שער האמונה והביטחון · מידת הבטחון
לעיתים אנחנו נקלעים לתקופות קשות, שהחושך מכסה ארץ וערפל לאומים, אין אור של תקווה ולא רואים מוצא, ואז שוגים ופונים לבשר ודם שיצילנו מצרה. אולי החבר שעובד במס הכנסה יעזור, ואולי החבר שעובד במשטרה יחלץ, ומי יודע, אולי הרופא שנחשב מומחה גדול יותר יושיע. ועם כל אלו את מי שוכחים? את ה' שנותן בנו חיים.
ואומר הכתוב (תהלים קמו,ג-ד): "אַל-תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן-אָדָם, שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ; בַּיּוֹם הַהוּא, אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו": הרי כל אדם איננו אלא בשר ודם, וגם אם הבטיח היום עולם ומלואו, מי יודע אם יהיה חי מחר על מנת לקיים? ואמרו רבותינו (חולין ז): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה": ה' אל אדון על כל המעשים, ואין לשום אדם יכולת להועיל לשני או להזיק לשני אילמלא ה' בעזרו, ולכן אמר הנביא (ירמיה יז,ה): "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם": ארור זוהי קללה, והמסיר מבטחו מה', תהא קללתו שיסיר ה' עזרתו ממנו, עד אשר ישוב ויזעק לישועתו.
ודומה הדבר לנער המבקש לצאת לעבוד ולשכור דירה על מנת "להסתדר לבד". הוריו מנסים להזהירו שהוא עדיין צעיר ועלול להסתבך בעולם הגדול, אך השיחה מידרדרת במהרה לדין ודברים קשה, והנער עוזב בטריקת דלת. כעבור מספר שנים בהם לא שוחח עם הוריו, הוא נקלע למצוקה כספית ומחמת הבושה לא פונה אליהם, שהרי הוא עצמו התעקש להתנתק מחבלי הסיוע שלהם. הוריו שמעו על מצבו הכלכלי הקשה, אך זוכרים את התעקשותו להסתדר לבד ולכן מניחים לו בכל זאת לנסות ולהסתדר. אם לא יבוא להוריו ויתחנן לעזרתם, הם לא יושיטו ידם, אך אם רק יבקש, ודאי שיתעוררו רחמיהם על בנם האהוב.
נאמר בתורה (בראשית א,ד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר": "ויאמר" זהו האדם, ורק אם יזעק "אלקים יהי אור", יזכה ל"ויהי אור"- וכמו שכתוב (תהלים לב,י): "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה'--חֶסֶד, יְסוֹבְבֶנּוּ": כל עת שהאדם עם ה' וה' עם האדם, לא יימצא דבר נבצר ממנו ויתקיים בו מאמר הנביא (ירמיהו יז,ז): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַָּה'; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ": כי הבוטח בה' יבורך שיהא ה' מבטחו ויעשה את הטוב ביותר בעבורו (הטוב עבורו באמת, ולא הטוב כפי הבנת האדם, כי אין הכרח שרצון האדם הוא הטוב באמת עבורו, כפי שכבר ביארנו בפרק "צידוק הדין").
שמעתי את סיפורו של אותו יהודי שהיה על מטוס שאמור להמריא לניו יורק, אך לפתע נזכר כי שכח את התפילין בטרמינל הנוסעים, וביקש שיעכבו את ההמראה וימתינו לו כדי שיוכל לשוב ולקחתן. אנשי הצוות סירבו לדרישתו, ולאחר ויכוח סוער שעיכב את המטוס על המסלול כחצי שעה, הוא רץ לטרמינל והמטוס המריא בלעדיו. מאוחר יותר התברר שאותו מטוס פגע בבנין השני של מגדלי התאומים, ולא רק שחייו של אותו יהודי ניצלו, אלא שבזכות שעיכב את המטוס התאפשר לאלפי אנשים להימלט מהבניין השני אחרי שראו את הפגיעה בבנין הראשון.
ומעשה באימו של רש"י, שנהגה מדי יום ללכת לתפילה בבית הכנסת בעיר וורמיזא בצרפת, והמשיכה במנהגה גם כאשר הייתה מעוברת. בדרכה נהגה לעבור בסמטה צרה, והבישוף של העיר שהיה שונא ישראל, החליט להתנכל לה. והנה פעם אחת כשהלכה לבית הכנסת ועברה בסמטה הצרה, הופיע לפתע הבישוף כשהוא רכוב על סוס ודהר לעברה בסערה במטרה לדרוס אותה ואת הוולד אשר בקרבה. היא נבהלה מאוד כי הסמטה הייתה צרה כל כך שלא היה לאן לברוח, ונלחצה אל קיר אחד הבתים, אך באורח נס הקיר נדחק פנימה, ונתהווה שקע לה ולכרסה בתוך הקיר, וכך ניצלה היא ופרי בטנה, רש"י. לאחר הנס הזה עזבו רבי יצחק ואשתו את העיר, מחשש שמא ילעיזו עליה שהיא עוסקת במעשי כשפים, ועקרו לעיר טרוייש, שם נולד רש"י, רבן של ישראל.
ומסופר בגמרא על רבי חנינא בן דוסא (תענית כה): "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא (ערב שבת אחד ראה את בתו עצובה), אמר לה: בתי למאי עציבת? (למה את עצובה?) אמרה ליה (אמרה לו): כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת (התבלבלתי בכלים ושמתי חומץ במקום שמן בנר שבת). אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? (מה אכפת לך?) מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק (רבי חנינא לא ישב להיאנח על השבת החשוכה ללא אור שתהיה להם, אלא המשיך לשמור את השבת בשמחה, כי היה חדור הכרה עמוקה שמי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק). תנא (אמרו החכמים): היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".
כל פרט וכל מקרה בבריאה, קטן או גדול, מתקיים מאת ה' ובהשגחתו, ואין יכול לעמוד דבר בלעדיו יתברך. ה' הוא מעל הטבע, וברצונו יכול להפך את חוקי הטבע, כפי שעשה עבור רבי חנינא ועבור אימו של רש"י, בזכות שהיו בוטחים בו בכל ליבם.
גבול הביטחון
על אף האמור, האדם מחויב לשמור נפשו ולהתרחק ממקום סכנה, כמו שנאמר (דברים ד,טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם": ולכן כל המכניס עצמו לסכנה בכוונה תחילה מתוך שהוא סבור כי ה' יצילו, הרי הוא מבטל מצות עשה מן התורה ומשום כך לא יהיה לו ה' לעזרו, ואין מידתו מידת בטחון כי אם הוללות חסרת שחר, כי בידו לבחור בין טוב לרע, ובחר ברע.
והמשל מספר על אדם שקפץ למים שורצי כרישים בלב ים, ורב החובל של ספינה שעברה שם קרא לו לעלות לסיפון ולהנצל, אך הוא השיב כי הוא סומך על ה' שיצילנו וסירב לעלות, וגם על מסוק שהגיע סירב לעלות בטענה שה' יצילנו, ולבסוף טבע למוות ונידון בשמים. עמד לפני ה' ושאלו "מדוע זה קרה לי? הרי האמנתי ובטחתי שתצילני!" השיב לו "והרי שלחתי לך הצלה ולא השתמשת בה, אז מהי אמונתך?! מהו בטחונך?! מקומך בגיהינום!". מידתו של אדם זה איננה מידת הביטחון, כי הכניס עצמו בכוונה תחילה למקום סכנה ודאי, ומי לנו שמדרגתו כה גבוהה עד כדי שייהפך ה' את הטבע בעבורו?
יסוד מידת הבטחון
טעות נפוצה בלב רבים היא האמונה השלמה שבודאי יהיה הטוב, כפי הבנתו של האדם את הטוב, ואין הוראה זו בבטחון נכונה ("חובת הלבבות"). דרך עקלקלה שכזו עשויה להוביל את האדם אל מחוזות של תסכול והרהור באמונתו כל זמן שלא יקבל מבוקשו. לעומת זאת, המבקש לנהוג במידת הביטחון הראויה, יראה כל המקרים בחייו על דרך שלושה עקרונות:
א. ה' הוא כל יכול, וכל מקרה קטן או גדול, ממנו הוא.
ב. ה' יודע מה טוב עבורי, וזה לא בהכרח מה שאני סבור שטוב עבורי.
ג. ה' פועל תמיד לטובתי, כפי ידיעתו את הטוב בעבורי ולא כפי הבנתי.
אדם המבסס אמונתו על שלושת אלו, יודע תמיד שהכול לטובה ונמצא שמח בחלקו יהיה אשר יהיה, והרי זהו העשיר האמיתי שעליו אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו": וזהו יסוד ואבן דרך אל האושר והסיפוק.