אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן ט
סעיף א':
מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שחד וטעם שוחד דרשו חז"ל שהוא חד. וצריך ביאור למאי ל"מ דרשו שהוא חד. ונראה עפי"מ דמבואר ביבמות (דף כ"ה) מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוא דכיון דהוי ב"ד ליכא חשד. דהשנים הנשארים אינן מניחין. וכן בבכורות (דף ל"א) מוקי סיפא דמתני' כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו דמיירי ביחיד מומחה דבתלתא ליכא חשד. ובנגעים (פ"ב) תנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כתב הר"ש דוקא בפני עצמו אין יכול להתיר אע"פ שהוא מומחה אבל להצטרף עם שנים להתיר כדין שלשה הדיוטות יכול להתיר דטעמא דחשדינן לי' דילמא מיקל גבי נדרי אשתו שלא לבקר נדרה. וכיון דהוי בי תלתא לא חשידי וכו' ע"כ. ובהג"ה שם כתב דבר זה לא כן קבלנוהו אלא לדעת ר"י דתלתא כוותי' כי היכי דאינו מתיר נדרי עצמו הכי נמי אינו מצטרף להתיר נדרי אשתו דאשתו כגופו ואין הנדון דבכורות דומה לראיה דהתם משום חשדא גרידא הוא דאתינן עלה כדאיתא ביבמות פ' תניין ומ"ה כל כמה דאסתלק חשדא מצי מתיר ברם הכא גזירת הכתוב הוא שאין חכם מתיר נדרי עצמו וכו' ע"כ. וא"כ לכאורה אם, אחד מהשלשה יקבל שחד ליכא חשדא מאחר דהוו בי תלתא לא חשידי דהשנים אחרים אין מניחין אותו אבל באמת זה אינו כי היכי דאין הבע"ד עצמו מצטרף לשנים כי לא יתאחדו הדיעות כן המקבל שחד. וזהו שדרשו מאי שחד שהוא חד וא"כ הוא הבע"ד עצמו ולא מהני מה דהוו בי תלתא [ואפשר דזהו שמפרש כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים דהם החכמים והצדיקים השנים האחרונים] דאינו משום חשד אלא דאין הלכה מתברר אלא בשלשה כדאיתא במדרש רות וא"כ במו דאין מתברר בבע"ד עצמו כן אינו מתברר במקבל שחד ג"כ:
מאד מאד. כתב הסמ"ע ובפירושי כתבתי דמשום דחמדת ומשיכת האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה. ובזה פירש מה שאמרו מאד מאד הוי שפל רות ע"ש. ולי נראה ע"פ מש"כ העקידה (שער פ"ט) וז"ל וכן הלוקח שחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לדבר שעשה ברשע ולכך קל הוא בעיני אדם חטא זה מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה רשע ולכך צריך אזהרה כפולה. וגם יש להוסיף תבלין דכיון דנעשה חד עם בעל דינו אין רואה חוב לבעל דינו והשקר נדמה לו לאמת ולכן צריך אזהרה כפולה. ועל דרך זה יש לבאר המשנה דאבות כן. ועיין רמב"ם הלכות חשובה שכתב דשחד הוא מהדברים שמעכבין את התשובה. ועיין שם הטעם שכתב וז"ל והמקבל שחד להטות דין אינו יודע עד היכן הגיע הטיי' זו ובמה היא כחה כדי שיחזיר שהדבר יש לו רגלים. ופי' הכסף משנה שלא ישוב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לאמר יפה דנתי וכיון שקיבל השחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו עכ"ל וע"כ כתב אזהרה כפולה בזה:
ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן. כתב הסמ"ע אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קיבל אלא מרצין הנותן וכדי לזכות את הזכאי ולא דמי לרבית דכתיב בי' וחי אחיך עמך עליך להחזיר כדי לחיות בו עכ"ל. והט"ז חולק עליו ודעתו דגם ברבית צריך שיתבענו הנותן. ומה"ט דן דאין ברבית דינא שעבודא דר' נתן ועוד משום כיון דהשבה דרבית הוא משום וחי אחיך ובמה שמשיב לבעל חובו אין לו להחיות את עצמו. ועיין רמב"ן פ' תצא שכתב דמצוה דרבית הוא כמו צדקה ולכן כתיב בי' ברכה. ובצדקה קי"ל בסימן פ"ו דאין בזה משום שעבודא דר' נתן ולכן מסתבר דגם ברבית כן. הב"ח כתב דטעמו של רמב"ם דצריך להחזיר משום דאי עביד לא מהני והוי גזל ע"כ. וקשה לפי"ז דא"כ הא דקאמר בתמורה (דף י') מאי איכא בין אביי לרבא לימא דאיכא בינייהו שחד דלאביי דאי עביד מהני א"צ להחזיר ולרבא דאי עביד לא מהני צריך להחזיר. ונראה כיון דהוזהר מלא תקח שחד הוי גזל אע"ג דיהיב מדעתי' הוי כמו רבית דאיכא בלא תגזול כמבואר ר"פ איזהו נשך אלא דגלי קרא ברבית דבנו אין מוזהר וליכא שעבוד נכסי משום וחי אחיך אבל בשחד הוי גזל ובגזל הא כתיב והשיב וגם אביי מודה בזה דצריך להשיב ולכך לא קאמר הנ"מ בשוחד וראיה לזה מהא דלא קאמר שם נ"מ באונאה דלאביי דאי עביד מהני אינו מחזיר אונאה ולרבא דא"ע ל"מ מחזיר אונאה א"ו דאונאה הוי בכלל גזל וכמש"כ הטור בסימן רכ"ז דהא דמחזיר אונאה הוא משום גזל ובגזל גם אביי מודה דבעי השבה דגלי קרא והשיב ולכך קאמר דפליגי בשינוי קונה וא"ש. ושוב ראיתי מה שפקפק השע"מ על הב"ח ולפמש"כ אתי שפיר ונכון:
וכתב הסמ"ע דבלא תביעה אינו צריך להחזיר משא"כ בריבית. והשיב הט"ז מהא שכתב רש"י בב"מ (דף ס"א) אהא דרבית קציצה יוצאה בדיינין אם תבעו בחיים. ולע"ד י"ל דהתם דבדיינין מיירי שפיר פי' כשתבעו דאל"ה מאין יודעים ואורחא דמילתא הוא כשתבעו משא"כ כאן דכ' דצריך להחזיר למאי כתב כשיתבענו משמע דבלא תביעה א"צ להחזיר כלל. והא דלא כתב באמת גם כאן יוצא בדיינין משום דהכא הא הדיין גופא הוא שנטל ולכן כתב החיוב על הדיין שלקח:
בט"ז מעשה בא' שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו בריבית קציצה ועדיין לא החזירוהו ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד אותו האיש. ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם אין כאן ממון כלל דהרי בעינן תביעה ע"כ. ועיין ריב"ש (סימן תפ"ז) שפסק בשמעון שחייב לראובן ולוי חייב לשמעון בשטר ונכתב בשטר שהוא מחוייב לפרוע לשמעון כשיתבענו ושמעון אינו רוצה לתבעו ללוי דאפי"ה מוציא ממנו מדר"נ עיי"ש. משמע דמאחר דאם יתבענו איכא ממון אף שאינו תובעו איכא דר"נ וה"נ כאן וי"ל בזה דלקמן (סימן פ"ו ס"ט) מבואר בשם שו"ת הרא"ש דאם הי' מפורש בשטר שלא יתבענו אלא כשירצה אין כאן שיעבודא דר נתן ע"ש וא"כ י"ל דהוי פס"ד בזה:
שם הנותנו עובר בלפני עור. בחות יאיר ס' קל"ו חקר אם בנותן שוחד לשופט בן נח שייך לפני עור היותו מצווה על הדינין. והנה לפמש"כ רמ"א בתשובה (סי' י') דהא דב"נ מצווה על הדינין היינו דינים שלנו ולא חוקיהם ונימוסיהם א"כ לא שייך בזה לפני עור מה שנותן שוחד לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אם דנו עפ"י חק שלהם. ומש"כ רמב"ן בפ' וישלח בשם הירושלמי דב"נ מוזהר בלא תקח שוחד היינו בדין שהוא כדיננו. או דמרא דירושלמי הוא ר' יוחנן ולדידיה מבואר ברמ"א שם דב"נ מחוייב בדינים שחקקו להם כרצונם. אבל לדידן דקי"ל דמצווים על הדינים היינו דינים שלנו שפיר פשט ההיתר מטעם זה:
והנה עיקר יסודו של רמ"א הוא מהא דבסנהדרין (דף נ"ו) קאמר הגמ' מנא הני מילי שבע מצוות בן נח ויליף ר' יוחנן מקרא דויצו ד' אלקים וכו' ר' יצחק תני איפכא אלקים זו דינין ולא מויצו ולא קאמר הש"ס מאי בינייהו כדקאמר שם אהא דויצו זו עכו"ם משום דלר' יוחנן דיליף דינים מויצו אין מחויבין בדיני התורה אלא במה שחקקו להם. אבל לר' יצחק דיליף מאלקים דכתיב ונקרב בעל הבית וגו' מצווין בדיני התורה וקי"ל הכי ע"ש. והנה לכאורה יש לדחות ראי' זו דאיכא למימר נפקותא אחריתא לפי"מ דאמרינן שם דינין בני נח איפקיד והתניא עשר מצוות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין כו' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לדיני קנסות ופרש"י דיני קנסות הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן לי' טפי מדינא. ולפי"ז ר' יצחק דיליף מאלקים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים גם דיני קנסות בכלל וא"כ שפיר איכא נפקותא דלר' יוחנן אין מצווין על קנסות ולר' יצחק מצווין. (אלא דצ"ע על הרמ"א דהביא ראי' דהלכה כרבי יצחק מדסתמא דש"ס דקאי אליבי' בהא דקאמר שם איכא בינייהו וכן מדקאמר שם לא נצרכא אלא לדיני קנסות ופריך והוסיפו בדינין מבעי' לי' דהא אדרבה מצינן סתמא דש"ס איפכא לקמן שם (דף נ"ז) דפריך ואשה לא מפקדא והכתיב אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ומשני לצדקה אלמא דקאי כר"י דיליף מאשר יצוה וכ"מ מחי' הר"ן דפסק דב"נ מחויב בצדקה גם כן) וראיתי שהרמ"א עצמו רצה לומר נפקותא זו ודחה משום דונקרב נאמר בשומרין ולא בדיני קנסות ולא הבנתי דהא מיירי גם בקנס כדכתיב אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעהו ואף דלמ"ד עירוב פרשיות כתיב. אלקים קאי אמלוה ולא אפקדון וכפל דכתיב בפרשה. מ"מ יש לומר דס"ל לר' יצחק דלית כאן עירוב פרשיות וגם קנס בכלל. ובזה מיושב קושיית תוס' על רש"י בב"ק לדף ק"ז) שהקשו לפי שטתו דס"ל דלמאן דאית לי' עירוב פרשיות כופר הכל בפקדון חייב. מהא דבגיטין (דף נ"א) אית לי' לר' יצחק במצא כיסין קשורין ומודה במקצת חייב שבועה אבל להנ"ל ניחא דר' יצחק לטעמי' דלית לי' עירוב פרשיות ולכן בעי הודאה במקצת ומשיטת רש"י הנ"ל גופא מבואר דס"ל לר' יצחק דאין כאן עירוב פרשיות לכן גם קנס בכלל לדידי' ור' יוחנן לשיטתי' בב"ק (דף ק"ו) דלית לי' עירוב פרשיות לכן לא יליף מונקרב דאז היו מצווין גם על קנס ויליף מצדקה ומשפט דאין מצווין בקנס וא"ש ונכון היטב. ועמש"כ לקמן סי' ק"י דהעיקר כהרמ"א בזה. ולהרמ"א דס"ל לר' יוחנן דמצווין בדינים שלהם יש לבאר הא דמבואר בירושלמי פ"ד דבב"ק הלכה ג' ושור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם אחר חברו אע"פ שקבל עליו לדון בדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש על הדא אית אמרת ר"א בשם ר"י בדיניהם משום דלשטתי' דמצווין על דינים שלהם ודו"ק:
והאו"ת כתב היתר כיון דטעמא דשוחד משום דמקרבא דעתי' גבי' וכיון דבבן נח גם קרובים מותרים לדון גם שוחד להצדיק את הדין מותר. ואמת כי לא מצינו בגמ' דקרוב מותר לדון רק להעיד ויש לחלק כו' ע"ש. ועיין רמב"ם (פ"ט מה' מלכים) שכתב וז"ל בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד ועפ"י קרובים הרי להדיא דגם קרוב מותר לדון בב"נ. ונהי דבגמ' הגירסא בדיין אחד ובעד אחד ואפי' קרוב שפיר יש לומר דהאי קרוב קאי אעד אחד ולא אדיין משא"כ ברמב"ם דנקט דיין אח"כ וע"ז כתב ע"פ קרובים בוודאי דגם אדיין קאי. ומבואר כהרמב"ם דב"נ קרוב ג"כ מותר לדון מהא דאתי יוסף שדנו אותו ומבואר דקודם מ"ת קרוב כשר לדון גם כן:
ולפי"ז בקיבלו בע"ד עליהם קרוב לדון מותר ליתן לו שוחד וזה לא שמענו לכן מש"כ הוא עיקר וא"כ בעכו"ם שבא לפני ב"ד ישראל אסור לקבל ממנו שוחד עוד כתב עפימש"כ הב"ח (שאלה קי"א) והחכ"צ (שאלה פ"ד) דבן נח עד נעשה דיין ודן על ממון עצמו דאין לך קרוב גדול מזה לכן פשט ההיתר ע"ש. ומצאתי שכן מבואר ברש"י יבמות (דף מ"ז) ד"ה ומודיעין אותו עון לקט כו' שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח נזהרו על הגזל עכ"ל. הרי להדיא דלא אמרינן בבן נח אדם קרוב אצל עצמו ויכול להיות עד ודיין בדבר. ובב"ר (פל"ד) בע"א ודיין אחד פי' הי"מ שם שהעד עצמו נעשה דיין ע"ש בזה. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח) וא"ר חנינא עכו"ם שהרג את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי הרי דמשה שראה את המעשה והי' עד בדבר נעשה דיין בזה וע"כ אמרו אח"כ מי שמך לאיש שר ושופט ומבואר דבב"נ עד נעשה דיין גם כן. ואף דמבואר במדרש דנמלך במלאכים אם חייב מיתה ואמרו הן א"כ לא הי' דן יחידי אבל עכ"פ נעשה דיין אלא שנמלך עמהם גם כן ולכן שפיר כתב ההיתר בשוחד מטעם זה. וכ"ז אינו אלא בנותן סתמא לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ולא חיישינן לאיקרובי דעתא להטות הדין אבל מה שנותנים לזכות את החייב פשיטא דאין על זה שום קולא דלא תעשו עול גם ב"נ מצווה על זה דהוא בכלל דינים ומצד מ"ש דהם מצווים על דינים שלהם הוא בדינים שלנו וזה אינו ג"כ אלא דלא חיישינן להטות משפט בזה אבל אי נותן ע"מ להטות משפט פשיטא דאין לעשות כן דמ"מ מצווים על לא תטה משפט ואפי' אם נאמר דלא תטה לא נאמר אלא על דינים שלנו ולא שלהם מ"מ לאו כ"ע מודים בזה דהם מצווים על דינים שלנו ורבים סוברים דכפי הנימוס שלהם הם מצווים ופשיטא דאיכא בזה משום לא תטה משפט לכן אין לחת אלא באופן שלא ירע לו אם הוא דן עם א"י וישראל עם ישראל לא שייך זה ואין היתר אלא אם בדיננו הוא זוכה גם כן:
ספרי פ' דברים לא אוכל לבדי שאת אתכם והובא ברש"י וכן אמר שלמה וכי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר אותו שכתוב בו ויחכם מכל אדם אומר מי יוכל לשפוט אלא כך אמר שלמה אין דיני אומה זו כדיני שאר אומות שאם דן והורג ומכה ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום וכו' וק"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ו) וי"א אף על הדיינים ופרש"י מאלקי' נמי נפקא והא אלקותו עלך להיות מוראו עליך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלקים הוא ע"כ כמאן אזלא הא דאר"י א"ר כו' אלקי' אני יהא מוראי עליכם כמאן כי"א הרי להדיא דב"נ נצטוו על הטיית משפט וא"כ איך קאמר דמטה דינו וגוזל ואין בכך כלום מאחר דהוזהרו על זה א"כ איך שייך לומר דאינו נענש כלל:
וכל דיין ששאל שאילה פסול לדון לזה שהשאילו. כתב הרמב"ם (פכ"ג מהל' סנהדרין הלכה ד') כל דיין ששאל שאילה פסול לדון לזה שהשאילו בד"א בשלא הי' לו לדיין להשאיל אבל הי' לו להשאיל כשר שהרי גם שואל ממנו ע"כ. ובכתובות (דף ק"ה.) אמר רבה בר שילא האי דיינא דשאיל שאילתא פסול למידן דינא ולא אמרן אלא דלית לי' לאושלי אבל אית לי' לאושלי לית לן בה. ופריך איני והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון אע"ג דלא שיילי מיני' התם לאחשובינהו הוא דבעי. וצריך ישוב מדוע השמיט הרמב"ם דאם שואל כדי לאחשובינהו אע"ג דאין לו לאושלי כשר לדון. וכבר עמר בזה הלח"מ ובטור בסימן זה הובא בפשיטות וז"ל דרבה דשאיל מדבי בר מריון ולא הוי משאיל להו והוי מכוין לאחשבינהו אפילו מדת חסידות ליכא ע"כ וא"כ למה השמיט הרמב"ם זה:
ונ"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפיר השמיט דאמרינן בב"ב (דף י"ג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו ומסיק מ"ט דרשב"ג משום דא"ל אי בדמי לית לי דמי למיתן לך במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחי'. והובא (בסימן קע"א) דהרמב"ם פסק כר' שב"ג דאפילו א"ל טול אתה הגדול במתנה יכול הלה לומר לו אין רצוני לקבל מתנה. וי"ח בזה והוא הרא"ש. וכתב הסמ"ע טעם הי"ח דס"ל דבהא דחברו נותן לו לטובת עצמו על זה לא קאי הקרא וא"כ סברת רבא בכתובות הוא כהת"ק שהוא הי"א דאם הלה נהנה במתנה לא הוי מתנה וכדאמרינן בחולין (דף מ"ה) ר' זירא כי הוי מזמני' לי' אזיל אמר אתייקורי היא דמתייקרי בי ולא הוי שונא מתנות יחי' דזה לא הוי מתנה כיון דבמה שהלה לוקח ממנו מתנה הנותן נהנה ממנו לא הוי מתנה וע"כ כיון דעביד לאחשובינהו ונהנין ממנו הוי כמו שמשאיל גם להם, משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק כרשב"ג דגם אם הנותן נהנה ממנו הוי מתנה לכן אע"ג דלאחשובינהו עבד הוי מתנה ואין כשר לדון לכן השמיט זה. משא"כ הטור לשיטתי' דקאי בשיטת הרא"ש אביו דפסק כת"ק דלא הוי מתנה במה שהנותן נהנה ממנו. לכן כיון דלאחשובינהו עבד לא הוי שיחד וכשר לדון להם ושפיר הביא זה וא"ש. ונ"ל שהגירסא רבה שם בכתובות וכמו דמצינו בב"ב (דף ח') רבה רמי צדקה אנכסי דבי בר מריון. א"ל אביי והתני רב שמואל ב"י אין פוסקין על היתומים ואפילו לפדיון שבויים א"ל אנא לאחשובינהו קעבידנא והתם רבה מדא"ל אביי בתר הכי:
סעיף מ"ב:
אם קדם ושלח מנחה לדיין וכו' אא"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין. בשטה מקובצת ב"ק (דף פ"ח) על הא דבירא דשתית מיני' מיא לא תשדי בי' קלא מביא שם עובדא על הרי"ף שנהנה ממרחץ ונזדמן אח"כ שבא לדין לפניו בעל המרחץ על אותו המרחץ ואמר שלא אדין בדבר לפי שנהנה מהמרחץ ופי' בזה לא לדון איניש למאן דרחים לי' שהוא סבת מניעתו לשתי סבות הא' שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידין בזה כפי שורת הדין הי' בזה משלם רעה תחת טובה ע"ש דברים נכונים. וכיוצא בזה מצינו במדרש שמות (פ' יו"ד) המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור לא ילקו על ידך. עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. ושם (פרשה כ') יש אדם שותה מן הבאר ומשליך אבן לתוכה כו' ובפרשה מטות אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה כו' עיי"ש:
נסתפקתי בשנים שבאו לדין וקודם שהתחילו לטעון הביא אחד חפץ של הדיין שנאבד ממנו ומקיים השבת אבידה אי כשר לדונו. אמנם פשוט דמותר לפי"מ דמבואר בתומים (סל"ד) דמה דמותר במודר הנאה דחמור כ"ש דמותר בשוחד דקילא ע"ש והרי מבואר בנדרים (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו דמדעם דנפשי' קא מהדר לי' וא"כ ליכא בזה שוחד דמדעם דנפשי' קא מהדר לי' וא"כ כשר בזה:
נסתפקתי בלוקח שוחד אי מיפסל לעדות מדאורייתא או לא דמלקות ליכא מאחר דאפשר בחזרה לפימש"כ האחרונים (בסי' ט') דצריך להחזיר משום אעל"מ ומשום רשע דחמס לא שייך כיון דמדעתו נתן לו כמש"כ תוס' בכיוצא בזה במלוה דרבית ר"ה (דף כ"ב) ובמדרש תנחומא פ' שופטים א"ר אבהו כל הנוטל שוחד שו"פ נקרא רשע שנאמר ושחד מחיק רשע יקח הא כתב מהרי"ט דרשע דד"ק לא הוי רשע כן י"ל כזה ובזה ניחא הא דאיצטריך ר' אבהו לאשמועינן דנקרא רשע מד"ק משום דמדאורייתא לא הוי רשע דאינו בר מלקות אלא מדכתובים נקרא רשע. ובפחות משוה פרוטה כתבנו במ"א דלא גרע מרבית דברים ולכן אמר ר"א שו"פ דאז הוי רשע ולא בפחות משו"פ: סעיף ה:
הנוטל שכר לדון דיניו שדן בטלים. נסתפקתי בהא דנטל שכר לדון דדיניו בטלים אי דוקא כשאומר לא אדון לכם אם לא תתנו לי כך וכך דאז שייך למקנסי' אבל אם אינו מבקש אלא דנתנו לו אף דאסור לקבל שכר גם בכה"ג כמשו"כ הסמ"ע לקמן (סימן ער"ב) וכן משמע בהרא"ש (פ"ג דסנהדרין סי' ט"ו) עכ"ז דיניו קיימין דלא שייך למקנסי' בכה"ג או דילמא ל"ש. ובמע"מ בבכורות כתב במאוחר לא שייך למקנסי' אבל בנותן מקודם מרצונו משמע דפשיטא לי' דקנסו בכה"ג וכ"נ עיקר. נ"ל דאם דן במידי דרבנן כגון שבא לפניו שטר שאינו מקויים והורה שצריך קיום דאינו אלא מדרבנן או שנמצא עדים פסילי דרבנן והורה שהשטר בטל דפסולין מדרבנן וכהנה רבות בזה יוכל ליטול שכר לפי"מ דאמרינן בנדרים (דף ל"ח) דשכר פיסוק טעמים נוטלין משום דאינו אלא מדרבנן. וכ"ה ביו"ד (סי' רמ"ו) דכל חידוש שנתקן מסופרים מותר ליטול שכר על זה וא"כ כיון דהא דנוטל שכר לדון דיניו בטלים היא משום ראה למדתי אתכם וכיון דלימוד בדרבנן מותר ליטול שכר על זה א"כ בדין נמי כן ואף דדין עדיף מלימוד כמוש"כ תוס' בשבת (דף יו"ד) מ"מ כיון דתרווי' מחד קרא נפקא דמיין להדדי. ויש לעיין בדרבנן גופא אם יש חילוק בזה בין עיקרו דאורייתא או עיקרו דרבנן די"ל דאינו מותר אלא בעיקרו דרבנן כמו שכר פיסוק טעמים דעיקרו מדרבנן או דאין נ"מ בזה:
ולפי"ז הי' נראה להרמב"ם דפסק כר' אחא דבדבר תורה חד נמי כשר ומדרבנן הוא דבעי ג' דשנים הנוספים יוכלו לקבל שכר דהא אינם מחוייבים משום מה אני בחנם כיון דיש לו חד שידונו וא"כ מדאורייתא אין מחוייבים אלא מדרבנן ובדרבנן הא לית בי' משום מה אני בחנם כו'. והא דפריך בכתובות (דף ק"ה) וקרנא היכי שקל אגרא דילמא מיירי בדרבנן או בעדיף מיני' עדיפא מיני' משני ולק"מ. ועי' בתשו' רשב"א הובא בב"י סי' כ"ח וז"ל הא דאמרו נוטל שכר עדותן בטלה לא אמרו אלא בעדים שכבר נעשו עדים ומצווים על זה דאם לא יגידו וכו' דומה דניטל שכר לדון דמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר אינו בדין הנוטל שכר וכו' ע"כ. מבואר מזה דנוטל שכר לדון אינו אלא במצוה לדון ומעתה נ"ל בדאיכא דעדיף מיני' יכול ליטול שכר על זה עפי"מ דאמרינן בביצה (דף ל"ז) ואלו הן משום רשות לא דנין כו' ופריך והא מצוה קעביד לא צריכא בדאיכא דעדיף מיני' הרי בדאיכא דעדיף מיני' לא עלי' רמי ואין מצוה לדון וא"כ ליכא הזה משום מה אני בחנם וז"ב. מ"מ י"ל דמאחר דקצת מצוה יש אפי' בדאיכא דעדיף מיני' כמוש"כ רש"י שם במתני' דכל דקחשיב רשות קצת מצוה יש וכ"ה להדיא בתשב"ץ ח"א (סי' קס"א) מיהו גם בעדים מצוה קעביד ומאחר דאינו מצווה מותר ה"נ בדיין אף דקעביד מצוה קצת אבל אינו מצווה על זה:
ובשער משפט כתב לדון בסמך על קרוב שיהי' מותר ליטול שכר משום דאינו מחויב לדון אלא שהקשה על זה מהא דפריך בכתובות (דף ק"ה) הנוטל שכר לדון אלא שמכוער הדיין דלוקמי בכהאי גוונא ולא שייך זה אלא בשכר בטלה דלא מוכח ובודאי דבקרוב לא שייך זה. אמנם בקרוב נראה דאף דאין מחויב כיון דהכשירו מצוה קעביד ואיכא מה אני בחנם. וכ"כ המחנה אפרים ה' שכירות פועלים (סי' ח') דבלימוד והוראה אפי' אין מחויב מ"מ איכא מה אני בחנם ע"ש בזה:
ולפמש"כ הי' נ"ל ללמד על הא שנוטלין פרס קצוב לשבוע כיון דאליבא דידן מורין הרבה בדרבנן א"כ אין עבור דאורייתא אלא עבור דרבנן. ושוב ראיתי שזה אינו דהא קי"ל דאין נוטלין אלא על המקרא אבל לא על התלמוד ואין לך מס' שאין בו הרבה דרבנן ונימא שהוא עבור הדרבנן ולא עבור הדאורייתא וע"כ צ"ל דל"ד לפיסוק טעמים שאין לך מקרא שלא יהא בו פיסוק טעמים וא"כ באותו שעה שלומד הדאורייתא לומד הדרבנן וכן אי משום שכר שימור אין לך שעה שא"צ שימור משא"כ תלמוד מה בכך שיש בו גם דרבנן כיון דמשום זמן זה שלומד הדרבנן לבד לא היו נותנין לו עבור זמן זה לבד אלא בצירוף הדאורייתא אין מספיק וא"כ גם לענין הוראה כן: אמנם אכתי יש לחלק בין לימוד להוראה ושפיר יש ללמד זכות על מנהגנו ומה"ט מבואר דש"צ יכול ליטול שכר וכן תוקע עי' סי' תקפ"ה אלא דאינו רואה סימן ברכה דמחזי כשכר שבת ולא דאסור ליטול על המצוה אלא דתפלה הוא דרבנן וכן בתקיעות שתים מד"ס ובפסחים (דף נ'.) שכר מתורגמנין הוא משום דרוב הוא מדרבנן אם הוא בדכלה ובקריאות התורה אין חיוב כלל להיות מתורגמן שם בזה:
ועוי"ל דהשתא דאין לנו סמוכים ורק דשליחותייהו דקמאי עבדינן והרי מבואר ברשב"א ורמב"ן הבאתים לעיל (סימן א') דהא דשליחותייהו דקמאי עבדינן אינו אלא מדרבנן וא"כ כל הדיינים בדיני ממונות כעת אינו אלא מדרבנן ולכן כתבו הפוסקים דגם מינוי שופטים בזמה"ז אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר יש ללמד זכות על מנהג של ישראל דהא בדרבנן ליכא משום מה אני בחנם. כן יש ללמד טוב על מנהג ישראל. אמנם הש"ע קאי בזמה"ז ואפי"ה כתב דאין ליטול שכר על כן נראה דהא דאמרינן דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן הפי' שעשו אותנו שלוחים כמו שהם היו דנים ומה הם בחנם אף אנו בחנם וא"כ ליתא לזה:
ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר. בצאן קדשים בכורות (דף כ"ט) יצא לדון בדבר החדש דבכהן שכר הזאה וקידוש אסור ליקח אפילו אגר בטילה דמוכח. ולא דמי לדיין כי אתי דינא לקמי' לאו עלי' רמי' רחמנא דוקא לידון. ואם הבעלי דינים רוצים שיהא הוא דן מחוייבים לו שכר בטלה דמוכח אבל הזאה וקידוש רמי' רחמנא על האי כהן דשייך לעבודה מש"ה אסור ליקח אפילו אגר בטלה דמוכח עכ"ד. והוא תמוה דהא להדיא תנן בבכורות (דף כ"ט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין להעיד עדותיו בטלים להזות ולקדש כו' ואם היה זקן מרכבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל וכ"ה להדיא ברמב"ם (פ"ז מהל' פרה אדומה ה"ב) ומסיים שכל הדברים אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזאה שהרי לא הרויח כלום ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד ע"כ. הרי דגם בהזאה וקידוש נוטל כפועל בטל ומבואר דאגר בטלה דמוכח שרי. ובשעה"מ ה' אישות השיג על הצ"ק מעדות שנוטל שכר בטלה דמוכח אף דעליו רמי להעיד ואין אחר זולתו והוא תמוה דלא השיג מהזאה וקידוש גופא גם כן:
לכאורה באיכא דיינים טובא אם בא לדון לפני אחד כיון דלא עליה רמיא דוקא וכמו שכתב הצ"ק היה מותר להתנות שיטול שכרו דומיא דרופא בטי"ד (סי' של"ו) דאסור ליקח שכר משום השבת גופו ואפ"ה אם התנה אין מפקיעין חיובו דכל מ"ע דרמיא אכולי עלמא אין מפקיעין חיוב שלהן. ובאמת סתמו הפוסקים ולא חלקו בכך לזה ראי' למש"כ הט"ז ביו"ד (סי' של"ו) דרמיא אכולי עלמא דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות וגם לא היה חיוב עליו תחלה ללמוד. וא"כ ל"ד לדיין כלל וזה ברור:
הסמ"ע כתב משום דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל אדם. והוא משום דק"ל מה בכך דמבטל הא מ"מ איך רשאין ליקח שכר וע"ז תירץ משום דאפס כי לא יהיה בך אביון. וכ"כ הריטב"א בב"מ פ"ב אמאי מותר ליקח שכר פועל בטל והוא שניחי' לי' בקלה ואותו שכר נוטל הא מ"מ אסור ליטול שכר על זה ותי' משום דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם ע"ש [אלא דצ"ע על הסמ"ע מהא דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ה) במלמדים דאם הוא שנר בטלה דמוכח שרי והתם הא לא שייך זו דאפס כי לא בך אביון שלך קודם. וכן בקידוש והזאה מבואר בבכורות (דף כ"ט) דנוטל כפועל בטל אף דלא שייך בזה שלך קודם. לכן נ"ל דהעיקר הוא מאחר דיש לו מלאכה ובטל מזה אינו כנוטל שכר דהא לא הרויח מאומה אלא נוטל מה שהפסיד וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ז מפרה אדומה) ע"ש בזה]:
אבל אם איני ניכר כגון שאומר שמא יזדמן לי קניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור. יש מפרשים דאסור אפילו אם אינו נוטל אלא שכר בטלה מאחר דאינו מוכח אסור אע"פ שדיניו קיימין והוא מאחר דאמרינן בכתובות (דף ק"ו) מכוער הדיין שנוטל שכר אלא שדינו דין איסור ג"כ איכא אבל להסמ"ע אינו אלא באומר שמא יזדמן לי דאז דינו בטל ולכך אסור אבל ביש לו מלאכה אלא שאינו עוסק כעת דאינו ניכר הבטלה דדינו דין יש לומר דליכא איסורא אלא דמכוער הדבר. אבל יש לומר דמאחר דאמרו חז"ל דמכוער הדבר שייך לשון איסור ג"כ דאמרינן בב"ב (דף נ"ח) ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא וכו' ופרשב"ם בד"ה רשע הוא ואע"פ שעוצם עיניו לא היה לו ליקרב אלא להרחק מן העבירה דקי"ל חולין (דף מ"ד) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ע"כ. אלמא דאיסורא איכא במה שאינו מרחיק עצמו מן הכיעור. ובסנהדרין (דף כ"ו) בההוא עובדא דרבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק דלמדו זכות על ההוא גברא דכריב בשביעית ואההוא דכסח כרמו בשביעית וקרי להו ר"ל רשעים על שנעשו סניגורים לרשעים. ולכאורה תמוה מה בכך דדנו אותם לכף זכות א"ו מאחר דהם עשו בשביעית ואיכא חשדא וצריך להרחיק מן הכיעור ולכך הוי רשע כמו דמבואר בב"ב הנ"ל ולכך לא שייך לדון לכ"ז בזה ודו"ק. ואין לתמוה דאם רשע הוא וא"כ אמאי דינו דין דכיון דהא דדינו בטל בנוטל שכר אינו אלא מטעם קנסא ובכה"ג לא קנסו אף השתא שאחז"ל כן. ובפסחים (דף כ"ו) בפרש"י בד"ה והצנועים פרושים שמתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו אבל כל אדם מוכרין כדרכן וליכא איסורא וע"כ דאין כל הענינים שוים והכל לפי"מ שהוא אדם ולפי הענין כנלע"ד בזה:
וכן כתב הריטב"א יבמות (דף כ"ה) אהא דשני עדים החתומים על השדה דלא חשו חכמים לדבר זה אע"ג דאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו אינו אלא דרך עצה ומדת חסידות ע"ש הרי להדיא דליכא איסורא בזה. וע"כ דאין כל הענינים שוין. ובדיין דינו דין אף שמכוער הדבר דומיא דגט שהביא שליח וחכם שאסר את האשה בנדר דאמרו שם ואם כנס לא יוציא דברננה לא מפקיעין ובנטען כתב רש"י שם (דף כ"ו) דמפקינן משום דמכוער הדבר הרי דג' בחינות בזה הא' מדת חסידות הב' איסור גם כן ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד. הג' דגם בדיעבד ל"מ גם כן:
בהיתר שנוטלין שכר בדיני תורות. נ"ל עפימש"כ המהר"ם פדואה (שאלה מ) וז"ל אכן מצאתי הג"ה במרדכי הארוך שיש לי ואינו בדפוס ויש בו חידושים הרבה וז"ל והתירו ליטול שכר שימור רגל קטנים וה"ה לכל אדם שיש טורח כדאיתא בהאי פרקין מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל לא למבינים באמירה אחת וכן הוא בסמ"ק (סי' ק"מ) זה הלשון ממש ומסיים בה עוד ז"ל ואעפ"כ מצוה לומר כמה פעמים וכו' ע"כ מעתה מעלתך יוכל ליישב כוונת הרב בדוחק שלא הבינו התלמידים ההלכה באמירה אתת ובזה יוכל לתלות שירצה שכר מהן וכו' ע"כ ועיין ב"מ (דף ל"ג) פריקה בחנם טעינה בשכר והוא דבטעינה יש טורח יותר מבפריקה. וא"כ בזמנינו שצריך לדבר על לב בעלי דינין כמה פעמים כידוע ואלו היו באים וטוענים בקצרה והדיין אמר להם הפסק בפשיטות אז שייך מה אני בחנם ולא כן אם הוא בדרך אחר שפיר מותר בשכר דהוא על המותרות וא"כ שפיר מצינו היתר בכמה ענינים דשכיחי כן:
ובתשובה שם כתב דעל איסור והיתר וגטין וקדושין ליכא היתר ולהנ"ל גם באיסור והיתר צריך לשנות כי השואל אינו מבין בפעם אחת וכן בסידור הגט ועכ"פ מהציבור שפיר יש היתר דנוטל עבור מה שיזדמן לשנות הדברים. ועיין קדושין (דף ח') כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש פרש"י בשכר הבאה וכו' דמילתא דטריחא הוא ורחמנא לא רמי' עלי' ושרי למשקל אגרא וכו' בשכר הזאה וקידוש דליכא טרחא ושכר מצוה הוא נוטל ע"כ ובתוס' ר"י הזקן פי' דשכר הבאה ומילוי המים אין זה עיקר המצוה משא"כ הזאה וקידוש הוא עיקר המצוה ומסיים מיהו שמעינן מהא שאין לאדם ליקח שכר ממצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירש"י ע"כ הרי להדיא לפרש"י אם יש לו טורח במצוה שלא הוזהר על זה מותר ליקח שכר על זה ומזה יצא לנכון הג"ה מרדכי הנ"ל גם כן. ועי' מחנה אפרים מה שהאריך בה' שכירות (סי' י"ז) במקום שמחויב להעיד אי שכר הליכה יכול ליטול ע"ש בזה. ובט"ז (סי' ל"ד) פשיטא לי' דמותר בזה:
ולענין שכר בעד פשרה כתב הב"ח דשרי ליטול דדוקא אגר דינא הוא דאסור מדכתיב ראה למדתי אתכם וכו' לא ידעתי אחרי שכ' במק"א דלע"ד י"ל אף דנשים פסולין לדין מ"מ מצווין על הפשרה וכן כל הפסולין לדון. ואם נעשה דיין בזה שוב אין יכול לסלק עצמו ומחויב לעשות שלום והוא מבואר בסנהדרין (דף נ"ז) אשכח רב אחא בר יעקב דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה וכו' ופריך ואשה לא מפקדא והכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה בניו לדין ביתו לצדקה ע"כ מתבאר מזה דאף דאינה מצווה לדון וע"כ אינה יכולה לדון מ"מ בצדקה מחויבת והרי רש"י שם סנהדרין דף נ"ו) בד"ה דיני קנסות דצדקה היינו פשרה וא"כ מצווה על הפשרה ופשיטא דאשר יצוה מהני לאחר מ"ת גם כן וה"ה לכל הפסולין לדון שמצווין לפשר והוא בכלל צדקה וכשם שמצווין על הצדקה כך מצווין על זה גם כן:
ואף דמהר"י ברונא (שאלה ר"י) כתב דהא דאיתא בסנהדרי (דף ז) לא תגורו כשיודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לסלק עצמו אינו אלא בדין ולא בפשרה מ"מ בליכא דיין אחר אינו רשאי וכן הא שכ' שם דגם אם א"י להיכן הדין דיכול לסלק עצמו דלאו דוקא בהי' אחד חזק אפי' בשניהם אינם חזקים דיכול לומר דלא ניחא לי דלהוי תרעומות עלי הוא ג"כ כשיש אחר ולא כשאין לו אחר ואדרבא מצוה קעביד כדאיתא בביצה (דף ל"ו) אין דנין לא בשבת ולא ביו"ט ופריך והא מצוה קעביד ל"ל דאיכא דעדיף מיניה הא לא"ה מצוה קעביד. וכן בפשרה גם כן אם יש לו יכול לסלק עצמו ולא באין לו כמש"כ לעיל:
סעיף ז':
תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו חייב ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק. לע"ד מלבד דמבואר בסנהדרין (דף ז') דאיכא משום לא תגורו וכן פ' הרמב"ם (בפ' כב) דאיכא גם משום לא תעמוד על דם רעך לפי"מ דמבואר בספרא מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך וא"כ ה"ה כאן שיודע לו זכות וגם איכא משום השבת אבידה כמ"ש הטור (בסי' קנ"ד) תשובת הרא"ש על הדיינים שטעו דמצוה לומר לבע"ד משום השבת אבידה ע"ש וה"נ כן. ומצאתי בתשב"ץ (ח"א שאלה קמ"ה) שכ' אהאי עובדא דרב פפא בסנהדרין (דף כ"ז) שלימד זכות על בר חמי דקביל עליו כרגא דכולהו שני אע"פ שהיה מצוה ללמד עליו זכות אי משום לא תעמוד על דם רעך כדאי' בספרא אי משום לא תגורו מפני איש כדאיתא בפ"ק דסנהד' ואי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועות העדות ע"כ. הרי להדיא במי שיודע בזכותו של חבירו איכא משום לא תעמוד על דם רעך:
ומעתה מש"כ האחרונים לקמן (סי' כ"ח) דבעדות איכא הך ל"ת אף כשלא תבעו וצידדו דהבריי' אינו אלא אסמכתא ולכך השמיטו דהתשב"ץ ס"ל להדיא להלכה כן:
ולפי"ז נמצא דגם בדיין איכא ל"ח דלא תעמוד על דם רעך הן בדי"נ ללמד זכות והן בד"מ פתח פיך לאלם ורישא דקרא מיירי נמי בדיין כדאמרינן בכתובות (דף מ"ו) לא תלך רכיל שלא יהיה רך לזה וקשה לזה וא"כ סיפא דקרא אתא לדיין גם כן:
גם איכא בדיין ועדות משום ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בזה כ' הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים בפדיון שבוים דאיכא משום ל"ת ע"ד רעך ואהבת לרעך כמוך ועמש"כ (בסי' שנ"ט) בזה ובמ"א כ' די"ל על הרמב"ם שם (בפ"ח ממתנות עניים) פדיון שבוים גם הא דוהשבתו לו לרבות אבדת גופו דמאחר דאיכא תרי קראי ל"ת ע"ד רעך והשבתו לו דמחויב להוציא ממון על זה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ג) ובחי' הר"ן שם ואולי זה הוא בכלל מש"כ שם והרבה דברים כאלו. אמנם בפ"א מה' רוצח לא כ' הא דוהשבתו לו כלל וכ"ה בטוש"ע (סי' תכ"ו) גם לא חשיב שם הא דחשיב בפ"ח ממתנות עניים ואולי סמך שם אמש"כ כאן ובהא דלא קחשיב והשבתו לו יתבאר במ"א בזה: אלא די"ל בהא דאיתא בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"ה) ע"ד דר"מ אסור ללמד עליו זכות (פי' לר"מ אסור למדיר הנאה ללמד על מודר זכות בדין) ואמאי הא מבואר בנדרים (דף ל"ד) דמחזיר לו אבידתו משום דמצוה קעביד וה"נ כן:
הנה מה דאמר ר' חנין בסנהדרין שם דהאי לא תגורו וכו' הוא לא תכניס דבריך מפני איש הי' נראה לכאורה שהוקשה לו כי איך שייך אזהרה על תכונה וכח נפשיי כי מה יעשה הדיין אם לבו יהגה אימה מבע"ד קשה וכזה הקשה הראב"ע במאמר לא תחמוד ע"ש ולכן דרשו שזה אינו לשון מגור אלא לשון אסיפה ובאלשיך סדר שלח כתב משום האי טעמא דואתם אל תיראו אינו אזהרה דבזה לא שייך אזהרה כנ"ל רק הודעת דברים ע"ש אך זה אינו דהא שם בסנהדרין איכא דדריש לא תגורו כפשוטו מלשון אימה והובא להלכה לקמן ריש סי' י"ב ועוד דהא מצינו (דברים כ') אל תיראו ואל תערצו מפניהם וכל מקום שנאמר אל אינו אלא ל"ת ולכן ברמב"ם ה' מלכים (פ"ז ה' ט"ו) כתב שהוא עובר בל"ת ע"ש וב"ה בספר המצוות. ובשערי תשובה לרבינו יונה (סי' ל"ב) מבואר דגם לא תירא מהם (דברים ז' ושם כ') הוא בגדר הזהרה וכ"ה בספר זהר רקיע ע"ש ואיך שייך אזהרה על זה צ"ל תירוצו של הראב"ע במאמר לא תחמד ע"ש. אלא דמה שדרשו לא תגורו מלשון אסיפה הוא דרך דרש ומה דמבואר האי דינא בשבועות משום מדבר שקר תרחק סמכו ענין זה על לא תגורו גם כן:
סעיף ח':
תלמיד היושב לפני רבו וכו' אלא יאמר לו בדרך כבוד רבי כך וכך למדתני. וראי' לזה מהא דברכות (פ"ב דף ט"ז) לא למדתנו רבינו ע"ש בזה. ואם הי' אביו ורבו מובהק צריך לומר גם כן למדתני רבינו וכמו שמבואר ביו"ד (סי' רמ"ב ס"א) דאביו ורבו מובהק קורא אותו בדברו רבי והביאו ראי' לזה מהא דב"מ (דף מ"ד) מתני לי' רבי לריש ברי' הזהב קונה את הכסף א"ל רבי שנית לנו בילדותך וכו' ועוד נ"ל ראי' מהא דאמרינן במס' מכות (דף ה') חייא ברבי אומר הרגו אין נהרגים לא הרגו נהרגים א"ל אביו בני ולאו ק"ו הוא א"ל למדתני רבינו שאין עונשין מן הדין כו' הרי מבואר להדיא דצריך לקרות רבי וכך צריך לומר דרך כבוד ומיני' לכל אדם גם כן. ומעתה מ"ש הש"ך שם ביו"ד לדחות מהא דפ"ד דב"מ אינו מספיק למה שכ' בזה. וב"מ (דף ס"ד) א"ל רבא ברי' מ"ט עביד מר הכי. וכן יש להביא ראי' מהא דמו"ק (דף ט"ז) א"ל ר"ש לב"ק דבר זה צריך ר' א"ל ומה כו' הרי להדיא כמו בב"מ בזה. ועיין ר"ה (דף כ"ה) א"ל (פי' ר"ע לר"א) רבי תרשני לומר לפניך דבר אחת שלמדתני וא"כ צריך כל אדם לומר כן. ובביאור הגר"א מייתי מחגיגה (דף י"ד) בזה וביו"ד (סי' (רמ"ב) מייתי ממו"ק. ובתוס' סנהדרין (דף ל"ו) בד"ה דיני נפשות מבואר דאיכא איסור לא תענה בקטן לגבי גדול ואינו רשאי אלא דרך שאלה. ופי' הסמ"ע לקמן (סי' י"ח סק"ב) דהוא כשאומר כך וכך למדתני והוא כמבואר כאן כך בזה:
כך וכך למדתנו והוא משום לא תענה ולהסוברים דלא תענה אינו אלא בדיני נפשות ולא בד"מ ואו"ה צ"ל דזהו מכבוד הרב. כמבואר ביו"ד (סימן רמ"ב סט"ז) דלא יסתור דבריו ע"ש. ובש"ך יו"ד (סי' ר"מ ס"ב) כתב אהא דמבואר שה בכיבוד אב ולא סותר דבריו ונראה דסותר את דבריו אסור אפילו שלא בפניו ע"כ. ונ"ל ראי' שגם שלא בפניו אסור מהא דמבואר בב"ב (דף ק"ל) אחר מיתה לא מיקרע תקרעיני' כתב הנ"י וז"ל ולאו מדינא הי' אומר להם כן אלא משום כבודו שזהו כבודו שהתלמיד חייב לרב שלא יסתור דבריו ע"כ. הרי להדיא דברב אסור לסתור אפילו שלא בפניו וכיון דזה נלמד מכיבוד אב כמוש"כ בבאה"ג. א"כ ה"ה באב אסור לסתור שלא בפניו ג"כ. איך שיהי' ברב אסור לסתור שלא בפניו ג"כ. לכן צ"ל בפניו לכבוד הרב למדתני כך וכך. ועיין רדב"ז החדשות (שאלה תצ"ה) דגם לאחר מיתה כן ומדברי הנ"י הנ"ל מבואר להדיא כן וכמוש"כ: