אור ברסלב
אורות של אמת שער הקדושה › ההליכה בדרכיו

אורות של אמת

שער הקדושה · ההליכה בדרכיו

היראה

מידות רבות ומגוונות יש באדם, ולאחר שביסס אמונתו, בטחונו ויראתו מה', עליו להתחיל בעבודת תיקון המידות (ראו עוד אודות חשיבות תיקון המידות בפרק "מבוא לגוף ונפש" ובפרק "התשובה") וכמו שנאמר (דברים י,יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ... לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו": ללכת בכל דרכיו הוא תיקון המידות, כדרך שאמרו רבותינו (שבת קלג, ב): "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו'": והסביר הגאון מוילנא בתחילת הספר אבן שלמה: "עיקר חיות האדם הוא שבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים, ועל זה צריך בייחוד לבקש עזר מאת ה' יתברך": ויש לשאול מדוע המידות נקראות "מידות" ולא "תכונות"? וכן מהי לשון "שבירת המידות" עליה מדבר הגאון מוילנא?

כדי להשיב אלו השאלות, יש לדעת כי לכל תכונה באדם ישנו צד חיובי וצד שלילי, כגון:

ומכאן לשון "מידות"- שכל תכונה יכולה להיות חיובית אם משתמשים בה במידה נכונה או שלילית אם משתמשים בה במידה לא נכונה.

כל מידה באדם היא הכרחית וכל המידות יחד מרכיבות את האדם השלם, ולכן אין האדם צריך להרוס מידותיו הרעות לחלוטין אלא רק לעצב אותן על ידי שבירתן מעט, כשם שאמן מעצב פסל מן הסלע על ידי שבירתו מעט, ומכאן לשון "שבירה" עליה דיבר הגאון מוילנא.

מגאווה לכעס - מכעס לענווה - מידת הגאווה מגונה שבמידות

והנה האדם המתגאה בליבו על הבריות, איננו חביב אפילו על אנשי ביתו כמוח שאמרו רבותינו (בבא בתרא ו,א): "מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל שנא' ( ~ ÷ ÷ ) גבר יהיר ולא ינוה'": ואיננו חביב גם על בוראו, כמו שכתוב (משלי טז,ה): "תּוֹעֲבַת ה', כָּל-גְּבַהּ-לֵב": וזה המתגאה הנו רודף כבוד, כי כל גאוותו היא להראות סביב כי רם כבודו, כבוד מעמדו או כבוד ממונו ורכושו, ואם יפגע איש באלו הדברים הרי פגע בכבודו ובגאוותו, ואז יטיל בו נחת כעסו.

וכשיכעס יאבד בהירות מחשבתו כי (נדרים כב,א): "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו": וישחית קדושתו כמו שאומר הזוהר הקדוש (זהר חב,קפב): "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו": ותוחלף נשמתו הקדושה בזו מכח הטומאה, ואם התעברו בו נשמות צדיקים יסתלקו ללא שהות וכן מביא הרמב"ם:

"הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה":

לכן יברח מן הכעס שהיא מידה רעה הפך הקדושה, על ידי שימנע עצמו לכתכילה מרדיפת כבוד כי רק ה' כבודו מלא עולם, ומרדיפת גאוה כי רק ה' מלך גאות לבש, ומה לו לאדם להתכבד?! ומה לו לאדם להתגאות?! שהרי כל שיש לו הכל ממנו יתברך.

וכאשר יבין קטנותו לעומת בוראו תגדל ענוותנותו וממנה יראתו כמו שכתוב (משלי כב,ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'": ולא יתגאה עוד על הבריות כי יודע שאיננו אלא עוד ברייה ורק ה' אחד אדון הכל, ויכבד כל ברייה וברייה, ואז יתעלה בקדושתו ויקבל נפש טהורה ואור עליון כמו שכתוב (משלי ג,לד): "וְלַעֲנָוִים, יִתֶּן-חֵן": ויזכה לראות למרחוק כי ה' מגביה שפלים עד מרום, ומי לנו כמשה רבנו שקיבל נבואתו בזכות ענוותנותו?

מידת הענוה משובחת שבמידות

מידת הענוה משובחת שבמידות ובה זוכים לכל, שהרי האדם השפל היטב יודע שהיום הוא כאן ומחר בקבר מעלה רימה ותולעה, ולמה יתגאה על הבריות? הגאוה, הקמצנות, העקשנות, הכעסנות, העזות והאכזריות הן ממנו והלאה ואין לו חלק בשאר מידות המגונות.

בעת שהיתה רבקה מעוברת נאמר לה (בראשית כה,כג): "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": "ולאום מלאום יאמץ" פירש רש"י: "לא ישוו בגדולה כשזה קם זה נופל": שכאשר ישראל מתעלים בגדלותם הרוחנית הם קמים ואויביהם נופלים, וכאשר ישראל יורדים בגדלותם הרוחנית הם נופלים ואויביהם קמים. ואיזוהי הדרך בה מתעלים ישראל בגדלותם הרוחניות? דווקא על ידי שמנמיכים עצמם ונוהגים במידת הענוה זוכים להתקדש ולהתעלות ברוחניותם כפי שמרמז המשך הפסוק (בראשית כה,כג): "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": אשר מצאתי לו שלושה פירושים:

א. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: הצעיר, יעקב אבינו, עתיד להיות רב בחכמת התורה.

ב. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: אדם החפץ להיות רב בחכמת התורה, צריך לעמול בה כבר בהיותו צעיר.

ג. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: אף אם זכה אדם להיות רב בחכמת התורה, עליו לעבוד כדי לראות עצמו צעיר בחכמה, ולא יתפאר ולא יתגאה, כדרך שאמרו רבותינו (אבות ב,ח): "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת": ולכן יהא בעיני עצמו שפל וקטן גם אם גדול ועצום הוא בתורה וכמאמר רבותינו (נידה ל,ב): "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע": ולפי פירוש זה (בראשית כה,כג): "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": לא מרמז אלא על חובת האדם לסגל לעצמו את מידת הענוה.

ומובא באיגרת הרמב"ן: "הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם": וה' חפץ בדרכי האדם הענו והשפל, ולכן מעניק לו אור עליון, כמובא בהמשך: "אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הִשְׁכִּינָה וְזִיו כְּבוֹדָה, וְחַיֵּי עוֹלַם הַבָּא": כמסופר על רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, אשר כיסה עיניו במשך שבע שנים רצופות כדי להימנע ממראות אסורים. כאשר הסיר את הכיסוי לא עמד באור השמש החזק והתעוור, אולם מאחר וקידש את עיניו החלה להתגבר ראייתו הרוחנית והחל צופה מסוף העולם ועד סופו עד אשר כינוהו "החוזה מלובלין". רב העיר הבחין בנהירת ההמונים אחריו והתרגז כיצד הוא סוחף אחריו את בני העיר מבלי לבקש הסכמתו לכך. קרא אותו אליו, וביקש שיאמר לתלמידיו בדרשתו הקרובה כי הוא רשע מרושע, כולו שקר ואיננו ראוי ללמדם. עשה החוזה מלובלין כדברי הרב, אלא שראו תלמידיו כיצד הוא ממעיט מערכו, התפעלו מענוותנותו, ולדרשה הבאה כבר הגיעו תלמידים רבים עוד יותר. ראה זאת רב העיר והתרעם. קרא אותו אליו שנית ושאלו: "כיצד העזת לעבור על אשר הוריתי לך?" השיב החוזה מלובלין כי עשה את אשר הורה לו, אלא שתלמידיו דווקא התפעלו מענוותנותו ולכן הביאו לדרשה הבאה את חבריהם. השיב לו הרב שאם כן, עליו לספר לתלמידיו כי הוא צדיק גדול והם חייבים לדבוק בו... אך עוד בטרם השלים דבריו קם החוזה מלובלין ואמר: "כבוד הרב, לפני כן ביקשת שאומר שאני רשע מרושע וכולי שקר, היה זה אמת ולכן נעניתי בחיוב, אבל עכשיו אתה מבקש שאומר שאני צדיק ואינני מוכן לשקר!". כך, בזכות מידת הענוה, בזכות השפלות, זכה החוזה מלובלין להתעלות למרומים ולראות למרחוק!

בדוק דרכיך

בכל בוקר אנו אומרים בתפילה (תנא דבי אליהו רבא כא): "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו": ושלושה הם חלקי המאמר הזה:

א. "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי": כפי שכבר ביארנו בשתי דרכים בפרק "היראה".

ב. "ומודה על האמת": שאם חברו הוכיחו כי אינו נוהג במידה ראויה יהא מודה לו כאילו גילה לפניו שלל רב.

ג. "ודובר אמת בלבבו": שלא יחשיב עצמו כבעל מעלות שאין לו, שלא יראה עצמו צדיק בעודנו רשע.

ונבאר להלן את החלק השלישי:

נאמר ברבקה בהיותה מעוברת (בראשית כה,כב): "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה'": פירוש המילה "ויתרוצצו" לפי רש"י: "רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת": סברה רבקה שברחמה ולד אחד החפץ לצאת פעם לבית מדרשם של שם ועבר ופעם למקום עבודה זרה ולכן התבהלה שמא עתיד לצאת ממנה בן שיערבב המצוות עם עבירות. מה עשתה? ניגשה לבית מדרשם של שם ועבר לשאול לפשר העניין, והשיב לה אחד החכמים ברוח הקודש (בראשית כה,כג): "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ": כלומר, שני ולדים ברחמך, וכפי שפירש רש"י: "מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו": כלומר, יוולד יעקב לתומו וממנו ישראל הדבקים בדרכי ה', וכן יוולד גם עשו לרשעו וממנו הגוים עובדי עבודה זרה. כאשר שמעה דברים אלו נחה דעתה של רבקה- כי העדיפה שני בנים שהאחד צדיק והשני רשע שדובר אמת בלבבו ויודע שהוא רשע- מאשר בן אחד רשע אשר מחשיב עצמו לצדיק.

חייב אדם להיות דובר אמת בלבבו, ובכדי שיגיע לזה עליו לפקח על עצמו כפי שמביא הרמח"ל ("מסילת ישרים" פרק ג, בבאור חלקי הזהירות): "הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו. האחת, שיתבונן מה הוא הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו. והשנית, על המעשים אשר הוא עושה, לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע": מכאן שחייב אדם לעיין בספרי מוסר בכדי לברר מהי דרך טובה ומהי דרך רעה, ואז עליו לבדוק בכנות אם דרכיו הם מכלל הטוב או מכלל הרע, ובזה יגיע בודאי לכלל תיקון מידותיו.

כתוב (משלי ד,יג): "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ": כי הלימוד הזה בספרי מוסר מעמיק ההתבוננות מהי דרך טובה ומהי דרך רעה, ואז יכול האדם לבדוק בכנות אם דרכיו הם מכלל הטוב או מכלל הרע, להכיר מצבו האמיתי ולתקן דרכיו. ספרי מוסר מומלצים הם: "חובת הלבבות", "מסילת ישרים", "ארחות צדיקים", וכן דברי המוסר של רבותינו ("פרקי אבות"). כמו כן מה טוב ומה נעים לקרוא לכל הפחות פעם אחת בשבוע את איגרת הרמב"ן אשר היא סגולה נפלאה לתיקון המידות.

איגרת הרמב"ן

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמְּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדַם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֹּל הַכּוֹעֵס כֹּל מִינֵי גְהִינֳם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כָּעַס מִלִּבְּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מְבַשֶּׂרְךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גְהִינֳם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכֹּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִּתֵּן אֵל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ וְאַף כִּי בְּמוֹתְךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וְשֶׁמֵּי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדַם". וְנֶאֱמַר: "הֲלֹא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מַלֵּא נְאוּם ה'".

וְכַאֲשֶׁר תַּחְשֹׁב אֵת כֹּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקְךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכֹּל אָדַם וּלְפַחֵד מִמַּנּוּ (מהקב"ה) וּמִן הָחֶטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הִשְׁכִּינָה וְזִיו כְּבוֹדָה, וְחַיֵּי עוֹלַם הַבָּא.

וְעַתָּה בְּנִי, דַּע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵש". וּבְמַה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר. וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֶאֱלֹקִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה, מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים. וְטַעַם זְקֵנִים יִקַּח: נִמְצָא, הַכֹּל שַׁוֵּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְּאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לַכֵּן תַּשְׁפִּיל עַצְמְךָ וינשאך הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד: כֹּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדַם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכֹל אָדַם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חֲכַם אוֹ עָשִׁיר הוּא-עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא וְאִתָּהּ עָשִׁיר אוֹ חָכַם מִמֶּנּוּ-חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיַּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא, הוּא שֹׁגֵג וְאַתָּה מֵזִיד. בְּכֹל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ וּבְכֹל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מַלֵּא עוֹלַם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכֹּל אָדַם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תְּעַנֵּהוּ בְּקוֹל רָם רַק בְּנַחַת, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ, וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבּוֹקֵר וּבָעֵרֶב, וּבַזֶּה יִהְיוּ כֹּל יַמֶּיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֶּר כֹּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הִתְפִּילָהּ, וְהַכֵּן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא. וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנְךָ". תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר ה' יִתְבָּרֵךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכֹל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכֹל יוֹם שֶׁתִּקְרֶאנָה יְעַנּוּךָ מִן הַשָּׁמִים כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלַם, אַמֵּן סֶלָה:

האהבה (אהבת ה')

נאמר (דברים ו,ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ": האהבה, אהבת ה', הרי היא עוד אחד מיסודות עבודת האדם, וכפי שתהא עבודתו ריקנית אם תיעשה ללא יראה, כך תהא חסרה אם תיעשה ללא אהבה. אולם שונה אהבת ה' מיראת ה', שכן בעוד היראה מרחיקה את האדם מן העבירה ומן הרע והיא כנגד מצוות לא תעשה, הרי שהאהבה מקרבתו אל המצוה ואל הטוב והיא כנגד מצוות עשה, וכפי שכבר ביארנו, הכתוב (תהלים לד,טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב": מלמד שראשית העבודה היא עזיבת הרע ורק אחרי כן עשיית הטוב (ראו בפרק "התשובה"), ולכן קודמת היראה לאהבה, אולם שתיהן גם יחד נצרכות לו לאדם השלם שכן כתוב (תהלים ב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה": שגם הגילה, שהיא השמחה בעבודת ה', והיא הנובעת מאהבה, אף היא צריכה להיעשות ברעדה, כי עומד הוא לפני אל עליון אדיר ומרומם.

גם היראה וגם האהבה, הן מצוות תדיריות, שכן הן תלויות במחשבה- והאדם מצווה לקיימן תמיד על ידי זכירתן בהכרתו בכל עת כפי שהסביר רבי אליעזר פאפו זצוק"ל ("פלא יועץ", אהבה להקדוש ברוך הוא): "והנה אהבה להקדוש ברוך הוא היא אחת מתרי"ג מצוות, והיא מצוה תדירית, אשר ביד האדם לקימה בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה, והיא מתקימת במחשבה והרהור בלבד, כי כאשר יתן אל ליבו שראוי לאהוב את ה' אהבה עזה, הרי זה מקים מצוה רבה. והנה אלו המצוות שמתקימות במחשבה לבד הן נקל לקימן, שהרי האדם אינו יכול לעמוד בלתי מחשבה אפילו רגע, ואם חושב במחשבות זרות והרהורים רעים במקום לחשב באהבת האל יתברך ויראתו וכדומה, אין זה כי אם רע לב".

ועולה שאלה כיצד ניתן בכלל לאהוב את מי שיראים ממנו? ובכן, כבר ביארנו שישנו סוג יראה משובח ונעלה עד מאד, והיא היראה הנמשכת מתוך הכרת רוממות הבורא (ראו בפרק "היראה"), ומתוך הכרת רוממות הבורא האדם גם משכיל להבין שכל הטובות שיש לו הן מאיתו יתברך, ואז נעשה גם אוהב אותו אהבה אמיתית, ונמצא ירא ממנו מתוך אהבתו אליו ואוהבו מתוך יראתו אליו, וגם היראה וגם האהבה מתקיימים בו כאחת.

וכן מביא רבי אליעזר פאפו בעניין הדרך לקניית האהבה ("פלא יועץ", אהבה להקדוש ברוך הוא):

"ויכול האדם לעורר את האהבה ואת היראה מכל דבר גשמי וכדומה, כגון אם אוכל או שותה דבר שערב לחכו ותתענג בדשן נפשו בטיולים ושמיעת קול ערב ותשמיש המטה והרוחת מעות שעולה על גביהן וכדומה, יתן אל ליבו אם כך אני אוהב זה הדבר, שהוא כלה ואבד הבל וריק, אשר בין לילה היה ובין לילה אבד, על אחת כמה וכמה שיש לי לאהוב את הבורא, שהוא מקור כל האהבות והתענוגים וממנו תוצאות חיים וכל התענוגים": ועוד הוא מביא שם: "שהשגת האהבה והיראה הכל לפי רוב המעשה ולפי רוב הלימוד בתורה ובספרי מוסר, כך לפי רוב האהבה והיראה ירבה אהבת התורה והמצוות":

ונמצאו שתי דרכים לקניית אהבת ה':

א. התבוננות של האדם כמה הוא אוהב וחומד טובות העולם בהן זכה - וכמה יש להודות לבורא שחנן אותו באלו.

ב. לימוד קבוע בתורה ובספרי מוסר שהם המקשרים אותו עם בוראו- ובחינה תמידית כיצד יוכל לקיים את אשר למד.

וכל המקיים אלו הדברים דרך קבע, יתעורר ליבו לאהבת בוראו וליראה ממנו, ואז תגבר בו אהבת התורה והמצוות, שאין אהבה גדולה הימנה ואין שמחה גדולה הימנה, וכמו שכתוב (תהלים יט,ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם".

תוכן העניינים

אורות של אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה