אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן ז

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן ז

סימן ו

סעיף א':

ב"ד של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון ישראל בנדה (דף מ"ט) כל הראוי לדון דיני נפשות. ראוי לדון דיני ממונות. ויש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. ומפרש בש"ס דהיינו גר וממזר וכן בסנהדרין (דף ל"ו) דאין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. יש להק' דלהרמב"ן דס"ל אם קבלו ג' עדות דיני נפשות דלא מהני. ובעינן דוקא כ"ג. א"כ ס"ל דקבלת עדות כדין. וא"כ ממזר וגר וחלל וכדומה שאינן כשרין לדון אלא דיני ממונות אם קיבלו עדות דיני נפשות לא מהני דקבלת עדות כדין דמי. ומאחר דפסולין לדיני נפשית לא מהני קבלת עדות שלהם. א"כ הא דפריך בב"ק (דף מ"א) בעל השור נקי מחצי כופר. וא"ל ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך. משכחת בקבלו ממזר או גר וכדומה. והלכו העדים או מתו דלממון מהני. ולסקילה לא מהני וא"כ צריך קרא דחצי כופר פטור צ"ל דה"ה דהו"מ לשנויי כן:

בכנה"ג (סימן ז') פסק בנולד מהכותית אעפ"י שאביו מישראל פסול להיות דיין ומסיק דלפ"ז הא דרחבעם בן שלמה מנעמה דגיורת היתה. וכתב עוד ראיה לזה מן התוספתא דסנהדרין (פרק ד') אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ואם נימא דרחבעם הי' מגיותה הרי רחבעם פסול למלכות דאם היתה בת פסולה לכהונה ע"כ. ועיין ריטב"א בקדושין (ס"ו) שכתב רב לך מלכות איכא דק"ל כהן שפסול לכהונה איך יוצלח למלכות דהא תניא בתוספתא שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ול"ק לי דהא איסורא דרבנן הוא ולא הי' מקפידין ע"ז בדיעבד והיינו לישנא דאמרי כלומר מסתיי' שאין אנו מקפידין ע"ז בדיעבד להעמיד דברינו בך לערער על כתר מלכות אבל הנח כתר כהונה דבדאורייתא קפדינן ע"כ. וא"כ כיון דס"ל דהא דאין מעמידין אלא מן המשיאין לכהונה אינו אלא מדרבנן אין ראיה דבימי רחבעם לא גזרו עדיין בזה אלא בחידושי הר"ן בסנהדרין (דף ל"ו) משמע שהוא דאורייתא:

שם בנדה כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש לדקדק אמאי לא נקט ראוי כמו דנקט לעיל כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. וי"ל דהרמב"ם (בפ"ב מהלכות סנהדרין הלכה ה) כתב. מלכי בית דוד. אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבים הם ודנין את העם ע"כ. והוא דבסנהדרין (דף י"ט) אמרינן דמלכי בית דוד דן ודנין אותם והקשו תוס' הא אמרינן. שם (דף י"ח) דאין מושיבין מלך בסנהדרין וחילקו דבדיני נפשית הוא דאין דנין. משום לא תענה על רב. אבל בדיני ממונות דנין. והרמב"ם חילק בין אם הוא לבדו בין אם הוא עם סנהדרין. דבסנהדרין אין מושיבין אבל לבדו דנין וכל זה ודאי בדיני ממונות. דמומחה לרבים דן יחידי. כמוש"כ הרמב"ם שם הלכה י"א. אבל בדיני נפשות ודאי אינו דן. וא"כ א"ש האי כללא דכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות. דמלכי בית דוד ג"כ אינן דנין דיני נפשות אבל דנין דיני ממונות. ואיתא בשבועות (דף ל"א) שבועת העדות כו' בכשרים ולא בפסולים. ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. למעוטי מאי. ר"פ אמר למעוטי מלך. ופרש"י דלא חזי לעדות דצריך עמידה. וזה אי אפשר משום שום תשים עי"ש. וא"כ הרי מלכות בי"ד דנין ואין מעידין. וא"כ קשה דאיך קתני כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא מלכי בי"ד. דדנין ואין מעידין. לכך נראה דמדקתני כל הכשר לדין ולא קתני כל הראוי לדון. דכשר היינו בעצם האיש. דכשר להעיד ואינו כשר לדון. מבואר דהוא כסומא דכשר להעיד ואינו כשר לדון. דפסיל הוא משום דדבר אחר גרם לו. וא"כ מלך דאינו מעיד הוא משום (דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הוי מטעם מחילה. א"כ למה צריך קרא לרבות הקדש להישבון דב"ד נזקקין אפילו לפחות מפרוטה כיון דהטעם הוי משום מחילה והקדש לאו בר מחילה הוא. אלא ודאי דלאו מטעם דפחות משו"פ מחיל לכך אין ב"ד מזדקקין ואפילו בלא מחיל נמי אין ב"ד מזדקקין משום דפחות משו"פ לא הוי ממון שניתן לגבות בב"ד וכמוש"כ:

ולפע"ד נראה ליישב קושיית הגט מקושר הנ"ל. דהנה הא דאמרינן דמשלשין בממון נראה לי דהביאור כן הוא דמן הדין כל אחד מחוייב לשלם כאשר זמם להפסידו בעדותו רק דב"ד משלשין הוא משום כיון דקיבל מה שרצו להפסידו אין לחייבם שיתנו בין שניהם כפל כאשר זמם כל אחד להפסידו וכן פרש"י במכות (דף ה' ע"א) אהא דקאמר שם דמשלשין בממון ואין משלשין במכות משום דממון מצטרף ופרש"י לזה הטעם והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם וזה פשוט לדעתי. א"כ מעתה לק"מ ושפיר יכולים ב"ד להזדקק אף בלא העידו אלא אפרוטה כיון דהחיוב לשלם פרוטה שרצו להפסידו בעדותן הוא על כל עד כאשר זמם אלא כיון דבאו לב"ד ושלשו בין שניהם וקיבל מה שרצו להפסידו. מצטרפין ופטרינן אותם בזה. אבל כל זמן שלא קיבל מה שרצו להפסידו החיוב הוא על כל עד לשלם הפרוטה כאשר זמם, ושפיר יכולים ב"ד להזדקק אף בלא העידו אלא אפרוטה והשילוש אינו אלא קולא להעדים וזה נכון:

ואין להקשות מהא דמבואר במכות (דף ג' ע"א) דעד זומם משלם לפי חלקו אע"ג דעד השני אינו משלם כלום. א"כ אמאי אינו משלם אלא לפי חלקו כיון שלא קיבל מה שרצו להפסידו א"כ יהי' נשאר כחיובו כאשר זמם בכולו. דזה אינו כיון דהחיוב לשלם הוא עפ"י עצמו באמרו שכבר עמדו בדין ונתחייב כל אחד לשלם חלקו כמבואר במכות דמיירי שהודה שכבר עמדו בב"ד ונתחייב לשלם כל אחד לפי חלקו חציו א"כ אין לו השתא לפי הודאתו של העד אלא חיוב ממון דחציו שכבר נתחייב ופסקו לו ב"ד וחצי השני דלפי הודאתו דזה העד שאנו באים לחייבו הוא אומר שחצי השני נתחייב ליתן לו העד השני בב"ד. אך העד השני כופר לו מה שנתחייב לשלם לו מכבר א"כ איך יוכל לחייב להעד השני שהודה בשביל שהעד השני שנתחייב כבר בב"ד וכופר לו והוי כאילו כופר לו חוב ממון בעלמא וז"ב: עוד נ"ל לתרץ לכאורה עפ"י שיטת התוס' רי"ד בפ"ג דסוכה דאף דפחות משו"פ מחיל אינש מ"מ מחוייב בד"ש שכתב שם אהא דערבה גזולה פסולה אף דהוי פחות משו"פ ומחיל אינש מ"מ מחוייב בדיש ולא הוי לכם עיי"ש. והא במחוייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"כ מהשתא שפיר י"ל דלכך יכולים שני עדים לחייב אפילו שו"פ דהא אף דב"ד גופא אין יכולים לעשות בהם כאשר זמם להוציא מכל אחד חצי פרוטה. מ"מ ג"כ יתקיים בהם כאשר זמם בזה דיכול לתפוס הנדון בעצמו מהעדים כאשר זממו לו והוי שפיר כאשר זמם אפי' בפרוטה. ושוב ראיתי בשער משפט שכתב כן (בחו"מ סימן א' ס"ד) דהיכא דמהני תפיסה מהעדים הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה וא"ש: ובזה יתורץ שפיר קושיית הראשונים בריש מכות עיי"ש ברמב"ן ובריטב"א שהקשו אהא דאיתא במכות (דף ד') מעידין אנו באשת פלוני שזינתה והוזמו דנהרגין ואין משלמין כתובתה שהי' מפסיד לה ואיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת ע"ש. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דמה דפטרינן להעדים מלשלם כתובתה שרצו להפסידה הוא משום דקלב"מ והא קיי"ל דקלב"מ מחוייב לצאת יד"ש ומהני תפיסה כמבואר ברש"י ב"מ (דף צ"א) א"כ ה"נ כיון דמהני תפיסה לתפוס מהעדים יתקיים שפיר כאשר זמם בזה דיכול לתפוס מהעדים כאשר זממו להפסיד כתובתה. אבל זה אינו לפי שיטת המהרש"ל (ביש"ש פרק הכונס ס"ו) דהיכא דעבדינן החומרא ליכא משום לצאת יד"ש רק אם לא עבדינן החומרא אז איכא משום לצאת יד"ש וגם היכא דהוי גרמא בנזקין שאין בו חיוב מן הדין אלא לצאת יד"ש אי תפס מפקינן מיני' והובא בש"ך (סימן כ"ח) ליתא להאי תירוצא הנ"ל) דאינו יכול לעמוד א"כ דבר אחר גרם לו אינו בכלל אינו כשר להעיד. דכשר הוא. אלא דאינו ראוי. וא"כ ניחא הא דלא קתני כל הראוי לדון. ראוי להעיד. משום דא"כ הוי ק"ל אהאי כללא דהא איכא מלכי בית דוד. דראוין לדון ואין ראוין להעיד כמו בשבועות שם דקרי לי' אינו ראוי להעיד לכך קתני כל הכשר להורות. דמיירי בכשרי הגוף ולא בדבר אחר גרם לו וא"כ מיירי האי כללים בכשרים ולא בראוים וא"ש:

וממתני' הנ"ל יש להביא ראי'. דאף דעדים בעי עמידה. מ"מ איני מעכב. והפוסקים הביאו ראי' מהירושלמי, דמבואר בחולה שאינו יכול לעמוד מעיד דאס"ד דמעכב באינו יכול לעמוד. א"כ ק"ל אהאי כללא דכל הכשר לדון כשר להעיד. דהא איכא חולה שכשר לדון ואינו כשר להעיד משום דבעי עמידה. א"ו דאינו מעכב. אך לפימש"כ י"ל דמתני' לא מיירי במידי דראוי ואיני ראוי אלא בכשר ואינו כשר. וא"כ באינו יכול לעמוד דהמניעה מצד אחר לא מיירי מתני' דהא כשר הוא. אלא דאינו ראוי. ושם בתוס' בד"ה לאתויי ממזר אמאי לא קאמר בעל מום דפסול לדיני נפשות וכשר לד"מ. ע"ש. לפימש"כ הו"מ להק' ממלכי בית דוד. אלא דעדיפא נקטי. גם הו"מ להק' מהא דאין מושיבין זקן בסנהדרין. וסריס ומי שאין לו בנים. כמבואר בסנהדרין. אלא דחדא נקטי. ועוד. דאפ"ל דהא דאין מושיבין זקן. הוא מדרבנן וא"כ עדיפא להו מבע"מ. דמדאורייתא פסול לד"נ ולד"מ כשר: אמנם מש"כ תחילה. אינו אלא לפלפולא. י"ל דלכך ל"ק דהאיכא מלכי בי"ד דכשרין לדון ואינן כשרין להעיד מאחר דאין כשרין לדון בדיני נפשות. אין סתירה להכלל. דהכלל כל הכשר לדון אינו אלא אם כשר גם לד"נ. ומאי דתני תחילה ראוי וכאן כשר דלעיל בדיינים שייך לשון ראוי דאף אם הוא כשר שהוא בחזקת כשרות מ"מ בעינן שיהי' ראוי מצד יחוסו. דביוחסין מיירי כמוש"כ תוס' אבל בעדות שייך כשר:

סעיף ב':

הסומא בשתי עיניו פסול עיין סמ"ע דהטעם משום דהוי כמו לילה. דלזה ביממא לילה. ודלא כע"ש דנתן הטעם משום דמקשינן ריבים לנגעים דלית הלכתא כוותי' דר"מ. ועיין בתוס' נדה (דף נ') ד"ה ור"מ שכתבו דלרבנן דר' מאיר דלא מקשינן ריבים לנגעים סומא בשתי עיניו כשר. דכיון דליכא היקישא מהיכי תיתי נימא לפסול ולזה הוצרך הסמ"ע ליתן טעם משום דהוי כמו לילה:

ולענ"ד נראה לומר טעם אחר לפסול סומא, אפי' אי לא מקשינן ריבים לנגעים. עפ"י מה דאמרינן בב"ק (דף פ"ז) תניא אידך. כי' וכן הי' רבי יהודא פוטרו. מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב שישא ברי' דרב אידי מאי טעמא דר' יהודא. אמר קרא ואלה המצות החוקים והמשפטים. כל שישנו במשפטים ישנו במצוות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצוות וחוקים ע"כ. הרי דס"ל לר' יהודה. דסומא אינו במשפטים ואמרינן בפ"ב דסנהדרין (דף י"ח) גבי כהן גדול אי לא דיינינן לי' איהו היכי דאין הכתיב התקוששו וקושו ואמר ר"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים וא"כ לר' יהודה קשה ל"ל קרא דהקישא ריבים לנגעים. דמה נגעים שלא בסומין אף ריבים כן. תיפוק לי' דבלא"ה פסול לדון כיון דאינו במשפטים. וא"כ אי לא דיינינן לי' איהו היכי דאין. אך אין זה התחלת קושיא. דהא ר"מ הוא דאית לי' האי היקישא דריבים לנגעים. ור"מ לשיטתי'. פליג שם על ר"י וס"ל דסומא חייב בכל מצוות האמורות בתורה. כמבואר בב"ק שם (דף פ"ו) וא"כ ישנו במשפטים וכיון דדיינינן לי' הו"א דדן ג"כ. לכן יליף מהיקישא דריבים לנגעים. דפסול לדון. אמנם לר' יהוד' דסומא אינו במשפטים. בלא היקישא דריבים לנגעים פסול לדין משום התקוששו וקושו. ורבנן דר' מאיר לאו היינו ר' יהודה. ומזה ראי' למ"ש הרא"ש פרק החובל סי' ז'. והאריך היש"ש שם להוכיח דאין הלכה כר' יהוד'. דסומא פטור מכל מצוות האמורות בתורה. לכן שפיר כתבו התוס' דלדידן כשר. והסמ"ע הוצרך להטעם דהוי כמו לילה:

והנה הנמוקי יוסף פרק אחד ד"מ כתב וז"ל אבל סומא בשתי עיניו פסול לדון. כו' והכי משמע נמי בפרק מצות חליצה (דף ק"א) גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן. דמ"ס חליצה בג' ומ"ס בחמשה. ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני. מדאיצטריך למעוטי מלעיני סומין ש"מ דאפילו הדיוטות כשירים דאי ס"ד סנהדרין בעי ל"ל לעיני מדר' יוסף נפקא סנהדרין מכל מום כדכתיב כלך יפה ומום אין בך. והשתא אס"ד סומין כשירים לדיני ממונות א"כ היכי מוכח מדאיצטריך לעיני למיפסל סומין ע"כ הדיוטות כשירין. דלמא סמוכין לא בעי אבל מומחין בעי. אבל אי בד"מ סומין פסולים לא איצטריך לעיני אלא למיכשר הדיוטות. עכ"ל והשתא קשה מאי ראי' היא זו. דאליבא דר"י וודאי פסול משום התקוששו וקושו. כנ"ל אבל אליבא דידן דלא קי"ל כוותי' בהא דפוטר סומא מדינים נוכל לומר דכשר. ובשלמא בהא דאצטריך לפסול סומא משום כלך יפה רעיתי אליבא דר' יהודה ולא סגי בהתקוששו וקושו. דאיצטריך לעגלה ערופה דמבואר בסנהדרין (דף י"ד) דס"ל לר' יהודא דבעינן סנהדרי גדולה. ולא שייך בזה התקוששו וקושו. דאינו דין אלא מצוה. אבל קמייתא קשה. ונראה דחדא בחבירתה מתורץ דזה דוחק לומר דאיצטריך לעגלה ערופה גרידא. וא"כ ל"ל כלך יפה רעיתי. וע"כ דמיירי דאיכא עוד אחרים דלא שייך בזה התקוששו וקושו כמוש"כ התוס' בסנהדרין (דף י"ח) ד"ה והא כיון דאין הדין נגמר על פיו לבד. וא"כ שפיר מבואר דגם לדידן פסול:

ונראה דלא שייך לומר קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים אלא במלך וכהן גדול דבני חיובא נינהו ופשיטא דדנין אותם. דאי לא דדנין אותם היכי לידיינו. דהנידון יאמר להם הרי אתם בני חיוב כמוני. ואפ"ה אין דנין אתכם. וכן מורה הלשון קשוט עצמך. שהוא בר חיוב וצריך לקשט את עצמו. משא"כ בסומא דאינו במשפטים אין מחוייב בדבר מה שייך בו קשוט כיון דאין מצווה. ולכן גם לר' יהודה ליכא ילפותא לפסול אם לא משום דהוי כמו לילה ולכן שפיר הביא הנ"י ראי' מדר"י וממילא נשמע גם לדידן: סעיף ג':

וי"א דמבן י"ג ומעלה אפילו לא הביא שתי שערות כשר. והקשה בתומים כיון דקטן א"א לדונו כמבואר לקמן (סי' צ"ו) א"כ נימא התקוששו וקושו ולפי"מ שנתבאר לעיל בס"ב דבמי שאינו מחוייב לקשט את עצמו לא שייך התקוששו וקושו א"ש. אכן בש"מ ב"ק (דף מ"ד) לא משמע כן:

ויש להקשות לדידן אמאי כשר הא עיקר מה שדנים כעת הוא משום דשליחותייהו דקמאי עבדינן כמבואר בגיטין (דף פ"ח) והלא קטן אף אם הוא י"ג שנה כל שלא הביא שתי שערות. אינו בר שליח. ואמאי כשר לדון עתה. ולהדיא מבואר בתשב"ץ ח"ג שאלה ו'. דהא דעכו"ם אין רשאין לדון הוא משום דלאו בני שליחות. אפילו במידי דשייך שליחות ג"כ. ויש לומר לפי"מ שכ' השיטה מקובצת בכתובות (דף י"א) אהא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. דזכין לאדם שלא בפניו. והקשו התוס'. הא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן. ותי' דב"ד שאני עיי"ש בזה. וא"כ י"ל דבית דין יכולין לעשות שליחות לקטן גם כן. אמנם בקידושין (דף מ"ב) דפריך והא קטנים לאו בני שליחות נינהו. מבואר דאפילו לב"ד אין יכולין לעשות שליח א"כ ה"ה דאין יכולין לעשות שליח לקטן גם כן. ולדעת אחרונים בשליחות דמגו דחל על בר שליח חל אף על אינו בר שליח כשעושה אותם ביחד ה"נ י"ל דמאחר דדנין בשלשה. דמגו דמהני שליחותם על שאר הדיינים חל אף בקטן. אלא שזה אינו מוסכם. ואפשר לומר מאחר דשליחוחייהו דקמאי אינו אלא מדרבנן כמו שביארנו (בסימן א') והוא הפקר ב"ד. מהני בקטן גם כן:

סעיף ד':

אשה פסולה לדון. עיין בתוס' נדה (דף נ') שפלפלו אי אשה פסולה לדין ונראה ראי' מהא דאמרינן בגיטין (דף ה') איתמר בפני כמה נותנו לה כו' דמר סבר כיון דאשה כשרה להביא את הגט. זימנין דמייתא לי' איתתא וסמכי עלה ואידך אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה. הרי להדיא דפסולה להצטרף לתלתא ומשום דפסולה לדון. וכן נראה מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ז) בן נח נהרג בדיין אחד מפי איש ולא מפי אשה. ופרש"י ע"י דיין איש וכ"ה ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט) וא"כ כ"ש בישראל דפסול דיין אחד וקרוב מכ"ש דאשה פסולה לדון. ודו"ק היטב בזה. וברמב"ם ה' מלכים (פ"א ה"ה) אין מעמידין אשה במלכות שנאמ' עליך מלך ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהם אלא איש עכ"ל והא דמלך ולא מלכה כתב הכס"מ שכן הוא בספרי עיי"ש וכ"ה בברכות (דף מ"ט) תורה ומלכות לפי שאינו לא בנשים ולא בעבדים. ובמדרש נשא פ"י נשים אין בנות הוראה. משמע דאף באו"ה כן. וילה"ק דבדרש קהלת פ"ב עשיתי לי כו' שדה ושדות דייני זכרים ודייני נקיבות הרי דמשמע דכשירים לדון. וי"ל דעפ"י קבלה היתה שהתרצו לזה. ומבואר הא דכתיב (שופטים ד') ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא. דהכוונה דאיכא לכאורה בזה ב' ריעותות דאשה פסולה לדון וגם כל משימות שאתה משים לא יהא אלא איש והנה על הריעותא דפסולה לדין כתבו התוס' בב"ק (דף ט"ו) דעפ"י הדיבור עשתה כן ולכן כתיב היא שפטה דלה הותרה לדון. ועל הריעותא דכל משימות שאתה משים ניחא משום דלא היתה בקביעות. רק בעת ההיא ולא שמו אותה לשופט קבוע וא"כ לא שייך בזה משום שום תשים כל משימות שאתה משים לא יהא אלא איש וא"ש. שוב ראיתי להחינוך (סי' ע"ז) שכ' וז"ל שלא הי' הדין נחתך על פי' אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה כו' ולכן כתוב עלי' והיא שופטת וכו' עכ"ל הרי שפירש לפי דרכו הכוונה והיא שופטת דרק היא לבדה היתה שופטת אבל שאר נשים פסולין. ומשמע מזה דגם נשים פסולין להדדי. אף דגר דן את חבירו. ובדברים (א') הבו לכם אנשים ופרש"י וכי תעלה על דעתך נשים אלא מה ת"ל אנשים צדיקים ע"כ. הרי להדיא דנשים פסולין לדון בני ישראל:

עיין תומים שפי' הירושלמי שהובא בתוס' נדה (דף נ') דנשים פסולין לדון מגז"ש דשני אנשים משני דוישארו שני אנשים במחנה. והתם ודאי בסנהדרין פסולין לדון עיי"ש וי"ל לפ"ז למה איצטריך קרא בב"ק (דף ט"ו) דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. תיפוק לי' מדאיצטרך קרא למעט דנשים פסולין לדון מוכח דחייבין במשפטים גם כן. דאל"כ היכי מצי דייני אי פטורין משום קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. כמו דאיתא בסנהדרין (דף י"ח) דלכך מלך לא דן ולא דנין אותו וי"ל דנ"מ ביש אחרים עמהן דלא שייך התקוששו בזה כמוש"כ תוס' בסנהדרין שם. או יש לומר דהא הש"ס דילן לא ס"ל הא דירושלמי או כמש"כ לעיל דאי פטור מעונשין לא שייך בזה התקוששו וקושו אלא דמהשיטה בב"ק (דף מ"ד) לא משמע כן. או י"ל דנ"מ בבשת דנשים חייבין בלא האי קרא דהשוה הכתוב. דכתיב וקצותה את כפה דפסולין לדון את זה גם כן:

סעיף ה':

י"א דשתויי יין מותרין לדון דיני ממונות בכנה"ג הקשה ממ"ר פ' נשא דמבואר שם דאפי' בדיני ממונות אסור וכתב דס"ל לתוס' מדנקט הגמ' לשון אל יורה דאין דיני ממונות בלשון זה. וכיון דבגמ' דילן פליג על המדרש הכי נקטינן ואין זה כדאי לדחות המדרש דהרי בזקן ממרא כתיב עפ"י התורה אשר יורוך ומבואר בפ"י דסנהדרין דגם דיני ממונות בכלל ומש"כ תוס' במגילה (דף י"ח) דעפ"י התורה מיירי בדיני נפשות כבר תמה עליהם הטורי אבן בזה ובב"ב (דף ק"ל ע"ב) הורה איתמר. ובכתובות (דף ק"ט) מורה הוראה אני הרי דלשון זה מצינו גם בדיני ממונות:

ויש לבאר אי בדיעבד דינו דין או לא. ובעבודה מצינו דשתויי יין מחללי עבודה ופסול בדיעבד. ובשתה שאר משקים פסק הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת מקדש דאינו מחלל עבודה ה"ה גם כאן. ולשון המדרש פ' נשא פ"י לכך אמרו כהן ששתה רביעית יין פסול לעבודה. וישראל ששתה רביעית יין פסול מלדון. משמע דדין דמי לעבודה. וגם לשון פסול משמע דאפי' בדיעבד לא מהני:

אין עד נעשה דיין הרבה טעמים נאמרו בזה. ועיין תוס' פרק החובל (דף צ'). די"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון שעדים בעצמם דנין לא ירצו לקבל הזמה על עדותן. ועוד פירשו בשם רשב"ם דה"ט משום דכתיב ועמדו ב' האנשים אלו העדים. לפני ד' אלו הדיינים. בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינים. ולא שיהי' העדים בעצמם יושבים ודנים ועוד פי' דנפקא לן מביום הנחילו. ע"ש ובר"ן פ"ד דסנהדרין (דף ל"ד) פי' בשם הרמב"ן דנפקא לן מדכתיב ועד לא יענה בנפש למות ודרשו רבנן התם דעד אינו עונה בין לזכות בין לחובה והאי למות דקרא מוקי לי' באחד מן התלמידים. אבל עד המעיד אפילו לזכות אינו עונה כ"ש שאין נעשה דיין:

ועפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל יתבאר כמין חומר הא דאמרינן בגיטין (דף ה') איתמר בפני כמה נותנו לה. ר' יוחנן ור' חנינא תד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה כו' אלא דכ"ע עדים מצויין לקיימו והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קא מיפלגי. מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. ומ"ד בפני ג' קסבר שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין, ולכאורה תמוה אחרי שלא פליגי אלא בעד נעשה דיין או לא. מה לנו להקדים דשייך אי שליח נעשה עד אי לא. ולפי הנ"ל א"ש. דמאן דס"ל דעד נעשה דיין ס"ל כי היכי דשליח נעשה עד ולא אמרינן דמעיד כדי להחזיק דבריו שעשה שליחותו ה"נ עד נעשה דיין ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו בזה להחזיק דבריו הראשונים וכמוש"כ בכיוצא בזה התוס' בב"ב (דף נ"ו) דאותו העד שהעיד שאכל שנה הראשונה מעיד שאכל בשני ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו להחזיק דבריו הראשונים, ואידך ס"ל דאף דשליח נעשה עד ולא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ומחזי כנוגע להחזיק דבריו הראשונים אבל אין עד נעשה דיין ומשום דגזיה"כ הוא מולא יענה עד אחד בנפש וזה נכון:

וכל:

זה בדאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין. מסתימת לשון זה משמע דבכל מילי דרבנן עד נעשה דיין הק' לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין דמן התורה בחד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שלשה. א"כ אמאי לא מצטרף עד אחד לג' דהא בדרבנן עד נעשה דיין ע"ש. אך הריטב"א בגיטין שם אהא דאמרינן שם והאמרת בדרבנן עד נעשה דיין. וז"ל לא בכל מילי דרבנן קאמר אלא בקיום שטר לבד וכדאיתא בכתובות ע"כ. הרי להדיא דלאו בכל מילי דרבנן עד נעשה דיין. ומה שכ' סתמא בדרבנן עד נעשה דיין. לישנא דסוגיא דגיטין נקטי. ואפ"ה מפרש הריטב"א דבקיום שטרות איירי וה"נ בלישנא דפוסקים כן. ומעתה מה שכ' הב"ח דאם ראו בשבת ויו"ט כיון דאין ראויין לדון אז מדרבנן אין נעשה דיין ותמה הט"ז מ"ש מקיום שטרות ולהריטב"א לק"מ. ונ"ל עוד דקיום שטרות שאני דהעדות והדיינות תרווייהו מדרבנן דמדאורייתא א"צ כלל משא"כ בהא דהעדות מדאורייתא: סעיף ו':

מי שתובעין אותו לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו. אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינין בינייהו. ונראה בפי' הב"ח דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא דהרי ידעינן זה מהא דקידושין (דף ע') דאזמני' ר"נ לר"י וא"ל מיזל לא איבעי לך למיזל משום דגברא רבא את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל הרי דזולתו יגיד אם ראוי או לא. ותמוה מש"כ הח"ס (תשו' קס"ג) וז"ל ואפי' אי הי' בי דינא דזוטר מני' דלא בעי למיזל להו לאסהודי כמבואר ר"פ שבועות העדות. אבל לדון אותו את עצמו פשיטא שצריך לילך לפני כל מי שיזמין אותו לדין לקבל עדות מכל רוע מעלליו והרי כ"ג ונשיא לוקין בב"ד של שלשה כדפסק הרמב"ם פי"ז מסנהדרין והוא מירושלמי פ"ב דסנהדרין ודהוריות ופשוט דב"ד של ג' זוטר מנשיא ואפ"ה מקבלין עליו עדות וגומרין דינו ומלקין אותו עכ"ד. והרי מבואר להדיא דאינו צריך לילך לקטן ממנו. ואם באמת אינו ראוי לילך שולחין לו שני סופרי הדיינים וכותבין הטענות שלו כמבואר בסי' קכ"ד. וכ"ג שאני דא"א בענין אחר. דלדידי' גם בשני סופרי הדיינים איכא זילותא. כמש"כ הרא"ש בר"פ שבועות העדות בזה:

ובמק"א ביארתי דהא דקאמר בשבועות (דף ל"א) ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד למעוטי מאי. דאמאי לא קאמר למעוטי צורבא מרבנן דאינו מחויב להעיד. אלא ודאי מאחר דאיכא תקנתא שישלחו ב"ד לביתו ויקבלו העדות. כמבואר בסי' כ"ח. ראוי להעיד קרוי. לכן קאמר מלך. דלדידי' גם בכה"ג איכא זילותא. וכ"ג שכתב הריטב"א שם נמי כן:

סעיף ז':

אסור לאדם לדון למי, שהוא אוהבו וכו' ולא למי ששונאו. בתומים הקשה דהרי בפסחים (דף קי"ג) אמרינן אהא דכי תראה חמור שונאך מאי שונא. אילימא שונא ע"ג והא שונא שאמרו ישראל ולא ע"ג אלא בשונא ישראל ומי שרי לסנוי' והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא כגון שראה בו דבר ערוה דמצוה לשנאותו וא"כ קרא דהוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו דמוקמינן בשונא שפסול לדון. קשה ג"כ ומי שרי לסנוי' והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואטו ברשיעי עסקינן אלא לאו דראה בו דבר ערוה. וא"כ ל"ל קרא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שפסולין לדון משום דאין עד נעשה דיין תיפוק לי' דראו בו דבר ערוה דאין לך דבר ערוה גדולה מזה שראו בו שהרג את הנפש וא"כ מותר לשנאותו וא"כ בלאו הכי פסול לדון:

ונראה לתרץ דיש חילוק בין שנאה הבאה מפאת הטבע ובין שנאה הבאה מפאת המצוה דכשם דמצות תפילין וכדומה נותן שלימות בנפש האדם כן השנאה הבאה מצד המצוה נותן שלימות בנפש אדם. וכבר ביארנו כי כל מה שב"ד דנים עפ"י ד' מיתות שנמסר להם וכן מלקות. לא לבד שאינם מרגילים לטבע דע אבל מרגילים לקנין טוב כי כן סגולת המצוה. ובזה מבואר הא דכתיב (דברים י"ג) אחר דיני עיר הנדחת ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך. והוא דבא לומר דלא נימא אחר שבא אזהרה להכות את העיר ואת כל הנמצא בעיר לפי חרב שהוא עפ"י מדה אכזריות וא"כ מהראוי שלא לעשות כן. שלא יקנו בזה קנין רע בנפשותיהם. וישרישו בזה מדת אכזריות בלבם. לכן אמר כי נהפוך הוא כי אדרבא בזה יתן לך רחמים. וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים "ורחמך" כי תשמע בקול ד' אלקיך לשמור את כל מצותיו כו' לעשות הישר בעיני ד' אלקיך דוקא. ולא לפי ראות עיני האדם. ואדרבא כל מה שעושה עפ"י התורה יקנה קנין טוב בנפש. אף שלפי הנראה הוא אכזריות כי כן יסד המלך:

ובזה יתבאר ג"כ הא דכתיב (דברים י"ט) אחר דיני רוצח בשוגג ומזיד ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך. דהאי וטוב לך לכאורה הוא מיותר ולפי הנ"ל א"ש. דלכאורה הוא נראה כאכזריות להוציא את ההורג במזיד מעיר מקלט. ולהמית אותו ודי במה שהוא גולה. לכן אמר אדרבא לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל ואז טוב לך בי תקנה קנין טוב ושלימות הנפש. והנה הרא"ש ז"ל בפ' זה בורר סימן כ"ג כתב וז"ל אהא דלא לידון אינש לא למאן דרחים לי' ולא למאן דסני' לי'. דרחים לי' לא חזי לי' חובתא. ודסני לי' לא חזי לי' זכותא. כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כוון רשע לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת לבו נוטה לחובה עכ"ל וכ"ז בשנאה מפאת הטבע אבל אם השנאה מפאת המצוה שביארנו כי לא לבד שאינה מקלקלת את הטוב שבאדם אלא אדרבא מוסיף טוב באדם לא שייך כל שיבצבץ השנאה ויטה לחוב. וא"כ אם ראו דבר ערוה דמצוה לשנאותו אין שייך כלל שיהא פסול לדון משום שונא וא"ש:

ושוב ראיתי בשו"ת חות יאיר שעמד בכיוצא בזה בסוף ספרו עמש"כ לקמן סי' י"ז דמי שהוא רשע אין להטות דינו וע"ז נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו מי שהוא אביון במצות דאין לחוש בזה משום שנאה אלא כיון שאין השנאה טבעיית אלא עפ"י דבר ד' אין לחוש דדעתי' יטעהו ולא חזי לי' זכותא כמו בשאר שונא עיין שם בזה. והוא כדברינו וכנ"ל בזה: אמנם לכאורה מבואר בתוס' פסחים (דף קי"ז) ד"ה שראה דבר ערוה וז"ל וא"ת דבאלו מציאות (דף ל"ב) אמרינן אוהב ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאותו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונאו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה. ושייך כפיית יצר עכ"ל. א"כ מבואר דגם השונא עפ"י דרכי ד' אפשר לבוא לידי שנאה גמורה. וא"כ איך יכול לדונו מיהו בתוס' ב"מ (דף ל"ב) תי' דהא דמצוה לטעון כדי לכוף את יצרו לא מיירי בשונא דוקא. וכ"כ הנ"י שם וכ"ה ברמ"א לקמן סי' ער"ב ס"י וכן הוא במ"א או"ח סי' קנ"ח סל"ב דבשונא דוקא משום דבר ערוה לא שייך כפיית יצר. דהוא יפה עושה ששונאו וא"כ לא ס"ל הך סברא דכיון שהוא שונאו חבירו שונאו גם כן ובאין לידי שנאה גמורה. והוא עפ"י מש"כ דמצוה אינה משחתת אלא אדרבא נותנת שלימות בנפש האדם. וא"ש. ולשיטת התוס' דפסחים י"ל קושיא הנ"ל במש"כ לקמן בזה:

עוד נראה לפי עניית דעתי לתרץ מהא דפריך בפסחים (דף קי"ג) ומי שרי לסנויי והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ופרשב"ם דאטו ברשיעי עסקינן והדבר תמוה. וכי לא הזהיר על שנאה משום לא תשנא את אחיך. הכא נמי מזהיר שבשביל השנאה לא יחדול מלעזוב לו ומאי פריך לכן נראה לי דהכי פריך. והכתיב לא תשנא את אחיך דאם נפרש כפשוטו שנאך מה שאתה לבד שונא לו משום איזה סיבה שפרצה שנאה ביניהם ובא האזהרה על זה. פן תאמר מלחדול לעזוב לו בשביל זה אל תאמר כן. אלא עזב תעזוב עמו אי אפשר לפרש כן. דהא בלאו הכא כתיב לא תשנא את אחיך ואם כן כבר הוזהר על זה. ואם לא יועיל לו האזהרה הנ"ל מה יושיעו אזהרה שני'. ועוד דמשמע דאף על פי שאתה שונאו מכל מקום עזב תעזוב עמו דמשמע דאין תל עליו אלא חיובא דעזיבה אבל מותר להשאר עמו בשנאה. ומי יכול לעשות כן. והא כתוב לא תשנא את אחיך. לכן הוצרך לאוקמי בראה בו דבר ערוה. דמשום לא תשנא ליכא. ומשום עזב תעזוב איכא. אבל קרא דלא אויב לו דמוקי בדיין שונא דפסול לדון. הוא אזהרה אחרת שמלבד שהוזהר על לא תשנא משום זה לא נפסל לדון דלאו שאין בו מעשה הוא ועדות שונא כשר. אלא דפסול לדון משום דלא חוי לי' זכותא דהו"א דמה בכך דהוא שונא לו מ"מ יהא כשר לו לדון קמ"ל דלא. ול"ק כלל אטו ברשיעי עסקינן. וגם הלא בחוש ראינו כי פרצה איזה שנאה בין גדולים מאיזה סיבה [ועיין תשו' מהר"ם מלובלין בשם בעל הלבוש דלפעמים בא שנאה שלא עפ"י טעם כמו אהבה לדעת המחקרים ע"ש] ולא שייך בזה אטו ברשיעי עסקינן ומיושב גם קושיא שני' שהק' אח"כ מהא דשני ת"ח השונאים זא"ז דפסולין לדון דאטו ברשיעי עסקינן וא"ש. אבל בראה בו דבר ערוה לא הוי שונא בזה וכמו שהארכתי לעיל בזה:

ובקידושין (דף ל"ג) יכול יעצים עיניו אטו ברשיעי עסקינן אלא יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא ת"ל ויראת והכוונה ג"כ כמו שביארנו אטו ברשיעי עסקינן כיון דלא איכפת לי' בוהדרת מאי מהני ע"ז אזהרה דויראת ולכן משני דקאי על הא דרוצה לפטור א"ע מזה. ובקידושין (דף כ"ח) הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו פרש"י דמותר לשנאותו וק"ל דא"כ אמאי מוקי בפסחים (קי"ג) בכה"ג שראה בו דבר ערוה הא איכא לאוקמי בכה"ג שקרא לו רשע ובזה לא שייך דכ"ע מסנא סני לי' דהא אין מותר לשנאותו אלא למי שקראו ושפיר שייך שינא. וצ"ל דהא דיורד עמו עד לחייו אינו אלא מדרבנן דומיא דהקורא ממזר סופג את הארבעים משא"כ מדאורייתא כן י"ל בזה:

החינוך (מצוה רל"ח) כתב וז"ל אבל בשנאת הרשעים אין בו איסור אלא מצוה לשנאותם אחרי שנוכיח אותם על חטאתם כמה פעמים ולא רצו לחזור בהם שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא ע"כ. ובפסחים, (דף קי"ג) אמרינן מצוה לשנאותו שנאמר יראת ד' שנאת רע וע"כ הא דלא מייתי הש"ס מהלא משנאיך הוא משום דבשבת (דף קט"ז) קאמר ועליהם אמר דוד הלא משנאיך פירוש על הצדוקים משא"כ בפסחים דקאי בראה דבר ערוה בחברו מייתי מהא דמשלי (ח) דשנאת רע הוא ברואה דבר ערוה בחברו וא"כ החינוך לא מיירי בהא דפסחים אלא ברשעים דומיא דשבת. ועיין פי' המשניות להרמב"ם פ"י מסנהדרין בזה. אלא די"ל אמאי לא כתב גם הא דפסחים כאן ואכמ"ק. ובמס' שמחות מייתי האי קרא דהלא משנאיך על הפורש מדרכי הציבור עיי"ש:

עוד נראה לתרץ לפמש"כ הנוב"י חא"ח סי' ל"ה. דאין ספק בזמן שסנהדרין הי' נוהג אם עבר על חייבי מיתות ב"ד אחר התראה אף אם שהו ולא באו לב"ד שנים רבות ובין כך עשה זה תשובה ושוב באו עדים לב"ד והעידו הא וודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין חייבי מיתות עשו תשובה אין ב"ד מוחלין לו ע"כ. ויש להביא ראי' לזה מהא דמבואר בסנהדרין (דף פ"ה) כשעשה תשובה. וכן הא דאמרינן שם לכל אין הבן נעשה שליח גם כן מיירי כשעשה תשובה. כמוש"כ התוס' ביבמות (דף כ"ב) עיי"ש. ומבואר דגם לחייבי מלקיות לא מהני תשובה ועיין לקמן (סי' כ"ו) אהא דמבואר שם ואפי' מחל המתחרף ואף דיש לדחות ראיות האלו ולומר דמיירי שעשו תשובה לאחר שהעידו ונגמר דינן אבל אם עשו תשובה קודם שבאו לב"ד מהני. מ"מ מלבד דזה לא מסתבר כלל לומר כן. נראה לי ראי' דגם בכה"ג לא מהני. מהא שכ' הרמב"ם (בפ"ד מהל' עכו"ם) ואיך דנין דין עיר הנדחת כו' אח"כ שולחין להם ב' ת"ת להזהירם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה מוטב כו' וע"ז כתב הראב"ד טוב הדבר שמועיל להם התשובה. אבל לא מצאתי תשובה מועלת שתועיל אחר ההתראה ומעשה ע"כ. הרי להדיא דגם קודם שהועד בב"ד לא מהני תשובה אחר ההתראה. וגם הרמב"ם מודה לזה. אלא דמיירי שהי' ההתראה לאחר מיכן. כמ"ש הלח"מ שם. ומה שהקשה המגדל עוז דאמאי אינו מועיל תשובה הא כתיב שובו בנים לא קשיא מידי וכ"כ תוס' בסנהדרין (ד' ע"א) בהא דבן נח שנתגייר דבישראל חי"ב. אף דכקטן שנולד דמי דעונש שמים קיל מעונש אדם. וכמש"כ מהרש"א שם הרי אף דנתגייר ואין לך בעל תשובה גדול מזה. מ"מ חייב בידי אדם. וא"כ שפיר אצטריך קרא דאין עד נעשה דיין להיכא דעשה תשובה דאז בודאי אסור לשנאותו ומ"מ לגבי ב"ד לא מהני תשובתו וא"ש:

אבל אין לתרץ באם הי' שונא במה דראה דבר ערוה א"כ המעשה אמת וממ"נ עביד כדין. זה אינו דהא בפלוני רבעני לרצוני ס"ל לר' יוסף בפ"ק דסנהדרין דאינו נאמן דרשע הוא ואל תשת רשע עד. ולא אמרינן א"כ המעשה אמת. אלא כיון דלדבריו רשע הוא לא הוי עד. ה"נ בדיין כן. וכמוש"כ התוס' כיו"ב בגיטין (דף ד') ד"ה מודה דאע"פ דהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשירים. ולקמן (סי' ל"ד ס"א) דעד שיודע בחבירו שהוא רשע לא יעיד אע"פ שהעדות אמת. והוא משום דאע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשרים וכמו שהביאו תוס' בגיטין שם. מהא דפ' ד' אחין נינחי' גבי עדים זמנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם: (מבן המחבר וכן ראיתי להדיא בחידושי יד רמה בסנהדרין אדר' יוסף שם וז"ל. וכי תימא מה נפשך אי מהימנת ליה לשווי' נפשי' רשע הימניה נמי למקטלי להאיך. לאו קושיא היא דכיון דרשע הוא ע"כ התורה פסלתו לעדות עכ"ד. וכן מבואר להדיא בתוס' כתובות (דף כ"ה ע"ב) בד"ה הרי דאינו נאמן לומר בני וכהן הוא במיגו דאינו בנו דלדבריו קרוב הוא ולא מהימן והוכיחו כן מש"ס דיבמות (דף מ"ז) ע"ש. אבל לפענ"ד אפשר לחלק בין פסול דשנאה לפסול דקורבה ורשע כמו שכ' התוס' בשבועות (דף ל"ג) בד"ה קרובים לענין עדות דאין לדמות פסול דמחמת שנוגעים בעדות לפסול דקורבה או לשאר פסולים א"כ ה"נ שפיר יש לחלק לענין דיינים בין פסול דשנאה לפסול דרשע דפסול דרשע דרב יוסף דהוי פסול הגוף וגזה"כ הוא דלא מהימן אף דהמעשה אמת אבל פסול דשנאה אף דהתורה פסלי' מקרא דלא אויב הוא לו אבל מ"מ פסולו הוא מחמת נגיעה דשנאה ולכך בנסתלק הנגיעה דישקר בהדין משום שנאה כגון הכא דממנ"פ אם ישקר משום שנאה דעבירה א"כ המעשה אמת שפיר יכולים לדון ולא מיפסלא משום שנאה זה ולהחילוק הנ"ל יתיישב שפיר מאי דהי' קשה לי על עדים וכקושיית התומים על דיינים לר' יהודה דסבר שונא פסול להעיד א"כ האיך הורגים עפ"י העדים דלהש"ס דפסחים (דף קי"ג) הנ"ל דהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאתו א"כ הא נעשו לו העדים שונאים ופסולים לו מלהעיד אבל להנ"ל ניחא כיון דהפסול דשנאה הוא משום נגיעה דשנאה ולא הוי פסול הגוף וחיישינן משום ארחוקי דעתא ישקר בעדותו אבל הכא דלא שייך זה דהא אם הוא שונא לו משים העבירה א"כ המעשה אמת כנ"ל. אבל קשה לי לר"י דשונא פסול להעיד הא הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימה דקיי"ל דלא הוי עדות דאם יוזמו אח"כ ונמצא ששקר העידו ורצו להורגו בחנם משום שנאה א"כ נמצא דפסולים היו מעיקרא בזה שרצו להורגו בחנם בעדותן ובאמת לפי שיטת המהרש"ל דבשונא גמור אפי' לרבנן פסול א"כ כיון דרצו להורגו אין לך שונא גדול מזה וביותר יש להקשות דליפסלו בזה דעברו על לאו דלא תשנא אחיך ואי דהוי לאו שאין בו מעשה אבל מ"מ מדרבנן יהי' נפסלים וגם הכרזה לא צריך דלאותו דבר כתב הסמ"ע (בסי' קל"ד) א"צ הכרזה ואפשר לומר כיון דאין עדים על העבירה דשנאה ואין ידוע לנו אלא מכח דהזמה לכן אין לפוסלם בשביל זה. וביותר אפשר לומר דהא דהמני' התורה להעדים המזימין יותר מהניזמין לאו משום דבתראי המזימין נאמנים יותר מקמאי הניזמין דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא דכך חידש לן התורה להאמין להמזימין כמבואר בב"ק (ד' ע"ב) (עיי' מש"כ ביותר ביאור לקמן בהג"ה בסי' ל"ח) ואין לך בו אלא חידושו ובמה שחידש לן התורה דנאמנים המזימין אבל להאמין להם להחזיקם בעדותם לשונאים אינם נאמנים בעדותן):

רמ"א וי"א דבשונאו ממש וכו' או אוהבו ממש וכו' באלו אין דיניהם דין. בתשו' מהר"מ מלובלין (שאלה ס"ג) תמה על סברת הב"י שכתב אוהבו ושונאו בדיעבד דיניהם דין דאיך יעלה על הדעת דלהרמב"ם אפי' באוהב ושונא גמור לא יפסל כ"א לכתחילה לרבנן דהא מקרא קא ילפי' לי' דאיתא התם בסנהדרין (דף כ"ח) ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו כו' ופריך ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' חד לדיין אידך לכדתניא וכו' וכיון דמוקמי רבנן האי קרא לדיין מסתמא פסלי רבנן אוהב ושונא לדיין. כמו שפסולין להעיד לר"י דאין משמע כלל בגמ' שיהא אסמכתא בעלמא עכ"ד. ואני אומר מבלעדי זה דא"א לומר שיהא אסמכתא בעלמא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' וכמוש"כ תוס' כיוצא בזה במו"ק (דף ח') וז"ל בחגך ולא באשתך עיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ח') ורב אשי האי בחגך מאי דריש בי' עכ"ד. וזהו כוונת תוס' ג"כ בכתובות (דף מ"ז) ד"ה מסר עיי"ש. וכ"כ המ"א באו"ח סי' תק"ע סק"ט להשיג על הב"י שכ' שם דעיוה"כ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דא"כ איך אמר בגמ' ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד בי' ומשני דאתא לאכילת עיוה"כ ואי אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הדרא קושיא לדוכתא האי ועניתם מאי עבוד בי' ולכן נראה דהב"י לטעמי' דס"ל שם דאכילת עיוה"כ מדרבנן אף דמשני דקרא אתא לאכילת עיוה"כ אסמכתא בעלמא הוא ה"נ ס"ל כאן אף דמשני דקרא אתא לדיין אסמכתא בעלמא הוא. אבל לפי האמת דקיי"ל שם דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא. דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא האי ועניתם מאי עביד בי'. ה"נ באוהב ושונא גמור לאו אסמכתא בעלמא הוא. ולכן אין דינו דין בדיעבד ג"כ. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ק"ס דהוא דאורייתא עיי"ש בזה. ואבי חתן ואבי כלה פסולין לדון אחד לחבירו כ"כ גם כן בתשו' מהר"ם מלובלין שם בזה עיי"ש:

סעיף י"א:

ב"ד של ג' צריך שיהי' בכל אחד מהם ז' דברים חכמה ענוה כו' בספרי (במדבר י"א) שבעים איש שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים. וצ"ל ושפוים. והוא עפ"מ דמבואר בירושלמי ספ"ק דסנהדרין שיהי' שפוי דהיינו שייף ועייל שייף ונפיק דבסנהדרין (דף פ"ח) וכ"ה ברמב"ם פ"ב מסנהדרין הלכה ח'. אמרו חכמים שמב"ד הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם כו' ועניו ושפוי וכו' עושין אותו דיין בעירו וכו' ע"כ וזה וותיקין דהיינו ענוים כדפירש"י בברכות (דף ט') וותיקים אנשים ענוים שמחבבין מצוה ע"כ ושפויים שהם ענוים ביותר אלא שראיתי שהגר"א ז"ל הגי' ובעלי כשפים והוא דבילקוט הגירסא בעלי גבורה בעלי כשפים וותיקים לא נזכר שם כלל. ובדברים (א') פירש"י אהא דהבו לכם אנשים חכמים חכמים כסופים פי' כי החכמים נחמדים ונכספים וא"כ אפשר שצ"ל וכסופים שאהובים לבריות אף דכאן כבר נאמר בעלי חכמה מ"מ חזר ושנה ע"ד שאמר שם ברמב"ם פ"ב מה' סנהדרין וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם. וביארו אפשר לומר שהוא כמו דמבואר בספרי (במדבר י"א) אהא דאספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם מלמד שאין יושב בישיבה וכו' עד שהבריות מרננים עליו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד וחכם ונאה להיות יושב בישיבה. (כהגהות הגר"א ז"ל) והוא כי הם זקני העם שמוסכמים אצל העם כי הם ראוין לזה. וזהו ג"כ וידועים לשבטיכם. כי הם ראוים לאותו איצטלא וכן מצאתי בספרי שם. (וזה אפשר ג"כ שופטים ושוטרים תתן לך זכו לשבטיך דהיינו שהבריות מסכים עליו ג"כ]. וכן הוא להדיא בספרי דברים שם אנשים וכי תעלה על דעתך נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים ע"כ הרי להדיא דנסמך כסופים לוותיקין בדברים. ולע"ד דט"ס הוא ברש"י דברים שכתב כסופים על חכמים אלא דצ"ל אחר שסיים רש"י אנשים צדיקים וכסופים כמו בספרי שם והוא ברור. וכן מצאתי בפרישה סי' ז':

וי"ל שהספרי הנ"ל הוא עפ"מ דאמר (דברים א') הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים ופרש"י אנשים צדיקים וידועים כפי' הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין אלו שרוח הבריות נוחה מהם וותיקים פי' הר"י בפ"ק דברכות דהיינו מפולפל ומחודד. מפרק הרים מתרגמינן מותק טוריא. וזהו שאמר בעלי חכמה נגד חכמים בעלי גבורה נגד צדיקים. כמבואר במדרש תנחומא פ' שופטים שיהיו בעלי זרוע במעשים טובים וותיקין נגד ונבונים וכסופים (לפי הגהתי הנ"ל) כנגד וידועים וזה נכון. ואף דרש"י בברכות (דף ט') פי' וותיקין אנשים שמחבבין המצוה מ"מ י"ל דלא פליג ע"ז ותרווייהו איתניהו. דומיא דאמרינן שם דאדם גדול הוא ושמח במצות ע"ש ועמש"כ לקמן עוד בזה:

דברים ואקח מכם ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ובפ' יתרו אמר ויבחר אנשי חיל י"ל דבאנשים נכלל אנשי חיל כמוש"כ הספורנו פ' שלח לך אנשים אנשי חיל בעינן הלא איש אתה וחזקת והיית לאיש וא"כ שפיר קאמר ואקח. אבל מה שהזכיר שם אנשי חול לבד להורות שאם לא מצא מג' די באחד וכמו שמבואר במדרש שם בזה:

בספרי הנ"ל אנשים וכי תעלה על דעתך נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים ורש"י פירש אנשים צדיקים. והוא דלשיטתי' אזיל שכתב בברכות (דף ט') וותיקין אנשים ענוים שהם מחבבין מצוה אבל להרבינו יונה שפי' וותיקין מפולפלין ומחודדין מלשון מפרק הרים דמתרג' מותק טוריא א"כ ליכא לפרש כן בכלל אנשים דזה מבואר אח"כ במקרא חכמים ונבונים ואפשר לומר ולפרש אליבי' דרבינו יונה הקרא הכי דהא קאמר אנשים חכמים ונבונים וידועים ולא קאמר גם על חכמים בוי"ו העיטוף "וחכמים" אלא משמע דאנשים הוא כלל והדר מפרש הפרטים שבכלל ואיזה הן האנשים. הן החכמים ונבונים וידועים והרי ידועים הוא אלו שרוח הבריות נוחה מהן. וזהו שאמר אנשים וכי תעלה ע"ד נשים אלא אנשים וותיקים וכסופים שיהיו אנשים חשובים ומה הן וותיקין מחודדים ומפולפלים דהיינו חכמים ונבונים וכסופים דהיינו וידועים כנ"ל נכון בזה. ובילקוט (שמואל א') אנשים חכמים כד"א אנשים חכמים ונבונים וכו' למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים הרי להדיא כן. אמנם רש"י לשיטתי' שם (בשמואל א') שהי' לו הנוסחא אנשים צדיקי' לכן פירש גם כאן כן:

ובזה יש ליישב לשון רש"י בחומש שם שכתב אנשים צדיקים. חכמים כסופים. והוא תמוה כמוש"כ לעיל. דהא בספרי קאמר כסופים על אנשים ולא על חכמים וכתבתי דט"ס הוא ברש"י אבל להנ"ל י"ל דרש"י ג"כ מפרש דמה שאמר הספרי כסופים כולל לכל מה שאמר אח"כ. חכמים שנכספים וידועים ג"כ בכלל זה:

ושוב ראיתי ברש"י קידושין (דף ל"ב) אהא דאיתא אין זקן אלא שקנה חכמה. שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ופרש"י בד"ה ת"ק סבר יניק וחכים לא והכי קאמר ת"ק אין זקן אלא שהוא חכם. שנאמר אספה לי שבעים מזקני ישראל וגו' והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם וגו' אלמא זקנים וידועים הוו ע"כ. הרי להדיא דמוידעת מבואר שהם חכמים וידועים כולל חכמים ג"כ והוא כמש"כ]. ואפשר דגם כסופים בכלל זקני העם גם כן. ובביאור הספרי אנשים וותיקין וכסופין נ"ל עפ"י מ"ש רש"י (בשמואל א' א'). דאנשים יש לו הוראות צדיקים וחשובים. וזהו וותיקים צדיקים וכסופים וחשובים וזה נכון:

כתב רש"י בפ' דברים וז"ל אנשים חכמים וידועים זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים חכמים וידועים ע"כ. והקשה המל"מ בפ"ב מהלכות סנהדרין דהא בפ' יתרו כתיב ויבחר משה אנשי חיל והוא אחת מהד' השנויות שם וא"כ הול"ל שמצא ד' מידות וצ"ע עכ"ל: ולבאר כל זה נקדים המדרש רבה שם אמר ר' ברכי' בשם ר' חנינא צריכים הדיינים שיהא בהן שבע מדות ואלו הן. חכמים ונבונים וידועים וארבע כמש"כ להלן (שמות יח). ואתה תחזה מכל העם וגו'. הרי שבע ולמה לא נכתב הוא שבע כאחת שאם לא נמצא משבע מביא מארבע ואם לא נמצא מארבע מביא מג'. ואם לא נמצאו מג' מביא מאחד. שכך כתיב אשת חיל מי ימצא ע"כ. ותמוה הא דמסיים שכך כתיב אשת חיל מי ימצא. שאין לו ביאור. והנה הרא"מ כתב והג' האמורין כאן חכמים ונבונים וידועים. וכתב המל"מ שם בפ"ב מהלכות עדות משמע דס"ל דידועים הוי תואר ולפי דבריו צריכין לומר דאנשים לא קחשיב ולא ידעתי למה דהא פרש"י דאנשים הוי צדיקים ויותר יוצדק לומר דידועים לא עייל בחשבון משנאמר דאנשים לא עייל אחר דפי' אנשים הוי צדיקים ע"כ. והרי מבואר להדיא במדרש כהרא"מ ז"ל דחכמים ונבונים וידועים הם השלשה. ומה שהק' דא"כ אנשים אמאי לא עייל בחשבון ויהיה שמונה. הנה דהא יש לדקדק טובא דכללא הוא בכל המקראי קודש לכתוב וי"ו העיטוף בסוף כל, הדברים שמונה תחילה או לכל דבר ודבר בפני עצמו. וכאן שאומר אנשים אומר חכמים בלא וי"ו העיטוף ואח"כ אומר ונבונים בוי"ו העיטוף אלא וודאי דהמנין של מדות הוא מחכמים ונבונים ואין אנשים בכלל המדות האלה. ולכך נקוד פשטא על אנשים דהוא מפסיק כידוע. ושפיר קאמר המדרש דחכמים ונבונים וידועים הם השלשה מדות ולא אנשים וזה נכון. והא דבאמת אינו ממנין המדות מבואר עפי"מ דאיתא בספרי (במדבר י"א) הנ"ל אספה לי שבעים איש שיהי' כו' וותיקין וכו' וא"כ איש שהוא לשון חשיבות כולל כל המעלות הנדרשים לזקני ישראל וא"כ כאן אנשים צדיקים ומבאר מה הם דהיינו חכמים ונבונים וידועים:

או י"ל דצדיקים הוא יר"א בפ' יתרו ולכך אינו מן המנין וזהו שכתב רש"י ונבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג'. וכאן קחשיב אנשים במנין השלשה ולכך נקוד מהפך שהוא נסמך לומר שהוא נסמך למנין וזהו שאמר המדרש דק"ל הרי איכא עוד הא דכתיב בפ' יתרו ויבחר אנשי חיל א"כ מצא ד' מדות וכקושיית המל"מ שם ע"ז אומר המדרש דהא דלא נכתבו כאחת כל השבע מדות שאמר יתרו הוא להורות נותן שאם לא מצא משבע מביא מארבע ואם לא נמצאו מארבע מביא מג' ואם לא נמצאו מג' מביא מאחד דלכך לא כתיב כאן דויבחר אנשי חיל ולא קחשיב אלא ג' שאם לא מצא מג' מביא מאחד ומרמז לזה הא דויבחר אנשי חיל. שכך כתיב אשת חיל מי ימצא. וא"כ הכל נכון:

וברש"י פ' מטות (פל"א) ג' אנשים צדיקים וכן בחר לנו אנשים וכן אנשים חכמים וידועים ע"כ הרי דמפרש להאי אנשים צדיקים והוא מהמדרש שם אלא דבמדרש לא מייתי מהא דאנשים חכמים וידועים אבל בודאי לרש"י הי' הנוסח גם במדרש כן. (ובשמואל א') ונתת לאמתך זרע אנשים ופירש"י אנשים צדיקים כד"א בשני אנשים צדיקים מלכים ל"ו כ' אנשים חשובים כד"א אנשים חכמים וידועים וכו' אלמא דמפרש אנשים חשובים מדנסמך אצל חכמים וידועים. ובילקוט שם ד"א אנשים חכמים כד"א אנשים חכמים ונבונים אנשים נביאים וישארו שני אנשים במחנה וכו'. למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים וצדיקים וכו' ובאמת צדיקים לא נזכרו תחילה ואולי בכלל נביאים ויותר נראה תתת נבונים צ"ל נביאים כדמייתי תחילה או דבאנשים פשיטא דצדיקים בכלל ואולי הי' לרש"י ז"ל נוסחא אחרת בזה: ולפי"מ דמבואר במדרש תנחומא פ' שופטים דאנשי חיל בתורה ובמעשים טובים ובגבורה. וא"כ במה שאמר ויבחר משה אנשי חיל בולל כל הג' שמצא צדיקים חכמים וידועים והך אנשי חיל אינו כהאי אנשי חיל שאמר יתרו שהם עשירים לדעת רש"י והוא דעת ר' יהושע במכילתא אבל דעת ר"א המודעי שם אלו בעלי הבטחה אבל הך דויבחר כולל הך שלשה דברים שמצא. וא"כ מתורץ קושיית מל"מ בפשיטות. וזהו כוונת המדרש ג"כ שאם לא מצא מג' מביא מאחד וקשה דזה מניין לו דהא בתורה לא מצינו אלא דדי בשלשה. ואי משום דכתיב ויבחר אנשי חיל הא באנשי חיל נכלל כל השלשה דברים. וע"ז קאמר דלכך מביא מאחד שכך כתיב אשת חיל מי ימצא וא"כ א"א להשיג ב"ד שיכלל בו כל הג' דברים ביחד ולכך אף באחד די וזה נכון:

ועוד י"ל דהא דאמר יתרו אנשי חיל כולל ג"כ כל השלשה מדות שמבואר במשנה תורה. חכמים ונבונים וידועים לבד עשירים [וברות ב' גבור חיל ופי' בתרגום תקיף באורייתא ואף דבמדרש שם קאמר על דוד גבור חיל במשנה לבד. משום דהכתוב מבאר תלמוד ג"כ. אבל סתם חיל כולל הכל ג"כ] אלא דהכתוב לא חלקן. ורק נכתב בדרך כלל ובמשנה תורה הוא דפירש וע"ז אומר המדרש דלמה לא נכתבו כאחת ובפ' יתרו רק ארבע ואנשי חיל עשירים כפשוטו ובכאן הוא דביאר השלשה שנכלל באנשי חיל להורות שאם לא מצא משבע מביא מארבע. אבל ודאי כוונת יתרו הי' באנשי חיל לכלול הג' ג"כ אלא דהכתוב מורה שהוא בפ' יתרו בדרך ארבע. ובמשנה תורה עוד שלשה להורות שאם לא מצא. וע"כ במשה דכתיב ויבחר אנשי חיל כל השלשה ביחד צדיקים חכמים וידועים דצדיקים נכלל באנשי חיל ג"כ. כמו שמפרש הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין ע"ש בזה:

ונ"ל דהא דפרש"י בפ' יתרו אנשי חיל עשירים הוא לפי המכילתא אבל לפי המדרש תנחומא הוא צדיקים וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין שהן גבורים במצות ומדקדקין על עצמן וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ע"כ. והוא מהמדרש תנחומא הנ"ל וברות ג' כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את. ופי' בתרגום ארום אתתא צדיקא אנת. ואית בך חילא לסוברא ניר פקודיא דד' ע"כ. הרי להדיא כהרמב"ם ז"ל בזה. ואף כי בכלל אנשי חיל עשירים אבל אינו נכנס למנין בפני עצמו כמו להרמב"ם שכולל שני דברים ואינו אלא אחד. וא"כ קאמר הבו לכם אנשים צדיקים וזהו שאמר יתרו ג"כ אנשי חיל וא"כ מתורץ קושיית המל"מ בפשיטות דמדוע לא חשוב ד' דבאנשי חיל היינו אנשים צדיקים ואינו אלא שלשה. וא"כ בתחילה אמר הבו לכם אנשים דהיינו מה שאמר יתרו אנשי חיל ומבאר ואומר דבזה נכלל ג"כ חכמים ונבונים וידועים וא"כ שפיר אין צדיקים מן המנין. דהא כאן חזר ושנה מה שאמר יתרו ואינו אלא מוסיף לבאר חכמים ונבונים וידועים. וע"ז קאמר דלא מצא אלא ג' דהיינו אנשים חכמים וידועים דהיינו ויבחר אנשי חיל הנאמר בפ' יתרו. דהיינו צדיקים ועוד חכמים וידועים הנאמר כאן דהוא בסך הכל שלשה וזה נכון. והוא מבואר כמוש"כ לעיל דאנשים קמא נקוד פשטא. שהוא מפסיק ואינו מן המנין שמונה להלן חכמים ונבונים משים דהאי אנשים אינו אלא שונה מה שאמר יתרו משא"כ אנשים בתרא דקחשיב מה שמצא נקוד במהפך. שפיר נמנה במנין השלשה והוא ברור:

ובמדרש תנחומא פ' שופטים צריך שיהיו השופטים בעלי זרוע במעשים טובים וכן עשה משה. שאמר ויבחר משה אנשי חיל בתורה. [ובמדרש תנחומא פ' יתרו אנשי חיל גבורים בתורה] ובמעשים טובים ובגבורה וצריך שיהי' נקיים מכל המשפטים שלא יהי' לאדם פתחון פה עליהם וא"כ מזה המדרש למד הרמב"ם דהפי' אנשי חיל גבורים במצות שהן בעלי זרוע במעשים טובים, וגם לא שם רע ויהא פרקן נאה. והוא שלא יהא לאדם פתחון פה עליהם ובכלל אנשי חיל כתב הרמב"ם שם שיהא להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו. כענין שנאמר ויקם משה ויושיען ע"כ והוא, ממה שאמר במדרש הנ"ל ובגבורה. ולרש"י ידועים הוא שלא יהא לאדם פתחון פה עליהם והן ניכרין להשבטים:

ובספרי בהעלותך אספה לי שבעים איש למה לא אמר אנשים כו' שיהא דומין לי שנאמר ד' איש מלחמה ולך שנאמר והאיש משה עניו מאוד. והוא שיהי' להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו. דהיינו בעל מלחמות ושיהי' עניו. והרמב"ם מונה חכמים ונבונים לאחד והשלים לשבע מדות ענוה. ועיין במפרשים שם, ולהנ"ל י"ל דלמד מהספרי הנ"ל כן. ובאו"ח (סי' נ"ג) מבואר דבש"ץ צריך להיות עניו ופרקו נאה עיי"ש בזה. ובמ"א ביארתי דלכן כתיב איש ולא אנשים להורות דאימתי יכולין לעשות להציל העשוק אם הם כאיש אחר כל הסנהדרין. ואין אחד מהם כיבש פנים בקרקע. כי האחדות הוא קשת הגבורים לעמוד בפרץ. ולעשות שלום בעולם:

ובאמת רש"י שפירש אנשי חיל אלו עשירים (והוא כמו ועשה לי את החיל הזה. דתרגומו נכסין וכהנה רבים בתנ"ך ואכמ"ל] והוא דעת ר' יהושע במכילתא הוא כמש"כ הרמב"ם בפ"ז משמונה פרקים אהא דאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר דחכם כולל כל מעלת השכליות בלי ספק. ועשיר הוא ממעלת המדות ר"ל ההסתפקות שהם קוראים המסתפק עשיר וכו' וכן גבור הוא ממעלת המדות ר"ל שינהוג כחותיו כפי הדעת והעצה כמו שביארנו בפרק ה'. והוא אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. וכו' ע"כ. וזהו אנשי חיל אלו עשירים שהם מסתפקים והוא שייך שפיר לכל המדות שמנו גם כן. וי"ל שלכך בעינן אנשי חיל מלבד דבעינן שיהא להם לב אמיץ להציל העשוק מיד עושקו דזה תועלת גם כן שלא יהא מרחם על עני כי אין מרחמים בדין ויוכל לסבול. ע"ד שאמרו ויצום על בני ישראל. בני טרחנים הם סרבנים הם כמבואר במדרש פ' בא ולזה טוב ענוה ג"כ:

שנאת ממון ברמב"ם ובטור מבואר שאפילו ממון שלהם אינם נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ ממון עיי"ש. ועיין חולין (דף מ"ד) אמר רב חסדא איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו ואמר רב חסדא איזהו שונא מתנות יחי' זה הרואה טריפה לעצמו. הרואה טריפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר ע"כ וזהו בכלל שנאת ממון גם כן: סעיף י"ב אין דנין בדייני אותה העיר בב"ק (דף צ"ג) בההוא ארנקי דאפקיד ר"י וחייבי' לההוא גברא לשלומי והק' בש"מ שם הא אין דנין בדייני אותה העיר ותירץ דחייבי' היינו הודעה בעלמא ולפימ"ש האורים דמהני קבלה י"ל דמיירי דקבלו לדיין. וע"כ חייבין לשלומי. וכזה י"ל בהאי דבב"ק (דף קט"ו) אבימי בר נאוי חמוה דרבינא אתא לקמי' דרבינא וכו' דמיירי שקבלו לדיין או ששאלו בלא בע"ד והודיעו מה שמבואר שם בזה:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה