אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן ג

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן ג

סימן ב

סעיף א':

אין ב"ד פחות משלשה וכו'. הספרא פ' אמור משפט אחד יהי' לכם אחר דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. שנאמר משפט אחד יהי' לכם. או מה דיני נפשות בכ"ג אף דיני ממונות בכ"ג ת"ל עין תחת עין ריבה. ואין לו ביאור מאין ידעינן זה מעין תחת עין דדיני ממונות בשלשה. ועוד איך יתכן דדיני ממונות בכ"ג הא אדרבא בריש סנהדרין בבבלי וירושלמי שם בעי לימוד לג' ויליף מתלתא אלקי' דכתיב בפ' שומרים וא"כ ממילא ידעינן דלא בעי כ"ג. ונ"ל דבריש סנהדרין (דף ב') אמרינן דעיקר ג' בגזילות וחבלות כתיבי גזילות דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלק'. חבלות מה לי חבל בגופי' מה לי חבל בממוני' וזה מספיק לענין דחבלות בעי ג' מכ"ש דממון. אבל אכתי נימא דחבל בגופי' עדיף ולא סגי בג' אלא בעי כ"ג מהיקישא דמשפט אחד יהי' לכם [ועיי' תוס' בר"ה (דף כ"ו) דחבלות דומה לדיני נפשות עיי"ש בזה]. וגם מכה בהמה דסמיך לחבלות דכי יתן איש בעמיתו בכלל זה כמו דילפינן בר"פ החובל דעין תחת עין ממון מהיקישא דמכה בהמה ישלמנה. משום דמכה בהמה גרע משומרים. דלבד היזק ממון חבירו איכא צב"ח גם כן אבל אין לומר דלא מיירי אלא לחבלות אבל מכה בהמה פשיטא לי' דבג' א"כ נילף חבלות בהיקישא דמכה בהמה כדיליף בב"ק (דף פ"ד) מגז"ש דמכה מכה. או מסמיכות א"ו דגם במכה בהמה לא ידעינן דסגי בג' גם כן. וזהו דאתר הספרא בפרשה זו דאיירי בחבלות דגופו וסמיך לדיני נפשות מכה אדם. וסמיך לי' משפט אחד יהי' לכם דמה דיני נפשות בכ"נ אף דיני ממונות היינו חבלות כדאמרינן בריש סנהדרין מה הן דיני ממונות גזילות וחבלות וכאן בגזילות לא בעי דבדידהו בהדיא כתיב ג' וקאי אחבלות. ומכה בהמה שיהא בכ"ג ומייתי ראי' חבלות דמי לגזילות וסגי בג' והוא מדכתיב עין תחת עין וילפינן בר"פ החובל מכמה קראי דהוא ממון ולא עין ממש וקשה דלמה באמת נכתב בלשון דאיכא למטעי שהוא עין ממש ולא כתב מכה עין וכדומה ישלם. אלא צריך לומר דלכך נכתב בלשון זה להורות דמה לי חבל בגופי' מה לי חבל בממוני' וממון שמשלם הוי כעין. א"כ ש"מ דלכל מילי דמיא חבלות לגזילות ולא לדיני נפשות וזה נכון שוב מצאתי בתוספתא דשבועות פ"ג דאיתא התם אי מה דיני נפשות בכ"נ יכול אף דיני ממונות כן. ת"ל ונקרב בעל הבית אל האלקי' ריבה לו הכתוב דיין אחד. עד האלקי' יבא דבר שניהם. ריבה לו הכתוב דיין שני. אשר ירשיעון א' ריבה לו הכתוב ג' דיינים מכאן אמרו דיני ממונות בג' ור' יוסי אומר בחמשה כדי שיגמור הדין בנ' יכול אין לי בג' אלא דיני ממונות הקלין מניין לרבות החמורין וחומר בחמורים ח"ל עין וגו' כו' תחת כו' וגו' ע"כ הרי להדיא דהספרא לא קאי לד"מ בג' דזה ידעינן מתלתא אלקי' אלא דמנלן לחבלות ולרבות החמורים מכה בהמה דאיכא צער בע"ח וחומר בחמורים היינו חבלות ומייתי מתחת דמוכח מה לי אבל בגופי' ומה לי חבל בממוני' וכיון דחמור בחמורים די בג' כ"ש מכה בהמה. ובת"ב שם פי' דחומר גזילות. ולדעתי נ"ל כמוש"כ וכל מה דמבואר עוד בתוספתא שם שוגג כמזיד ועדיו הכל בחבלות קאי ושם מרבה מתחת עין וכאן מסיים התוספתא עין תחת עין וכו' תחת וכו' והוא דלמה נכתב כן ולא כתיב תשלומין להורות דמה לי חבל בגופי' ומה לי חבל בממוני'. וכעת ראיתי שהגאון ר' נפתלי כ"ץ ז"ל הגי' בהספרא אף ד"מ בכ"ג ת"ל מכה בהמה ישלמנה. וסמיך לי' ואיש כי יתן מום בעמיתו מה מכה בהמה בג' אף מכה חבירו בג' ע"כ והבוחר יבחר כי מהתוספתא דשבועות משמע כמו שפרשתי בזה. וכעת בא לידי פי' תוס' על ח"כ ופי' מדכתיב עין וסמיך לי' מכה בהמה ישלמנה דמוכת דהקשו לד"מ. והרי בתוספתא מבואר גם מכוי' תחת כוי' והוא בפ' משפטים ושם לא נאמר מכה בהמה ישלמנה. ובאינך דברים בתוספתא מייתי מעין ישלם והוא מסמוכין דכתיב עין וישלם הוא ממכה בהמה ישלמנה אבל בג' מייתי מכוי' תחת כוי' גם כן והוא מבואר כמוש"כ בזה:

בסנהדרין ג' מדאורייתא חד נמי כשר עיין רא"ש דבחד הדיוט סגי. ובתומים פי' לדעת הרמב"ם דהוא חד סמיך וכן צ"ל בדעת תוס' דבסנהדרין (דף ג') ד"ה שלא כתבו דשליחותייהו דקמאי עבדינן לדידן עיי"ש ושם בד"ה לרבא הביאו דבהאי גונא פוסק כשמואל אם כן ס"ל כן מדלא חלקו עליו. ומאחר דפסקו כשמואל א"כ הוא כרב אחא דחד נמי כשר וא"כ לא בעי מומחין כלל ואמאי צריך לשליחותייהו דקמאי ומוכח מזה דס"ל דהא דחד נמי כשר הוא מומחה ולכך כתבו דשליחותייהו דקמאי עבדינן אלא דזה אינו דהא שמואל דס"ל דאין עירוב פרשיות ודאי לא בעי מומחה כלל. ומשמע דלגמרי פסקו כשמואל בזה:

ואם נתינת הגט בעי ג' עיין רש"י סנהדרין (דף ב') והמיאונין בשלשה שכתב דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון א"כ מבואר דגט בעי ג' וכן כתבו המפרשים מהא דתרגם יונתן וכתב ספר כריתות בתרע בי דינא. אמנם מהא דב"ב (דף קע"ג) אטו כל דמגרש בי דינא ומגרש לא משמע כן. ונראה לי טעמא דבעי בגט ב"ד דלכאורה יש לעיין איך מהני קיום בגט בע"כ. הא שטר בעי דעת המתחייב כמוש"כ התוס' כתובות (דף כ') והכא הוי בלא דעתה דהוא חובת המגורשת. וי"ל עפימש"כ תוס' בב"ב (דף מ') דהא דמהני קיום שטר שלא בפני בע"ד אף שהוא שלא מדעת בעל השטר משום דהוא מעשה ביד וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב יעויי"ש בזה. ועיין ב"מ (דף י"ת) ההוא גברא כו' וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזור אלמא דגט מיקרי מעשה ב"ד ולכן שפיר מהני בלא רצון המתחייב והתינח אם הנתינה בב"ד ולכן שפיר בעי ב"ד וכ"ז אם הגירושין בע"כ אבל אם הגירושין ברצון שניהם לא בעי ב"ד כלל ומעתה בב"ב דחיישינן לקנוניא שפיר י"ל דמגרש בעצמו שלא בב"ד דמשום קנוניא יהי' ברצון שניהם. משא"כ בקרא דמיירי בע"כ וכדכתיב כי מצא בה ערות דבר לכן שפיר תי' בתרע בי דינא וא"ש. וכן מה שהקשה הנוב"י אהא דבעי ב"ד מעוד דוכתי דלא משמע כן. הכל מיירי מרצון שניהם ויותר נראה לאוקמי הכי מהא אוקימתא שהביא שם. דמיירי באירוסין וא"כ בזה"ז דכולם מרצון לא בעי ב"ד. ובמ"א יתבאר. ובח"ס עמד ע"ז למה מהני בגט הא הוי שטר שלא מדעת המתחייב. ועיי"ש מה שתירץ ול"נ כמו שנתבאר. אלא דקשה לי מהא דאמרינן בקידושין (דף ט') כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת כו' מקשינן הוי' ליציאה מה יציאה לא בעינן מדעתה אף הוי' לא בעינן מדעתה והתם ליכא למימר כמו בגט דע"מ כן. גם שם ליכא ביד א"ו דגזה"כ הוא לכן ליתא למש"כ וצ"ע בכ"ז. ואולי ע"כ לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם אלא בכותב שטר ומתחייב על עצמו משא"כ בגירושין וקידושין הבעל כותב שמגרש ומקדש לא שייך כן: ולפימש"כ הריב"ש סי' שפ"ב בשם הרא"ה וז"ל ואם כתבו בלשון עדים וחתמו עדים מהני ואינו מפי כתבם. דכל מילתא דמתעביד בע"כ של מתחייב כגון זה ומסירת מודעה לא בעינן צוואת מקנה. ואינו מפי כתבם ע"כ. וא"כ בגט דמהני בע"כ אינו מפי כתבם כלל וזה נכון:

מ"מ נ"ל דגר אף דכשר לקיים שטרות כדמשמע מהא דמבואר בשו"ע. מ"מ אינו יכול לקיים שלא בפני בע"ד. דלכאורה קיום דהוי כדין ואין גר יכול לדון כמבואר בסי' ז' ואמאי כשר לקיים. וצ"ל כיון דלא דרך כפי' הוא שפיר יכול לדון. וכ"כ בספר כתובה (דף כ"ב) והרי התוס' במס' ביב (דף מ') דהא דמהני קיום השטר שלא בפני בע"ד הא הוי שלא מדעת בעל השטר משום דהוא מעשה ב"ד וכל מעשה ב"ד נכתב שלא ברצון המתחייב. א"כ כיון דגר אינו יכול לדון אינו יכול לכתוב מעשה ב"ד שלא ברצון המתחייב. א"כ ה"ה דאינו יכול לקיים שטר שלא בפני בע"ד. ובסוגיא דב"מ (דף ט"ז) מתבאר להדיא דקיום שטר הוי מעשה ב"ד עיי"ש בזה:

ונראה לי עוד ראי' דנתינת הגט לא בעי ב"ד מהתוס' גיטין (דף י"ז) ד"ה מפני מה שכ' דאפילו אין בו זמן יכולה האשה לבקש עדי מסירה שיעידו בפני ב"ד או עדים שהיום נתגרשה ויכתוב לה שטר אחר וכ"כ שם בד"ה עד שעת נתינה ואס"ד דגט בעי ב"ד מה האי שכתבו שיעידו בפני ב"ד הא יכולה לבקש מהב"ד עצמם שהי' בעת נתינת הגט ולמה צריך עדותן של עדי מסירה א"ו דמשמע דס"ל דגט לא בעי ב"ד כלל וכבר כתבתי במ"א בזה:

ולאסור אשה על בעלה אם בעי ב"ד של ג' מאחר דאיכא פסידא דכתובה הרי זה כדיני ממונות דבעי ג' או אינו אלא הוראת איסור ככל איסורי תורה וסגי ביחיד לבד. ולהתיר אשה לבעלה דעת הח"מ באהע"ז (סי' י"ז ס"ק ע"ח) דלא בעי ב"ד וכתב בהדיא דלאסור על בעלה ג"כ לא צריך ב"ד. וז"ל דגם חכם אחר יכול להורות בכל דיני איסור והיתר ונדה ע"כ. הרי להדיא דפשיטא לי' דאין צריך ב"ד לאסור על בעלה אבל הרמ"א שם סל"ט והב"ש (ס"ק קכ"ד) ס"ל דלהתיר לבעלה בעי ג' מחמת דאיכא דין או דדמי לד"נ דמתירין א"א לעלמא או כתובה ודמי לדיני ממונות ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר דליכא דין א"כ לדידי' י"ל דגם לאסור על בעלה מאחר דאיכא דיני ממונות גם כן בעי ב"ד ג' גם כן. ומשמע לי דלאסור לבעלה א"צ ב"ד של שלשה מהא דפרש"י בסנהדרין (דף ח') בפלוגתא דר"מ ורבנן במוציא שם רע אי סגי בג' או בעי כ"ג דמיירי באין לו עדים אלא דאומר לא מצאתי בתולים ובא להפסיד כתובתה וכן מפרש בירושלמי ואמאי לא קאמר לאוסרה עליו ובליכא ס"ס באשת כהן או נתקדשה בפחות מג'. א"ו דבזה לא בעיא ב"ד אלא הוא ככל הוראת איסור והיתר. אלא די"ל דרש"י רצה לפרש בכתובה דיהא ניחא אפילו בישראל דליכא אלא חד ספיקא דאפ"ה אינה גובה כתובה מספיקא. כמבואר בח"מ סי' ס"ח סק"ט. אבל אין זה נכון דעכ"פ הו"ל להזכיר לאסור על בעלה ולהפסיד כחובה א"ו דלאסור לא בעי ב"ד כלל אם לא במקום שצריך כפי' דאז צריך ב"ד ע"ז. ולפימש"כ הב"ש (בסי' י"ז ס"ק ס"ג) דלכך צריך דו"ח לאסור אשה על בעלה דליכא ד"מ דהא אם היא אסורה אין לה כתובה. ואם היא מותרת אינה נוטלת הכתובה וע"כ הוי דיני נפשות וא"כ גם להב"ש אין צריך בלאסור ב"ד. ג' דהא ליכא כאן כתובה. ואף דהוי כמו דיני נפשות מ"מ אינו אלא לדו"ח בקבלת עדים ואז בעי ב"ד ג'. אבל להורות הרי הוא כאיסור לבד:

אם מכת מרדות בעי ב"ד של ג' או לא. האריך בזה בר"ש בן תשב"ץ ומשמע לי מהא דאמרינן במס' סנהדרין (דף י"ח) עבר על עשה ול"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פירש"י כהדיוט לידון בשלשה ע"כ והרי במ"ע אין בו אלא מכת מרדות ואפילו הכי בעי שלשה גם כן:

הא דבעינן ב"ד של נ' הוא לברר את הדין ואם נתברר אצלם להיכן הדין נוטה הגדול שבהן אומר הפסיד כמבואר בסנהדרין (דף כ"ט) הגדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פ' אתה חייב. ויש לעיין אי הוא לעיכובא שיהיו כולן בשעת הפס"ד או די באחד מהן מאחר דנתברר הדין ואינו צריך אלא הודעה מי הוא הזכאי מי הוא חייב. [ובמדרש רות למה בשלשה שאין הלכה מתבררת אלא בשלשה משמע דצריך בירור לבד] ואי משום נאמנות די בשנים מהן. או דאפילו אחד מהן נאמן דהיא מילתא דעבידא לגלויי ואפילו לפי דעת הרמ"א בסי' ל' דלא מהני בד"מ מילתא דעבידא לאגלויי בכי הא דבודאי יבורר גם לרמ"א מהני ונראה דאפילו נימא דאינו לעיכובא. ודי בשנים או באחד מהן. הא דנהוג שיהי' כל הג' ביחד הוא כדי לקיים מצות דועמדו שני האנשים לפני ד' ופי' בתוס' ב"ב (דף קי"ד) ועוד דוכתי דלפני ד' אלו הדיינין. וא"כ לפימש"כ (בסי' י"ז) דבדיעבד אינו מעכב הא דועמדו שני האנשים אלו הבעלי דינין שכתב התוס' שם. ה"נ אינו מעכב שיהי' כולם ביחד ובדיעבד מהני ואינו אלא מצוה דלכתחילה. אלא דמטעם אחר יש להחמיר שיהיו כולם גם בשעת הפסק כדאמרינן בשבת (דף י') גמר דין לכחחילה לא דילמא חזו טעמא וסתרי דינא ושוב ראיתי להנתיבות (בסי' י"ח) שפסק להדיא כן. אכן אם הוצרך אחד לסלק מאיזה סיבה והגיד דעתו בבירור שכן יפסקו השנים בלעדו. אז יש לומר דמהני דהא דדילמא חזו טעמא וסתרי דינא דקודם הפסק דייקי טפי וא"כ הכא שהגיד להם שיגידו בלעדו הוי כמו שהגיד הפסק להבע"ד דדייק שפיר וסגי בשנים לבד או באחד גם כן:

ומאד תמהתי על המנהג שנוהגין בהתרת נדרים בשלשה שכולם אומרין מותר לך מותר לך ג"פ דלע"ד סגי באחד שיאמר מותר לך. דהא דהתרת נדרים בשלשה הוא כמו דין דהוי בג' או ביחיד מומחה והם צריכין לברר או להתיר או לא. וכשיוסכם אצלם שמועיל ההתרה צריך הגדול שבהן לומר מותר לך כמו איש פלוני אתה זכאי. איש פ' אתה חייב וה"נ בנדרים כן. ועיין בסדר הגט סי' מ' ואז יאמרו לו מותר לך ג"פ משמע דהב"ד כולם צריכים לומר לו כן. וביו"ד סי' רכ"ח ס"ג כיצד היא התרה שיאמר לו מותר לך. ומשמע דקאי גם אג' שכתב בס"א, ושוב מצאתי הדבר מפורש ברמב"ם (פ"ו מהל' שבועות ה"ה) כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות כו' והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת והוא אומר לו הן. חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך. או מחול לך ע"כ. הרי להדיא דא"צ לשאול ולהתיר אלא הגדול שבהן, אך בפי' המשניות לרמב"ם ספ"י דנדרים כ' וז"ל והגדול מן הג' הנמצאים שם אומר שרוי לך ומחול לך. שרוי לך ומחול לך וכו' ואח"כ אומרים שנים הנשארים שרוי לך ומחול לך. שרוי לך ומחול לך ע"כ הרי דס"ל דכולם צריכים לומר כן. אלא שהגדול אומר תחילה. אלא שקיצר ביד החזקה בזה וא"כ שפיר נהגו כן:

המנהג שנוהגין שמקבלין ע"ע שידין יחידי. והוא עפ"י הרדב"ז כמש"כ בסי' ג' אם יכול לכוף ג"כ ובתשובת ב"ח החדשות דיבר מזה ואינו אצלי כעת. אבל נהגו לכוף גם כן. ונראה שהוא כמו דתנן בפ"ה דשקלים מ"ב ואין עושין שררה על הציבור פחות משנים חוץ מבן אחי' שעל חולי' מעיי' ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן ע"כ. והא דעושין שררה הוא לכפי' כמבואר בב"ב (דף ח') וא"כ מבואר דמאחר דקיבלו רוב הציבור עליהן מהני לכפי' גם כן מאחר דיודעין דיבא לכפי' גם כן. ובתוס' בב"ב שם כתבו בהא דאכפי' רבא לר"נ בר אמי אחר היה עמו והא דלא חשיב לי' משום כבודו של רבא. משום דאין עושין שררה על הצבור פחות משנים. לפי מש"כ תוס' שם בדיבור השני דאף דאין כופין על הצדקה הכא קיבלו עליהם. וא"כ לא צריכין דאחר הי' עמו. והא דכ' כן הוא רק לאידך תירוצים שם בזה:

אם נאמנות ב"ד אלימא מעדים עיין בתשב"ץ ח"א סי' א' מבואר בב"ד שעשו מעשה עפ"י הודאת בע"ד בפניהם ואח"כ העידו ב' עדים בפני ב"ד אחר ש"א הודה בפני ב"ד ההוא לא הוו תרי ותרי. דאדרבא פוסלים העדים ע"כ א"כ מבואר דנאמנות ב"ד עדיפא מעדים. (ועש"ך סי' כ"ג ס"ק ז') שהביא לשון ראבי"ה שנים ושלשה דיינים נאמנים כעדים דעלמא. מיהו (בסי' ע"ה ס"ק י"ט) כתב דבכל דוכתא חשיב ב"ד טפי מעדים ובכנה"ג סי' מ"ו בהג"ה ב"י א"ו ס"ט בדיינים ועדים שיש ביניהן מחלוקת אם הי' בתנאי או לא הי' בתנאי הדיינים נאמנים יותר מהעדים מהרש"ח ז"ל ע"כ. ובכנה"ג אהע"ז סי' קמ"ד אי מהני נאמנות נגד ב"ד אף שמהני נגד עדים עיי"ש: אבל אם דיינין קבועין בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזבל"א אם יש ב"ד שלם רב עם ב' דיינים ונסתלק הרב מהדין מאיזה אמתלא. אז לא שייך בזה כי יש דיינים קבועים. ושפיר יוכל לומר לידון בזבל"א. וכן משמע מתשו' הרמ"א שאלה י"ז והביא שם מש"כ (מהרי"ק שי"א) דבסילוק האב"ד נעשה הפקירא וה"נ בזה:

ונראה דבמקום דבמקום שמינו הקהל דג"כ לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכדמשמע מהא שכ' הרמ"א לקמן סי' כ"ב ס"א רבים שהמחום עליהם דיינים דלא גמירי אין הבע"ד יכולין לעכב וא"כ אם קיבלו מתחילה להיות בג' דאין יכול לומר שירצה בזבל"א ועדיף ממומחה שאינו קבוע דאף דדן בע"כ מ"מ אם הלה ירצה בזבל"א רשאי כמבואר לקמן סי' י"ג בב"ח. ועיי' סמ"ע וש"ך שם דקבוע שאני. וה"נ במקום שקיבלו לאחד להיות קבוע. ועיין תשובת הב"ח שאלה נ"ט שכ' וז"ל אבל אם קבלוהו הקהל לחכם לדיין פשיטא דאין יכול להשמט ממנו אפילו מקטן לגדול ע"כ. ומבואר שם דקאי דל"מ טענת זבל"א ג"כ. ועיין תשובת רע"א מהדו"ת שאלה מ"ט שכ' וז"ל ומש"כ ידידי דבמכתב מינוי הרבנות שלו שידין ד"ת הוי כקיבלו עליהם י"ל בזה דאם הנוסח כפי נוסח מכתב הרבנות שמוטל עליו להורות ולדון. הם עניני התחייבות הרב שלא ישמט עצמו מזה אבל אין זה בכלל שקיבלו עליהם לדונם ביחיד ואף שבעירו אין בה דיינים מ"מ אם הבע"ד אומר ארצה בב"ד של ג' בזבל"א לקרא לכאן ב' דיינים מעיר אחרת הדין עמו. וכבר נתבאר דהרדב"ז ס"ל דכ"מ שאינו אלא אחד הוי כקיבלו עליו בג'. ומבואר בתשובת הב"ח דאי"ל בזבל"א:

סעיף ב:

פחות משלשה אין דיניהם דין וכו' אלא א"כ קיבלו בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. מש"כ בטור ומנסון לי' זמנין סגיאין ולא חזי בי' טעותא. משמע דלא סגי בג' זימני והרמב"ם בהלכות שחיטה כתב בשוחט פעמים רבות ושם סגי בג' פעמים כמבואר בחולין (דף ג'). ועיין תבואת שור בסי' א' דכתב דלג' פעמים לא שייך פעמים רבות וה"נ בזימנין סגיאין ועיי"ש בתוס' בזה וברש"י יומא פ"ז ד"ה חליף ותני הי' עובר ושונה ומשלש פעמים רבות ע"כ והאי פעמים רבות הוא ביאור למשלש גם כן] [ובמדרש רבה פ' נח כ"מ שנאמר איש צדיק ומומחה ולפי"מ שמבואר כאן דמומחה הוא לשון מנוסה בזימנין סגיאין יש לבאר דאיש צדיק ומומחה הוא שעמד בנסיון והוא כמו שמסיים המדרש דהי' בני דורו של נח מקללין אותו על עשייתו התיבה והוא לא שת לבו לכל הדברים) וראי' ברורה דהרבה שייך גם על שלשה מהא דפסחים (דף ק"ד) הרגיל אומר הרבה. ושאינו רגיל אומר אחת. וכו' דתניא בנן של קדושין אומר אחת ונהגו העם לומר שלש הרי דהרבה שייך לשלשה גם כן. ולהדיא כתב רש"י בכריתות (דף ב') ד"ה נזיר דהרבה אין פחות משלשה. ומבואר דשייך לשלשה ג"כ ובגיטין (דף מ"ו) וכמה רבים שלשה. ולקמן סי' של"א ס"א ברמ"א ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה פעמים הרבה. אבל דבר הנעשה פעם אחת או ב' פעמים אינו קרוי מנהג ע"כ משמע דבשלשה פעמים קרוי מנהג ולכן כתב הרבה. אבל י"ל ועמש"כ שם שוב ראיתי בחכ"צ שאלה ס"א די"ל דגם ריב"ש ס"ל דלא סגי בשלשה ע"ש בזה:

בהא שנחלקו מהרש"ל עם אחרונים אי יחיד מומחה מותר לדון לכתחילה והי' הדבר תמוה לי דכמה עיירות שאין להן אלא רב אחד איך דן אפילו לכתחילה. מאחר דאפילו קבלה לא מהני. עד שמצאתי ברדב"ז ח"ג סי' תק"ז שכ' דבאמת. מהני קבלה בזה. ושע"כ נהגו שפיר במצרים שממנין דיין אחד דהמינוי הוי כקבלה ע"ש בזה:

ודע דהא דמבואר כאן דלהרא"ש מהני יחיד מומחה גם להודאה. ושלא להחליף הטענות וקבלו לכ"ע אינו אלא שאינו יכול לטעון לשנות הטענות לפטור כהא דסי' פ' אבל אם מכחיש הטענה לגמרי אינו נאמן אפילו מומחה. דמה בכך שהוא מומחה הא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא. יהי' מי שיהי' ובממון אינו מחייב אלא שבועה וכמבואר בהא דנאמן הדיין לומר לזה וכו' דאינו נאמן כשנסתלקו מלפני' וכן מבואר להדיא בט"ז לקמן סי' כ"ג עיי"ש:

סעיף ג:

הרמב"ם כתב דאף דמומחה לרבים דן יחידי מ"מ הודאה שמודים בפניו לא חשיבא הודאה. והרא"ש וטוש"ע ס"ל דהוי הודאה. ועיין סנהדרין (דף כ"ט) אר"א ב"א האי אודיתא זמנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כו' מר בר ר"א אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני להו לב"ד וכתב הנ"י שכתבו מן המפרשים דהא היינו במודה מעצמו בלא תביעה בעל דבר הילכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה על ידי תביעה בפני ג' ואומר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור ויכולין לחייבו וכל שהם יכולין לחייבו כותבין לו שטר ע"כ. אלמא דס"ל ג"כ כהרא"ש דכל שיכול לחייב כותבין שטר הודאה אלמא דגם אם דן יחידי דמחייב הוי הודאה: סעיף ד:

אעפ"י שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא. כ"ז שהם רבים ה"ז משובח. ומצוה שיחתוך הדין בי"א מבעשרה. וכתבו דהוא מסנהדרין (דף ז') רב הונא כי הוי אתי דינא קמי'. מכניף ומייתי יו"ד רבנן מבי רב אמר כי היכי דנימטי' שיבא מכשורא. והא דעשרה נ"ל שהוא ממתניתין דאבות פ"ג ר' חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה כו' שנאמר אלקי' נצב בעדת אל ומניין אפילו חמשה כו'. ומניין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלקי' ישפוט ומניין אפילו שנים כו' ומניין אפילו אחד כו'. ופי' הר"ב עשרה שיושבין בדין. וכתב התוי"ט דכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין ושנים ואחד. כשקיבלו עלי' כו' ע"כ. ובאמת מבואר כפשוטו דלאו בדיני ערכין קמיירי. אלא בכל דיני ממונות. אלא כי ידוע כי האבות הוא ממשנת חסידים אף שלא עפ"י ד"ת ולזה אמר. עשרה שיושבין. דעצהיו"ט לדון בעשרה. ומייתי מאלקים נצב בעדת אל. אז הוא עדה. והדר קתני מדריגות מדריגות ואפי' באחד אם הוא מומחה סני ומיירי בכל דיני ממונות וזה נכון. ובסנהדרין (דף ח') אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות והוא כמה שביארנו דעשרה דיינים הוא המדריגה היותר גדולה ואפילו הכי פסולין לקנסות וזה ביאור הרמב"ם דעכ"ז אם מרבה יותר מעשרה הרי זה משובח גם כן. ובזה יש לפרש מה שכתוב בתהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט ופירשו ע"ד שאמרו הוו מתונים בדין. אז אקח מועד היינו מתינות ועכבה. ולהנ"ל:

יש לפרש אם אקח מועד היינו הכינופיא מלשון ועד:

נטל רשות וכו' הרמב"ם (פ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ט"ו) מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ר"ג ונתן לו רשות או שטעו ב"ד ונחנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום. עד שיהא ראוי שהמקדיש בעלי מומין למזבח אין הקדושה חלה עליו ע"כ וכתב הכסף משנה על מש"כ רבינו שהוא כמקדיש בע"מ למזבח האריך המהרי"ק ואין הספר הזה מצוי אצלי כעת לעיין בו מש"כ בזה. ונראה דבזה מבואר הא דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך לא תטע לך וכו' לא תזבח כו' שור או שה אשר היה בו כל דבר רע דסמך אזהרה דהמעמיד דיין שאינו הגון הוי כבע"מ למזבח. ובספרי דרש מאשר יהיה בו מום שהיה בו מום מעיקרא וא"ש הסמיכות אזהרה דזובח מום למינוי שופטים. ובזה יתבאר הא דאיתא במ"ר שם שש מעלות היו לכסא והיה כתוב בהם לא תטה משפט. לא תכיר פנים. לא תקח שוחד. לא תטע לך. לא תזבח ע"ש במדרש. והדבר תמוה מאי שייכות דלא תזבח למשפט ולהנ"ל א"ש להורות דהמעמיד דיין שאינו הגון כאילו מקריב בעלי מומין לגבי מזבח. ומזה כתב הרמב"ם גם למקדיש בעלי מומין בנתנו רשות לשאינו הגון ואתי שפיר. שוב מצאתי במהרי"ק שורש קי"ז שכוונתי לדעתו בזה: ועוד ראי' להרמב"ם מהא דירושלמי בפרק קמא דהוריות הובא בהתוס' שם (דף ד) בממזר כשעברו ומינו אותו ומאחר דאינו ראוי להוראה נעשה כאבן עכ"ל אלמא דלא מהני בדיעבד גם כן:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה