שער הקדושה
מהי תכלית החיים?
מעשה במייסד חברת המכוניות הגדולה "פורד" שהצליח בעסקיו ונעשה לעשיר גדול. יום אחד נסע בשולי האגם והבחין בדייג יושב על שפת האגם, אוחז בחכה ומאזין לרדיו. חשב פורד לעצמו: "אולי מוטב שאגש אליו ואלמדו להתקדם, לגדול ולהצליח בעסקים". לאחר הרהור קל ניגש ואמר לו: "למה שלא תקנה לך רשת ותוציא יותר דגים? תוכל למכור אותם ולהרוויח!" שאל הדייג: "ומה אז?" השיב פורד בהתלהבות: "אז כבר תקנה סירה, תיכנס לעומק האגם ותוציא דגים יותר איכותיים, תמכור ותרוויח יותר". שוב הקשה הדייג: "ומה אז?" השיב פורד בבטחון: "אז תקנה עוד סירה, תביא פועל ותרוויח יותר!" והדייג ממשיך בשלו: "ומה אז?" פורד איבד מעט את סבלנותו והשיב: "אז כבר יהיו לך הרבה סירות, הרבה פועלים ותרוויח הרבה יותר". "ומה אז?" שאל הדייג פעם נוספת. פורד נראה כמי שמאבד את סבלנותו אך התעלה והגיב באיפוק: "אז כבר תוכל לשבת בשלווה ובנחת על שפת האגם בלי לעבוד בכלל". הפתיע הדייג ואמר: "ומה בדיוק אני עושה עכשיו?".
רבים חיים בזה העולם סביב רדיפה אינסופית אחר השגת רכוש ונכסים, ובטוחים שכאשר ישיגו את מבוקשם, יזכו לשלוות הנפש לה הם זקוקים. לעיתים אדם בטוח שאם ישיג רכב מסוים הוא יגיע לשלוות הנפש, אך כאשר הוא כבר משיג את מבוקשו, במהרה ההתלהבות חולפת ומתחלפת בתאווה חדשה לרכב חדיש יותר, מהיר יותר, ומפואר הרבה יותר. וכמו שתיארו זאת רבותינו (קוהֶלֶת רַבָּה,א): "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם מָאתַיִם, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם, רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת": וכל עת שיש לאדם יותר הוא מתאווה ליותר, ונמצא טרוד ומודאג מפאת החסר לו, כעניין שאמרו (אבות ב,ח): "מרבה נכסים מרבה דאגה": הוא לעולם לא מגיע לסיפוק אמיתי, הוא לעולם לא מגיע לשלוות נפש, הוא מפספס את המטרה לשמה הגיע לעולם!
כתוב (תהלים צ,י): "יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה-- וְרָהְבָּם, עָמָל וָאָוֶן: כִּי-גָז חִישׁ, וַנָּעֻפָה": אם אדם לא הגיע בחייו להשגות רוחניות הריהו כמי שלא השיג דבר, כי שב הוא ביום מן הימים למקום עפר רימה ותולעה, ומה ייקח עימו לשם? את הרכב, הדירה והבגדים היקרים ודאי שלא ייקח. יתכן שאלו לא יהיו עוד ברשותו אף לפני הסתלקותו מן העולם. לכן אם נראה אדם בגיל תשעים משפץ את ביתו במרץ תוך הזנחת חיי המשפחה ודאי שיתפס בעינינו כשוטה, שהרי את שנותיו האחרונות הוא מבלה בשיפוץ ביתו במקום בחיק ילדיו ונכדיו. אדם שחי רק בכדי לממש תאוותיו החומריות ולהשיג נכסים ורכוש עוסק ב"עמל ואון", שכן אם נאמר לו שנותרה שעה אחת אחרונה לחייו- ודאי שלא יבזבזנה על אלו הדברים!
לכן על האדם לדעת שעיקר עצמיותו היא הנשמה, הרוחניות אשר בתוכו, אישיותו, שהיא נצחית כי היא חלק אלוה ממעל (ראו בפרק "מיהו האדם האמיתי")- ולפיכך עיקר תכליתו היא לבנות את נשמתו, רוחניותו, אישיותו- את המהות הנצחית שלו, והגוף רק משמש ככלי להשגת התכלית הזו!
ועל ידי תיקון נשמתו היא תיעשה שלמה, היא תיעשה כלי שיכול לקבל אור ה' בתוכו- כי ה' שלם וצריך כלי שלם על מנת להכיל את השלם!
ועל ידי החיבור הזה שישיג עם בוראו הוא יהיה יונק ממקור השפע ממש, ניזון מאור האין סוף, ירגיש שלווה ושלמות רוחנית, ירגיש שלא חסר לו כלום, כי הגוף בטל אצלו והוא איננו מרגיש בחסרון הדברים הצריכים לו, וזהו העידון הגדול מכל העידונים, וזוהי שמחה האמיתית שבעולם!
ומתוך הטובה הזאת הוא יכיר בבוראו שנתן לו אותה באהבתו ובחמלתו, וזה אשר ה' חפץ- שימצאהו האדם בין כל ההסתרים של העולם הזה!
והנה, על מנת שיהיה בידינו להשיג את התכלית הזו, פירט לנו ה' ברחמיו המרובים את הדרך בה נלך ונזכה גם אנחנו בשלמות הרוחנית והנצחית, ולזה נתכוון הפסוק (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ- כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ": ומבאר רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בהקדמת הספר "מסילת ישרים": "כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך. והם, היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות":
מצינו חמישה חלקים שהם יחד מהווים שלימות עבודת האדם:
א. היראה (יראת ה')
ב. ההליכה בדרכיו (תיקון המידות)
ג. האהבה (אהבת ה')
ד. שלמות הלב (טוהר הכוונות)
ה. שמירת כל המצוות (סור מרע ועשה טוב)
אדם שמרגיל עצמו באלו, נעשה פורש מענייני העולם הגשמיים, כי מרגיש בבשרו טעם תכלית החיים האמיתי. וכשאינו מתאווה עוד לגשמיות, נעשה שמח בחלקו, כי עיקר הרדיפה תהא מעתה אחר העצמת מהותו הרוחנית, ואין כוח מחסור הגשמיות חזק דיו בכדי לצערו. הוא גם מתהלך בעולם בבטחון נשגב, כי חש היותו עם הבורא והבורא איתו, ויהא שכרו גם לעולם הבא כי מאחר שהרגיל עצמו ברוחניות- יהיה לו העולם הבא, שהוא עולם רוחני ללא גשמיות, כאור שאין לו סוף (ולעומתו מי שהרגיל עצמו בגשמיות היאך יוכל לסבול את חסרונה בעולם הבא?!).
מבוא לגוף ונפש
שלב ראשון בדרכו של האדם, עוד לפני תחילת העבודה, הוא ההבנה הבסיסית של מורכבות הגוף והנפש ויחסי הגומלין ביניהם.
למעשה, הגוף הוא מעין לבוש לרוחניות אשר בתוכו, וכפי שכבר ביארנו לעיל (ראו בפרק "מיהו האדם האמיתי").
הרובד הנמוך ביותר של רוחניות האדם קרוי נפש והיא מורכבת משלושה חלקים עיקריים: א. נפש היסודית ב. נפש השכלית - בחינת נפש הטהורה ג. נפש השכלית - בחינת נפש הטמאה.
ביאור נפש היסודית
הרובד הנמוך ביותר של הנפש הרוחנית קרוי "נפש היסודית" ומסביר רבי חיים ויטאל (מהרח"ו), תלמידו של האר"י הקדוש ("שערי קדושה" חלק א, שער ב): "בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת": כלומר, שנפש היסודית היא מורכבת מארבע בחינות כמפורט להלן:
באופן כללי, שייכת הנפש היסודית עם עניין המידות שבאדם כפי שמסביר מהרח"ו ("שערי קדושה" חלק א, שער ב): "והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית": ועל כן תחילת עבודת האדם הנצרכת לו בעולם היא ההליכה בדרכיו (תיקון המידות), כדי שיהא מתקן תחילה את הנפש היסודית, שהיא יסוד בניין האדם כולו.
נספח: הוכחות לקיום נפש הדומם ונפש הצומחת
על פי המבואר לעיל, בכל החומר ביקום, וגם בדומם וצומח, ישנה נפש רוחנית המחייה אותו ומאפשרת את קיומו, אלא שנפש הדומם ונפש הצומחת הן בחינות שפלות יותר מנפש הבהמית ונפש המדברת הנמצאות בבעלי חיים ובאדם.
וכאן עולה תמיהה: כיצד יתכן שיש נפש בדומם?
כאשר מתבוננים על חומר כלשהו, למשל חתיכת מתכת, באמצעות מיקרוסקופ מיוחד ניתן לראות שהחומר מורכב מאינספור חלקיקים זעירים המסודרים במבנה. חלקיקים אלו קרויים אטומים, ורמת הצפיפות ביניהם היא הקובעת אם החומר הוא מוצק, נוזל או גז. כל אטום מורכב מגרעין ומאלקטרונים זעירים הנעים מסביבו במהירות עצומה. למעשה המרחק בין גרעין האטום לבין האלקטרונים הנעים מסביבו מקביל למרחק בין כדור הארץ לבין השמש (ביחס לגודלם כמובן). נמצא כי החומר ביקום מכיל הרבה יותר ריק מאשר חומר, ורק בגלל תנועתם המהירה של האלקטרונים מסביב לגרעין האטום נדמה לנו החומר כמשטח אחד שלם (בדומה לכנפי המאוורר שנראים כמשטח אחד שלם כאשר הם מסתובבים במהירות). מכאן ברור כי קיים שפע רוחני המניע את האלקטרונים מסביב לגרעין האטום במסלול מסודר, ואילו היה שפע רוחני זה מפסיק לפעול חלילה היו האלקטרונים מתפזרים והיקום כולו נעלם כלא היה!
תרשים הממחיש את תנועת חלקיקי החומר לפי מכאניקת הקוואנטים
והנה מובא בזוהר הקדוש (זהר פקודי דף רס עב): "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית": בריאת העולם איננה מעשה חד פעמי- אלא היא מתחדשת מדי יום ביומו- הבורא משפיע מדי יום את אותו שפע שהשפיע במעשה בראשית כדי להמשיך ולקיים את העולם, ובמילים אחרות, יש שפע רוחני המחייה את העולם כולו מדי יום וכמאמר הנביא (ישעיה ו,ג): "מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ": והיינו שהבורא יתברך בכבודו, מכיל את הכל וממלא את הכל- הוא השפע הרוחני אשר מחייה את הבריאה בכל יום מחדש!
ועוד: כיצד יתכן שיש נפש בצומח?
לפני כחמישים שנה החליט קליב בקסטר, מומחה למכונת אמת, לחבר את המכשיר לצמחים, פירות וירקות- וגילה לתדהמתו שהם מגיבים למצבים שונים. כך למשל, כאשר השקה את העציץ שבמשרדו החלה מחט הכתיבה לזוז בצורה הדומה לזו של אדם המתרגש מעט ואחר כך נרגע, כאשר חתך בבשרו של גזר החלה המחט להשתולל בצורה הדומה לזו של אדם החש כאב וזעזוע, כאשר החליט לשרוף את אחד הצמחים המחט זינקה באופן דרמטי בצורה הדומה לזו של אדם המרגיש בסכנה- וזאת עוד לפני שהספיק להזיק לצמח אלא רק העלה זאת במחשבתו! נראה שחסרונם של הצמחים בחושים שאנו מכירים, מחופה על ידי יכולת תפיסה על חושית שאינה מוכרת לנו.
קליב בקסטר זכה לפרסום עולמי בעקבות הניסוי. מדענים רבים בדקו בעצמם את הממצאים שלו והעלו תוצאות דומות. עולם הצומח, שנראה בעינינו משמים למדי, התגלה לתדהמת אנשי המדע כעולם מלא חיים ורגשות!
וראו מה נאמר במדרש כבר לפני אלפי שנים (פרקי דרבי אליעזר): "בשעה שכורתים את האילן, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואין קולו נשמע": וכמה מפליא לראות עוד ועוד סודות שנודעו לחכמי ישראל כבר אז- עוד בטרם הומצאה הטכנולוגיה שאפשרה לאנשי המדע לגלות אותם!
ההבדל היחיד בין נפש היסודית של האדם לנפש הבהמה, הוא נפש המדברת, היכולת לשלוט בדיבור, מה שמאפשר לאדם לחקות קולות בעלי חיים, וגם לנהל תקשורת רחבה ונשלטת לעומת תקשורת מוגבלת ואינסטינקטיבית של הבהמה. כך האדם מחליף רעיונות במרחב עם אנשים אחרים, משפיע על סביבתו והסביבה משפיעה עליו, משפיע על עצמו ומשפיע על אחרים, יש בידו כח, הכח לשנות דרכיו ולתקן את מידותיו, אך הוא יכול גם להרוס, ולכן מוטלת על כתפיו אחריות גדולה.
ביאור שתי בחינות נפש השכלית (טהורה וטמאה)
לאדם ישנה נפש נעלית יותר, הנפש השכלית, אשר היא מורכבת משתי בחינות: א. הנפש הטהורה (הפרי) ב. נפש הטמאה (קליפת הפרי).
כל אחת משתי בחינות אלו כלולה מרמ"ח (248) אברים- כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה (365) גידים- כנגד שס"ה מצוות לא תעשה [סך הכל תרי"ג (613) אברים וגידים- כנגד תרי"ג (613) מצוות התורה].
והוא שהסביר מהרח"ו ("שערי קדושה" חלק א, שער ב): "הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה": כללו של דבר: כאשר אדם מקיים מצוה מסוימת מתגברת הנפש הטהורה באבר או הגיד השייך לאותה מצוה וכאשר הוא עובר עבירה מתגברת נפש הטמאה באבר או הגיד השייך לאותה עבירה.
נפש השכלית - בחינת הנפש הטהורה (הפרי)
נפש זו היא בחינת היצר הטוב שבאדם והיא קיימת בו מאז נברא האדם הראשון. היא פועלת במרחבי התפיסה העל חושית, מקיימת את הקשר עם הבורא ומשתוקקת תמידית להשגת הארת האלוקים והדבקות בו יתברך. יש המייחסים אותה כיום ל"חלק התת מודע של המוח".
ככל שאדם מקיים יותר מצוות, מתגברת בו הנפש הטהורה יותר ויותר, עד אשר היא פורצת לתודעתו והוא מתחיל לחוש במציאות הבורא יתברך כדרך הכתוב (תהילים יט,ט): "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם": שקיום הרבה מצוות ("ברה" אותיות "רבה") מאיר את עיני האדם ומזכה אותו בהשגת האורות העליונים, ואין טעם מתוק מקרבת האלוקים הזאת, כפי שהעיד דוד המלך עליו השלום (תהלים עג,כח): "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב": וכאשר הוא מרגיש את הטעם המתוק הזה, מיד הוא נעשה משתוקק לעוד ועוד קרבת אלקים, ואז הוא רץ כצבי ומתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים, לקיים עוד ועוד מצוות ולזכות בעוד ועוד הארת אלקים, וזה שאמרו רבותינו (אבות ד,ב): "שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה".
ולדבר הזה נתכוונו רבותינו כשאמרו (מכות כג,ב): "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות": ש"לזכות" הוא לשון "לזכך", שהתורה והמצוות אינם אלא כלים לצורך זיכוך וטיהור נפש האדם, וה' בטובו הרבה לנו תורה ומצוות כדי שיהיו בידינו יותר כלים להשיג הדבר הזה.
וכתוב (קהלת יב,י): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם": את האלוקים ירא- אלו שס"ה מצוות לא תעשה שהן כנגד שס"ה גידים שבאדם, את מצוותיו שמור- אלו רמ"ח מצוות עשה שהן כנגד רמ"ח אברים שבאדם, וזה כל האדם- הוא סך תרי"ג מצוות שהן כנגד סך תרי"ג אברים וגידים שבאדם, ושואלת הגמרא (ברכות): "מאי 'כי זה כל האדם'? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: 'כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה'": שכל תכליתו של האדם עלי אדמות היא להכניס קדושה אל תוך החומר, להוריד השכינה אל העולם הזה, ואמרו רבותינו (בבא בתרא כה): "ואיך זוכים להוריד את השכינה? על ידי תורה, תפילה וגמילות חסדים": כי בשלושת אלו מקופל קיום כל תרי"ג מצוות, והעוסק בהם זוכה להוריד קדושה עילאה שתגביר הנפש הטהורה בקרבו ותביאנו אל תחושת האושר והסיפוק האמיתיים.
נפש השכלית - בחינת הנפש הטמאה (קליפת הפרי)
נפש זו היא בחינת יצר הרע שבאדם, והיא החלה להתקיים בו מרגע שחטא האדם הראשון באכלו מעץ הדעת. היא פועלת במרחבי התפיסה החושית, מקיימת את הקשר עם העולם הזה ומשתוקקת תמידית למימוש תאוות גשמיות. יש המייחסים אותה כיום ל"חלק המודע של המוח".
ככל שאדם עובר יותר עבירות, מתגברת בו נפש הטמאה יותר ויותר, עד אשר היא עוטפת את הנפש הטהורה כעין קליפה, חוסמת אותה מלקיים את הקשר עם הבורא, והאדם מפסיק לחוש במציאותו יתברך כדרך שאמרו רבותינו (בבא בתרא כה): "מה שהאדם אינו מרגיש את השכינה, זה רק מחמת שחטא": כי נפשו נסגרת ואין ביכולתה להשיג האורות העליונים, ומסביר מהרח"ו: "וזהו ענין ה'רשעים בחייהם קרוים מתים' (ברכות יח,עב) כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושרוי עליו המות הנקרא אבי אבות הטומאה": ואז גם אין בהשגתו להבין חכמת התורה, שהיא חכמה עליונה, ואיננו משיג החיבור לשרשה העליון כי נפש הטמאה חוסמת בעדו, ובהיעדר הטעם המתוק של קירבת אלוקים הוא מוצא נחמה בענייני העולם הזה ובמימוש תאוותיו הגשמיות כסבור שזוהי התכלית לשמה נוצר, וכך הולך ומתרחק עוד ועוד מעבודת בוראו (אבות ד,ב): "וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה": שהרי כל עבירה מגבירה את נפש הטמאה בקרבו ומעוררת תאוותו לענייני העולם הבטלים יותר ויותר.
מהו "עולם"? עולם הוא לשון "העלם"- לומר שהאמת נעלמת בו; כל פינה בעולם "צועקת" שאין אלקים חלילה, אבל האמת שהכל לבושים של אלוקות גדול, וכל תכלית האדם היא להסיר הלבושים ולגלות האלוקות על ידי שיסור מרע ויעשה טוב עד אשר יתבטלו מעליו כל קליפות נפש הטמאה ותיעשה הנפש הטהורה שולטת בו, ומבואר היטב בדברי המהרח"ו ("שערי קדושה", חלק א, שער א):
"צריך האדם לחפש בכל כחו לקיים כל תרי"ג מצוות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא ואזי תחול עליו אבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא".
וכמו שהבאנו לעיל, מלבד היותה מחסום המסתיר מהאדם את בוראו, נפש הטמאה היא גם בחינת יצר הרע שבתוכו, משם פועל אותו יצור רוחני משחית האוחז במחשבת האדם ומנסה למשכו אחר הבטלה ותאוות החומריות כדי למנעו ממצוות ולהכשילו בעבירות.
וכלל ידוע הוא שראשית הדרך להתגבר על כל מכשול היא ידיעתו והכרתו כי על ידי זה אפשר לעשות ההכנה הראויה, והמשל בזה הוא לצבאות העולם אשר אוספים מודיעין על אויביהם למען יכירום וינצחום או לאדם שהבחין בחברו אורב לו להבהילו ולא ייבהל כאשר זה יקפוץ לו כי היה מוכן לקראתו.
על כן ננסה ב"ה להכיר כמה מדרכי פעולותיו של יצר הרע ובזה אפשר יהיה לנו לנצחו בנקל. לשם כך יש לנו לשאול בכנות:
א. כמה פעמים אמרנו שאין בכוחנו לצאת מהבית לשיעור תורה ולבסוף יצאנו לביקור אצל חברים ושאר עניינים שאין בהם צד מצווה? אין זה אלא יצר הרע שהכניס בליבנו את המחשבה שאין לנו כוח כדי לבטלנו מן המצוה.
ב. כמה פעמים אמרנו שאין לנו זמן ללכת לתפילה בבית הכנסת ולבסוף בזבזנו זמן יקר בקריאת עיתונים או שאר עניינים לא נחוצים? אין זה אלא יצר הרע שהכניס בליבנו את המחשבה שאין לנו זמן כדי לבטלנו מן המצוה.
ג. כמה פעמים אמרנו שאין לנו די ממון לנתינת צדקה ולבסוף בזבזנו ממון רב יותר על רהיטים מיותרים לבית ושאר מוצרים שהתבררו כלא הכרחיים? אין זה אלא יצר הרע שהכניס בליבנו את המחשבה שאין לנו ממון כדי לבטלנו מן המצוה.
ד. כמה פעמים אמרנו שנצא קודם לסידורים ואחר כך נניח תפילין ולבסוף היום חלף עבר לו מבלי שהספקנו לקיים את המצוה? אין זה אלא יצר הרע שהכניס בליבנו את המחשבה שנותר לנו די זמן לקיום המצוה כדי לדחותנו ממנה לגמרי.
יודע יצר הרע שאם יאמר לאדם "לך עבור עבירה" ודאי לא ישמע לו, מה עושה? אומר לו: "אתה הרי עייף, לך לנוח, עוד יזדמנו לך שיעורי תורה נוספים בעתיד", "אתה הרי עסוק מאד, כשתהא לך תקופה יותר נינוחה תלך להתפלל", "הרי חסר לך כסף, אם יהיה לך בעתיד תיתן צדקה", "אתה חייב לטפל בסידורים שלך, כשתסיים תניח תפילין". וכן על זו הדרך, ממשיך ונותן בליבו מחשבות שהן לכאורה לטובתו, "שייהנה מהחיים" ויעשה הכל, רק לא מצוות! כך הולך לו האדם ולא מרגיש שלפניו "מלכודת חטאים", כמו הדג ההוא שרודף אחר הפיתיון ולא מרגיש שהנה הדבר הזה יקרב לו מיתתו.
דע, עוד אחת מדרכי יצר הרע היא להכניס את האדם בכעס, עצבות ומרירות, כדי שישקע בייאוש, יחשוב שאין לו תקנה ויתבטל ממנו חשקו לעבודת בוראו, אך שקר מוחלט הוא זה, ודווקא אם יתגבר כארי, יפנה אל בוראו ויקיים מצוותיו, אז יהא בידו להיחלץ ממחשכי הייאוש ותיכנס בו חיות אלוקות ושמחה אמיתית של קרבת אלוקים בעודו בעולם הזה.
קודם שחטא היה האדם הראשון כולו נפש טהורה מחוברת לאלוקות מבלי נפש הטמאה ועל כן לא הייתה ליצר הרע אחיזה בתוכו אלא היה מנסה כל העת להכשילו מבחוץ. האדם עבד את בוראו בנקל ללא מכשול ולכן הרגיש שכל הטובות שהוא מקבל מאת ה' כגון בריאותו ומזונותיו וכו' ניתנות לו בגדר צדקה- וכידוע אדם מתבייש לקבל צדקה. לכן אכל מעץ הדעת כדי שתיכנס בו נפש הטמאה ותהא ליצר הרע אחיזה בתוככי נפשו ממש, ואז יהא עובד את בוראו תוך התגברות על יצרים וניסיונות ויהיו הטובות שהוא מקבל מאת ה' בגדר שכר, וישמח לקבלן, ולא יתבייש.
מכאן נקרא העץ (בראשית ב,ט): "ְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע": כי מיום אכלו ממנו נכנס בו גם צד הרע.
מאותה העת החל להתקיים בתוככי האדם מאבק תמידי, מאבק בין בחינת יצר הטוב שבו (הנפש הטהורה) המנסה למשכו אל הטוב, לבין בחינת יצר הרע שבו (נפש הטמאה) המנסה להסיטו אל הבטלה ותאוות העולם הזה למען יתבטל מדרך הטוב. פעם אחר פעם הוא עומד בפני בחירה בין הטוב לבין הרע, בין שיעור תורה לבין ביקור אצל חברים, בין תפילה בבית הכנסת לבין קריאת עיתונים, בין עזרה לנזקקים לבין בזבוז ממון על רהיטים מיותרים, בין הנחת תפילין לסידורים. אם יתגבר על תאוותיו ויקיים המצוות הריהו מגביר הנפש הטהורה ומחליש נפש הטמאה בקרבו, עד אשר כמעט ישלוט בו הטוב ויהא מוליכו מבורות נשברים אל מקור מים חיים (ויקבל שכר הרבה על היותו בוחר בטוב, שהרי זהו ניסיון האמונה שלו- לבחון כמה הוא דבק בדבר ה').
על כן יש לנו להתבונן טרם כל מעשה ולעשות רק דברים שיש בהם משום מצוה או דברים הכרחיים לצורך קיומי (בתנאי שאין בהם משום עבירה, ובכל מקרה של ספק יש להיוועץ בחכם), וכמו שאומר הפסוק (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ": שבכל עת ועת נשאל עצמנו מה ה' אלקינו שואל (מבקש) מאיתנו.
ה' חפץ מאד שיהא האדם דואג לאכול ולהתפרנס ולטפל בענייניו, אלא שיש להקדיש לזה רק ההשתדלות המוכרחת ולא להפוך חלילה את האכילה לפולחן, את הפרנסה לרדיפה אינסופית ואת הטיפול בענייני הבית לעיקר- אלא הכל חייב לשרת יעד אחד עיקרי: עבודת ה' (ראו למשל מהי מידת ההשתדלות הנדרשת בעניין פרנסה בפרק "פרנסה משמים" ואיך להפוך גם את ענייני היום יום לעבודת ה' בפרק "שלמות הלב").
עם זאת, בכדי שנהא מחפשים ומבקשים עשות המעשים אשר הם מצד היצר הטוב, מוכרח שנדע להכיר טיבם וגודל שכרם אל מול פחיתות המעשים אשר הם מצד יצר הרע.
המעשים אשר הם מצד יצר הרע, יש בהם כח משיכה גדול, כי ההנאה מהם היא מיידית, אבל יחד עם זאת היא הנאה קצרה וחולפת. למשל, בעל שליבו נוקפו לרעות בשדות זרים חש תשוקה עצומה, בלתי נשלטת כמעט, הוא לא מפסיק להעלות בדמיונו את ההנאה הצפויה לו מן העבירה, ואכן בעת מעשה יש לו הנאה, אבל במהרה הוא חש חרטה עמוקה ואיננו מבין כיצד פגע בביתו הנאמן בגלל רגע של השתוללות יצרים (וזאת מלבד ההפסד הרוחני שמכניס מרה שחורה בביתו ומפסיד חיי הנצח לעולם הבא).
המעשים אשר הם מצד היצר הטוב, כמעט ואין בהם כח משיכה, כי בראייה קרובה הם רק גוררים הפסד, אבל לטווח רחוק הם מייצרים הנאה מתמשכת, עונג אין סופי. למשל, אדם העומד אל מול אביון המבקש צדקה הריהו מתקשה לפתוח את ידו כי קשה הוא הויתור על ממון שהתייגע רבות עבורו, אבל אחר שנתן לו הצדקה עולה בליבו שמחה גדולה כי הנה עזר לאדם מסכן להשיג לו מזונותיו, עד יום מותו לא ישכח את ארשת פניו השמחה של אותו אביון בעת שקיבל את הצדקה מידו (וזאת מלבד הרווח הרוחני שמתבטלות גזרות קשות מעליו וזוכה בחיי הנצח לעולם הבא).
מצינו כי המעשים אשר הם מצד יצר הרע תחילתם הנאה קצרה אבל סופם סבל מתמשך ואילו המעשים אשר הם מצד היצר הטוב תחילתם הפסד קצר אבל סופם הנאה נצחית.
על כן, אם נזכור שהרווח האמיתי זוכה בו האדם על מעשיו מצד היצר הטוב, על תורה, מצוות ומעשים טובים, ואף שאיננו מבחינים בזה מיד- הוא הרווח הגדול באמת, המתקיים לנצח ואיננו חולף, אם רק נזכור זאת היטב, נהא רודפים אחר הטוב כרודפים אחר החיים עד אשר ננצח את יצר הרע ונשליט הנפש הטהורה בקרבנו ונזכה ב"ה לטעום טעם קרבת אלוקים הנפלא שהוא העידון הגדול מכל העידונים!
אמרו רבותינו (בבא בתרא טז,א): "הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המוות": והיינו שהוא לא רק יצר הרע שמחטיא את האדם, אלא הוא גם השטן שעולה לשמים ומשטין עליו, מקטרג עליו ומבקש להענישו, והוא גם מלאך המוות שמקבל רשות ויורד ליטול נשמתו! כנראה היא הסיבה שרשעים מלאים חרטות (נדרים ט, ב), שכן אחר החטא עוזב יצר הרע את האדם כדי לעלות ולהשטין עליו, ואז, כאשר הוא איננו בקרבו, נעשה האדם כואב על שהרע מעשיו.
ויש לדעת: אף אם זכה אדם להשליט הנפש הטהורה בקרבו, וכל מעשיו כעת מצד היצר הטוב הם, אל לו להרפות השמירה והזהירות, שכבר הזהירונו רבותינו (אבות ב,ד): "ואל תאמן בעצמך עד יום מותך": כי יצר הרע איננו מרפה לעולם, שהרי אין אדם אשר נקי כולו מן החטא, וכמו שכתוב (קהלת ז,כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ--אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא": ושאריות נפש הטמאה שנשארו בו משום חטאיו המועטים יש בהן הכח להחזירו אל דרך חטאים.
כדבר הזה מצינו בפרעה, שהוא משול ליצר הרע, שאחר ששיחרר את בני ישראל ממצרים נהפך עליו לבבו ושב ורדפם בצבא גדול, כמו שנאמר (שמות יד,ה-ח): "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיֶּאְסֹר, אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ. וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ. וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": והרי כמה וכמה פעמים בטוחים היינו שעזבנו דרך חטאים ולבסוף החזירנו היצר אל החטא, וכפי שמצינו בגמרא (ברכות כט,א) על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה ולבסוף הצטרף לכת הצדוקים אשר כפרה בעיקרי התורה.
וכבר הזהירונו רבותינו (אבות ב,ד): "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו": והסביר הרב מברטנורא: "אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל": כי הניסיון קשה הוא.
על כן, יבינו משכילים ולעולם לא יראו עצמם כגיבורים שכבר ניצחו במלחמה, ולא ירפו מן המשמר כדרך שאמר דוד המלך (שמואל ב, כב): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם": עד מתי? עד זמן גאולתנו שבו יתבטל יצר הרע מן העולם.
ואל יתייאש אדם מן הפורענות, שהרי כפי שאב לא יבקש מבנו להרים משא שאיננו יכול לשאת כך ה' לא נותן לאדם שום ניסיון שאיננו יכול לעמוד בו, ורבותינו מסרו לנו האמצעי על ידו יהיה בידינו להתגבר על הרע ולבחור בטוב (קידושין ל,ב): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו": כלומר שהתורה היא הפתרון ליצר הרע והעוסק בה ניצול מידיו.
אולם יש להקשות מדוע התורה מכונה "תבלין" ולא "תרופה"? ונבאר זאת ב"ה:
ראשית יש לדעת כי יצר הרע לטובת האדם הוא נועד והוא מסייע בתיקונו! כפי שהרוצה לאמן גופו זקוק למשקולות שיהוו כח מתנגד כך הרוצה לאמן נפשו זקוק ליצר הרע שינסה להכשילו, ובהתגברו עליו יבנה אישיותו, ויגיע לעולם הבא ככלי זך וטהור המזומן לקבל האורות העליונים. על כן אין דרכה של תורה לכלותו לחלוטין אלא רק "להשביח" אותו כדרך שהתבלין משביח את המאכל, ואז, במקום להשחית חלילה את האדם, יהא יצר הרע מסייע בתיקונו ובעצם עובד את ה' בעצמו. לכן אמרו רבותינו (קידושין ל,ב): "בני אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ": התורה מעניקה לאדם כלים להתגבר, להתעלות, להצליח ולנצח והאור שבה מחזירו למוטב.
עם זאת יש לזכור כי (אבות א,יז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה": ולכן תהא תועלת לכלים שהאדם משיג על ידי התורה רק אם ישתמש בהם בשעת ניסיון, שאם לא כן דומה הוא לצבא המתחמש אשר בשעת חירום השאיר כל כלי המלחמה במחסנים, ואם כן מה הועילו לו אלו הכלים? וכדרך שכתב הרמב"ן באיגרתו: "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ": ובדרך זו יבנה האדם את עצמו ככור ברזל אשר אין שובר לו ויהא חזק ודבק באלוקיו.
כאן הוא עולם העשייה, כאן נעשית עבודת התיקון ועיצוב הנפש, ואם עזב אדם את העולם הזה שהוא כעסן, שקרן וכו' מבלי שתיקן מידותיו, יהא כזה גם לעולם הבא ולא יוכל לתקן עוד, ואם תיקן בעולם הזה והצליח לדבוק בבוראו על אף כל המפריעים, כל שכן בעולם הבא שאין בו מפריעים יוכל לדבוק בבוראו, להיות במחיצתו וליהנות מזיו שכינתו, ואין שכר גדול מזה, ואין תענוג נפלא מזה, שכן (אבות ד,יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
אין ייאוש בעולם כלל!
יש לזכור כי (קהלת ז,כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ--אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא": ואפילו הצדיקים נמשכים אחר יצר הרע, שאף מצליח לעיתים להסיח דעתם מן האמת ולמשכם אל החטא. אך אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כד,טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה": שההבדל בין הצדיק לרשע, שהצדיק משתמש בנפילתו כמנוף לקום על רגליו ונלחם לבל ייפול שנית, ואילו הרשעים נופלים ברעה (רעה אחת בלשון יחיד) ומתייאשים. לכן על האדם לדעת שגם אם הוא נכשל מדי פעם אל לו להתייאש, כי כל זמן שהוא עוד נלחם לתקן את אשר פגם, ה' נוהג עימו במידת הרחמים, אך כאשר הוא מתייאש, גם ה' מתייאש ממנו.
* עצה: למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה, הלימוד יעניק לך כלים ואתה תשתמש בהם בשעת הניסיון.
* עצה: בגלל (אבות ד,ב): "שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה": אם נכשלת קום מיד על רגליך וחשוב איזו מצוה יכול אתה לקיים, ובדרך זו תייצר תגובת שרשרת שתוליכך מעלה מעלה במהרה.
ביאור הגוף (הלבוש):
הגוף מגיף (מכסה, עוטף) את כל מרכיבי הנפש שביארנו עד כה כמעין לבוש מעליהן, ואיננו האדם האמיתי אלא רק כלי ביד הנפש הרוחנית כגרזן ביד החוצב בו (ראו בפרק "מיהו האדם האמיתי"), ולימדונו חכמי הקבלה כי לאחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני.
מעל רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים של הנפש הטהורה, מתלבשים רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים של הנפש הטמאה, ומעל שתיהן מתלבשים רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים של הגוף.
אדם שהגביר את הנפש הטהורה בכל תרי"ג אברים וגידים, מתקין הנפש הבריאה הזאת בתוך הגוף ומבריא גם אותו, וכל זמן שנפש הטמאה שולטת בו מחמת עוונותיו נעשה גם הגוף חולה מחמת נפש הטמאה המתגברת בו, וכמו שאמר הנביא (ירמיה ה,כה): "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם": על כן יישמר אדם בכל כחו להגביר טהרת נפשו ואז ב"ה תתקיים בו נפש בריאה בגוף בריא ויהפוך להיות אדם השלם בגופו ובנפשו.
שרשרת פעולות האדם
אחר שביארנו מהי דרך הטוב שיש לצעוד בה, נבאר ב"ה את הכח המניע את פעולות האדם, על מנת שיהא בידינו לצעוד בדרך הטוב אשר למדנו.
בראש האדם ישנם שבעה פתחים (שתי עיניים, שני נחיריים, פה אחד ושתי אוזניים), המה החושים הגשמיים העיקריים אשר מקשרים אותו אל העולם הזה ומפעילים אותו בסדר הבא:
א. האדם קולט דרכם מידע מבחוץ או מוציא דרכם מידע החוצה.
ב. האדם חושב ומהרהר על המידע שקלט או הוציא.
ג. האדם מתחיל לחמוד ולהתאוות בליבו לדבר שראה, הריח, אמר או שמע.
ד. האדם מתחיל לפעול כדי לנסות להשיגו.
למשל, אדם רואה בגד נאה, מתחיל לחשוב ולהרהר אחריו, מחליט שברצונו להשיגו, ליבו מתחיל לחמוד ולהתאוות לו ולבסוף הוא פועל כדי להשיגו; אדם מריח ריח מאכל, מתחיל לחשוב ולהרהר עליו, מחליט שברצונו לאכלו, ליבו מתחיל לחמוד ולהתאוות לו ולבסוף הוא פועל כדי להשיגו; אדם מדבר על מכונית, מתחיל לחשוב ולהרהר עליה, מחליט שברצונו לרכשה, ליבו מתחיל לחמוד ולהתאוות לה ולבסוף הוא פועל כדי להשיגה; אדם שומע על מקום יפה, מתחיל לחשוב ולהרהר עליו, מחליט שברצונו לבקר בו, ליבו מתחיל לחמוד ולהתאוות לו ולבסוף הוא פועל כדי לבקר בו;
הנה המידע שראה, הריח, דיבר או שמע הופך להרהורים ומחשבות, שהופכים לתאוות הלב ומגיעים לידי מעשה. נמצינו למדים אפוא שאם אדם יראה, יריח, ידבר וישמע רק דברים טובים- הוא יעשה רק מעשים טובים!
על כן ישתדל אדם בכל כוחו לקלוט ולהוציא דרך שבעת הפתחים שבראשו רק את הטוב לעבודת ה'! ישתמש בעיניו כדי לעיין בדברי תורה ולא כדי להסתכל באישה לא צנועה שאיננה שייכת לו; ישתמש באפו כדי להישמר מאכילת מזון מקולקל ולא כדי ליהנות מריח מזון שאיננו כשר; ישתמש בפיו כדי ללמד דברי תורה לאחרים ולא כדי לנבל פיו ולדבר לשון הרע, רכילות ודברים בטלים; ישתמש באוזניו כדי לשמוע דברי תורה מאחרים ולא כדי לשמעם מנבלים פיהם ומדברים לשון הרע, רכילות ודברים בטלים;
אז ודאי יעשה הטוב בעיני ה' ואפשר שיגיע לידי קיום כל תרי"ג מצוות ויתקדש בכל תרי"ג אברים וגידים! אז יגיע למדרגות הצדיקים ויתעלה בקדושתו יותר מקדושת ספר תורה! אז יבין חכמת התורה ויתענג על ההתעסקות בה! אז אפשר שיתעברו בו נשמות חכמים, צדיקים וחסידים שנפטרו (ניצוצות מנשמתם יכנסו בו) ויגלו לו סודות התורה כעניין שאמרו רבותינו (אבות פא,מד): "יהי ביתך בית ועד לחכמים" ("ביתך" הוא הגוף שהוא "בית לנשמה", אשר יהפוך לבית ועד לחכמים, צדיקים וחסידים שיתעברו בו): אז אפשר שיהא מן הצדיקים שנאמר בהם (מדרש איכה): "קשה לפני הקב"ה סילוקן של צדיקים יותר מצ"ח קללות ומחורבן בית המקדש": שעל אף שסיימו תפקידם בעולם כמעט ולא יכול ה' לסבול מיתתם!
מצינו ביעקב אבינו, שנאמר בו (בראשית כח,יא): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו": ופירש רש"י: "עשה מעין מרזב (גדר אבנים) סביב ראשו": ויש להקשות מדוע הגן רק על ראשו? הרי אם חשש מפני חיות טורפות היה עליו להגן גם על גופו! וביארו המפרשים שלא ביקש להגן מפני חיות טורפות אלא עשה מעין חומה סביב ראשו כדי להגן על שבעת הפתחים שבראשו שמא יפגום בהם ויחלל קדושתו.
מובא בספרים הקדושים כי שבעת הפתחים בראש האדם הם כנגד שבעת הקנים של מנורת בית המקדש, ויש בזה מוסר לאדם- שאם הוא חפץ שנשמתו תאיר בכל תרי"ג אבריו וגידיו כפי שהיו קני המנורה מאירים בכל רחבי ירושלים- עליו לקדש ולטהר את שבעת הפתחים שבראשו כפי שהיו קני המנורה קדושים וטהורים.
התשובה
נאמר במדרש (שהש"ר ה): "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו": ה' יתברך מצפה שאנו נעשה את הצעד הראשון לקראתו, צעד קטן ויציב, שנקבל עלינו משהו ממצוותיו בהתמדה ובדבקות, ואז יחזיר שכינתו אלינו וישפיע שפע גדול שיאיר את חיינו, וכן אומרים המקובלים שמשמעות המילה "תשובה" היא "תשוב ה'", וכדרך שאמר הנביא (מלאכי ג,ז): "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם": והיינו שעל ידי התשובה שלנו ישיב ה' שכינתו לציון.
ומביא רבנו יונה בשערי תשובה (שער ראשון א): "מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו, כי הכין להם דרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו": לא קיים בעולם בית דין שיבטל גזר דין רק בגלל שהאדם מביע חרטה, אולם ה' ברחמיו מוחל מחילה גמורה למי שעושה תשובה כנה ואמיתית כמו שכתוב (משלי כח, יג): "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".
ה' מתאווה לתשובה של עם ישראל
קיום מצוות על ידי כל איש מישראל עושה נחת רוח עצומה לבורא יתברך וכמו שאמר הנביא (מלאכי ג): "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת": אך עם זאת, אין ה' חפץ במיתת הרשעים, שאילו היה רוצה יכול היה להרגם בנקל, אלא הוא חפץ בתשובתם וכמו שאמר הנביא (יחזקאל לג, יא): "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל".
ויש לשאול מדוע ה' כל כך משתוקק לתשובתנו? בשביל מה הוא בכלל צריך אותנו? דומה הדבר לאם שמתאווה לקבל אהבתו של בנה הקטן, למרות שבאמת איננה צריכה אותו כדי להתקיים, ועוד היא משתוקקת בחפץ לב לעשות לו נחת רוח, יותר מאשר הוא רוצה לינוק היא רוצה להניק. כך גם ה', משתוקק בחפץ לב להיטיב לאדם, ומבקש שישמור מצוותיו כדי שיזכה שתאיר לו נשמתו באורות העליונים.
אין איש לא טוב בישראל!
רבי מרדכי מלכוביץ היה נוהג לומר: "אדם מישראל הריהו כדינר של זהב, גם אם לפעמים מעלה חלודה או מלוכלך ברפש, צריך לרחצו ולמרקו ואז יחזור אליו אורו": כי גם לחוטאים בישראל ישנה נשמה גבוהה שנחצבה מתחת כסא הכבוד, אלא שדומים הם לאבן יקרה שנתלכלכה, וכל רצון ה' הוא להשיבם לדרכו ולזככם כדי שתחזור נשמתם להאיר.
התשובה מקרבת את הגאולה
מביא הרמב"ם (הלכות תשובה פז, ה): "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה": כלומר, שתשובתם של ישראל היא המפתח לגאולתם, ועוד אמר: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין": כמו שהבטיחה תורה (דברים ל, ב-ג): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... (דברים כח, א,ז): וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ... וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּך" (ראו עוד בהקדמה כיצד בכוח התשובה להכריע את שונאי ישראל).
לקראת זמן הגאולה עתידים אפילו הרחוקים שבישראל לעשות תשובה, כמו שאומרת הגמרא (כתובות קיב,ב): "עתידים כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות": אך יש בידינו שתי אפשרויות לעשות תשובה:
א. לעשות תשובה מרצון כפי שביקש ה' מכנסת ישראל (מלאכי ג,ז): "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם": שאם נעשה תשובה בעצמנו יחזיר ה' שכינתו אלינו.
ב. לעשות תשובה בדוחק כפי שביקשה כנסת ישראל מה' (איכה רבה ה,כא): "הֲשִׁיבֵנו ה' אֵלֶיךְ וְנָשׁוּבָה": כלומר שה' ישיב אותנו כדי שאנחנו נשוב אליו.
אם נבחר באפשרות השניה, שה' ישיבנו אליו, הוא ייצור נסיבות שיאלצו אותנו לעשות תשובה, ונסיבות כאלו עשויות להיות כואבות כדרך שאמרו רבותינו (סנהדרין צז,ב): "אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב": כלומר שיעצים ה' את אויבינו וצוררינו שימררו חיינו עד אשר נזעק ונתעורר לתשובה, כמו שנאמר (דברים ל,ב): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ": כי מתוך צרה זועק כל איש ישראל לאלוקיו, אבל דווקא מתוך הצרה הזו עתידה לצמוח הישועה כמו שאמר הנביא (ירמיה ל, ז): "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ": על כן מוטב שנהיה בוחרים בכללות לשוב בתשובה מעצמנו כאפשרות הראשונה ואז יחזיר ה' שכינתו לציון בלא צער וייסורים אלא ברווחה ובנחת.
אנחנו לקראת סוף האלף השישי, זמן "עקבתא דמשיחא", עקבו של משיח; על פי דברי הנביאים, עד סוף האלף השישי (עוד מאתיים שלושים שנה לערך) צפויים הקשיים בעולם להתגבר עוד ועוד. המצב הכלכלי, המצב הבטחוני, המצב החברתי- הכל יקרוס. זה יילך ויחמיר, עד אשר יתעוררו ישראל בכללות ויעשו תשובה. לא בודדים, בכללות! אז ייפסקו הרעות ויבוא הגואל, תהפך חשכה לאורה ויתוקן עולם במלכות שדי. זה עניין שנאמר בנבואה (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעתה אחישנה": שאם חלילה לא יתעוררו ישראל- עוד ילכו ויתגברו הקשיים עד אשר תבוא הגאולה בעתה (סוף האלף השישי), אך אם יתעוררו ויעשו תשובה- יחישו את הגאולה וביאת המשיח וייפסקו הצרות.
הוי כל ימיך בתשובה!
אין התשובה נועדה רק לרחוקים מה', אם כי גם לקרובים, כי מה נוכל לצפות מן הרחוקים, שגדלו הרחק מאורה של תורה ולא מכירים מעלתה, אבל מי שמוחזק כירא שמים ועבד ה' חייב לשמש דוגמא לפניהם, שיהא הוא עצמו מתוקן, ואז ילמדו ממנו מעשיו הטובים ולא להיפך חס וחלילה (שאם יהיו מעשיו מתוקנים מה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה- פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו", אבל אם יהיו מעשיו לא מתוקנים מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה- פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו"- ולא יוכל להוכיחם בדבר בו הוא עצמו כשל).
על כן חייב אדם לפשפש תמיד במעשיו ולתקנם גם אם הוא מוחזק כירא שמים ועבד ה', וכמובא בגמרא (שבת קנג): "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להן: וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה; אמר רבי יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע לה זמן, פקחים שבהם קשטו עצמן וישבו על פתח בית המלך: ועל כן יפה עושים אלו המתוודים, מתחרטים ומתחננים לכפרה מדי לילה לפני השינה, אפילו אם נראה להם שלא חטאו, כי מנין לאדם שלא חטא כלל? ומנין לו איזה יום הוא יומו האחרון?
מעלת בעל התשובה
מובא בגמרא (ברכות לד, עב): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד": כלומר, מדרגתו הרוחנית של בעל תשובה גבוהה אף יותר מזו של צדיק גמור, ונבאר הסיבה לכך בדרך משל:
מלך אחד רצה לבחור עוזר, וכשהביאו לפניו שלושה מועמדים החליט לקיים מבחן אמינות: נתן לכל אחד מהם חפיסת סוכריות וביקש שישמרו אותה עבורו עד שיחזור. הראשון התפתה וטעם סוכרייה אחת, הטעם ערב לחיכו, המשיך ואכל את כל החפיסה; השני התפתה וטעם סוכרייה אחת, הטעם ערב לחיכו, הוא רצה לאכול עוד אך ברגע האחרון עצר את עצמו והפסיק; השלישי לא נגע בכלל. כאשר המלך חזר, הוא בחר באותו אחד שטעם סוכרייה אחת. שאלוהו: "מדוע דווקא הוא ולא זה שלא נגע בכלל?" השיב המלך "כי זה שלא נגע בכלל לא יודע מהו גודל הפיתוי אבל זה שטעם עצר את עצמו והתמודד עם היצרים שלו".
בעל תשובה עומד בהרבה יותר יצרים וניסיונות לעומת מי שגדל על ערכי התורה מקטנות כי הוא עדיין נמשך בעוצמה אחר תאוות העולם בהן היה רגיל, ולכן התמודדותו קשה ומצערת יותר, אך אמרו רבותינו (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא": כלומר, לפי דרגת הצער כך השכר, שככל שאדם מצטער יותר בעבודת ה' כי נלחם עם יצרים כבירים כך יהא שכר מצוותיו מרובה בזכות עבודתו הקשה בהתגברות על יצרו.
דבר נוסף, מובא בגמרא (יומא פו) שהעושה תשובה מאהבה הזדונות נעשין לו כזכויות- ונמצא אפוא שגם אם עבר כל עבירות שבתורה- כאשר יעשה תשובה מאהבה- דווקא העבירות שעשה עשויות להעמידו במדרגה גבוהה יותר מהצדיק- כי יהפכו לו לזכויות.
בעל התשובה לא מבין איך עשה את העבירות בעבר
מסופר על רבי שלום שבדרון שראה פעם בדרכו לבית הכנסת שאנשים רבים סוגרים את האף ורצים כאשר הם עוברים במקום מסוים, וכשהתקרב הבין שזאת משום הריח הנורא שנידף מבור ביוב פתוח שהיה שם. החל הרב בהליכתו ליד הבור וחשב לעצמו: "אני אתגבר ואעבור מבלי לסגור את האף", אך תוך כדי הליכה לא יכול היה לסבול יותר את הריח, סגר את אפו והחל לרוץ. והנה תוך כדי ריצתו הבחין בפועלים שיושבים ואוכלים ממש בפתח הביוב. אז הבין מוסר גדול: "כשאדם נמצא בתוך הביוב הוא לא מרגיש בסירחון של הביוב!"
אדם הרגיל בעבירות לא מסוגל לראות את הרע במעשיו, כי קליפות נפש הטמאה חוסמות את הנפש הטהורה מלהשיג אלוקות ולהרגיש במציאותו יתברך, אך כאשר ינער נפש הטמאה מעליו על ידי שיעסוק בתורה, תפילה וגמילות חסדים (ראו עוד בפרק "מבוא לגוף ונפש") יאורו עיניו ולא יוכל עוד להבין איך עשה את העבירות בעבר.
איך עושים תשובה?
מסופר על אדם שהגיע לרבו וסיפר לו שהוא טובל במקווה בכל יום ונוסע לקברות צדיקים פעמיים בשבוע. שאל הרב: "מדוע הנך נוהג כך?" ענה לו: "כי אלו דרכם של צדיקים ואני רוצה ללכת בדרכם של צדיקים", השיב הרב: "אם הנך רוצה ללכת בדרכם של צדיקים- קודם תהא זהיר מלעשות מה שהם לא עושים ורק אחרי כן תתחיל לעשות מה שהם כן עושים".
וכמו שכתוב (תהלים לד,טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב": והרי הקדים הכתוב את עזיבת הרע לפני עשיית הטוב, ללמדנו שזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, שתחילה יעזוב את עשיית הרע.
הדרך לסור מרע עוברת בכמה שלבים:
א. עבודת תיקון המידות: כפי שכבר ביארנו בפרק "מבוא לגוף ונפש"- המידות הן אבני הבנין של נפש היסודית, ועל כן תחילת העבודה תהא בתיקון המידות כדי להכשיר הקרקע לעבודת ה', שכבר אמרו רבותינו (אבות ג,יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה" (עניין זה יבואר ב"ה בהרחבה בפרק "ההליכה בדרכיו").
ב. שמירה על מצוות לא תעשה: כפי שכבר ביארנו בפרק "מבוא לגוף ונפש"- כאשר אדם עובר על מצוה מסוימת מתגברת נפש הטמאה באבר או הגיד השייך לאותה מצוה, וכאשר אדם מקיים מצוה מסוימת מתגברת הנפש הטהורה באבר או הגיד השייך לאותה מצוה. עוד ביארנו שם כי מצוות עשה הן כנגד האברים ומצוות לא תעשה הן כנגד הגידים, ולכן כאשר אדם פוגם במצות לא תעשה מתגברת נפש הטמאה בגיד שכנגד אותה מצוה וסותמת אותו, ומאחר והגידים הם הצינורות המוליכים את השפע הרוחני לאברים, כאשר הגיד נסתם מחמת העבירות אין השפע נמשך דרכו אל האברים, והאדם אינו מתקדש כראוי אף אם בידו כל מצוות עשה שבתורה. על כן, שמירת מצוות לא תעשה קודמת לשמירת מצוות עשה וכפי שמסביר מהרח"ו: "יש כח אל המזון הרוחני הנזכר בקיימו מצות עשה להמשך דרך צנורות שהם שס"ה גידים של הנפש להחיות הרמ"ח אברים שלה, וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם אז יסתם הצנור הפרטי ההוא המתיחס אל אותה העבירה על ידי הזוהמא של מזון הקליפה הנדבקת שם וכשיבש הצנור גם כן מתיבש האבר ההוא אף": וכאשר האדם מתגבר ונמנע מלעבור על מצות לא תעשה הוא מקבל שכר כאילו קם ועשה מצוה כמו שאמרו רבותינו (קידושין לט,א): "ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה": אולם, בכדי להסיר קליפות נפש הטמאה- על האדם לכוון ליבו לכך, כפי שמסביר מהרח"ו: "כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה, ויכוין שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחס לאותה עבירה ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצנור הרוחני, ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך": שעל ידי כוונת המחשבה באופן הזה בזמן שהוא נמנע מעשות העבירה- יזכה האדם לקדש עצמו ולהשיג אורות העליונים.
ג. וידוי וחרטה: על כל עבירה ועבירה שאדם עבר, מיד כשנתעורר לדבר, יעשה וידוי וחרטה לפני ה', ומסביר הרמב"ם בהלכות תשובה: "כיצד מתוודים? אומר: 'אנא ה', חטאתי עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזה עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח"; ומכל מקום, על עבירות שבין אדם לחברו חייב תחילה לפייס את חברו, כיוון שאמרו רבותינו (יומא ח,ט): "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (ולאחר שירצה את חברו יעשה וידוי וחרטה גם לפני ה' כמבואר לעיל, שכן כל עבירה שבין אדם לחברו היא גם עבירה בין אדם למקום, שהרי הוא ציוונו לאהוב את הבריות); מכאן ולהלאה ישתדל בכל כחו שלא לחזור עוד על העבירה שהתוודה עליה שהרי אמרו רבותינו (יומא ח, ט): "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (ומכל מקום, דבר זה נאמר על העובר עבירה במזיד מתוך כוונה לשוב בתשובה לאחריה, אך אם נכשל בשוגג או באונס ולאחר מכן עושה תשובה ודאי שתשובתו מתקבלת).
ד. תשובת המשקל: טוב להרבות במעשים טובים ובזיכוי הרבים כנגד אותה עבירה שעשה, למשל אם פגם בברית קודש טוב שיעורר אנשים לשמור ולהיזהר בזה וכן על זו הדרך.
ה. לימוד הלכות ומוסר הנוגעות לאותו עניין שנכשל בו: טוב לקבוע לימוד הלכות או מוסר הנוגעות לאותו עניין שנכשל בו כי על ידי הלימוד יעמיק ההתבוננות במעשיו ובודאי יתקנם ולא יחזור עוד לסורו וזה יהא לו לכפרה.
אחר שעשה כל זאת, יש עבירות שיתכפרו לו מיד, יש שיתכפרו לו אחר שיעבור ייסורים, יש שיתכפרו לו רק ביום הכיפורים ויש שיתכפרו לו רק ביום המיתה, אבל מכל מקום, אם איננו חוזר עוד לסורו הרע, העבירה אפילו לא תוזכר לו ביום הדין!
שאלות נפוצות
מה יעשה אם פגע באנשים רבים או שאיננו זוכר במי פגע ואת מי עליו לפייס?
ירבה בעשיית צרכי רבים לפי העבירה שעשה: אם פגע בממון אחרים-ירבה בצדקה, אם לא עזר לאחרים בעת צרכם-ירבה בעזרה לזולת וגמילות חסדים, אם קלקל בשלום הבית של אחרים- ירבה בעשיית שלום בין איש לאשתו וכו'; בנוסף יבקש מחילה מכל מי שמזדמן לפניו ויאמר: "סלח לי אם אי פעם פגעתי בך" וירבה בדברים ומתנות עד שיסלח לו; כמובן שיעשה גם וידוי וחרטה לפני ה'.
מה יעשה אם האדם שבו פגע כבר נפטר מן העולם?
יאסוף עשרה אנשים לקברו, יתחנן למחילתו ויאמר עליו קדיש; ירבה בלימוד תורה וקיום מצוות לעילוי נשמתו; כמובן שיעשה גם וידוי וחרטה לפני ה'.
איך ישוב מעבירות רבות שאיננו זוכר מה עשה?
יעשה תשובה כמפורט למעלה ובשעת הוידוי והחרטה לפני ה' יבקש מחילה על כל העבירות שעשה ואיננו זוכר; ירבה בלימוד הלכות ומוסר ויקבל על עצמו לקיים את כל אשר ילמד; יתפלל ויאמר וידוי ונפילת אפיים בכוונה גדולה; (אם חושש גם שאיננו זוכר עבירות בין אדם לחברו שעשה ראו לעיל בשאלה "מה יעשה אם פגע באנשים רבים וכו'...").
קירוב הבריות לתורה באהבה
לאחר שזכה אדם להתקרב לבוראו, מצוה גדולה שיקרב את כל מי שביכולתו לקרב כדי להאיר עיניהם של ישראל בתורה ומצוות, וכל אדם שמתקרב בזכותו הוא נפש שהציל מאבדון, וכבר אמרו רבותינו (סנהדרין ד,ה): "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא": וראו בזהר הקדוש (תחילת פרשת תרומה) אודות מעלתו של המזכה לחייבים ומחזירן למוטב שאין איש עומד במחיצתו בשמים וזוכה לשכר הרבה; משל לבן שהסתכסך עם אביו ועזב את הבית. אחיו הצעיר, שראה את אביו מתעצב אל ליבו, רדף אחרי אחיו ושכנעו לחזור לחיק אביו. אפשר לתאר את גודל השמחה שתהיה לאביו כאשר יראה את בנו חוזר לחיקו, וכמה יאהב ויוקיר האב הזה את בנו הצעיר אשר השיב את אחיו לביתו. כך אוהב ומוקיר ה' למי שאוהב את הבריות ומקרבן לתורתו.
וכדרך שאמרו רבותינו (אבות א,יב): "הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה": "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" מקשה אחת היא- בכדי להגיע ל"מקרבן לתורה" חייב לעבור דרך "אוהב את הבריות"!
על כן, הישמרו לכם פן תדחקו ותלחצו באחרים- אלא הוו מקרבים אותם בדרך נעימה של שלום, שכן התורה (משלי ג,יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם": וכל ניסיון לדחוק וללחוץ ולכפות דעה על אחרים יכול חלילה לפגוע ברגשותיהם ולביישם- ואז דווקא יתרחקו ולא יתקרבו, והאדם עתיד ליתן על כך דין וחשבון.
דבר נפלא הוא להזמין יהודי אחר להצטרף לשיעור תורה, תפילה וכו'- אך יש לשמור זאת בגדר הצעה ולא דחיקה חלילה.
רק בדרך של קירוב לבבות, חיבוק, אהדה ודוגמא אישית נוכל לקרב את הרחוקים ונהא, אנחנו והם, רצויים לפני ה'.
היראה
נאמר בתורה (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיך": וזהו עיקר גדול שיהא אדם ירא מבוראו כמתיירא ממלך עצום ורב, שיכיר גדלות ורוממות הבורא אל מול קטנות האדם, ואז יהא מתיירא שמא יתבטל ממצוותיו ויעבור על רצונו. ואין עבודת האדם נעשית שלימה עד שיקיימנה מתוך יראה, שכן כתוב (תהלים ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה": כי בלעדי היראה תיעשה עבודתו הרגל ויחסר בה כוונת הלב, כי היראה היא המחייה את העבודה.
לכן תהא מונחת לפניו תמיד הידיעה הברורה שה' (ישעיה ו,ג): "מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ": שכל החומר מלא הווייתו, והוא מכיל את הכל וממלא את הכל, הוא נמצא בכל, ובכל מקום (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש" מה שביארנו שם על נפש הדומם), והוא שומע כל דבריו ורואה כל מעשיו וכמו שכתוב (תהלים צד,ט): "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט": כי אם הבורא נתן באדם אוזן שומעת ועין רואה ונמצא בכל מקום (תהלים יט,ז): "וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ": קל וחומר שהוא עצמו שומע ומביט, וכמו שאמרו רבותינו (אבות ב,א): "עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין": ולכן ישים בוראו תמיד לנגד עיניו בבחינת הכתוב (תהלים טז,ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד": ויתבונן כמה הוא קטן במושבו, וכמה מושבו קטן בארץ, וכמה הארץ קטנה בעולם, וכמה העולם קטן במערכת השמש, וכמה מערכת השמש קטנה בגלקסיית שביל החלב, וכמה גלקסיית שביל החלב קטנה ביקום, וכמה עצום הוא ה' שמקיים את כולם. וכמה הוא קטן. איזו ענוה, איזו שפלות, מול בורא אדיר ומרומם, ומכאן ישאב יראתו כדרך הכתוב (משלי כב,ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'": ויחשוב בליבו כמה מתבייש במעשיו הרעים ליד רבו וכל שכן כמה עתיד להתבייש לאין שיעור ביום הדין אל מול בוראו, וכמו שאמרו (אבות ג,א): "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון": וזה הזכרון ירחיקנו מן החטא כמו מאש אוכלת ויכניס בו היסוד להתחיל העבודה.
גם הרהורי הלב גלויים לפני ה'
כתוב (תהלים לג,יג-יד): "מִשָּׁמַיִם, הִבִּיט ה'; רָאָה, אֶת-כָּל-בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן-שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ--אֶל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ": ואמנם ה' משגיח ממעל, והכל גלוי לפניו, אך לא רק דבריו ומעשיו של האדם, אלא גם מחשבותיו, תחושותיו והלך ליבו, הכל גלוי לפניו יתברך, וכמו שכתוב (תהלים לג,טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם; הַמֵּבִין, אֶל-כָּל-מַעֲשֵׂיהֶם": כי הבורא, יוצר לב האדם, הוא גם מבין אל עומק מעשיו ועתיד לתבוע דין וחשבון גם על הרהורי ליבו.
ואמרו רבותינו (תנא דבי אליהו רבא כא): "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי": ושני פירושים לו:
א. שיהא האדם ירא בסתר (כאשר הוא לבדו), כשם שהוא ירא בגלוי (כאשר הוא בסביבת הבריות), כי אם הוא נמנע מעבירות בגלוי אך עושה עבירות במחשכי חדרים הריהו ירא מן הבריות ולא מהבורא.
ב. שיהא האדם ירא בסתר (בעמקי ליבו), כשם שהוא ירא בגלוי (במעשיו הנראים כלפי חוץ), כי אם מעשיו טובים ומשובחים אך אין ליבו שווה למעשיו, יתכן שהוא מקיימם כדי לזכות בכבוד ותהילה בעיני הבריות, שיאמרו עליו "צדיק", אך איננו כן באמת, ואין זו עבודה לשמה.
ועל כן החכם עיניו בראשו יהא ירא גם כאשר אין מעשיו נראים לעיני הבריות, ויעמול לתקן טוהר מחשבתו כדי שתהא יראתו קיימת גם במסתרי ליבו, ויזהר מ"אחד בפה אחד בלב", כי כל שינוי וכל הבדל בין החיצוני לפנימי הריהו שקר, ושקרים אלו נזכרים לו ליום הדין.
כפי שביארנו לעיל בסוף הפרק "מיהו האדם האמיתי"- כל אחד ואחד שוכן בו ניצוץ אלוקי, נשמה שהיא חלק אלוה ממעל; נמצא אפוא שה' שוכן בתוככי האדם ממש, ואם כן מובן גם שהוא יודע מחשבותיו והלך ליבו! והנה מצאו אנשי המדע בימינו שהגנום האנושי (דנ"א) מורכב מצירופים של ארבע אותיות מסתוריות אשר צופנות בתוכן את כל המידע הגנטי של האדם, ומפליא בעיניי שעניין מעין זה כבר מבואר זה אלפי שנים בדברי ה"פתיחת אליהו, והרי דבריו: "מלגאו (בתוך עשר הספירות שהן ההנהגות הרוחניות שעליהן מלובש כל החומר ביקום) איהו אות יו"ד ואות ה"א ואות וא"ו ואות ה"א (יש ארבע אותיות שם הוי"ה): והיינו שכל החומר ביקום מכיל בתוכו צירופים של ארבע אותיות שם הוי"ה. האם אלו אותיות הגנום האנושי? ימים יגידו.
ערכי החיים תלויים ביראה
כאשר היה אברהם אבינו בגרר הוא אמר (בראשית כ,יא): "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי": משום שידע מהי חשיבות יראת ה', ובמקום שאיננה אפשר ר"ל שיגיעו בני אדם עד השפל הגדול ביותר ויהרגו זה בזה, שכאשר אדם מכחיש האמונה בבורא ומצוותיו, לכאורה אין מי יאמר לו "מה תעשה" ואין מי יאמר לו "מה תפעל", אין גבולות, אין חוקים, לכאורה הכל מותר.