אור ברסלב
אורח משפט אורח משפט על חו"מ › סימן ב

אורח משפט· רבי שמעון דובער אנוליק

אורח משפט על חו"מ · סימן ב

סימן א

אם רואים וכו' הב"י הביא בשם ב"ה מדרש הנעלם ברות והובא בהר"מ מריקנטי ריש פרשה משפטים. יש מי שדן דין אמת לאמתו ומקבל עליו שכר מהקב"ה דן דין אמת לאמתו ונתפס. כגון דיין מדקדק בדקדוקין לזכות לרשע דתנן ב"ד מכין ועונשין שלא מהתורה כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם והדיין מסתלק עצמו מלהענישו ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכותו מהדין כו' כי הא דאמר עשו סייג לתורה. בדיל דתורכין חיין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ע"כ עיי"ש באריכות. ונראה לי לבאר לפי"ז הפסוק לא תטה משפט אביונך בריבו. דלכאורה האי בריבו מיותר הוא. ובמכילתא מבואר דהאי אביון הוא אביון בתורה ובמצות. דהוא רשע. וזהו שאמר לא תטה משפט אביונך בריבו שיש לו עם זולתו. אבל לפעמים אתה מטה משפט להענישו שלא מן הדין לעשות סייג לתורה וזה נכון. ובזה יש לבאר הא שאמר בסנהדרין (דף מ"ו) אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. דהא כתיב לא תטה משפט אביונך בריבו אפילו הוא אביון במצות. וזה שלא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. דברים שבינו לזולתו אין להטות משפט. משא"כ באיסורין מותר כדי לעשות סייג וגם יש לומר הא דכתיב אביונך. ולא כתיב לא תטה משפט אביון. וביארנו בסי' ל"ד דמיירי בראה דבר ערוה דמותר לשנאותו כמבואר בפסחים (דף קי"ג] בהא דתראה חמור שונאך שהוא לבדו שונא לו. וה"נ אביונך שאתה לבדך יודע שהוא אביון במצות. ואו לא שייך סייג לתורה. שלא יהיו העם פרוצין מאחר דלאו כו"ע ידעו. וזהו שאומר לא תטה משפט אביונך. שאתה לבדך יודע. אבל אם כו"ע ידעי מותר להטותו. וגם בריבו אין אתה רשאי אלא באיסור לבד. והא דב"ק (דף צ"ו) גזלנא עתיקא ובעי למיקנסא וכן בשאר דוכתא. דקנסינן גם בממון הוא מדרבנן לבד. או דבממון מילתא דפשיטא הוא. דהפקר ב"ד הפקר למיגדר מילתא:

ועיין ברש"י סנהדרין (דף מ"ו) שכתב שב"ד מותרין להיות מכין וכו' משמע דחיובא ליכא. וי"ל מנ"ל לרש"י זה וי"ל כמו דאמרינן בסוטה (דף ג) וקנא את אשתו רשות. דברי ר' ישמעאל וכו' מ"ט דר"י סבר לה כהאי תנא דתניא ראב"י אומר דלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ור"ע קינוי אחרינא כתיב אלמא דדבר איסור שמצינו יוצא מכללו אינו אלא רשות. כ"ז דלא מצינו לחיובא. וכן משמע בפסחים (דף קיג) שם מהא דמותר לשנאותו וא"כ הכי נמי מאחר דכתיב לא תטה משפט. ומצינו היתר לעשות סייג לתורה. אין לך בו אלא חידושו. שיצא מכלל איסור ומותר. אבל לא שיהא חיוב בדבר. אבל בהריקנטי הנ"ל מבואר שחוב גם כן:

ובזה אפשר לבאר הא דמבואר בספרי פ' שופטים. לא תטה משפט בממון לא תכיר פנים בדין שאין לו ביאור כלל. ולהנ"ל יש לומר לא תטה משפט בממון לא תכיר פנים בדין להעמיד לרשע עפי"ד במילתא דאיסורא. דאף שבממון לא תטה משפט. אבל באיסורא להכות ולענוש אתה מטה משפט. ולא תכיר פנים כדי לעשות סייג. וזה נכון. וזה אפשר לומר צדק צדק תרדוף. אחר לממון ואחד לאיסור. שזהו הצדק לעשות סייג גם כן. וי"ל דלכך נאמר בפ' יתרו אנשי חיל שהוא כדי לעשות סייג. ולכך כתיב מקודם. וכן כתיב ויבחר אנשי חיל כי הוא העיקר להמחמנים אז:

עוד שם אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. סייג שלו נין ונכד עצור ועזוב הוא בעוה"ז ובעוה"ב. מעבירים ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לעוה"ב לאדם. כי הא דאמר עשו סייג לתורה. בדיל דתורכין חיין בהאי עלמא. ובעלמא דאתי ג"כ. ובזה יתבאר היטב הא דאיתא ביחזקאל (כב ל) ואבקש מהם איש גודר גדר וכו' ותרגם בתרגום שם לאתבע מנהון קדמי גבר דלי' עובדין טבין וכו' הרי דעל גודר גדר מתרגם עובדין טבין והוא תמוה. ולהנ"ל מבואר היטב דגודר גדר שעושה סייג ממילא אית לי' עובדין טבין גם כן. ושם (יג) ולא עליתם בפרצות ותגדרו גדר ותרגם בת"י לא קמתין תרעתא ולא עבדתון לכון עובדין טבין למבעי על בית ישראל וכו' הרי דתרגם על גדר עובדין טבין. ועיין (ב"ב דף ח') רבנן לא צריכא נטירותא. וכו' עיי"ש בזה. וזהו ביאור המדרש (רות ב). וגדרה אלו סנהדרין שהי' גודרין עמו בד"ח (ובב"ב דף צא) וגדרה אלו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל: בטור כתב בשם הרמב"ם ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והוא מהש"ס במס' סנהדרין (דף מ"ו) וכתב הט"ז דמזה מבואר דדבר המפורש בתורה אין כח בידי חכמים לאסור ע"ש. וכבר כתבו מפרשים שכן מבואר בתוס' ב"מ (דף ס"ד) ע"ש. וכן משמע מתוס' פסחים (דף ע"ד). ד"ה כבולעו כך פולטו. שכתבו ואע"ג דבעי למישרי הכא בפסח לכתחילה. אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד. גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו ע"כ. והיינו כיון דמפורש בתורה לא החמירו. ובזה ניחא הא דאיתא בתוספתא פ"ח דב"ק אעפ"י שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בכור בעל מום ל' יום. ואם הי' תם אפילו עשרה שנים. ומה אני מקיים לא תראה את שור אחיך. או את שיו נדחים. במדברות שביהודא. במדברות שבספר גימייאק. והקשה במג"א שם דהא דאין מגדלין בא"י תקנת חכמים הוא. ומאי פריך מקרא. ותי' כיון דקרא לא חייש לפסידא דא"י למה תיקנו חכמים. אבל לפי"מ שנתבאר ניחא. דהכי פריך כיון דמפורש בקרא איך החמירו חכמים. וכ"מ בירושלמי דסוטה (פ"ג ה"ז) דקאמר התם. כהנת מותרת לצאת חו"ל מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנות כו' ותהא בכלל גזירה ולא תצא. אם אומר את כן נמצאת מדתה פ' טומאות. (פי' וע"כ לא גזרו עליהן משום דמפורש בתורה) וכן משמע מהרמב"ם פ"ט מהל' יסודי התורה ה"א. וכן הוא להדיא בשיטה כתובות (דף ל"ד) בזה. עיי"ש. וכ"כ המאירי בפ"ק דמגילה דלהכי לא גזרו על מילה בשבת משום שמא יעבירנו משום דמפורש בתורה. וביום השמיני ימול ואפי' בשבת ע"ש בזה. ובזה מיושב מה שהק' הסמ"ג בהל' חמץ בדין מגעילין כלים והלא אין מבטלין איסור לכתחילה. אע"ג דהגעלה מדאורייתא היא ובגזירת הכתוב לא תפול בה שאלה. מ"מ יש לדקדק למה לא אסרוה רבנן כי היכי דאסרי' גבי תרומה. אע"ג דשרי מדאורייתא ע"כ. ולהט"ז מיושב היטיב דהגעלה דמפורש בתורה להיתרא לא החמירו רבנן בזה לומר דאין מבטלין איסור לכתחילה. ועפ"י דברי הנ"ל יתבאר היטיב הא דמבואר בספרי פ' תבוא ויתן לנו ארץ זבת חלב ודבש. נאמר כאן זבת חלב ודבש ונאמר להלן זבת חלב ודבש. מה להלן חמשה עממין אף כאן ארץ חמשה, עממין. ריה"ג אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן. שנאמר ארץ זבת חלב ודבש ע"כ. וי"ל מאי איכא בין ת"ק לריה"ג. וכתב בתשובה מהרי"ק שאלה קכ"ב דמכאן למד הרמב"ם וסמ"ג דמביאין בכורים מערי סיחון ועוג מדבריהם. וז"ל נלע"ד דאיכא בין ריה"ג לת"ק דלת"ק מביאין מדבריהם. ואע"ג דמדאורייתא פטור כדיליף לה מגז"ש. ואתא ריה"ג לאוסיפו דאפילו מדרבנן אין מביאין. כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע דאין מביאין כלל ע"כ. והוא דת"ק דלא משמע לי' מדכתיב זבת חלב ודבש למעוטי ערי סיחון ועוג אלא מגז"ש וא"כ אינו מפורש בתורה לכן החמירו מדבריהם. אבל ריה"ג דדייק מלישנא דזבת חלב ודבש לבד. א"כ הוי מפורש בתורה ולכן לא החמירו מדרבנן בזה: ובזה י"ל מש"כ הרמב"ם בפט"ז מהל' אבות הטומאה. הלכה א'. מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה. שהרי הצבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובין אם טומאה ודאית נדחית מפניהם. ק"ו לספק טומאה. דאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו. והוא דהרמב"ם נתן טעם מדוע בכל ספק דאורייתא אף דמה"ת מותר כשיטתו בכמה דוכתי מ"מ מדרבנן החמירו. אמאי לא החמירו ג"כ בס"ט בר"ה וזה דכ' דאיכא ק"ו והוי כמו דמפורש בתורה גם כן:

אעפ"י שאין שם עדות ברורה. וכתב הרמב"ן הובא בב"י דאפילו בקרובים ועד מפי עד. ונ"ל דבזה אפילו בהודאת עצמו דומיא הא שכ' הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ח. דדוד דן את גר העמלקי בהודאתו משום דהוראת שעה היתה. אלמא דמהני הודאה במקום דאיכא מיגדר מילתא. וכן מבואר מהא דאר"נ בכתובות (דף י') אסבוהו כופרי דעפ"י הודאתו שטען פ"פ. והא לא מהימן אלא משום דהי' מזנה. אלמא דמלקין עפ"י הודאתו והוא מ"מ. אלמא דלצורך שעה דיינינן עפ"י הודאתו וכ"כ התשב"ץ בח"ב שאלה רע"ד. להשיב להשואלים שתמהו. על שדן לצורך שעה נידוי עפ"י הודאות עצמו ע"ש. [ואין לומר דשאני התם בהא דכתובות. דמאחר דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומהימן. ואי משום דצריך לומר לפי זה דהיה מזנה מכבר נימא מיגו דמהימן לאוסרה נאמן ע"ז להשים עצמו רשע. דהרי הא דאין אדם משים עצמו רשע הוא מטעם קרוב. וכבר כתבו תוס' בב"ק (דף מא) דבמעיד על פלוני שרבע שורו. מגו דמהימן אפלוני מהימן אשורו. אף דאם הי' מעיד על שורו לחוד לא הי' מהימן משום דאדם קרוב אצל ממונו. דזה אינו חדא דהראב"ד מפרש איפכא. דמגו דלא מהימן אשורו לא מהימן אאידך משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ועוד דזה הוא לגבי ממונא. משא"כ אצל עצמו לעולם לא אמרינן מגו. וכדמוכח בפ"ק דסנהדרין שם. אלא פלגינן דיבורא. ובמקום דלא אפשר למיפלג דיבורי' לא מהימן כלל לשיטת רשב"א]. ומעתה יש ראי'. דגם בקרובים מועיל מאחר דהודאת עצמו מהני והודאת עצמו דלא מהני למשים עצמו רשע. הוא מטעם קרוב. ומאחר דאיכא למיגדר מילתא בהודאת עצמו מהני בקרובין גם כן וזה נכון:

וז"ל הרמב"ם שם פי"ח מהלכות סנהדרין גזירת הכתוב הוא שאין ב"ד ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו. אלא עפ"י שנים עדים וזה שהרג יהושע לעכן. ודוד לגר עמלקי. הוראת שעה היתה. או דין מלכות היה ע"כ. וזה שכ' הרמב"ם גזירת הכתוב הוא. אינו ידוע מנלי'. ואי משום דכתיב ע"פ שנים עדים הוא אם מכחיש ולא בהודאה. וגם הכס"מ לא הראה מקומו לזה. ונ"ל שהוא מהתוספתא (פי"א דסנהדרין) ר' יוסי אומר הוא שיתודה בעצמו פטור. שנאמר לענות בו סרה. שיחזרו בו אחרים ולא שיתודה בעצמו ע"כ. הרי להדיא דמודה בעצמו פטור. ולכן אסור להרוג או ללקות מאחר דהוא פטור. ובזה אפשר לומר מה שכ' רש"י במסכת מכות (דף ה) ד"ה דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא. דאי בעי מודה ומיפטר ותוס' תמהו דהיכן מצינו זה. וכן בזבחים (ע"א). ושאר דוכתי כ' דלא כרש"י ולהנ"ל י"ל דלמד כן התוספתא דסנהדרין הנ"ל דקאמר שמתודה בעצמו פטור אלמא דמודה פטור והרי זה דומה למודה בקנס גם כן:

ובירושלמי פ"ב דחגיגה. מבואר מחלוקת בזה. דאמרינן שם תני אר"א בן יעקב שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה. עד היכן ר' אלעזר בר' יוסי אומר עד כדי זמזום [ופי' הק"ע עד כדי שנוכל לחשוב שעשה עבירה. או שבדעתו לחשוב עבירה. אפ"ה מותר לענשו והפ"מ פי' אפילו רואין הב"ד שיכולין העדים לבוא להיותם עדים זוממין. אם השעה צריכה. לכך אין חוקרין ובודקין אותם הרבה. אלא חותכין הדין על פיהם] ר' יוסי אומר בעדים אבל לא בהתראה ע"כ. והנה הפ"מ והק"ע שגו בזה בפי' זמזום. והאמת דזמזום הוא שמרננים. כמו (בב"ר פ' פ"א) אם זמת יד לפה אם נזדממו דברים אחריך יד לפה. והוא שמדברים סרה. ובילקוט משלי תתקס"ד אם נזממו אחריך דברים יד לפה. חד ידע תרין לא ידעי. [ואולי זהו זמזומי דעירובין] וא"צ עדות ברור. ומכאן כתב הרמב"ם דהא דמלקין על לא טובה השמועה שהעם מרננים. שהוא שייך להא דמכין ועונשין למגדר מילתא. וכלל ביחד עם מה שכתב תחילה דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה. ואל בני כי לא טובה השמועה אסמכתא בעלמא כמש"כ הכסף משנה. והעיקר הוא דלמגדר מילתא הוא. וא"כ דלר' אלעזר בר' יוסי אין צריך עדות ברורה אלא בקלא דלא פסיק ג"כ עונשין. ולר"י צריך עדות. והרמב"ם שפסק כהך מ"ד משום מעשה דשמעון בן שטח בסנהדרין (דף מה) דמשמע דלא היה שם עדות ברורה. וכמש"כ הרמב"ם שם פכ"ד מהלכות סנהדרין ה"ד. וז"ל הרמב"ם פכ"ה מהלכות סנהדרין יש לב"ד להלקות מי שאינו מחוייב מלקות כו' ולא לעבור על דברי תורה. אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואין ב"ד שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להן הכל הוראת שעה. לא שיקבע הלכה לדורות ע"כ. הא שמסיים הרמב"ם לא שיקבע הלכה לדורות. הוא ביאור על מה שאמר תחילה. ולא לעבור על דברי תורה. דהיינו שיקבע הלכה לדורות. אלא לעשות סייג לתורה, דהיינו הוראת שעה לבד וכדעת השיטה בב"ק (דף צד) עיי"ש בזה. שוב דאיתי להכס"מ פ"ב מהלכות ממרים ה"ד שפירש כן בזה:

ויש להם כח להפקיר וכו'. בגיטין (דף לו) מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לנ' הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו. והוא יבדל מקהל הגולה, וק"ל לפימש"כ הר"ן בנדרים (דף ז') דמנודה נכסיו מותרין והא דיחרם כל רכושו חרם של ב"ד הגדול שאני דאלים טפי. מה שאין כן ב"ד בעלמא לא מתסרי נכסיו. ובירושלמי שם ר"ע היה חוכך בזה להחמיר ליסר כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין לי' רבנן חומר הוא בנידוי ב"ד. ופי' המפרשים דב"ד הגדול שאני וא"כ כמו דלא ילפינן למנודה מיחרם כל רכושו דב"ד הגדול שאני כמו כן נימא בהפקר ב"ד דהפקר ב"ד הגדול שאני דע"כ לא, פליגי הפוסקים אלא אם בעי' ב"ד גדול במנודה אבל לכולי עלמא לא בעי' ב"ד הגדול בהפקר. ובפי' הרשב"א כתב שם וז"ל ב"ד וכל ישראל שהעובר על גזירתם וחרמם חייב מיתה כמו עכן. ע"ש והובא בק"ע כן ובהפקר ב"ד לא בעי' כל זה. וע"כ נ"ל דמזה ראי' למש"כ הח"ס חאהע"ז (תשובה ק"ט) וז"ל כי נ"ל אפי' הסוברים הפקר ב"ד הפקר כו' אפילו אינם כרב אמי ורב אסי מ"מ נראה דאין זה מה"ת ומקרא דיחרם כל רכושו דאל"כ מנ"ל הא דילמא סמוכים בעינן כי התם ומגדר מילתא. אע"כ מדרבנן בעלמא הוא. ולא מה"ת ואסמכוה אקרא דעזרא ע"כ. והרי בלא"ה מוכרח כן דאינו אלא מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא וכמוש"כ בזה:

אמנם לא נ"ל שיהא מדרבנן ותלמוד ערוך בב"ב (דף קט"ז) ויאמרו ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל א"ר יצחק. דבי רב אמי. מלמד שהתנו על שבט בנימן שלא תירש בת הבן עם האחים. ופרשב"ם דהפקר ב"ד הפקר. אלמא דגם מקודם הי' הפקר ב"ד ולא מדרבנן. מיהו י"ל דהתם ג"כ הי' בית דין הגדול ב"ד וכל ישראל, אבל ב"ד בעלמא אינו אלא מדרבנן:

אמנם בסנהדרין (דף ה') דקאמר לא יסור שבט מיהוד' אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם ופרש"י שבט לשון שררה. דהפקר ב"ד הפקר כדכתיב יתרם וכו' אלמא דשבט דכתיב בתורה הוא משים הפקר ביד. והא דמייתי מעזרא הוא משום דכתיב מפורש. לכן מודינא דהוי אסמכתא בעלמא. אבל ודאי דהוא דאורייתא גם כן. וכן משמע בתשובת מהריב"ל סי' מ"ג שהביא תשובת הרא"ש שכתב דהמנהג לא יוכל לסתור תקנת הראשונים. שהם דברי תורה מטעם הפקר ב"ד הפקר ע"ש בזה:

אלא דהרשב"א בתשובה (אלף ר"ו) כתב דהפקר ב"ד הפקר מדבר תורה. ומייתי מהא דקאמר מנין שהפקר ב"ד הפקר [ואף די"ל דמצינו מנין שהוא מדרבנן. כמוש"כ תוס' בב"ב (דף קמ"ז) בד"ה מנין] וא"כ לדידי' תמוה שכתב בנדרים דהא דיחרם כל רכושו שאני שהי' כל ישראל. והכי ס"ל דלא הוי אסמכתא בעלמא בזה. וכן מבואר בתשובת מהרי"ק (שרש פ"א) דהפקר ב"ד הפקר בזה"ז דאורייתא עיי"ש בזה. וכ"ה בתשובת המיוחסת להרמב"ן רנ"ו דמבואר נמי כן. מסקנת הדברים בזה נלע"ד דבסמוכין ודאי הפקרן הפקר מדאורייתא. דלכך ניקרי' אלהי' לשון שררה. כמש"כ רש"י בכ"ד. ואחד מהם בסנהדרין (דף נ"ו) מלשין ראה נתתיך אלהים לפרעה. והרי רש"י פי' בסנהדרין (דף ה) אהא דקאמר שם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבט מלשון שררה דהפקר ב"ד הפקר. כדכתיב יחרם כו' ע"כ. אלמא דשם שררה מורה על הפקר ב"ד גם כן. ובאינם סמוכין דעת הרשב"א דהוא ג"כ דאורייתא. אלא דהת"ם ס"ל דהוא מדרבנן וכמוש"כ בזה. [ועיין תולין (ד' צ"ב) כי שרית עם אלהי' ועם אנשים אמר רבה רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו ראש גולה שבבבל ונשיא שבא"י אלמא דתרווייהו שרים הוי. וא"כ אמאי אין נשיא לבד יכול להפקיר הוא משום דגלי קרא דתלתא בעינן מג' אלהים ולכך אין הפקר ניתן אלא לריש גלותא בלבד כדין מלך. אבל הנשיא אינו כן דגלי קרא בתלתא אבל לא לבדו. וזה נכון:

הטור באהע"ז סי' ק"כ כתב דמפני תקנות עגונות תיקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר. ותקנהו לבעל. וכתב שם בס' גט פשוט הא דהצריך הטור שהאשה תקנהו לבעל והלא ממילא קני לבעל מטעם הפקר ב"ד. משום דאין כת ביד חכמים רק לאפוקי ממונא מיד האשה בכח הפקר ב"ד. אבל עדיין לא קני הבעל דלא מצינו בשום מקום דיש כח ביד ב"ד לאוקמי ברשות אדם דבר שאינו שלו ולא החזיק עדיין. כי הגם דמצינו בפרק הנזקין אוקמי רבנן ברשותי' כי היני דנחייב עלה שאני התם דכבר החזיק ונכנס לרשותו עיי"ש. והנה רש"י בגיטין (דף כ) כתב וז"ל אקנויי אקני לי' רבנן ההוא זוזי מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. הרי דס"ל דהפקר ב"ד מהני גם להקנות:

והנה בגיטין (דף ל"ו) אמרינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא תשמט אמר אביי בשביעית בזה"ז כו'. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שב ועל תעשה היא. רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. ופרש"י שם דהאי תירוצא דהפקר ב"ד הפקר, קאי גם אקושיא קמייתא. ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ורבנן תקנו דלא משמט. וכתב הרשב"א וז"ל ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו. דמה אבות מנחילין ואומרין שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו. אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון. וזוכה בו מעתה שמעון עכ"ד והביאו הריב"ש סי' שצ"ט. הרי דס"ל לרש"י דגם להקנות אמרינן אלים כח ב"ד לאוקמי דבר שאינו שלו ברשות אדם. ולשיטתי' אזיל דכן מוכח ממה שפי' בגיטין דף כ) וכמו שנתבאר לעיל בזה:

וביש"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ב כתב וז"ל דלא שייך לומר אקנוי אקני לי' רבנן הפקר ב"ד הפקר עד דמטא לידו לכך כ"ז שלא הקנה הסופר את הקלף מקודם לבעל וכתב עליו את הגט וכתב הגט על דבר שאינו שלו ע"כ הרי להדיא דס"ל דהפקר ב"ד אינו עושה קנין וכ"כ שם סי' כ"ו. אולם התשב"ץ ח"ב (שאלה ה') אחר שכ' דהפקר ב"ד הפקר כתב וז"ל ואעפ"י שהממון לא יצא מיד הבעלים ועדיין ברשותם יכולין ב"ד להפקירו ולומר שאינו שלו ולזכותו לאתר. והכי מוכת בגמ' בפ' השולח. וכ"כ המפרשים ז"ל ע"כ. הרי להדיא דמסיק דיכולים להקנות ג"כ. וכן מבואר בשיטה לב"מ (דף ט"ז) דתקנו משום כדי תיו דהפקר ב"ד הפקר ואוקמי' ברשותי' שיהא מהני המכירה במה שאירש מאבא היום עיי"ש ובש"מ ב"ב (דף כ"ד) בזה: והנה הרמב"ם מפרש דלא קאי אקושיא קמייתא. אלא אבתרייתא כמש"כ הב"י סי' ס"ז וכסף משנה. ולכאורה משמע מזה דס"ל דאין כת ביד ב"ד להקנות דבר שאינו שלו קודם שבא לידו אכן י"ל דאין ראי' מזה. די"ל דס"ל כמש"כ תוס' בגיטין שם ד"ה מי איכא שכתבו הא דלא משני רבא אקושיא קמייתא. משום הפקר משום דקשה לי' שבכך יבטל מצות שביעית. אבל לעולם יש לומר דגם להקנות קודם שבא לרשות האדם יש כת בידם. ואין כאן מחלוקת בזה:

אכן מה שמבואר ברשב"א דזה תליא דוקא אי ילפינן מקרא דאלה הנתלות אשר נחלו אז מוכח דיש כת בידם להקנות ג"כ א"כ למאן דיליף שם בגיטין (דף ל"ו) מיחרם כל רכושו אין זה ראי' אלא להפקיר ולא להקנות כ"כ גם היש"ש (ביבמות פ"י סי' י"ט). וניחא לי בזה לפי"מ שפירשו רש"י וסייעתו הא דמשני רבא הפקר ב"ד הפקר דגם אקושיא קמייתא קאי דלמה באמת לא אמר רבא כן אקושיא קמייתא ונטר עד לבסוף אקושיא בתרייתא. אבל לפי מה שנתבאר דאי כח ב"ד אלים להקנות ג"כ אינו אלא אי ילפינן מאלה הנתלות אבל אי ילפינן מיחרם כל רכושו אין יכולין אלא להפקיר אבל לא להקנות אתי שפיר דרבא לשיטתי' במועד קטן (דף ט"ו) דיליף דמפקרינן נכסיו מיחרם כל רכושו דקאי אהא דקאמר רבא שם בריש הסוגיא מנלן דמזמנינן עיי"ש. וכן בגיטין מסיק דאמרינן מנין דהפקר ב"ד הפקר מיחרם כל רכושו. ולכן לא מהני אלא להפקיר ולא להקנות ולכן לא שייך הפקר ב"ד אקושיא קמייתא דמשמט דליתקני משום הפקר ב"ד דלא לישמט לאוקמי ברשות המלוה דבר שאינו שלו ורש"י דפי' כן דגם אקושיא קמייתא קאי תירוצא דהפקר ב"ד. היינו אליבא דהלכתא דילפינן מאלה הנתלות. וכן בגיטין (דף כ') שפרש"י דהא דמשני רבא אקנוי אקני לי' רבנן דהוא משום הפקר ב"ד הפקר אינו אליבא דרבא בעצמו דלדידי' לא מהני הקנאה אלא אליבא דהלכתא דילפינן מאלה הנחלות. ומעתה ל דלכן הרמב"ם לשיטתי' פי' דלא קאי תירוצא דהפקר ב"ד הפקר אלא אבתרייתא. ולא אקמייתא משום דכתב (בפכ"ד מהלכות סנהדרין ה"ו) דהפקר ב"ד הפקר מיחרם כל רכושו וא"כ אין כח ביד ב"ד אלא להפקיר אבל לא להקנות ואתי שפיר ודו"ק ובשיטה מקובצת (ב"ב מ"ה). ושם (דף ק') מבואר דאין כח ביד ב"ד אלא להפקיר אבל לא להקנות עיי"ש. ומצינו דתקנו רבנן לאוקמי ברשות אדם גם בלא החזיק ובא לרשותו הא דב"ק (דף ס"ט) אמר אביי כו' עבדו להו רבנן תקנתא ע"ש וי"ל דרבא דקאמר שם טעמא אחרינא לטעמי' אזיל דס"ל להקנות לית להו רשותא. ובתוס' ב"ק שם (דף ס"ח) ד"ה הוא וז"ל וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ שלא יהא נכשל ואוקמי' ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. וזהו שפרש"י שם בגיטין (דף ל"ז) בד"ה דתפסי בי דינא דהפקרן הפקר ולמלוה אין כאן לא יגוש ע"כ. אלמא דס"ל דהפקרן הפקר שלא תשמט ויכולין להקנות גם כן. וכן משמע ממש"כ שם (דף ל"ו) בד"ה מוסרני שכ' וז"ל ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה ע"כ. ולענין דינא נראה דהוי ספיקא דדינא אי הפקר ב"ד מהני גם להקנות וכן עיקר ודו"ק:

יש להסתפק אי הפקר ב"ד מהני להפקיע שעבודא. דבמפקיר מעצמו יבואר לקמן סי' רמ"ה בט"ז שם דבע"ח גובים מהזוכים מהפקר ואין ההפקר מהני להפסיד בע"ח אי גם בהפקר ב"ד כן. או דילמא הפקר ב"ד אלים טפי. והי' אפשר לצדד בזה הרבה. ומצאתי בתשובת גאוני קדמאי שפשיטא לי' דאין יכולין להפקיר דלדידי' יכולין לקנוס ולא לאחרים ע"ש בזה:

ובטעמו של דבר דבמפקיר לא מהני לאפקועי שעבודא דבע"ח ביארתי לקמן סי' רמ"ה עפימש"כ רש"י בפסחים (דף ל') דהא דאקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק ואתי מלוה וטריף משום דמשועבדין הרי הן כממושכנין למלוה ואינו ברשותו של לוה להקדיש ולמכור וא"כ הכי נמי לא מהני הפקר דאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו וא"כ הכא נמי בהפקר ב"ד כן אין בידם להפקיר דבר שאינו ברשותו. כמו שהבאתי לקמן סי' רי"א דאין הקהל מקנים דשלבל"ע אף דכחם יפה וכמש"כ בזה. ולכאורה י"ל אי ילפינן מאבות מה אבות מנחילין כל מה שירצו אף ראשים מנחילין א"כ דבירושה בע"ח גובה מהן ה"נ בהפקר ב"ד בע"ח גובה מהזוכים מההפקר משא"כ אי ילפינן מיחרם כל רכושו. אבל העיקר כמו שנתבאר תחילה בזה. וכן משמע דאין הפקר ב"ד הפקר לחוב לאחרים מהא דמבואר בירושלמי דשקלים פ"א ה"ב דבעי אהא דהפקר ב"ד מנין שפטורין ממעשר ופשיט דפטור והוא כיון דאי הפקר פיטר ממעשר הוי חוב לאחרים ופשיט דפטור ממעשר וכ"ז במעשר דאי חייב במעשר א"כ הי' לו החזקת טובת הנאה, דהא יכול ליתן למי שירצה וחכמים רצו לקונסו שלא יהי' לו אף טוה"נ וגם אין ניכר שהוא הפקר דחדא מילתא הוא משא"כ להפקיע שעבודא דאחרים. וכן מצינו בכמה דוכתי דלדידי' לבד קנסו כמבואר (בב"ק דף ס"ט):

הא דהפקר ב"ד הפקר מבואר בכאן דאין עושין כן אלא במידי דצורך. וכמוש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ט) כן עיי"ש דבמידי דאין צורך אין עושין כן. והמ"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה דין י"ד כתב כן מסברא דנפשי' עיי"ש והרי מבואר להדיא בתוס' כן וכן משמע ברש"י גיטין (דף ל"ו) ד"ה אמר רבא וז"ל דבדבר שבממון אין עקירת דבר מן התורה. במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר עכ"ל. הרי להדיא דהפקר ב"ד הפקר אינו אלא היכא דהוא למיגדר מילתא. וכן משמע ברש"י שם (דף ל"ו) בד"ה מוסרני. עיי"ש בזה. ובתשו' מיימוני לספר נזיקין סי' ט"ו דהפקר ב"ד הפקר למגדר מילתא:

אבל אינן רשאין לשנות דבר במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי עיין סמ"ע שכתב צ"ע בדעת הרמ"א אי ס"ל דדעת החולקים אפי' למגדר מילתא לצורך שעה לא מהני. או דס"ל דדוקא שלא לצורך שעה אבל אם הוא צורך שעה מודים דיכולים לשנות ע"ש. וזה מתבאר מתשובת הרמ"א סי' ע"ג שכתב בעצמו להדיא בראי' דבמידי דלצורך שעה לכו"ע יכולין לשנות משום מיגדר מילתא עיי"ש:

הקצה"ח נסתפק אי שייך דינא דגואל הדם בזה"ז. ולא ראה דברי רבינו ירוחם. בסוף ספר משרים נל"ג ח"ב שכתב להדיא דדנין דינא דגואל הדם גם בזה"ז. וז"ל שם וכתב ה"ר אברהם נרו. נראה שדינין אלו צריכין גם בזה"ז ע"כ. ולפי"ז מה שכתב הרא"ש בפ"ג דב"ק סי' י"א וז"ל. ומה שלא הכריע בין תרי קמייתא לפי שאין נפקותא ביניהן אלא לענין גלות עכ"ל. ה"ה דהומ"ל לענין גואל הדם. ע"ש ודו"ק וצ"ע למה לא כתבו הרי"ף והרא"ש דינא דגואל הדם בפ"ב דמס' מכות כיון דנוהג בזה"ז ג"כ. והנימוקי מהר"ם מירזבורג כ' וז"ל דין דגה"ד רדפוהו עד חובה והשיגוהו כדין עשו שנקמו נקמת אביהם דגברא קטלא קטלו משמע דנוהג בזה"ז ג"כ: השיטה בב"מ (דף צ"א) כתב וז"ל אע"ג דבמידי דממונא כי הכא בית דין מתנין לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה כי הכא. חדא עקרי תרתי לא עקרי. עכ"ל מבואר מזה דהפקר ב"ד הפקר אינו אלא במקום דאיכא חדא איסורא אבל לא בתרי איסורי. וסברתו בנידון דשם צ"ע מה שייך בזה תרי איסורי כיון דהאיסור אינו אלא שהפועל אוכל משל בעה"ב שלא כדין. מה בכך דאיכא תרי טעמי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי ומשום דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ויתבאר במ"א בזה:

הרמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין כן יש לב"ד בכל מקום ובכ"ז להלקות אדם ששמועתו רעה. והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות. והוא שיהי' קול שאינו פוסק כמו שביארנו ע"כ. ועיין ברא"ש פ"ג דסנהדרין סי' י"ג שכתב הא דמלקין על לא טובה השמועה הוא באינו פוסק דוקא וכמוש"כ הרמב"ם כאן בזה:

הב"ש באהע"ז סי' כ"ב סק"ו כתב בשם הב"ח דהא דאין מלקין על לא טובה השמועה הוא דאותה אין מלקין אבל אותו מלקין דלא יבא ללעז דאינו ידוע עם מי נתייחד ועיין ברא"ש פ"ג דסנהדרין סי' י"ג שכתב ונראה לפרש החשוד על עריות שהוא רגיל גם בעריות ומתייחד עמהם וסאני שומעני' וארבעים בכתפי' דמלקין על כל העריות חוץ מא"א ע"כ משמע מזה דבא"א גם אותו אין מלקין לכן נ"ל דגם הב"ח לא קאמר אלא באם ילקו אותו לא יתודע אבל אם ידוע מודה דאין מלקין אותו ג"כ. מה שכתב בתשובת הראנ"ח ח"ב (שאלה מ"ב) דהא דמלקין על לא טובה השמועה הוא מלקות ממש ולא מכת מרדות דלא כהחכם השואל שם עיי"ש. זה אינו דאין לוקין על לאו דדברי קבלה אלא מכת מרדות כמו שהארכתי בזה במקום אתר והבאתי דברי המדרש דפ' חקת. ומן הקבלה את מלקני. ועוד דוכתי טובא דמוכח כן. ומה שהביא ראי' מהא דסנהדרין (דף כ"ו), החשוד על עריות כשר לעדות ופריך ארבעין בכתפי וכו' ואי אינו אלא מכת מרדות הא עד שיאמר חטאתי די. אינו ראי' דאדרבא מזה הבאתי ראי' בסי' כ"ז דגם מ"מ בלעבר יש לו קצבה דארבעים אלא דבלא"ה אין נפ"מ דגם לדידי' הא מודה דלא בעי התראה ושאר דברים כמו במלקות דד"ת. אלא לפי"מ דסובר דמ"מ די עד שיאמר חטאתי לכן הוצרך לומר דהוא מד"ק אבל לפי"מ דקי"ל דגם מ"מ יש לו קצבה אין נפ"מ מזה. וגם מה שהביא כן מהא דמבואר בע"ז (דף ל"ו) הבא על הנכרית בצנעא חייב משום נשג"ז ואי מ"מ עד שיאמר חטאתי די מה נפ"מ בהך ארבעה חיובים ולפי"מ שביארנו אין חילוק בין קבלה לדרבנן א"ו דבלעבר גם למ"מ יש קצבה. או כפי"מ שיראו וכמו שמבואר לקמן סי' כ"ז בזה. וכן מבואר להדיא בריטב"א קידושין (דף פ"א) דהא דמלקין על לא טובה השמועה. היא מכת מרדות ע"ש ורש"י דכתב דמלקין על היחוד מרדות ולא כתב על לא טובה השמועה אין ראי' מזה דה"ה על לא טובה השמועה כן. ובקידושין (דף י"ב) ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדי' רב ששת ההוא מידם הוי דיימא חמתי' מיני' ופי' הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי ביאה דהוא מכת מרדות וי"ל דהוא ג"כ משום אל בני כי לא טובה השמועה ועיין באהע"ז סי' קע"ח ס"כ דמשמע כן:

הסמ"ע ס"ק ט"ז כתב בהגה"מ פי"ז דסנהדרין מעשה באחד שישב לארץ להלקותו ולא בא הממונה להלקותו ופטרו והביא ראי' לדבר. עכ"ל וזהו סיום דברי הגה"מ ופטרו רבי' זקני כיון שלא הורגלו בכפיתה א"א ע"כ. נראה דראייתו הוא מהא דאמר שמואל שלהי מכות כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור משום דנתבזה בזה. ומעתה לדידן דלא הורגלו בכפיתה בלא הממונה קרינן בי' ונקלה אחיך בזה ולפי"ז צ"ל הציון הגה"מ ברמב"ם שם על הלכה ז' ולא כמו שנרשם שם על הלכה ו' אהא דמבואר שם דאם נפסקה רצועה בשני' פוטרין אותו דאינו ענין לכאן. המהרלב"ח נחלק עם הר"י בי רב באדם שמודה שחייב מלקות ורוצה לעשות תשובה אם לוקין ע"ש ובבדה"ב ביו"ד סי' קנ"ח כ' בשם ר' ירוחם דלוקין ולא שייך אין אדם משום רשע בזה. וכן משמע מהא דמבואר באו"ח סי' תר"ז ס"ו לוקין ארבעים שמתוך כך יתן אל לבו אבל בלא"ה אין לוקין וכמש"כ הא"ז שם כן:

תוכן העניינים

אורח משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה