שער הקדושה · היראה
נאמר בתורה (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיך": וזהו עיקר גדול שיהא אדם ירא מבוראו כמתיירא ממלך עצום ורב, שיכיר גדלות ורוממות הבורא אל מול קטנות האדם, ואז יהא מתיירא שמא יתבטל ממצוותיו ויעבור על רצונו. ואין עבודת האדם נעשית שלימה עד שיקיימנה מתוך יראה, שכן כתוב (תהלים ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה": כי בלעדי היראה תיעשה עבודתו הרגל ויחסר בה כוונת הלב, כי היראה היא המחייה את העבודה.
לכן תהא מונחת לפניו תמיד הידיעה הברורה שה' (ישעיה ו,ג): "מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ": שכל החומר מלא הווייתו, והוא מכיל את הכל וממלא את הכל, הוא נמצא בכל, ובכל מקום (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש" מה שביארנו שם על נפש הדומם), והוא שומע כל דבריו ורואה כל מעשיו וכמו שכתוב (תהלים צד,ט): "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט": כי אם הבורא נתן באדם אוזן שומעת ועין רואה ונמצא בכל מקום (תהלים יט,ז): "וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ": קל וחומר שהוא עצמו שומע ומביט, וכמו שאמרו רבותינו (אבות ב,א): "עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין": ולכן ישים בוראו תמיד לנגד עיניו בבחינת הכתוב (תהלים טז,ח): "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד": ויתבונן כמה הוא קטן במושבו, וכמה מושבו קטן בארץ, וכמה הארץ קטנה בעולם, וכמה העולם קטן במערכת השמש, וכמה מערכת השמש קטנה בגלקסיית שביל החלב, וכמה גלקסיית שביל החלב קטנה ביקום, וכמה עצום הוא ה' שמקיים את כולם. וכמה הוא קטן. איזו ענוה, איזו שפלות, מול בורא אדיר ומרומם, ומכאן ישאב יראתו כדרך הכתוב (משלי כב,ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'": ויחשוב בליבו כמה מתבייש במעשיו הרעים ליד רבו וכל שכן כמה עתיד להתבייש לאין שיעור ביום הדין אל מול בוראו, וכמו שאמרו (אבות ג,א): "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון": וזה הזכרון ירחיקנו מן החטא כמו מאש אוכלת ויכניס בו היסוד להתחיל העבודה.
גם הרהורי הלב גלויים לפני ה'
כתוב (תהלים לג,יג-יד): "מִשָּׁמַיִם, הִבִּיט ה'; רָאָה, אֶת-כָּל-בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן-שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ--אֶל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ": ואמנם ה' משגיח ממעל, והכל גלוי לפניו, אך לא רק דבריו ומעשיו של האדם, אלא גם מחשבותיו, תחושותיו והלך ליבו, הכל גלוי לפניו יתברך, וכמו שכתוב (תהלים לג,טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם; הַמֵּבִין, אֶל-כָּל-מַעֲשֵׂיהֶם": כי הבורא, יוצר לב האדם, הוא גם מבין אל עומק מעשיו ועתיד לתבוע דין וחשבון גם על הרהורי ליבו.
ואמרו רבותינו (תנא דבי אליהו רבא כא): "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי": ושני פירושים לו:
א. שיהא האדם ירא בסתר (כאשר הוא לבדו), כשם שהוא ירא בגלוי (כאשר הוא בסביבת הבריות), כי אם הוא נמנע מעבירות בגלוי אך עושה עבירות במחשכי חדרים הריהו ירא מן הבריות ולא מהבורא.
ב. שיהא האדם ירא בסתר (בעמקי ליבו), כשם שהוא ירא בגלוי (במעשיו הנראים כלפי חוץ), כי אם מעשיו טובים ומשובחים אך אין ליבו שווה למעשיו, יתכן שהוא מקיימם כדי לזכות בכבוד ותהילה בעיני הבריות, שיאמרו עליו "צדיק", אך איננו כן באמת, ואין זו עבודה לשמה.
ועל כן החכם עיניו בראשו יהא ירא גם כאשר אין מעשיו נראים לעיני הבריות, ויעמול לתקן טוהר מחשבתו כדי שתהא יראתו קיימת גם במסתרי ליבו, ויזהר מ"אחד בפה אחד בלב", כי כל שינוי וכל הבדל בין החיצוני לפנימי הריהו שקר, ושקרים אלו נזכרים לו ליום הדין.
כפי שביארנו לעיל בסוף הפרק "מיהו האדם האמיתי"- כל אחד ואחד שוכן בו ניצוץ אלוקי, נשמה שהיא חלק אלוה ממעל; נמצא אפוא שה' שוכן בתוככי האדם ממש, ואם כן מובן גם שהוא יודע מחשבותיו והלך ליבו! והנה מצאו אנשי המדע בימינו שהגנום האנושי (דנ"א) מורכב מצירופים של ארבע אותיות מסתוריות אשר צופנות בתוכן את כל המידע הגנטי של האדם, ומפליא בעיניי שעניין מעין זה כבר מבואר זה אלפי שנים בדברי ה"פתיחת אליהו, והרי דבריו: "מלגאו (בתוך עשר הספירות שהן ההנהגות הרוחניות שעליהן מלובש כל החומר ביקום) איהו אות יו"ד ואות ה"א ואות וא"ו ואות ה"א (יש ארבע אותיות שם הוי"ה): והיינו שכל החומר ביקום מכיל בתוכו צירופים של ארבע אותיות שם הוי"ה. האם אלו אותיות הגנום האנושי? ימים יגידו.
ערכי החיים תלויים ביראה
כאשר היה אברהם אבינו בגרר הוא אמר (בראשית כ,יא): "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי": משום שידע מהי חשיבות יראת ה', ובמקום שאיננה אפשר ר"ל שיגיעו בני אדם עד השפל הגדול ביותר ויהרגו זה בזה, שכאשר אדם מכחיש האמונה בבורא ומצוותיו, לכאורה אין מי יאמר לו "מה תעשה" ואין מי יאמר לו "מה תפעל", אין גבולות, אין חוקים, לכאורה הכל מותר.
וכן רואים בדורנו, עם גלי האפיקורסות ההולכים ומציפים כל חלקה טובה, סרבני ה' שפרו ורבו בכל פינה, ומנהיגי העדה המסיתים לכפירה, הנה בצר לנו הפך ההרג לדבר שבשגרה, ואפילו בני משפחה הורגים בקרוביהם וכבר כמעט אין בית אשר אין שם מת כפי שהתנבא הנביא על דורנו (מיכה ז,ו): "אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ": ואין פקפוק שאילו היתה יראת ה' מפעמת בקירבנו היה השלום שורר והאיבה מתרחקת.
החכמה תלויה ביראה
כתוב (תהלים קיא,י): "רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת ה'": לכל חכמה יש יסודות אשר על ידי ידיעתם היא נקנית, כלומר, יש להתייגע בלימוד יסודות החכמה ואז אפשר להמשיך ללמוד החכמה כולה. לא כן בחכמת התורה, שהיסוד שלה אחד ויחיד הוא: יראת ה'. לא יסוד שכלי אשר נקנה על ידי יגיעת לימודו, אלא יסוד הכרתי אשר נקנה על ידי הפנמת גדלות האלוקים וקטנות האדם לעומתו. הוא הפתח לקניית חכמת התורה.
על כן אמרו רבותינו (אבות ג,ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו-אין חכמתו מתקימת": אם יראת חטאו קודמת לחכמתו ירחק מן החטאים ויבוא לקיים המצוות, אז יוסרו קליפות נפש הטמאה מעליו ויוכל להשיג החיבור לחכמת התורה העליונה, ותיפתח דעתו בחכמה האלוקית, חכמת התורה, ומלימוד מועט יפיק הרבה (ראו בפרק "מבוא לגוף ונפש"), אך אם חכמתו קודמת ליראתו ודאי לא יישמר מן החטאים ויבטל המצוות, וייטמא כולו עד אשר קליפות נפש הטמאה יחסמו אותו מלהשיג החיבור אל השורש העליון של חכמת התורה, ולא יהיה בידו להשיגה.
יראה מצילה מאבדון בעולם הזה ובעולם הבא
כתוב (תהלים לג,יח-יט): "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו, לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב": והרי שתי הבטחות נותן הכתוב ליראי ה' והמייחלים לחסדו:
א. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם: הצלה ממות הנפש (ולא מות הגוף), כי יראי ה' והמייחלים לחסדו יזכו לחיי עולם הבא, ואף שיתקיים בהם מות הגוף אין מתקיים בהם מות הנפש, וזה על דרך שאמרו רבותינו (ברכות יט,ב): "צדיקים במיתתם קרויים חיים": שאחר פטירתם ממשיכים אל חיי העולם הבא ועוד עתידים לקום בתחיית המתים, ועל כן אף אחר פטירתם קרויים חיים. לא כן הרשעים אשר תלך נפשם לאבדון עדי עד ועליהם אמר הכתוב (תהלים לג, טז-יז): "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב-כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט": שהם אספו בעולם הזה ממון, מעמד, סוסים וחיילים כסבורים שאלו יצילו אותם מן הרעות הבאות עליהם, אבל ביום הדין כל אלו לא יועילו; אין איש אשר יכול להימלט מיום הדין, למעט יראיו והמייחלים לחסדו. על כן, על אף שממון, מעמד, רכוש וסביבה תומכת יש להם תפקיד קיומי חשוב בזה העולם, האדם ירא ה' מבין כי המה רק אמצעים להקניית שלוות נפש שתאפשר לו לקיים את עבודת בוראו, שהיא היא התכלית האמיתית אשר לשמה הוא נוצר.
ב. ְוּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב: אם נקיש מהעניין הקודם הרי גם כאן הוא רעב הנפש ולא רעב הגוף. מהו רעב הנפש? אמר הנביא (עמוס ח, יא): "וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם... כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'": מכאן ש"רעב" הוא רעב "לשמוע את דבר ה'", רעב רוחני, משמע שכאשר יש חושך רוחני בעולם רק יראיו והמייחלים לחסדו יזכו לקבל חיות רוחנית ויתקיים בהם "ולחיותם ברעב", כי הם דבקים באור האין סוף ברוך הוא. לא כן הרשעים אשר עבור תאוותיהם הם עוזבים האחיזה באור האין סוף, מפקירים רוחניותם בחושך וצלמוות, מפקירים את עצמיותם המוחלטת, שהרי האדם האמיתי הוא הרוחניות אשר בתוך הגוף (ראו בפרק "מיהו האדם האמיתי"), ועל כן אמרו (ברכות יח,ב): "רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים".
שכר המצוות תלוי ביראה
המגיד מדובנא מביא משל: מעשה באדם שנדרש להחזיר חוב כספי למלך תוך זמן קצר ואף קיבל איום שאם לא יעמוד בלוח הזמנים יוצא להורג בתליה. במסירות נפש הוא החל לאסוף ממון מכל הבא ליד ואגר אותו במזוודה גדולה. כאשר נותר לו יום אחד בלבד לפרוע את החוב, פתח את המזוודה והחל לספור את הממון על מנת לוודא שיש בידיו את הסכום הנדרש. תוך כדי סידור השטרות ניגש אליו בנו, הוציא שטר אחד ואמר לו: "אבא, זהו שטר ישן שכבר יצא מהמחזור", ענה לו אביו בביטול: "זה רק שטר אחד, מי ישים לב לכך?" אחר כך הוציא הבן גם צ'ק שהיה שם ואמר: "אבא, הצ'ק הזה בכלל לא חתום", שוב ענה לו אביו בביטול: "עזוב, כל כך הרבה כסף, נראה לך שצ'ק אחד ישנה במאומה למלך?" המשיך הבן ומצא שטרות נוספים שהיו מזויפים, פגומים, ישנים ועוד, אולם האב התעקש שכמה שטרות וצ'קים לא ישנו דבר והיה נחוש להביא למלך את הממון כפי שהוא. למחרת הגיע האב לארמון המלך ומסר את המזוודה. קרא המלך למשרתיו לבדוק את השטרות והם מצאו שחלק ניכר מהם חסר ערך. רטן המלך ואמר "וכי אינך מתבייש להביא למלך שטרות שכאלו? כפי שאתה מזלזל בכבודי כך יוציאוך להורג בפרהסיה לעיני כל". כל תחינותיו לא הועילו והסוף ידוע.
בסוף ימיו מגיע האדם לדין שלו בשמים ונדרש להציג את ה"שטרות" שאסף, הוא בטוח שהכין "מזוודה" מלאה שטרות טובים וגן עדן העליון פתוח לקראתו, אולם אז הוא מגלה שמצוות אותן קיים שלא מתוך יראה הן בגדר "שטרות פגומים" ואינן מתקבלות בשמים. אדם יכול ללכת לשיעור תורה, אך להירדם בשיעור ובכך נחשב לו שלא קיים מצוות תלמוד תורה. אדם יכול להתפלל בבית הכנסת, אך מחשבתו טרודה בעסקיו בזמן התפילה וגם מצוה זו לא תחשב לו. אדם יכול לעשות גמילות חסדים ולעזור לזולת, אך מיד להתחרט על הממון ש"בזבז" והנה עוד מצוה שלא תתקבל בשמים. אמר פעם חכם אחד שמסכן הוא האדם שמקיים מצוות שלא מתוך יראה כי סובל גם בעולם הזה מעול המצוות וגם בעולם הבא מעונש גיהינום. בגמרא (שבת לא) ממשילים אותו למי שקיבל מפתחות לכל החדרים הפנימיים של ארמון מפואר אך לא קיבל את המפתח לדלת הראשית- ואם כן מה יועילו לו אלו המפתחות?
שני סוגי יראה
כתוב (תהילים יט,ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב; מִצְוַת ה' בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם": פקודות ה' ומצוותיו יש בכוחן כדי לשמח לב האדם ולהאיר עיניו, אלא שבפסוק הבא מובא תנאי לזה (תהילים יט, י): "יִרְאַת ה', טְהוֹרָה--עוֹמֶדֶת לָעַד": שאף אם בידו מצוות רבות, אין בכוחן לשמח ליבו ולהאיר עיניו, אלא אם יקיימן מתוך יראה טהורה.
ויש לשאול מהי יראה טהורה? וכי יש יראה טהורה ויראה שאיננה טהורה?
ובכן קיימים שני סוגי יראת ה':
א. יראת עונש- האדם ירא מפני העונש, ויראה זו איננה טהורה משום שהוא פועל מתוך דאגת עצמו שמא ייענש ולא מתוך דאגתו לקיים רצון בוראו, והיא איננה עומדת לעד שכן אינו חושש לעשות עבירות שנראות בעיניו "קלות" אף על פי שהזהירונו רבותינו (אבות ב,א): "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".
ב. יראת רוממות- האדם ירא מתוך שמכיר ברוממותו וגדולתו של הבורא, ולא עושה עבודתו מתוך פחד העונש ולא כדי לקבל שכר אלא כדרך שאמרו רבותינו (אבות א, ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם": מהו מורא שמים? וכי השמים מתייראים? מלמד שהבורא מתיירא על האדם שמא יחטא ויאבד נשמתו כאב המתיירא על בניו שמא יהפכו לפושעים. ומה יעשה בן טוב? יתיירא שמא יצער את אביו ולכן יעשה רצונו בכדי לעשות נחת רוח לפניו. זוהי יראה טהורה אשר "עומדת לעד", שכן אפילו אם אינו מקבל דבר לעצמו הריהו מבין גדולת אביו שבשמים ונזהר לא לצערו.
והנה ראינו כיצד ציווה ה' את אברהם אבינו להקריב על המזבח את בנו יצחק, שנאמר (בראשית כב,ב): "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ": ועל אף הניסיון הקשה מצינו שאברהם אבינו הזדרז והשכים בבוקר על מנת לקיים רצון קונו מבלי לשאול שאלות ולהקשות קושיות, שנאמר (בראשית כב,ג): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹקִים": והרי זו יראה טהורה, שרק אדם המתיירא שמא יצער לאביו שבשמים אינו מתמהמה כאשר מזדמנת מצוה לידו וממהר לקיימה כדרך שאמרו רבותינו (אבות ה, כ): "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים": ולפיכך אמר לו ה' לאברהם (בראשית כב,יב): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה".
ואמנם בוטחים אנחנו בה' שהכול מאיתו יתברך והוא בורא, מקיים, ממלא ומחייה את הכל בעולמו, אך יחד עם זאת, אל לנו לשכוח את הכלל שאמרו חז"ל (אבות ג,יד): "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".