אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק
אורח משפט על חו"מ · סימן ח
א כל המעמיד דיין שאינו הגון כו' הרי זה שהעמידו עובר בל"ת והרמב"ם כתב לא תקים לך מצבה. והקשו למה לא כתב מלא תטע לך אשרה כמבואר בסנהדרין. ותי' התומים דאמרינן בגמ' דע"ז (דף נ"ב) דר"ע ס"ל דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. ור' ישמעאל דס"ל אסורה מיד מוקי לי' דטעון גניזה ור"ע גניזה מנ"ל דכתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח וכו' מה מזבח טעון גניזה אף ע"ז טעון גניזה. ואידך ההוא איצטריך למעמיד דיין שאינו הגון כו' ע"ש. והרמב"ם פסק בה' ע"ז כר"ע דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד וא"כ איצטריך ושם בסתר לכך והך קרא דלא תטע אשרה אתא דטעין גניזה ואין כאן לימוד על מעמיד דיין בלתי הגון כי בהך נחלקו ר"ע ור"י כמבואר בגמ' ולכך הוצרך הרמב"ם להעתיק דרש הספרי דיליף מלא תקים מצבה וזה פשוט עכ"ד. והוא תמוה דהא אדרבא הרמב"ם בפ"ג מה' סנהדרין כ' הך דרשא וז"ל ובמקום תלמודי חכמים כאלו נטע אשרה שנאמ' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ע"כ אלא דהקו' הי' אמה דכתב במקום שאינו ת"ח מלא תקים לך מצבה וא"כ אינו מיושב כלום ואדרבא ק' ארמב"ם מאחר דפסק כר"ע בה' ע"ז ה"ז איך כתב בסנהדרין פ"ג הך דלא תטע במקום ח"ח וכבר הק' כן הלח"מ בפ"ז מה' ע"ז שם ותי' דתרתי ש"מ פשטי' דקרא אתא לטעון גניזה ומדסמיך לשופטים ש"מ דכאלו נטעו אצל מזבח ועי' במהרי"ק שרש י"ז בזה: המורה ח"ג כתב דהמקדיש בעלי מומין לוקה משום בזיון קדשים (פי' דמשוה בעלי מומין לתמימין בהקדש) ונראה דיצא לו כן מהא דבפ' שופטים כתיב לא תזבח כו' אשר יהי' בו מום וכבר ביארנו שייכות דבר זה למינוי שופטים משום דבנסמך אינו הגון אין הסמיכה מועלת דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינו כלום ושייך ג"כ להא דמעמיד שאינו הגון ובמקום שיש ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח כמבואר (בסנהדרין ז') והוא דמבזה בזה הת"ח לכן במקדיש בעלי מומין ג"כ הוי משום דמבזה קדשים בזה:
ומש"כ הב"ח אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובממון אסור לעמוד לפניו כו' עכ"ל. והוא תמוה דהא התוס' בב"ב (דף כ"א) ד"ה זכור אותו האיש לטובה ויהושע בן גמלא שמו וז"ל הוא האיש דאר"י ביבמות (דף ס"א) תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע ב"ג בכהני רברבי וצדיק גמור הי' כדאשכחן הכא והא דקאמר התם קטיר קחזינא הכא לפי שהיו אחרים שם חשובים ממנו עכ"ל אלמא דוקא ביש גדולים ממנו ובח"ס השיג על הב"ח מתוס' דיומא:
ב צריכין הדיינים לישב באימה ביראה בעטיפה כו' ופי' הסמ"ע מפני כבוד השכינה ששרוי' ביניהם כמ"ש אלקי' נצב בעדת אל ע"כ. ובאמת בהא דסנהדרין (דף ז') לעולם יראה עצמו כאלו גיהנם פתוחה מתחתיו וחרב מונחת לו משמע דמפני הדין בעצם ולא מטעם כבוד השכינה משום דהא דאלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט משמע דהיינו סמוכים וכ"כ ביערת דבש ח"ב (דף ה') בפירוש לענינו שם ע"ש בזה. אך באמת מבואר להדיא כהסמ"ע בטור שכתב וז"ל וכל ב"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב כו' ע"כ הרי להדיא דבכל ב"ד חשוב כן ולא בסמוכים לבד וכ"מ ברש"י שבת (דף י') ותימא גדולה על היע"ד בזה ואולי לדרשא בעלמא קאמר כן:
ולא יפסיע על ראשי עם קדש. ותמהני על דבר השמיטה הא דמבואר במס' יבמות (דף ק"ה) מי שצריך לו עם קדש יפסע על ראשו עם קרש וכמו שמבואר בתוס' שם דאם כשצריך לצאת לצורך העם מותר עיי"ש בזה:
רמב"ם ה' סנהדרין (פכ"ה ה"ב) וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אעפ"י שהן עמי הארץ. ולא לפסוע על ראשי עם קדש אעפ"י שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכת גדול וביד חזקה וכו' והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול הציבור וכו' צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקב"ה במצרים נאמר ויצום אל בני ישראל אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן ע"מ שיהיו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים ע"כ. והנה הא דמייתי מואצוה את שופטיכם הוא בפ"ק דסנהדרין (דף ח') וכן הא דמייתי מויצום אל ב"י הוא במדרש פ' וארא ע"ש אבל הא דכתב שהם בני אברהם יצחק ויעקב ושהם צבאות השם שהוציאם ממצרים לא כתבו המפרשים מאין הוציא זה. והנה בזה"ק פ' וארא מבואר ר' יוסי אמר לדברא לון בנחת כדקא חזי וכו' אמר ר' ייסא אמאי סמך הכא אלה ראשי בית אבותם. אלא אמר לי' קב"ה דברי לון לבני ישראל בנחת דאע"ג דאינון יתבי בפולחנא קשי' מלכין בני מלכין אינון ובגין כך כתיב אלה ראשי בית אבותם אינון דאת חמי רישי בית אבהן אינון ע"כ. הרי מבואר כהרמב"ם דויצום אל בני ישראל הוא משום דמיוחסים הם. אלא דאכתי אינו מבואר שהם בני אברהם ויצחק ויעקב ושהם צבאות השם שהוציא ממצרים בכת גדול וביד חזקה. וע"כ נראה לי שהרמב"ם למד כן מהסמיכות הא דויצום אל בני ישראל למה שמבואר קודם וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ושם והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה ואח"כ בפ' שני' מזה כתיב ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים וא"כ למד הרמב"ם מהמוקדם ומהמאוחר דע"כ צוה לנהוג בהם כבוד משום שהם מיוחסים ושהם צבאות השם שהוציאם ממצרים וזה נכון. ויבואר בזה הא דבדברים א' כתיב ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר דהאי לאמר מיותר ובאזהרה לציבור על הדיין דדרשו בסנהדרין מואצוה אתכם לא כתוב לאמר דאמירה הוא לשון רכה וא"כ האי לאמר דציוה להשופטים לאמר שידברו בנחת ואומר שמוע בין אחיכם וכו' כקטן כגדול כי כלם שוין בזה. ובילקוט (משלי כ"ה) גם אלה שהיו מתונים בדין ומישבין הדין שכל מי שמקפיד סופו לשכות את דבריו לכן אמר לאמר כנ"ל בזה:
שאסור לו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים. המפרשים הראו דין זה מברייתא בפסחים (דף מ"ט) ת"ר ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו כו' ובאמת מברייתא זו אינו מבואר אלא שאין לת"ח להרגיל סעודתו בכל מקום אם לא שהוא סעודת מצוה אבל אינו מבואר שיהא אסור לו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים משלו. וצריך לומר דמפרשי המרבה סעודתו בכל מקום היינו סעודתו שאוכל משלו ואוכל בכל מקום היינו אפילו בפני רבים. אך אין זה ראי' כל כך. והנה הא דאסור להשתכר בפני רבים יש ללמוד מהא דאמרינן בנדה (דף ט"ז) דכתיב בספר בן סירא שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי שר הנרגל בבית המשתאות ופרש"י "שר" תלמיד חכם "הנרגל" רגיל בבית המשתאות וא"כ ה"ה בביתו אם הוא בפני רבים. אך דאסור לאכול ולשתות אין לו ראי' מכאן דיש לומר דלילך לבית המשתאות בין להשתכר או שלא להשתכר הוא דבר מגונה אבל בביתו לאכול ולשתות עדיין יש לומר דמותר:
ע"כ נ"ל דדין זה הוא מהא דאמרינן בבכורות (דף מ"ד) אמר רבי אבא ברי' דר' חייא בר אבא משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים וכתב רש"י בד"ה ואין שותין וז"ל דדרך ת"ת להיות צנוע באכילה ובשתי' כו' עכ"ל הרי להדיא דאין לאכול ולשתות בפני רבים. ובתוס' שם כתבו וז"ל והא דאמר בסוף כיצד צולין (דף פיו) דרב הונא ברי' דר' נתן אשתי' כסא בתרי זימני ולא מהדר אפי' וקאמר התם כלה תנן משמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פניו היינו בשעת סעודה דומיא דכלה. ובהלכות דרך ארץ אמרינן דברבים הופך פניו לצד א' וישתה מים נראה דנקט מים לפי שאין רגילין לשתות כולו מים אלא הצמא בלבד אבל שאר דברים רגילין לשתות יחד. ור"ת אומר דה"ק דאפילו לאותן הצנועין שלא לשתות מים בפני רבים לא להוי צנוע להטיל מים שמא ימתין ויסתכן עכ"ל נמצא למדין מדבריהם אלה דת"ח דדרך להיות צנוע באכילה ובשתי' מ"מ אם הוא יושב בחבורה כמו בסעודת מצוה וכדומה מותר לשתות בפני רבים חוץ ממים שאין דרך לשתות אלא הצמא צריך להפוך פניו. ולפיר"ת משמע דאין דרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתי' אלא דיש רגילין להיות צנועין באכילה ושתי' מ"מ בממונה על הציבור יש לומר דמודה דצריך להיות צנוע. ואף דמשמע דלדעתו אין חילוק בזה מדלא פירש הא דאין שותין מים בפני רבים בממונה על הציבור. מ"מ הרמב"ם וטור ושו"ע שכתבו איסורא מפרשי כפרש"י הא דאין שותין מים בפני רבים וכמו כן אסור לאכול בפני רבים. ועיין ברמב"ם (פ"ד מה' ת"ת) וביו"ד סי' רמ"ב סי"א כיוצא בזה לענין הרב עם התלמידים עיין שם:
והנה ברמב"ם ובטור מסיים ובכניסת ע"ה ובסעודת מריעים וע' סמ"ע דאפילו בסעודת מצוה כן. ועיין סנהדרין (דף פ"ג) נקיי הדעת שבירושלים לא היו אוכלין בסעודה עד שיודעין מי מיסב עמהם ופירש"י משום דגנאי הוא לת"ח לישב אצל עם הארץ וכ"ה בשו"ע או"ת סימן ק"ע ס"כ וכ"ה במדרש איכה בני ציון היקרים מה היתה יקרותן של בני ציון שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד והאחרונים באו"ח סי' ק"ע כתבו דאפילו בסעודת מצוה כן. ואמת שכן מבואר בתוס' פסחים (דף קי"ד) ד"ה ואין מיסב בסעודת מצוה וז"ל היינו סעודה מילה דאמר במדרש דניצל מדינה של גיהנם וסעודת נשואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כו' עכ"ל וכ"כ בתשב"ץ ח"א סימן קמ"ד דגם בסעודת מצוה אין לישב עם בני אדם שאינם מהוגנים וכ"ה ביו"ד סי' רס"ה סי"ב. עוד כתב שם דאם רצה החכם למנוע עצמו מכל סעודה שבעולם ואפילו של מצוה אינו שבח לו כל כך: