שער האמונה והביטחון · הודו לה'
מעשה בקצין יהודי מצטיין, ששירת בצבא הצרפתי בזמן מלחמת העולם השניה, ונפל בשבי הנאצי בזמן המלחמה. הגנרל הצרפתי שארל דה גול מיהר להכריז בתחנת הרדיו הממלכתית של בריטניה שאם תיפול שערה מראשו של הקצין הוא יוציא להורג את כל השבויים הנאצים שמוחזקים אצלו. הקצין, כיום כבר בן שמונים שנה, סיפר בראיון לתקשורת: "אמנם נזהרו הגרמנים שלא להרוג אותי, אך במקום זאת החליטו להשפיל אותי עד עפר וכלאו אותי בכלוב זכוכית במרכז המחנה כשאני עירום כביום היוולדי ונאלץ לעשות את צרכי בפני ההמון. פעם ביום קיבלתי מידי הקצין הנאצי פרוסת לחם, שהיא הייתה מזוני היחיד, וגם אותה קיבלתי רק אחרי שהוא ירק עליה, דרך עליה וזרק אותה לעברי בזלזול, תוך שהוא וחבריו מתגלגלים מצחוק". כאשר נשאל מה היה עושה אילו היה פוגש את אותו קצין נאצי כיום הוא השיב באופן מפתיע: "הייתי מנשק אותו, הרי בזכותו אני עדיין חי".
ואם כך הגיב אדם זה כלפי אותו רשע שהביא לו מדי יום פרוסת לחם מרופטת, כמה מוטלת עלינו החובה לברך ולהודות לה' שמזכה אותנו בחלה טרייה לשבת, וזועק הכתוב בעניין זה (דברי הימים א,טז,לד): "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ": ואם חייב אדם לברך על הרעה כפי שביארנו בפרק "צידוק הדין", אז קל וחומר שחייב לברך על הטובות שעשה ועושה ה' לאבותינו ולנו, שאם לא כן הרי זהו גזלן וכפוי טובה ממש.
כל יהודי שומר מצוות מברך מדי בוקר ברכת "מודה אני" ו"ברכות השחר", ומודה לבורא שהחזיר בו נשמתו, ופקח עיניו, וזקף הילוכו, ואמנם התרגלנו כי דברים טבעיים המה ומשום כך שכחנו שחסד גדול עושה ה' עימנו, ויעידו אלו שקרוביהם ר"ל לא קמו ממיטתם בבוקר כמה צריכים אנחנו להודות על כל נשימה וכל ראייה וכל צעד אשר זכינו. ובצר לנו, ישנם אנשים שכאשר אומרים להם: "תאמר תודה לה', חסד גדול עשה עימך, העיר אותך הבוקר", הם עונים "חבל", והרי עוד ביטוי לעניין (ברכות יח,ב): "רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים": ואלו הטיפוסים חשובים מתים על אף שהם גדלים, זזים ומדברים, כי הם מתים ברוחם, והרי רוחניות האדם היא עיקר עצמיותו והווייתו כמבואר לעיל (ראו בפרק "מיהו האדם האמיתי").
כל יהודי שומר מצוות מברך את ה' בכל פעם שיוצא מהשירותים, כי נתן לו בחסדיו מערכת עיכול מופלאה ומערכת צינורות מורכבים, שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וכבר אמר רופא אחד שאילו היה יודע אדם מה עובר על בוטן קטן מרגע האכילה עד היציאה בשירותים, היה ממהר להתקשר אחרי כל יציאה לבשר לאשתו בשמחה שהבוטן עבר בשלום. ויעידו אלו שקרוביהם ר"ל מחוברים למכשירים וצינורות חיצוניים על מנת לעשות צרכיהם, כמה היו מוכנים לשלם כדי לקבל את מה שנראה לנו טבעי, כמה היו מוכנים לשלם עבור מערכת עיכול בריאה, וכמה שאנחנו צריכים להודות על שקיבלנו אחת כזו בחינם.
מדוע אנחנו לא מעריכים?
כאשר המדע גילה שכדור הארץ עגול העולם עצר נשימתו. בכל מקום בגלובוס, התפעלו נוכח התגלית המדהימה, ששברה את המיתוס שהעולם שטוח. כיום, בערך מאתיים שנים אחרי, נעשה הדבר מפורסם בקרב כל האדם, ומה שעורר בעבר השתאות עצומה הפך לעניין שאין איש מתפעל ממנו, כורח ההרגל. וכמה פעמים שמענו שיר אהוב שוב ושוב ללא הפסק עד שהחל המיאוס לחלחל? וכמה בני זוג מצינו שהחלו דרכם בתשוקה עצומה ולבסוף השחית ההרגל כל חלקה טובה? והאם אנחנו זוכרים כמה התפעלנו בילדותנו כאשר ראינו מטוס בשמים? האם נוכל לשער כמה התפעלו אלו שראו את המטוס הראשון בהיסטוריה? ואילו כיום אנחנו מורגלים לכך ואיננו מתפעלים עוד. המסקנה היא שכאשר האדם מתרגל הוא מפסיק להתפעל!
אבל אם רק יתבונן סביב בבריאה המופלאה, תביאנו ההתבוננות להבנה כי העולם כולו מתקיים בחסד, וכל נשימה, וכל ראייה וכל צעד הריהו חסד גדול, ועצם פעילותן התקינה של מערכות הגוף המורכבות כל כך ומערכות היקום העצומות הן בגדר נס, ורק משום שהתרגלנו שזו "דרך הטבע" הפסקנו להתפעל, ורק משום שאיננו מתפעלים קשה לנו להכיר תודה. ועל כן ראוי לו לאדם שיחזיק תמיד פנקס קטן, ובו ירשום את כל החסדים, הניסים והנפלאות שעשה ה' עימו, והרי זו עצה נפלאה אשר יש בה כדי לעורר את האדם להכיר הטובות שזכה בהן, ויהא מודה לבוראו בכל עת במאד מאד.
פעולת ההודאה ביחסי האדם עם בוראו
גם בקרב ה"לא מאמינים", אנו מוצאים כי בעתות רעה כולם זועקים אל ה', מרימים עיניים לשמים ושואלים "ריבונו של עולם למה אתה עושה לי את זה"? הנה אפילו אלו שלכאורה לא מאמינים הם מאמינים בני מאמינים אלא שטענתם שאינם מאמינים נובעת אולי מאחת הסיבות הבאות:
א. אם יצהירו על אמונתם הרי הם כאומרים "טעינו עד עתה", ומי מאיתנו שמח להודות שטעה?
ב. אם יצהירו על אמונתם הרי הם צריכים לקבל עליהם עול מצוות, ועל כן הם מעדיפים לטעון שאינם מאמינים כדי להתיר לעצמם להמשיך במעשיהם הקלוקלים.
ג. הם כעוסים ומרירים על ייסורים ורעות המתרגשות עליהם, אינם יודעים סיבתם, אינם מבינים שהכל לטובתם ואז פותחים במרד כלפי ה', מצהירים בפרהסיא שאינם מאמינים בו בעוד שלמעשה הם רק מתמרדים כנגדו.
הנה ראינו כי אין איש בישראל אשר איננו מאמין, ומתחייבת השאלה מדוע כולם באים בטרוניא כלפי ה' בעתות רעה אך רק מעטים טורחים להודות לו בעתות טובה וחסד? הרי כל שחפץ הבורא הוא שיכירו בו כולם, ואם אדם זועק אליו רק בעתות רעה אזי יביא עליו עוד ועוד עתות רעה כדי שיכיר בו, אבל אם הוא גם מודה לו בעתות טובה וחסד אזי אין הבורא צריך להביא עליו רעות כדי שיכיר בו ונחסך ממנו סבל רב.
ובכלל, הבורא שמח לעורר החסדים על אדם שמודה ומכיר לו טובה, ומרבה הסבל והייסורים על זה שמתלונן ומתאונן כלפיו או על זה שפונה אליו רק בעתות רעה. הרי אם ילד יהא מודה לאביו על כל דבר קטן ודאי ישמח אביו להעניק לו עוד ועוד, אך אם לא יעריך את הטובות אשר עשה עימו אביו ויבוא בטרוניא או שיהא מחניף לו רק כאשר זקוק לעזרתו ודאי לא ישמח אביו להעניק לו דבר, ואולי יעשה כן רק מצד ההכרח.
כל המודה הרי הוא מאושר
עצם ההודיה לה' גם על הטובה וגם על הרעה, מקבעת בתודעת האדם את ההבנה שהוא זכה לחסד, את ההבנה שטוב לו והוא מסופק, ואין הרגשה נפלאה מזו שכבר אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו": וכל המודה לה' הרי הוא עשיר, כי הוא שמח בחלקו גם אם באו עליו כל רעות שבעולם, וזוהי הדרך הנפלאה והנשגבת באמצעותה יכול האדם מחד להתמודד בעתות רעה, ומאידך להעצים הנאתו מהטובות בהן זכה.