אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן טו

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן טו

סימן יד

סעיף א:

צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה. אבל צריך להקדים דין של ת"ח אפילו בא לבסוף. והוא מבואר בכתובות (דף ק"ו) דעשה דכבוד תורה עדיף והק' בהפלאה אמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דכקטן כגדול תשמעון הא מבואר בכתובות (דף מ') דהיכא דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה אינו דוחה ל"ת א"כ הכא נמי כיון דבידו למחול דהרב שמחל על כבודו כבידו מחול וא"כ ליתא לעשה דכבוד תורה כלל וא"כ לא ידחה עשה דכקטן כגדול תשמעון. ואף דעשה דכבוד תורה היא, חמורה מ"מ מטעם דמצי מחיל לא דחי עשה וראי' לזה מהא שהק' התוס' ישנים בכתובות שם דאמאי איצטריך קרא דאת שבתותי תשמרו דאין עשה דכיבוד אב דוחה לל"ת תיפוק לי' דאי בעי אמר לא בעינא וע"ש מה שתירץ. ומאי הק' הא בלא"ה פריך בב"מ (דף ל"ב) ל"ל קרא תיפוק לי' דהוי עול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומשני שאני כיבוד הואיל והוקש כבודו לכבוד המקו' ידחה אפילו לל"ת ועשה לכך איצטריך קרא דלא דחי וא"כ ה"נ מאחר דהוא עשה דחמור לא איכפת לן במה דיכול למחול א"ו דלא מהני בזה שהוא חמור מאחר דיכול למחול וא"כ ה"נ בעשה דכבוד תורה ל"מ הא דעדיף מאחר דאיתא במחילה. [ובקצה"ח (סי' צ"ז.) הק' קו' תוס' ישנים ותי' דחמור דוחה אפילו ביכול לומר לא בעינא. אמנם לא ראה התו"י הנ"ל ומוכח בהיפך מזה] ונראה דהנה הריב"ש (בסי' ר"כ) כתב דאף דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ אינו אלא במידי דלית לי' בזיון אלא באותן דברים שחייב לנהוג כבוד לרבו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה יכול למחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור למחול דהתורה מתבזה בכך ודמי למאי דאמר התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שהאב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופין וגדופין. והיינו דאמר בפ"ג דיומא הת"ח צריך שיהא נוקם כו' ע"ש בזה:

ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ל"ב) א"ר יצחק בר שילא א"ר מתני אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול כו' איני והא רבא משקי בי' הילולא דברי' ודל לי' כסא לר"פ ולר"ה ברי' דר"י וקמו מקמי' לרב מרי ולרב פנחס ברי' דרב חסדא ולא קמו מקמי' איקפיד ואמר הני רבנן רבנן והני רבנן לאו רבנן. ותו רב פפא הזה משקי' בי' הילולא דאבא מר ברי' ודלי לי' כסא לר' יצחק ברי' דר' יהודא ולא קם מקמי' ואיקפד אפ"ה הידור בעי למעבר לי' וכ"ה ביו"ד (סי' רמ"ד סי"ד) וכולם שמחלו על כבודם כבודם מחול ואעפי"כ מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת. והרי רבא דמחל על כבודו ותי' עומד ודלי להו כסא ואפ"ה איקפד על דלא קמו מקמי'. וכן ר"פ איקפד על דלא קם מקמי' ר' יצחק ברי' דרב יהודה והיינו הידור לנוע מעט כאלו רוצה לעמוד מפניו והוא משום דאי לא עבדי הידור כלל הוי בזיון בזה. ובבזיון לא מהני מחילה וא"ש. ובזה נכון מאד הא שכ' ביו"ד (סי' רמ"ב סל"ב) ואע"פ שמחל מצוה על התלמיד להדרו ואסור לבזותו והוא דמאחר דהא דבעי הידור קצת הוא ג"כ שלא יהי' בזיון דבזה לא מהני מחילה שפיר הוסיף רמ"א כאן ואסיר לבזותו גם כן:

והט"א במגילה פ"ד מהא דשבועות (דף מ') בעובדא דאמימר דאותבינהו לכולהו משום דהאי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והשתא הא יכול למחול על כבודו וליכא עשה וכיון דבידו למחול לא ידחה לעשה דועמדו ומזה הביא ראי' להריב"ש דבמקום דאיכא בזיון אינו יכול למחול על כבודו והא בזיון הוא לעמוד לפני ב"ד. ומעתה אתי שפיר הא דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דכקטן כגדול תשמעון דהא ביבמות (דף ק') אמרינן אמר רבא מרישא כו' כיון דשמענא להו שרינא תגרא דאתתא ברישא מ"ט משום זילותא אלמא דמי שאין דרכו לעמוד בב"ד איכא זילותא ובב"ד אמרינן זילותא דבי דינא וה"נ לת"ח דמקדמינן לי' משום כבוד התורה דאיכא זילותא למיקם בב"ד אין בידו למחול ולכן שפיר דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דכקטן כגדול תשמעון וא"ש:

וכ"ז בת"ח עצמו שבא לדין אבל בשלוחו של ת"ח דלא שייך בזיון א"כ ליכא אלא כבוד תורה לכן שפיר כתב הרמ"א בשם ריטב"א אם פתחו בדין אחר אין צריכין לפסוק ואם לאו צריכין אותו לדון תחלה משום כבוד החכם והוא כיון דאז ליכא בזיון אינו אלא כבוד התורה לכן אינו דוחה עשה דכקטן כגדול תשמעון כיון דבידו למחול אלא אם לא פתחו בדין אחר דליכא עשה כקטן כגדול תשמעון ובידו להקדים לאיזה מהן שירצה אז מקדימין לו משום כבוד החכם וא"ש:

ונראה:

לי להביא עוד ראי' דאף הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ באיכא בזיון לא מהני מחילתו מהא דתנן בסנהדרין דמלך לא חולץ ולא מייבם ר' יהודא אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעין לו. ופריך שם (דף י"ט) אר"י דס"ל אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב והאמר מר אפילו למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך וכו' מצוה שאני מכלל דחכמים דס"ל אין שומעין לו אפילו במצוה אין כבודו מחול וקשה מהא דתנן בסוטה (דף מ"א) והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך קבל ועמד וקרא ושבחוהו חכמים ופריך ושבחוהו חכמים מכלל דשפיר עבד והאר"א אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום חשים וכו' מצוה שאני א"כ קי"ל דבמקום מצוה יכול המלך למחול מדשבחוהו חכמים ואמאי קי"ל דמלך אפילו אם רצה לחלוץ אין שומעין לו. וצ"ל דהא דאינו חולץ כ' רש"י משום בזיון דרקיקה בפניו וכן ליבם גנאי לו להקים ע"ש אחיו וכ"כ הרמב"ם בחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ולכך לא מהני מחילתו הרי דאף מלך במקום שיכול למחול ל"מ מחילתו משום בזיון ה"ה לת"ח דאף שכבודו מחול ל"מ בבזיון וכ"ש הוא לפי מש"כ תו' בשבועות (דף ל') דבמקום שאינו מוחל עדיף כבודו ממלך גם כן:

ובזה ניחא לי הא דאמרינן בשבועות (דף ל"א) דמלך אינו ראוי להעיד ופרש"י משום דצריך לעמוד ואינו יכול משים שום תשים ודרך בזיון הוא לו ע"ש. וקשה הא באיכא מצוה יכול למחול וא"כ אמאי אינו ראוי להעיד הא אי בעי מחיל א"ו מאחר דבזיון הוא אינו יכול למחול [ומרש"י הנ"ל ראי' למש"כ המפרשים והבאתים שם דעמידת ת"ח הוא בזיון דמדלמלך הוא בזיון ה"ה לת"ח גם כן וע"כ לא מהני מחילה):

ובזה נ"ל לתרץ הא דאמרינן בסנהדרין (דף י"ט) באותה שעה אמרו לא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ולא מעידין אותו וי"ל הא דלא מעיד הוא מדאורייתא כפרש"י בשבועות (דף ל"א) דכתיב שים תשים וא"כ מאי ארי' דלא מעיד מהאי עובדא דוקא בלא"ה אינו מעיד מדאורייתא. ולהנ"ל ניחא דהא כבר ביארנו דהא דאינו מעיד אף דיכול למחול הוא משום בזיון דלא מהני מחילה והרי לר"י בסנהדרין שם דס"ל אם רצה לחלוץ זל"ט דס"ל דגם בבזיון מהני מחילה וא"כ יכול להעיר וע"כ דלדידי' אינו אלא מהאי עובדא דינאי ולכך נקט גם אינו מעיד גם אליבא דר"י ועיין תוס' שבועות (דף ל"ו) שכ' דבהא דאמרו לו לינאי עמוד על רגליך אתי דלא כר"י מ"מ בהא דאין מעידין אתי לר"י גם כן:

ומזה נ"ל ראי' למש"כ תוס' בשבועות (דף ל') דכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך דהרי בשבועות (דף הנ"ל) אמרינן רב יימר ידע לי' סהדותא למר זוטרא אתו לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף וביאר הטורי אבן הא דלא מחל על כבודו ועמד משום דהוא בזיון ולא מהני מחילה ק"ל דהרי מדקאמר אבל בעדים ד"ה בעמידה שיהא ניחא לר"י גם כן דאף דס"ל לר' יהודא אם רצו להושיב מושיבין מודה בעדים שהוא בעמידה ולר"י הא מצו מלך למחול על בזיונו וה"ה לת"ח ואפילו אם נימא דבתחלה פריך דלא כמאן דאפי' כר"י לא עביד והדר מתרץ דאתיא כרבנן מ"מ הא ודאי דס"ל לר"י דת"ת לא מצי למחול על בזיונו ואפי"ה במלך מהני א"ו דכבוד ת"ח עדיף מכבוד המלך גם כן:

אמנם עדיין ק"ל הא דתנן בהורי' (דף ח') דנשיא פטור משבועות העדות שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ונשיא הוי כמו מלך דאין מעיד ואמאי הא אי בעי מחיל דהא נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול כמבואר בקידושין (דף ל"ב) וי"ל מאחר דאינו מחיוב להעיד אין בזה משום לא יגיד כמוש"כ תוס' בב"ק (דף נ"ו) דכל היכא דאינו מחיוב אין בזה משום לא יגיד וא"כ איכא לכל מש"כ במלך דמאחר דאינו מחיוב אף דיכול למחול אין משום לא יגיד בזה:

ולפימש"כ הריב"ש דת"ח אסור לו למחול על בזיונו מהא דיומא (דף כ"ג) כל ת"ח כו' כן יש ראי' דמלך אינו יכול למחול מהא דאמרינן שם ביומא (דף כ"ב) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה וישזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וא"כ לבד שאין כבודו מחול אלא שאסור לו למחול גם כן. ולכן אמרו חכמים לר"י בסנהדרין שם (דף י"ח) דאם רצה לחלוץ אין שומעין לו. ומבואר בירושלמי כרמב"ם ורש"י משום דאתה פוגם בכבוד המלך שהוא בזיון וא"כ מאחר דבבזיון איכא איסורא לכן אין שומעין לו וזה נכון:

ובכתובות (דף ס') איתא אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי אינש במקום רבי' לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא וכ' תוס' בד"ה כאפקירותא ונ"מ שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפי"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו ע"כ. משמע מזה דהא דלא יורה במקום רבו הוא משום אפקירותא ואפי"ה מהני מחילה ומזה ראי' למש"כ לקמן (סי' כ"ו דמי שנתחייב מפני שהפקיר בב"ד ורצו למחול על כבודם הרשות בידם. ופ' הנס"מ (בפ' כ"ו) מהלכות סנהדרין דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול דהרי מכאן מבואר דאי לא מוחלין הי' אפקירותא וכשמוחלין שרי אפי' לכתחלה וכ"ש דיעבד וע"כ צ"ל כשמוחל לא הוי אפקירותא וא"כ בכל מקום שמוחל אין שייך בזיון וההוא דשאול וכל ת"ח דיומא כ"ב הוא כמו שביארנו שם דהוא במילי דשמי' ובדבר שהוא הפסד לא מהני מחילתו כמבואר שם (סי' כ"ו) בזה:

עוד נ"ל דאי הוי בזיון אין ת"ח יכול למחול מהא דכ' הרא"ש בפ"ק דקדושין בבנו והוא רבו דהוי סד"ר וחייבין לעמוד זה מפני זה ולכך מהר"ם מרוטנבורג שעלה לגדולה לא קבל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו ותמוה דהא האב ות"ח שמחלו על כבודן כבודן מחול א"כ אמאי לא מחלו זל"ז ומצאתי בד"מ יו"ד (סי' ר"מ) שתמה כן ותי' דבמקום רבים שאין מכירין לאביו איכא בזיון וכ"כ ברמ"א (סי' ר"מ) ואכתי מה בכך דאיכא בזיון ימחול על בזיונו א"ו דבזה לא מהני מחילה:

והטו"א במגילה שם כ' ראי' דלא יכול למחול על בזיונו מהא דאמר בסנהדרין (דף פ"ד) רב לא שביק לברי' למישקל לי' סילקא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למפתח לי' כוותא דילמא חביל לי' והו"ל שגגת איסור ואי אב יכול למחול על בזיונו א"כ על הכאתו נמי יכול למחול א"כ למה לא שבקו לבניהם למפתח כוותא ולמישקל סילוא הו"ל למחול על כבודו א"ו כל כה"ג שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול וה"ה לכבוד הרב והא דפריך התם א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק אע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בב"ק (דף צ"ג) הא דפריך א"ה אחר נמי היינו בסתמא היכא דלא מחיל בהדיא ע"כ ומלבד דיש לחלק בין בזיון להכאה דבמיתה הוא מגזה"כ גם הא דכתב דבאחר מהני מחילה על הכאתו מב"ק (דף צ"ג) י"ל דהא התם מיירי לענין פטור ממון משא"כ באיסור לאו דלא יוסיף לא מהני מחילה וראי' דלא מהני מחילה בהכאה דאב דא"כ לא משכחת חיוב דמיתה במכה אביו דהא הוי התראת ספק דלא הוי התראה דשמא ימחול לו האב וגם בחובל בחבירו לא מהני מדמצריך קרא לתשלומין בכתובות (דף ל"ב) דמשלם ואינו לוקה תיפוק לי' דבלא"ה אינו לוקה דהוי התראת ספק דל"ש התראה ואף די"ל דהו"א דגזירת הכתוב הוא כמו בבן סודר ומורה דאם רצה האב למחול מוחל לו ואעפי"כ כל כמה דלא מחל לי' לוקה ובלא"ה הוי התראת ספק כמו שכ' רש"י בסנהדרין (דף ע"א) מ"מ מדחשיב בסנהדרין (דף פ"ח) שלשה דברים דמהני מחילה ואחד מהם בן סורר ומורה ואמאי לא חשיב גם מכה אביו א"ו דלא מהני מחילה בזה וא"כ מסתמא דגם לכתחלה לא מהני מחילה בזה וכמוש"כ:

ולפי מש"כ בשאילתות פ' משפטים להדיא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולא הכאתו וקללתו ע"כ וא"כ לפי"מ דמשוה בזיון להכאה א"כ מבואר להדיא מזה דלא מהני מחילה על בזיונו ג"כ. ובחי' הר"ן בסנהדרין (דף ה') הביא דעת הר' דוד ז"ל דבתוך ג' פרסאות אפילו נטל רשות מרבו אל יורה. והר"ן ז"ל חולק עליו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולהנ"ל ס"ל דהר' דוד ז"ל ס"ל דבתוך ג' פרסאות הוי בזיון ולא מהני מחילה בזה: בהוריות (דף ט') תנן על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין. וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' שגגות ה"ז) ותמהו על זה דהא דהרמב"ם כתב בפ"י מה' שבועות דמלך פטור שאינו ראוי להעיד. ומש"כ הכסף משנה דמיירי במלכי בית דוד דמבואר בסנהדרין דדן ודנין אותו תמהו דהא דאינו מעיד הוא מדאורייתא דשום תשים וא"כ אין חילוק בין מלכי בית דוד לשאר מלכים. וכן מבואר ברש"י שבועות (דף ל"א) דהא דמלך אינו מעיד מדאורייתא משום חשים וא"כ גם מלכי בית דוד אין מעיד דצריך בעמידה וזה אי אפשר דבזיון הוא. והנה בהוריות (דף ח') תנן אין חייבין על שמיעת קול כו' והנשיא כיוצא בהם דברי ריה"ג ר"ע אומר הנשיא חייב בכולם חוץ משמיעת הקול שהמלך לא דן ולא דנין אותו וחשבו המפרשים דהך משנה פליגא אמתני' דלקמן (דף ט') דמבואר דנשיא חייב בשבועת העדות וא"כ יש לבאר מדוע הרמב"ם (פ"י דשבועות) פסק כמתני' קמייתא דאינו מעיד ולא כבתרייתא. ונ"ל לומר דתלמוד ערוך הוא בכריתות (דף כ"ו) אימא כי מתיידע לי' בתר יוה"כ נמי לא מייתי חטאת א"ר זעירא לא מצית אמרת דכתיב קרא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור צריכי דאי כו' יחיד מנשיא לא אתי דאיכא ומיפרך מה לנשיא שכן אין בשמיעת קול תאמר ביחיד שכן ישנו בשמיעת קול וכו' מה לציבור ונשיא שכן אין בשמיעת קול תאמר כו' ופרש"י שם מה לנשיא שכן קי"ל שאינו בשמיעת קול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו ע"כ. והרי הכא אקרא קאי ומבואר דאינו מעיד מדאורייתא וא"כ מזה מבואר כמושכ"ל דלא כסמ"ע שכ' דעמדו אינו אלא מדרבנן אלא דהוא מדאורייתא דהרי מדאורייתא אינו מעיד וע"כ משום דצריך לעמוד וא"כ מבואר דועמדו הוא מדאורייתא ומשו"ה פסק הרמב"ם כן דסתמא דתלמודא הכי ס"ל. ובסתירת רמב"ם הנ"ל מחוורתא כמוש"כ בס' תוספות יוה"כ ביומא (דף ע"ד) דלכולהו תנאי ס"ל דמלך פטור משבועת העדות והא דקתני בהוריות והנשיא והמשיח חייבין האי נשיא לא. קאי אלא על ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אבל לא על שמיעת קול. ומה דנקט הרמב"ם (פ"י משגגות) המלך והמשיח מביאין קרבן על שבועת העדות ועל טומאת מקדש וקדשיו האי מלך אינו קאי אשבועת העדות אלא אמאי דשייך בי' אבל בשבועת העדות פטור וכן נ"ל נכון בזה:

ולפימש"כ הש"א בתשובה דרש"י שכתב בשבועות דמלך אינו מעיד הוא משום דאינו יכול לעמוד דזה לאו דוקא אלא דה"ה דהליכה לב"ד איכא גם כן בזיון למלך א"כ אין ראי' מכאן דועמדו הוא דאורייתא. אבל דצריך ביאור למה באמת לא פי' רש"י כן ונבאר לקמן בזה:

והנה לפי המבואר דת"ת קודם אי יכול למחול לכאורה לפי"מ דיליף בנדרים (דף ס"ב) דצורבא מרבנן באתרא דלא ידעי שרי למימר צורבא מרבנן אנא דכתיב ובני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש כדכתיב וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון אף ת"ת כן וכיון דקי"ל באו"ח (סי' קכ"ח) דיכול הכהן למחול על כבודו דהכהונה שלהם וכ"כ הע"א בשם הסמ"ג (בסי' ר"א) אף ת"ח כן דתורה דילי' הוה. והרב שמחל על כבודו כבודו מחול גם בהך מילתא דקדימה. וכן משמע מהא דאו"ח (סי' ר"ב) דחכם ישראל אין רשאי לתת לכהן ע"ה לברך משום כהונה אלא אם רצה החכם לתת לו רשות שיברך אין בכך כלום ולא שייך בזיון וא"כ ה"נ בקדימה דיכול למחול על כבודו בזה: והנה מה שהביא הריב"ש דאי' דבבזיון אינו יכול למחול מפ"ב דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהי' נוקם ונוטר כו' והנה במגילה (דף כ"ח) אמרינן לא עלתה על מטתי קללת חברי וכו' לכל מאן דמצער לי והרי אמרינן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח. ותי' בספר המאירי שם וז"ל ההיא כשהקילוהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמי' וכל שהוא לכבוד התורה ע"כ. וכ"כ הריטב"א ביומא שם. וא"כ אין ראית הריב"ש ראי' דהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח היינו במילי דשמיא אבל במילי דעלמא מוחלין ומחילתן מחילה. אמנם הרמב"ם (פ"ז מה' ת"ח) חילק בין בצינעה לבפרהסיא דבצנעה דרכן של ת"ת למחול משא"כ בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר כדי שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. וא"כ להרמב"ם יש ראי' דעל בזיונו אינו יכול למחול וא"כ י"ל דעמידת ת"ח לפני ב"ד דהוי בפרהסיא אינו יכול למחול משא"כ להמאירי י"ל דיכול למחול כיון דאין הדבר אלא לעצמו ולא למילי דשמי' לכך יכול למחול. אלא דיש לומר דבפרהסיא גם המאירי מודה דאינו יכול למחול דהא כ' וכל שהוא כבוד התורה וא"כ אין לך כבוד תורה גדול מזה ולא חילק בין מילי דשמי' למילי דעלמא אלא בצינעא דגם בצינעא אם הוא במילי דשמי' אינו יכול למחול וא"כ גם לדידי' אינו יכול למחול לעמוד בב"ד. ולכאורה ק"ל להמאירי מאי פריך ביומא (דף כ"ב) אהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וצערא דגופא לא והתניא הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים וכו' ואוהביו וכו' הא שם י"ל במילי דעלמא. וכן הא דפריך שם והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ג"כ מיירי במילי דעלמא. בשלמא הא דקמייתא י"ל דמיירי במילי דשמיא דומיא דעושין מאהבה אבל הא דבתרייתא שפיר י"ל כנ"ל. וצ"ל כמוש"כ הלח"מ להרמב"ם דאמאי לא משני דהא דרבא מיירי בצנעה דבלאו הכי משני שפיר כן נימא להמאירי דבלאו הכי משני שפיר גם כן. גם יש לחלק דע"כ לא מהני מחילה במילי דעצמו אלא במה שעבר אבל למחול לכתחלה גם בזה אינו יכול למחול. וע"כ על עמידתו בב"ד אינו יכול למחול. כן י"ל בזה. ובריטב"א ר"ה (דף י"ז) כ' ג"כ דהא דת"ח שאינו נוקם ונוטר מיירי במילי דשמי' ומה שהק' הא דפריך מהנעלבים ואינם כו' דילמא מיירי במילי דעלמא הוא פשוט דהא מוקים לא תקום ולא תטור בממון משום דניתן למחילה משא"כ בשאר דברים דלא ניתן למחילה וידוע דצערא דגופא לא ניתן למחילה וגם דבממון אינו מתבזה בכך. משא"כ במבזה אין נ"מ בין הוא במילי דעלמא בין הוא במילי דשמיא דסוף סוף אין זה כבוד התורה כן י"ל לשיטת הריטב"א דמדמה מילי דשמי' לשאר בזיון ורק בממון צריך הת"ח למחול כההוא דמגילה שם ע"ש בזה. והא דתנן באבות פ"ו ומוחל על עלבונו היינו במילי דעלמא או דעל עבר שאני אם אין בזה מיגדר מילתא כנ"ל בזה. ונ"ל דזהו שכ' הרמב"ם פכ"ו מה' סנהדרין (ה' ו') אבל מי שנתחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד ורצו למחול על כבודן הרשות בידן והוא שלא יהי' בדבר הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בד"ת ובדיינים הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם ע"כ. וא"כ מתורץ שפיר דהא דמגילה הוא בדבר שלא הי' הפסד משא"כ בהא דכל ת"ח הוא אם הדוד צריך חיזוק. והא דלא משני כן ביומא אפירכא דכל ת"ח צ"ל דבלא"ה מתרץ שפיר בזה:

ועוי"ל בישוב קושיית הפלאה דהיאך דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דכקטן כגדול תשמעון הא יכול למחול ודמי להא דמבואר בכתובות דאי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל דלכאורה יש להבין מה בכך אי אמרה לא בעינא מ"מ כל כמה דלא אמרה כן הא איכא עשה וידחה ל"ת. וצריך לומר כיון דבאמת ל"ת חמיר מעשה כדאמרינן ביבמות (דף ז') לאו ל"ת חמיר מעשה אלא דגלי קרא בכלאים בציצית וכן מילה בצרעת מבשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול בפר"א דמילה וגזה"כ הוא ולכך בעינן שיהא העשה דומיא דמילה בצרעת דלא אפשר לבטל העשה אבל הכא אי אמר לא בעינא מי איכא לעשה כלל. א"כ הדרינן לכללא דל"ת חמיר ואינו דוחה עשה כזה לל"ת וכן מבואר בתוס' שם בד"ה וניתי וז"ל ומ"מ ס"ד השתא היכא דאמרה בעינא לי' ליתי עשה ולדחי ל"ת ומסיק דאפילו אמרה בעינא לי' לא תשוב עשה דלא דמי למילה בצרעת ע"כ. וכ"ז אי אנו צריכין לילפותא דמילה בצרעת בזה בעינן שיהא דומיא דמילה בצרעת וכמו שמבואר שם. אבל אי אין אנו צריכין לבוא לילפותא דמילה בצרעת אלא מסברא דעשה דכבוד תורה עדיף, משאר עשה. וא"כ לא איכפת לן במה דבידו למחול דהא השתא מיהא לא מחיל. ומיושב ג"כ קושיית הטו"א בהא דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו ול"א דעשה דכבוד תורה קיל דאי בעי מחיל השתא מיהא לא מחיל:

ועוד:

י"ל לפימש"כ הסוטה בב"מ (דף ל"ב) לתרץ קושיית התוס' בכתובות (דף מ') אמאי איצטריך קרא דאין כיבוד אב דוחה שבח הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דשאני התם בכתובות דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. משא"כ בכיבוד אב אפילו כי אמר לא בעי' שייך מ"ע דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אי אמר האב לא בעינא וא"כ ה"נ י"ל בכבוד הרב במכ"ש דבקדושין (דף ל"ב) איכא פלוגתא אי מחל הרב על כבודו אי כבודו מחול משא"כ באב ליכא פלוגתא ולכ"ע מחול דכ"ש דאפילו אי מחיל הוי מצוה ומעתה שפיר דוחה עשה דכה"ח אפילו אי אמר לא בעינא. וזה פשוט ונכון: (מבן המחבר גם אני בנו ותלמידו הרגשתי כבר בתירוץ זה ובתי' דבדחיית עשה לעשה לא שייך אי אמרה לא בעינא ונהנתי מאד שכוונתי בעז"ה לדעתו הגדולה דמר אבי הגאון הצדיק האמיתי הכ"מ ואני הוספתי עוד מתשובת הרדב"ז תשובה תקכ"ד (והיא כדברי הש"מ) שנשאל כן הא דקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך ואם מכבד אותו כמכבד אינש דעלמא או לא ותשובתו שם דנפטר הבן מן העונש אם לא יכבד אבל אכתי מצוה איכא וכדברי הש"מ הנ"ל ואני הבאתי ראי' להרדב"ז הנ"ל מהא דאי' בקדושין (ד' ל"ב ע"א) רב הונא קרע שיראי באנפי רבה ברי' אמר איזל אחזי אי רתח אי לא רתח ודילמא רתח וקעבר אלפני עיר לא תתן מכשול דמחיל לי' ליקרי' וכו' ופי' התוס' שהודיעו קודם לכן ע"ש. א"כ אס"ד דאי מחיל האב ליכא מצוה א"כ במאי קמנסי לי' לברי' אי רתח אי לא רתח הא מחיל לי' א"כ פטור ממצות כיבוד אלא ודאי מוכח כהרדב"ז הנ"ל דממצות כבוד לא נפטר אף דמחיל האב ולזה שפיר הי' מנסי לי' בהמצוה דכיבוד אב ואח"כ מצאתי בספר אמרי בינה סי' צ"ו שהרגיש בזה וכ' דאולי הנסיון הי' על העבירה דכעס:

ולפענ"ד דוחק לומר כן דמפשטות הש"ס משמע דמיירי לענין כיבוד כמובן ואף למש"כ הרשב"א בתשובה (סי' י"ח) דעשה דכיבוד אב הואיל ואפשר למעקר דיכול למחול על כבודו הוי דומי' דאונס דאי אמרה לא בעינא לכך לא מברכינן כיון שאפשר למיעקרי' עשה דידהו שהרב שמחל על כבודו ואב שמחל על כבודו כבודו מחיל א"כ משמע לכאורה דשיטת הרשב"א אינו כן אבל באמת אין כאן שום פלוגתא דמה שדימה כיבוד אב לאונס הוא לענין ברכה כיון דאם מחיל ונפטר מן החיוב של כבוד אב א"כ לא נוכל לומר גם להרדב"ז בנוסח הברכה שתקנו חז"ל לומר וציוונו כיון דאי מחיל ליכא עליו חיוב ולא שייך וציוונו. ולפענ"ד אפשר ליישב קושיית הטו"א הנ"ל בפשיטות. דהנה כן עמדתי להקשות, לכאורה בהשבת אבידה דפריך הש"ס בב"מ (דף ל') דליל קרא דוהתעלמת הא הוי עשה ול"ת. דהא אפילו אי הוי אלא ל"ח לחוד ג"כ לא לידחי משום דאי בעי מחיל על האבידה ואין כאן מצות השבה וג"כ דמי לההיא דכתובות ומצאתי שכבר הקשה בן בש"מ שם ע"ש תי' דזהו תי' הש"ס שם מי דחינן איסורא מקמי' ממונא. א"כ ה"נ שפיר י"ל כן כאן דהחיוב בעשה דועמדו שהוטל על העד לעמוד לפני ב"ד ולהעיד הוא בשביל תביעת מטון חבירו והוא עד בדבר זה א"כ יש ביטול גם לעשה דועמדו אי התובע ימחול להנתבע ולכן שפיר יש לחשוב גם לעשה דעמידה לעשה דמחילה כבהשבת אבידה ואין לת"ח לעבור על כבוד התורה בשביל ממון שלו אף דגם בידו למחול כבוד התורה אבל כבוד התורה עדיף מעשה דעמידה ולכך אין חיוב עליו לעמוד ולהעיד לפני ב"ד ושפיר יכול להעיד מיושב ודו"ק:

ומה שהביא הטו"א ראי' דאין כח בעשה החמור לדחות עשה הקל משום חסרון דאי באי מחיל מהא דדריש בחולין (דף קמ"א) שלח תשלח לדבר מצוה ומוקי בגוונא דליכא אלא עשה לבד ולא ל"ח דס"ד דעשה דמצורע דגדול השלום ידחה לעשה. א"כ מבואר דאין עשה החמור דוחה לעשה ול"ת אלא דעשה ול"ת עדיפי מעשה החמור ואפ"ה אין עשה ול"ת דוחה לל"ת משום דאי בעי מחיל מכ"ש דעשה דחמור נגרע משום דאי בעי מחיל ע"ש. ול"נ דהרי בב"מ (דף ל"ב) אמרינן דעשה דכיבוד אב הי' דוחה לל"ת ועשה אי לאו דגלי קרא אף דבעלמא אין עשה דוחה לל"ת ועשה. משום דהוקש, כבודו לכבוד המקום ועי' תוס' שם דה"ה דהומ"ל מאת ד' א' תירא אלא דניחא לי' לאתויי קרא דכיבוד והרי הא דעשה דכבוד תורה פרש"י בשבועות (דף ל') מדכתיב אח ד' א' תירא וא"כ הוקש כבודו לכבוד המקום. ובתוס' בכתובות שם (דף מ') הק' למה איצטריך קרא דכיבוד אב לא דחי שבח הא אי בעי מחיל וא"כ מי איכא לעשה כלל ותי' הקצה"ח (בסי' צ"ו) כיון דס"ד דהוקש כבודו לכבוד המקום אלים ומדחי עול"ת ה"נ לא איכפת לן במה דמצי מחול א"כ ה"נ בת"ח אף דבעי מחיל כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום לא איכפת לן במאי דאי בעי מחיל. ובלא"ה אין ראי' הא דלא דחי עול"ת דאונס ל"ת לפימש"כ רש"י בב"מ והרי"ף שם דלא אלים ל"ת לצרף לעשה למדחי עשה ע"ש:

ולכאורה קשה אהא שפירש רש"י בשבועות עשה דכבוד תורה עדיף מאת ד' א' תירא ולא פירש מוהדרת פני זקן דקאי אזה קנה חכמה וע"כ דלא אלים עשה דוהדרת פני זקן למדחי עשה דועמדו אלא עשה דאת א' תירא דהוקש כבודו לכבוד המקום וא"כ הא התוס' בב"ק (דף מ"א) כ' אהא דאת דתירא לרבות ת"ח וא"ת מפני שיבה תקום ל"ל (פי' דס"ל דשיבה הוא ת"ח כמו שפי' בתרגום מן קדם דסבר באורייתא ועיין ר"ן פ"ק דקדושין) וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים א"נ ברבו מופלג דהוי כעין רבו ע"כ וא"כ אמאי כבוד תורה עדיף מעשה דועמדו אף בכל ת"ח שאינו רבו וצ"ל כיון דחזינן דברבו הוקש כבודו לכה"מ א"כ גם בכל ת"ח כן. ועיין תוס' קידושין (דף ל"ג) ד"ה ואימא שכתב וז"ל וי"ל דלא דמי דעמידה מפני זקן שייך לירא מפני השם כדאמר את ד' אל' תירא לרבות ת"ח ע"כ. וע"כ דגם זה בכלל הוקש כבודו וא"ש:

ולפי:

זה ניחא לי מה דהי' תמוה לי מריש הא שפ' רש"י בשבועות עשה דכבוד תורה את ד' אל' תירא ובכתובות (דף ק"ו) לענין אקדומי דת"ח קודם ודוחה לעשה דושפטתם צדק משום דעשה דכבוד תורה עדיף ולא פירש"י כלום בעשה דכבוד תורה. וכעת ראיתי דניחא. כי שם ניחא לי' לפרש גם משום דוהדרת פני זקן כי מי אינו יודע לפרש מאי עשה דכבוד תורה אבל בשבועות כ' לפרש כן ליישב בזה מה שהקשו התוס' שם וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמא שמעון בן שטח לינאי המלך בסנהדרין (דף י"ט) וי"ל דשאני דיני נפשות דחמירי א"נ במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דילי' ע"כ ולכן פי' רש"י משום דאת ד' א' תירא לרבות ת"ח דדוקא עשה דכבוד תורה דהוקש כבודו לכבוד המקום דס"ד בב"מ הנ"ל דמשום זה דוחה אפילו לל"ת ועשה לכן אלים מעשה דועמדו. אכל כבוד המלך אינו אלא עשה בעלמא אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דועמדו. ומה שיכול למחול הוא משום דתורה דילי' וא"ש:

ועוי"ל דלכך כבוד תורה עדיף מכבוד מלך ישראל, והא דיכול למחול משום דתורה דילי' הוא לפי"מ שבארתי במ"א הא דאמרינן במגילה (דף ג') כבוד תורה דיחיד חמיר ת"ת דיחיד קיל ובארתי דהוא עפי"מ דאמרינן בהוריות (דף י"ג) חכם קודם למלך ישראל חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות. ומעתה שפיר אמרינן דכבוד חכם חמיר מתלמוד תורה כי ללימוד התורה כל ישראל ראוים וכל ישראל מברכים ברכת התורה אבל חכם אין לנו כיוצא בו. ולכן שפיר אמרינן במגילה שם דאין מועד בפני ת"ח דכבוד חמור. וע"כ שפיר כתבו תוס' דכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך ישראל משים דחכם אין לנו כיוצא בו אבל מלך ישראל כל ישראל ראוים לזה וא"ש:

ובזה יובן גם כן הא דאמרינן בכתובות (דף י"ז) ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכ"כ ובשלמא הא דה"כ הוא ככל המצוה שאי אפשר להתקיים ע"י אחרים דמבואר במועד קטן (דף ז') דמבטלין ת"ת אבל הוצאת המת אינו אלא בקרי ותני אמאי מבטלין ולהנ"ל אתי שפיר משום דכבוד התורה עדיף מלימוד התורה והוא מהי"ט דכתיבנא דחכם אין לנו כיוצא בו ולכן שפיר כתבו דבכל מת כן אם קרי ותני:

ויתבאר ג"כ הא דאמרינן בקידושין (דף ל"ג) ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבו חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמי' א"ל חדא דאתון חכימי ואנא חבר ועוד כלום תורה עומדת מפני' לומדי' סבר לה כר' אלעזר דאמר ר' אלעזר אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה לייט עלי' אביי ע"כ. וע"ש ברש"י בזה והוא לפי הכלל הנ"ל דכבוד תורה עדיף מלימוד תורה. ולכן פסקו כאביי דמסייע לי' סוגיא דמגילה ולר"א קשה לכאורה מברייתא דמבטלין ת"ת להוצאת המת דמוכח דכבוד התורה עדיף מלימוד התורה וצ"ל דלא שמיעא לי' הך ברייתא או דס"ל דהא כבוד עדיף יותר מקומה. דבזה ודאי כבוד תורה עדיף מלימוד תורה וי"ל בזה. ובתוס' שבח (דף יו"ד) מבואר דד"ת עדיף מלימוד תורה. וי"ל אי הוצאת המת גדול וצריך להניח הד"ת או לא. ומבואר במ"א בזה:

ולפ"ז יתיישב שפיר קושיית התוס' בשבועות שם בד"ה עשה וכו' וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמי' שמעון בן שטח לינאי המלך ותי' דשאני דיני נפשות דחמירי. אבל להנ"ל לא צריכין אנו לומר דוקא דיני נפשות דחמירי אלא כיון דעשה דעמידה דבינאי דלא הי' דיני ממונות דאתייהב למחילה אין בידו להפטר מעשה דועמדו לכך לא דחי וה"ה עדות של שאר דברי איסור דליתא במחילה ג"כ לא דחי עשה דכבוד תורה וקצת אפשר לומר דזה ג"כ כוונת התוס' דדיני נפשות חמירי הוא מטעמא דכתבינא דליתא במחילה אבל מלשונם דיני נפשות חמירי משמע דוקא משום חומרא דדיני נפשות כמובן ועוד אפשר לומר דהחיוב דעשה ועמדו לפני הדיינים הוא משום כבוד הדיינים כמו שהחיוב לעמוד לפני ת"ח כך חייבה התורה לעמוד לפני הדיינים (ולאו דהחיוב בגדר כבוד התירה דהוא הדין לעמוד לפני דיינים אפילו הם ג' הדיוטות וכדמשמע משבועות (דף ל') הנ"ל דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דועמדו) וי"ל דכירם למחול על זה ושפיר גם עשה דועמדו אי' במחילה ולכאורה יש להקשות מהא דשבועות שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דאית להו דינא בהדדי מותבינן לי' לצורבא מרבנן ולע"ה וקשה לפמש"כ הריטב"א (בב"מ ד' ל') דתרי עשה אלימי טובא ודחי אפילו לל"ת ועשה א"כ היאך מצי' דחי עשה דכבוד תורה חרי עשה דעמידה. עשה דת"ח ועשה דע"ה וגם להתוס' ביבמות דאין נפ"מ בין תרי עשה לחד עשה דתרי עשה הוא בחד שם איסור אבל בעבירת העשה הוו בתרי פעולות ובתרי גופי' גם התוס' יודה בזה דחמירי טובא ואולי יש לומר דדוקא בתרי עשה מחולקין בשמות ובמק"א הארכתי וי"ל דבעשה דכבוד תורה יקיים ג"כ ב"ד ואיכא כמה עשין בכבוד התורה וביותר י"ל לפי מש"כ התוס' במו"ק (דף י"א) דנידוי חשוב עשה דרבים משום דמה שנוהג בב"ד חשיב עשה דרבים א"כ לכך גם עשה דעמידה דהוי בב"ד הוי עשה דרבים ולכך דחי אפילו תרי עשה דעמידה):

ובהא דת"ח דוחה לעשה דכקטן כגדול תשמעון אפילו כבר פתחו לי' בדיני' ראיתי להריטב"א בפ"ד דשבועות שכ' וז"ל ודעת רבינו רמ"ה ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן לי' תיגרא ברישא היינו אפילו פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמי' וסלקי' ורבותי אומרים שז"א דאי עסיק בדינא אחרינא עסיק במצוה הוא שפטור מכל המצות ואפילו מצוה רבה ולא אמרו לת"ח ברישא אלא שאעפ"י שבאו לפניו קודם לזה בע"ד אחרים וקי"ל כקטן כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להם משום עשה דככ"ת ע"כ. ואנן דפסקינן כרמ"ה דאפילו פתחו כבר מסלקי' ולא שייך עוסק במצוה פטור ממצוה בזה משום דלא אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשני מיני מצוות דעוסק באחת פטור מחברתה אבל אם שניהן ממין אחת אמרינן דאם תעסוק בשניה החמורה תרויח שתעשה גם המצוה שאתה עוסק בה כעת. וגם שהוא מצוה חמורה א"כ כשיקדים לת"ח הוא המצוה שעוסק בה כעת לדון דין אדם לחבירו וירויח שיקיים עשה דכבוד תורה לכן יקדים לת"ח אף אם כבר פתחו בדינא ג"כ ולהריטב"א ז"ל הא דאיצטריך קרא דכקטן כגדול תשמעון ול"א דבלא"ה אינו יכול להקדים דעוסק במצוה פטור דס"ל דגם בלא פתחו הוי דאורייתא דלא הוי עוסק במצוה אז. וכן מוכח דס"ל כן כיון דת"ח אינו דוחה אלא בשלא פתח א"כ אי לא הוי אלא דרבנן לא הי' צריך לומר דעשה דכבוד תורה עדיף תיפוק לי' דהוי דאורייתא א"ו דגם בשלא פתחו כקטן כגדול תשמעון הוי דאורייתא. והא דלא הביאו הפוסקים דעת ריטב"א בשבועות משום דבכתובות (ד' ק"י) הסכים דגם אם פתחו כבר צ"מ קודם ומשום אין מעבירין על המצות ליכא דכבר כ' הטו"א דאי מצוה עדיפא ל"ש אין מעבירין על המצות בזה:

לפימש"כ הסמ"ע דהא דמצוה להקדים את שבא לפניו תחלה קודם ששמע טענותיהם אינו אלא מדרבנן. נ"ל דאם עפ"י משגה התחיל לשמוע טענת המאוחר אינו מפסיק וכדאמרינן כה"ג בזבחים (דף צ"א) התדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואי אקדים לאינו תדיר והתחיל גומר ג"כ. ועוד דהדר הוי דאורייתא ולא אתי הדרבנן ודחי לדאורייתא. ולפי"ז אין לתרץ מה שהק' ל"ל דכקטן כגדול תשמעון תיפוק לי' דאין מעבירין על המצות דנ"מ לענין דיעבד כמוש"כ תוס' במגילה (דף ו') בד"ה מסתבר דבדיעבד באמת מה שעשה עשוי אלא די"ל ג"כ כמוש"כ לתרץ מהא דעוסק במצוה דיש חילוק בין נפרדות ובין מצוה אחת אלא שהאנשים נפרדים וכמוש"כ החכ"צ (שאלה ק"ו) דבשני מצות אין מעבירין על קלה מפני חמורה משא"כ בחד מצוה. ומש"כ שם בבהמה אחת הוא משום דתמיד ומוסף הם כב' מצות לכן כ' בהמה אחת ע"ש בזה:

ועוי"ל דלא הוי בזה עוסק במצוה דהרי מצוה דושפטו את העם הוא כמו לימוד התורה וכדאמרינן בברכות (דף ז') מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דין נמי תורה ואף דהתוס' בשבת (דף י') כתבו דדין עדיף מתורה מ"מ הוא בכלל לימוד התורה אף דעדיף יותר מלימוד דעלמא וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ק דברכות דמקשה אמאי לא הפסיקו לק"ש דאורייתא ומשני זה שינון וזה שינון פי' דק"ש הוא בכלל לימוד ואף דבק"ש עדיף מ"מ הוא בכלל הלימוד והרי בקדושין (דף ל"ג) מבואר דבשעת לימוד צריך לעמוד מפני ת"ח ובשעה שלומד צריך לעמוד מפני לומדיה ע"ש. וא"כ ליכא בזה משום עוסק במצוה פטור מן המצוה דבעת שיושב בדין דהוא בכלל לימוד חייב לקום לפני לומדי' וה"ה לאקדומי שכבוד ת"ח ידעינן מקומה וכמוש"כ במ"א בזה. ובמגילה (דף ג') מבואר דכבוד תורה עדיף מלימוד תורה ולכך מקדימין לת"ח בזה. ובהכי ניחא הא דקי"ל פ"ב דברכות (דף י"ג) דמשיב מפני הכבוד באמצע ק"ש ופי' הרמב"ם דהיינו אביו ורבו ואמאי חייב הא עוסק במצוה פטור ממצוה. ולפ"מ שנתבאר ניחא דק"ש דהוא בכלל לימוד אינו פוטר מכבוד אב ות"ח גם כן דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם אפשר להתקיים ע"י אחרים הלא בכל המצות כן. אלא דשם יש לומר דבעוסק במצוה דרבנן לא מיפטר מדאורייתא וכדמשמע לי מהא שכתב רבינו יונה בפ"ג דברכות אמתני' דקברו את המת וחזרו דאם אין יכולין לגמור עד שלא יגיעו לשורה לא יתחילו וז"ל וטעמא דמילתא משום דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסדים הוי. וגמילות חסדים מן התורה כדאמרינן והודעת להם את הדרך זו גמ"ח ולפיכך אמרו דכיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה ואעפ"י שכבר נקבר המת לא יתחילו ע"כ. משמע להדיא דדוקא בעוסק במלוה דאורייתא פטיר ממצוה אבל לא בעוסק במצוה דרבנן. ולכך שואל בין הפרקים מאחר דהדאורייתא יצא בפסוק ראשון. ועיין ש"א (סי' ל"ז) שכתב בספק מצוה דאורייתא אינו פיטר מצוה אחרת וא"כ כ"ש דרבנן אינו פוטר. ולהרמב"ם דס"ל ספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ במצוה לדעת כמה אחרונים מדאורייתא לחומרא ואפ"ה אינו פוטר:

ולכאורה מסתבר כיון דעוסק במצוה קלה פוטר מצוה חמורה א"כ אפילו בדרבנן נמי שייך כן כיון דאינו מטעם דחי' אלא מטעה פטור מה לי דאורייתא מה לי דרבנן והר"י שכתב דאורייתא י"ל דלאו דוקא נקט ולכן ח' הראשון עיקר כנ"ל בזה:

אמנם התוס' בב"מ (דף כ"ה) בד"ה ואם נטל כ' דהיכא דחייב מספק בשמירת אבידה הוי ש"ש לר"י ע"ש אלמא דגם ספק מצוה דאורייתא פוטר מצוה אחרת, ואולי ס"ל דספק ממון עניים לקולא ולכן פטור:

וכן משמע מהא דקי"ל בברכות (דף י"ד) דגם בהלל פוסק ובזה לא שייך התירוץ שכתבנו בק"ש וע"כ כיון דהלל דרבנן אינו פוטר. מיהו גם בהלל יש לומר דהוי כקורא בתורה כמוש"כ תוס' בסוכה (דף מ"ד) ע"ש בזה. ועיין לקמן (סי' רס"ג) מש"כ דהא דעוסק במצוה פטור ממצוה לא לבד שהוא פטור אלא שאינו רשאי גם כן. וכן מוכח מהא דבריטב"א פ"ט דס"ל דבפתחו בדינא לא מקדמינן לת"ח. ואי הי' רשות לא הי' שייך זה א"ו דאינו רשאי גם כן אמנם מהרמב"ם (פט"ו מה"א) שכתב ואם הי' עוסק בתורה ה"ז מותר מלהתאחר לישא שהעוסק במצוה פטור ממצוה וכ"ש ת"ח וא"כ מבואר דאין איסור. וגם מהריטב"א אין הכרח דאיסורא קאמר אלא דאין חיוב קדימה בזה. וכן משמע מהש"א (סי' ל"ז) ואפשר לחלק באם אפשר לקיים שתיהן רשאי משא"כ בא"א לקיים שתיהן. ולומר דהא דפוסק לק"ש ולהלל הוא משום דכבוד ת"ח עדיף דאינו מיפטר בעוסק במצוה הא כתבנו לעיל דזה לא מסתבר. ואדרבא מבואר ביו"ד (סי' ר"מ) דבעוסק במצוה פטור מכיבוד אב אף שאפשר לומר דגדול כיבוד אב מכבוד ת"ח כמוש"כ הרשב"א בתשובה (סי' שכ"א) ואפ"ה פטור מכ"ש כבוד ת"ח לכן העיקר כמוש"כ בזה:

ובמהרי"ט (ה' סוכה) כתב וז"ל שלוחי מצוה פטורים מסוכה אמהר"יסגל דהוא דוקא אי לא אפשר למעבד תרווייהו ואי יכול לקיים גם מצות סוכה יעשה. דכה"ג בעי התם אטו אם מעוטף בטלית ותפילין בראשו וקורא ק"ש ורבו עובר לפניו לא יחלוק לו כבוד ומסיק ודאי יעמוד לכבודו משום דמצי לקיים תרוויי' ע"כ. ולפ"מ שביארנו בקורא ק"ש בלא"ה צריך לעמוד דבת"ח מסקינן בקדושין לא שייך עוסק במצוה אלא צריך לעמוד. וכל דברינו הוא לשיטת הרמב"ם לפמש"כ הובא במ"א (סי' ל"ח סק"ט) דאינו מחלק בין אפשר לקיים שתיהן או לא אבל להרמ"א שם בלאו הכי ניחא הא דמשיב מפני הכבוד באמצע ע"ש. דיכול לקיים שתיהן דומיא הא דסוכה שכ' הר"ן בפ"ב דסוכה ע"ש בזה:

בהא דבת"ח אפילו בא לבסוף מקדמינן לי' משום עשה דכבוד תורה עדיף אף דאינו מבואר בש"ס אפילו בא לבסוף ועיין בפוסקים בזה. ומ"מ עשה דכבוד תורה עדיף משמע אפילו להפסיק ולהקדים של ת"ח. ועיין חולין (דף מ"ו) אמר עולא הוה קאימנא קמי' דבן פזי ואייתו לקמי' עופא ובדק עד בין אגפים ושלח לי' דבי נשיאה וקם ואזל ולא ידענא אי משום דלא צריך למיבדק טפי אי משום כבוד דבי נשיאה הרי דמשום כבוד נשיא עדיפא לי' ולא הורה אף שהתחיל וה"ה כבוד ח"ח גם כן:

הנה הא דהביא הרמ"א הב"י בשם הריטב"א דגם קרוב קודם לשאר אדם אם לא פתחו והוא מש"ס כתובות (דף ק"ו). יש לחקור אם הוא דוקא בחיי הת"ח או אפילו לאח"מ. ומהא שכ' תוס' בשבועות (דף ל') דאין בא"ח לאח"מ עשה דכבוד תורה עדיף אין ראי' דהמות מפריד. דאע"ג, שכ' התוס' בב"ב (דף קי"ד) ד"ה מה דלא מפקיע מיתה השארות דלאח"מ נמי מקרי' שארו מ"מ הא מותרת להנשא ושאר דברים לכן אין בזה כבוד תורה משא"כ קרוב. ובשו"ת מים עמוקים שאלה (נ') אהא דמבואר בגיטין (דף נ"ט) גבי כהן קורא ראשון אחריהם מי קורא ח"ח הממונים פרנסים על, הציבור ואחריהם ת"ח הראוים למנותם ואחריהם בני ת"ח שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור כ' איברא כו' דבירושלמי יש ובחיי אביהם ולא מצאתי זה בירושלמי. ומסיק ואפשר דהיינו דוקא שלא להקדימן לראשי כנסיות אלא בחיי אביהן ולא לאח"מ דראשי כנסיות נמי עדיפי אבל מ"מ צריך לנהוג בהן כבוד אפי' לאח"מ ע"כ. וא"כ י"ל דה"ה לעשה דושפטתם צדק אין דוחה לאח"מ ומש"כ שם דבא' חבר לאתר מיתה מ"מ מצוה איכא מבואר שם להדיא ברא"ש פ' שבועת העדות דחיובא דרבנן איכא ע"ש בזה:

מה שצידד שם בתשו' הנ"ל דכבוד הרב דוחה לאבילות די"ב חדש דכבוד הרב דוחה לכיבוד אב י"ל ג"כ דכבוד הרב דאורייתא כמוש"כ רש"י בשבועות (דף ל') וי"ב חדש אינו אלא דרבנן ודאורייתא עדיפא מדרבנן. איך שיהי' י"ל גם כאן אם בא בנו של הרב וכדומה אם ירצה לכבד את הרב ולהקדים דינו של קרובו שפיר דמי דומיא דההיא עובדא דנכנס לסעודת בנו של הרב לכבוד הרב ודוחה לכיבוד אב. שוב מצאתי בנתיבות בפשיטות דלאח"מ ליכא עשה דכבוד תורה בקרובו של ת"ח ע"ש ולעד"נ כמוש"כ בזה:

נ"ל בבא לדון לפני ב"ד קרוב שנתרצה לדון לפניו שהוא קודם לשאר בע"ד שאינן קרוביו לפימש"כ החכ"צ (שאלה ע') דחיוב ללמד תורה קרובו קודם לשאר בני אדם בק"ו מצדקה שהוא חיי שעה קרובו קודם מכ"ש חיי עולם, וכיון דאמרינן בפ"ק דברכות דדין נמי תורה א"כ קרובו קודם לשאר בני אדם וא"כ ה"ה דקרובו קודם לת"ח ג"כ אם לא שהוא רבו כמבואר בחכ"צ שם לענין מצות מילה, וה"ה לשאר ענינים אם הנשאל קרובו הוא קודם לכל: וגם נראה לי דקרובו של ת"ת אינו יכול למחול על זה מאחר דאינו בשבילו אלא בשביל החכם והוא אינו כאן שיאמר שמוחל. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן. וכן למש"כ בס' שבו"י דבנו של חכם יש להקדים דהבן אינו יכול למחול: יש לחקור ברבים שבאו לדון ע"ד צרכי ציבור וכדומה אם יש להם דין קדימה ליחידים או לא. והנה בבאו בבת אחת פשיטא דציבור קודם וכדאמרינן בהוריות (דף קי"ג) שעיר ע"ג קודם לשעיר נשיא מ"ט האי ציבור והאי יחיד. וכן אמרינן התם פר כהן משיח ופר העדה פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו הואיל משיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים המכפר למתכפר. הא לאו הכי פר העדה קודמין אלמא דיש לרבים דין קדימה. ופרשתי בזה הא דאמר במלכים (א' י"ח) בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים והכא נמי לענין לאקדומי דינם ודאי רבים קודמין ליחודים. וכיוצא בזה מבואר ביו"ד (סי' של"ה) דניחום אבלים קודם לבק"ח וביאר הרמב"ם פ"ב (מה' אבל) הטעם דבניחום אבלים עושה חסד עם החיים ועם המתים. אלמא דמידי דנוגע לרבים קודם למידי דנוגע ליחיד. ובהא דתנן (בפ"ד דביכורים מ"ג) כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין לפניהם ושואלין בשלומם. כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל והעיקר אצלנו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים. אבל חייבנו לאלו לעמוד לפי שהנכנסים הם קהל וכבוד צבור שאני עכ"ל. הרי דכבוד ציבור עדיף מכבוד ת"ח ואם מקדימין מפני ת"ח משום כבודו כ"ש דמקדימין לצבור ג"כ. ודברי הרמב"ם משמע שפי' כר' יוחנן בקדושין (דף ל"ג) מפניהם עומדים מפני ת"ח אין עומדים. ולא כריב"א דאמר שם בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני ת"ח אין עומדין. ודלמא שאני התם דא"כ אתה מכשילן לעתיד לבא אלא כר' יוחנן דאמר סתמא מפניהם עומדין מפני ת"ח אין עומדין. ופי' הרמב"ם כונתו משום שהם רבים לכן עדיפי מת"ח גם כן. [והנה על דברי הרמב"ם יש לדקדק מהא דמבואר בסוכה (דף מ"א) הולך לבק"ח ולנחם אבלים לולבו בידו וכ"ה ברמב"ם פ"ד מה' לולב (הלכה כ"ח) ולהרמב"א דניחום אבלים קודם לבק"ח הי' לו לשנות ניחום אבלים קודם וי"ל. אמנם יש סיוע מהא דבשבת (דף י"ב) בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת אלמא דנקיט ניחום אבלים קודם לבק"ח. ומבואר כהרמב"ם בזה]. ולפי מש"כ הרמב"ם בפ"ד דביכורים דכבוד צבור עדיף מכבוד ת"ח. א"כ אם באו לדין צבור ות"ח צבור יש להם דין קדימה נגד ת"ח גם כן. וראי' לזה דכבוד צבור עדיף מכבוד ת"ח מהא דמגילה (דף כ"א) דקורא בתורה מעומד. ופרש"י משום כבוד צבור. והרי גם ת"ח קורא מעומד דומיא דקרא דמייתי מואתה פה עמוד עמדי אלמא דכבוד צבור עדיף מכבוד ת"ח ג"כ:

ובזה מבואר מש"כ תוס' ברכות (דף י"ד) ד"ה למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע דהי' לנו להקדים והי' אם שמיע שהיא מדברת בלשון רבים. משום דרבים יש להם קדימה בכל מקום. ולכן פריך למה קדמה שמע לוהי' אם שמע: אבל אם הכין עצמו לשמוע טענת היחיד ואח"כ באו הצבור ואיכא עליו עשה דכקטן כגדול תשמעון מי אלימא כבוד צבור כמו עשה דתורה למדחי עשה או לא, וראיתי ע"ש הגאון מהר"א אבלי מווילנא זצ"ל שדבר זה מתבאר מהא שכתב הרשב"א בתשובה (שאלה קט"ו) וז"ל שאלת עוד היכא דהוי ספר תורה פתוח לקרות בו והי' כהן בבית הכנסת עסוק בתפלה במקום שאינו רשאי להפסיק אם ממתינין לו עד שיסיים תפלתו ולטרחא דצבורא לא חיישינן משום דכתיב וקדשתו או לא. תשובה מסתברא שאין ממתינין לו שלא בכ"מ אמרו שיקדים כהן שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו ולא יהא כבוד הצבור קל מצורבא מרבנן עכ"ל. וכ"ה באו"ת (סי' קל"ה ס"ה) הרי דמדמה כבוד צבור לכבוד ת"ח. א"כ לענין עשה דכקטן כגדול נמי כן. והנה אף כי יש לדון בראיתו מ"מ נ"ל בצרכי צבור דמבואר בירושלמי העוסק בצרכי רבים כאלו עוסק בד"ת והובא כן להלכה ברמב"ם (פ"ו מה' תפלה ה"ח ושו"ע סי' ע' ס"ד) כן בודאי קודמין ליחיד וכן משמע מהא שכתבו תוס' במס' ע"ז (דף י"א) וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צב"ח עכ"ל וכיון דכבוד רבים דוחה איסור דאורייתא ה"ה דדוחה עשה דכקטן כגדול תשמעון. מיהו לפ"מ דאמרינן במגילה (דף ג') מבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה קל וחומר מעבודה כו' ועבודה חמורה מת"ת והכתיב כו' לא קשיא הא דרבים הא דיחיד ופרש"י דרבים דהתם כל ישראל הוו. הרי הגם דמבטלין גם ת"ת דרבים מפני מקרא מגילה מק"ו דעבודה מ"מ ת"ת דרבים דכל ישראל חמור מעבודה וכמוש"כ הב"ח (סי' תרפ"ז) שכן דעת התוס' ע"ש. א"כ ה"נ י"ל דע"כ לא כתבו התוס' דכבוד רבים דוחה לאיסור דאורייתא אלא כבוד רבים דכל ישראל משא"כ כבוד רבים דמקצת ישראל אינו דוחה גם לעשה. ואפי' לפמש"כ המג"א שם דגם רבים דכל ישראל מחוייבין במקרא מגילה וא"כ אין ראי' לחילוק זה. מ"מ אפשר לחלק כן לענין כבוד רבים בין רבים דכל ישראל לרבים דמקצת ישראל ודו"ק. ובמועד קטן (דף כ"א) כבוד רבים שאני אף דשאילת שלום להרמב"ם פ"ב (מה' אבל) מדאורייתא ע"ש:

ובזה י"ל מהא שפירש"י בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל החשוב חשוב קודם ואח"כ כל איש ישראל. ולהנ"ל הי' צ"ל כל איש ישראל תחלה שהם רבים ויש לומר דבתחלה אמר אתם נצבים כלכם דזה הוא הכלל כולו ואח"כ פורט והולך זקניכם כו' כל איש ישראל היינו כל יחוד ויחיד בפני עצמו. וזה נכון:

ויש לבאר ג"כ כמה יהיו שיהי' שייך בזה כבוד רבים. ומצינו דרבים הוו שנים או שלשה בגיטין (דף מ"ו) וא"כ למ"ד שנים לעולם לא יקויים עשה דועמדו. וע"כ דכבוד רבים אינו שייך אלא במספר היותר מזה. ואינו מבואר בכ"מ דאיכא כבוד רבים כמה יהיו שיהי' שייך בזה כבוד רבים. אמנם נ"ל דכבוד רבים עכ"פ בדאיכא עשרה אז שייך בזה כבוד רבים, ויש ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף קי"ז) אמר רבא כו' דצלותא בין בשבתא בין ביומא טבא מקדש ישראל בקידושא דשבתא מקדש השבת ביומא טבא מקדש ישראל והזמנים וכו'. טעמא דידי צלותא דברבים איתא מקדש ישראל קידוש דביחיד איתא מקדש השבת. ביומא טבא מקדש ישראל והזמנים ולא הוא צלותא ביחיד מי ליתא וקידושא ברבים מי ליתא. ורבא סבר זיל בתר עיקר ופירש"י ורשב"ם דברבים איתא משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל. ועוד פי' רשב"ם קידוש ברבים מי ליתא בב"ה ובסעודת חתן ע"כ. והרי צלותא ברבים וקידוש בבהכ"נ וכן סעודת חתן הכל בעשרה וש"מ דכבוד הרבים הוי בעשרה. וכ"מ מהא דקריאת המגילה בצבור דמעומד מפני כבוד הציבור. וכן הא דתשובת הרשב"א שא"צ להמתין על הכהן הוי הכל בעשרה. ולכן בהא דכבוד הרבים בעשרה ולא פחות דאז הוי כיחיד כן נ"ל בזה. ועיין מגילה (דף כ"ג) ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו. שבו יקרים שבו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ומה שכתבתי לעיל מהרמב"ם דביכורים דכבוד רבים עדיף מת"ת. נראה לי כן מהא דמבואר בירושלמי (פ"ג דברכות ה"א) מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים תני היו שם שתי דרכות מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה אם היו הרבים הולכים ברחוקה הולך ברחוקה ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים. עד כדין בטומאה של דבריהם. בטומאה שהיא מדברי תורה מן מה דמר ר"ז גדול כבוד הרבים שדוחה את ל"ח שבתורה שעה אחת הדא אמרה אפי' בטומאה שהיא מד"ת עכ"ל. אלמא דכבוד הרבים דוחה טומאה דרבנן לכ"ע אלא דמסיק דגם טומאה של תורה דוחה. שאין טומאה נדחית מפני כבודו ואפי"ה נדחה מפני כבוד הרבים. אלמא דכבוד רבים עדיף מכבוד ת"ח ולכן דוחה עשה דכקטן כגדול תשמעון ג"כ. וכן למש"כ (סי' י"ז) לענין ועמדו דלא מבעיא למה שכ' שם המגי' בט"ז דועמדו אינו אלא מדרבנן דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת דרבנן בברכות (דף י"ט) וכ"ש כבוד רבים. אלא אפילו גם אי הוי דאורייתא כמוש"כ שם י"ל דנדחה מפני כבוד הרבים במכ"ש ממה דמצינו שנדחה מפני כבוד ת"ח כיון דכבוד רבים עדיף מכבוד ת"ח וכמו שמבואר לשיטת הירושלמי שמבואר לעיל בזה:

וכן מצוה להפוך בזכותו. כתב הסמ"ע דבזה"ז אין דין ת"ח. ובתומים כ' כיון דבגמרא נאמר בלשון צורבא מרבנן ופירושו בחור חריף וזה איכא גם בזמן הזה ע"ש. והנה בכתובות (דף כ') אמרינן הני בי תרי דידעי סהדי כו' ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו. וכתב רמ"א בתשובה (סי' מ"ד) דאין זה נוהג בזמן הזה. ולזה הסכים האורים בעצמו (בסי' כ"ח) דמי יחלוק על הרמ"א בלי ראי' ע"ש. וכ"כ ה"ה (בפ' כ"ג מה' שבת ה"ג) על השמטת הרמב"ם דין צורבא מרבנן בשבת (דף קל"ט) לפי שאין צורבא מדרבנן מצוי. [הרי להדיא דלא כמש"כ התומים. וכאלה ת"ל שכיחים גם בזמנינו ע"ש] אך לעומת זה מצינו במועד קטן (דף י"ז) אר"י צורבא מרבנן עביד דינא לנפשי'. והרמ"א בתשובה (סי' נ"ב) כתב זה למעשה גם בזמנינו ע"ש. וכן בב"ב (דף כ"ב) אי צורבא מרבנן נקיט לי' שוקא. וכן בנדרים (דף נ"ח) צורבא מרבנן אנא שרי לי תגראי ברישא. ומתבאר בתשובת רמ"א (סי' יו"ד) דגם בזמן הזה שייך זה ע"ש. ובסמ"ע לקמן (סי' רס"ב) אי הא דמהדרינן אבידתא לצורבא מרבנן בטביעותא דעינא נוהג גם עתה ע"ש. ומתבאר מכל זה דאין הענינים שוין. ולענין להפוכי בזכותא דנוגע לכבוד התורה וכמו שהאריך התומים. וכתב זכר לדבר מתשובת מהרי"ק וכן מצאתי ברדב"ז ח"ג (סי' תקי"ח) שכ' בשעתו תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לא מזיגנא רישא אבי סדיא ע"ש בזה. וכן מתשו' מהרי"ט ח"ב (סי' י"ז) מסתברא דגם בזמנינו ראוי לנהוג כן:

ומהרי"ל בתשובה כתב דאין לנו דין ת"ח בזמה"ז ויפתח בדורו כשמואל בדורו הוא לענין לשמוע אליו ולא לענין כבוד. ועיין רש"י בחומש (דברים י"ז) שכ' על ועמדו שני אנשים כו' בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו שצריך אתה לנהוג בו כבוד ע"כ. הרי דגם לענין כבוד ח"ח נוהג בזמה"ז גם כן:

סעיף ב':

היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה וכו' ודיני קדימה נכלל במ"ע דבצדק תשפט עמיתך. כ"כ החינוך במ"ע (סי' רל"ו) בויקרא. וברש"י כתיבות (דף ק"ו) מושפטתם צדק ועי' בח"א שם בזה. יש לעיין בהא שהשמיט הרמב"ם מימרא דר"ל בסנהדרין (דף ח') דדריש מכקטן כגדול תשמעון שיהא דין של פרוטה כדין של מאה מנה ופריך למאי הלכתא אילימא לעיוני' ולאפסוקי פשיטא אלא לאקדומי. והביא הא דלעיוני ואפסוקי בפ"כ מה' סנהדרין והא דלאקדומי לא הביא כלל בהלכותיו שם ובפכ"א לא כתב אלא הא דהיו לפניו דינין הרבה ונראה שמפרש פירוש אחר בהא דלאקדומי. ולקמן נבאר בזה:

והנה תמהו על הרמב"ם דא"כ כ"ש דדין היתום קודם לת"ח והרי בכתובות (דף ק"ה) מבואר אמר מדשלח לי הכי ש"מ קריבי' הוא הוה קאים דיני דיתמי קמי' אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף הרי דסלקי דינא דיתמי משום ת"ח. ונ"ל ליישב בפשיטות דע"כ ל"א דיתום קודם לת"ח אלא ביתומים קטנים דב"ד אביהם של יתומים ומחוייבים להטפל להם קודם לכולם דגם על הת"ח מוטל זה למחול על כבודו ולהקדים דין היתום לדינו. אבל ביתומים גדולים או ביש להם אפוטרופס דמיין ככל האדם. ומחייב האפוטרופס או יתומים גדולים לחלוק כבוד להקדים דין הת"ח לדיניהם וזה ברור. ויש להסביר די"ל דלכך עשה דכבוד תורה עדיף דעשה דכקטן כגדול תשמעון אינו אלא בדיינים ואינו שוה בכל. משא"כ עשה דכבוד תורה שוה בכל. ועשה השב"כ דוחה לעשה שאינו שוה בכל. ומה גם כי עיקר טעמא דכקטן כגדול תשמעון הוא בשביל הבע"ד ואי ניחא לי' שיקדים דין חבירו לשלו ליכא בזה קדומה ועליו מוטל לקיים עשה דכה"ת לכן אמרינן דעדיף. משא"כ הת"ח אי מחיל לא מקיים מידי דכקטן כגדול תשמעון אינו מוטל אלא אב"ד לבד. ובזה ניחא הא דלא פי' רש"י כאן עשה דכבוד תורה מאת ד' אלקיך תירא כמו בשבועות (דף ל') דהכא מלחא בטעמא כמוש"כ משא"כ בשבועות בועמדו דליכא ה"ט כ' טעמא אחרינא בזה. וכ"ז בגדולים אבל בקטנים דלאו בני מצוה נינהו ליכא בהו האי עשה דכה"ת ולכן חל שפיר על זה כקטן כגדול תשמעון ודיניהם קודם ואם כן י"ל שפיר בכתובות מיירי ביתומים גדולים או ביש להם אפוטרופס דאיכא בהו חיובא דכה"ת ולכן סלקי לדינא דיתמי. ומה שסיפר להא של יתמי משום מעשה שהי' כך הי' או בהי' להם אפוטרופס שפיר איכא רבותא בזה דאע"ג דעיקר הדבר הי' של יתומים מ"מ מאחר דהי' להם אפוטרופס הרי הם כשאר כל אדם. אח"ז רב בא לידי שו"ת חות יאיר וראיתי שהשואל חילק בין אם היתומים באו לד"ת ובין אפוטרופס. ודחה זה דהא כל היתומים אפוטרופס טוען בשבילם. והנכון עמו דהא להדיא מבואר לקמן (סי' כ"ז) דאפילו אם ב"ד בעצמן מתעסקין בצרכי היתומים מ"מ אם צריכין לטעון עם אחרים יעמדו אפוטרופס שלא יהי' נראין כעורכי הדיינין. אבל י"ל דאיירי ביתומים גדולים וכמש"כ בזה. או דהסילוק בין אם היתומים עומדים בעצמם עם האפוטרופס דאז איכא משום לא תענון. משא"כ אם האפוטרופס לבדו בא לב"ד והיתומים בביתם דאז לא שייך עינוי הוי האפוטרופס ככל אדם. ומכ"ש אם היתומים קטנים שאינם יודעים מאומה והאפוטרופס לבדו בא לב"ד דלא שייך עינוי יתומים אז האפוטרופס ככל אדם בזה:

הנה הא שפירש הרמב"ם הטעם דיתום קודם לאלמנה משום דאקדמי' קרא שפטו יתום וריבו אלמנה. תמוה לי מנלן דהכא יתום קודם לאלמנה משום דכתיב בקרא קודם הא בחגיגה (ד' י"ב) כתב רש"י את להקדים שמים לארץ דאי לא את לא הוי ידעינן להקדים משום דא"א לקרות שני שמות כאחת ולא אמרינן כן אלא במוכח [ולפמש"כ החכ"צ (שאלה ע') דמצוה דמי לצדקה דהכל עניים לזה כמו בב"ב (דף מ"ג) ולקמן נבאר דבצדקה יתום קודם לאלמנה א"כ ה"ה לדין דמצוה איכא ועדיף מת"ח]. וי"ל לפימש"כ הנחלת שבעה בהקדמה דכל היכי דדייקינן דזה חשוב מחברו או גדול מחברו מדכתיב ראשון בפסוק. היינו דוקא אם כתוב דבר זה ב' או ג' פעמים בתורה וכתוב כל פעם בשוה. וה"נ מדכתיב אח"כ יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם אלמא דגם בפעם שני הקדים יתום לאלמנה ש"מ דקודם למאוחר ממנו ועיין רש"י יומא (דף ב') ואימא חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחלה שכ' וז"ל כלומר יש לנו לומר חג המצות הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בכל מקום ע"כ. ולכאורה תמוה מאי בעי בזה שכתב בכ"מ. וע"כ צ"ל משום דאי הוי כתב בחד מקום חג המצות לבסוף אין לומר בזה הואיל ופתח בו הכתוב תחלה אלא הואיל ופתח בו בכ"מ. ומבואר להדיא כהנחלת שבעה בזה:

אלא דיש לדקדק מהא דאמרינן ביומא (דף כ"ה) והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף ופרש"י אלמא ירך מעלי מכתף אלמא דדריש מדכתיב ירך קודם לכתף ש"מ דמעלי מכתף ולהנ"ל מאי ראי' זה. מאחר דלא נכתב כזה במקום אחר. ולגי' התוס' א"ש אבל לגי' הנ"ל צ"ע בזה. ועוי"ל דשאני דכתיב בהפסק תיבה דאז שפיר אמרינן דמה דנאמר בקודם ממנו קודם מהמאוחר וכ"ז דומה לאת דהפסיק וה"נ מדכתיב שפטו יתום וריבו אלמנה דתיבת ריבו הפסיק. וראי' לזה מהא דמנחות (דף ל"ו) דדריש מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפת. מיהו בזה יש לומר דהוכפל גם בפרשה שני' כן. וכן במנחות (דף ל"ח) דלבן קודם לתכלת מדכתיב הכנף פתיל תכלת וע"כ צ"ל דשאני התם דפתיל וטוטפות הפסיק הענין כנ"ל ועיין גיטין (דף נ') תנו מאתים זוז לפלוני וג' לפ' וד' לפ' אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. ופרש"י שא"א להוציא שני דברים כאחד אלמא דאף דמפסיק בג' וד' אמרינן א"א להוציא כאחד וה"נ ריבו דהוא ענין אחר משפטו וכן אידך ג"כ י"ל דא"א להוציא ול"ד לאת כלל ואין לחלק בין לשון בני אדם למקרא בזה. וע"כ תי' הראשון עיקר בזה:

ובזה מתבאר היטב. הא דאמרינן בפסחים (דף ט') רבינא אשכחי' לרב אחא ברי' דרב אידי דהוה מהדר אמררתא א"ל מאי דעתיך דמרירון טפי והא' חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת ואר"א מצוה בחזרת ופרש"י והא אנן רישא דכולהו חזרת תנן ומבואר בהגה"מ והובא באו"ת (סי' תע"ג) דכל השנויין ראשון ראשון קודם וכבר עמד בזה התב"ש (בסי' ו') דמצינו כמה דוכתי קפדי' בהכי כגון אלו דברים שאדם יוצא כו' בחטים כו' פסחים (דף ל"ה) ובגיטין בכל כותבים בדיו בסם כו' ועל הכל כותבין על העלה כו' ולא אשתמיט מהפוסקים לכתוב בא' מהם דעל הסדר נאמרו. ולפי מש"כ אתי שפיר דהכי פריך והא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת פי' דהן במשנה והן בברייתא תני כסדר הזה בלא שינוי ש"מ דדוקא הוא לכך פריך דאמאי מהדר אבתרייתא ולא אקמייתא. ובזה מיושב היטב הא דפריך והא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת ואר"א מצוה בחזרת דלמה הוצרך לזה ולא סגי בהא דחזרת תנן לבד אלא דהוצרך להביא מברייתא דאזלי' בזה בתר ראשון והא דר"א מייתי הטעם בזה וזהו שפי' אהא דר"א כדמפרש טעמא משום דחס או שתחלתו רך וכו' וזהו כמוש"כ וזהו שפי' ותנדב"ש נמי פי' מדגם הוא תני כסדר הזה ש"מ דקודם לבתרא וא"כ מיושב היטב הא דחב"ש דשם לא סדרם לכן לא קפדי' בהכי וזה ברור ונכון:

ובכריתות (דף כ"ח) תנן רש"א כבשים קודמין לעזים בכ"מ יכול מפני שהן מובחרים מהם ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת מלמד ששניהם שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכ"מ יכול מפני שהן מובחרין מהם ת"ל ובין יונה או תור לחטאת מלמד ששניהם שקולין, האב קודם לאם בכ"מ יכול מפני שכיבוד האב קודם לכיבוד האם ח"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכ"מ מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ופרש"י כבשים קודמין לעזים דבכל דוכתי כתיב מן הכבשים והדר מן העזים תקחו כו' וכן פי' תורין קודמין לבני יונה דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה ע"כ. הרי מבואר להדיא דהא דאחד מוקדם מחבירו הוא אי בכמה דוכתי הוכפלו בסדר הזה. וכן מבואר להדיא ברש"י פסחים (דף נ"ז) כזה. ובטורי אבן חגיגה (דף י"ב) הקשה אהא דאמרינן שם ואת הארץ ל"ל להקדים שמים לארץ. פרש"י דאי לא כתיב את הו"א כאחת נבראו אלא שא"א לקרות ב' שמות כאחת להכי כתיב את להקדים. וכן מהא דכריתות דרש"א דכיבוד אב ואם שניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכ"מ מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ומש"ה אמר בפ"ק דקדושין (דף ל"א) נתגרשה שניהם שוין והא ר"ש דרש את במנחות (דף פ"א) והא גבי כבד את אביך ואת אמך את כתיב נימא דאת אתי להקדים אב לאם גבי כיבוד כדדרש הכא לאת הארץ להקדים. ולק"מ דהא פי' המתני' כך הוא כבשים קודמין לעזים ותורין לבני יונה קדמי משום דהוכפלו פעמים רבות בתורה ואפי"ה שוין משום דמצינו חד קרא שנכתבו בהיפך וא"כ שוין דבעינן שיהא בכ"מ כמש"כ רש"י ביומא (דף ב') א"כ ה"נ כיבוד אב ואם אע"ג דכתיב בתורה בעשרת הדברות ראשונות ושנויות אב קודם לאם מ"מ מצינו דכתיב בהיפך לאורויי דלא קפדי' וא"כ מאי מהני אח בזה לא לכתוב את ולכתוב כסדר שנאמר בכ"מ וידעינן דקדים בלאו הכי. וז"ל הרמב"ם (פ"ו מה' ממרים ה"ב) הקדים אב לאם לכיבוד והקדים אם לאב למורא ללמד ששניהם שוין בין למורא בין לכבוד ע"כ. והוא מהמשנה דכריתות הנ"ל. הרי להדיא דלכך נכתב פעם אחד אם קידם לאב להורות דשקולין הן וא"כ לא מהני האי את כלל:

ובזה נכון הא דיליף במנחות (דף ל"ו) דשל יד קודם לשל ראש מהא דכתיב וקשרתם והדר לטוטפות ולא מייתי מפ' בא דכתיב והי' לאות על ידך ולזכרון בין וכו' ולטוטפות. דהוא מוקדם בתורה. (ובאמת כן הוא גי' השאלתות שם ובעה"מ בר"ה) ובשלמא הא דלא מייתי מוהי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך לא משמע לזכרון דקאי על של ראש. וכדמשמע ברש"י מנחות (דף מ"ד) בד"ה בשמנה דלא תשיב זה במספר. ועיין צ"ק שם. אבל הי' יכול להביא מהא דכתיב בוהי' כי יביאך והי' וכו' ולטוטפות. ואמאי הוצרך להביא מהמאוחר בזה. אבל לפימש"כ א"ש דמחד זימנא אין ראי' ורק מדכתיב פעם שני כן וא"כ מייתי מהמאוחר דש"מ מזה דהכתוב תחלה קודם להמאוחר ממנו:

ויש להביא ראי' להנ"ש דמשום דחד זימנא מוקדם בקרא אין להקדימו מהא דאמרינן ביומא (דף ל"ג) מערכה גדולה קודמת למערכה שני' של קטרת דכתיב היא העולה על מוק' על המזבח כל הלילה זה מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שני' של קטרת ופריך ואיפוך אנא ופרש"י ולא יהא כסידורו דקרא וכ"כ הב"ח וכן מבואר בתוס' דאין נעשה כסידורו דקרא ומבואר להדיא כן. ובקדושין (דף כ"ט) פדיון הבן קודם לעלות לרגל מדכתיב וכל בכור בניך תפדה והדר ולא כו' וק' הא אין ראי' מזה דאין מוקדם ומאוחר בתורה וי"ל משום (דבשמות י"ג) כתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (ושם כ"ג) ולא יראו פני ריקם א"כ כבר קדם התורה וזה הו ג"כ מוקדם כמוש"כ בזה אלא דנקט מה דכתיב בחד קרא גם כן:

ובירושלמי דהוריות פ"ג (הלכה ו') פר של ע"ג קודמת לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא. אמנם בזבחים (דף צ') מבואר הטעם אמרי במערבא משמי' דרב"מ לחטת חסר כתיב רבינא אמר כמשפט כתיב בהו. וי"ל דלכן לא אמר כמו בירושלמי משום דאין ראי' מה דכתיב קודם אם לא שהוכפל הדבר הזה, וי"ל בזה בילקוט כי תשא (סי' ת"ח) או כל הקודם במקרא קודם למעשה ת"ל וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט לך באחת שהנשיאים קודמין אף פורט אני בכל דברות שבתורה שהנשיאים קודמין. ר"י אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים ואח"כ בני ישראל ומה ת"ל ראשי המטות ללמד שאין התרת נדרים אלא במומחין הרי דבחד זימנא אזלינן בתר סידורא דקרא:

ובחות:

יאיר (סי' ק"ו) כתב בנדרים דסגי ביחיד מומחה או בג' הדיוטות דיחיד מומחה עדיף מג' הדיוטות משום דראשי המטות כתיב קודם זה הדבר דמרבינן בי' ג' הדיוטות. ולהנ"ל אין ראי' מחד זימנא אם לא הוכפל הדבר. אלא שהשיג שם על הנ"ש מהא דקדושין דפדיון הבן קודם לעלות לרגל וכבר ישבנו זה. והא דילקוט הנ"ל י"ל דלמאי כתב התורה כן ש"מ לאקדומי אבל לענין היתר נדרים אין ראי' מזה וערש"י שם בזה דתרתי ש"מ וא"כ מדהאי ללימוד לאקדומי גם לענין היתר נדרים יש לומר כן:

ובמהרי"ל הקשה למה לא מברכין על אתרוג משום דכתיב קודם בקרא לשאר מינים. והרי בז' מינים כל הקודם בקרא קודם לברכה אף מחביב. ולהנ"ל א"ש דמחד זימנא אין ראי'. ומז' מינים שאני משום דכתיב ארץ שני ומוכח דלאקדומי אתא כמוש"כ הטו"א והנחלת שבעה בזה. ועיין ר"ן נדרים (דף ג') דלכך פעמים מפרש במאי דפתח ובמאי דסליק להורות דאין קפידא אבל אם הי' מפרש כן בסגנון אחד בכ"מ הוי קפידא בזה. ומעתה מש"כ בחמד משה (ה' פסח) בהא דאלו דברים שיוצאין במצה בפסחים (דף ל"ה) דאי ליכא חטים כל המוקדם קודם לחברו ליתא דל"א הכי אלא בחזרת דהוכפל בכ"ד משא"כ הכא:

עוד נראה לי להביא ראי' להנ"ש מהא דפסחים (דף כ"א) ור"מ או להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם. ולכאורה הא נוכל לידע זה מהא דנתינה דגר מוקדם בקרא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ומכור לנכרי ואכתי או ל"ל א"ו דמחד זימנא אין ראי' מהא דמוקדם למכירה ושפיר צריך או וזה נכון: ועוד נראה לי מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ה) דר"י משני דלכך לא תני בכריתות אלא אוב ולא ידעוני משום דאין חלוקין בלאו. ופריך מ"ש דנקט אוב ולא נקט ידעוני ומשני הואיל ופתח בו תחלה. ופרש"י ופתח בו הכתוב בכל דוכתי אוב כתיב ברישא ע"כ. וזהו דאי הוי בחד דוכתא כתיב ידעוני ברישא אין קפידא אבל השתא דבכ"ד כתיב ברישא אזלינן בתר דכתיב ברישא. והרי מבואר כמש"כ בזה:

ובזה יש לבאר בסוכה (דף מ"ח) א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו. א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים. ופרש"י אקדמי' קרא שמחה לששון. וי"ל אמאי לא פירש לעיל כן אששון ושמחה גם י"ל מאי שייך עדיפנא כיון דאיכא קרא דששון קודם ומאי אולמי' דהאי מהאי. אמנם א"ש די"ל דלמה לא הביא מתחלה מליהודים וכו' שמחה וששון ויקח מהמוקדם בפרשה. אמנם להנ"ל ניחא דמהמוקדם דחד זימנא אין שייך לומר אנא עדיפנא ולכך א"ל מקרא דמאוחר וא"כ איכא תרי מקראות לכך קא"ל דעדיפנא וזהו שכתב רש"י דאקדמי' קרא בפעם השני וזה נכון:

הרמב"ם בפ"ב מה' חגיגה (ה' י"ד) כתב ומצוה בלוי יותר מן הכל. מפני שאין לו חלק ונחלה משא"כ יתום ואלמנה. ונ"ל ראי' לזה מדאמרינן בסוטה (דף מ"ח) אר"צ כל שלא התודה על מעשר ראשון שוב אינו מתודה מ"ט א' אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחלה אלמא דלוי דכתיב קודם ליתום חשוב קודם להם. והכא בתורה כתיב כמה פעמים כן בפ' ראה והרמב"ם טעמא דקרא נקט כי אין לו חלק ונחלה. ומה דמוקדם הוא מהש"ס הנ"ל. ובזה ניחא לי מש"כ רש"י שם בסוטה שכ' דמעשר ראשון קודם מפ' כי תבא ולא הביא מהמוקדם בפ' ראה בכי תכלה לעשר דכתיב ג"כ מעשר ראשון קודם למ"ע ולהנ"ל ניחא דמחד זימנא אין ראי' לכן הביא מהמאוחר דהשנות הדבר מורה כן. אך י"ל מהא דנזיר (דף ס"ה) א"ק לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב תחלה. ומאי ראי' מחד זימנא דומיא דאוב או ידעוני שכ' בזה: ובזה יש לי לבאר ג"כ מה די"ל על לישנא דהש"ס דהוריות (דף י"ג) כ"ג קודם לנביא שנאמר ומשחת שם אתו צדוק הכהן ונתן הנביא. הקדים צדוק הכהן לנתן. ואומר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעך. דמדוע בתחלה קאמר הקדים צדוק הכהן לנתן. ומדוע לא קאמר בתר הכי הקדים יהושע הכהן גדול לרעיו. והלא דבר הוא. ובאמת בכל דוכתי דמייתי דדבר אתי קודם לחברו לא מייתי אלא הקרא ולא מסיים הקדים כמבואר בכל הסוגיות שהבאנו לעיל. בזה. וכן בהוריות שם ביציקה. ולפימש"כ א"ש דבאמת י"ל אמאי לא מייתי מהמוקדם לכל קראי דלעיל דכתיב (במלכים. א' ת') וצדוק הכהן ובני' בן יהוידע ונתן הנביא כו' לא היו עם אדוני'. אמנם מצינו להיפוך שם כו' דאמר נתן ולי אני עבדך ולצדוק הכהן כו' לא קרא לזה מייתי להא דדוד הקדים שני פעמים בסדר הזה. לכן שפיר הוצרך לומר כאן הקדים פי' ממה שדהע"ה הקדים ולא כנתן הנביא שהקדים עצמו לצה"כ ודהע"ה הוא דחידש לו זה. וכ"ז השתא דידעינן מהא דהקדים אמרינן כן אבל לולא זה לא היינו אומרים כן. משא"כ בעלמא מאתר דמייתי הקרא ממילא מבואר מה שקודם וא"צ לסיים הקדים זה לחברו. וזה נכון: ולפ"מ שביארנו יתיישב לן היטב הא דבמלכים (א' ח') בני' בן יהוידע קודם לנתן ובכל המקראי קדש שם בני' בן יהוידע מאוחר והוא דגלי לן דאין מעלת נביא גדול ממעלת בני' בן יהוידע ושניהם שוים בזה: ובזה יתבאר היטב הא דבבראשית (מ"ח כ') בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ופרש"י להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים. ולפי"ד הת"ש במה שהי' לו להקדים את הבכור והקדים השני מוכח דבדוקא קאמר לכן מזה צריך להקדים בענינים הנ"ל. אבל לדברינו א"ש דלעיל (מ"ח ה') אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הרי הקדים שם ג"כ אפרים למנשה אלא דמחד זימנא אין ראי' דלו יהא דהי' להקדים הבכור י"ל דבמה דהקדים השני להורות דשניהם שוין ואיזה מהן שירצה יקדים כמו במקדים פעם שני המאוחר בפעם ראשון להורות דשניהם שוין. אבל השתא דהקדים גם פעם שני א"כ ש"מ דבדוקא קאמר לכן מסיים וישם אפרים לפני מנשה השתא דכפל הדבר הורה בזה להקדים בכ"מ הלוי להבכור:

והתב"ש חידש (בסי' ו') דל"א כל מה דשנה כסדר קודם אלא היכא דאית סברא לאקדומי ברישא ואיחרה ש"מ כסדר נקט. ולא בענין אחר כמו בפסחים דקחשיב מיני מרורים וקחשיב המר יותר לבסוף ש"מ דקפיד אסידרא דטעם יש חם כו' ע"ש בזה ולכן כתב בהא דכ' הב"ח בכל שוחטין בין בסכין בין בציר בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. דכל הקודם קודם דזה אינו. [והפ"ח חולק על הב"ח ובאמת מדכ' כאן הרמב"ם סתמא ובה' מילה כתב בכל מלין ומצוה מן המובחר בסכין. וכן הוא בשו"ע יו"ד. ש"מ דכאן אין מצוה מן המובחר בסכין. וכן משמע בב"ק (דף מ"א) אטו סכין כתיבא באורייתא והתני' השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. ופי' תוס' כך הוא עיקר שחיטה בצור אפי' לשחוט לכתחלה כמו בסכין ולפיכך אין לחלק בין צור לסכין ע"כ. ואי הי' עדיפות לסכין על צור הדרא קושיית הש"ס לדוכתא דהא דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור הוא דוקא בצור דהוא כסקילה אבל בסכין לא. וכדמשמע לישנא דתוס' שכ' דאין לחלק כלל וכן עיקר בזה] ולהנ"ל הי' נראה אחר דכן איתא בברייתא בחולין (ט"ז ושם י"ח) בכל שוחטין נקט ג"כ כסדר הזה ש"מ דאזלינן בתר סדר הזה ואפ"ל דהש"ס לישנא דברייתא נקט וצ"ע בזה:

ובזה מבואר הא דאיתא בשבת (דף ל') בשאלת שלמה אבא מת וכו' וכלבים של בית אבא רעבים. והשיבו על של כלבים תחלה ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי טוב מן הארי' ופרש"י משום דהקדימו משום דכאן איכא סברא לאקדומי לשל בית אביו. ולדרכנו יש לומר דשאני הכא דהוא הקדים של אבא ואח"כ של כלבים ומבואר בפ"ה דאבות משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וכאן השיבו ראשון על אחרון ש"מ כי לכלב חי טוב:

עוד יש לנו לבאר אם כי ביארנו דכ"מ דנכפל הדבר כסדר כל אחד קודם למאוחר ממנו מ"מ אם יש סברא לאקדומי למאוחר שוב לא אזלינן בתר הסדר דביומא (דף ב') פריך ואימא חג המצות תחלה ונתבאר משום דהוכפל כן בכ"מ ואפ"ה פריך ואימא חג הסוכות:

ובזה יתבאר היטב הא דאמרינן בהוריות (דף י"ג) כ"ג קודם לנביא שנאמר ומשח שם אתו צדוק הכהן ונתן הנביא הקדים צדוק לנתן ואומר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעך וגו' וי"ל אמאי לא פריך הש"ס הכא מאי ואומר כדפריך בכל דוכתי. ולפימש"כ א"ש דהרי כלל גדול דאין ראי' ממה דקודם אחד לחברו במקרא. אמנם אם נכתב ב' פעמים בסדר אחד בודאי מילתא הוא ואזלינן בתר המוקדם בקרא. וא"כ מייתי תחלה מדהקדים צדוק לנתן דכ"ג קודם לנביא וכ"ת דאין ראי' מחד זימנא לכן קאמר ואומר דגם שם הקדים כ"ג לנביא וא"כ שפיר מייתי ואומר שמע וכו' וזה נכון כפתור ופרח:

וגם י"ל דמהא דמייתי שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעך לבד מוכח דכ"ג קודם לנביא לפי"מ שכ' התב"ש דאם איכא סברא לאקדומי ברישא ואחרו ש"מ כסדר נקט והכא נמי הנביאים רבים והכ"ג יחיד והל"ל רעך תחלה א"ו אתה ורעך בדוקא דכ"ג קודם לנביא. וגם זה נכון:

ובזה יתיישב היטב הא דמייתי הש"ס דכ"ג קודם לנביא מדכתיב (מלכים א' ל"ד) ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא ולא מייתי מהמוקדם (שם לב) ויאמר המלך דוד קראו לי לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבני' בן יהוידע וכו' אלמא דהקדים צדוק לנתן וש"מ דכ"ג קודם לנביא ולמה מייתי מן המאוחר. ולהנ"ל א"ש דמחד זימנא אין ראי' ורק מדאמר כן שני פעמים לכן מייתי מפעם שני מהמאוחר דהשתא מהשנות הדבר בסדר הזה ש"מ דבדוקא קאמר וזה נכון. והא דמייתי ואומר הוא להורות דאיכא עוד דוכתא דמוכח כן דהסדר הזה עיקר. ול"ד לכל ואומר דאיכא בכ"ד מאי ואומר דמחד קרא סגי משא"כ הכא דבעי למימר דבכ"ד מייתי הסדר כן. ומייתי המקומות דאיכא שם כן:

אמנם באמת צ"ע מהא דאמרינן בפסחים (דף ו') דהא דאין מוקדם ומאוחר בחורה ה"מ בתרי ענינא אבל בחד ענינא דנין. וא"כ אם בפרשה חדא אמרינן כן מכ"ש בחד קרא וא"כ אמאי צריך את להקדים שמים לארץ. ובתמיד השיבו כן לאלכסלדרס מוקדן ממה דמוקדם כן:

בסוטה (דף י"א) אמר אלעי הנה עם בני ישראל תנא הוא התחיל בעצה תחלה לפיכך לקה תחלה כו' כדכתיב ובכה ובעמך ובכל עבדיך. והקשה מהרש"א בחידושי אגדות אמאי לא מייתי מקרא דקמי' גבי צפרדעים דכתיב כה"ג ובאו ועלו בביתך וגו' ובבית עבדיך ועמך וגו' ולהנ"ל ניחא דמקרא קמא אין ראי' דא"א להוציא שני דברים כאחד אבל מדהוכפל עוד פעם אז ראי' דלדוקא נאמר וא"כ מבואר דפרעה לקה תחלה והא דעבדיך במקרא קמא קודם עמו ובכאן עמו קודם הוא כמוש"כ דבזה הכל שוין הן עבדיו הן עמו וזה נכון:

ובברכות (דף ל"א) יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה ותפלה זו בקשה. וי"ל דאמאי לא מייתי מרישא דקרא ופנית אל תפלת עבדך ותחנתו אבל להנ"ל אין ראי' מחד זימנא ורק מדבסיפא דקרא מקדים גם כן לכן נקט מסיפא דקרא: ובזה ניחא לי הא דאמרינן בברכות (דף ס"א) בגדולה מתחילין מן הגדול מדכתיב ויקרא (יו"ד י"ב) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה וכו' וכ' מהרש"א דלכאורה אין מזה ראי' דאהרן הי' אביהם ואלעזר בכור לאיתמר ומנלן דבעלמא כן ובכ"מ נקט כן ותי' דהיל"ל אל בניו הנותרים לבד. ואכתי אינו מספיק דמה יענה בהא דכתיב (שם ו') ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ואיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו וכו' דהל"ל אל אהרן ולבניו בלבד. ולהנ"ל א"ש דמהך קרא בלבד באמת אין ראי' כמוש"כ מהרש"א וגם א"א להוציא ב' דברים כאחד אלא מדכתיב כמה פעמים כן. וגם הא דראשיכם אל תפרעו הוי גדולה ולכן לא מייתי הך קרא קמא. דמחד זימנא אין ראי' ומייתי מפעם ב'. אבל לא דהיל"ל בניו לחוד דמשום חשיבותו נקט להו וזהו נכון:

ובסנהדרין (דף מ"ט) כה"ג בשמונה בגדים כתונת ומכנסי' ומצנפת ואבנט וכו'. ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים וכו' ותנא מ"ט אקדמי' משום דאקדמי' קרא. וקרא מ"ט אקדמי' משום דמכסיא כולה גופא עדיפא. ולכאורה תמוה דהא בקרא כתיב ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף א"כ מ"ט מצנפת קודם לאבנט וע"כ צ"ל דאין מוקדם ומאוחר בחד זימנא ולכן שינה במתני' להורות דאין קפידא משא"כ מכנסים דבדוקא קפיד שיהא קודם לכתונת פריך שפיר מ"ט אקדמי'. וכ"מ בש"א (סי' כ"ט) ומזה יש סתירה להתיש לכאורה דלשיטתו לא לכתוב על להורות שלא יהא דבר קודם למכנסים ונכתוב כתונת לבסוף ואנא ידענא דאיכא קפידא דהא מסברא הי' צריך לכתוב כתונת קודם דכולה גופא עדיפא ואפי"ה אחרו ש"מ דדוקא נקט. ואפ"ל דהו"א דאינו אלא לכתחלה ולא בדיעבד וצריך קרא לדיעבד. אמנם להנ"ל אינו מספיק דבפ' צו מבואר ג"כ דאבנט קודם למצנפת וא"כ הי' צריך להיות לכתחלה כן ואמאי שינה במתני' בזה וע"כ צ"ל דבעשי' כתיב ג"כ בפ' תצוה מצנפת קודם ונקט סידרא דעשי' ולהורות דאף דבפ' אחרי צ"ל מכנסי' קודם מקרא מ"מ במצנפת ואבנט אין נ"מ והא דקאמר וקרא מ"ט אקדמי' זהו דבכתונת מבואר גם בפ' תצוה דקודם לכן פריך מ"ט אקדמי' בכ"מ דזה מורה דבסדר קחשיב לכן תי' דכולא גופא עדיף. וזה נכון: בירושלמי שקלים מבואר דר"י ס"ל דס"ת מבחוץ משום דכתיב ושמתם מצד ור"מ ס"ל מבפנים משום דכתיב ונתת את הכפרת והדר תתן את העדות ור"י ס"ל אין מוקדם ומאוחר ובתחלה עדות ואח"כ כפרת והיינו לוחות וכתב הק"ע דר"י ס"ל אין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענינא והוא תמוה דהא להדיא כ' התוס' בפסחים (דף ו') דהא דבחד ענינא יש מוקדם ומאוחר היכא דליכא דרש וטעם אבל אם איכא דרש וטעם גם בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר. והכא א כא דרש לר"י משום דכתיב ושמתם מצד לכן ס"ל אין מוקדם ומאוחר אבל בעלמא מודה דבחד ענינא יש מוקדם ומאוחר בזה. ועיין ירושלמי מגילה (פ"א ה"ה) ובק"ע שם בזה. ועיין הוריות ויצקת ומשחת והוא משום דאיכא טעמא דומיא דכלי שרת וכה"ג בדוכתי טובא בזה: ובמגילה (דף כ') המפטיר קורא בתורה תחלה משום כבוד התורה, ופי' הט"ז להקדים תורה לנביא. והוא תמוה הא בלא"ה קורין בתורה ואח"כ בנביא א"כ למה הוצרך שהוא בעצמו יקרא בתורה תחלה. ולדרכינו ניחא דמחד זימנא אין ראי' אבל מה שהוא בעצמו מקדים אעפ"י שאינו צריך מבואר מזה דכבוד תורה עדיף מנביא בזה]:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה