שער האמונה והביטחון · פרנסה משמים
עיקר עניין הפרנסה נמשך משלושת הפרקים הקודמים שעניינם צידוק הדין, מידת הבטחון וההודיה לה', שכן היטב ביארנו שכל פועל ה' לטובת האדם הוא, ועשה לכל ברייה וברייה כל צרכה כפי דעתו הנשגבת ולא כפי הבנתה השפלה, ולכן, אל לו לאדם להצטער הרבה אם לא קיבל די מחסורו כפי הבנתו, כי בודאי הכל לטובה על אף שאין מאור עיניו משיג ההכרה בכך, ורק אם יחיה על זו הדרך יזכה שיתקיים בו האמור (אבות ד,א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו": ואם לא, אף אם בידו כל אוצרות שבעולם, ירגיש עני מרוד, ואין זו עשירות כלל וכלל.
על כן לא ירדוף אדם ללא רסן אחר תאוות הממון, כי גם אם ישתדל כל ימיו לא יוכל לספק מלוא תאוותו, וכמו שאמרו רבותינו (קהלת רבה,א): "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ": וככל שישיג יותר מחפצי ליבו הגשמיים יהא משתוקק ליותר, ותתעצם תאוותו כמעיין המתגבר, כפי השותה מים מלוחים שאי אפשר שירוו צימאונו אלא רק יעצימוהו ויגבירוהו, וכמו שאמרו (קוהלת רבה, א): "מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם מָאתַיִם, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם, רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת": ודווקא אם יזנח זו הרדיפה תשבע נפשו כגן רווה, כי דחף תאוות האדם- משביעו רעב ומרעיבו שבע.
ובכל זאת, נדרש אדם לבקש לפרנסתו בכל יום ויום, ובכל עת ועת, כי יסוד נצרך היא בחייו, וזקוק לה במידה מסוימת לצורך קיומו, ואם יראה בה סימן ברכה, תתיישב בו דעתו לעבודת בוראו, ולכן אנו מבקשים בתפילה: "ברכנו ה' אלקינו בכל מעשה ידינו. וברך שנתנו בטללי רצון ברכה ונדבה. ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה": ורצויה בקשת הפרנסה לפניו יתברך, וחפץ הוא ביקרה, כי יש בה משום ראייה להיות האדם מאמין ובוטח באלוקיו, שהוא אל אדון על כל המעשים, ואפילו הדברים הגשמיים הם ממנו יתברך, וברצונו משביע את העולם כולו בטובו, את האדם והחיה, העוף והבהמה, דגי הים והרמשים, החיידקים וביצי הכינים, וכולם ניזונים בכבוד על דרך הכתוב (תהלים קמה,טז): "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן": וכן כתוב (תהלים קלו,כה): "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר; כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"׃ הרי לכל בשר ולא לכל אדם, וכפי שהביא זאת רבי שמעון בשמו של רבי אליעזר (קידושין כב,פב):
"מימי לא ראיתי צבי קָיַץ (עובד במלאכה של קציעת קציעות) וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, על אחת כמה וכמה, אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר: 'עונותיכם הטו אלה":
והנה בעלי החיים, שנבראו לשרת את האדם, אינם זקוקים למקצוע כלשהו כדי להשיג מזונותיהם, אז קל וחומר האדם, שנברא לשמש את בוראו, אינו זקוק למאמצים יתירים לשם כך, אלא אם חטא והרע מעשיו שאז ראוי הוא מצד הדין לצמצום מזונותיו.
על כן תמיד יזכור אדם כי ה' הוא מקור הפרנסה, אין עוד מלבדו ורק (משלי י,כב): "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר": ולפיכך אם ירגיש מחסור ומצוק יוסיף צדקה, ישא עיניו למרומים, יקרע נימיו בתפילות ותחנונים, ואל יתייאש מן הרחמים כי (תהלים קמה): "קָרוֹב ה', לְכָל-קֹרְאָיו--לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת": וכן מצינו אצל רבי חנינא בן דוסא שארעו לו כמה וכמה ניסים מעל הטבע כי היה חסיד מופלג ובוטח בה' וכמסופר בגמרא (תענית,כד): "הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא (היתה רגילה אשתו לחמם התנור כל ערב שבת ולהניח בו חומר מעלה עשן) משום כיסופא (מפני הבושה שלא היה לה מה לאפות), הוה לה הך שיבבתא בישתא (היתה לה שכנה רעה). אמרה (השכנה): מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי (הרי אני יודעת שאין לה דבר, אז מה העשן הזה)? אזלא וטרפא אבבא (הלכה ודפקה בדלת), איכספא ועיילא לאינדרונא (התביישה אשת רבי חנינא והסתתרה בעליית הגג), איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא (נעשה לה נס שראתה תנור מלא לחם וקערה מלאה בצק). אמרה לה (השכנה): פלניתא, פלניתא! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך (פלונית פלונית! הביאי מרדה, הלחם שלך נשרף"). אמרה לה (אשת רבי חנינא): אף אנא להכי עיילי (בדיוק לשם כך עליתי, כדי להביא מרדה)".
כתוב (תהלים נה,כג): "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ": שאין לנו אלא לבטוח בה' שהוא יביא הפרנסה לביתנו, ובאמת אין בידינו אלא להשתדל מעט בעבודה ולהשתדל לעורר הרחמים על ידי צדקה ותפילה והשאר בידי שמים, ואולם מבואר בספרים הקדושים כי לעיתים ה' מחסיר מהאדם את מבוקשו כדי לדחקו שיתפלל בכוונה גדולה, ולעיתים כדי לנסותו באמונה ובטחון כפי שמצינו שכאשר המטיר לבני ישראל מן במדבר נאמר שם (שמות טז,ד): "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא": אמר ה' שיקבלו "דבר יום ביומו"- בכל יום מנה קצובה המספיקה רק לאותו היום, ומדוע עשה כן ולא המטיר כמות גדולה בפעם אחת? זה שאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"- בכדי לנסותם במבחן, שאם ישמרו בצד למחר סימן שקטני אמונה המה ואם לא ישמרו סימן שבוטחים בה' שאם נתן להם היום ודאי יתן גם למחר. ומצינו שמי שניסה לשמור ליום המחר התליע ונסרח המן שברשותו, רמז שלא יהא האדם דואג מן המחר אלא יסמוך על ה' שיביא לו המנה הקצובה כפי שהביא לו היום (בתנאי שיעשה השתדלות מעט, כפי שהיו ישראל יוצאים ומלקטים את המן, וכפי שיבואר ב"ה להלן).
סגולות לפרנסה טובה
הפרנסה שלך בידי שמים ורק אם תצליח לעורר עליך רחמי שמים אזי תוכל לראות סימן ברכה בפרנסתך. על כן הוי מרבה בצדקה, התפלל בכוונה גדולה, קרא מדי יום שלשה עשר עיקרים בכוונה גדולה, השתמש בשפע מים בנטילה לסעודה, קרא ברכת המזון בכוונה גדולה, ואף אם לא זכית לקבל מבוקשך ודאי גם זה לטובתך, כפי ידיעת הבורא, ולא כפי הבנתך, ואם תצעד בזו הדרך ותישאר דבק בבוראך, גם אם לא נתן מבוקשך, בזה תעמוד בניסיון האמונה!
אדם חייב להשתדל לפרנסתו
לימדונו רבותינו שהאדם הראשון היה מקבל בתחילה את כל מזונותיו מן המוכן, שהיה מלקט הפירות ולא הוצרך לעבוד את האדמה, אולם לאחר שאכל מעץ הדעת אמר לו הקב"ה (בראשית ג,יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם": והיינו שמעתה יהיה עליו לעבוד את האדמה על מנת שיתקיימו גידוליו וכמו שנאמר (בראשית ג, יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ": שאם לא יעבוד את האדמה היא תצמיח לו קוצים ודרדרים ולא פירות טובים כמו שהיה קודם החטא.
נמצא אפוא, כי מרגע שחטא האדם, הוא מוכרח לעבוד ולהשתדל לצורך מזונותיו, וכאשר הוא עובד ומשתדל, באופן טבעי הוא חש שולט וקובע את מצב מזונותיו, אבל לאמיתו של דבר זהו ניסיון האמונה הקשה שלו- שעדיין עליו לזכור שכל מזונותיו הם מאת ה' וברחמיו!
מסופר בגמרא (סוכה נג): "הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו (היו לשלמה המלך שני עבדים שחורים בשם אליחרף ואחיה). יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב (יום אחד שלמה המלך ראה את מלאך המוות עצוב). אמר ליה: אמאי עציבת? (אמר לו למה אתה עצוב?) אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא (בקשוני שאקח את שני עבדיך ואיני יודע איך אצליח לעשות זאת). מסרינהו לשעירים, שדרינהו למחוזא דלוז (מסר שלמה המלך את עבדיו למלאכים שיקחו אותם למחוז העיר לוז, שתושביה היו אנשי אמת, ומשום כך מלאך המוות לא שלט בין חומותיה). כי מטו למחוזא דלוז שכיבו (אך כשהגיעו למחוז העיר לוז, מתו העבדים). למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח (למחרת ראה שלמה המלך את מלאך המוות שמח) אמר ליה: אמאי בדיחת? (אמר לו למה אתה שמח?) אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו (שלחת אותם בדיוק למקום בו נתבקשתי ליטול נשמתם). מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה (רגלי אדם ערבים בו, והן יובילו אותו למקום שנתבעו ללכת, ולא למקום שהוא רוצה ללכת)".
אמרו רבותינו (ביצה טז,א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה ועד יום-הכפורים": שבתקופה שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקבעת פרנסתו של אדם לכל השנה הבאה, וכפי שלא הועילה השתדלותו של שלמה המלך לשנות את גורל עבדיו (אפילו שעזרו לו המלאכים), כך אם ישתדלו כל הברואים שבשמים ובארץ לשנות מהקצוב לו לאדם לא יעלה הדבר בידם (וכן מצינו בבני ישראל במדבר, שמי שניסה לקחת יותר מהמנה הקצובה לו, הגיע לביתו ומצא ברשותו בדיוק את המנה הקצובה, רמז שלא יועילו כל התחבולות להשיג יותר מן הקצוב לו לאדם).
ויש להקשות אם כן, מדוע אמרה תורה (בראשית ג,יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם": מדוע נדרש האדם להתאמץ אם מזונותיו ממילא קצובים לו?
מסביר זאת הרמח"ל ("מסילת ישרים", בדרכי קניית החסידות): "ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו... וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (המזונות שנקצבו לו) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): 'בזעת אפך תאכל לחם', אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו... אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות (אינו צריך להשתדל השתדלות יתירה כי כבר בהשתדלות המועטת ישיג מה שנקצב לו)": נמצא שאין השתדלות האדם מניבה תוצאות בהתאם לרמתה, אבל חייב הוא להשתדל, שהרי זהו הקנס שקיבלה האנושות בגין חטא האדם הראשון, ובלעדי ההשתדלות לא יוכל להשיג את הקצוב לו.
דומה הדבר לאדם שהשכים בבוקר, מיהר לתחנת הרכבת, הגיע בזמן ועלה על הרכבת. עד כאן היתה השתדלותו נצרכת, אך אם יחליט עתה לדחוף את קרון הרכבת מבפנים כדי להאיץ את מהירות הנסיעה, ודאי שלא יועיל לו, וזוהי כבר השתדלות יתירה ולא נצרכת.
אדם המשתדל לפרנסתו מבלי להוסיף השתדלות יתירה, משום שמבין שעל אף שהוא עובד ועושה, מזונותיו כבר קצובים לו, ואין בהשתדלות יתירה כדי להרבות מזונותיו, הריהו מתקן את חטא האדם הראשון, מתעלה רוחנית, ומכניס ניצוצות של קדושה אל תוך הגשמיות בחייו.
זכור שאתה חייב להשתדל לפרנסתך, כי ללא השתדלות לא תשיג מאומה, אך דע תמיד שהפרנסה איננה בידיך אלא ביד ה'.
מהו סף מידת ההשתדלות הנדרשת?
רבנו בחיי בספר חובת הלבבות מסביר כי בלב כל אדם נטע ה' נטייה לתחום מסוים. האחד לתחום המסחר, השני לתחום התעשייה, השלישי לתחום האומנות וכן על זו הדרך. לכל אחד ואחד יש תחום הקרוב יותר לליבו ולכישוריו, וזהו בדיוק התחום בו עליו לעסוק לפרנסתו. על כן, אם המשיכה הטבעית של אדם מסוים היא לתחום ההוראה למשל, והוא עובר לעסוק בתחום אחר, שאיננו נמשך אליו, רק כדי להרוויח יותר, הריהו עובר את סף ההשתדלות הנדרש ולא יראה סימן ברכה בממונו (אף אם נראה לו שהצליח להגדיל הכנסותיו, יתרבו הוצאותיו עד אשר יישאר בידו הסכום שמראש נקצב לו, ואולי אף פחות מכך- משום ענישה על שלא בטח בצו האלוקי והפחית ההשתדלות דווקא בתחום המיועד לו).
למעשה זה נרמז בפסוק (בראשית ג,יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם": שאף שנדרש אתה להזיע (להתייגע) על מנת לאכול לחמך (להתפרנס), עדיין עליך לעשות ההשתדלות בהתאם לאפיך (פניך- כלומר "פניך הרוחניות"- אופייך)- והיינו שתהא משתדל בתחום הקרוב אל ליבך ומתאים לאופייך (וכן המילה "אפיך" היא אותיות "אופייך" בכתיב חסר).
ובעניין כמות השעות שעליך לעבוד- גם בזה עליך להיות קשוב לרחשי ליבך ולעבוד עד אשר יאמר לך הקול הפנימי שבתוכך כי הגעת למיצוי המיטב.
ומוסיף הרמח"ל בעניין זה ("מסילת ישרים", בדרכי קניית החסידות): "הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה".
עסוק רק בתחום הקרוב אל ליבך, וקבע את מידת ההשתדלות היומיומית שלך בפרנסה לפי רחשי ליבך, כי מעבר לכך הכל בידי ה' והגזרה עומדת.
גזל לא מביא עשירות
כאשר שהו בני ישראל במדבר והמטיר להם ה' את המן- היו ביניהם כאלו שניסו ליטול יותר מהמנה הקצובה להם והיו שהמעיטו ונטלו פחות מהמנה הקצובה להם; כאשר הגיעו איש איש לאהלו ומדדו את חלקם- גילו גם אלו שנטלו יותר וגם אלו שהמעיטו כי בדרך נס יש בידם בדיוק המנה הקצובה להם על אף שניסו לשנות, כמו שנאמר (שמות טז, יז-יח): "וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ": כל אדם ואדם מקבל בסופו את הקצוב לו, וכל הניסיונות והגזלות לא יועילו לשנות גזירת שמים, וגם אם לפעמים נדמה לו שהועילו תחבולותיו- לבסוף יעשה לו ה' שיאבד את ממונו בדרכים שונות ולא ישאר תחת ידו אלא מה שנקצב לו בתחילה.
בניגוד לנהוג בעולם המערבי, על פי דין תורה אין כולאים את הגנב במאסר אלא מחייבים אותו לשלם לנגזל כפל (סכום כפול משווי הגניבה, והרי יש בזה יתרון, שכן בכלא גנב קטן לומד שיטות כיצד להפוך לגנב גדול יותר ואילו על פי דין תורה הוא גם מחזיר את הסכום הגזול לבעליו וגם מרגיש בעצמו את הכאב של אבדן הסכום הזה ולכן לא ישוב למעשיו).
אם הגנב שילם כפל לפי דין תורה (כגון שחויב על ידי בית דין או חזר בתשובה) הרי זה פרע חובו, אך אם לא שילם יאבד הסכום הזה בדרך לא דרך (עוד בחייו או שישוב בגלגול ויחזיר במושלם, הכל לפי הנסיבות). וכדבר הזה סיפר לי מישהו שפעם אחת ויחידה בחייו לא עמד בפיתוי וגנב מהחנות בה עבד מוצר בשווי כמה מאות שקלים ושמח שמחה גדולה על שהרוויח כביכול, אלא שזמן קצר אחר כך האשימוהו מעסיקיו על לא עוול בכפו באיזו טעות שעשה עובד אחר וקיזזו לו משכרו סכום כפול משווי המוצר שגנב (כפי שמחייב דין תורה). אבל כאן לא נסתיים הסיפור, הוא החליט לא לוותר, שכר עורך דין, תבע את החברה (לא בדין תורה) וזכה בעשרת אלפים שקלים, בהם שילם את יתרת ההלוואה שנותרה לו על רכב שרכש זה מכבר. שמח שמחה גדולה, הרי זה עתה יצא ברווח גדול ושילם כל חובותיו, אלא שמאותו רגע החל לסבול מתקלות רבות ברכבו והפסיד כל הסכום שהרוויח במשפט על תיקונים חוזרים ונשנים. אם נתבונן, בסופו של דבר שילם כפל (הסכום שקיזזו לו מהשכר) והפסיד כל מה שהרוויח במשפט (כי לא היה ראוי לזה).
וידוע המעשה בסוחר יהודי מאמריקה שהיה מוכר סחורה במשקל והיה תמיד מפחית מעט ללקוחותיו מבלי שידעו. פעם אחת שמע בשיעור תורה כמה חמור עוון הגזל וכמה צריך להישמר שלא לגזול אפילו מהגויים. התקשר מיד לרב קנייבסקי, סיפר לו מה היו מעשיו ושאל כיצד עליו לנהוג מעתה. השיב הרב שיתחיל מעתה להוסיף ללקוחותיו קצת יותר מבלי שידעו. עשה כדבריו והנה הגיע איש תקשורת גדול ורכש אצלו סחורה במסגרת תחקיר שערך לבדוק אמינותם של בתי עסק שונים. לקח את הסחורה ובדק, והנה גילה שקיבל יותר ממה שרכש. פנה לסוחר ושאל לפשר הדברים, השיב לו הסוחר: "אני יהודי, יש לנו יראת שמים, אנחנו חוששים מאד מגזל". בשמוע הדברים אמר לו: "בזכות אמינותך אני אדאג לפרסם את שמך הטוב בתקשורת". עשה כן והיהודי התעשר.
על כן, יזכור אדם תמיד כי מה שנגזר לו בגזרת עליון הוא מה שיקבל, רק שבידיו הבחירה אם לעשות זאת בדרך הישר או חלילה באמצעות גניבות ותרמיות עליהן עתיד ליתן את הדין, כפי המעשה שהיה מספר רבי יוסף חיים (הבן איש חי) באישה שהותיר לה אביה ירושה גדולה, בית מפואר ורכוש גדול. לילה אחד שכחה את דלת הבית פתוחה, והייתה ישנה במיטתה כששמעה באישון לילה צעדים בתוך ביתה, רצתה לקום ולבדוק במה מדובר, אך אחז בה מורא גדול, ולבסוף כיסתה עצמה ונרדמה. בבוקר ראתה את תיבת התכשיטים שלה מונחת בפתח הבית, בדקה היטב וגילתה שלא נגנב ולו דבר אחד מביתה, והביעה פליאה נוכח "הגנב המוזר" שנכנס ולא לקח דבר. עוד באותו היום הלכה אל הרב, סיפרה לו את שאירע, אמרה שהיא חוששת להישאר לבד וברצונה להתחתן מיד. הציע הרב אברך אחד ואמר שאמנם הוא דל ואביון, אבל הוא אדם ירא שמים, ובעניין הכסף הרי היא כבר מסודרת. השניים נפגשו והחליטו להתחתן. לאחר הנישואין, הגיע הבעל הטרי לביתה בפעם הראשונה, ולהפתעתה החל לספר לה היכן נמצאים התכשיטים שלה ומה יש בכל מקום בבית, היא שאלה אותו בתדהמה מנין הוא יודע, וזה ענה לה כי הוא "הגנב" שנכנס לביתה בלילה ההוא. הביעה האישה מורת רוח ואמרה לו: "התחתנתי עם גנב!" אמר לה הבעל: "חס ושלום, אני אדם ירא שמיים, אבל גם לי יש יצר הרע". שאלה אותו מדוע יצא בידיים ריקות, והוא השיב לה: "הגעתי עם תיבת התכשיטים שלך עד הדלת, וברגע האחרון נזכרתי שאמרו רבותינו ש'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים', וחשבתי לעצמי, שאם התכשיטים האלו נקצבו לי ואמורים להיות שלי, הם בודאי יהיו שלי, אבל למה בדרך הזו? והנה עכשיו התחתנת איתי והכל שלי ברשות גמורה".
(אודות עוון הגזל ראו עוד בפרק "מצוות בין אדם לחברו")
שבת היא מקור הברכה
אמרו רבותינו (ביצה טז,א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים- חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו": שאם ירבה אדם בהוצאות מצוה אלו, כל שיוציא ישלימו לו מן השמים, ואל לו לחוש שמא יחסר לו בגללן.
ומעשה במאיר אנשיל רוטשילד, יהודי עשיר שומר מצוות שחי ברוסיה, אשר התפרנס ממכירת סחורות לצבא הרוסי. היה זה ערב שבת כאשר קצין של הצבא הגיע לביתו והניח מכתב. אשתו ביקשה שיבדוק במה מדובר, אך הוא התעקש שלא להסתכל במכתב, שהרי זה חילול שבת גמור. בסעודת שחרית בשבת בבוקר שוב הגיע הקצין והניח מכתב נוסף, ושוב אשתו ביקשה שיבדוק, אך הוא המשיך להתעקש שלא לחלל את השבת. בסעודה שלישית בשבת בצהריים, שוב הגיע הקצין והניח מכתב שלישי, ושוב אשתו ביקשה שיבדוק, אך הוא המשיך להתעקש ואמר שהרי עוד שעה יוצאת השבת ואז יבדקו. כשיצאה השבת החלו לפתוח את המכתבים בזה אחר זה. במכתב הראשון היה כתוב שהצבא מעוניין לרכוש כמות מסוימת של סחורות בסכום מסוים. במכתב השני היה כתוב שהצבא החליט להגדיל את הסכום משום שמכתבו הראשון לא נענה ואנשי הצבא הבינו שהמוכר אינו מעוניין בעסקה. במכתב השלישי היה כתוב כי מאחר ולא התקבלה תשובה לשני המכתבים הקודמים, אנשי הצבא שיערו שאולי ההצעות הקודמות היו מעליבות בעבורו, ומשום שהוא ידוע כנאמן הצבא הרוסי, החליטו בצעד חריג להכפיל ולשלש את הסכום האחרון שהציעו עבור הסחורה. אמר מאיר אנשיל רוטשילד לאשתו בשמחה: "שבת היא מקור הברכה!". למחרת סגרו את העסקה, והספיקו מזונותיהם לכמה שנים, מבלי שהוצרכו לעבוד.
יהודי זה שמר על דבקות בשבת, וקיים את רצון ה' כאילו היה רצונו שלו ממש, כדרך שאמרו רבותינו (אבות ב,ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו": שכאשר אדם מקיים את רצון ה' בשמחה ודבקות כאילו היה רצונו שלו ממש, מקיים גם ה' את רצון האדם כאילו היה רצונו שלו.
יסודי האמונה על פי הגאון רבי יחיאל מעכל עפשטיין זצ"ל - בספר ערוך השולחן
סעיף א
כתיב (משלי טו כד): "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה". וביאורו נראה: כי המלאכים נבראו בשני כמבואר במדרש, וכן מבואר במזמור ברכי נפשי: "המקרה במים עליותיו... עושה מלאכיו רוחות". והבדלת המים הייתה בשני, והבהמות נבראו בחמישי. והמלאכים עובדים את בוראם ואין להם יצר הרע, והבהמות יש להם יצר הרע ואין להם דעת. וממילא דלהמלאכים אינו מגיע שכר בעד עבודתם, אחרי שאין להם יצר הרע, ולבהמות לא שייך עונש אחרי שאין להם דעת.
סעיף ב
ולזה ברא הקדוש ברוך הוא ביום הששי את האדם. ובראו משני הקצוות: נתן בו את הנשמה שמאירה לאדם לדעת את הבורא יתברך כמלאך, כמו שנאמר: "כי נר ה´ נשמת אדם". ויצר אותו בגוף שהוא חומר עב כבהמה, לאכול ולשתות ולישן.
ולזה יתעוררו מלחמות גדולות בהאדם כל ימי חייו, שהנפש הבהמי מסיתו לתאוות עולם הזה כבהמה, והנשמה הטהורה נלחמת כנגדו ומראה לו שלא לכך נברא אלא לעבוד את הבורא כמלאך. ואף הדברים הגשמיים שמוכרח לעשות כאכילה ושתייה ושינה - תהיה הכוונה כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועל זה נאמר: "שויתי ה´ לנגדי תמיד".
ולאחר מות האדם מראים לו שכל מעשיו נכתבין בספר, וחותם יד האדם בו. ואם הלך בדרך התורה והמצוה - נוחל גן עדן שהוא תענוג בלתי גבול ובלתי המשך זמן. ועליהם נאמר: "ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם; כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". ואם חס ושלום להיפך - יורש גיהנם, שכל יסורי עולם הזה כאין נגדו. ועליהם נאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר".
סעיף ג
וזהו שאמר שלמה: "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה". כלומר: אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה - תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה.
סעיף ד
וכל בר דעת יש לו להבין: כמו שאם נראה מלך בשר ודם בונה בנין יקר המורכב משני הפכים, שבנה בתוכו אבנים יקרות שוהם וישפה וכל אבן יקרה, וגם מטיט ועפר, היעלה על הדעת שתכלית כוונת המלך הוא לשם הטיט והעפר? ובודאי התכלית של הבנין הם האבנים היקרות, והטיט והעפר אינם אלא לחיזוק הבנין.
כמו כן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שברא את האדם מורכב מנשמה טהורה שהיא חלק אלוה ממעל, והיא תשוב אל האלהים אחרי מותו, וגם מגוף עב שהוא טיט ועפר, היעלה על הדעת שהתכלית הוא הטיט והעפר? וכל הסובר כן אינו אלא כסיל ומשוגע.
וזהו שאמר עקביא בן מהללאל: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך... כלומר: הנשמה היא חלק אלוה ממעל ותשוב למקורה. ולהיפך הגוף: מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ובזה הבירור שהתכלית הוא הנפש האלהית. ולכן קודם כל צריך האדם לדעת יסודי תורתינו הקדושה והטהורה.
סעיף ה
יסוד התורה ועמוד העבודה לידע שיש אלהים אחד יחיד ומיוחד, והוא ברא כל העולמות, והוא משגיח עליהם בכל עת ובכל רגע. ואלמלי יצוייר חס ושלום סילוק השגחתו - אף רגע היו כל העולמות חוזרים לתוהו ובוהו.
וזהו שנאמר: "שמע ישראל ה´ אלהינו ה´ אחד". ונאמר: "וידעת היום... כי ה´ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". כלומר: שאין שום כוח זולתו יתברך, והוא המהוה כל העולמות, והוא המחיה את כל העולמות, והוא המקיימם.
ובמתן תורה ראינו זה בחוש, כדכתיב: "אתה הראת לדעת כי ה´ הוא האלהים, אין עוד מלבדו". כלומר: כי ה´ שברא כל העולמות - הוא המשגיח והמנהיג עליהם לעד ולעולמים. ו"אלהים" ביאורו: השגחה והנהגה, ואין שום כוח גדול או קטן זולתו יתברך.
סעיף ו
את האלהים הזה אנחנו מחויבים לאהבו אהבה גמורה וחלוטה, עד שכל האהבות כמו אהבת עצמו, אהבת אשתו, אהבת בניו ובנותיו, אהבת הממון - יהיו בטלים נגד אהבתו יתברך, והמה כלא ממש.
וזהו שאמר הכתוב: "ואהבת את ה´ אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך". והוא לשון "מאוד", כלומר: כל החביב עליך מאוד מאוד - תבטל נגד אהבתו יתברך.
"ובכל לבבך" דרשו חכמינו ז"ל: בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. כלומר: שלא תאמר שהיצר הרע כיון שמסית אותך לעבור על רצונו יתברך, אם כן איך בראו? דהאמת הוא דגם כוונת היצר הרע שלא תאבה לו ולא תשמע אליו, אלא שכך גזר עליו הבורא יתברך שיסיתך לעבור על רצונו יתברך, כדי שבבחירתך תעבוד ה´ ולא כמוכרח. שזהו עיקר תכלית בריאת האדם, ובכוח זה גדול ממלאך כמו שכתבתי בסעיף א (וכן מבואר בזוהר).
סעיף ז
ובספרי דרשו:
רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ואהבת את ה´ אלהיך בכל לבבך" - אהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו, שנאמר: "אברהם אוהבי". ואומר: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
"ובכל נפשך" - כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח.
"ובכל מאדך" - הוי מודה לו כיעקב, כענין שנאמר: "קטנתי מכל החסדים...".
ועוד אמרו שם: "ואהבת..." - אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". כלומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהבו בלב ונפש קרא את בני אדם להאמין באלקותו, כן תעשה אתה לאהבהו על הבריות, ולקרבן לעבודתו יתברך.
עוד גרסינן בספרי: לפי שנאמר "ואהבת" - איני יודע כיצד אוהבין אותו? תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כלומר: שעם ההתבוננות בתורה - תתיישב האהבה בלב בהכרח (חינוך).
סעיף ח
וכן נצטוינו ליראה מפניו יתברך, דכתיב: "את ה´ אלהיך תירא". וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצוה ד´:
שצונו להאמין יראתו יתעלה וליפחד ממנו. ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי, אבל נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו: "את ה´ אלהיך תירא".
עד כאן לשונו. ובחיבורו הגדול ריש פרק שני מיסודי התורה כתב:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי".
וכשמחשב בדברים האלו עצמן - מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו?"
עד כאן לשונו. ובספר המצוות ביאר "יראה פשוטה" שהיא יראת העונש, ובכאן ביאר "יראת הרוממות".
ועל זה שנינו בספרי: אין לך אהבה במקום יראה, ויראה במקום אהבה, אלא במידת הקדוש ברוך הוא בלבד, עיין שם. כלומר: דיראה ואהבה הם שני הפכים, אלא ביראת הרוממות שפיר יכולים שניהם להיות, דעל ידי גודל מעלת רוממותו יתברך - מתיירא ממנו יראת המעלה, ואוהבו בכל לב ובכל נפש.
סעיף ט
ונצטוינו ללכת בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר: "והלכת בדרכיו". ונאמר: "אחרי ה´ אלהיכם תלכו". ונאמר: "ללכת בכל דרכיו" - מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום (סוטה יד א), ולהתדמות בפעולותיו הטובים ובמידותיו הישרים כפי יכולתינו.
ומצות עשה להדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמד מעשיהם, שנאמר: "ובו תדבקון". וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והרי אש אוכלה הוא? אלא הדבק בחכמים ובתלמידים (כתובות קיא א). והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם. ונאמר: "הולך את חכמים יחכם". ונאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...".
סעיף י
כתב הסמ"ג בעשין מצוה י"ז:
מצות עשה לצדק את הדין על כל המאורע, שנאמר: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה´ אלהיך מיסרך...".
עד כאן לשונו.
ואנחנו בני ישראל עייפי הזמן, בלא מנוחה זה קרוב לשני אלפים שנה - חייבים אנו לדעת שזהו הכל לטובתינו לזכך אותנו, כמו שאמר הנביא זכריה: "וצרפתים כצרוף את הכסף, ובחנתים כבחון את הזהב. הוא יקרא בשמי, ואני אענה אותו. אמרתי עמי הוא, והוא יאמר ה´ אלהי". וביאור הכתוב: להאמין באמונה שלמה שכל צרותינו וכל טלטולינו אינו על דרך הנקימה חס ושלום אלא כדי לצרפינו. דאם לא כן כבר לא היתה ממנו שארית בכל משך ממאות השנים הרבות, ואין לך אות ומופת גדול מזה מקיומינו זמן ארוך כזה, דאין זה אלא מפני שהשגחתו יתברך עלינו, לא סר ולא יסור אף רגע, כאב המשגיח על בנו יחידו ומייסרו לטובתו.
וראיה לזה: שהרי בכל זמן הגלות "הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו". כלומר: כשאנו מתפללים אליו יתברך - עונה אותנו בכל עת צרה וצוקה. "אמרתי עמי הוא, והוא יאמר...", כלומר: שהרי אנו רואים שבכל זמן הארוך הזה עם בני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוה, והוא יתברך קורא אותנו "עמי", ואנחנו קוראים אותו "אלהי ישראל".
סעיף יא
מיסודי הדת להאמין שתורתינו הקדושה כאשר היא - נתונה לנו מסיני על ידי משה רבינו. ובחסרון אות אחד היא פסולה, ואין הפרש בקדושתה בין פסוק "שמע ישראל" לפסוק "ותמנע היתה פלגש".
וכשם שהקדוש ברוך הוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, כמו כן התורה היא נצחית, כמו שאנו אומרים ב"אמת ויציב": "הוא קיים ושמו קיים..., ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים...". ולכן מלאכי שהיה הנביא האחרון אמר: "זכרו תורת משה עבדי...".
סעיף יב
ומיסודי הדת להאמין בתורה שבעל פה, כמו שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך...".
ולא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס א).
והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, שאין בה אף מצוה אחת מבוארת כהלכתה, והתורה שבעל פה מבארה. וזהו המשנה והגמרא, שבם נתבארו כל פרטי המצוות. וכל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה - אין לו חלק באלהי ישראל.
סעיף יג
ומיסודי הדת להאמין בשכר עולם הבא, ובעונש הגיהנם, ובביאת משיח, ובתחיית המתים.
וכן מיסודי הדת לעשות כל המצוות לא מפני שהשכל מחייב כן, כגון במצוות שבין אדם לחברו, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו לעשות כן. ולכן נאמר בדברות האחרונות בשבת ובכיבוד אב: כאשר צוך ה´ אלהיך". משום דזה מוסכם בכל אום ולשון שהאדם צריך לנוח יום אחד בשבוע כדי לחזק כחותיו, וכן ההסכמה בכל אום ולשון לכבד הוריו. ולזה אמרה תורה: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה´ אלהיך", "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה´ אלהיך". כלומר: ולא מפני שהשכל מחייב כן. ובדברות הראשונות קודם חטא העגל לא הוצרכו לאזהרה זו, לפי שהיו כולם במדרגת מלאכים, כדכתיב: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם".
ויש עוד יסודי הדת, והרמב"ם כללן בשלושה עשר עיקרים, ונדפסו בסידורים וידועים לכל. אמנם האמת כי כל מצוה מתרי"ג מצוות היא עיקר מעיקרי הדת, וכל אות מהתורה היא עיקר מעיקרי הדת. וראיה: שבחסרון אות אחד היא פסולה. וכן בתורה שבעל פה הממאן לקבל דבר אחד הוא מין, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ג´ מהלכות ממרים, וזה לשונו: מי שאינו מודה בתורה שבעל פה - הרי זה בכלל המינים, עיין שם. ואין חילוק בין כשאינו מודה בכולה, או אינו מודה במקצתה כמו בתורה שבכתב. ואין להאריך בזה, כי ידוע זה ללומדי תורתנו הקדושה.
סעיף יד
וזה לשון הרא"ה בספר החינוך (בהקדמה):
ששה מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו אפילו רגע אחת כל ימי חיי האדם. וכל רגע שיחשוב בהן - קיים מצות עשה. ואלו הם:
· האחת: להאמין שיש אלוה אחד בעולם, שברא את הבריאה הגדולה הזאת. והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה לעולמי עד. והוא הוציאנו ממצרים, ונתן לנו את התורה. וזה נכלל בקרא ד"אנכי ה´ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...".
· והשנית: שנאמין שאין אלוה זולתו, שנאמר: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כלומר: שכוח זולתי אין.
· והשלישית: ליחדו, כמו שנאמר: "ה´ אחד".
· והרביעית: לאהבו, כמו שנאמר: "ואהבת...".
· והחמישית: לירא ממנו, כמו שנאמר: "את ה´ אלהיך תירא".
· והששית: שלא לתור אחר הלב ואחר העינים, כדכתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...". ו"אחרי לבבכם" - זו מינות. "ואחרי עיניכם" - זו זנות (סוף פרק קמא דברכות).
עד כאן לשונו, והכונה לבלי להעלות על הדעת מחשבת מינות. ואם מעצמו יעלה על הלב - יסיחנה מדעתו, ויתחזק בתורה ויראת ה´, וירחיק עיניו מעניני זנות. ואם במקרה יעלה על עיניו - יסיח דעת ויתחזק...
סעיף טו
תנן באבות פרק ד: רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.
וזהו עיקר גדול בחיי האיש הישראלי, לידע שעולם הזה הוא עולם המעשה, ועולם הבא הוא עולם הגמול, ועולם הזה הוא השער להכנס בו לעולם הבא. ולכן יזהר לבלי לאבד הזמן בחינם, כי הזמן הוא יקר מכל הנמצאות, והיום שעבר לא יחזור עוד. ודיו שההכרחיות נוטל חלק גדול מהזמן, וימי חיי האדם קצרים, ובהגיע האדם לימי הזקנה - רואה שהכל הבל. ולזה אמר שלמה: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר: אין לי בהם חפץ" (קהלת יב א). ו"ימי הרעה" הם ימי הזקנה. ואשר אז תאמר "אין לי בהם חפץ", כלומר: בכל עניני עולם הזה. ואז מעצמך תכיר האמת, אבל כחותיך יהיו חלושים. ולכן "זכור את בוראך בימי בחורותיך", ותמסור נפשך על קדושת ה´.
סעיף טז
ובפרק חמישי דאבות תנן:
יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.
ופירש הרע"ב: "עז כנמר" - שלא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, דלא הביישן למד. "וקל כנשר" - לחזור אחר לימודך ולא תייגע, כדכתיב: "יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו". ו"רץ כצבי" - לרדוף אחר המצוות. "וגבור כארי" - לכבוש את יצרך מן העברות. עד כאן לשונו.
והטור פירש: "עז כנמר" - שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תמנע מלעשות מצוה מפני המלעיגין. "וקל כנשר" שמעופף בשמים, ותעצים עיניך מראות ברע, כי העין תחילת העבירה. "רץ כצבי" - שרגליך לטוב ירוצו. "וגבור כארי" - נגד הלב, שתחזק לבך בעבודתו, עיין שם.
(ולעניות דעתי נראה שמפני שהאדם מורכב מארבעה ראשי יסודות: אש, רוח, מים, עפר. ואמר "עז כנמר" נגד יסוד האש שהוא עז הרבה, "וקל כנשר" נגד יסוד הרוח שהוא קל מאוד, "רץ כצבי" נגד יסוד המים שהם ברצוא ושוב, "וגבור כארי" נגד יסוד העפר שהוא חזק וקשה. והכוונה שישתמש בכל יסודות הגוף רק לעניני הבורא יתברך ולא בעניני עולם הזה.)
סעיף יז
וכתב רבינו הרמ"א:
"שויתי ה´ לנגדי תמיד" - הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו, והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה´" - מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד. גם בהצנע לכת, ובשכבו על משכבו - ידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משינתו - יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך (כן צריך לומר).
עד כאן לשונו, ותרתי קאמר: אחרי שהקדוש ברוך הוא עומד עליו תמיד לכן גם בהצנע לכת, כלומר גם כשהוא לבדו או עם אשתו וזרעו - יתנהג ביראה והכנעה כעומד לפני מלך. וכן מבואר במורה נבוכים (חלק שלישי פרק נ"ב) שמשם מקור הדברים, עיין שם.
ועוד אומר שיהיה עליו פחדו ובושתו מהשם יתברך תמיד. ולכן גם בהיותו בין בני אדם - יעשה המוטל עליו בעבודת השם יתברך, ואל יתבייש מפני המלעיגים אם יש מלעיגים, דהבושה מפני השם יתברך תתגבר על הבושה מבני אדם. וגם לא יתקוטט עמהם (מגן אברהם), דהקטטה היא מידה מגונה ומביאה לעזות. ויש להתרחק ממנה אפילו כשמתקוטט לדבר מצוה, אלא יעשה מעשהו לשם ה´ יתברך, ולא יחוש ללעגם.
שלושה עשר עיקרי האמונה
הרי אני מאמין באמונה שלמה בשלוש עשרה עיקרים של התורה הקדושה:
* שהקדוש ברוך הוא נמצא ומשגיח,
* והוא אחד,
* ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף,
* והוא קדמון לכל קדומים,
* ואין עבודה לזולתו,
* והוא יודע מחשבות בני אדם,
* והנבואה אמת,
* ומשה רבנו עליו השלום הוא אדון לכל הנביאים,
* והתורה כולה נתונה מן השמים,
* והתורה לא תשתנה בשום זמן חס ושלום,
* והקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים,
* ויבוא מלך המשיח,
* והמתים עתידים להחיות,
יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתכוף יצרנו לעבודתך כל ימי חיינו תמיד, אמן כן יהי רצון.
שירת המאמין שכתב המחבר בסיעתא דשמיא
(מיוסד על שלושה עשר עיקרי האמונה)
ריבון העולמים
אתה תמיד נמצא איתי,
אתה אחד ויחידי
אתה נשגב מבינתי.
מעבר ועד עתיד
אתה קיים תמיד,
עבודתך היא עולמי
אתה מכיר רחשי ליבי.
נתת לנו נביאים
שנבואתם אמת תמים,
ומשה מעל כולם
תורתך תורת עולם.
מעניש לרשעים
גומל לחסידים,
תשלח משיח במהרה
מתים יהללו שמך.