שער הקדושה · שמירת כל המצוות ומשגיח
כבר הבאנו כמה וכמה הוכחות מן המדע לתועלת שבמצוות התורה (ראו בפרק "התורה נתונה מן השמים"), וכבר ביארנו כיצד המצוות משפיעות לטובה על נפש האדם (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש").
כאן המקום לציין, שקיום המצוות משפיע על כלל ישראל ולא רק על האדם עצמו שכן (סנהדרין כז,עב): "כל ישראל ערבין זה בזה": משום שכל ישראל אינם אלא נשמה אחת המחולקת לגופים שונים.
כללו של דבר, כאשר אחד מישראל חוטא הוא פוגם בנשמת ישראל הכללית וכאשר הוא מקיים מצוה הוא מתקן את נשמת ישראל הכללית! ביד כל יהודי להשפיע לכלל ישראל שפע רוחני מחייה או משחית חלילה, הכל לפי מעשיו.
מעשה בבני משפחה יהודית מארצות הברית שלאחר פטירת האם נדרו שהם מקבלים על עצמם לשמור כמה מצוות יקרות, וביניהן שיקפידו מעתה לברך את כל ברכותיהם ליד אדם אחר שיענה "אמן". פעם אחת התעוררה הבת באמצע הלילה וביקשה להרוות צימאונה. ניגשה למטבח, אולם כל בני הבית היו ישנים ולא היה מי שיענה "אמן". מאחר ולא רצתה להפריעם, המתינה בתקווה שמישהו יקיץ משנתו, אך עברו שעה ושעתיים ועדיין כולם ישנים. החליטה הבת שהיא מתגברת על תאוותה וחזרה לישון. כשנרדמה הופיעה האם הנפטרת בחלום ואמרה לה שבגלל שכבשה את יצרה, חברתה לכיתה תחלים ממחלה סופנית ממנה היא סובלת. סיפרה לה בדיוק את פרטי המחלה וביקשה: "לכי להוריה ותספרי להם שבזכות המצוה שקיימת חיי בתם ניצלו". בבוקר הלכה להורי חברתה, שבתחילה הכחישו את דבר המחלה, אך היא לא ויתרה, מסרה להם מידע שקיבלה מאמה אודות המחלה, מידע אשר איש מלבדם לא ידע, עד אשר השתכנעו, נסעו לבית החולים ונדהמו לגלות כי באורח נס החלימה בתם לחלוטין.
אולם, אף על פי שישנה תועלת רבה בקיום המצוות- שלימות העבודה היא רק כאשר נקיימן למען עשות נחת רוח לפני ה' יתברך ולא בכדי לקבל שכר; מכאן ועד סוף הפרק נפרט ב"ה טעמן ועיקריהן של כמה מן המצוות המרכזיות שביהדות:
תלמוד תורה
הנה ראשון במעלה הוא לימוד התורה, כי הרוצה לפקח על עצמו כדי לזכות ולהשיג כללות התיקון והשלמות, עליו אומר הרמח"ל ("מסילת ישרים" פרק ג' - בביאור חלקי הזהירות):
"שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע":
ובאמת, בעת שאדם עוסק בתורה ומתבונן בדרכיה הישרות, הוא משיג בשכלו מהו הטוב האמיתי שיבחר בו ומהו הרע שינוס ממנו, ואז לבד נכנסת התבוננותו פנימה על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע והוא מתחיל להתקינם על דרך הטוב אשר למד. הוא מה שהמשיך הרמח"ל ואמר ("מסילת ישרים" פרק ה' - בביאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם):
"אם הוא עוסק בתורה- בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז''ל (פתיחתא דאיכה רבתי): 'הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב'".
הנה מצינו שלימוד התורה יש בו כדי להביא את האדם לקיום כלל המצוות, ועל ידי שיקיים כלל המצוות ישיג תיקון כלל תרי"ג אבריו וגידיו, ולכן אמרו רבותינו (פאה א,א): "תלמוד תורה כנגד כלם": כנגד המצוות כולן וכנגד האיברים והגידים כולם!
זה גם עניין שנאמר בנבואה (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל": ומצאתי לפרשו בסיעתא דשמיא: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ- שיהא כל מוצא פיך בעסק התורה, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה- שתעיין בתורה יומם ולילה ללא הפסק, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ- שעיקר לימודך יהא כדי לקיים את אשר למדת שהרי אמרו (אבות א,יז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה": וכל זאת למה? כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ- ותקיים תורתך, וְאָז תַּשְׂכִּיל- את האחרים מתורתך, כדרך שאמרו (אבות ד, ה): "הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
ועל ידי שתקיים את התורה הקדושה, תיעשה קדוש בכל תרי"ג אברים וגידים, כי יוסרו מעליך קליפות נפש הטמאה ותרגיש חיות אלוקות בזה העולם, תכניס עונג עולם הבא בעולם הזה ממש (על דרך שביארנו בפרק "מבוא לגוף ונפש"). אז יסתלקו מליבך כל מחשבות כפירה ותהא יודע מציאותו יתברך כי תרגיש השכינה עימך בכל מקום.
ולא זאת בלבד, אלא גם בשכלך לא תשאל עוד, כי על ידי לימוד התורה יתברר לפניך עומק החקירה של רבותינו הקדושים, שכבר הקשו כל קושיות שבעולם ומצאו הדרכים ליישב את כולן, ואז תשכיל ואז תבין שבספרים הקדושים יש כבר את כל התשובות לשאלותיך, ואף אם טרם מצאתן, ודאי עוד תמצא אם תמשיך להתמיד בלימודך.
ומעשה כזה מצינו בצעיר אחד שאמר פעם לרב אברמסקי: "כבוד הרב, אני מוכן לחזור בתשובה בתנאי שתשיב לי על שלוש קושיות שיש לי על התורה". השיב הרב: "מוכן אני להשיב על כל שאלותיך, אבל קודם צא ללמוד תורה במשך שלושה חודשים בישיבה פלונית, אחר כך תחזור אלי ואשיב לך". עשה הצעיר כדברי הרב ופנה ללמוד בישיבה אך עברו כבר חמישה חודשים ועדיין לא חזר אל בית הרב כפי שהתבקש. והנה יום אחד פגש אותו הרב בשוק ושאלו: "עברו כבר חמישה חודשים- מדוע לא הגעת אלי אחרי שלושה חודשים כפי שסיכמנו?" השיב הצעיר: "כבוד הרב, האמת היא שאחרי שלושה חודשים בישיבה כבר פרחו ממני כל הקושיות שהיו לי על התורה ולא הרגשתי עוד צורך להגיע".
ובאמת כן הוא הדבר, ככל שתהא יותר מתייגע בלימוד התורה, תהפך ידיעת אמיתותה בקרבך למוחשית יותר ויותר.
כמה קשה להבין הדבר הזה שבני אדם מתרשלים בלימוד התורה הקדושה! הרי כאשר אדם נוטל תרופה כלשהי הוא ניגש לבדוק את הוראות היצרן לבל ישתמש בה בצורה לא נכונה ויזיק לגופו, אם כן, לא דין הוא שילמד את "הוראות היצרן" של נשמתו, את התורה הקדושה, לבל יחטא ויזיק לה?! ודע, כל זמן שהוא לומד ומשתדל בכל כוחו לקיים את אשר למד, אף אם הוא לפעמים נכשל ה' מוחל לו אם עשה תשובה, שהרי הוא עושה כל שביכולתו ובודאי עוד ילמד ויתקן הכל, אך אם יכול ללמוד ולא לומד הרי זה כמזלזל בהוראות בוראו, שכן הוראותיו של מלך בשר ודם ודאי היה משתדל להבין ולקיים ואילו הוראותיו של מלך מלכי המלכים הוא זונח?! אז יענישוהו גם על עבירות שעשה בשוגג כאילו עשאן במזיד כי היה עליו ללמוד כדי להימנע מעשותן וזה עניין שאמרו רבותינו (אבות ד, יג): "ששגגת תלמוד עולה זדון".
תלמוד תורה ממרק עוונותיו של אדם
כאשר אדם מוותר על הנאותיו הפרטיות ובוחר לעסוק בתורה, הויתור הזה כרוך בצער, והצער הזה נחשב לו לייסורים הממרקים עוונותיו (ראו אודות תועלת הייסורים למרק העוונות בפרק "צידוק הדין"), ואז מתבטלים ממנו אי אלו ייסורים קשים ומרים אשר היו מיועדים לבוא עליו, כי כבר השיג תכלית הייסורים ונתכפרו לו עוונותיו, וזה על דרך הכתוב (תהלים צד, יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ": וכן כתוב (תהלים קכח,ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ": שעל ידי יגיעת כפיים במאכל הנשמה (לימוד התורה), זוכה אדם להגיע לאשריך וטוב לך- אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (שמתכפרים עוונותיו והוא זוכה לחיי עולם הבא), וכעניין שאמרו רבותינו (אבות ב,ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" ("תלמוד תורה עם דרך ארץ" הוא תלמוד על מנת לקיים- תלמוד תורה אשר משריש דרך ישרה בחיי הארציות של האדם ומתקן מידותיו).
ישנם הלומדים תורה על מנת להשיג כבוד, חכמה, התעלות רוחנית וכו', ואין זה מן המובחר, כי הדחף המניע אותם הוא התשוקה להשיג איזו מעלה לעצמם ולא התשוקה לקיים את רצון ה', אז ודאי שלא יקיימו רצונו ועוד יבואו לידי כעס ושאר מידות מגונות אם לא ישיגו את המעלה אשר ביקשו לעצמם.
על כן, לא די לו לאדם שילמד על מנת לדעת את רצון ה'- אלא צריך שילמד על מנת לקיים את רצונו, כמו בן אוהב המבקש לדעת את רצון אביו כדי שיוכל לקיים את רצונו ולעשות נחת רוח לפניו; זוהי תורה לשמה, שהיא מביאתו לידי מעשה ומתקנת את מידותיו.
עם זאת, אמרו רבותינו (פסחים נ,ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה": וזה עיקר, שיהא אדם לומד בכל אופן, כי אז ירגיש השגחת הבורא בקרבו ויתעורר ליבו לאהבו אהבה עזה וללמוד תורה לשמה.
תלמוד תורה מציל חיים
רוע הלב של הנאצים ימח שמם היה חסר גבולות, הם היו נוהגים לערוך מטווחים על ראשי היהודים וכאשר פגעו היו מגיבים בצהלות שמחה וירי באוויר (מזכיר מעט את צהלות השמחה של הפלסטינים בימינו אחרי פיגועים). רבי יוסף שלמה היה בין אותם שניצלו מידם הקשה, ולפני מספר שנים הוא הגיע לבית הכנסת "מושב זקנים" בתל אביב לצורך גיוס תרומות עבור כולל שביקש להקים. הוא נשא דרשה, סיפר את סיפורו האישי ואמר: "כנראה שניצלתי מידי הנאצים רק כי התכוונתי להקים כולל בישראל! אדם המוסר נפשו להפצת התורה בכוחה להצילו גם ממצבי הצרה הקשים ביותר! אני חושב שראוי לכל אחד שיתרום לפחות סכום בגובה קבר הוריו שנחסך ממנו בזכות שניצלו בשואה...".
והובא בכמה ספרים מעשה ביהודי מאנגליה, שנסע בכביש מהיר, תוך שהוא מאזין לשיעור תורה דרך הרדיו דיסק. בשלב מסוים יצא לעקיפת הרכב שלפניו תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף, אך מיד כשעבר למסלול הנגדי שמע ניידת משטרה וחזר בבהילות למסלול שלו שמא יקנסוהו. שניות ספורות אחר כך עברה משאית במסלול הנגדי במהירות, והוא חשב לעצמו "כמה טוב שיש משטרה, בזכותם חזרתי לנתיב שלי וניצלתי מהתנגשות חזיתית". לאחר שנרגע מעט, נזכר כי בזמן העקיפה פספס כמה דקות מהדיסק, והריץ לאחור על מנת להשלים את החסר. לתדהמתו שמע והבין כי הניידת הייתה חלק מההקלטה בדיסק ובזכות לימוד התורה בזמן הנסיעה חייו ניצלו ולא בזכות המשטרה...
העולם עומד בזכות לומדי התורה
ימי הבריאה מפורטים בתורה (בראשית א): "ויהי-ערב ויהי-בוקר יום אחד... יום שני... יום שלישי... יום רביעי... יום חמישי... יום ~ הששי...": ויש לשאול: מדוע שינתה התורה ביום השישי והוסיפה הא הידיעה בתחילה?! ומסבירים רבותינו שנתכוונה התורה ליום ~ השישי בסיון, יום מתן תורה, שאמר ה' למלאכים הממונים על שמים וארץ: "אם ישראל מקבלים את התורה ביום ~ השישי בסיון מוטב, ואם לאו, הפסוק הבא (בראשית ב,א): "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ": אני עושה בכם כליה": וזה שאומרת הגמרא (שבת פח, א): "'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי': ה' יתירה למה לי?! מלמד שהתנה הקב''ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו": נמצא כי לא כדאי היה לו לקב"ה לקיים את העולם אם לא בשביל שיקבלו ישראל את התורה!
ואומר הנביא (ירמיה לג,כה): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי": כבר ביארנו כי בכל החומר ביקום ישנה מהות רוחנית המחייה אותו ומאפשרת את קיומו (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש"). זהו חוק שהטביע ה' בבריאה- שתפעל המהות הרוחנית הזאת ותאפשר לחומר להתקיים; והנה מזהיר ה' שאם לא יעסקו ישראל בברית התורה יומם ולילה, הוא יבטל חלילה את חוקי הבריאה הללו והיקום כולו יחזור לתוהו ובוהו; נמצא כי התורה היא הכח המחייה את הבריאה והעולם כולו עומד בזכותה! (ראו בפרק "התורה נתונה מן השמים" את ההוכחות שהבאנו לכוח שיש בדיבור להשפיע על הבריאה).
יש אומרים כי זו הסיבה שכדור הארץ נברא עגול דווקא, שכאשר יהיו יהודים בגלות- הם יהיו עוסקים שם בתורה בזמן שבארץ ישראל ישנים ועל ידי זה לא יהיה רגע אחד בלעדי התורה הקדושה!
ומסופר על הגאון מוילנא שעמד בפני נער צעיר שנכנס לבית הכנסת. שאלוהו: "רבנו, אתה גדול הדור, מדוע הנך עומד בפני הנער?!". קרא אליו את הנער ואמר לו: "תספר לנו מה עשית אתמול בלילה". סיפר הנער כי מאחר ולא הצליח להירדם, קרא כמה פרקי משניות עד שאחזתו תנומה והלך לישון. הכריז הרב: "ראו, גילו לי מן השמים כי נער זה היה היחיד בכל העולם שעסק בתורה באותה שעה, בזכותו כל העולם עומד, ואם המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא- אז כמה גדולה מדרגתו של נער זה שהציל עולם מלא!".
כאשר אדם עוסק בתורה הוא מתעלה והעולם כולו מתעלה עימו, הוא מחובר לבוראו, הוא שמח שמחה אמיתית, ודי להתבונן בפניהם הקורנות, בניצוץ עיניהם, בחן ובשלווה של לומדי התורה כדי להיווכח בכך.
כל אחד מסוגל להצליח בלימוד התורה
מצינו אצל רבי עקיבא שבתחילה לא ידע אפילו לקרוא, וכבר לא האמין כי יצליח להשיג משהו מחכמת התורה, אבל כאשר היה בן ארבעים חל אצלו מפנה, כמסופר במדרש (אבות דרבי נתן ב,יב): "הלך (רבי עקיבא) וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור (אחת האבנים המקיפות את הבור) חקוקה (שחוקה) אמר: מי חקק את החוליא הזו? אמרו לו החבל (החבל שאיתו מעלים את הדלי מהבאר הוא ששחק את האבן). אמר להם ויכול הוא (וכי חבל יכול לשחוק אבן?!)? אמרו לו: הן, מפני שהוא תדיר (כן, מפני שהוא מתחכך באבן לעיתים קרובות) ואמרו לו ולכך את תמה? (וכי מדבר זה אתה מתפעל?! הרי מצינו גם ש...) מים שחקו אבנים, שנאמר אבנים שחקו מים (איוב יד,יט). אמר, וכי לבי קשה מהאבן? אלך ואלמוד פרשה מן התורה (כי אם חבל ומים שחקו אבנים בכח ההתמדה אזי גם אל ליבי יחדרו דברי התורה אם אחזור ואשנן). הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח הוא ובנו. למד מקרא ותרגום ומדרש הלכות שיחין ומשלים הכל למד": ובזכות שהתמיד ולא ויתר נעשה לבסוף לאחד מגדולי הדורות כולם אשר מתורתו אנו חיים עד עצם היום הזה!
לכל אחד יש זמן ללמוד תורה!
משל לאדם שהתארח אצל חברו והניח על שולחנו חפיסה עם עשרים וארבעה שוקולדים. כעבור זמן קצר ביקש שוקולד אחד ובעל הבית טען בחציפות שאין לו. אמר לו: "לפני מספר דקות הנחתי לפניך חפיסה שלמה וכעת אתה מעז לומר שאין לך שוקולד אחד עבורי?".
כן הם פני הדברים, ה' העניק לנו עשרים וארבע שעות ביממה, הנוכל לטעון שאין לנו שעה אחת ביום לעשות רצונו ולעסוק בתורה? הרי הוא העניק לנו זמן, ואם נעסוק שעה בתורה- אין אנו נותנים לו אלא משלו, וזה מה שאמרו רבותינו (אבות ג,ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".
וגם מי שעובד שעות רבות חייב בלימוד תורה מדי יום. ומה יעשה אם איננו מוצא פנאי? אמרו רבותינו (אבות א,יד): "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה": ופירשו בפירוש "ברית אבות": יאמר שילמד מעט בכל יום, אפילו פסוק אחד- זה הרי לוקח רק כמה דקות, אבל אם יתמיד בכל יום ימצא לבסוף שעשה הרבה. וכן אמר חכם אחד: "אני למדתי את כל התורה שלי בחמש דקות". שאלוהו: "אתה הרי חכם גדול, כיצד למדת הכל בחמש דקות?!". השיב להם: "חמש דקות כאן וחמש דקות שם, חמש דקות בהמתנה לרופא וחמש דקות בהמתנה לאוטובוס, חמש דקות ועוד חמש דקות מצטרפות יחד ולבסוף נעשות הרבה".
חומרת עוון ביטול תורה
נאמר (דברים ו,ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ": התורה מתחילה באות "ב" ("בראשית ברא אלוקים"), התורה שבעל פה מתחילה באות "מ" ("מאימתי קורין את שמע בערבית"), ראשי תיבות "בם"- "ודיברת בם"- בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בם ולא בדברים בטלים!
וכל זמן שאדם פנוי מצרכיו הקיומיים ההכרחיים ואיננו עוסק בתורה הרי זה ביטול תורה ונושא עוון גדול על כתפיו כמאמר רבותינו (ברכות ה): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערין ועוכרין אותו" (ואל ישכח כי גם כאשר עוסק בצרכיו הקיומיים ההכרחיים יש לו לכוון ליבו לשמים על דרך שביארנו בפרק "שלמות הלב").
ומביא הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א,ח-י): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'; גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים (עיוורים) ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי עד משה רבינו; עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח":
והאדם עתיד ליתן דין וחשבון על כל דקה שאפשר היה לו לעסוק בתורה ולא עסק כמובא בגמרא (יומא לה,ב):
"לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? (היית עני יותר מהלל הזקן?) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר (עובד ומקבל שכר) בטרעפיק (במשקל נמוך מאד של מטבעות שווה ערך לתשעים ושש פרוטות), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר (באותו יום לא הרוויח כלום), ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים (ישב בפתח הארובה כדי לשמוע דברי תורה) מפי שמעיה ואבטליון (שניים מגדולי ישראל). אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה (תקופת החורף), וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? (חשוך בבית, אולי בגלל העננים?) הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה (והבינו שהוא חוסם את האור מלהיכנס לבית), עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג (היה הלל מכוסה בערימת שלג בגובה שלוש אמות שזה מטר וחצי לערך). פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה (למרות שהיה זה שבת ואלו מלאכות אסורות בשבת). אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת";
"עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר? (היית עשיר יותר מרבי אלעזר?) אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו (השאיר לו בירושה) אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד (מין כלי קיבול עשוי עור בהמה) של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (חייבוהו לעבוד בשבילם כי לא הכירוהו). אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך (עליך לעבוד במלאכתו של אדוננו אלעזר בן חרסום, ולא הכירוהו שהוא אלעזר בן חרסום)! ומימיו לא הלך וראה אותן (מימיו לא התעסק בנכסיו הרבים), אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה";
"רשע אומרים לו "מפני מה לא עסקת בתורה"? אם אמר "נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי", אומרים לו "כלום נאה היית מיוסף"? (היית יפה יותר מיוסף הצדיק?) אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר (שהיה שר הטבחים המצרי) משדלתו בדברים (מפתה אותו); בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית; בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית (החליפה בגדים בוקר וערב כדי לנסות למשכו אליה); אמרה לו "השמע לי"! אמר לה "לאו"! אמרה לו "הריני חובשתך בבית האסורין" (בית הכלא)! אמר לה ה' מַתִּיר אֲסוּרִים"! "הריני כופפת קומתך"! ה' זֹקֵף כְּפוּפִים"! "הריני מסמא את עיניך"! "ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים"! נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה - ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא"; (כבש יוסף את יצרו, נשאר דבק בה' ולא התפתה אחרי אשת פוטיפר)!
"נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים": ומי שאינו לומד תורה בטענות שונות ומשונות, אין זה אלא תירוצים שלא יתקבלו ביום הדין שכן (תהלים צד,יא): "ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל".
איסור חילול ה'
חילול ה' הוא כל דיבור או מעשה שיש בו כדי להמעיט חלילה מערכו של הבורא, או מערכה של תורה, או מערכן של המסורת היהודית והמצוות בעיני הבריות, ואמרו רבותינו בגמרא (יומא פו,א): "מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיהו כב, יד): 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן': כלומר, אף אחר שעשה תשובה, התענה כראוי ביום הכיפורים וקיבל עליו ייסורים קשים ומרים- רק ביום המיתה יתכפר לו העוון הנורא!
אולם יש גם תשובת המשקל, שכנגד חילול ה' שעשה ישתדל מעתה בכל כוחו לעשות קידוש ה'- יגדיל ויאדיר את שמו של הקב"ה, התורה, המסורת היהודית והמצוות בעיני הבריות, ובזה יעזור למחוק את העוון הנורא שדבק בו, וכבר אמרו רבותינו (קידושין פד, הא): "גדול קידוש ה' מחילול ה'".
עבד ה' חייב לשמש דוגמא ומופת
נעימות ושלמות הן דרכי התורה, כמו שכתוב (משלי ג,יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם": על כן, החפץ ללכת בדרכיה עליו להנהיג עצמו במידות נאות וישרות מתוך יראת בוראו- ובזה הוא מקיימה! מכאן אמרו רבותינו (אבות ג,יז): "אם אין דרך ארץ, אין תורה": שאם אינו מנהיג עצמו במידות נאות וישרות- הריהו רומס דרכה של תורה והיא איננה מתקיימת בו!
ואוי לו לאדם שלמד תורה אבל דרך ארץ אין בו, מראה עצמו כאיש האלקים אבל פוגע בבריות, עוקף בתור, עוקף בפקק, מטיל אימה וזעם, עז פנים לגיהנם! ומה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה- פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו"- ונמצא שבגלל מעשיו מתרחקים אחרים מן התורה- הוא עושה חילול ה'! על כן הורונו רבותינו הדרך בה נלך (אבות ב,ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ": והנוהג כן כמה טוב עושה, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו! ומה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה- פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו"- ונמצא שבזכותו מתקרבים אחרים אל התורה וחפצים ללכת בדרכה- ואין קידוש ה' גדול מזה!
פרנסה מלימוד התורה עשויה לעשות חילול ה'
מביא הרמב"ם (משנה תורה הלכות תלמוד תורה): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם": משום שכל רואיו יאמרו חלילה: "נראה שהתורה איננה אמיתית אלא שעוסקים בה כדי להרוויח ממונם של הבריות- על כן איננו חפצים בה ולא נלך בדרכיה", וכעניין הזה כבר אמרו רבותינו (אבות ב,ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון": משום שהיא "גוררת" את הבריות לבטל עצמן מן המצוות ולעשות עוונות.
על כן ראוי ללומדי התורה שיהיו עושים מעט מלאכה יחד עם לימודם, וטוב שתהא זו מלאכת שמים כגון עריכת חופה וקידושין, ברית מילה, כתיבת סת"ם וכו', וישתדלו לעסוק בשעות הפנאי במלאכת גמילות חסדים כגון ניחום אבלים, ביקור חולים וכו'- ועל ידי זה יתבטלו כל המקטרגים מעליהם ואשריהם בזה ובבא.
עבודה זרה היא חילול ה' המגונה ביותר
נאמר (שמות כ,ב-ד): "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם": על שלושה איסורים בתורה נאמר "יהרג ואל יעבור"- שאין היתר לעבור עליהם אף במחיר של סכנת חיים. אחד מהם הוא איסור עבודה זרה.
הפונה אל האלילים, האובות והידעונים (מגלי עתידות ומכשפים למיניהם) הריהו מחלל את ה', שכל רואיו יאמרו חלילה "נראה שאמונת ישראל איננה אמת, אחרת לא היו עוזבים אלקיהם ופונים לעובדי כוכבים ומזלות", והוא איסור מפורש האמור בתורה (ויקרא כ,ו): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ": ובעל נפש יברח מן הדבר הזה כבורח מן האש, ולא ימיר אמונתו התמימה בעבור יצר הסקרנות, ולא יניח שיתחלל שם שמים על ידו, ובזה יזכה לכל הטוב הצפון לצדיקים, כמסופר על רבי יצחק, שהיה עני מרוד והתפרנס בקושי ועמל רב. הנה יום אחד נתגלגלה לידיו מרגלית יקרה וביקש למכרה. הגיעה השמועה אל אנשי הכנסיה, ואלו שלחו שליחים לבקש לקנותה. אמרו לו: "באחת מעיני הפסל הגדול בכנסיה חסרה האבן הטובה, אנא מכור לנו את המרגלית שבידך ונשלם לך הון רב". אולם על אף הפצרותיהם הרבות, סרב רבי יצחק למוכרה להם, כי חשש שמא יהא שם שמים מתחלל על ידו. מה עשה? נטל את המרגלית היקרה, והשליכה אל הים. אותה שעה יצאה בת קול מן השמים והכריזה: "יצחק, יצחק, אתה שאיבדת את האבן המאירה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידך- בשכר זה בן יוולד לך שיאיר את עיני ישראל בתורה ויהא שם שמים מתקדש על ידו". לאחר שנה נולד רש"י שבפרושו לתלמוד ולמקרא מאיר את עיני ישראל עד עצם היום הזה.
ואמנם לכאורה נראה שעבודה זרה איננה שייכת לימינו! הרי מי פונה אל האלילים? אבל אל לנו לטעות! עבודה זרה עודנה קיימת, חיה ונושמת, היא רק החליפה מלבושיה!
בצר לנו ישנם בדורנו אנשים הרודפים אחרי כוכבי טלויזיה, כדורגל, כדורסל, רוק ופופ וכו' כרודפים אחר אלוה, ישנם המטפחים מכוניתם ועוזבים בני ביתם, ישנם המאמינים בקוראי קפה וקלפים בשר ודם ושוכחים אדון הכל, אדון עולם! כל אלה תרבויות נכרים המה ואין מקורן במורשת אבותינו! כל אלה נעשים שלא במצוות ה'! כל אלה הם עגל הזהב של דורנו- שעוסקים אנחנו בם ועוזבים את בוראנו עבורם! עוסקים בחיי שעה ועוזבים חיי עולם!
מובא ברמב"ם (הלכות דעות פ''ב ה''ג): ''כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'': אין דבר גדול או קטן נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון- אם פגעה בו אשתו, לקח לו חברו, הפסיד ממונו וכו', האמונה מחייבת את האדם שיזכור שהכל מאת ה'- ואשתו, חברו, והסיבות שהפסידו ממונו המה רק שלוחיו- ואם הוא מביע כעס והתרעמות עליהם הריהו כאילו מייחס להם את אותו המעשה, כאילו אומר "הם עשו ולא ה'", כאילו עובד עבודה זרה.
נשיאת שם ה' לשוא ושבועת שווא
נאמר (שמות כ,ז): "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹקֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה', אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא": וזהו מעבירות החמורות שבתורה כמובא בגמרא (שבועות לט,א): "שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא את שם אלקיך לשוא": והנה בצר לנו, רבים הם הנכשלים בזה חדשות לבקרים, קוראים בשמו לדברים שאינם בקדושה (ואף ישנם הנשבעים בשמו לשווא ועוברים גם על איסור שנאמר (ויקרא יט,יב): "וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'"). הם עושים זאת מתוך בורות או מתוך עזות, ומעוררים זילות שמו בקרב הבריות- שבעקבותיהם למדים אחרים ונוהגים כמותם, מבלי שמבינים חומרת מעשיהם, ושומר נפשו ירחק, ולא להזכיר השם במפורש אלא בכינוי כגון "השם" או "הקדוש ברוך הוא" (מלבד בברכות, תפילות, קריאת התורה וההפטרות בציבור- שבהם חייב להזכיר השם במפורש).
לא להכשיל את הרבים
נאמר בתורה (ויקרא יט,יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאלקיך, אֲנִי ה'": ואמנם יש ללמוד כפשוטו, אך יש כאן גם לימוד על "עיוור הרוחני", שאיננו מכיר דיני התורה- והגורם לו לעבור עבירה שאיננו מכיר בה הריהו כמכשיל את העיוור כמבואר במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא, פרשת קדשים, נג,ב): "למי שהוא עור בדבר שלא להאכיל את חבירך דבר האסור, ושלא להורות לו דבר שלא כהוגן, ושלא ליתן כוס יין לנזיר (שאסור באכילה ושתייה מן הגפן) והוא סבור שכר (משקה חריף של...) תמרים ותפוחים הוא": וכמו כן לא יורה אדם הלכה לחברו אם איננו בקיא בה שמא יהיה מתיר את האסור ואוסר את המותר ויכשילו חלילה בעבירה.
מדוע הפסוק (ויקרא יט,יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאלקיך, אֲנִי ה'": מסתיים במילים "ויראת מאלקיך אני ה'"? ונראה שביקש ה' להזכיר לאדם שהציווי הוא ממנו יתברך- שמא יעלה על ליבו להכשיל את חברו ולדמות כאילו בא לעזרו, כי ה' (תהלים צד,יא): 'יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם'".
תיקון היסוד
כל מה שברא ה', ברא לצורך ולא לבטלה. זרע האדם נחשב כ"תמצית החיים", ונועד להקמת בית שכינה בישראל. המוציאים זרעם לבטלה הרי הם לוקחים כלי של קודש ומשתמשים בו לאשפתות, משחיתים את זרעם שלא לצורך עבורו הוא נוצר, משחיתים פוטנציאל חיים, שוחטי הילדים!
אף שעוון זה לא נכלל במפורש בתרי"ג מצוות, מובא בזהר הקדוש כי הוא עוון החמור שבתורה!
התורה מספרת (בראשית לח, א-י) על בניו של יהודה, נכדיו של יעקב אבינו, שמתו בגין עוון זה, ואמרו רבותינו (נדה יג,א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר "וירע בעיני ה' אשר עשה (ער) וימת גם אותו (את אונן)": ולא מצינו בכל התורה כולה עוד עבירה עליה הומת האדם מיד כפי שאירע לער ואונן (כאן המקום להעיר כי בדורנו ה' לא מעניש מיד כי הנהגתו נסתרת אך ער ואונן נענשו מיד כי בתקופתם היה ה' נגלה וידוע בעולם ובכל זאת חטאו).
ואמנם, אף אם האדם לא נענש במיתת הגוף, הרי יש בעוון זה כדי להמית את נפשו, שכן על דרך שביארנו שכנגד כל מצוה יש אבר או גיד (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש"), הרי מצוה זו היא כנגד כל אברי וגידי הנפש כולם, וידוע כיום על פי אנשי המדע כי שכבת הזרע היא תמצית האדם, ועל כן, הפוגם בזה, הריהו מגביר נפש הטמאה בכל תרי"ג אברי וגידי נפשו, משחית קדושתו כליל ובהכרח יושפע מכך גם גופו, וכפי שמביא הרמב"ם (הלכות דעות ד,יט): "שכבת זרע היא כוח הגוף ומאור העניים ככל שתצא ביותר הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים".
כאשר אדם משחית זרע לבטלה נבראים מיליארדי ילדים רוחניים (משחיתים), אשר מלווים אותו לכל מקום ומבקשים רעתו, ורק ה' מצילו מידם כי מצפה לתשובתו, אך אם לא שב מדרכו הרעה הוא נמסר בידם ביום פטירתו כמובא בדברי הגאון רבי אליהו מני זיע"א בספרו "קרנות צדיק" וכמובא עוד בשם האר"י הקדוש זיע"א:
"והם עתידים להדבק בנשמתו בעת צאתו מן העולם, ולהחזיק אותו לאב, ויקיימו בו "כיבוד אב" ככובד העוון, ולהאכילו שרשי רתמים, ולהשקותו מרורות, ולהלבישו בגדים הצואים אשר לא תותך טומאת כתמיהן, עד יעברו עליו עידן ועידנין וימים רבים של צער רח"ל. ונוסף גם הוא שמענישים לאביהם שהולידם, ביום פטירתו שמוליכים אותו לקבר, כי הם יסובבוהו כדבורים, לאמר אבינו אתה, ובוכים ומייללים אחר מטתו על כי שבמותו אין להם עוד מקום במה לשרות, ומצערים אותו הרבה עם שאר רוחות הפורחות באויר השמים רח"ל. והנה מי הוא זה אשר לבו כלב הארי, לא ירתע ויאחזנו פלצות על גודל חטאתו, וידע כי אוי לו לאדם שאנשי ביתו קמים עליו, כמו שידוע שהרבה צער מגיע לאדם אם אנשי ביתו קמים עליו, יותר מאשר אחרים קמים עליו":
ואם לא שעינינו קצרות מראות היינו מבכים על כך כל ימי חיינו!
מהו שורש התאווה לפגם זה?
כמו שזכרנו למעלה (ראו בפרק "שרשרת פעולות האדם"), גם כאן הכל מתחיל בקליטה חושית, אשר ממנה נמשכים הרהורים ומחשבות, ומהם תאוות הלב ולבסוף המעשה.
על כן אסרה תורה לאדם להסתכל או להרהר באישה שאיננה שלו, אפילו איננה יפה, ולא בבעלי חיים בשעת תשמיש, ואף לא להרהר באשתו המותרת לו (משום שמרתיח יצריו ועלול להיכשל בעוון הנורא), וכמו שנאמר (במדבר טו,ב): "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם": שלא תהיו כתייר אשר הוא תר אחר לבבו ואחר עיניו.
למעשה ישנם שני מסלולים אפשריים לעבור על האיסור הזה:
א. האדם מהרהר בליבו על נשים ולכן מסתכל בנשים.
ב. האדם מסתכל בנשים ולכן מהרהר בליבו על נשים.
כך או כך, ככל שיהרהר יותר יסתכל יותר, וככל שיסתכל יותר יהרהר יותר! זוהי תגובת שרשרת שתביאנו בסופו של יום לדבר עבירה כי סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל כן הזהירונו רבותינו (כתובות מו,א): "אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה"!
והנה לא פעם אדם שואל איך אשיג דבקות בה'? איך אשיג רוחניות גבוהה? מדוע הגמרא איננה מאירה לי פנים? אבל באמת איך ישיג דבקות בה' אם הוא דבק בתאוות העולם?! איך ישיג רוחניות גבוהה אם הוא שקוע בחומריות?! איך הגמרא תאיר לו פנים אם הוא מאיר פניו למראה של נשים?!
במהלך הלוויה של הרמ"ק (רבי משה קורדוברו זצ"ל) הכריז האר"י הקדוש: "מי רואה מה שאני רואה?" קפץ נער אחד ואמר: "אני רואה עמוד אש מהמיטה של הרמ"ק עד השמים". קרא לו האר"י: "בוא אלי, אצלי אתה תגדל, חתן לבתי אתה תהיה". למחר התכנסו לארוחה כשלפתע קם האר"י והכריז: "צא מיד מביתי, משולחני לא תאכל, את בתי לא תישא", שאל הנער בפליאה מה קרה והשיב האר"י: "פגמת בעיניך וכל הקדושה נסתלקה ממך"!
ולעניין חוסר הצניעות של נשים בדורנו, אשאל את אותם בעלים המתירים לנשותיהם שילבשו בגדים תחתונים (המכונים "בגד-ים") לעיני אלפים בחוף הים: האם הייתם מארחים חבר טוב בסלון ביתכם בזמן שנשותיכם יושבות שם בלבוש כזה? ודאי שלא! אז למה לעיני אלפים בחוף הים כן?! האם חשבתם פעם כמה יהודים נכשלו בהוצאת זרע לבטלה בגלל הרהורי עבירה שעלו בליבם אחרי שראו את נשותיכם?! האם חשבתם כמה תענשו על כך?!
איך ישמור האדם עצמו מפני הרהור עבירה?
אמרו רבותינו (יומא כט): "הרהורי עבירה קשים מעבירה": ולכאורה תמוה כיצד יתכן שהרהורים קשים ממעשים?! אלא יש לדייק- לא נאמר "חמורים" אלא "קשים"- כלומר שקשה לאדם להתגבר על הרהורים יותר מאשר על העבירות עצמן, כי מהעבירות ניתן לברוח על ידי עזיבת מקום העבירה- אך הרהורים עשויים "לתקוף" בכל מקום.
אולם אין לאדם ניסיון שאיננו יכול לעמוד בו, וכפי שזכרנו בפרק "שרשרת פעולות האדם"- הפתרון הוא שישמור על קדושת שבעת הפתחים שבראשו, ימנע עצמו מלראות, להריח, לדבר ולשמוע נשים האסורות לו ובזה ירחיק ממנו הרהורי עבירה.
כמו כן, מאחר ולא יכול האדם לחשוב שתי מחשבות יחד- ירגיל עצמו לחשוב תמיד בדברי תורה ואז לא תהיה מחשבתו פנויה להרהורי עבירה וכפי שמובא ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה, כב): "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה": וכמו שנאמר לאחר שזרקו את יוסף הצדיק אל הבור (בראשית לז,כד): "ְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם": ורש"י מבאר שם על פי דברי המדרש: "ממשמע שנאמר והבור רק- איני יודע שאין בו מים?! מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו": וביאור הדברים הוא שמתוך שנאמר שהבור ריק אתה כבר למד שאין בו מים- אז מדוע הדגישה התורה שאין בו מים?! אלא ללמדך שאמנם מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו- ואמרו בעלי המוסר שהוא משל שאם הבור (המחשבה) יהיה ריק ממים (תורה) אזי ייכנסו בו נחשים ועקרבים (מחשבות והרהורים רעים)!
כדאי גם להתבונן בדברי רבותינו (סנהדרין קז,ב): "אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע": אדם המחפש תמיד להשביע את האבר שלו ולחטוא עם נשים, ישאר רעב כל ימי חייו ויחפש נשים עד יום מותו, ולא ישבע לעולם. אדם כזה, כאשר לא יהיו לו נשים כפי רצונו- עשוי להרהר ולפגום בברית קודש, כי הוא כבר מכור לדבר.
לכן ישתדל בכל כוחו להסיט מבטו ממראה נשים בלבוש לא צנוע; יתנתק ככל שניתן מעיתונים עם תמונות לא צנועות, טלוויזיה ואינטרנט (וגם מי שיש לו היתר ממורה הוראה מובהק להשתמש באינטרנט לפרנסתו, ישתמש באינטרנט מסונן החוסם גישה לאתרים לא צנועים); ילמד תורה, גמרא משנה, הלכות, יום יום בעיון והשתקעות בלימוד; יגזור על עצמו תעניות מפעם לפעם כי התענית מרגילה אדם לכבוש את יצרו; יקרא ארבע מזמורים ראשונים של תהלים וכן מזמור "למנצח בנגינות" (פרק סז) לפני השינה בכוונה גדולה ובשמחה רבה וללא הפסק; יקרא קריאת שמע בכל לילה סמוך לזמן השינה, מילה במילה ובכוונה גדולה; יקבל על עצמו מידת ענוה ושפלות; וירחיק עצמו מליצנות שכן אמרו רבותינו (אבות ג,יג): "שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה".
מהו התיקון למי שפגם בברית?
הסיבה שעוון כה חמור לא נכלל בצורה מפורשת בתרי"ג מצוות, היא שלמרבה המזל תיקונו קל יחסית לשאר עבירות, ויש מספר עצות לתיקון פגם זה:
יטבול עוד באותו היום במקווה (אם איננו יכול, יעשה מקלחת בתשעה קבין מים, שלושה עשר ליטרים, שווה בערך למקלחת של עשר דקות בזרם חזק); יעשה תשובה עם וידוי (ראו בפרק "התשובה"); יקרא עוד באותו היום "תיקון הכללי" (מובא בסוף הספר); ישתדל לתת עוד באותו היום צדקה, אפילו דבר מועט; יתפלל בכוונה גדולה ובמורא; יעלה שלישי לתורה בבית הכנסת; יהיה סנדק בברית מילה אם אפשרי הדבר; ישתדל לתקן אחרים בפגם הזה ויחזירם למוטב; החשוב מכל- ישתדל בכל כוחו שלא לחזור עוד על המעשה כי (יומא ח,ט): "האומר, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה": שלוקחים אותו מן העולם רגע אחד לפני שיספיק לעשות תשובה, אבל העושה תשובה ואיננו חוזר עוד לסורו- במקום שהוא עומד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!
טהרת המשפחה
נאמר בתורה (ויקרא יח, יט): "וְאֶל-אִשָּׁה, בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ--לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ": בזמן הופעת הוסת אצל האישה או כאשר יוצאת מרחמה אפילו טיפת דם אחת מכל סיבה שהיא, וכן במשך שבעה ימים נקיים הנספרים מרגע שהפסיק הדימום לחלוטין- האישה קרויה בשם "נדה" (מרוחקת). בימים אלו חלות על בני הזוג הרחקות שונות והם אסורים במגע וכן בכל ביטוי התנהגות של חיבה. למעשה האישה אסורה לבעלה בערך כחצי חודש ומותרת לבעלה בחצי החודש השני.
ואמרו רבותינו (נדה לא,ב): "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה- אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה": קשר המבוסס רק על תאווה חומרית סופו לחדול מלהתקיים, שכן לאחר זמן ממושך של חיי נישואין עמוסים בשגרה משעממת נעשה הבעל רגיל באשתו וקץ (מואס) בה; הריחוק שמביאה מצות טהרת המשפחה גורם לכך שבימי הנדה בני הזוג מרבים בקשר רוחני, קשר של דיבור, וכאשר תשוב האישה להיות מותרת לבעלה, תשרה ביניהם אותה תשוקה עצומה של יום כניסתם לחופה משום שהתגעגעו זה לזו.
פרופסור ג'ון גריי אשר ערך מחקרים רבים על ההבדלים בין המוח הגברי למוח הנשי, מציין בספרו "גברים ממאדים נשים מנגה" כי "גברים דומים לגומיות"- כלומר שהם צריכים להתרחק כדי לחזור במלוא העוצמה, וזה בדיוק הריחוק שעושה טהרת המשפחה כדי לגרום להיות האישה "חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".
כאשר מקיימים את המצוה הזו כהלכתה ממש, מובטח שהבעל לא ימאס באשתו ולא יהרהר חלילה אחר נשים אחרות, וכן האישה לא תהא סוטה חלילה מן הקן המשפחתי, ואז תתעורר אהבה, אחווה, שלום ורעות בין כתלי הבית, ומתוך כך יתברכו כל בני המשפחה בשמירה רוחנית בכל תחומי החיים ונמצא כי מצוה יקרה זו איננה טהרת האישה בלבד אלא טהרת המשפחה כולה, ולא זאת בלבד, אלא היא גם טהרת כלל ישראל, שכן האחדות הזאת בתוך משפחות ישראל משפיעה החוצה ויוצרת חיבור בין כלל נשמות ישראל עד אשר נעשים כולם אגודה אחת, ובכח האחדות הזאת נשתמרו משפחות ישראל ועם ישראל כעם העתיק בעולם.
ואם לא די בכך, מחקרים רבים שנערכו לאחרונה הוכיחו כי יש במצות טהרת המשפחה תועלת עצומה גם מבחינה בריאותית (וראו דברים אלו בהרחבה בפרק "התורה נתונה מן השמים").
כשרות המאכלים
עניין כשרות המאכלים איננו כפי המצוות שהן כנגד אבר מן האברים או גיד מן הגידים, אלא הוא כנגד כל האדם כולו, בדומה לפגם עריות ופגם השחתת זרע לבטלה, כי על דרך שביארנו בפרק "מבוא לגוף ונפש" שכל דבר גשמי מכיל בתוכו מהות רוחנית- מזון לא כשר מכיל בתוכו מהות רוחנית טמאה- וכאשר אדם אוכל מזון לא כשר מתפשטת המהות הרוחנית הטמאה שבתוכו דרך מחזור הדם אל כל תרי"ג אבריו וגידיו ומטמאת את כולו, כעניין שאמרו רבותינו (יומא לט): "ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם": שמחמת קליפות נפש הטמאה שנתלבשו עליו הוא נחסם מלהשיג החיבור לשורשה העליון של התורה הקדושה ואיננו משיג ידיעותיה ולא את העונג הטמון בלימודה.
והרי דברי הרמח"ל (מסילת ישרים, יא, בפרטי מידת הנקיות):
"הנה הוא איסור המאכלות, בין בענין הטריפות עצמם, בין בענין תערובותיהן, בין בענין בשר בחלב או חלב ודם וענין בישולי גוים, וענין געולי גויים, יין נסכם וסתם יינם. כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק, כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באיסורי התערובות וכיוצא בזה. ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים. והמקיל בהם במקום שאמרו להחמיר, אינו אלא משחית לנפשו. וכך אמרו (בספרא שמיני): לא תטמאו בהם ונטמאתם בם (ויקרא יא), אם מטמאים אתם בם, סופכם לטמא בם, והיינו, כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו. והוא מה שאמרו בש''ס גם כן (יומא לט): ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב): כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא יא): להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובא הפירוש לרבותינו ז''ל (תורת כהנים): אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו. וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה, עד כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: וכמה בין רובו וכו', להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש. והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר (משלי כג): ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה":
וידוע המעשה באותו צדיק שנזדמן למסעדה והביט סביב במבט חשדני. פנה אליו בעל המסעדה: "אח שלי! אל תדאג בעניין הכשרות, הרי לך תמונה של משה רבנו על הקיר". השיב לו: "אם זה היה הפוך- שאתה היית על הקיר ומשה רבנו היה בעל המסעדה הייתי אוכל- אבל משום שזה לא כך אני מוותר".
האיסורים העיקריים בעניין הכשרות
בחלק זה מובאים ביאורים כלליים בלבד של האיסורים העיקריים בעניין הכשרות, ולכל אחד מן הסעיפים דינים הרבה. על כן, בכדי למנוע מכשול, יש ללמוד ולשנן את הדינים היטב בספרי ההלכות המיועדים לכך.
מן החי:
* הטריפות שבבעלי החיים - התורה מפרטת בספר ויקרא פרק י"א את הסימנים של בעלי החיים המותרים באכילה ושל אלו שאינם מותרים (כגון, רק דג עם סנפיר וקשקשת מותר באכילה, רק בהמה מעלת גרה, מפריסה פרסה ושוסעת שסע מותרת באכילה וכו').
* הטריפות שבמין הכשר עצמו - שכן גם במינים המותרים באכילה ישנם בעלי מומים שונים או כאלו שלא נשחטו כהלכה ואינם מותרים. על כן, שומר נפשו יקפיד לרכוש רק בשר חלק, ורק ממוכר ירא שמים.
* הדם - הדם אסור באכילה אף בבשר הכשר כמו שנאמר (ויקרא ג,יז): "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ": וכן נאמר (דברים יב,כג): "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר": לכן אנו מדיחים את הבשר היטב, משרים אותו במים ואחר כך במלח (שהמלח סופג את הדם), ואז מדיחים אותו שנית (ולעניין זה דינים רבים שיש ללמוד ולשנן).
* החֵלב - מעין שומן קשה המצוי בבהמות ואסור באכילה אף בבשר הכשר כמו שנאמר (ויקרא ג,יז): "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ".
* גיד הנשה - זהו גיד העובר לאורך הירך ואסור באכילה אף בבשר הכשר כמו שנאמר (בראשית לג,לג): "לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה".
* בשר בחלב - האיסור כולל אכילת מוצרי חלב יחד עם בשר או עוף, אכילת בשר או עוף לאחר אכילת מוצרי חלב ללא הדחת הפה והידיים כראוי, אכילת מוצרי חלב עד שש שעות לאחר אכילת מוצרי בשר או עוף, אכילת מוצרי חלב שנתבשלו יחד עם מוצרי בשר או עוף וכן להיפך, אכילת מוצרי חלב שנתבשלו בכלי שהשתמשו בו לבשר או עוף וכן להיפך, בישול מוצרי חלב יחד עם מוצרי בשר ועוף אפילו שלא לצורך אכילה, הנאה מעירוב של בשר וחלב יחד כגון השלכתו לכלבים שברשותו וכד'; שנאמר בתורה שלוש פעמים (שמות כג,יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ": וקיבלנו מרבותינו: אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול.
מאכלות גויים:
* יין גוי- יין גוי אסור בשתיה והנאה והוא הדין ליין של ישראל שנגע בו הגוי (טעם האיסור הוא מפני טומאת הגוי, וכן שמא מתוך שתיית יינו ייקח בתו ויפנה לעבודה זרה).
* בישול גוי - דבר שבישל גוי, אפילו בישל בביתו ובכליו של ישראל, אסור באכילה (טעם האיסור הוא מפני טומאת הגוי, וכן שמא מתוך אכילה על שולחנו ייקח בתו ויפנה לעבודה זרה, וכן שמא ירגיל עצמו לאכול על שולחנו ויאכילהו דבר טמא).
כלים:
* הטבלת כלים- כלי מטבח העשויים מתכת או זכוכית, ושייכים לגוי או מיוצרים על ידו, אינם מותרים לשימוש עד אשר יוטבלו במקווה כשר של ארבעים סאה (טעם האיסור הוא מפני טומאת הגוי ולאחר ההטבלה יוצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל). מאחר ומרבית הכלים הנמכרים כיום מיוצרים על ידי גויים ראוי להטביל את כל הכלים החדשים טרם שימושם ולהסתלק מן הספק (אולם במקרה של ספק יש להטביל בלא ברכה, שכלל בידינו "ספק ברכות להקל", ורק כאשר ידוע בבטחה שהכלי חייב טבילה יש לברך). כמו כן, המחמיר להטביל גם כלי פלסטיק (בלא ברכה) יפה הוא עושה.
* כלים שנטמאו בבשר וחלב- כלים שנטמאו בבשר וחלב טעונים הכשר, אולם לא בכל מקרה אפשר להכשירם ויש בזה דינים רבים שצריך ללמוד, על כן יש להיוועץ במורה הוראה ולא להשתמש בכלי עד אשר יוברר הדבר.
מן הצומח:
* תרומות, מעשרות, מתנות עניים ועוד- גידולי פירות וירקות מחייבים הפרשת תרומות, מעשרות, ומתנות עניים כגון לקט, שכחה ופאה. כמו כן ישנם איסורים אחרים הקשורים בגידולי שביעית, גידולי כלאים, פירות ערלה ופירות רבעי. על כן, שומר נפשו יקפיד לרכוש פירות וירקות רק ממוכר ירא שמים, והמחמיר לעשר מספק (בלא ברכה) יפה הוא עושה. כמו כן, אם מגדל בביתו יקפיד ללמוד ולשנן הדינים הרבים ובכל מקרה של ספק ייוועץ במורה הוראה לבל יכשל.
* סכנת חרקים ושרצים - לפני אכילת פירות וירקות, חובה לוודא כי הם נקיים מחרקים ושרצים. ירק (חסה, כרוב, פטרוזיליה וכו'), יש להפריד את העלים, להשרות במים עם מעט סבון למשך חמש דקות ולשטוף תחת זרם מים קולחים (בלא השריית מי הסבון טרם השטיפה, נאחזים בעלים חרקים קטנים שקשה מאד לראותם בעין).
מוצרי מאפה:
* סכנת חרקים ושרצים- ההלכה מחייבת ניפוי יסודי של הקמח וניקוי של המכשירים משום חרקים ושרצים. יש לדעת שבימי הקיץ, קמח שנשאר בכלי עלול להתליע לאחר יממה ויש לנפותו מחדש. על כן, ראוי להיזהר ולרכוש מוצרי מאפה רק ממוכר ירא שמים, ואם מכינים בבית יש לנפות את הקמח היטב בסמוך לשימוש.
* הפרשת חלה - כל עיסת בצק העשויה מאחד מחמשת מיני דגן (החיטים, השעורים, הכוסמין, שיבולת שועל, שיפון)- אם משקלה מעל אלף שש מאות ושישים וששה וחצי גרם והיא מיועדת לאפיה ישנו חיוב להפריש ממנה חלה כמו שנאמר (במדבר טו, יז-כא): "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה": על כן, ראוי להיזהר ולרכוש מוצרי מאפה רק ממוכר ירא שמים, ואם מכינים בבית יש להפריש חלה כהלכה (ואת החלה שהופרשה יש להיזהר לא לזרוק בביזוי כי שם קודש עליה, אלא לשורפה ואם אי אפשר אז לזרוקה בתוך שקית סגורה היטב).
ביצים:
* דם ביצים - כשם שיש להיזהר באכילת דם בעלי חיים, כך יש להיזהר באכילת דם המצוי לעיתים בתוך הביצים. על כן, יש לשבור את הביצים לכוס ולבדקן היטב לפני אכילתן (בביצה קשה אין חשש משום שיוצא כל מוהל הדם שבה והוא מתבטל).
ידוע שכיום ישנם בתי ממכר שאמנם מחזיקים בתעודת כשרות, אך עם זאת מערימים על הרבנויות המקומיות בכדי לחסוך במשאבים. על כן ראוי להקפיד לרכוש תמיד ממוכר ירא שמים ולא לסמוך רק על תעודת הכשרות, וכמו כן יש ללמוד ולשנן היטב את הדינים על מנת למנוע מכשול.
איסור לשון הרע ורכילות
נאמר בתורה (ויקרא יט,טז): "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ה'": ושלושה הם חלקי הפסוק:
* "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ": זה רכילות- שלא יעבור מאדם לחברו ויאמר "פלוני אמר עליך כך וכך" או "פלוני עשה כך וכך" כרוכל הזה שעובר מאדם לחברו ומעביר סחורות.
* "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ": זה לשון הרע- שלא ידבר בגנות חברו ויימצא כאילו שופך דמו, שכן כפי שאפשר לרצוח הגוף בידיים כך אפשר לרצוח הנפש בדיבור כמו שנאמר (משלי יח,כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן": (הפסוק "לא תעמד על דם רעך" נסמך לעניין רכילות המובא בתחילה ולכן פירשנוהו לעניין רציחת הנפש ולא רציחת הגוף).
* "אֲנִי, ה'": מובא בסוף הפסוק כדי להעצים חומרת העניין, להזכירנו שהציווי הוא ממנו יתברך, שהכל יבוא לפניו במשפט והוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, ואז תהא יראתו על פנינו לבלתי נחטא!
לשון הרע ורכילות מביאים שנאה ואיבה לעולם
על יסוד העיקרון שביארנו בפרק "שרשרת פעולות האדם", שהקליטה החושית הופכת למעשים- כך המדבר או השומע לשון הרע ורכילות על חברו משתרשות בנפשו דעות מגונות כלפיו, אשר עתידות להפוך לשנאה ומעשי איבה. על כן, אם ראינו שנאה ומעשי איבה במקום כלשהו, כנראה שיש שם גם לשון הרע ורכילות!
אסור לדבר לשון הרע ורכילות על חברו גם שלא בפניו
אל יחשוב אדם שאם דיבר לשון הרע או רכילות על חברו שלא בפניו הרי זה מותר! באופן כזה לא רק שעובר על איסור, אלא גם כאילו כופר בעיקר- שנראה כאילו איננו מאמין שה' יודע מעשיו שעושה בסתר.
כמו כן, אמרו רבותינו (סנהדרין כז,עב): "כל ישראל ערבין זה בזה": שכל נשמות ישראל מחוברות יחד בשרשן העליון, ועל כן, גם אם פגע בחברו שלא בפניו, הרי זה כאילו פגע בנשמתו במקום החיבור שלה עם נשמתו שלו, וכאילו פגע בעצמו ממש!
עונשו של העובר על איסור לשון הרע ורכילות
אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות": כי מי שהוא מכבד את הבריות, דן את כל האדם לכף זכות, מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, נעשה אישיות שהבריות אוהבות וחפצות בחברתו, וכיוון שכך, הוא אהוב גם לפני ה' יתברך, שהרי כבר אמרו רבותינו (אבות ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". אך מן העבר השני עומד לו זה שאיננו מכבד את הבריות, רגיל לדבר לשון הרע ורכילות, להוציא שם רע על אחרים ועוד כהנה וכהנה דברים בטלים ומבוטלים, זה איננו מכובד כלל וכלל, שכן אין דרך בני אדם לאהוב למי שכל ימיו מחפש מגרעות בבריות ומטיח בהן עלבונות, מי היה רוצה להיות בחברתו? הוא איננו אהוב על איש ואין איש חפץ בחברתו, וכיוון שכך, הוא איננו אהוב גם לפני ה' יתברך, שהרי כבר אמרו רבותינו (אבות ג, י): "כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו".
והנה על זו הדרך אפשר לבאר את הכתוב (קהלת ז,א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ": שאדם המכבד את הבריות, הוא קונה לו שם טוב בעיניהן, ואז נעשה לו שם טוב גם בעיני ה' יתברך כי (אבות ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו": ועל כן טוב לו יום המות מיום היולדו, כי יזכה בקורת רוח לעולם הבא. אך מן העבר השני, זה שאיננו מכבד את הבריות ומדבר עליהן לשון הרע ורכילות, הוא מקלקל שמו בעיניהן, ואז מתקלקל שמו גם בעיני ה' יתברך כי (אבות ג, י): "כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו": ועל כן לא טוב לו יום המות מיום היולדו, כי עתידין להיפרע ממנו לעולם הבא על שלא עשה כל שביכולתו להיות רצוי לפני ה' (ומכאן גם מובן מדוע טוב שם משמן טוב, כי שם טוב הוא קניין רוחני אשר מהנה את בעליו גם בעולם הזה וגם לעולם הבא אך שמן טוב ושאר דברים גשמיים מהנים את בעליהם רק בעולם הזה).
ודע, המדבר לשון הרע ורכילות על חברו מאבד כל זכויותיו לטובת חברו ומקבל אליו את כל העבירות של חברו! נמצא כי גם אם עמל כל ימיו בקיום תורה ומצוות, הוא עלול לאבד חלקו לעולם הבא משום דיבורים אסורים! איזה בר דעת מוכן יהיה לאבד חיי עולם הבא שעליהם אמרו (אבות ד,יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"? איזה בר דעת יוותר על עונג שהוא יפה יותר מכל תענוגות העולם הזה שאירעו לכל הבריות מאז ומעולם? לדבר הזה נתכוון הכתוב (תהלים לד,יג-יד): "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה": שהאיש החפץ בחיים (אין "חיים" אלא חיי עולם הבא)- ינצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה.
וכן פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה פג,ה-י): "דין בעלי לשון הרע דינם שווה כמו המינים והאפיקורסין וכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת הגואל אשר אין להם חלק לעולם הבא": וזה כעניין שאמרו רבותינו (תוספתא פאה, פרק א' הלכה ב'): "עַל שָׁלֹש עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקְּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע נֶגֶד כֻּלָּם".
בנוסף, אדם הרגיל לדבר לשון הרע ורכילות, מלבד היותו לא אהוב ורצוי בעיני הבריות, ולא אהוב ורצוי לפני ה', ומפסיד חיי עולם הבא, הוא גם מפסיד האושר והסיפוק בעולם הזה, כי הסתכלותו את העולם היא בהיבט שלילי, הוא רואה רק מגרעות בכל דבר, ולפיכך איננו יכול להשיג את האושר והסיפוק האמיתיים.
מובא בחפץ חיים שכאשר ישראל עושים עבירות, עולה השטן לקטרג עליהם והקב"ה משיב לו: "אתה רק אחד וכבר כתבתי בתורתי 'על פי שניים עדים יקום דבר', אקבל עדותך רק אם תביא איתך עד נוסף". מה עושה השטן? יורד לעולם ומעלה נשמות של אנשים הרגילים בלשון הרע בזמן שהם ישנים כדי שיספרו יחד עימו בגנותם של ישראל, ומאחר שיש כבר שני עדים מקבל הקב"ה את העדות ויורדות גזרות קשות לעולם; נמצא כי בעלי לשון הרע הם המביאים פורענות על ישראל וזה שהזהירה תורה (שמות כג,א): "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס": שלא תשא ולא תשמע לשון הרע ורכילות שמא תהא שותף במשלח ידו של השטן הרשע להעיד יחד עימו בגנותם של ישראל.
לא לדבר על אחרים
דינים רבים יש בהלכות לשון הרע ורכילות, ויש לקבוע עיתים יום יום ללימודם בספרי הפוסקים, כדי להזכיר בשכלנו המותר והאסור שמא נכשל. אלא שאף אם למדנו כל הדינים ופרטיהם, ואף אם אנחנו משננים אותם מדי יום, עדיין עלולים אנחנו לשכוח לרגע ולהיכשל בעבירה, שכן לפעמים אנחנו מוציאים מפינו דברים בלא מחשבה כלל- אומרים דברים שלא נתכוונו לומר ואז מתחרטים.
ואשרי האיש אשר מקדש פיו והוגה בו דברי תורה ומשתדל שלא לדבר בכלל על אחרים, אפילו בדברים המותרים, כי מתוך דברים המותרים יכול להגיע גם לדברים האסורים, ואם בכל זאת נראה לו שיש הכרח לומר דבר מה- יעשה לעצמו סייג גדול להרחיק מן העבירה ויבדוק כמה טוב הדיבור הזה לפני שמוציאו מפיו!
ומעשה באדם שהגיע אל הרב ואמר: "שמעת מה שמספרים על הידיד הטוב שלך"? השיב הרב: "לא, אבל לפני שאתה מספר לי, תאמר לי האם העברת את השמועה דרך שלוש המסננות?" שאל האיש: "אילו מסננות?" השיב הרב: "הראשונה היא מסננת האמת- האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי הוא אמת"? האיש היסס מעט ואמר: "בעצם אני לא בטוח... רק שמעתי את הסיפור ממישהו. ומה המסננת השניה?" השיב הרב: "השניה היא מסננת הטוב- האם הדבר שאתה עומד לספר לי הוא דבר טוב?" השיב האיש: "להיפך... מדובר במשהו איום ונורא. ומה השלישית?" המשיך הרב: "השלישית היא מסננת הנחוץ- האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?" חשב האיש והשיב: "לא... אין זה נחוץ כל כך". "אם כך", אמר הרב, "אל תספר לי".
הוי בודק בעצמך לפני שאתה בודק באחרים
אמרו רבותינו (קידושין ע,ב): "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל": אדם אשר עוסק בפגמים של אחרים על ידי דיבור או מחשבה, אפשר שהוא עושה זאת כדי להסתיר את היותו פגום בזה בעצמו, וכן נאמר (ויקרא כד, כ): "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ": מכאן, שאם דיבר בגנות חברו עליו לעשות חשבון נפש שמא אותו פגם קיים בו עצמו, שהרי קל לו לאדם לחפש פגמים באחרים, ואם יחפש תמיד ימצא, אך כבר אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו": שהגיבור האמיתי הוא דווקא זה שמחפש את הפגמים בתוכו על מנת לתקנם ולא זה שמחפש באחרים!
ומעשה במגיד מפורסם שנודע ביכולתו להוכיח את הציבור ולעוררו לתקן דרכיו, על ידי דרשות גדושות משלים ומעשיות מרתקות מחד, ומוסר ותוכחת מאידך. כאשר הגיע לשאת דרשה בעיר סלונים, התאסף קהל רב בבית הכנסת המרכזי, כדי להאזין לדברי אלקים חיים היוצאים מפיו מפיק המרגליות, וביניהם גם רב העיר, רבי יהושע אייזיק שפירא (רבי אייזל חריף), שרצה לחזות מקרוב במגיד הנודע, שרבים מהללים ומשבחים את דרשותיו. כשראה המגיד את רבי יהושע בקהל, החליט שלא לספר שום משל או מעשיה, אלא פתח דבריו בכמה מאמרי חז"ל ולאחריהם החל להטיח בקהל דברי תוכחה קשים על שאינם זהירים במצוות, ונכשלים בלשון הרע ורכילות, ומוציאים לעז איש על רעהו ועוד כהנה וכהנה. כל השומעים הרכינו ראש כיודעים שהם ראויים לנזיפה, אלא שכל אותה שעה זע רבי יהושע על מקומו באי נוחות חרף סגנון הדברים הבוטה והטון שבו נאמרו. לאחר שסיים המגיד, ניגש אל רבי יהושע ושאל את דעתו על הדרשה, אך רבי יהושע נעץ בו מבט נוקב ואמר: "שמעתי כי כבודו רגיל לספר מעשיות בדרשותיו, ומכיוון שהפעם שינה ממנהגו ונמנע מלספר מעשה כלשהו, אספר לו אני מעשיה: מעשה באחד ממלאכי מעלה שירד לעולם הזה על מנת להכיר את בני האדם ונזדמן לעיר גדולה: ראה את בתיה היפים, גינותיה ופרדסיה, בתי החרושת ושאר תענוגות העולם והדברים נשאו חן בעיניו. בינתיים נאספו סביבו כמה יהודים והוא סיפר להם כי הוא שמח מאוד להכיר את העיר, להתענג מיופיה ולפגוש את יושביה. לפתע ניגש אל המלאך גוי אחד במדי שוטר ודרש ממנו להציג תעודה מזהה, אך המלאך, שלא הכיר את שפתו ולא הבין את דרישתו, פנה ליהודים סביבו לברר מה רוצה האיש המוזר במדים, ואלו הסבירו לו כי הוא מבקש לראות תעודה מזהה כדי לדעת מיהו, מהיכן בא, ולאן פניו מועדות. תמה המלאך ושאל: 'לשם מה צריך הגוי את כל הפרטים?'. השיבו: 'אלו חוקי המשטר משום שבארצנו סובבים לא מעט גנבים, גזלנים ורוצחים, ובכדי שיוכלו התושבים להיזהר דרושה תעודה מזהה לכל אדם'. שאל המלאך: 'וגוי זה הוא המופקד על כל ענייני החוק והיושר?'. השיבו: 'לא, מעליו עומד מפקד המשטרה שהוא הנושא באחריות לסדרי החיים בארצנו'. שאל המלאך: 'ומה טיבו של מפקד המשטרה?'. השיבו: 'הוא נבחר לתפקיד על ידי שר המחוז'. שאל המלאך: 'ומה טיבו של שר המחוז?' השיבו: 'הוא נבחר לתפקיד על ידי הקיסר בכבודו ובעצמו!'. שאל המלאך: 'ומה טיבו של הקיסר בכבודו ובעצמו, שעל פי מצוותו ממנים שרים ושוטרים שתפקידם להשגיח על הסדר במדינה?'. השיבו בגמגום: 'הקיסר... הוא גיבור מלחמה, בגבורתו ניהל מלחמות גדולות, הרג את כל שונאיו וכבש את המדינה כולה'. צחק המלאך ואמר: 'היכן בינתכם?! איש אשר רצח המוני בני אדם ממנה שר מחוז, הממנה את מפקד המשטרה, העומד מעל השוטרים שתפקידם לשמור על הסדר ולהבטיח חיים מתוקנים?!'. עמד המגיד קפוא במקומו בפנים חתומות, ורבי יהושע השלים את הנמשל: כבודו בא להטיף מוסר ליהודי העיר סלונים על שהם מוציאים מפיהם לעז, לשון הרע ורכילות, בעוד הוא עצמו נכשל בענין זה ממש בהוציאו לעז על קהילה שלמה!".
מה נחשב דיבור אסור?
ראשית אציין כי אין בדברים אלו כדי להורות הלכה, אלא רק כדי להציב עקרונות כלליים ולבאר המותר והאסור, ואין בדברים אלו כדי לגרוע מן החובה המוטלת על כל אדם ללמוד הלכות לשון הרע ורכילות מדי יום כדי שישתרשו בקרבו כדרך חיים (ומומלצים ביותר בנושא זה הם ספרי "החפץ חיים")!
א. כל דיבור שיש בו משום גנאי לחברו נחשב לשון הרע. ומהו דיבור שיש בו משום גנאי לחברו? כל דיבור שהיה חברו נעלב אילו היה שומע. הוא הדין אף אם נאמרו הדברים שלא בפני חברו ואף אם הם דברי אמת, אלא שאם הם דברי שקר הריהו חוטא גם בהוצאת שם רע.
ב. כל דיבור שיכול להסב נזק ישיר או עקיף לחברו נחשב לשון הרע. לעיתים אפילו דיבור בשבחו של חברו עלול להסב לו נזק, כגון שסיפר דבר שחברו לא רצה שיתפרסם. מעשה שהיה בארצות הברית בתלמיד אחד שהתארח בארוחת בוקר בביתו של הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, והנה על השולחן היו שני קנקנים עם שקיות חלב של שתי חברות שונות, והגאון הושיט ידו לאיזו שקית, אבל החזירה למקומה ולקח לבסוף את השקית האחרת. הסיק אותו בחור שהרב סומך על הכשרות של החברה השניה ולא של הראשונה, חשב שיש "מצוה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים, הלך לישיבה לספר לחבריו וכן עשה בעוד ישיבות עד שאט אט החברה השניה עמדה לפני פשיטת רגל. מנהלי החברה הלכו אל בית הרב ושאלוהו איזה דופי מצא בחברתם ומדוע החליט לפסול אותה. לשמע הדברים ניגש הרב אל המקרר, הביא להם חלב של חברתם ואמר שרק הבוקר שתה חלב שלהם וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואיננו מבין מי המציא זאת. אולם לפתע נזכר הרב באותו בחור, וסיפר להם כי באותה סעודה הוא אחז בשקית החלב של חברתם אבל היא היתה ריקה, ולכן לקח את השקית האחרת...
ג. כל דיבור שעשוי לעורר אחרים לדברי גנאי נחשב "אבק לשון הרע". לעיתים אדם מדבר בשבחו של חברו, אבל דווקא בגלל דבריו נתעורר אחד השומעים לדבר בגנותו ולטעון שאיננו ראוי לשבחים הללו.
ד. כל דיבור שעשוי להשתמע לאחרים כדבר שיש בו משום גנאי נחשב "אבק לשון הרע". לעיתים אדם מדבר בשבחו של חברו, אבל דבריו נתפסים בעיני השומעים כדברי גנאי ולכן נחשבים אבק לשון הרע. למשל כאשר אדם אומר: "ראובן הוא אדם גדול"- הוא התכוון שהוא אדם גדול במידות משובחות, אולם השומעים הבינו שהוא לועג למימדיו הגופניים- זהו אבק לשון הרע.
ה. כל העברת מידע כגון "פלוני אמר עליך כך וכך" נחשב רכילות.