אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן יז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן יז

סימן טו

סעיף א:

בצדק תשפט עמיתך איזהו צדק המשפט זו השווית השני הבע"ד בכל דבר לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך כו'. ולא יהא אחד עומד ואחד יושב אלא שניהם עומדים. בשבועות (דף ל') ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה לבע"ד שיעמדו (והיינו משום דגם בבע"ד משתעי קרא) א"ר יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין. איזהו אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. ולקמן (ס"ה) כתבתי דהאי שני מיותר הוא דמיעוט אנשים שנים ואתא האי שני לאורויי שיהא שניהם שוין כמבואר כיוצא בזה ביומא (דף ס"ב) ולכן אמר שפיר שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין, איזה אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב משים דבעינן שניהם שוים. כנ"ל נכון בזה. ושוב ראיתי שכן איתא בירושלמי פ"ג דסנהדרין ופ"ד דשבועות הלכה א' ע"ש בזה. ופ"ו דיומא כן. יש לבאר מ"ש דמבצדק תשפט עמיתך דרשינן בשבועות שם שלא יהא אחד עומד ואחד יושב וכו' ומקרא דושפטתם צדק דריש בסנהדרין (דף ז') ריש לקיש לצדק את הדין ואח"כ חתכהו למה לא נדרוש בחילוף וכן לקמן בסנהדרין (דף ל"ב) דריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדף כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה דאמאי נקט קרא דבצדק תשפט ולא קרא דושפטתם צדק [אף די"ל דמייתי מהמוקדם בתורה אבל מ"מ לפי"מ שיתבאר יתורץ ברווחא] לכן נ"ל דבצדק תשפט נקט צדק קודם למשפט משא"כ ושפטתם צדק נקט המשפט ואח"כ הצדק. ולכן דריש מבצדק תשפט לאחד עומד ואחד יושב ולאחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך והוא משום שלא יסתתמו הטענות דזה הוא קודם המשפט ואף שכ' תוס' בשבועות (דף ל') בד"ה והאמר מר דסתימת הטענות שייך אף לאחר שטענו מ"מ העיקר הוא קודם שטענו וגם הוא קודם גמ"ד עדיין. ולכן כתיב תחלה בצדק ואח"כ המשפט. משא"כ צדק את הדין ואח"כ חתכהו שהוא בעת הגמר דין שיהי' לו בירור דהמשפט נגמר אלא שצריך להצדיק אותו לכך נאמר הצדק אחר המשפט וע"כ בסנהדרין (דף ל"ב) דמשני כאן בדין מרומה שצריך דרישה וחקירה וכאן בשאינו מרומה שא"צ דרישה וחקירה מייתי מהא דבצדק תשפט שהדרישה וחקירה הוא קודם גמ"ד לכן מייתי מהא דבצדק תשפט עמיתך:

ויש לבאר מ"ש דכתיב ועמיתך ולא אחיך ורעך בשלמא לפי אידך דרשות דשבועות (דף ל') דמייתי לדן את חברו לכף זכות לפימש"כ הרמב"ם בה' דעות דרשע אין לדונו לכף זכות ועמיתך הוא עם שאתך בתורה ובמצות כמבואר בב"מ (ד' נ"ח) וכן הא דדריש שם בשבועות שם עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה ניחא דהוא דוקא כא"ח לאפוכי בזכותי' משא"כ להדרש שלא יהא אחד עומד ואחד יושב מ"ש דנקט עמיתך ולא אחיך או רעך לכן נ"ל דהאי ד"א דמייתי התם לא פליג אהך דרשא אלא דתרווייהו קדריש לאחד עומד ואחד יושב הי' סגי בצדק תשפט לבד ומדכתיב עמיתך דריש לדן את חברו לכף זכות ולהשתדל לדונו יפה גם כן. ובאבות דר"נ פ"י מבואר דאחד עומד ואחד יושב ואחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך דריש ר"מ מכקטן כגדול תשמעון ור' יהודה דריש לי' לאקדומי כמבואר בסנהדרין שם (דף ח') בזה:

ולפי מה שביארנו צריך ביאור הא דאמרינן בכתובות בעובדא דרב ענן דשדר לרב נחמן נידייני' מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא לי' לדינא. הוה קאים דינא דיתמי קמי'. אמר הא עשה והאי עשה. עשה דכבוד תורה עדיף ופרש"י שם (ד' ק"ו) מצות הדיינים עשה ושפטתם צדק ע"כ. והרי הך קרא דושפטתם צדק דריש לי' ריש לקיש בסנהדרין (דף ז') לצדק את הדין ואח"כ חתכהו שהוא בעת גמר דין כמו שביארנו ולא בלאקדומי שהוא עדיין קודם גמר דין אלא דכבר הקשה מהרש"א שם בלאו הכי על פרש"י שם דהי' לו להביא מקרא דכקטן כגדול תשמעון וכן כ' מהרי"ט שם בזה. ואפשר לומר דרש"י לשיטתו שכ' בסנהדרין דף ל"ד) דמשפט הוי גמ"ד וא"כ מכקטן כגדול תשמעון לא ידעינן אלא אם הוא בתחלת דין דמדאורייתא הוא דוקא בפתחו כמוש"כ הסמ"ע אבל בגמ"ד לא הוי ידעינן ומצינו דגמ"ד קיל לענין לילה לכן יליף מושפטתם צדק דגם בגמ"ד אינו רשאי לאקדומי לאחר. ועי' טו"א ר"ה כ"ה בזה:

לא תכירו פנים במשפט איתא בסנהדרין (דף ז') ר' יהודה אומר לא תכירהו (פירש"י אם הוא אוהבך) ר' אלעזר אומר לא תנכרהו (ופרש"י אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו). ולע"ד נראה עפי"מ דאיתא במדרש פ' שופטים פ"ד לא תכירו פנים ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן ר' אלעזר אימר אם היית יודע שהדין עמו אל תסביר לו פנים שלא יהא אומר מתחלה הי' רוצה לזכותי ורשב"ג אמר אם יודע שאין הדין עמו הסבר לו פנים שלא יהא אומר מתחלה הי' רוצה לחיבני. ומהשתא י"ל דמאן דדריש לא תכירו לא תכירהו קאי אאם רואה שהדין עמו אל יראה לו הסבר פנים שלא יאמר מתחלה הי' רוצה לזכותו ומאן דדריש לא תנכרהו קאי אאם יודע שאין הדין עמו שלא יראה לו פנים זועפות אלא אדרבא יסביר לו פנים. ונראה דט"ס הוא במדרש שם ור' אלעזר דריש שם אאם יודע שאין הדין עמו ומצוי הוא במדרש לכן ר"א לשיטתי' שפיר דרש לא תנכרוהו וראוי לדיין להזהר בזה באם רואה שאין הדין עמו יסביר לו פנים בזה. וגם בלא ט"ס י"ל דר"א לשיטתי' דלא נ"ל דאם רואה שאין הדין עמו צריך להסביר לו פנים אלא דיהא שוה ובלבד שלא יראה נטי' להיפוך לכן דריש לא תנכרהו פי' שלא יראה פנים זועפות אבל אין מחויב להראות פנים מסבירות:

וניחא בזה הא שהקשה הב"ח (בסי' ז') דהא מבואר בסנהד' (דף כ"ח) דר"י ורבנן לא פליגי אלא בעדות אי אוהב ושונא כשרים להעיד אבל דיין לכו"ע פסול ואם כן איך אפשר לומר לא תכירהו אם הוא אוהבך או לא תעשה לו כנכרי אם הוא שונאך הא בלא"ה פסול להיות דיין בכה"ג וע"כ הוכיח מזה דבדיעבד אין מעכב. ולהנ"ל א"ש דפליגי בביאור לא תכיר חד דריש אם יודע שהדין עמו לא יסביר לו פנים ואידך דריש אם יודע שאין הדין עמו לא יראה לו פנים מתנכר אלא יראה פנים שוחקות ויסביר לו פנים. ונראה הא דלא פי' רש"י ז"ל כן משום דבסנהדרין (דף ז') שם בתר הא דלא תכירהו או לא תנכרהו מייתי אושפזיכנא דרב אתא לקמי' לדינא א"ל לאו אושפזוכני את א"ל דינא אית לי א"ל פסילנא לך לדינא וא"כ משמע דגם הא דלעיל מיירי באוהב:

ובזה יתבאר היטב הא דכתיב (משלי כ"ב) גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב וביאור מילת אלה בל טוב מחוסרי ביאור. ולפי"מ שנתבאר ניחא דקאי על הכרת פנים למי שזוכה ולמי שמתחייב דזה לא טוב לחכמים שלא יאמרו מתחלה הי' רוצה כן. וזה נכון. ונראה טעמו של המדרש דדריש הכי מדכתיב לא תכירו פנים במשפט דמשפט הוי גמר דין כדאמר בר"ה (דף כ"ה) ואז יודע להיכן נוטה שלא יראה פנים זועפות ופנים מסבירות וא"ש: ועוי"ל בישוב קושיית הב"ח דהא דאוהב פסול לדין היינו אוהב איש את חברו כמו שכת' בפוסקים רעו כנפשו שהוא אוהב איש את חברו. אבל לפעמים הדיין יודע שאחד אוהבו. אבל הדיין אינו כנפשו לכן אין פסול בזה אלא דאיכא משום לא תכירו וכן בשונא אינו פסיל אלא בשונא איש את רעהו אבל לפעמים אחר שונא לדיין. אבל אין הדיין שונא לו לכן אין חשש בזה אלא דאיכא משום לא תנכרהו אבל משום חשש הטיית דין ליכא בכה"ג והכוונה שלא יראה פנים זועפות להשונא לו שמא יתחייב ונמצא אומרים שמתחלה הי' רוצה לחייבו ולא יראה פנים מסבירות להאוהבו שלא יאמרו מתחלה הי' רוצה לזכותו אלא דלשון רש"י לא משמע כן:

והא דלא הביאו הפוסקים להא דהמדרש הנ"ל אם היית יודע שהדין עמו אל תסביר לו פנים משום דכבר כתבו הפוסקים בסי' זה אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה משום איסתומי טענתא ומבואר בתוס' שבועות (דף ל') כר"ה דגם בשעת גמ"ד שיודע מי חייב ומי פטור דליכא איסתומי טענתא וא"כ אין להסביר פנים בלא ה"ט דחשדא אלא משום איסתומי טענתא. ורק ר"א לשיטתי' הוא דהוצרך להביא מקרא דלא תכירו משום חשדא דבכתובות (דף מ"ו) דרשינן ולא תלך רכיל אזהרה שלא יהא רך לזה וקשה לזה אבל ר"א דריש שם מלא תלך רכיל אזהרה למוציא ש"ר ורך לזה וקשה לזה לא ידעינן לכן דריש מלא תכירו וא"ש ונכון:

ולכן הרמב"ם בפ' (כ"א) מהלכות סנהדרין (ה"א) כתב שלא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פנים לאחר וידבר לו קשות מצדק תשפט משום דלשיטתי' אזיל דמפיק ולא תלך רכיל למוצש"ר כמוש"כ בפ' ז' מה' דעות (הלכה א') ע"ש בזה. והא דלא מייתי מלא תכירו משום דבפ"ג מסנהדרין ה"ח כתב מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב הדיינים ולכן לא הביא אלא מבצדק תשפוט עמיתך. וי"ל דלכך כתבו הפוסקים ברך לזה וקשה לזה משום איסתומי טענתא משום הך סוגיא דסנהדרין (דף ז') דמייתי בתר לא תכירוהו אושפזיכנא דרב אתא לקמי' לדינא וא"ל פסילנא לך לדינא כו' ומבואר בתשובת רר"ק (סי' כ"ב) דזה אינו מדינא אלא משום איסתתומי טענתא ולכן גם לא תכירהו ולא תנכרהו כאשר יודע להיכן הדין נוטה משום איסתתומי טענתא וזה נכון:

ויש לומר ג"כ דהאלשיך בספרו רב פנינים (משלי) בבא רשע בא גם בוז ועם קלון תרפה מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות יקרא ופי' בבא הרשע בדינו לפני השופט בא גם בוז שלא יחשיב את השופטים כי מיד יבוז ויערב אל לבו לכפור האמת לכן שלשה המה הדרכים להוציא מלבו האמת. א) להקל בכבודו בדברי קלון אם יראה לשופט כי מהתל הוא עד יודה האמת. ב) לחקור בחקירות בחכמה עד בא עד שורש הדבר. ג) להסביר לו פנים דרך פיוס עד יגלה האמת וילכד כתוא מכמר. אמר הנה דרך הראשון לא טוב הוא כי בבוא הרשע לדין בא גם בוז הלא עם קלון שתקל בכבודו תבא גם חרפה פן יתהפך ויתפקר יותר. אך השנית תבאר כי גם שמים עמוקים דברי פי איש כי יקשה בעיניך לדלותם כי מאין לך דלי להעלותם לחשוף עמקי זיופו דע כי יהיו לך כנחל נובע אם אתך מקור חכמה והוא כי להעלות מים עמוקים צריך דלי אך לנחל נובע להביא לפניך בהגישך אל הנחל המים אשר בסתר הנביעה הוא קל מאד כי במעט מיתון ע"י זחילת המים יבאו לך אשר היו למעלה הנביעה מאליהן מבלי דלי כך ע"י זחילת הדברים אשר הם נזחלים בפי הבע"ד דיבור אחר דיבור יבא לך שורש הדבר מאליו באופן כי מה שהם מים עמוקים יהיו נחל נובע לפניך אם לך מקור חכמה להזחילם אך הג' לשאת פניו דע כי שאת פני רשע לא טוב כי תצא להטות צדק במשפט כי יסתתמו טענות הצדיק שכנגדו בדינו שאת פני רשע ויהי' סבה להטות צדיק במשפט שפתי כסיל יבאו בריב. הלא כתבתי לך בל תקל בכבוד הבעל דין להוציא מלבו כי הנה עם קלון חרפה דע לך כי לא כל הסיגים שווין כי יש גורם רעתו ברוע הנהגתו וראוי גם חתן חתת שוטריך עליו להכותו מכה רבה והוא כי דרך הכסיל משולל חכמה בבאו לדין על דברי ריבות שיבאו שפתותיו דובבות ריב עדיין לפני הדיינים באופן שהם הם עדיו כי הוא הי' עיקר הריב כו' עכ"ל. וזהו שאמר לא תכירהו כי אף אם ירצה להוציא האמת בהסבר פנים ודרך פיוס אסור ור"א אמר לא תנכרהו להקל בכבודו למען יודה על האמת. מבואר מזה כי הדיין שמבין שאחד טוען שקר כי מכירו שהוא רשע אל יקל בכבודו כדי שיודה האמת גם אל ידבר אתו דברי פיוסים יותר מחברו כי יסתום טענות הצדיק ויבא להטות צדיק במשפט ואך יהיו שניהם שווין בעיניו כמו שאחז"ל כשיהיו בע"ד עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ואם ירצה לדבר דברי פיוסים ידבר לשניהם בשוה ולהוציא הדבר עם מי האמת והשקר יוכל להבין בדברי ריבו המלא ריב ופיו יענה בו ואז רשאי לתת השוטרים עליו להכותו מכה רבה עבור דברי ריבו ויבא על האמת בזה:

ונראה דכ"ז נכלל בהא דאמרינן בכתובות (דף מ"ו) לא תלך רכיל שלא יהא רך לזה וקשה לזה. אלא לשניהם שוין. וניחא בזה הא דאיצטריך לאזהרה דלא תלך רכיל דפשיטא הוא דאינו רשאי דהא דרשינן בשבועות בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אומר לאחד קצר דבריך אלא הרבותא היא דאפילו אם רוצה לדבר דברי פיו להוציא האמת לא יהא רך לזה או להקל בכבודו שיהא קשה לאחד למען יודה על האמת אין לעשות כן:

ובהירושלמי פ"ד דשבועות ופ"ג דסנהדרין הנ"ל דלמה כתיב ועמדו שני אנשים הא מיעוט אנשים שנים יש לומר עוד לפי"מ דמבואר בסמ"ע (סי' כ"ו) דבעת חקירת העדים מוציאין כל אדם לחוץ והוא דכשיהיו שם אחדים וישמעו חקירת עד ראשון יגידו לשני בחוץ מה ששמעו מראשון ועי' ט"ז שם. ולכך קאמר ועמדו שני אנשים לבד ולא זולתם וכיוצא בזה בספרי עשה לך שתי חצוצרות כסף שלא יוסיפו אלא דוקא שנים לבד והדר קאמר גם אידך דרש שיהיו שניהם שוין. ויש לדקדק בהא דיומא (דף ס"ב) שני שעירים דמנ"ל שיהיו שנים שוין דילמא אתי לשלא יוסיפו ואין שייך בזה בל תוסיף כמוש"כ תוס' בסוכה (דף ל"ד) ועוד פוסקים דבמין אחד לא שייך בל תוסיף וי"ל דבשני שעירים שיוה"כ ידעינן דשנים לבד מדכתיב ונתן גורלות גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל דהאי אחד ממעט זולתו. וכן בשני צפורי מצורע דשם דכתיב ושחט את הצפור האחת ובשני כבשי מצורע כתיב ולקח הכהן את הכבש האחד ושוב בא לידי ש"ס עם פי' ר"ח וראיתי שפי' שם ביומא דבמוספין ודאי למעוטי אחרים אתא משא"כ בתמיד כתבו את הכבש האחד ע"ש וא"כ דברינו נכונים גם כן. ובזה נ"ל הא דכתיב שמות (ל"א) שני לוחת העדות ופירש"י לוחת כתיב שהיו שתיהן שוות וקשה הא משני נוכל לידע שהיו שתיהן שוות וע"כ דלמעוטי אתא שניתן ע"מ שלא יוסיפו על זה וזה נכון:

והעדים לכתחילה לעולם בעמידה. כתב הר"ן הא דעדים בעמידה אינה אלא לכתחלה ובדיעבד כשר מדמכשרינן בת"ח מיושב. וכיוצא בזה מבואר לקמן (ס' פ"ז) דשבועה מעומד ובדיעבד אינו מעכב וכתב הב"י דהוא מדאמרינן ת"ח לכתחלה בתפילין ואסיקנא דשאר כל אדם בדיעבד בתפילין אלמא דלא מקילינן לת"ח לכתחלה אלא במאי דסגי לשאר כל אדם דיעבד וכיון דת"ח לכתחלה מיושב ממילא דשאר כל אדם בדיעבד במיושב סני לי' ע"כ. ועי' בביאור הגר"א ז"ל שם. ולפמש"כ במ"א אהא דמבואר באו"ח (סי' קכ"ו ס"ג) תשובת ר' מנחם עזרי' דאם לא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף שוב אין צריך להתפלל שחרית מאחר דבציבור אין מחזירין לא גרע דיעבר דיחיד מלכתחלה דרבים והסכימו לוה האחרונים ז"ל וכ' שם דמצינו כיוצא בזה דיש חילוק בין יחיד לרבים לענין לכתחלה ודיעבד בפסחים (דף ע"ח) ובתוס' שם דהא דס"ל לר' יהושע שאם זרק הורצה בדיעבד ביחיד ובציבור אפי' לכתחלה. והרי הרשב"א בשו"ת שאלה (קט"ו) כתב דלא יהא כבוד הצבור קל מצורבא מרבנן וא"כ מאחר דברבים לכתחלה ביחיד מהני בדיעבד ות"ח דומה לרבים וא"כ במקום דמצינו בת"ח דלכתחלה מותר מהני באדם דעלמא בדיעבד גם כן:

והרשב"א הביא ראי' לוה (והובא בר"ן הנ"ל) ממאי דאמרינן בגיטין (דף ע"א) בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"ש בר"ן. וכן משמע מהא דאמרינן בב"ק (דף קי"ב) אר"א אר"ש מקבלין עדים שלא בפני בע"ד תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד קיבלה מיני' ריב"ח כגון שהיו עדיו חולין וכו' ופרש"י מסוכנים למות ואם לא עכשיו אימתי. ע"כ. והרי בודאי אין יכולין לעמוד ואפ"ה כשר וש"מ דגם בדיעבד כשר והיכא דא"א כדיעבד דמי וכמבואר בכמה דוכתי. וביבמות (דף ק"ו) ההוא דאתא לקמי' דר"ח בר אבא אמר לה בתי עמודי ופרש"י דכתיב ועמדו שני אנשים אמרה לי' אימא ישיבתה זו היא עמידתה ופרש"י קוטעת היתה או חולה. מיהו שם בבע"ד שאני ואין ראי' לעדים מזה:

(מבן המחבר. ולי בנו ותלמידו צריך לי עיון לפיענ"ד בראי' זו. די"ל דהפי' ישיבתה היא עמידה לאו דאינה צריכה לעמוד מחמת דהיא חולה ומוכח דעשה דעמידה לא מעכב, אלא כיון דהיא חולה ושוכבת תמיד והישיבה במטה חשוב אצלה לעמידה דהא עיקר החיוב דעמידה לפני ב"ד הוא כדי להראות שעומד לפניהם באימה וביראה ולכך כיון דהיא תולה ואינה יכולה לעמוד א"כ בזה שמתאמצת לעמוד ממשכבה בישיבה לפני ב"ד ואין לה ביכולת לעמוד לפני ב"ד יותר חשוב הישיבה שלה לעמידה ממש כבבריא, וכן משמע לשון אימא ישיבתה היא עמידה. וגם להפי' קיטעת שאין לה רגלים לעמוד שלא שייך כלל אצלה עמידה וישיבה, דהישיבה ועמידה על אופן אחת הוא וגם הישיבה נוכל לחשוב לעמידה דזהו גם עמידה שלה כדמצינו כדומה בעמידה דסמיכה שעולה לעמידה ולישיבה לדיינים נחשב לישיבה ולעדים לעמידה. ושפיר י"ל כיון דלא שייך בה עמידה ברגלים ונחשב במקום עדות גם לעמידה. וד"ל ודו"ק. ולפי"ז י"ל כן גם בראי' הראשונה מש"ס דבב"ק קי"ב מעדים חולים דנוטים למות, דאינם יכולים לעמוד דה"נ י"ל דמ"מ צריכים איזה הטי' דרך קימימוטתם לפני ב"ד דחשוב אצלם עמידה וזהו דרך כבוד ויראה לפני ב"ד כנ"ל. וצל"ע לפענ"ד בדבריו הקדושים הנ"ל:): ובר"פ שבועות העדות תנן ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. ואמרינן שם (דף ל"א) למעוטי מאי ר"פ אמר למעוטי מלך ראב"י אומר למעוטי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך דמדאורייתא לא חזי ופרש"י דבעינן ועמדו ואינו יכול לעמוד דכתיב שם תשים וק' דאמאי לא קאמר למעוטי זקן וחולה או מי שאין לו רגלים שאינם יכולים לעמוד דפטורים משבועת העדות ומאי אריא דנקט מלך א"ו בדיעבד אינו מעכב ולכך חייבין בעדות ומקרי ראויין להעיד ומלך שאני דמצד עצמו ראוי להעיד אלא דאיכא שם תשים ולכך אינו מחויב להעיד ולבטל מ"ע דועמדו ופטור משבועת העדות: וי"ל בהא דזבחים (דף ט"ז) ר"מ אומר מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל א"ד שאם עבד חילל מה ליושב שכן פסול לעדות. מיושב ת"ח ואמאי לא קאמר מיושב זקן וחולה שכשר לעדות משא"כ בעבודה כמבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות ביאת מקדש וי"ל דזקן וחולה הוא משום כדיעבד הוא ובדיעבד כשר וכשעבוד ק"ו הוא מלכתחלה לכן קאמר מת"ח שהוא לכתחלה ג"כ:

ונ"ל ג"כ ראי' עפי"מ דאמרינן בר"ה (דף כ"ו) א"ר לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין וכתבו תוס' דכפופין אינו אלא לכתחלה והביאו ראי' מדקאמר מצוה ואע"ג דבסוף כתבו דבדיעבד לא מהני אבל ברא"ש החזיק בזה דבדיעבד מהני ואחד מן הראיות הוא מדקאמר מצוה. וא"כ מאחר דאמרינן בשבועות (דף ל') ועמדו שני אנשים מצוה לבע"ד שיעמדו מדקאמר מצוה משמע דאינו אלא לכתחלה ולא דיעבד. ונכון. מיהו בפי"ד מ"ר דנגעים תנן שלש ומייתי בנזיר (דף מ"ב) שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה אף דמעכב בדיעבד כדמסיים שם וכולן שגילחו שלא בתער וכו' לא עשו ולא כלום וי"ל בזה:

הסמ"ע כתב בשם הראשונים ז"ל דועמדו שני אנשים אינו אלא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מדרבנן ע"ש. ויש להביא ראי' להסמ"ע מהא שמבואר בריטב"א קדושין (דף ל"ג) דעת הר"א ממיץ דעמידה לפני חכמים אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אינו אלא ברבו. ועיין תוס' ב"ק (דף מ"א) וא"כ ק"ל אמאי אותבינהו לכולהו משים עשה דכבוד תורה עדיף בשבועות (דף ל') הא מבואר ברא"ש שם (סי' ה) דלכך לא אותיב ר"נ לאשת ר"ה משום דאינו אלא מדרבנן וא"כ אי כבוד התורה דת"ח אינו אלא מדרבנן אמאי דוחה לועמדו א"ו דגם ועמדו אינו אינו אלא מדרבנן אך כבר כתב ריטב"א דשי' הנ"ל אין זה נכון והעיקר דהוי דאורייתא כמוש"כ במ"א בזה. וכן משמע מהא דכתובות (דף ק"ו) בעובדא דרב ענן דסלקי' לדינא דיתמי משום קרובו דעשה דכבוד תורה עדיף אף דשם היא דאורייתא לאקדומי וע"כ דהוו דאורייתא גם כן: אבל האו"ת כתב דהוי דאורייתא לא כהסמ"ע. אלא דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכובא. וכן ביארתי בסי' ט"ו דלא כהסמ"ע. ויש לכאורה ראי' לזה מההוא עובדא דביתהו דרב הונא בר"פ שבועת העדות והאמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה והקשה תוס' הא הי' יכול להושיבה דעשה דכבוד תורה עדיף ותי' הרא"ש דהא דאשת חבר הרי היא כחבר אינו מדברי תורה אלא מדרבנן ע"ש בזה וא"כ אס"ד דועמדו אינו אלא דרבנן גם אי אשת חבר כחבר אינו אלא מדרבנן יהא דוחה לועמדו דרבנן דומיא דאמרינן בנזיר (דף כ"ח) אתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. ונראה עפ"מ שכתבו תוס' במס' ע"ז (דף כ"א) דמידי דיש לו סמך עדיף משארי דרבנן וכ"ה להדיא בשבת (ד' ל"ד) כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות ע"ש מה שפרש"י דעירובי תחומין אף דהוי דרבנן עדיף מעירובי חצרות דיש לו סמך וה"נ כיון דעמידת בע"ד יש לו סמך מועמדו אינו דוחה אשת חבר לועמדו ואדרבה ועמדו עדיף וא"ש:

ונראה לי ראי' דלא כהסמ"ע מהא דאמרינן בשבועות (דף ל"א) ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי מחי ר"פ אמר למעוטי מלך ראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזו ורבנן הוא דפסלוהו ע"כ והרי הא דמלך פסול פרש"י בד"ה כל שכן משום דהבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינים וכתיב שם תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והשתא אי עמידת עדים מועמדו אינו אלא מדרבנן א"כ גם מלך מדאורייתא מחזי חזי דהא מדאורייתא יכול להעיד מיושב א"ו דמדאורייתא העד מחויב לעמוד וע"כ פסול מדאורייתא להעיד. ודו"ק:

ועוד נראה לי ראי' דלא כהסמ"ע מהא דאמרינן בסנהדרין (דף י"ט) בעובדא דינאי מלכא דא"ל שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כו' שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב א"ל לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך ופנה לימינו וכבשו פניהם בקרקע ופנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע כו' מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו כו' ע"כ והרי התוס' בסוטה (דף מ"א) כתבו אהא דכשהגיע ללא תוכל לתת איש נכרי זלגו עיניו דמעות ואמרו לו אחינו אתה תנא באותה שעה נתחייבו כלי' דאי מדאורייתא לא הי' פסול אלא מדרבנן משום זילותא לא היו מתחייבים עונש כזה על חנופה מועטת כזה וכבר כתב הש"א (שאלה כ"ד) דברכת התורה דאורייתא מהא דאמרינן בנדרים דף פ"א) על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה ואי דרבנן לא היו ראוין לכזה ע"ש בזה. וה"נ אס"ד דועמדו אינו אלא דרבנן לא היו נענשין על ששתקו במידי דרבנן בכזה א"ו דהוא דאורייתא: ומש"כ הרא"ש והר"ן דאינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא ובדיעבד כשר נראה עוד נ"מ דאי הוי עיכובא כופין משא"כ השתא דאינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא אין כופין וכדאמרינן בירושלמי פ"ק דקדושין (הלכה ז') אלו מצות שהאב חייב לעשות לבנו למוהלו לפדותו כו' ולהשיאו כו' מה למצוה או לעיכובא (פי' להשיאו) נשמעינה מן הדא בר תרומה אתא לגבי רבי אימי אמר לי' פייס לאבא דיסביני אתא פייסי' ולא קיבל עלי' הדא אמר למצוה אין תימר לעיכובא הו"ל לכופני' ע"כ אלמא דמידי דאינו לעיכובא אין כופין ואע"ג די"ל דהתם בדרבנן ועמש"כ לקמן (סי' ק"ז) מ"מ האמת דגם בדאורייתא כן:

[ועיין סוכה (דף י"א) אלא הא דתנן מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר וכו' ואי רבנן מאי מצוה אלמא דבמצוה דאורייתא לא מחלקינן בין לכתחלה ובין דיעבד וכן פי' הריטב"א שם להדיא וז"ל דהא כל בדאורייתא לא שאני לן בין לכתחלה ובין דיעבד ופסקינן דהיינו מצוה דרבנן משום שנאמר ז"א ואנוהו התנאה לפניו במצות ע"כ וא"כ מבואר דבדרבנן הוא דמחלקינן דין דיעבד לכתחלה. [ומכאן מבואר להדיא דז"א ואנוהו דרבנן דלא כהש"א בתשובה (סי' נ"א) דצידד דהוא דאורייתא] אבל במצוה דאורייתא אין חילוק. והדברים ארוכים בזה]:

ובזה ניחא הא שכתבו תוס' בשביעית (דף ל') ד"ה למשרי תגרא וז"ל כשבא שני דינים בב"א דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (דף ח') כקטן כגדול תשמעון א"נ עשה דכבוד תורה עדיף כדאמרינן פ"ב דכתובות (דף ק"ו) והקשה הפ"ח למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם מכתובות ולא הביאו מהא דאמר שם בשביעות דעד ת"ח אינו צריך לעמוד דעשה דכבוד תורה עדיף וכמוש"כ תוס' שם ד"ה והאמר מר ואע"ג דיכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף. ואף דיש ליישב בפשיטות דניחא להו להביא מכתובות דקאי ג"כ לענין אקדומי מ"מ להנ"ל א"ש דלכן לא הביאו מהא דאמר שם בסמוך דהוי אמינא דשאני התם דעשה דועמדו אינו אלא למצוה בעלמא ע"כ עשה דכבוד תורה עדיף משא"כ לענין עשה דכקטן כגדול תשמעון לכן הביאו מכתובות דגם לענין עשה זו כבוד תורה עדיף. אבל לענין להושיב בע"ד שפיר הביאו מקימת עד דבע"ד ועדים מחד קרא דועמדו נפקא ותרווייהו אינו אלא למצוה בעלמא כמבואר בט"ז כאן: ולכאורה קשה לפי"ז דעשה דועמדו אינו אלא למצוה בעלמא א"כ אמאי קאמר בשבועות (דף ל) האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף הא אף אם אין עשה דכבוד תורה עדיף ידחה עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו דאינו אלא למצוה בעלמא ולומר דזה גופא כוונת הגמרא דעשה דכבוד תורה עדיף משום דעשה דועמדו אינו אלא למצוה בעלמא זה לא מסתבר כלל וכלל:

(מבן המחבר. ולפיענ"ד אפשר לישב זה עפ"י מש"כ בסי' ט"ו בהג"ה שם לתרץ קושיית הטו"א על ש"ס דשבועות הנ"ל דאמאי דחי עשה דכבוד תורה לעשה דעמדו להש"ס דכתובות דעשה דאונס לא דחי לל"ת משום דבידה למחול וה"נ עשה דכבוד תורה בידו למחול דהרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. ותי' עפ"י שיטת הרדב"ז הא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול אינו נפטר אלא מחיוב. אבל מצוה איכא, ולכך שפיר דחי, מעתה י"ל דלכך הוצרך לטעם דעשה דכבוד תורה עדיף דכיון דאי מחיל על כבוד התורה ג"כ ליכא חיוב בעשה דכבוד תורה לכבד, ואינו אלא למצוה בעלמא דאם ירצה לכבד מקיים מצוה בזה, וכיון דבכל עשה דבידו למחול חשוב לענין דחי' כמחול אף דלא מחיל השתא וה"ה לענין מצוה כהכא שפיר י"ל כן דחשוב כמחול א"כ בתרווייהו ליכא חיוב אלא למצוה בלבד, וזה נכון לפיענ"ד):

ונראה מזה דלענין דחי' עשה לעשה אין נ"מ בין אם העשה אינו אלא למצוה בעלמא או לא. ולעולם אמרינן מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף נ"ט) בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לריב"ב דס"ל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה והרי התוס' בעירובין (דף ל"ב) ומנחות (דף מ"ט) כתבו דעשה דהשלמה אינו אלא למצוה בעלמא ואפי"ה אמרינן מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה א"כ שפיר הוצרך הש"ס לומר דעשה דכבוד עדיף:

ונ"ל ראי' דאינו אלא למצוה בעלמא מהא דממעטי' עדות בכתב מעפ"י עדים מפיהם ולא מפי כתבם. בירושלמי סוף יבמות. למה לי' קרא לזה תיפוק לי' דבעינן ועמדו שני אנשים לפני כו' ואמרי' אלו הדיינין. ומה"ט כתב הריטב"א בפ"ק דמס' מכות דאין טוענין בכתב משום ועמדו. א"ו דועמדו אינו אלא לכתחלה. אבל בדיעבד אינו מעכב וא"כ בדיעבד הי' כשר עדות בכתב לכן קמ"ל מפיהם ולא מפי כתבם דאפי' בדיעבד פסול וא"כ מבואר מזה דבדיעבד לא בעינן ועמדו וכשר שלא בעמידה גם כן:

והנה דעת ראב"ש במרדכי פ' שבועות העדות דמצוה דועמדו אינו אלא בזמן שהיו סמוכין כדכתיב ועמדו שני אנשים לפני ד'. ונסתפקו האחרונים בכוונתו. דעת הע"ש דבזמן שהיו סמוכין גם בדיעבד פסול ועכשיו בעינן לכתחלה בעמידה אבל בדיעבד כשר. אבל דעת הסמ"ע דעכשיו דליכא סמיכין גם לכתחלה מותר בישיבה. ובפרישה העלה מזה דכל הפוסקים חלוקין עליו בזה ע"ש. ולע"ד קשה טובא דאיך אפשר לומר כן דעכשיו גם לכתחלה מותר ואינו מצוה אלא בזמן דאיכא סמוכין משום דכתיב ועמדו שני אנשים לפני ד'. הא בסיפא דקרא כתיב ולפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם ודרשו מזה בספרי דאין לך לילך אלא לפני שופט שבימיך וכמבואר בפרש"י ובמזרחי שם והוא אזהרה גם על זמן הזה וכמבואר בחינוך ובפרש"י בחולין (דף נ"ב) ע"ש א"כ מבואר דמצוה דועמדו נאמר גם על זמן הזה. לכן נראה לדעת הראב"ש דבזמן דאיכא סמוכין גם בדיעבד פסול ועכשיו מצוה לכתחלה מיהו איכא. וא"כ אתי שפיר ועמדו שני אנשים לפני ד' בסמוכין איכא עיכובא ולפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם למצוה לכתחלה וכדעת הע"ש בזה. אך נראה דע"כ האי בימים ההם אתא לדרשא דקרוב ונתרחק כמבואר בספרי שם ובסנהדרין (דף כ"ח) דאין לומר אצל שופט שבימיך דהרי התם מיירי בעדים זוממין ועדים זוממין פשיטא דאין דנין בזמן הזה דהוי קנסא כמוש"כ הרמ"א לקמן (סי' ל"ח) ואין לך אלא שופט שבימיך ידעינן מהא קרא דובאת (דברים י"ז) וכמוש"כ לקמן (סי' ל"ג) בזה:

אמנם נראה דגם בזמן הזה בעינן לכתחלה בעמידה מהא דאמרינן בשבועות (דף ל') רב יימר הוה ידע לי' סהדותא למר זוטרא אתו לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף והרי אמימר לא הי' סמוך ואפי"ה אותבינהו משום דעשה דכבוד תורה עדיף הא לאו הכי גם בזמן דליכא סמוכין איכא עשה דועמדו ומבואר דבזמן סמוכין גם בדיעבד פסול וכדעת הע"ש בזה:

ולכאורה קשה אי האי עשה דועמדו דאורייתא איך כתב הרמב"ם ושו"ע (לקמן ס"ג) דעכשיו נהגו להושיב העדים ובע"ד כדי להסיר המחלוקת וכי משום דרכי שלום מבטלינן מצות עשה דאורייתא. ומזה נראה כדעת המ"א באו"ח (סי' קל"ה סקי"ט) בעיר שכולה כהנים דקורא ישראל ראשון דזהו גם למ"ד דוקדשתו דאורייתא אלמא דגדול השלום דמבטלינן מ"ע דאורייתא וה"נ כן אף דועמדו דאורייתא מבטלינן משום דרכי שלום. וכיוצא בזה בהחולץ וקראו לו וקני עירו ודברו אליו מלמד שנותנין עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך כו' ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלמא דמבטלינן מצוה דיבום משום שלום. ובד"מ או"ח (סי' נ"ג) שאין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי הצנועים משכו ידיהם מלחם הפנים וה"נ כן:

אמנם בירושלמי דגיטין פ"ה ה"ט מילתא דר"ח אמר שהוא מדבריהם (האי דכהן קורא ראשון) דאמר ר"ח עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. הרי מבואר להדיא מהירושלמי דאין דרכי שלום דוחה דאורייתא ומאין יש לומר דלא כהירושלמי ובסי' ר"א הביא המג"א דפלוגתא היא בירושלמי. ובתוס' מס' ע"ז (דף כ') הקשה לר"י דס"ל דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי וכ לית לי' הא דמפרנסין עניי נכרים עם ישראל מפני דרכי שלים ותי' דדרכי שלום אין זה מתנת חנם ע"ש אלמא דלא מבטלינן ל"ת מפני דרכי שלים וא"כ מנ"ל דעשה מבטלינן:

(מבן המחבר ולפענ"ד אפשר לומר דשפיר דמבטלין אפי' עשה דאורייתא מפני שלו'. אבל זהו בשלו' ישראל דגדול העון המחלוקת כידוע ואיכא עשה ואהבת לרעך כמוך ול"ת דלא תשנא את אחיך בלבבך אבל מפני דרכי שלו' דעכו"ם דאין כאן מצוה אלא מפני דרכי שלו' לבד לא שרינן לדחות דאורייתא אלא במקום שיהי' סכנה דאז הכל מותר ואאמו"ר הגאון הכ"מ. כתב לקמן בעצמו לחלק עכו"ם מישראל בדחיית איסור דרבנן מפני דרכי שלו' עיי"ש):

ובשבת (ד' קט"ז) גדול שלום שבין איש לאשתו שדוחה ל"ת דלא תעשון אמנם בחולין (דף קמ"א) דרשינן מתשלח אפילו לדבר מצוה דשלום אינו דוחה לעשה ולכן לא יטול אפילו לטהר את המצורע וי"ל הרי דגלי לן קרא דמפני השלום אין מבטלין אלא לית ולא עשה דשילוח הקן וה"ה לוקדשתו גם כן. (ובתוס' שבת (דף י"ט) בד"ה נותנין לפני ע"ג מזונות בחצר כו' וא"ת ואמאי נותנין לפני ע"ג מזונות בשבת הא כיון דאין מזונתן עליך כדאמרינן הכא ובפ"ב דביצה (דף כ"א) דמוציא אני הע"ג שאין מזונתן עליך ליתסר וכו' וי"ל כיון דמפרנסין עניי ע"ג עם עניי ישראל משום עניי ישראל חשיב קצת מזונתן עליך לענין איסור דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונתן עליך ע"כ. ולפימש"כ נתבאר הדבר דדרכי שלום לא מהני אלא לענין איסור דרבנן אבל לא לדאורייתא ואף דמהני בל"ת מ"מ בי"ט איכא עשה ול"ח גם כן]:

והנה ביבמות (דף ס"ה) אמרינן דמותר לשנות מפני השלום או מצוה ע"ש דמייתי מקראי ובמג"א (סי' קנ"ו) הביא בשם ס' חסידים דהיינו בעבר אבל לא להבא ויש להביא ראי' לזה מהא דמוכיח בירושלמי דגיטין דר"ח סובר דוקדשתו אינו אלא מדרבנן מהא דעיר שכולה כהנים והרי מותר לשנות בדבר השלום אף דאיכא דאוריי' מדבר שקר תרחק וא"כ ה"נ אף דוקדשתו דאורייתא מותר, מפני דרכי שלום א"ו דלהבא שאני דאכתי א"צ השלום אלא דלא אתי לאנצויי משא"כ היכא דאיכא ריעותא כמו באחי יוסף ובדוד עם שאול שיש ריעותא לכן מותר ושלום לחוד ודרכי שלום לחוד, ודרכי שלום היינו שלא אתי לאנצויי ובזה הדרך יהי' שלום:

גם י"ל אפילו דלא כמג"א אלא כמהרי"ק (שרש ט') דאי דאורייתא לא מהני לבטלו מפני דרכי שלום בכאן הוסיף הרמב"ם גם שאין בידינו להעמיד הד"ת על תלו ואחר דאיכא דרכי שלום ג"כ לכן נהגו להושיב הבע"ד והעדים גם כן ועיין תשובת רמ"א (שאלה י"א) ע"ש בזה. ועיין סוגיא דגיטין (דף ס"א) דמבואר להדיא דדרכי שלום לא מהני אלא לאיסור דרבנן ולא לאיסור דאורייתא, ובר"ה (דף ט"ו) נהגו העם בחרובין כר' נחמי' ופריך במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו ולפי"מ דמסיק שם חרובין דרבנן משמע דשפיר מהני מנהגא וכ"כ להדיא הראב"ד בפ"א מה' מעשר שני מאחר דהוי דרבנן אי נהגו לא מחינן להו ע"ש. וא"כ מבואר להדיא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן במנהגא דאי דאורייתא לא מהני מנהגא משא"כ בדרבנן וא"כ מש"כ הרמב"ם נהגו להושיב העדים. הי' ניחא אי דרבנן אבל אי הוי דאורייתא לא מהני, ובתשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי (שאלה ל"ב) כתב דאין לכוף לבטל המנהג אלא באיסורא דאורייתא אבל בדבר שהוא מדרבנן אין לבטל אם יהי' חשש מחלוקת ויניחו אותם על מנהגם ע"ש, ומהסוגיא דר"ה ומהראב"ד הנ"ל משמע דבכל מידי דרבנן אין לבטל מנהגא ומשמע אפילו אם לא יהי' מחלוקת בביטול כזה איך שיהי' דאפילו אם נימא דהא דר"ה ג"כ משום דרכי שלום משמע להדיא דלא מבטלינן דאורייתא משום דרכי שלום וצ"ל דשאני מ"ע מאיסורא דבאיסור דאורייתא כמו בר"ה דהוא איסור טבל לא שבקינן אמנהגא משא"כ במ"ע מבטלינן משום דרכי שלום, ועיין ברכות (דף ס') לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו ויותר יש לחלק בין קום ועשה לשוא"ת דועמדו אינו אלא שוא"ת לבד:

ועיין בירושלמי פ"א דנדרים ה"א אתפלנון ר' יוחנן ור"א דר' יוחנן אמר אין לוקין על האיסרות ור"א אמר לוקין על האיסרות אראב"י כך משיב ר' יוחנן את ר"א על דעתך דאת אמר לוקין על האיסרות והא תנינן המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו לא יכנס אר"י שניא היא תמן מפני דרכי שלום, הרי דגם איסור דאורייתא מותר מפני דרכי שלום, ויש לומר כמש"כ הרמב"ם פי"ד (מה' אבל) דבק"ת יש בו ג"כ ואהבת לרעך ע"ש ולכך בטלינן איסור דאורייתא משא"כ בנכרי דלא שייך זה לכן אין מבטלין איסור דאורייתא ולכן כתבו התוס' בשבת ג"כ דבנכרי אין מבטלין דאורייתא משום דרכי שלום וע"ש שהארכתי בזה:

ובתשובת הרמ"א (שאלה ק' סי' יוד) הביא תשובת רב האי בנשבע לגרש דצריך לקיים שבועתו דגדול השלום אינו דוחה ללא תשא ולא דמי לסוטה וביאר הרמ"א שם דמחיקת השם האיסור הוא דוקא בדרך איבוד כדכתיב אבד תאבדון לא תעשון כן משא"כ לא תשא ע"ש. אך דק"ל ע"ז דלמאי איצטריך בחולין (דף קמ"א) שלח תשלח דאפילו לדבר מצוה אסור לטהר את המצורע משום דגדול השלום הו"א דדוחה הא שאני מחיקה דאינו איסורא אלא דרך איבוד ולצורך מותר משא"כ איסור דעלמא ואפ"ל דהשתא דגלי קרא דלדבר מצוה אסור הוא דאמרינן לחלק כן. ועיין תשובת ח"ס (סי' קל"א) דמשום איבה אינו מותר אלא באיסור דרבנן ולא בדאורייתא אם לא דאיכא סכנה בדבר, ובב"מ (דף ל"ב) בהמת עכו"ם מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אלא אי אמרת צב"ח דרבנן אמאי מטפל בה כבהמת ישראל ומשני מפני איבה, ולכאורה קשה אי גם צב"ח דרבנן אמאי לא יטפל בה וצ"ל כיון דבזה שמטפל יהי' השבת אבידה לנכרי אזי איכא איסורא דלמען ספות הרוה והצמאה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ו) לכן אינו דותה צב"ח דרבנן לאיסור השבת אבידה לנכרי משא"כ אי צב"ח דאורייתא דוחה הך איסורא דהשבת אבידה לנכרי ע"ז משני משום איבה דאז דוחה לאיסורא הנ"ל אלמא דגדול השלום דוחה לאיסור דרבנן מיהת כמו שנתבאר בזה, ועי' רא"ש פ' מקום שנהגו (סי' ש"כ) וז"ל משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית בי' איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן ע"כ הרי מבואר כמוש"כ בזה:

והעיקר דועמדו הוא מצוה דאורייתא ולא מצוה לכתחלה בעלמא דרבנן נראה לי מהא דתנן בסוטה (דף מ"א) דמלך יושב וקורא וקשה דאיך כבוד המלך דוחה מצוה דקריאת התורה מעומד כמבואר במגילה (דף כ"א) מואתה פה עמוד עמדי והא הרמב"ם (ה' מלכים פ"ג) כתב דמלך שציוה לעבור אפילו על מצוה קלה אין שומעין לו והא ודאי דאחרים מצווין יותר על כבודו משהוא ינהיג כבוד בעצמו ואפ"ה אין שומעין לו וא"כ איך כבודו דוחה למצוה דמעומד, וצ"ל דהאי קרא ואתה פה עמוד עמדי אינו אלא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מצוה לכתחלה בעלמא דרבנן ולכן כבוד המלך דוחה מצוה בעלמא דרבנן דאינו אלא לכתחלה ושפיר יושב וקורא, וכדאמרינן בברכות (דף י"ט) דבר תורה כל אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ כו' וגזרו שיש בהן אטו שאין בהן ומשום כבור מלכים לא גזרו רבנן, וכן מבואר מתוס' ב"מ (דף ל"ב) שהקשו אי צב"ח דאורייתא האיך עוקרין על המלכים משמע הא אי הוי דרבנן ניחא דמשום כבוד המלכים לא גזרי רבנן בזה, ועמש"כ לקמן (סי' רס"ו) בזה. והשתא אס"ד דעשה דועמדו שני האנשים אינו אלא מצוה לכתחלה בעלמא דרבנן א"כ אמאי א"ל שמעון בן שטת לינאי המלך עמוד על רגלך ויעידו בך בסנהדרין פ' כ"ג (דף י"ט) הא כבוד המלך דוחה למצוה כזה וא"כ א"צ לעמוד א"ו דועמדו הוא דאורייתא ולכן אין כבוד המלך דוחה למצוה דאורייתא:

והמג"א (בסי' קמ"א) הוכיח דקריאת התורה יצא בדיעבד מיושב מהא דהמלך קורא יושב ואי בדיעבד לא יצא איך מלך קורא מיושב וכה"ג דייקו הפוסקים דעדות מהני בדיעבד מיושב מדהקילו בת"ח דלא בעי מעומד וסיים ע"ז ויש לחלק, והנה טעמו שכ' דלכן הקילו במלך מיושב משום דבדיעבד מהני בכל אדם מיושב ומדמה לעדות אינו מספיק, דהא עמידת בע"ד ועדים מחד קרא נפקי וא"כ כשם שהקילו בקריאה במלך ה"נ יש להקל בעמידת בע"ד וא"כ אמאי א"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך, ולבד זה הא דקאמר שם באותה שעה אמרו לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו הא יכול להעיד ע"י הישיבה כיון דועמדו מהני בדיעבד דומיא דקריאת התורה דקורא מיושב כיון דלגבי אחר מהני דיעבד גם כן. א"ו כמוש"כ דשאני קריאה דאינו אלא מצוה בעלמא מדרבנן, וראיתי להפג"מ שם שכ' בכוונת המג"א דיש לחלק היינו משום דהוי מדרבנן וכמוש"כ ונמצא דועמדו הוא דאורייתא וכמוש"כ בזה:

אמנם יש לדחות וקושיית המג"א מהא דמבואר בסוטה (דף מ"א) דמלך יושב וקורא יש לתרץ בפשיטות דהנה רש"י במגילה (דף כ"א) כתב וז"ל משא"כ בתורה שאין קורין בצבור מיושב עכ"ל ומדכתב בצבור ש"מ דס"ל דהטעם דקריאת התורה מעומד הוא משום כבוד הצבור וכן מבואר בפוסקים אחרונים ז"ל בזה. ועיין באו"ת (סי' ת"צ) דגם קריאת המגילה דקורא בין עומד בין יושב מ"מ לכתחלה לא יקרא מיושב בצבור מפני כבוד הצבור ואין חילוק בזה בין מגילה לקריאת התורה אלא משום דקריאת התורה לא משכחת אלא בצבור לכן תנא משא"כ בתורה והא דמייתי במגילה שם מואתה פה עמוד עמדי אף דשם ליכא כבוד הצבור מ"מ מדחזינן דהקורא בעת קבלת התורה עמד ה"נ הקורא שהיא דוגמת המקבל תורה כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות חגיגה ושאר פוסקים ראשונים צריך לעמוד, והטעם משום כבוד הצבור דוגמת מרע"ה שהי' מקבל הראשון למסור לכלל ישראל והי' בעמידה ה"נ כל הקורא כן, והרי מבואר בתוס' מס' ע"ז (דף י"א) וז"ל וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צב"ח עכ"ל, אלמא דכבוד המלך הוא כבוד רבים וכיון דקריאת התורה מעומד אינו אלא משום כבוד רבים וישיבת המלך הוא ג"כ כבוד רבים והרי עיקר כבוד המלך שיהא הוא יושב וכל העם עומדין לפניו כמבואר ברמב"ם (פ"ב מה' מלכים ה"ה) וא"כ אם רצה המלך יושב וקורא ואפשר שלזה כיון המג"א במש"כ ויש לחלק. איך שיהי' שפיר יש לומר כן דהא דמלך יושב וקורא משום דהוא כבוד רבים גם כן, ומעתה מה שהקשיתי מהא דמלך בעי עמידה כשהוא בע"ד וכן לענין עדות לק"מ דבאמת אסור לו לעבור אפילו על מצוה קלה ושאני קריאת התורה דאינו אלא משום כבוד רבים וכשהוא יושב זהו ג"כ כבודם:

אמנם זהו לפרש"י דקריאת התורה מעומד משום כבוד צבור ולכן ס"ל דכשר בדיעבד כמבואר במגילה שם אבל לפי"ד הטור דס"ל דגם בדיעבד לא יצא א"כ ש"מ דס"ל דאין הטע' משום כבוד צבור דאי משום כבוד הצבור לא שייך לומר דלא יצא בדיעבד וכמוש"כ המחצית השקל שם, א"ו דס"ל דמצות קריאה כך הוא שיהא מעומד וא"כ ליתא להאי תירוצא לכאורה, אמנם גם זה ניחא לפימש"כ תוס' במס' ע"ז שם דכבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל והיינו דוקא שהוא ברבים ואז דוחה ג"כ איסור דאורייתא וכמוש"כ תוס' במס' ב"מ (דף ל"ב) דדוחה צב"ח דאורייתא ולאו דבל תשחית ע"ש, וא"כ הא דהמלך קורא יושב שהי' ברבים שהוא פרשת הקהל וזהו כבוד רבים לכן דותה למצוה דמעומד, אף אי נימא שהוא מצוה דאורייתא וגם בדיעבד לא יצא. משא"כ הא דמלך אין דנין ואינו מעיד שאינו ברבים וא"כ ליכא כבוד רבים שפיר אינו דוחה למצוה דאורייתא וא"ש, ובזה י"ל פרפרת נאה בהא דברכות (דף י"ט) דפריך אהא דמוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק מהא דאר"א ב"צ מדלגין היינו לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי ע"ג וקשה דלמאי מסיים אפילו לקראת מלכי ע"ג, ולהנ"ל ניחא דממלכי ישראל אינו קושיא כיון שהוא ברבים א"כ איכא כבוד רבים ודחי ל"ת ועשה דטומאה, לכן פריך ממלכי ע"ג דליכא כבוד ישראל ואפי"ה דוחה, וזה נכון, ומזה מבואר כדעת תוס' בבכורות (דף כ"ט ורמב"ם פ"ג) מאבל דגם כבוד מלכי או"ה דוחה איסור דרבנן וכמו שמבואר בירושלמי כן, והובא במ"א או"ח סי' רכ"ד סק"ז) ע"ש בזה:

והנה הראשונים ז"ל הביאו ראי' דאפילו מי שאינו יכול לעמוד מהני, ולכאורה ק"ל הא קי"ל במנחות (דף י"ט) ועוד דוכתי טובא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וה"נ כיון דאינו ראוי לבילה שאינו יכול לעמוד נימא דמעכבת בו, ואין לומר מאחר דאינו אלא מצוה לכתחלה שיהי' הגדת ערים בעמידה אף דאינו ראוי לעמידה אין מעכב דהא כבר הוכיח הש"א (בסי' ז') דאפילו בכהי"ג דאינו לעיכובא בדיעבד באינו ראוי לבילה הוא עיכובא מהא דאמרינן ביבמות (דף ק"ו) אמר אביי האי מאן דמקרי' גט חליצה לא לקרי' לדידה לא לחודי' אבה יבמי לחודי' דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא לקרי' לדידי' לא לחודי' וחפצתי לקחתה לחודי' דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת, רבא אמר אסוקי מילתא לית לן בה, ר"א אשכחי' לר"כ דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא סבר מר להא דרבא דאמר אסוקי מלתא לית לן בה א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי וגרס הרי"ף הכי דאסוקי מלתא הי' כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ה"נ אם ראוי למקרי' בב"א לא מעכבא קריאתה ואי לא מעכבא והרי הכא אם אין קורין בב"א בראוי לבילה אינו מעכב מ"מ באינו ראוי לבילה למקרי' בכת אחת הבילה מעכבת בו. וה"נ אף דבראוי לעמידה אין העמידה מעכב מ"מ באינו ראוי לעמידה העמידה מעכב, וא"כ משמע מזה כהסמ"ע דועמדו איני אלא דרבנן וכיון דמדאורייתא מחויב בהגדה ל"א כל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכב כמו שכתב הש"א שם דבמציה דרבנן ל"א כן לעכב הדאורייתא בזה:

והנה הרמב"ם פ"ה מה' מחוסר כפרה (הלכה ה') כתב גמר מתנות שבבהנות ונשפך הלוג קודם שיתן שאר השמן שבכפו על ראש המטהר אינו צריך להביא לוג אתר שמתנות הראש אינה מעכבת ע"כ. ושם פ"ד (הלכה ב') כתב והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המטהר ואם לא נתן לא כיפר ע"כ, הרי דכאן כתב דמעכב שלא כיפר, ותי' הכ"מ דהרי"ק כתב דאפשר לומר דכשהם בעין ולא נתן לא כיפר אבל כשנשפכו אינו מעכבות ע"כ והוא תמוה דהא אדרבא בכ"ד אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואיך נימא איפכא דכשהוא בעין לא כיפר וכשנשפכו כיפר, והנה שם באמת הפירוש ברמב"ם שכ' בפ"ד לא כיפר לאו דמעכב אלא שהוא כמו דאמרינן בזבחים (דף ו') לא כיפר קמי' שמי' ופרש"י שלא עביד מצוה מן המובחר, וס"ל להרמב"ם כפי' התוס' בזבחים (שם) בד"ה לא כיפר מחנות הראש שהוא לא כיפר קמי' שמי' גם כן ע"ש בזה, וא"כ אין סתירה ברמב"ם ודבריו מבוארים היטב, וכן משמע ברמב"ם (שם פ"ד ה"ג) שכתב ואסור לאכול מלוג השמן עד שיתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות ע"כ, ולא כתב גם מתנות הראש והרי הכא ישנו בעין מדנאכלין א"ו דאפילו בעין אינו מעכב, לכן הדבר ברור כדכתיבנא ואכמ"ל בזה:

ונהדר להא דכתבנו לעיל דאמאי באינו יכול לעמוד מהני הא אינו ראוי לבילה וכתבנו דהוא מדרבנן אבל כבר ביארנו דועמדו הוא מדאורייתא והדרא קושיא לדוכתא, לכן נ"ל דע"כ לא אמרינן דבעינן ראוי אלא היכא דהמצוה הוא מגוף הדבר כמו בלילה ושארי דברים שכתבו ומנאום התוס' במנחות שם אבל היכא דהמצוה אינו מגוף הדבר ל"א כלל זה, וע"כ מעיד אף שאינו מעומד דמצות הגדה הוא מצוה בפני עצמו מאם לא יגיד והעמידה לפני הדיינים הוא משום כבוד הדיינים, וע"כ אינו מעכב משום דאינו ראוי לעמוד, וה"נ יש לומר בהא שכתב הש"א (בתשובה ל"ז) ע"ש בזה, ויותר י"ל כמוש"כ התוס' מנחות (דף י"ח) בד"ה ואמר וז"ל וא"ת בפ' נגמר הדין (דף מ"ה) דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעי קרא כדכתיב ומסיק החם תנאי הוא ואיכא למ"ד חייב נימא הראוי לבילה כו' וי"ל דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ע"כ, וא"כ ה"נ אין סברא לפטור את החייב בשביל כך שמחוסר העמידה שיהא מעכב את הגדה מלחייב ובממון חוב לאחד מהם לכן לא אמרי' כאן כלל זה, ועיין בתוס' ביצה (דף ה') בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר שכתבו דהיכא דלא אפשר שאני, מידי דהוי אמחוסר כיפורים בע"פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב ע"כ, אלא דבלא"ה דבריהם אינם מבוארים וכבר הגי' מהרש"א שם ואין ראי' משם בזה, וברמ"א (אהע"ז קס"ט) כתבו דחולה חולץ מיושב משום דהיכא דא"א כדיעבד דמי והוא מתה"ד שכתבו התוס' בפסחים (דף ל') כן, ובהא שהביאו ראי' דועמדו אינו מעכב בדיעבד מדמהני בחולה לפימש"כ הנ"י בפ"ב דב"ק דלא מהני בדיעבד קבלת עדים שלא בפני בע"ד דבכ"מ דהדיינים צריכין לעשות לכתחלה לא מהני בדיעבד אם לא עשו ואין ראי' ממה שהקילו בהיו עדיו תולי' ע"ש, והכא נמי כן:

יש לעיין בפשרנים שמקבלין עדות אי צריכין ג"כ לכתחלה להעיד בעמידה או אינו למצוה אלא בב"ד כדכתיב לפני וכו' וכן לא נתבאר בבע"ד אי איכא מצוה שיעמדו ונן דיינים בישיבה מאתר דכתיב צדק צדק תרדוף אחר לדין ואחד לפשרה או משום דלפני לא נאמר אלא בב"ד ולא בפשרה, ומצאתי להרשב"א בת"א (שאלה ס"ד) שנשאל אי דיינין שהגידו עומדין מעכב בדיעבד או לא ויש חילוק בזה בין דיינין לפשרנין והשיב דהן ב"ד והן בע"ד ועדים אינו מעכב בדיעבד ומסיים וז"ל וכ"ש פשרנין בפשרה הדבר פשוט שבב"ד לא אמרו אלא משום דכתיב לפני ע"כ וא"כ אף דאינו מבואר אלא בדיעבד דאינו מעכב מכ"ש, אבל לכתחלה יש לומר דמצוה לעדים ובע"ד שיעמדו אבל לפי הטעם שכתב שבב"ד לא אמרו אלא משום דכתיב לפני משמע דגם לכתחלה ליכא מצוה בזה:

נסתפקתי בקרוב שהאמינו לדיין ולעדות אי מחויבין בועמדו די"ל כיון דבאמת אינו עד ודיין אלא שהאמינו אין בזה עשה דועמדו, וכן אי הדיין מחויב בישיבה ועי' בירושלמי רפ"ד דשבועות באומר לעד הרי אתה עלי כשנים אינו חייב העד בקרבן שבועה דכתיב והוא עד ואין זה עד וכיון דהכא ליכא מיעוט מסתבר דאיכא מצוה דדיינים בישיבה ועדים ובע"ד בעמידה, ולכן לפימש"כ הרדב"ז בח"ג דהרבה עירות שדנין בישראל אפילו ביחידי משום דהוי כקבלה ע"ש ואפ"ה הנהוג שעומדין הבע"ד והדיינין יושבין, וכן משמע מסתימת הפוסקים בזה. שוב מצאתי בתשובת מהר"ם (שאלה ו') שכתב וז"ל אחר שהעלה דישיבת הדיינים ועמידת בע"ד אינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא וכ"ש היכי שקבלו עליהם אעפ"י שמה"ת אינו כשר דאין להקפיד אם דן אותם שלא כסדר הזה ודינו דין ע"כ, ויש לצדד דס"ל דגם בהתחייב לדון לפני מי שאינו ראוי לדון איכא מצוה בעלמא אלא דבדיעבד כ"ש הוא דאינו מעכב בזה:

ומה דהשמיטו הפוסקים (בסי' זה) ההיא דשבועות (דף ל') דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמי' דרב נחמן אמר היכי אעביד איקום מקמה אסתתמן טענתי' דבטל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר א"ל לשמעי' צא ואפרח עלי בר אווזא ואיקום מקמה והאמר מר מחלוקת בשעת מומ"ת אבל בשעת גמ"ד דברי הכל דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה דיתיב כמאן דשרי מסאני' ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, ולמדתי תירוץ לזה ממש"כ רש"י דיינין בישיבה והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים ע"כ. אלמא דדיין הבא לחלוק כבוד משמע דאין חייב לחלוק כבוד כיון דאיכא מ"ע דישיבת הדיינים אלא דר"נ לפנים משורת הדין הוא דעבד, וענינים האלה פריחת בר אווזא ויתיב כמאן דשרי מסאני' לא שכיח לכן השמיטו דבר זה, וז"ב, ושוב הוגד לי שבספר כ"י כתב פי' אחר ברש"י דהבא לחלוק כבוד ולעד"נ כמוש"כ בזה:

רמ"א ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה. וה"ה לגבי ישיבת הדיינים, ובשחי' בלא סמיכה בדבר אחר מתבאר בשבועות שם דמקרי ישיבה מההוא עובדא דביתהו דר"ה כו' דיתיב כמאן דשרי מסאני'. הרי להדיא דבשחי' מקרי ישיבה, ובמגילה (דף כ"א) כתוב אחד אומר ואנכי אשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר ומשני ר"ח לא עומד ולא יושב אלא שוחה אלמא דבשחי' מקרי ישיבה ועמידה ולגבי דיינים מקרי ישיבה ולגבי עדים עמידה, ובשבת (דף ה') והא עומד קתני בשותה אלמא דשחי' עמידה הוא ושייך בזה העני עומד, ובתוס' זבחים (דף ט"ז) ד"ה מיושב הקשו ל"ל דלעמוד לשרת דיושב פסול לעבודה תיפוק לי' דבלא"ה אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד, ותי' דאיצטריך קרא לעובד בהשתחוי' עכ"ל, א"כ משמע דשחי' אינו בכלל עמידה, וצ"ל דהא שאני דגלי קרא דלא איצטריך לאוריי דגם שחי' לא הוי בכלל עמידה בזה, אמנם קשה לפי"ז דהא בזבחים שם דיליף דזר עבודתו פסולה מק"ו מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ואי נימא דבדרך השתחוי' כשר לעדות א"כ ניליף מעובד בהשתחוי' דאוכל ואם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל וליכא למפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא בהשתחוי' כשר לעדות וי"ל ויתבאר במ"א בזה: והנה המהרש"א במגילה שם כתב בהא דלא עומד ולא יושב אלא שוחה דהוא בהשתחוי' משום כבוד הבי"ת וכיון דעמידה לפני הדיינים הוא משום כבוד הבי"ת וכדמבואר בסנהדרין (דף י"ט) לא לפניו אתה עומד אלא לפני ד' בודאי דבעומדים בכהי"ג הוי בכלל עמידה, וכן מקרי ישיבה אצל הדיינים, ומזה נ"ל שעובדא שהי' בחליצה שהגדול שבדיינים שהוא העיקר עמד בעת חליצת המנעל ולא הי' יושב רק הי' מוטה להורות ליבמה איך תעשה, ונסתפקו בזה דהרי מבואר בשו"ע בסדר החליצה (סמ"ו) דהדיינין בישיבה אי מהני בדיעבד, ולע"ד אין כאן נדנוד ספק בזה כיון דהי' מוטה הוי בכלל ישיבה בזה:

וכן מבואר מהא דאהע"ז (סי' קס"ט ס"ל) ובכ"ז לא תהי' יושבת ולא על ברכי' אלא תהי' מעומד ותכוף עצמה ומשלכת המנעל הרי דאף דבעינן בחליצה עמידה מ"מ בשתי' הוי כעמידה, ומשם נלמד דיושב על ברכים הוי כישיבה, ובחליצה שהי' המסדר מוטה לא הוי כתרתי דסתרי כמוש"כ הב"ח כאן כיוצא בזה, וכן מבואר מהא דוידוי צריך להיות מעומד וכדאמרינן ביומא (דף פ"ז) דאמר בר המדורי הוי קאימנא קמי' דשמואל והוה יתיב וכי מטא שלוחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם אמר ש"מ עיקר וידוי האי הוא וכ"ה בטוש"ע או"ח (סי' תר"ז ס"ג) ואפי"ה כתב המ"א (שם סק"ד) בשם של"ה דישחה כמו במודים ומסיים המ"א ולא יסמוך כמוש"כ (סי' תקפ"ה) עכ"ל אלמא דגם היכא דבעינן מעומד בשחי' ג"כ שפיר דמי, וכן בתפלה מבואר דבעינן מעומד דומיא דעבודה כמוש"כ בטוש"ע או"ח (סי' צ"ט ס"ד) וע"י סמיכה אסור כמבואר שם (סי' צ"ד ס"ח) ואפי"ה דרך שחי' מותר כמבואר שם (סי' קי"ג) ע"ש, וה"נ כן, ובמ"א שם כתב דבסי"מ מפקפק בזה דמותר לשחות באמצע הברכות. ולפימ"ש תוס' בזבחים (דף ט"ז) דעבודה בהשתחוי' הוי כישיבה ולא כעמידה וכיון דמבואר (בסי' צ"ח) דתפלה הוי כקרבן ובעינן מעומד א"כ גם השתחוי' לא הוי כעמידה דומיא דעבודה אך לתי' ראשון של תוס' שם דהוי מדרבנן הא דישיבה בעזרה ושפיר איצטריך קרא דלעמוד למצוה וגם דרך שחי' הוי כעמידה בעבודה ה"ה בתפלה הוה שחי' כעמידה גם כן, וכן מבואר מהא שכ' הט"ז והמ"א באו"ח (סוס"י קמ"ו) דהשומעים ברכת התורה צריכים לעמוד דהוי דבר שבקדושה וכדאיתא בירושלמי דכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו ע"ש, ואפי"ה כתב המ"א באו"ח (סי' קל"ט סק"ו) דהמברך עצמו שוחה בברכת התורה משום כבוד התורה ודוחק לומר דכבוד התורה דוחה למצוה דעמידה דמהי"ת נימא שידחה דבר המבואר בירושלמי דכל מידי דקדושה בעי עמידה, וגם הל"ח לא פקפק שם אלא משום דאין לשחות אלא במקום שתקנו חכמים ולא פקפק משום דצריך עמידה וש"מ דהשתחוי' בכלל עמידה גם כן. וכן נ"ל לענין קימה דבמוטה הוי בכלל קימה ומקיים בזה מפני שיבה תקום, וראי' לזה מהא דאמרינן ביומא (דף נ"ג) ר' יוחנן כד הוה בעי לסגויי הוה גחין קאי ר"א אדוכתי' ומזה ראי' לעמידה גם כן וכן מבואר להדיא מהא דשבועות (דף ל') דמה שהי' דרך שחי' קיים מ"ע דקימה גם כן, ובמוטה על צדו הוי כיושב וגרע דאינו לא עמידה ולא ישיבה וראי' לזה מהא דיבמות (דף ק"ג) בין מעומד בין מוטה חליצתה כשרה ומבואר בתוס' שם דלכתחלה בעינן מעומד משום דכתיב ועמד ואינו כשר מיושב ומוטה אלא בדיעבד אלמא דמוטה אינו בכלל עמידה ולא בכלל ישיבה אלא בכלל שכיבה, וכדמשמע מהא דברכות (דף י"א) בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמד שנאמר בשכבך ובקומך אלמא דהטי' הוי בכלל שכיבה, ולכן לא כשר לא בדיינים ולא בעדות בזה:

סעיף ב:

ת"ח וע"ה שבאו לדין מושיבין את החכם כו' מזה מבואר דכל ת"ח כן. ויש לבאר מנ"ל זה דהא בשבועות (דף ל') אמרינן שם אותבינהו לכולהו האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. ופרש"י והאי עשה דאת ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח. והרי התוס' בב"ק (ד' מ"א) הקשו ל"ל מפני שיבה תקום תיפוק לי' מהכא ותי' דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים א"נ ברב מופלג דהוי כעין רבו ע"כ. וכן פרש"י בפסחים (דף כ"ב) לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמי' ע"כ. ולפי"ז אין שייך לומר עשה דכבוד תורה עדיף אלא ברבו או ברב מופלג אבל חכם דעלמא לא, וי"ל דהם מפרשים דלא כפרש"י אלא בפשיטות מוהדרת פני זקן ועדיפא להו עשה דכבוד תורה משאר עשה דעלמא. ולפרש"י מיושב בפשיטות קו' תוס' שם בשבועות מהא דא"ל לינאי עמוד ויעידו דכבוד תורה שאני דהוקש כבודו לכבוד המק' משא"כ מלך. ות"ח כשאינו מיחל עדיף ולכך פי' כן בשבועות שם ולא בכתובות (דף ק"ו) וכמוש"כ במ"א בזה:

לפימש"כ השבות יעקב ואו"ת לעיל (סי' ט"ו) דהיכא דנאמר בגמרא צורבא מרבנן איכא גם בזמה"ז והרי בשבועות (דף ל') איתא האי צורבא מרבנן וע"ה דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן לי' לצורבא מרבנן כו' א"כ איכא גם בזמה"ז להאי דינא. אכן כבר כתבתי לעיל (סי' ט"ו) דלאו כללא הוא ואין הענינים שוין וכיון שלא מצינו מי שמיקל בזה אין לנו להקל גם בזמן הזה. ואפשר כיון דבהאי דינא כתבו הפוסקים ועכשיו נהגו להושיב הבע"ד והעדים מפני המחלוקת וא"כ אף דאנו נוהגין להעמידן שתקו מלפרש בזה להקל בצורבא מרבנן בזמה"ז כיון דבלא"ה נהגו להושיבן וא"כ גם לפי מנהגינו שהוא בעמידה פשיטא דיש להקל בת"ח בזמה"ז גם כן: באורים הקשה אמאי צריכין לומר גם לע"ה שב משום דלא יסתתם טענתי' הא מבואר לקמן ברמ"א דאם ת"ח בא לדין מותר לעמוד ולא חיישינן לאיסתתם טענתי' דהלה יודע שמצוה לעמוד מפני ת"ח וא"כ יודע שמצוה לכבדו גם כן ותי' שני תירוצים הא' אפשר דהך דנפקא לן מדרשא דאת ה' אלהיך וכו' ולא ידוע לכל כמו הך עשה דקימה, הב' או כל מה דאפשר לתקן מתקנין ושם אפשר להושיב שניהם אבל כאן א"א דלא יעמוד דיין בפני וכו' ע"כ. ובתוס' ב"ק (דף מ"א) כ' וא"ח מפני שיבה תקום ל"ל תיפוק לי' מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמי' א"נ ברב מיפלג דהוי כעין רבו ע"כ. וא"כ האי קרא דתירא לרבות ת"ח אינו אלא בתלמיד לרב משום מורא אבל עיקר כבוד ת"ח ידעינן מקימה וכן מבואר בספר המצוות להרמב"ם (מצוה ר"ט) דכבוד ת"ח ידעינן משיבה תקום והדרת שציונו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. ומורא התלמיד לרב ידעינן ממורא אב שהוא נוסף על כבוד ת"ח עד שמסיים דמורא רבך כולו לקוח מהיות הכתוב מצוה לכבד את האבות והחכמים לא שהי' מצוה בפני עצמה ע"כ. וא"כ אינו מספיק תי' הא' דכבוד ת"ח ידעינן באמת מקימה ולא כרש"י שכתב מאת ד'. והרמב"ם שלא הביא כלל הא דאת בתלמיד לרב משמע דס"ל דאינו אלא אסמכתא בעלמא. ובאמת בתוס' ב"ק (דף מ"א) מבואר דהוא עשה גמור מדכתבו דלא ניחא לאוקמי' במורא דאב דלא ניחא לאוקמי' לעשה יתירה ויתבאר במ"א לכן אפשר לומר בקצרה דזה ידעי כ"ע דמצוה לקום כדכתיב תקום והדרת דהא אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אבל שאר כבוד אינו פשט להם כל כך. והנכון כתי' השני דאפשר לקיים שניהם לכן עושין כן:

השע"מ כתב דהא דמושיבין לת"ח ודוחה עשה דועמדו אינו אלא בתחלת דין אבל בגמ"ד דפוסקין ד"מ שלא בפני בע"ד כמבואר (בסי' י"ח) א"כ אסור להת"ח להיות אצל גמ"ד כדי שלא יצטרך לדחות ועמדו לפי"מ דקי"ל ביבמות (דף כ') כ"מ שאתה מוצא עול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב וכמוש"כ הרמב"ם בפ"ג (ה' ציצית ד"ו) דמהי"ט אין לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן אף שהשעטנז מותר בציצית מפני שאפשר לעשות הלבן במינה וכ"מ שאתה מוצא עול"ת וכו' וה"נ כיון שאפשר לגמור שלא בפני בע"ד אסור לדחות ועמדו בחנם ע"ש. ולע"ד נראה דע"כ ל"א כ"מ שאתה יכול לקיים שניהם מוטב אלא במי שמוטל עליו העשה אלא דנזדמן לו ל"ת אז אמרינן מאחר דאפשר לקיים שניהם אין לבטל האיסור בחנם אבל מי שאינו במציאות עליו העשה כמו ועמדו בת"ח דלעולם אינו מצווה על זה שפיר יכול לישב בגמ"ד גם כן:

(מבן המחבר ולפיענ"ד יש לפקפק על זה דמ"מ הא דת"ח אינו צריך לעמוד הוא מכח דחי' דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דעמדו, ובאמת גם ת"ח איתא בעשה דעמדו במחל על כבודו. ושפיר י"ל כהשעה"מ דבמקום דאפשר לקיים שניהם ולא לדחות לא דחי, אבל לפיענ"ד יש לחלק מטעם אחר די"ל הא דקאמר רי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה):

ובפרט לפימש"כ דהגדת הפס"ד צריך שיהיו שני הבע"ד כאחד מועמדו שני האנשים שיהיו שניהם ביחד לפני ב"ד וא"כ אדרבא צריך להיות בגמ"ד גם כן:

התוס' בשבועות (דף ל') כתבו לחד תירוצא אף דת"ח כשר לעדות במיושב מ"מ בד"נ צריך לעמוד. וכ"כ בזבחים (דף ט"ז) והאחרונים הוכיחו דלא כהך תירוצא אלא כתירוץ הראשון שם מהא דקאמר בזבחים דיליף זר שמחלל עבודה מיושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ת ואס"ד דפסול לד"נ לפרוך מה ליושב ת"ח שכן פסול לד"נ א"ו דכשר לד"נ. ולע"ד יש להוכיח מהא דאמרינן שם בזבחים (דף כ"ג) ת"ר לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שנה עליו הכתוב לעכב. ולכאורה י"ל ל"ל קרא לעכב הא התוס' שם בזבחים (דף ט"ז) כתבו דיהא גזלן פסול לעבודה ק"ו מבע"מ שכשר לעדות ואם עבד חילל ותי' דעל גזלן לא מצינו אזהרה וא"כ ביושב דמצינו אזהרה א"כ שפיר יש למילף מק"ו מבע"מ שכשר לעדות מחלל יושב שפסול אינו דין שמחלל וע"כ צ"ל דאיצטריך ליושב ת"ח דליכא ק"ו והשתא אס"ד דבד"נ בעי עמידה הא אכתי איכא ק"ו מד"נ דבע"מ כשר להעיד אפילו בד"נ כמבואר בח"ס והביא ראי' מהא דמבואר בסנהדרין (דף מ"ה) דגדמין מעיקרא כשרין לד"נ א"ו דגם בד"נ ת"ח כשר ביושב ואין לומר דלא מצי למילף מיושב לעיכובא דהא גם בעדות אינו אלא לכתחלה דזה אינו דהא פריך מה ליושב שכן פסול לעדות ואינו אלא לכתחלה וא"כ ה"נ איכא ק"ו גם כן:

הנה בהא דבעדים מושיבין את הת"ח ביארנו (בסי' ט"ו) בשם הטו"א דלא מהני מחילה בזה. אמנם כ"ז נראה לי דוקא בעדות הוא דלא מהני מחילה דהוי בזיון ואינו יכיל למחול על בזיונו משא"כ בהתרת נדרים שכ' הרדב"ז ת"א (סי' ל"א) דאף דצריך להיות מעומד עכ"ז מושיבין אותו דבזה אם רצה למחול מצי מחיל וכן בהא דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ג) די"א דכששואלים דבר הלכה צריך לעמוד גם ת"ח אם רצה למחול מוחל ושואל כשהוא מעומד גם כן. וראי' מהא דמבואר בבכורות (דף ל"ו) עמד השואל ושאל וכתבו תוס' בירושלמי בנדרים דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד והרי התם בבכורות ר' צדוק הי' השואל דת"ח הוה ואפי"ה עמד ושאל ש"מ דבכהי"ג גם ת"ח מצי מחיל דלא הוי בזיון בזה וא"צ לישב בזה:

וביו"ד (סי' רמ"ב) כ' הש"ך דהתו' לא כ"כ אלא אמעשה דר' צדוק דר"ג אמר להשואל וכו' והיינו ודאי מדינא שר"ג הי' קודם חורבן הבית ובהא אף הרמב"ם מודה כמוש"כ רפ"ד (מה' ת"ת) ובראשונה הרב יושב והתלמידים עומדים אבל משמת ר"ג ירד חילי לעולם והיו לומדים תורה מיושב וא"כ כאן מיירי הרמב"ם בזמה"ז דאין התלמידים שואלין מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עלי' וצ"ע ע"כ. והוא תמוה דהש"ך מייתי הש"ס דהקורא עומד במגילה (דף כ"א) דאיתא התם משמת ר"ג לומדין מיושב אבל באמת הוא ר"ג הזקן כדאיתא בסוטה (דף מ"ט) משמת ר"ג הזקן ועיין תוס' נדה (דף ז') דאין רגילות להזכיר ר"ג סתם בשם ר"ג הזקן. וצ"ע דהא במגילה קאמר ר"ג סתם אף דהוא ר"ג הזקן, ואולי לא הי' הגירסא אצלם כן] ומבואר בשבת (דף ט"ו) בהא דהלל ושמעון וגמליאל נהגו נשיאותן בפני הבית. ופרש"י שם דר"ג הזקן הי' זקנו של ר"ג סתם. ומעשה דר"ג בבכורות הי' לאחר החורבן כמבואר בתוס' שבת (דף נ"ד) ע"ש בזה. וכן מוכת מפ"ק דשבת שם ומהש"ס דפ"ק דשבת דמייתי הש"ך מבואר משם דאינו כן. וא"כ בימי ר"ג כבר היו לומדים מיושב ואפי"ה עמד השואל ושאל בבכורות וש"מ דגם בזמה"ז צריך השואל לעמוד ושפיר הביא הרמ"א הי"א כאן:

וגם לא הבנתי דברי הש"ך דאי הא דעמד ר"צ בבכורות הוא משום דאז הי' הרב יושב והתלמידים עומדים א"כ למה כתבו תוס' ע"ז הירושלמי דנדרים דועמדו שני אנשים דצריך לעמוד תיפוק לי' דעמד משום דהי' תלמיד א"ו דלא הי' מן התלמידים ועמד רק משום ועמדו דצריך השואל לעמוד כששואל גם כן. וגם לא יתכן לומר דועמדו אינו אלא קודם חהב"י. דודאי גם לאחר מכאן נוהג גם כן לפי"מ שביארנו דבבע"ד ועדות הוא דאורייתא וה"נ כן. ובקהלת יעקב בברכות (דף כ"ח) דאיתוספי ספסלי הוא משים דאז התחילו ללמוד מיושב והוא תמוה דהא זה כבר הי' בר"ג הזקן ועד דבחייו לא עשו כן. וביערת דבש ח"ב (דף ק"ד) ראיתי דבר תמוה שכתב דועמדו בוי"ו הוא דהי' לו לכתוב ועמד אשר לו הריב דמשמע כל אחד אבל בירושלמי דנדרים (הלכה ח') אמרי' שואל הלכות אגדות מניין ת"ל עמדו ועמדו הרי מבואר דריבוי הוי"ו שכ' תוס' הוא מדהו"מ למכתב עמדו וכתיב ועמדו וא"כ נסתר כל הדבר ע"ש בזה:

ובצבור שבאים לדין נראה דמפני כבוד הצבור יוכלו להושיבן וכמבואר מהא שכ' בא"ר או"ח (סי' תקפה) בטעמא דהתוקע צריך לתקוע בעמידה משים דהוי כבעלי דינין בעמידה והא דהצבור יוכלו לישב משום דכבוד צבור שאני או דשלוחו של אדם כמותו ע"ש. ונראה הי' הראשון דכבוד צבור שאני כיון דמבואר דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ה"ה כבוד צבור לפימש"כ הרשב"א בתשובה (קט"ו) דלא יהא כבוד הצבור קל מצורבא מרבנן. ועמש"כ לעיל (סי' ט"ו) בזה ולפימש"כ שם לחלק בין כבוד רבים דכל ישראל למקצת אין ראי' מתקיעה דהוי כל ישראל. אלא דלפי"ז קשה מהא דמבואר בסנהדרין (דף י"ט) דא"ל שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך וקשה הרי התוס' במס' ע"ז (דף י"א) כתבו וז"ל וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צב"ח עכ"ל. וא"כ כיון דכבוד המלך הוא כבוד רבים א"כ כיון דכבוד רבים דוחה לעשה דועמדו ה"ה כבוד המלך שהוא כבוד לרבים ידחה לעשה דועמדו ואמאי א"ל עמוד על רגליך ויעידו בך. וי"ל דע"כ לא כתבו תוס' דכבוד המלך הוא כבוד כל ישראל אלא במה שעושין לו כבוד בעלמא לאחר מותו אבל בחי' דעיקר כבוד המלך משום שום תשים עליך שתהא אימתו עליך ובמידי דמצוה אם מוחל על כבודו אינו מניח בשביל כך שלא תהא אימתו עליך כמוש"כ תוס' (בזבחים ט"ז) ד"ה מיושב לכן גם לכל ישראל ניחא להו שיעשה המצוה כדת וזהו כבודם גם כן. וכיוצא בזה בסנהדרין (דף מ"ז) ישראל גופיי' ניחא להו דמחלי ליקריי' לגבי' ע"ש בזה. ולכן המלך מעיד במידי דאיסורא כמוש"כ תוס' בסנהדרין פ"ב (דף י"ח) משום דבזה אינו מניח שלא תהא אימתו עליך. ועוי"ל לפימש"כ לקמן דלא מקרי כבוד רבים אלא כשנעשה ברבים משא"כ בב"ד דמוציאין כל אדם לחוץ כמבואר (בסי' כ"ח) בזה:

ובזה יבואר הא שאמר יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וגו' ופרש"י יושב כמלך. והכונה לפי"מ דמבואר ברמב"ם (פ"ב מה' מלכים ה"ה) וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו עכ"ל. ובמכילתא וירא חותן משה מה ראהו ראה שהוא יושב כמלך על כסאו והכל עומדין עליו. ואפשר דמזה יצא לו להרמב"ם מה' מלכים כן. א"כ מבואר דבמלך כל העם עומדין לפניו והוא יושב. והקשה הראב"ע דמה זה שתמה על מה שיושב משה וכל העם עומדין הלא כל שופט כך הוא שהוא יושב והבע"ד עומדין. אבל לפי"מ שנתבאר ניחא כיון דכל העם היו שם א"כ איכא כבוד רבים ודוחה לעשה דועמדו ושפיר תמה יתרו מדוע אתה יושב (ול"ת דאפשר לקיים שניהם הוא דוקא בעשה לל"ת דצריכין אנו לבא לילפותא דכלאים בציצית דהוי אי אפשר לקיים שניהם כמ"ש התוס' בכתובות (דף מ' ע"א) בד"ה כגון וכו' ע"ש. אבל עשה לעשה דהוא מצד הסברא דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובאולמא שפיר דחי ולא בעינן כל הפרטים שבעשה דוחה לית דחי אפי' באפשר לקיים שניהם וכיוצא לסברא זו כתב אאמו"ר הגאון הכ"מ בעצמו לחלק כן בסי' ט"ו ע"ש) לבדך וכל העם נצב עליך. ומדויק הא שאמר וכל העם ולא אמר והעם כמו דכתיב לעיל מזה וישב משה לשפוט את העם. אלא שרמז לו כיון דאיכא כל העם אין נכון שאתה יושב והם עומדים. והתשובה ע"ז הוא לפימש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' ת"ת) כיצד מלמדים הרב יושב בראש וכו' ובראשונה הי' הרב יושב והתלמידים עומדים כו' עכ"ל וביאורו מבואר היטב בלח"מ שם. וזהו שהשיב משה כי יבא אלי לדרוש אלקים כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וגו' והודעתי את חקי האלהים ותורותיו והכוונה כי רבים העומדים שם היו על ב' בחינות הא' להגיד להם פשר דבר בדברים שבין איש לרעהו. והב' לשמוע חקי ד' ותורותיו. וא"כ כיון דבאו ללמוד החוקים והתורות שפיר הי' הוא יושב וכל העם עומדים ככל רב השונה לתלמידיו. וזהו בשלא באים לדרוש אלהים ויש כי יהי' להם דבר ושפטתי ויש אשר והודעתי את חוקי וגו' וע"ז אמר לו יתרו לא טוב הדבר אשר אתה עושה להעם רק אתה תחזה מכל העם למנות שופטים להקל מעליך הבחינה הא' לשפוט בין איש לרעהו ולא יצטרכו להתמהמה עד אשר תגיד להם בעצמך וממילא כל העם הזה יבא על מקומו בשלום:

והנה לעיל (ס"א) מבואר דעשה דועמדו אינו אלא לכתחלה ולא לעיכובא ולפימש"כ דלרבים גם לכתחלה מותר א"כ ה"ז דומה להא דמבואר באחרונים באו"ח (סי' קכ"ו) דיחיד שדלג יעלה ויבא בשחרית והתפלל מוסף דבדיעבד א"צ לחזור והתפלל כיון דשליח צבור שטעה גם לכתחלה סומך על תפלת מוסף משום טרחא דצבורא ולא גרע דיעבד דיחיד מלכתחלה דרבים ה"נ לענין ועמדו לא גרע דיעבד דיחיד מלכתחלה דרבים, ובאמת מצינו כזה בפסחים (דף ע"ח) ובתוס' שם דביחיד אינו אלא בדיעבד ובצבור לכתחלה גם כן וה"נ כן:

סעיף ג:

כי אין בידינו להעמיד הדת על תלה. בביאורי מהר"י ששון לסמ"ג מ"ע כתב וז"ל נ"ל הואיל ואנו שרויים בין הגוים צריכים אנו להסיר כל מחלוקת מבינינו כדי שנוכל להיות קיימים בשלוה ביניהם וכו' ע"כ, ובזה יש לבאר הא דכתיב בדברים ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהי' מנוח לכף רגליך ונתן לך לב רגז והוא דאם לא הי' להם לב רגז שהיו חיים בשלוה הי' להם מנוח בין הגוים משא"כ השתא דיפרוץ מחלוקה לכן ובגוים ההם לא תרגיע וזה נכון:

סעיף ה:

אסור לדיין לשמוע דברי בע"ד, האחד שלא בפני בע"ד חברו. הנה איסור זה פי' הסמ"ע דזה נלמד מדכתיב שמוע בין אחיכם גם כתיב לא תשא שמע שוא דכשישמע דברי האחד שלא בפני שני לא יבוש מלטעון שוא ושקר, והנה הטעם דאינו בוש מלטעון שקר משא"כ בפניו, כ"כ רש"י בשבועות (דף ל"א) ומבואר שם דאיכא לבד לא תשא גם משום מדבר שקר תרחק ומשום שמוע בין אחיכם הוא בפ"ק דסנהדרין (דף ז') ושם פרש"י דכששומע דברי אחד נכנס שקרו באזני הדיין וכ"כ רש"י בסוטה (דף כ"א) ד"ה המטעים נמצא דלפי"ז גם אם הוא מטעים טענת אמת אסור ע"ד צדיק הראשון בריבו אלא אורחא דמילתא הוא שטוען שקר גם כן:

והנה במכילתא פ' משפטים (סי' קצ"ו) איתא על לא תשא שמע שוא דבר אחר אזהרה לדיין שלא ישמע מבע"ד עד שיהא בעל דינו עמו שנאמר עד האלקים יבא דבר שניהם, ד"א אזהרה לבע"ד שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בעל דינו עמו שנא' ועמדו שני האנשים ע"כ וביאורו כך הוא, הנה בירושלמי פ"ד דשבועות הנ"ל הקשה אהא דכתיב ועמדו שני האנשים דנכתוב ועמדו האנשים לבד ול"ל למכתב שני האנשים וע"ש מה שתי' בזה, וקושיא זה קשי' לי' לבעל המכילתא ג"כ ולכן דרש מזה דהכוונה הוא שלא יטעון אחד שלא בפני בע"ד אלא שיהא עמידתן לפני ב"ד כאחד, וכדאמרינן ביומא (דף ס"ב) שני שעירי יוה"כ מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובלקיחתן כאחד, ובגמרא יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירים שנים מה ת"ל שני שיהא שניהן שוין כו' חד למראה וחד לקימה וחד לדמים, ובתוס' ישנים שם אית ספרים דגרסי וחד ללקיחתן כאחד אלמא מדכתיב שני שעירים דרשינן מזה שיהא לקיחתן כאחד ה"נ דרשינן מועמדו שני האנשים שיהא עמידתן לפני ב"ד כאחד, והיינו שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חברו עמו, ועל דרך זה דרשו ג"כ מעד האלקים יבא דבר שניהם שניהם מיותר הוא דהיל"ל יבא דבריהם ומדכתיב שניהם ידעינן שיהא דבריהם של שניהם יבא עד האלקים בשוה שלא יטעון אחד כשאין חברו עמו, ודרשו מתחלה לא תשא על הדיין ושוב דרשו מלשון לא תשיא אזהרה לבע"ד וכמו בגמ' דילן בזה:

והא דלא הביא הש"ס דילן מועמדו שני האנשים דאסור לבע"ד להשמיע דבריו קודם שבא חברו עמו כמו במכילתא הוא משום דבשבועות (דף ל') מסיק דועמדו שני האנשים גם בעדים מיירי מדכתיב שני לגז"ש ע"ש וא"כ לא אייתר האי שני ולכן לא מייתי דבעינן שיהא עמידתן שוה מועמדו שני אנשים, אלא דלא יתיישב הא דלא מייתי בדיין דלא ישמע מעד האלקים יבא דבר שניהם, וצ"ל דלא נחיתי הגמ' אלא דאיכא לא תשא בזה אבל מה דמרומז עוד בקרא לא מיירי מזה. וי"ל דאי בבע"ד משתעי א"ש הא דכתיב שני שיהא עמידתן כאחד ואי דמיירי גם בעדים תלוי בפלוגתא דרבנן ור' נתן בסנהדרין (דף ל') דלרבנן שם בעינן שהעדים יעידו כאחד, וא"כ א"ש הא דכתיב שני שיהא העדאתן כאחד דומיא דלקיחתן כאחד בולקח שני השעירים אבל לר' נתן שם דס"ל שומעין דבריו של זה היום וכשיבא למחר שומעין דבריו א"כ לא בעינן העדתן כאחד א"כ ליכא למדרש האי שני לעדותן כאחד, וע"כ צ"ל לדידי' דאתא לגז"ש דמיירי בעדים כבר"פ שבועת העדות ודוק, וא"כ המכילתא אתיא כרבנן דר' נתן דס"ל דבעינן העדתן כאחד בב"ד ועמדו שני האנשים היינו העדים שיהא עמידתן לפני ב"ד כאחד, א"כ ה"ה אשר להם הריב דמיירי בבע"ד קאי עליי' ג"כ האי ועמדו שני שיהיו עמידתן לפני ב"ד כאחד ואין להשמיע לדיין טענותיו קודם שבא חברו גם כן, אבל אנן דקי"ל כר' נתן דלא בעינן שיעידו בב"ד כאחד וא"כ א"א לפרש ועמדו שני אנשים שיהא עמידתן בב"ד כאחד, א"כ גם בבעלי דינין לא ידעינן שיהא עמידתן בב"ד כאחד לכן אינו מייתי בגמ' לימוד זה וא"ש:

והא דלא מייתי בגמ' דילן אזהרה לדיין שלא ישמע מבע"ד עד שיהא חברו עמו מעד האלקים יבא דבר שניהם כמו במכילתא י"ל דתלוי בזה לפי"מ שביארתי במ"א דהא דכתיב שניהם בקנס הוא להורות דאין אדם מוריש קנס לבניו כמבואר בכתובות (דף מ"ב) וכיוצא ושבועות (דף מ"ז) שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ובתמורה (דף ל') ולדות אתנן מותרין משום דכתיב גם שניהם ודרשינן ולא ולדותיהן והנה התוס' בב"ק (דף ע"ב) כתבו שם בשם ריב"א דרבא ור"נ פליגא אהך סוגיא דכתובות וס"ל אדם מוריש קנס לבניו וא"כ לדידהו א"א למדרש האי שניהם ולא בין היורשים ואתא להאי דרשא דמכילתא שהדיין לא ישמע אלא כששני הבע"ד עומדין לפניו, וכן ס"ל להמכילתא דאדם מוריש קנס לבניו ולכן דריש שלא ישמע אלא כששני הבע"ד עומדין לפניו, אבל לפי"מ דקי"ל דאין אדם מוריש קנס לבניו אתא האי שניהם ללא בין היורשים ולכן לא הביא בגמ' לימוד זה: עוי"ל דלכך לא מייתי בגמ' משום עד האלקים יבא דבר שניהם עפי"מ דמבואר בב"ק (דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבע כשהוא גדול מניין תלמוד לומר עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ופי' בשיטה שם דמקשינן נותן לנפקד דכי היכא דהנפקד הי' גדול בשעת נתינה דאי הי' קטן אבידה מדעת היא הכי נמי הנותן הי' גדול בשעת בשעת נתינה והיינו מדכתיב שניהם דרשינן ששניהם שוין ותרוויי' גדולים היו בעת נתינה, וא"כ איצטריך האי שניהם להכי ולא ידעינן מזה לשלא ישמע דברי אחד קודם שבא חברו להכי יליף מלא תשא. וכיוצא בזה שדרש במכילתא שיהא עמידתן כאחד מצינו בב"ב (דף קכ"ד) דדרשי רבנן מפי שנים דיהבינן להוא אחד מצרא ועוד דריש שם מקיש חלק בכורה לחלק פשוט וה"נ דריש בב"ק להקיש נותן לנפקד וא"כ המכילתא אתיא כרבנן ובגמ' אתיא כר"נ שיהא דברי שניהם שוין שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך:

ומהש"ס דיומא ס"ב הנ"ל דבשני שעירים דרשינן שיהי' שווים והוא משום דכתב שנים נ"ל לפי מה דקיי"ל דבגמ"ד ד"ה בעלי דינים בעמידה וכתבתי דמחויבים לקיים מ"ע דועמדו ואין לדיין להגיד ע"י שליח הפס"ד או להודיעם בכת"י אלא מחויבים לבא לפני ב"ד לשמוע הפס"ד לקיים מ"ע דועמדו, דאין להגיד ג"כ לכל אחד בזאח"ז אלא לשניהם ביחד, לקיים ועמדו שני האנשים דה"נ כיון דכתיב שני אנשים אמרינן שיהי' עמידתן כאחד כנ"ל:

עיין בברכי יוסף שחקר בזה אי הוי דאורייתא או דרבנן וכתב דלפי מש"כ מהריב"ל דבדיעבד כשר משמע דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ע"ש. ועיין תוס' פסחים (דף י"א) ד"ה קוצרין דס"ל דגם בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד מדבעינן בקדשים שנה הכתוב לעכב, ועיין תוס' מנחות (דף ל"ח) בד"ה אם הקדיש, ובתוס' קדושין (דף נ"ה) ד"ה אין לוקחין דס"ל דרק בדרבנן יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אבל לא בדאורייתא, וכ"כ תוס' בגיטין (דף ג') ד"ה וכי שכתבו גם כן דמדאורייתא אין חילוק בין דיעבד לכתחלה ומעתה אי דיעבד כשר ש"מ דמדרבנן הוא, והנה התוס' בקדושין (דף נ"ה) שם כתבו דהיכא דאיכא תקנה גם דיעבד לכתחלה הוא ע"ש, ומזה הבאתי ראי' למש"כ מהרי"ל בסדר הגט שלו ליתן גט אחר אפי' היכא דאמרינן בגמ' בדיעבד כשר אם יכול לתקנו יתקן דלא מקרי דיעבד רק לכתחלה כיון דיכול לתקן מקרי לכתחלה כמו שתמצא בפרק קמא דגיטין בדבור יחזור ויטלנו ע"כ, וכ"כ המג"א באו"ח (סי' ל"ב סקמ"ז) בשם הגאון מהר"י מפוזנא דמאחר אפשר לתקנו לא מקרי דיעבד, וכ"ה בכסף משנה (פ"ז מחמץ ומצה ה"ח) ע"ש בזה, ואפשר דזה דמי ליש מתירין דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בספיקא דרבנן לקולא ולהאריך בזה אין מקומו כאן:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה