שער האמונה והביטחון · צידוק הדין
אמרו רבותינו (ברכות ט,ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה": שחייב אדם לאהוב את ה' ולהכיר לו תודה גם בעתות רעה, שנאמר (דברים ו,ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ": ודרשו רבותינו (ברכות ט,ה): "ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך... בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך- הוי מודה לו במאד מאד": בין אם מודד לך במידת החסד ובין במידת הפורענות ואפילו נוטל את נפשך הוי מודה לו במאד מאד!
ומסופר כי בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, וקיבל על עצמו עול מלכות שמים (קרא קריאת שמע) בזמן שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. אמרו לו תלמידיו: "רבנו, עד כאן? זו תורה וזה שכרה?" אמר להם: "כל חיי הצטערתי שאיני יכול לקיים את הפסוק 'ובכל נפשך'- שאפילו הוא נוטל את נפשך הוי מודה לו במאד מאד, ועכשיו כשמגיע לידי לא אקיימנו?".
ה' צופה למרחוק
בכדי להגיע למידה זו ולקבל באהבה גם את הרעות הבאות עליו, מוכרח אדם להכיר תחילה שהאלוקים גדול ומרומם ונשגב מבינתו; האדם אינו יכול להבין, ודימיונו קטן מלהכיל, ומילותיו ריקות מלתאר, והטכנולוגיה שברשותו אינה יכולה לחקור משהו מהוויתו של האלוקים- כי היא גשמית והוא רוחניות גמורה, וכמו שכתוב (תהלים קמה,ג): "וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר": ואם כן, בודאי ובודאי שאין בהשגת האדם להבין בשכלו סיבת פעולותיו של הבורא ולירד לסוף מעשיו בדומה, להבדיל אלפי הבדלות, לרמשים (חרקים הזוחלים) שלא יוכלו להשיג בשכלם הדל סיבת פעולות האדם החי.
תורת היחסות של איינשטיין מלמדת כי הווית הזמן תלויה במרחב, כלומר שבמקום שיש חומר ישנו מרחב וישנה הווית זמן, אך במקום שאין חומר אין מרחב ואין הווית זמן (ראו עוד בנושא זה בפרק "התורה נתונה מן השמים"). ה' אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, הוא כולו רוחניות גמורה מעל החומר, לכן לא שייך בו הווית הזמן, מציאותו היא מעל הזמן כי איננה חומרית, וכמו שכתוב (תהלים צ,ד): "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר": שאלף שנים שלנו הן כמו יממה אחת במושגיו, ולפיכך הסתכלותו את העולם הנה מעבר לגבולות המרחב והזמן המוכרים לנו.
כדי לבאר זאת נתאר אדם שנוסע ברכב: את המקום ממנו הוא יצא הוא מחשיב כעבר, המקום בו הוא נמצא כהווה והמקום אליו הוא עומד להגיע כעתיד. לעומתו אדם הנמצא במטוס מעל ורואה את כל הדרך פרושה לפניו מחשיב את כל הדרך כולה כהווה- משום שראייתו רחבה יותר והוא תופס את כל הדרך בנקודת זמן אחת; אם יש אמצעי תקשורת המקשר ביניהם, יכול הנמצא במטוס ממעל להזהיר את הנוסע ברכב למטה מפני מכשולים הנמצאים לפניו עוד לפני שהוא יכול לראותם- כי הוא בתפיסה מרחבית אחרת לגמרי.
לא כל מה שחפץ בו לב האדם הוא בהכרח הטוב באמת עבורו, לפעמים אם יקבל את מה שהוא מבקש זה דווקא יכול להזיקו, אולם ה' בתפיסת המרחב הנשגבת שלו יודע הטוב האמיתי מהו.
וה' הוא טוב ככתוב (תהלים קמה, ט): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו": והרי הוא כבר הבטיח שברא כל עולמו כדי להיטיב לאדם כמובא בגמרא (ברכות לב,ב): "וכולן לא בראתי אלא בשבילך": ומתוך כך ודאי שכל מעשיו לטובת האדם המה, וכל רעות שבאות על האדם טומנות בחובן טובות גדולות- רק שהאדם אינו יודע התכלית הטובה הזו ולכן היא נתפסת בשכלו הדל כרעה.
אם ה' מביא לאדם ייסורים לכפרת עוונותיו מגלגול זה או מגלגולים אחרים ודאי שזו טובה גדולה רק שלעת עתה היא נראית בעיני האדם כרעה. אם ה' מביא לאדם ייסורים כדי ללמדו שעליו לתקן אורחותיו כאב המחנך את בנו ודאי שזו טובה גדולה רק שלעת עתה היא נראית בעיני האדם כרעה. אם ה' מביא לאדם ייסורים כדי לבטל גאווה מליבו על מנת שיוכל להיות עבד ה' בשלמות ודאי שזו טובה גדולה רק שלעת עתה היא נראית בעיני האדם כרעה.
לפעמים דבר הנראה רע בתחילתו מתברר דווקא כטובה גדולה בסופו! כבר ראינו כמה אנשים שהיו על סף ייאוש לאחר שפוטרו מעבודתם, ורק כמה שנים אחר כך התברר כי התקדמו למשרה טובה יותר, שאלמלא הפיטורים מהעבודה הקודמת לא היו זוכים בה. הבן שלי, כאשר היה בגיל שנה וחצי, התעצב ובכה בכיות גדולות כאשר לקחתי מידו בקבוק אקונומיקה אותו ניסה לשתות- הייתי רשע בעיניו אך בעצמי ידעתי שעשיתי עימו טובה גדולה! וכך נוהג איתנו ה' תמיד לטובה, ואף שאיננו מבינים זאת, איננו יודעים התכלית- עלינו להיות סמוכים ובטוחים שכל מעשיו של ה' לטובה הוא עושה!
הגמרא (ברכות ס,ב) מביאה: "תנא משמיה דר' עקיבא (אמרו בשמו של רבי עקיבא) לעולם (תמיד) יהא אדם רגיל לומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' ('כל מעשיו של הקב"ה לטובה הוא עושה') כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא (אותו רבי עקיבא היה הולך דרך אחד מרחובותיה של עיר מסוימת) בעא אושפיזא (ביקש מקום לינה מדיירי אותה העיר) לא יהבי ליה (לא נתנו לו) אמר 'כל דעביד רחמנא לטב' ('כל מעשיו של הקב"ה לטובה') אזל ובת בדברא (הלך ולן בשדה) והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא (והיו ברשותו תרנגול, חמור ונר) אתא זיקא כבייה לשרגא (באה רוח וכיבתה את הנר) אתא שונרא אכליה לתרנגולא (בא שועל וטרף את התרנגול) אתא אריה אכליה לחמרא (בא אריה וטרף את החמור) אמר 'כל דעביד רחמנא לטב' ('כל מעשיו של הקב"ה לטובה') ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא (במהלך הלילה באו שודדים, טבחו ביושבי העיר ובזזו את רכושה) אמר להו (אמר להם, לאנשים שהיו מלווים אותו) 'לאו אמרי לכו ('הלא אמרתי לכם') כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה (שאילו היה הנר בידי הייתי נראה למרחוק ואילו היו חמורי ותרנגולי בחיים היה נשמע קולם והיו השודדים באים להרגני)".
ומן העבר השני, כמה פעמים ראינו אנשים שקיבלו מבוקשם, ובסופו של יום הסתבר שהיה זה לרעה? כמה פעמים שמענו על אנשים שחייהם נהרסו בעקבות זכייה בלוטו? אותה זכייה עליה התפללו וביקשו כל ימיהם.
ואמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו": כולנו נוטים לחשוב שהאדם העשיר הוא זה שברשותו ממון רב בעוד שלאמיתו של דבר העשיר האמיתי הוא זה שמקבל באהבה אפילו את המעט שיש לו ותמיד שמח בחלקו מתוך ידיעה ברורה שכל מה שברשותו הוא הטוב ביותר עבורו ומה שלא זכה הרי גם זה לטובתו, אף אם זה לא נראה כך. אדם השמח בחלקו תמיד חש שיש ברשותו כל מה שנצרך לו, הוא לא מרגיש חסרון ומי שלא חסר לו הריהו עשיר, ומאידך, אדם שאיננו שמח בחלקו תמיד חש שאין לו מספיק אף אם יש בידו מכל וכל, תמיד חסר לו ומי שחסר לו איננו עשיר.
והמגיד מדובנא מביא משל על שתי נשים, האחת בעלת מידות טובות אך מכוערת בתכלית הכיעור, והשנייה אמנם יפהפייה אך בעלת סגנון דיבור גס ועתיר קללות וגידופים. אביהן, שהיה כל כך מודאג מכך שבנותיו טרם מצאו שידוך בגיל כל כך מופלג, פנה לשדכן מפורסם וזה הבטיח לחתן לו את בנותיו תמורת כמה אלפי דולרים. האב שילם ממיטב כספו, והשדכן כהבטחתו הביא שני חתנים- עיוור עבור "המכוערת" וחרש עבור "המקללת". והנה כבר בתקופת הנישואין הראשונה החלו מרחמים זה על זה- העיוור על גיסו החירש שאיננו שומע גסות הפה של אשתו והחרש על גיסו העיוור שאיננו רואה כיעורה של אשתו. כל אחד ריחם על חברו אבל היה שמח בחלקו כי לא ידע חסרונות אשתו. הנה יום אחד הגיע לעיר רופא מהולל והבטיח כי ביכולתו לפקוח עיוורים ולרפא חירשים. מיהרו השניים, עשו את הטיפול, והנה החל העיוור לראות והחרש לשמוע. שבו לביתם בשמחה וטוב לבב, ראה זה את כיעורה של אשתו ושמע זה את רוע דיבורה של אשתו, ומיד נפלו זה על צווארו של זה ומלמלו בבכייה "באיזה פח יוקשים נפלנו"!
הנה למדנו שאילו היו מסתפקים במה שיש להם ולא מנסים לשנות- היו חייהם מאושרים כי לא היו מכירים חסרונות נשותיהם. כל זמן שאדם שמח בחלקו יהיה האושר מנת חלקו!
דע, כאשר באה רעה על האדם, והוא מקבלה באהבה אף שהיא נגד רצונו, כך, מידה כנגד מידה, יקבלו ה' באהבה אף אם עשה דברים שהם נגד רצונו.
תפקידם של הייסורים לטובתו של האדם
רק ה' יודע מניעי גזרותיו, ואין בהשגתנו לתרץ ולהבין פועלו, כי קטנים אנחנו, והוא יתברך ראייתו רחבה, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות, הוא יודע סיבת פעולותיו, ואין אנחנו יודעים, וזה שנאמר (דברים כט, כח): "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ": ואל לנו לשאול, ואל לנו להרהר אחר הנהגתו יתברך, אלא רק להתנהג בחסות הצו האלוקי בבחינת האמור (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ": ולכן נברך על גזרותיו, בין חסדים בין פורענויות, מתוך ידיעה ברורה שכל מעשיו של ה' לטובה הוא עושה!
אך משום שהלב הרפה רוצה הסברים, ושואל שאלות, ומקשה קושיות, ומבקש לידע סיבת ייסורי הצדיקים, אביא לפניכם כמה אפשרויות להשיב השאלה הכל כך מצויה על כנה, אך ראשית יש לדעת כי שני אופנים לה לזו השאלה:
א. למה בלב: הלב בוכה, זועק, נקרע: ללב לא ניתן להשיב, לא ניתן להסביר, לא ניתן לנחם.
ב. למה בראש: הראש חושב ומחפש היגיון מאחורי הגזירה האלוקית: לראש ניתן להסביר ולו במעט, ואת זאת אנסה לבאר כאן ב"ה.
אמרו רבותינו (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין": ובאמת העולם הזה הוא רק מעבר לעולם הבא, מעבר שבו עלינו לזכך את נשמתנו על ידי שנבחר לעזוב התאוות ובמקומן נקיים את רצון ה', ואז נהיה מזומנים לחיי עולם הבא, עולם שכולו טוב (ראו בפרק "מהי תכלית החיים"); וכל העולם כולו גשר צר מאד, וכמו בגשר צר- סטייה אחת קטנה עלולה להביא חלילה לנפילה אל התהום- לאיבוד חיים, חיי הנצח לעולם הבא.
עוד אמרו (אבות ד, יא): "העובר עברה אחת, קונה לו קטיגור אחד": כלומר, בעת שאדם עובר עבירה נברא מלאך משחית מאותה עבירה והוא מקטרג בשמים ומבקש להענישו בגיהנם; מה עושה ה' ברחמיו? במקום עונש גיהנם שולח לו ייסורים בעולם הזה, שאף שהם קשים מנשוא הם כאין וכאפס לעומת עונש גיהנם, ובזה ממיר לו ייסורים קשים בייסורים קלים והוא נעשה מזומן מיד לחיי העולם הבא, כי כבר נפרעו ממנו עוונותיו בעולם הזה.
לפיכך, ייסורי האדם בעולם הזה הם לא ענישה, אלא חסד ורחמים- ניקיון לעוונותיו, למען ינצל מעונש גיהנם ויהא מזומן לחיי העולם הבא, רק שהשגתנו קצרה מלהבין הדבר ולכן אנחנו מצטערים ומבכים על כך הרבה.
משל לילד שנכוותה ידו מן החומצה, ואביו ברחמיו משפשף המקום בחוזקה תחת זרם מים קולחים על אף שכואב לו לילד ועל אף שקצרה השגתו מלהבין כי לטובתו הדבר, הרי האב רק רוצה לנקותו ולרפאו.
ומי האיש אשר לא ירצה לעזוב הנאות העולם למען יזכה בהנאות העולם הבא? שהרי כל הנאות העולם הזה שעברו על כל יושביו מיום שנברא הם כאין וכאפס אל מול שעה אחת של עונג עולם הבא כמו שאמרו רבותינו (אבות ד,יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
ומסופר על רבי שלום שרעבי (הרש"ש) כי בעת שהיה חולה והמתין בתור לרופא, נרדם וחלם על מלאכים שחורים ולבנים עולים בזה אחר זה על כף המאזניים. מיד הבין כי זהו הדין שלו בשמים, והמלאכים הלבנים המה המצוות שעשה והשחורים המה העבירות. כאשר עלה אחרון הלבנים, היו השחורים מנצחים, וחרד הרב מאד לגורלו. לפתע יצא קול והכריז: "הביאו לכאן את הייסורים של אדם זה", הביאו את הייסורים וכנגד כל אחד הסתלק מלאך שחור, אך כאשר לא נותרו גם ייסורים לזכותו, היו השחורים עוד מנצחים, וזעק הרב: "ריבונו של עולם אני רוצה ייסורים! אנא תן לי ייסורים!". לפתע העירה אותו אשתו ואמרה: "קום, התור שלך לרופא הגיע", השיב לה: "זה בסדר, אינני צריך עוד את הרופא".
וידוע סיפורו של הרופא בבית החולים בירושלים, שנאלץ לנתק את אחד החולים מצינורות ההנשמה ולסיים חייו, ובא לו הנפטר בחלום שוב ושוב, לילה אחר לילה, כשפניו זועפות, ואמר שהוא כועס על שניתק אותו כי היה זקוק רק ליומיים נוספים של ייסורים בעולם הזה כדי לזכות בגן עדן לעולם הבא, וכיוון שניתק אותו וסיים חייו טרם הזמן נאלץ הוא כעת להתייסר בכף הקלע, שהיא ממדרגות הייסורים הקשות ביותר שעוברים הנפטרים. נבהל הרופא, הלך אל הרב, ולימים עשה תשובה עד שנעשה תלמיד חכם גדול בישיבה בירושלים. אז בא לו שוב בחלום, הפעם זוהר ומחויך, ואמר כי בזכות התקרבותו לתורה ומצוות קרעו את הדין שלו בשמים והתקדם מעלה מעלה במעלות עולם הבא אל גן עדן העליון.
ומשום שייסורים מכפרים העוונות, הרי כשבאים ייסורים משמע שיש עוונות, ולכן עלינו להתייחס לייסורים כאזהרה שאיננו צועדים בדרך הישר, ונפשפש במעשינו לתשובה פן יתאחר, כי ייסורים בלא תשובה אינם מכפרים העוונות. והייסורים, אם בממון המה נחפש שמא גזלנו או פגמנו בממונו של אחר, אם ייסורי שלום בית המה נחפש שמא תרו לבבנו ועינינו אחרי אשת איש, אם ייסורי הנפש המה נחפש שמא פגענו בנפשו של אחר, כי עין תחת עין וגמולו כפועלו.
מדוע הצדיקים מתייסרים?
אם ראינו צדיק מתייסר, ראשית נשאל מנין נדע כי צדיק הוא? שכן אולי אינו צדיק אלא בגלוי, בסביבת בני אדם, אך בסתר ומחשכי חדרים מרבה חטאיו? הרי אין אדם זה ירא שמים הוא, כי את הבריות הוא ירא ולא את ה'!
ורק ה' יודע את אשר לנו נסתר (תהלים יט,ז): "וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ": והוא יתברך יודע צדיק האמת מיהו, ומידה תחת מידה נפרע בגלוי מן המחלל שמו בסתר כמו שאמרו רבותינו (אבות ד',ד'): "כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעין ממנו בגלוי": ואז אנו רואים ותמהים, אבל איננו יודעים כי צדיק של שקר הוא האיש הזה!
ואם ידוע בבטחה שצדיק אמת הוא, נזכור ונדע כי (קהלת ז,כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ--אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא": ובודאי יש בידו איזה חטא עליו הוא מקבל ייסורים, אבל עלינו לדעת שאם הוא מקבלם באהבה הוא אינו סובל מהם- כי יודע בנפשו שלכפר עליו הם באים.
ואם נראה כי לא חטא מימיו, אפשר שנפרעין ממנו גלגוליו הקודמים כפי שארע לאיוב, ואפשר שהוא משלם דווקא מחיר מעשיהם של הרשעים כי (סנהדרין כז,ב): "כל ישראל ערבין זה בזה": וטוב לו לצדיק שיתייסר בזה העולם ואוי לו לרשע שיתייסר בעולם הבא, שכאין וכאפס כל ייסורי עולם הזה אל מול רגע אחד של ייסורי העולם הבא.
עוד יש לדעת שהצדיקים נידונים "כחוט השערה". הדין של תלמיד חכם שחוטא הריהו קשה מהדין של פשוט עם שחוטא, כי הלה לומד ויודע ההלכה ומכאן נתבע לשמרה יותר ולשמש דוגמא ראויה לאחרים. זה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף של יום הכיפורים: "מעשה איש ופקודתו": כי "פקודתו" אלו אותיות "תפקודו", שלכל אדם תפקיד ייחודי לו בזה העולם- וכל אחד נידון אם עושה את אשר הוא מצווה מכוח תפקידו.
המשל מספר על רוני, שהיה תלמיד מבריק, ממושמע וחביב על כל המורים בבית הספר. איציק, חברו לכיתה, היה תלמיד מופרע, אשר קצרה ידם של המורים מלחדור אל ליבו ולרסן התנהגותו. במהלך הלימודים, היה איציק רגיל לזרוק חפצים על חבריו לכיתה, וכאשר היו המורים מסתובבים, היה עושה עצמו כאילו יושב ושוקד בלימודו. למורים היה ברור, כי איציק המופרע הוא זה שזורק חפצים בזמן השיעור, אך העלימו עינם כי ידעו שזהו טבעו. רוני ראה זאת, ובפעם הראשונה בחייו לא עמד בפיתוי והשליך גם הוא חפץ מה, אלא שמיד נזף בו המורה והשעה אותו מהשיעור. הגיע רוני לשיחה אצל המנהל ושאל בתדהמה: "למה את איציק אף פעם לא משעים, ואני, שפעם אחת בלבד מעדתי, קיבלתי השעיה מיד?!". השיב המנהל: "כי ממך אני מצפה להרבה יותר".
באותו אופן נתבעים הצדיקים לקיים את התורה והמצוות ביתר אדיקות ודקדוק, ומעשה שאיננו נחשב עבירה לרשע עשוי להיחשב עבירה לצדיק, כי מתוקף תפקידו נדרש הוא לאחריות גדולה הרבה יותר. ובדיוק כמו רוני, גם אנחנו לא מסוגלים לתפוס בראיה המצומצמת שלנו מדוע דווקא הצדיקים מתייסרים, ועל כן אנו תמהים.
מדוע תינוקות נקטפים בטרם חטאו?
כפי שכבר ביארנו למעלה- אישיות האדם, עצמיותו, היא הנשמה אשר בתוך הגוף- היא האדם האמיתי- ובתחילת דרכו על הארץ היא נכנסת בתוך הגוף הגשמי ומחייה אותו.
במהלך שנותיו על הארץ האדם עומד במצבים שונים ומשונים מכורח היותו בתוך הגוף- אופן התגובה שלו לאותם מצבים הוא הבונה ומעצב את אישיותו, את עצמיותו, את נשמתו. נמצא שהגוף הוא למעשה כלי לצורך בניין ועיצוב רוחני של האדם במהלך שנותיו על הארץ!
ברגע שיגזרו על כך בשמים האדם יעזוב את הגוף- ובלעדי הגוף כבר לא יהיה בידו לבנות ולעצב את רוחניותו- ולכן, כפי שהוא היה ברגע פטירתו כך הוא יישאר לנצח בעולם הבא! אם ברגע פטירתו הוא היה שלם הוא יישאר שלם גם שם ואם ברגע פטירתו הוא היה פגום הוא יישאר פגום גם שם! הכל לפי מעשיו כאן בעולם הזה!
ומאחר ואישיות האדם, עצמיותו, נשמתו- נשארת לעולם הבא בדיוק כפי שעזבה את העולם הזה- עושים בשמים השתדלות לאספה דווקא כאשר הוא נמצא בשיא צדקותו- כדי שיזכה להיות שלם לנצח נצחים.
ומי לנו זך וטהור כתינוק שנקטף בטרם הספיקו ימיו לחטוא? הוא מגיע שלם לעולם הבא וזוכה למעלות הצדיקים!
וכך גם לגבי צדיקים שנקטפים דווקא בשיא צדקתם- כדי שיגיעו לעולם הבא שלמים ויזכו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו.
ומעשה כזה אירע לפי מספר שנים: אחד מקרובי משפחתי שב בתשובה וזמן קצר אחר כך נהרג בתאונת דרכים קשה- בעודו רק בן עשרים שנה. ימים ספורים לפני התאונה הקשה חלה אביו במחלה הנוראה והרופאים קבעו שימיו מועטים ואין רפואה למכתו. והנה לילה אחד הוא חולם שהוא נכנס לחדר השינה של בנו ורואהו יושב על הקרקע ולפניו עמוד אש עד השמים, בעודו מסתכל בו הסתובב אליו בנו ואמר: "אבא, אל תדאג, אתה תחיה, אני אמות במקומך, גש לרופאים ותראה שאתה בריא". עשה האב בדיקה נוספת ולתדהמת הרופאים נרפא לחלוטין. עברו רק כמה ימים והבן נהרג. במקומו. כפי שהבטיח לו בחלומו.
מובא בספרים הקדושים שלפעמים אדם מתחייב מיתה מן השמים, מה עושה ה' ברחמיו? נותן לו בן שצריך רק תיקון קטן וקוצב לו שנים מועטות בעולם- וכאשר הבן משלים את ימיו ונפטר מן העולם נעשית מיתתו כפרה לאב על עונש המיתה שנגזר עליו.
הנה במעשה שלנו- נראה שהאב התחייב מיתה ולכן חלה במחלה הנוראה- נתן לו ה' בן למשך עשרים שנה ומיתתו הייתה כפרה לאב שנרפא באורח פלא- הבן נקטף בשיא טהרתו דווקא לאחר ששב בתשובה ויהיה שלם לנצח נצחים- כך יצאו שניהם נשכרים וכל המעשה הזה היה טובה גדולה בעבורם!
ומכל מקום, רק ה' קובע כמה זמן אדם יחיה בעולם וקוצב לו את שנותיו, לאחד נקצבו שבעים שנה, לשני עשרים שנה ולשלישי שנתיים ימים- כל אחד לפי התיקון הנצרך לו- וברגע שיושלם התיקון הוא יעזוב את הגוף ויסתלק מן העולם.
ומעשה שאירע עם הרב מאיר חי זצ"ל, שנפגע פעם בתאונת דרכים והוכרז כמת קליני. כאשר התעורר סיפר לסובביו, לתלמידיו, לאשתו ולשאר בני עירו: "הייתי בשמים, אמרו לי שסיימתי את התיקון שלי ושאלו האם אני רוצה לעזוב את העולם, תחילה אמרתי שכן והתחלתי להתקדם, אבל אז חשבתי על כך שזה עתה נולד לי בן ואני רוצה לגדל אותו עוד קצת. התחלתי לבכות, התחננתי, והייתה לי תחושה שהבכייה שלי עושה רעש גדול בשמים. לבסוף אמרו לי שקוצבים לי עוד שתים עשרה שנים לגדל את בני". שתים עשרה שנים עברו, בבוקר חגג הרב מאיר חי את יום ההולדת השתים עשרה של בנו, בערב נרצח בפיגוע ירי בשומרון. ה' יקום דמו.