמיר דהלכה כרבנן. וא"כ ע"כ כתוס' ב"ק דרוב דדיינים עדיף מכל רובא דעלמא. והא די"ל בסוגיא דחולין (דף י') דקאמר דחמירא סכנתא מאיסורא ולא אזלינן בתר רובא דהא בדיני נפשות גופא אזלינן בתר רובא כדמסקינן בסנהדרין (דף ס"ט) ומי עדיף חשש סכנתא מדיני נפשות י"ל בפשיטות דשאני דיני נפשות דלעומת זה יש מצוה דובערת הרע מקרבך והפקירה התורה את הנפש לבער עושי רשעה מישראל. וכמוש"כ כיוצא בזה הנ"י בפ"ו דיבמות בהא דקי"ל דלמלקות בתרי זימני הוי חזקה אף דאין עונשין מספק דהוא כדי לבער עושי רשעה משא"כ בסכנתא ושפיר לא אזלינן בתר רובא בזה:
הנה המפרשים האריכו בביאור התוס' דבב"ק הנ"ל שכתבו וז"ל וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלי' בתר רובא ע"כ. ונראה לי ביאור דבריהם דהכא ברובא לרדיא זבני אין הרוב מבטל המיעוט דהא איכא מיעוטא דלשחיטה ובני אבל במחלוקת בהלכה דהוא מילתא דתליא בשיקול הדעת ושנים אומרים שכך הלכה לפי שיקול דעתם נתברר בזה דדעת השלישי אינו כלום ולכן גזה"כ אחרי רבים להטות שלא ירבו מחלוקת ומה שהרבים מסכימים כן הוא האמת. וא"ל דאכתי המוחזק יכול לומר קים לי כדעת השלישי וסמוך מיעוטא לחזקה דז"א דהא ב"ד מפקי מיני' פי' כיון דעמד בדין והגידו הפס"ד ממילא אין הלכה כשלישי ואין הלה מוחזק ג"כ דאף למש"כ תוס' בב"ב (דף קע"ה) דעמד בדין לא הוי בתובע כתפוס מ"מ הנתבע מוחזק לא הוי כיון דהפס"ד דהלה צריך לתת לאידך הוי הממון דאידך ולא של המוחזק עתה. וקוטב הדבר דמיעוט לא הוי וגם מוחזק לא הוי:
ועוד נראה פשוט בביאור דבריהם דבמוכר שור לרדיא וכדומה יכול לומר קים לי שאני מן המיעוט ואולי האמת כן הוא אבל בדיינים אין לומר שיטעון קים לי כמיעוט הדיינים דאיך יאמר כן הא גזה"כ הוא שצריך לילך אחר רוב. וכל ישראל מחויבין לעשות כן וממילא גם חזקת ממון אינו דהא ב"ד מפקי מיני' עפ"י הרוב. ולכך כתבו דהא ב"ד מפקי מיני' ולא כתבו דיינים דב"ד קאי אב"ד ישראל שצריכין לילך אחר הרוב וע"כ מיעוט דיינים כמו שאינו. וכזה מבואר בחי' רמ"ה ריש ב"ב שכתב וז"ל ומסתברא דאתרא דאיכא דבנו גויל ואיכא דבנו לבנים בתר רובא אזלינן דכי אמרינן דבממונא לא אזלינן בתר רובא ה"מ לשעבר דאיכא למימר דילמא האי גברא ממיעוטא הוי אבל לעתיד כי האי גוונא למיזיל בתר מנהגא דאתרא הוא דבעינן בתר רובא אזלינן דהוא מנהגא דמיעוטא לאו מנהג המדינה הוא ע"כ וה"נ כן דבדיינים הוי מילתא דלעתיד איך להתנהג לא גרע ממנהג שצריך לילך אחר הרוב ומנהגא דמיעוטא לאו מנהג הוא ה"נ בדיינים דעת המיעוט כמי שאינו ודעת הרוב הוא העיקר ודו"ק:
ובפלוגתא דרבוותא כתב האו"ת דאזלינן בתר רובא כמו בדיינים ואינו יכול לטעון קים לי כהמיעוט ובקונטרס הספיקות (כלל ו') כתב דגם בפלוגתא דרבוותא אין הולכין אחר הרוב בממון ויכול לטעון קים לי כהמיעוט ע"ש מה שהאריכו בזה. ותמיהני הלא מבואר להדיא בש"ך (סי' כ"ה סקי"ט) שכ' וז"ל כי היכא דבאיסורא דאורייתא לא אזלינן בתר רבים לקולא היכא דאין מסכימין רק משני טעמים ה"ה דאין מוציאין בזה. ואע"ג דבלא"ה קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו' ע"כ. הרי להדיא דהיכא דאין הרבים לפנינו אלא שפוסקים מתוך הספרים כמו שמבואר בתחלת ש"ך הנ"ל דבלפנינו לא בעינן כלל שיהיו מטעם אחת לא אזלינן בתר רובא בזה. וכן נהגו כל בתי דינין שבישראל בזה. וכן משמע בש"ך (סי' פ"ז סקל"ח) והוא כמוש"כ בס' תקפו כהן (סי' קכ"ג) בזה. ובזה מבואר מש"כ הפמ"ג יו"ד (סי' נ"ז) ואני מסתפק בפלוגתא דרבוותא שרובן אומרים טרפה ומיעוטא אומרים כשר אי רוב כי האי דאורייתא אחרי רבים ומכ"ש בעומדין ורואין אלו את אלו וראינו שחי' י"ב חודש מי נימא דמאי חזית דאזלי' בתר רובא דאין חיות ניזיל בתר רוב הטורפין וע"כ מן המיעוט הוא א"כ אימא מן המיעוט דחיות הנה דלהנ"ל כשהם ביחד רוב הדיינים עדיף דהמיעוט כמאן דליתא כמוש"כ תוס' בפ"ג דב"ק בזה:
בקונטרס הספיקות כתב אמש"כ מהר"ם חבי' דהמיעוט דיינים מחויבים לעשות כמו הרוב כמו בזקן ממרא. דאפשר דזה אינו נוהג אלא בב"ד הגדול ע"ש. וזה אינו. ועיין תוס' מס' ע"ז (דף ל"ו) בד"ה אשר דבימי ר' יהודא נשיאה דהי' בימי האמוראים התיר את השנון וא"ל שמואל לרב אכול ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא ע"ש. והרי אז לא הי' ב"ד הגדול שבלשכת הגזית ואפי"ה הוכרח לעשות כן, ובכסף משנה פ"א דתרומות כיוצא בזה באחד שרצה להחמיר עצמו נגד המנהג שכתב כן דכופין ואי לא כתיב עלי' זקן ממרא וא"כ ה"ה דבדיינים נמי כן:
אם ב"ד של ג' דאזלי' בתר רובא וכן כשכולם מסכימים לדעה אחת אם צריכין להיות ביחד או אפילו כל אחד יגיד דעתו בזאח"ז סגי מבואר בתשובת מהרלב"ח בקונטרס אגרת הסמיכה דסנהדרין של ע"א וכ"ג וכן ב"ד של ג' כולם אינו אלא כשהם ביחד ולא מבעיא במקום שהולכין בתר רובא דרובו מתוך כולו בעינן וכמבואר בהוריות אי איכא כולה הוי הוראה ואם לא לא הוי הוראה. ובפ"ד דמס' ע"ז (דף נ"ו) בההוא עובדא דהוה במחוזא שרי' רבא לזבוני לעכו"ם איפלוג עלי' רב הונא בר חנינא ורב הונא ברי' דרב נחמן נפקי שפורי דרבא ושרי' ונפקי שיפורי דרב הונא בר חנינא ורב הונא ברי' דרב נחמן ואסרו ופרש"י בד"ה איפלוג עלי' ולא היו אצלו בעיר להתוכח עמו ע"כ. והוא משום דכשהיו זה אצל זה הי' הלכה כרבים והי' מודה לדבריהם משא"כ כשלא היו אצלו לא הודה בזה. אלא אפילו אם מסכימים כולם בזה אחר זה מבואר בתשובת מהרי"ט ח"א (שאלה ס"ח) בהסכמה זה שלא בפני זה אעפ"י שלא נחלקו בדבר אינה הסכמה לדון על פי' וללכת אחרי' והביא ראי' מפ' עגלה ערופה דמוכת בזקן ממרא דהמראתו צריך שיהי' במעמד כולם ע"ש. ובאמת בזקן ממרא מבואר כן בתוס' סנהדרין (דף י"ד) שכ' בהא דפריך אילימא לדבר הרשות מי מצי נפקי דנימא דמיירי אחר תמיד של בין הערבים דא"צ לישב בלשכת הגזית ותי' דאז מסתמא אינם ביחד. ובנתיבות (סי' ק"ג) כתב דשמאים צריכין להיות כל הג' ביחד ע"ש ואם מיירי לענין למיזיל בתר רובא הוא מבואר להדיא כן בתשובת הרשב"א שהביא מהרלב"ח שם דגם בשומא ופשרה הדין כן ואם בהסכם כולם הרי מבואר מכל הנ"ל דבכל ב"ד כן:
ובמהרלב"ח דעת הר"י (סי' ר"ב) דבמידי דתקנה א"צ שיהיו ביחד ויוברר הרוב מתוך משא ומתן, אבל מהרלב"ח השיג על זה וסובר דאין חילוק בין דין לתקנה ומנהג והרי הוא כמהרי"ט בזה. ועיין בתוס' כתובות (דף כ"ב) בהא דעד שלא חתמו מעידין דבטל הועד ואי הי' מהני בזאח"ז לא שייך ביטול הועד א"ו דבעינן שיהיו ביחד ואפילו בקיום שטרות. ובח"מ (סי' י"ז סקע"ח) כתב דיש מי שכתב דאף בדיני ממונות א"צ הב"ד להתוועד יחד רק כל אחד יכתוב דעתו בכתב. הנה בגמרא מוכח בכמה דוכתי שהדיינים צריכים לקבוע מקום כו' ואף הרא"ש שהקיל בקיום שטרות היינו בתחלה לקבל כל אחד בפני עצמו אבל לבסוף צריכים להתוועד יחד ואין התוועדות בלא ב"ד ע"כ. וכבר מבואר דהעיקר כן:
סעיף ד':
שלשה שישבו לדין וסילק אחד מהם עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין. וכתב הש"ך היינו כשלא ידעו היכן הדין נוטה אבל כשידעו היכן הדין נוטה יכולין השנים לגמור ע"ש. ובתומים חולק על זה. ועיין דרכי משה לעיל (סי' י"ב) שכתב דאם ידעו להיכן הדין נוטה אפשר דמותר לגמור אח"כ בשנים. אכן בהגהת דו"פ שם כתב וז"ל וגם בעיקרא דדינא שכתב מהר"ם דאם ידעו להיכן הדין נוטה דמותר אח"כ לגמור בשנים יש לפקפק דילמא חזו טעמא ויחזרו הב' בהן וצ"ע ע"כ. והוא כמו דאמרינן כהי"ג בשבת (דף יו"ד) הרי דלא ברירא להו הך מילתא אם יכולין השנים לפסוק בלי השלישי. ונראה דהכל לפי הענין בזה. ולהד"מ וש"ך מיושב הא שהקשה בתשובת חו"י הא דתנן בסנהדרין (דף כ"ט) שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי דמאי קמ"ל פשיטא דאחרי רבים להטות ולא מסתבר דמשום סיפא דאינו יודע נקטי' אבל לפימש"כ ניחא דקמ"ל דמאחר דשנים אמרו כך אף שבשעת גמ"ד לא הי' עמהם השלישי הרי הוא זכאי מאחר דידעו להיכן נוטה הדבר מעיקרא. ובמ"א חילקתי בין אם השלשה שישבו כאחד ואח"כ טרם הגדת הפסק נסע אחד מהם אז אין השנים יכולים להגיד בלעדי השלישי משא"כ אם מתחלה ידע שיסע קודם הפסק אז אמרינן דדייק שפיר כמו בהגדה ויכולין להגיד אף בלעדי השלישי. ונ"ל ראי' לזה מהא שכתב הרמב"ם פי"א מה' סנהדרין דגם בד"מ מונין אב ובגו לשנים ותמה הראב"ד דא"כ יוגמר הדין בקרובים ותי' הרדב"ז (סי' ע"א) דבשעת משא ומתן הוא דמונין לשנים ובעת גמ"ד יוצא האב או הבן לחוץ דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף וכאן אינו חצוף דהא בא מכח ג' ע"ש. והא אכתי איך יוכלו להגיד בלי השלישי דילמא חזו בי' טעמא ויחזרו א"ו דמאחר דמעיקרא אדעתא דהכי ישבו שיגידו בלעדי השלישי לא חיישינן לזה. אלא דדברי הרדב"ז שכתב דהא שנים שדנו דיניהם דין צ"ע דהא הרמב"ם פ"ג מהלכות סנהדרין כתב דשנים שדנו אין דיניהם דין ויתבאר במ"א בזה. מיהו בפי' ר"ח בשבת (דף י') כתב דילמא מוספי טענתא וסתרי לדינא ע"כ. א"כ משמע דאם לא מוספי טענתא ליכא הי"ט דילמא יחזרו ויוכלו לפסוק בשנים גם כן:
סעיף ו':
פוסקין דיני ממונות שלא בפני בע"ד. עש"ך לעיל (סי' י"ג סק"ח) דבדיני נפשות אין גומרין שלא בפני בע"ד. ונראה לי ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין (דף י"ט) בעובדא דינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך [והוכיח מזה רמ"א בתשובה (ס' י"ב) דקבלת עדות שלא בפני בע"ד גם דיעבד לא מהני דאי אינו אלא לכתחלה לא הוצרך משום זה לדחות כבודו ע"ש] והרי התוס' בשבועות (דף ל') ד"ה שאם כתבו דלר' יהודא בשעת גמר דין הוה וגומרין שלא בפניו ולמה הוצרכו לדחות כבודו א"ו דבדיני נפשות אין גומרין גם כן:
ויש להביא ראי' דפוסקין דיני ממונות שלא בפני בע"ד מהא דקאמר הש"ס בב"ק (דף צ"א) דקבל סהדי וברח וגובין מעלי' ואח"כ דנין דיני נפשות אלמא דפוסקין שלא בפני בע"ד. ואח"כ ראיתי שכיוונתי להראשונים ז"ל בראי' הלז. ועיין בשיטה מקובצת בב"ק (דף צ"ח) וז"ל ש"מ דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו וה"מ שור הנסקל דלחיובי תורא קא בעינן ועוד דכתיב והשור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור אבל שור שהזיק דלא שייכי בי' הנך טעמי גומדין שלא בפני הבעלים אבל בפני הבעלים ודאי בעי ל"ש המית ולא שנא הזיק וה"מ לקבולי סהדי דכתיב והועד בבעליו התורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאיתא בפ' כ"ג גבי מעשה דינאי מלכא אבל גמר דין בפני הבעלים לא בעינן כדאמרינן בפ' החובל ל"צ דקביל סהדי וברח וה"מ למיגבא מגופי' אבל למיגבא משאר נכסי לא גבינן עד דגמרינן באפי' כדאיתא בפ' החובל הרמ"ה ז"ל בפרושיו ע"כ. מכ"ז מבואר להדיא כמש"כ הש"ך לעיל (סי' י"ג) דעיקר החילוק הוא בין ד"מ לד"נ לענין גמ"ד בלבד. אלא דמה שמסיים הרמ"ה ז"ל דלא גבינן אלא כמו מגופו של דבר דהיינו מרידיא דשור אבל משאר נכסים לא גבינן הוא דבר חדש ואזיל לטעמי' שכ' פ' החובל (דף צ"א) שם בשיטה וז"ל. ושמעינן מינה דמאן דקאי בבי דינא בהדי בעל דיני' וקביל סהדי וערק מקמי גמד"י ולא אודי לסהדותא דסהדי ולא טעין נמי טענתא דמיפטר בגוי' לא נחתינן לנכסי' אלא אי איכא מידי דקאי בבי דינא בעידנא דקביל הנתבע סהדי גבי לי' תובע ואי לא לא גבי ע"כ. הרי דלהרמ"ה אף דקבלו סהדי וברח מאחר דלא הודה אין יורדין לנכסיו אלא אי הי' החפץ בב"ד אז גבינן מיני'. אמנם רש"י ז"ל בב"ק (דף צ"א) כתב דקביל סהדי וברח וכגון שאין לו נכסים ע"כ. הרי דס"ל דאי הוו לי' נכסים יורדין שלא בפניו בקבלת עדות לבד. וכן משמע מסתימת הפוסקים בזה: