שער האחווה · מצוות בין אדם לחברו
כבר ביארנו בפרק "אהבת הבריות" כי הנתינה היא ה"סם" המגביר את האהבה. והנה בפרק זה אביא לפניכם מצוות עיקריות שבין אדם לחברו, שהן כולן נשענות על בסיס הנתינה, ואם רק נתחזק בעשייתן יש בכל אחת ואחת להביא לחיזוק האהבה בינינו:
כיבוד אב ואם
חייב אדם לכבד את הוריו שנאמר (שמות כ,יא): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ-לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לָך": וכן להיות ירא מהם יראת כבוד שנאמר (ויקרא יט,ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאו": וטבע האדם לכבד לאימו ולהתיירא מאביו ועל כן ביאר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ממרים): "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא - ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא": כי מוכרח להתגבר על טבעו ולעשות שניהם שווים לפניו- שיהא מכבד אביו כאימו וירא מאימו כאביו.
והנה בספר החינוך מובא (יתרו כז):
"משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת":
ומשמע שחייב אדם להכיר טובה להוריו שהביאוהו לעולם ודאגו לו מקטנותו ומתוך כך תימשך הכרת הטוב לבוראו שהעניק לו גופו השלם ונפח בו ובאבותיו נשמת חיים וממשיך ואומר: "ועובר עליה בטל עשה, וענשו גדול מאד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים": כי המתנכר להוריו ואינו מכבדם, הריהו כמי שאינו מכבד את ה' ומתנכר אליו- שאם אינו מכבד את הוריו שנראים לפניו כל שכן שלא יהא מכבד את הבורא הנסתר ממנו, וכבר אמרו רבותינו (יבמות ה,ב): "הוקש כבוד אב לכבוד המקום": ועונשו של העובר מרובה ושכרו של המקיים גבוה לאין שיעור שאוכל מפירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
מסופר בגמרא (פאה א,א) על אימו של רבי ישמעאל שטענה בפני חכמים כי בנה אינו מכבדה. התקשו חכמים להאמין שאדם כרבי ישמעאל לא ידקדק בכבוד הוריו ושאלוה מה היו מעשיו? סיפרה שביקשה לשטוף את רגליו ואחרי כן לשתות מן המים והוא סרב. הלכו אליו לרבי ישמעאל ואמרו לו: "הואיל והוא רצונה הוא כבודה, עשה כדבריה".
כיבוד הורים הוא יסוד כיבוד הבריות, כיוון שאם לא יהא מכבד את קרוביו בוודאי שלא יהא מכבד את הרחוקים, ואוי לנו בדורנו שהנושא החשוב הזה לא זוכה להתייחסות הראויה בחברה ובמערכת החינוך ומתקיים בנו מאמר הנביא (מיכה ז,ו): "בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ": והוא שורש לחולאי החברה כולם!
כמה שאנחנו צריכים תשובה בעניין היסודי הזה, אבל איך נדע לשוב אם לא נלמד? שהרי דינים רבים כל כך יש בזה וכבר פגשתי רבים שסברו כי מקיימים את המצוה ורק אחר שלמדו הדינים הבינו כי כשלו בכבוד הוריהם במשך שנים.
צדקה
מסופר בגמרא (סנהדרין כ, א) כי בדורו של רבי יהודה בר אילעאי, תלמידו של רבי עקיבא, היו שישה תלמידים מתכסים תחת טלית אחת מחמת העוני הכבד. והרי יש להקשות כיצד הספיקה טלית אחת לשישה תלמידים? אלא מאחר וכל אחד דאג לחברו הספיקה הטלית לכולם, שאלמלא כן, היו דואגים כל אחד לעצמו ולא היה נשאר מקום אף לא לאחד. כן הדבר גם בצרכי פרנסה וכלכלה, אם כל אדם ידאג לזולתו לא יחסר מאומה לאיש, אך אם כל אחד ידאג לעצמו בלבד לא יהיה די לאף אחד!
וחייב אדם ליתן צדקה לכל המושיט ידו שמא ישוב אביון בידיים ריקניות, ואם הוא מסופק שמא מתחזה או רמאי הוא לפחות יתן צדקה מעט, אפילו פרוטות שלא יחוש בחסרונן שכך ציווה ה' בתורתו כמו שנאמר (דברים טו,ז-ח): "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ": וכפי שמרובה שכרו של הנותן צדקה מרובה עונשו של המונע צדקה ושל המעלים עיניו מן האביון כאילו לא ראהו!
כתוב (תהלים לא,ו): "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת": בכל לילה עולה נשמתו של אדם השמיימה למסור דין וחשבון על מעשיה ביום, בדרכה חזרה אל הארץ היא נמסרת ביד החיצונים (מלאכים המשחיתים שנבראו לו מעוונותיו), הם אוחזים בה ולא מניחים לה לשוב, עד שבא ה' ברחמיו ופודה אותה מידם בממון, כלומר משחרר אותה מידם של אלה ובמקום זאת גוזר לו לאדם שיפסיד ממון.
נמצא כי יש כעת ביד האדם ממון שנגזר לו להפסיד- ולפעמים ה' ברחמיו מזמן לו אביון על מנת שיתן לו את הממון הזה ונמצא הפסדו מזכהו במצווה, אך אם יקפוץ ידו ולא יתן לו ענוש ייענש וממילא גם יפסיד הממון הזה בדרך אחרת כי נגזר שיאבדנו.
וצריכים להיות זריזים במצוות הצדקה, שהיא מצווה מזדמנת, ולפעמים האביון לא נראה לפניו אלא לזמן מועט, ואם יתעכב בהרהורים ומחשבות יתכן כי יאבדנה ולא יוכל עוד להשיב, ועל כן חכם עיניו בראשו ישים בדעתו תמיד גודל מעלת מצוות הצדקה למען יתן בשמחה ולא יתמהמה עת שתזדמן לידיו.
ומסופר בגמרא (שבת קנו, ב):
"שמואל ואבלט היו יושבים. והיו הולכים כמה אנשים לאגם. אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יבוא (ולא יחזור), יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם מישראל הוא- ילך ויבוא. עד שהם יושבים- הלך ובא (חזר ללא פגע ולא הכישו נחש). קם אבלט השליך את משאו (של אותו אדם) לארץ ומצא בתוכו נחש חתוך ומושלך בשני גזרים. אמר לו שמואל (לאותו אדם): מה עשית (איזה מעשה טוב עשית שגזרו מן השמים להצילך)? אמר לו: כל יום היינו מטיילים ביחד (אני וחבריי) ואוכלים. היום היה אחד מאתנו שלא היה לו לחם והיה מתבייש. אמרתי להם (לבני החבורה): אני אקום ואקח (לחם עבורו). כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו (את הלחם שלו) כדי שלא יתבייש (שיחשוב שהלחם שהבאתי לפניו הוא אותו הלחם שלקחתי ממנו). אמר לו שמואל: מצווה עשית! יצא שמואל ודרש: צדקה תציל ממות (משלי י,ב)":
הרי כוחה של צדקה להפך גורלו של אדם ולבטל גזירות רעות מעליו (אם היא גזירה שניתן לבטל, כגון אם נחתמה בטיט ולא בדם), אולם כל זאת בתנאי שלא יירע לבבו על שנתן הצדקה וישמח שעושה בזה נחת רוח ליוצרו כי כן ציוותה תורה (דברים טו,י): "וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ": הנה נמצא כי כוונת הלב היא הקובעת את ערכה של הצדקה!
ונעלית ביותר היא צדקה הניתנת בסתר, ואדירים לאין שיעור הם אלו הנותנים בסתר, ונמצא שכרם משולש: ראשון הוא שכר מעשה הצדקה עצמו, שני הוא שכר כבוד הבריות (שהאביון נזקק לבריות ומתבייש בזה, ועל ידי שמקבל בסתר נחסכת בושה מעל פניו), והשלישי הוא ייסורי הסתרת המעשה (שכל אדם משתוקק לפרסם מעשיו הטובים ועצם הסתרתם אלו ייסורים המכפרים עוונותיו).
ומסופר על מר עקבא, שמדי יום ביומו היה מכניס תחת הדלת של עני אחד צדקה בשווי ארבעה זוזים, ומסתלק במהירות שמא העני יפגוש בו ויתבייש. והנה יום אחד רצה העני לראות מיהו האדם הנדיב ורחב הלבב, המעניק לו מדי יום את מזונותיו ולא מראה פניו, והמתין בשקט לבואו. מר עקבא, כהרגלו, הכניס את המטבעות תחת הדלת של העני, אלא שהפעם יצא העני מיד כדי לראותו, ומר עקבא ברח בריצת אמוק, וכשלא מצא היכן להתחבא נכנס לתוך תנור בוער, התחבא שם ונכווה ברגליו, העיקר שלא לבייש את העני.
אך גם הנותן בסתר חייב לבדוק את מניעיו ולוודא כי הוא דובר אמת בלבבו ואיננו עושה זאת מתוך סיפוק צרכים עצמיים אלא רק מתוך כבוד העני; מספרים על עשיר שבא אל הרב וביקש שיחלק במקומו את כספי הצדקה שלו "כי אינני מעוניין שיתברר שנתתי צדקה ואז יבואו קבצנים לפתח ביתי ויטרידו את מנוחתי", אמר לו הרב: "הרעיון של מתן בסתר נועד לטובת העניים, שלא יתביישו, ולא לתועלת העשירים שיהיו פטורים מבקשות עזרה".
עזור היום שמא תזדקק למחר
מסופר על הרב חיים שבדרון שהבחין במשאית זבל בדרכו לתפילת שחרית, ושם ליבו לעובדה כי פועל אחד עומד על המשאית ללא מעש ופועל שני עמל בהרמת הפחים; עמד הרב דקות ארוכות והסתכל בפועלים בתמיהה. אחד הפועלים הבחין ברב ופנה לעברו: "כבוד הרב, אל תראה אותי שאני מרים לבד, אנחנו מתחלפים כל חצי שעה, פעם אני למעלה ופעם הוא למעלה". מיד חשב הרב לעצמו איזה מוסר גדול למד, שלא לעולם חוסן, פעם זה למעלה ופעם ההוא למעלה- כי ה' משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום.
אין איש יודע מעמדו למחר, כפי שכבר מצינו כמה שנפלו מנכסיהם ברגע אחד, ועל כן הכלל: עזור היום שמא תזדקק למחר, ואז אולי יסייעו לך אחרים בעת צרכך כפי שסייעת להם בעת צרכם, שנאמר (קהלת יא,א): "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ".
ומעשה שהיה ברב יחזקאל לנדא שראה ילד גוי הולך ובוכה, שאלו מה קרה, וענה הילד: "בכל בוקר אני הולך לשוק למכור את הלחמים שאימי החורגת אפתה, והנה היום מכרתי הכל אבל באו שני נערים וגנבו לי את כל הכסף, ואם תראה אימי החורגת שחזרתי בלי כסף היא תכה אותי ואף לא אזכה לארוחת ערב"; קרא לו הרב לביתו, הביא לו את הסכום הנדרש, ואף הוסיף לו קצת שילך לאכול; והנה בליל הסדר כעבור עשרים שנה, שומע הרב נקישות בדלת, ניגש לפתוח ולפניו עומד איזה גוי גבוה; מכניסו הרב לביתו, שואל מה רצונו, והגוי מספר לו שהוא עובד עם כל הגויים במאפיה והם מתכוננים במוצאי פסח להרעיל את הלחמים, והוסיף: "עשה כחכמתך להציל את היהודים"; אמר לו הרב: "תודה רבה, אבל מה הביאך לכאן?", ואז סיפר לו הגוי שהוא אותו הילד שהציל לפני עשרים שנה, ושהוא מרגיש חובה להחזיר לו; הרב בחכמתו הכריז לכל היהודים בבית הכנסת: "השנה היתה לנו טעות בחישוב ולכן אסור לאכול חמץ גם יום אחרי שביעי של פסח" וכך היה; ראו הגויים שאף יהודי לא מגיע לקנות מהם לחם והתלוננו למלך, המלך קרא לרב ושאלו על כך, ואמר לו הרב: "תן את הלחם שלהם לאחד הכלבים שלך ותראה מה הכינו לנו". עשה המלך כדברי הרב, והכלב שאכל מהלחם צנח ומת. כל האופים נשלחו לבית האסורים וליהודים הייתה אורה ושמחה.
תמיכה בתלמידי חכמים
נאמר (איוב ה,ז): "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד": ובאמת אדם לא בא לזה העולם אל המנוחה ואל הנחלה אלא כל ימיו עמל הם- אם זכה עמל בתורה ואם לא זכה עמלו עמל כפים.
אולם יש להקשות: הרי כולנו מבקשים בתפילה "שים חלקנו בתורתך", והיאך יקבלו עמלי הכפים חלקם בתורה אם הם טרודים בעסקיהם כל היום? לפיכך אומר הכתוב (משלי ג,יח): "עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר": שלא רק המחזיקים בתורה זוכים אלא גם תומכיה מאושר (תומכיה המה אותם עמלי כפים שמקדישים ממונם לתמוך בעמלי התורה).
המחזיק ידי תלמידי חכמים, אף שאיננו עמל בתורה בעצמו, הוא שותף מלא בלימודם, וכן מצינו באחיו של הרמב"ם שאמר לו: "אני אצא להביא פרנסה ואתה עסוק בתורה, אני אחלוק איתך את הממון שארוויח ואתה תחלוק איתי את שכר העולם הבא".
והנה נודעו לי שלושה מעשי ניסים שאירעו לתורמים שהרעיפו ממונם לטובת תלמידי ישיבת "שובו בנים" בירושלים:
למשרדי הישיבה התקשרה אישה בוכייה. בנה חלה לא עלינו בחיידק מסוכן, הרופאים כבר אמרו נואש והקציבו שעות בודדות בלבד לחייו ר"ל. האישה אמרה שאמנם אפסו כל הסיכויים אך היא רוצה שמצפונה יהיה נקי, שלא ישאר דבר שלא עשתה עבור בנה. האברך שענה לה הרגיע אותה ואמר: "לרופא ניתנה אמנם רשות לרפא, אבל הכל בידי שמים ורק ה' קובע, את תהי מוכנה לעשות כל מה שאומר לך?", האישה השיבה מיד ללא היסוס: "כן! אין לי מה להפסיד". אמר לה האברך: "אנו תלמידי הישיבה נתאסף ליד מיטת בנך ונקרא בצוותא "תיקון הכללי" ואת תתרמי סכום כסף לטובת הישיבה לפדיון נפש עבור בנך, הסכימה האישה ומיד חתמה על הוראת קבע לטובת הישיבה בסך מאה ושמונים ש"ח כמניין עשר פעמים ח"י. כעבור שעתיים להפתעת הרופאים מצב הילד התייצב, ועד הבוקר השתפר מצבו לעיני הרופאים הנדהמים, וכעבור זמן קצר שוחרר מבית החולים וברוך ה' החלים לחלוטין.
במשפחה נוספת הייתה זו האישה שהתקשתה לחתום על הוראת קבע לטובת הישיבה. אברכי הישיבה סיפרו לה על ניסים שקרו בזכות התרומה הקדושה. אמרה להם האישה בדמעות: "כבר שש שנים אנו נשואים ללא ילדים, רוצה אני בן זכר", והאברכים בירכו אותה בחום והבטיחו כי תוך שנה יזכו לחבוק בן זכר. כעבור שנה התקשרה האישה נרגשת למשרדי הישיבה וסיפרה בקול רועד כי ילדה בשעה טובה בן זכר, וביקשה שאחד מאותם האברכים יהיה הסנדק! בעת שמחת ברית המילה ברכו אותה שוב האברכים, שיזכו לנחת מבנם וכן שיזכו לילד נוסף. כעבור שנה התקשרה האישה ובישרה שילדה למזל טוב בת.
זוג אברכים מהישיבה הוזמן לביתו של תורם מהסס. בעבר היתה לו הוראת קבע לישיבה, אותה ביטל וכעת חושב לחדש, אלא ש"המצב הכלכלי אינו מזהיר". בסופו של דבר החליט התורם להתגבר על חששותיו ולתרום להחזקת שטח של "אמה על אמה" בישיבה (בערך חצי מטר על חצי מטר). אשתו שעמדה מן הצד התלהבה גם היא והחליטה לחתום על הוראת קבע פרטית משלה. הבעל התקומם בגלל המצב הכלכלי הקשה אך האישה התעקשה ואמרה: "מכספי אני רוצה לתרום". כעבור מספר ימים מתקשרים התורמים היקרים למשרדי הישיבה ומספרים בקול נרגש כי הוזמנו לחתונה של חברים והתקשו להגיע כי הבעל לא חש בטוב, אך בסוף גברה אי הנעימות מחבריהם ושמו פעמיהם לעבר הארוע ב"אולמי ורסאי" בירושלים. במהלך הריקודים הבעל שוב לא חש בטוב ולכן עזב את רחבת הריקודים ופנה לנוח על כיסא סמוך, אך באותו הרגע בדיוק קרה האסון הידוע והבניין קרס על כל אותם שרקדו ברחבה. רק דקה אחת הפרידה בין התורם לאסון, והזוג הנכבד שרק לפני מספר ימים חתם על הוראת קבע לאחזקת "שתי אמות על שתי אמות", מצא עצמו יושב בריא ושלם בשטח מרובע של... "אמה על אמה"!
* עצה: אתה חפץ לעסוק בתורה אבל אין לך זמן משום שאתה עובד שעות רבות? על ידי תמיכה בתלמידי חכמים תהיה שותף מלא בעמל התורה שלהם (אך עם זאת אין זה מהווה תחליף לקביעת עתים לתורה וחייב אדם לקבוע לעצמו לפחות זמן מועט בכל יום!).
רמאים היזהרו!
אוי לו לאדם שאינו זקוק לבריות ובכל זאת מתחזה ונוטל צדקה שלא בדין ועל זה אמרו (פאה ח,ט): "וכל מי שאינו צריך לטל ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות": וכן מי שאיננו בעל מום ועושה עצמו בעל מום כדי לזכות בצדקה הפסדו מרובה כפי שאמרו שם (פאה ח,ט): "וכל מי שאינו לא חגר, ולא סומא, ולא פסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (משלי יא) 'ודרש רעה תבואנו', ונאמר (דברים טז) 'צדק צדק תרדף'": ומאידך מי שזקוק לבריות ובכל זאת מתגבר ונמנע מליטול צדקה שכרו מרובה כפי שאמרו שם (פאה ח,ט): "וכל מי שצריך לטל ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז) 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'": על כן ראוי שישתדל אדם שלא להזדקק למתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם ושונא מתנות יחיה.
גמילות חסדים
כתוב (תהלים פט,ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה": כי בעת שבני אדם גומלים חסד זה עם זה נעשים מאוחדים כברייה אחת ובונים עולם ומלואו ולכן אמרו (אבות א,ב): "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים": והנה גמילות חסדים הוא אחד מעמודי העולם, מה שלא נאמר בצדקה, כי (סוכה מט, ב): "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בממונו בין בגופו; צדקה לעניים, וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים; צדקה לחיים, וגמילות חסדים בין לחיים בין למתים": כלומר שהצדקה במהותה היא עזרה בממון ואילו גמילות חסדים במהותה היא גם עזרה בגופו (עזרה פיזית), בנפשו (חיוך, חיבוק, חיזוק, מילה טובה) ובשכלו (מתן עצה או הדרכה מועילה); הצדקה מועילה רק לעניים שנזקקים לה ואילו גמילות חסדים מועילה גם לעשירים; את הצדקה ניתן להעניק רק לחיים כי אין הממון מועיל למתים ואילו גמילות חסדים ניתן לעשות גם עם המתים (קיום מצוות וקריאת קדיש לעילוי נשמתם וכו').
כמו כן אין אדם מתבייש בזמן שגומלים עימו חסד כפי שמתבייש בזמן שנותנים לו צדקה, ואף יכול להשיב טובה תחת טובה, אפילו הוא עני, כי אין זה תלוי בממון, ועל כן אמרו (כתובות קיא,ב): "טוב המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב": כלומר טוב המחייך לחברו יותר מזה הזן אותו, כי אם הוא מחייך אליו הוא משמחו אפילו אם לא נותן לו מזונות- אך אם נותן לו מזונות בלא חיוך עשוי לביישו ולצערו, ולכן ציוו רבותינו (אבות א,טו): "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות": ובזה יזכה לשמח נפש חברו ולשמח נפשו שלו ויתכפרו עוונותיו שנאמר (משלי טז,ו): "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן": כי אוהב ה' את המרחם על הבריות שהן יציר כפיו, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ובזה יובן הכתוב (משלי יא,יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד": שהגומל חסד עם אחרים גומל חסד עם עצמו ממש שמתכפרים לו עוונותיו ברחמים.
ב"ה נבאר כעת כמה אופנים עיקריים של גמילות חסדים:
לדון לכף זכות
ראשית גמילות חסדים היא הסתכלות בטוב אשר בבני אדם, שאם עשה אדם מעשה שאפשר לפרשו לטוב או לרע, מוטל חיוב לדונו לכף זכות ולפרש את מעשהו לטוב כדרך שאמרו (אבות א,ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
ונלמד מהנהגתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל, אשר היה אוהב לכל אחד ואחד מישראל, הרעיף רחמיו על כל יהודי ויהודי וכולם כשרים היו בעיניו. פעם אחת סיפרו לו על יהודי זקן בן שבעים שנה שהמיר דתו ואמר להם: ''הביטו וראו שגם הפחותים שבישראל קדושים המה- שכן שבעים שנה נלחם האיש הזה בעוז נגד יצר הרע ורק עכשיו הצליח היצר להכניעו...''.
מוכרח שנמצא אצל כל אחד ואחד איזו נקודה טובה, כי אין איש אשר אין בו משהו טוב, ואת זה צריך לחפש אצל כל אדם. זהו יסוד קיומי ליחסי אנוש, שאם לא נתבונן בבני אדם באופן זה היאך נגמול עימהם חסד? היאך נתקשר עימהם? היאך יהיה שלום בינינו? הרי רק נהיה כועסים וזועפים עליהם כל היום.
ושמעתי מעשה מבהיל על אדם ששוחח עם רב הישיבה של בנו. הרב סיפר לו כי גילה שבנו גונב לו כסף מהארנק כאשר הוא איננו בבית ומיד פרץ האב בבכי מר ומלמל בלב נשבר: "אין לי מחילה... לא יסלחו לי בשמים". רק לאחר דקות ארוכות הצליח הרב להרגיעו וזה סיפר לו כי חמותו שהייתה אישה זקנה וחולה התגוררה בביתם, וכאשר הבחין כי מפעם לפעם חסר לו כסף אמר לאשתו שמאחר ולא ייתכן שבנם הקטן גונב- האפשרות היחידה היא שאמא שלה גונבת כאשר היא לבדה בבית, ובפעם הבאה שיחסר כסף בארנקו הוא יגרשנה מביתם. ואכן כאשר נעלם שוב כסף הוא קרא לחמותו לעזוב, וחרף ניסיונותיה להסביר כי לא לקחה ממנו מאומה, הוא גרש אותה בבושת פנים, והיא נאלצה לעבור לבית אבות, שם נפטרה מצער ימים ספורים אחר כך: "כעת, אחרי שאמרת לי שבני לקח את הכסף, אני מבין שאני הרגתי את חמותי" סיכם האב.
ומעשה נוסף היה במחנך ותיק בישראל שתמיד הקפיד לא לאחר לשיעורים. והנה פעם אחת, לראשונה בחייו, הגיע באיחור של מספר דקות. אחד התלמידים קם על רגליו ונפנף בשעונו כאילו אומר למורה "ראה באיזו שעה הגעת". רגז המורה וברגע אחד של רתיחה איבד את עשתונותיו וסטר לתלמיד בעוצמה. בערב התקשרה אימו של התלמיד אל המורה ואמרה לו: "תדע לך שעשית מעשה שלא ייעשה, היית המורה האהוב ביותר על הבן שלי, אך כעת הוא שבר כלי, הוא פגוע עד עמקי נשמתו, מה בסך הכל הוא ביקש? להראות לך את השעון החדש שקניתי לו?". רק אז הבין המורה את גודל טעותו.
ועוד מעשה ששמעתי אודות אותה אישה שהגיעה לקופת החולים עם בנה הפעוט שזה עתה נולד רק כדי לקבל חתימה קטנה של רופא המשפחה. היה זה יום חם, וכאשר כבר הגיעה למחוז חפצה הייתה סחוטה ועייפה. הגיעה אל המזכירות וביקשה מהפקידה שתעלה להחתים את הרופא עבורה מאחר ואינה רוצה להמתין במקום רווי חיידקים שכזה עם תינוק רך כל כך, אך הפקידה סירבה בטענה שאינה יכולה לעלות. אמרה לה "אנא ממך, הרי הרופא נמצא בסך הכל בקומה מעל", אך הפקידה ישבה על הכיסא בתנוחה עצלנית משהו וסירבה לזוז ממקומה. הפצירה בה שוב והפקידה שוב סירבה. בשלב זה ממש התרגזה ולא ידעה את נפשה מרוב כעס, ואותו כעס לא הרפה ממנה, עד שעזבה את המקום תוך מבט מאשים שנעצה בתוך עיני הפקידה וקריאה קולנית: "זה שירות לא ראוי, תתביישי לך". זמן מה אחר כך ביקרה שוב בקופת החולים, הפעם ראתה את אותה פקידה פונה לקום מן הכיסא, ובדיוק ברגע שעברה בה מחשבה: "הנה, כעת היא מסוגלת לקום", בדיוק באותה שניה הפקידה נעמדה, נתמכה בהליכון והחלה לדדות בצעדים איטיים. רק אז הבינה שאותה פקידה היא משותקת בפלג גופה התחתון, וזו הסיבה שלא הסכימה לעלות בעצמה אל הרופא. כנראה שהיא התביישה באותו זמן לומר לה את הסיבה האמיתית, אבל הנה עכשיו אותה אישה היא שמתביישת על שדחקה בה על אף מצבה הגופני הקשה.
המקרה הזה לימד אותה שלפעמים אנחנו מתרגזים על אדם אחר- אבל אנחנו לא רואים את כל התמונה, אנחנו לא יודעים את כל המציאות, אולי בכלל המעשה הזה הוא לא באמת כפי שהוא נראה מהצד! אם רק נחשוב על זה לפני שאנחנו מתרגזים, נחסוך לעצמנו הרבה התרגזויות מיותרות, נחסוך הרבה מריבות, ונעשה הרבה שלום בעולם.
לכן אמרו רבותינו (אבות א,א): "הוו מתונים בדין": שחייבים להיות מתונים ולחקור היטב ולא למהר לחרוץ דין ומשפט, שמא עדיין לא נתבררה לפנינו כל האמת או שאנו פועלים כעת מתוך כעס ולהט הרגע, ואם לא נהיה מתונים בדין אנחנו עלולים לקלקל במעשים שאין להשיב.
וטוב שירגיל אדם לדון גם את עצמו לכף זכות, כי על ידי זה הוא משריש בליבו את ההנהגה הזאת, ואז יוכל ביתר קלות לדון גם אחרים לכף זכות.
שכרו של הנוהג במידה זו גדול לאין שיעור כי (סוטה א,ז): "במדה שאדם מודד, בה מודדין לו": ועל כן אמרו (שבת קכז, ב): ''הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לכף זכות מן השמים'': ובזה יזכה להינצל ביום הדין.
הלוואה לאביונים
נאמר בתורה (דברים טו, ח): "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ": והיא מצוות ההלוואה לנזקקים, ומובחרת היא יותר מן הצדקה, שאיננה מביישת את המקבל כמו הצדקה- שהרי עתיד הוא להשיבה.
וגם בזה יזהר אדם שלא ירע לבבו על שהלווה לחברו וישמח שעושה נחת רוח ליוצרו, כמו שציוותה תורה באמרה (דברים טו,י): "וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ": וכן שלא יהא לו כנושה ולא ידחקנו לפרוע חובו ואז יביישו אם אין בידו להחזיר, כמו שנאמר (שמות כב,כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה": ושלא יחייבנו בתשלומי ריבית והצמדה שהם אסורים מן התורה, כמו שנאמר (שמות כב, כד): "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ": וציוו חכמים שכל הלוואה תהא כנגד שטר וכן ייקח המלווה מן הלווה משכון כדי שיהיה מובטח שיחזיר לו- וכך לא יכשילנו בעבירה של "לווה ואינו משלם" וגם לא ימנע עצמו מלהמשיך ולהלוות לו ולאחרים מחשש שמא לא יפרעו את החוב.
והנה מה טוב ומה נעים שיהיו הבריות מסייעים זה את זה לבל יפלו ויאבדו חילם, ואם אינו יכול להלוותו ישתדל לסייעו במציאת מקור פרנסה שיעמידו על רגליו- ועניין זה מובחר אף יותר מן ההלוואה, שאין כאן אפילו סרח בושה, וכל שהיה בידו לסייע ולא סייע- לא יסיעוהו מן השמים ועתיד ליתן על כך את הדין.
הכנסת אורחים
קיום מצווה יקרה זו נלמד מאברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יח,א-ב): "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל": ורש"י מפרש שם: "נדמו לו כערבים": ואף על פי כן רץ לקראתם ועמל לארחם ולכבדם בביתו מכל טוב שנאמר (בראשית יח,ג-ח): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ... וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם...": ומאד יש לנו להיזהר שהאורח ירגיש בתוך ביתנו כאילו היה זה ביתו, אפילו אינו יהודי וכל שכן יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, כי כולנו כאחד יציר כפיו של ה' יתברך.
ומסופר בגמרא (קידושין לב,ב): "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם (היה רבן גמליאל משרת אותם). נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו (לא הסכים רבי אליעזר לקחת את הכוס מידו של רבן גמליאל), נתנו לר' יהושע וקיבלו (ורבי יהושע נטל את הכוס מידיו של רבן גמליאל). אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע?! אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו (הרי רבן גמליאל גדול הדור ואתה מסכים שישרת אותך?!). אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש- אברהם גדול הדור היה וכתוב בו (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם (אמר לו כבר ראינו את אברהם אבינו שהוא גדול מרבן גמליאל ששירת), ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו- לא נדמו לו אלא לערביים (ואל תגידו שידע שהם מלאכים כי הם נראו בעיניו כערבים) ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו (ואם אברהם אבינו שירת- אז אותנו רבן גמליאל לא ישרת?!). אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות (מה אתם עוזבים את כבוד ה' ומתעסקים בכבוד בשר ודם?!) הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד (הרי אפילו ה', שהוא מקיים את כל העולם כולו, דואג למזונותיהם של כלל הבריות, ואפילו לביצי כינים)- ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו (ואם ה' עורך שולחן לפני כל אחד אז רבן גמליאל לא יהא עורך שולחן לפנינו?!)"; הא למדנו שמוטל על הגדולים לדאוג לקטנים ולכן יש להם לבעלי הממון לסייע לאלו שאין ידם משגת!
ומעשה בצדיק הירושלמי רבי אריה לוין ז"ל, שאחד הגנבים שהיו כלואים בירושלים השתחרר מריצוי עונשו לעת ערב, ולא היה בידו ממון לחזור לביתו שהיה הרחק מירושלים. והגיע אותו אדם לביתו של רבי אריה, אותו הכיר מביקוריו בכלא, לבקש דמי כיס. רבי אריה שמח בבואו, קיבל אותו בכבוד, נתן לו דמי כיס ואף לא התיר לו לנסוע לפני שיסעד ליבו. והנה "האורח" סיים את אכילתו וביקש לסור לדרכו, אלא שאז ניגש אליו רבי אריה ואמר לו: "מודה אני לך על שביקרתנו, ובזכותך קיימתי גם מצוות הכנסת אורחים וגם מצוות גמילות חסדים, אך אנא ממך, השעה כבר מאוחרת, ולמה זה תיסע לביתך בשעה שכזו? אנא כבדנו והישאר ללון כאן הלילה", וזה הסכים ונשאר לישון. לפנות בוקר התעורר רבי אריה כדי להתכונן לתפילת הנץ, וגילה שאותו "אורח" גנב את גביע היין ופמוטי הכסף והסתלק. סיפר רבי אריה לאשתו את המעשה אשר אירע וביקש ממנה: "בואי ונקבל על עצמנו למחול לאותו גנב מחילה גמורה שמא ייענש בעבורנו, ואנא ממך, הבטיחי לי ואבטיח לך שמקרה זה לא ישמש תקדים ולא ימנע בעדנו מלארח גנבים בביתנו גם בעתיד".
ולא נותר לנו אלא לשאול מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו, ויהי רצון שנזכה גם אנחנו לארח את בניו של ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב.
ביקור חולים
לאחר ברית המילה של אברהם אבינו נאמר (בראשית יח,א): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב...": ופירש רש"י: "וירא אליו- לבקר את החולה": כלומר ה' הגיע לבקר את אברהם אבינו לאחר ברית המילה, ואם ה' בגדולתו הגיע לבקר את החולה- אז כל שכן שעלינו הקטנים מוטלת המצוה היקרה הזו!
מהו ביקור חולים? המילה "ביקור" היא מלשון "ביקורת", כלומר לעשות ביקורת מה צריך החולה ולדאוג לספק לו את צרכו, ולא כפי אלו המכבידים עליו, יושבים לידו בשיחות בטלות ומפריעים את מנוחתו כשהוא נאלץ לקום ולשרתם- ונמצא שבאו לעשות מצוה ודווקא עברו עבירה, וזה עניין שפירש רש"י את המילה "יושב" בפסוק שהבאנו לעיל: "בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד": שלא רצה ה' להטריחו.
ומובא בגמרא (נדרים לט,ב): "תניא: ביקור חולים אין לה שיעור... מאי אין לה שיעור? סבר רב יוסף למימר: אין שיעור למתן שכרה... אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה- נוטל אחד מששים בצערו": המבקר את החולה ומבקש עליו רחמים מעורר עליו סניגוריה בשמים ובזכותו נוטלים ממנו חלק אחד משישים מחוליו.
ומובא מעשה בגמרא (נדרים מ,א): "בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו (ריבצו לשון רביצה, ששהה אצלו ארוכות) חיה (נרפא ממחלתו), אמר לו: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים- כאילו שופך דמים"!
ואף אם אין זמן, ואף אם קשה, צריכים לבקר את החולה, אפילו לא לזמן ארוך, אפילו לכמה דקות מועטות, לשאול לשלומו, לקרוא לו "מי שברך", וכל הנוהג מנהג רחמים בחולה ומבקרו- מידה כנגד מידה ירחמוהו מן השמים ואוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא!
איסור גזל
נאמר (שמות כ,יב): "לֹא תִגְנֹב": וכן נאמר (ויקרא יט,יג): "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ--עַד-בֹּקֶר": וכן (ויקרא יט,יא): "לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ": ובפסוק האחרון מצינו שלושה איסורים: א. לא תגנובו ב. לא תכחשו ג. לא תשקרו: ופירש רש"י: "אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר": כי הגנב ירא מן הבריות שמא יענישוהו, ולכן הוא עתיד לכחש ולשקר, כמעשה הזה ברבי אליהו חיים מייזל מלודז' שעמדו לפניו שתי נשים וסיפרו כי אתמול תלו כביסה באותו מקום והיום התברר כי בגדי האחת נגנבו כולם ובגדי השניה נשארו במקומם. כל אחת מהנשים טענה בתוקף: "הבגדים שנשארו שלי הם". הרב ביקש שיביאו אליו את הבגדים ויניחו אותם לפניו בערימה וכך עשו. הרב ביקש שילכו לבתיהן וישובו אליו בעוד שעה. מיד כשיצאו מביתו ביקש מהרבנית שתוסיף לערימה כמה בגדים משלהם. כאשר שבו הנשים לבית הרב הוא קרא את האחת לחדרו ושאל האם אלו בגדיה והיא השיבה בחיוב. שאל הרב האם היא בטוחה, והיא בדקה מקרוב, הסתכלה בבגדים ואמרה כי לא כל הבגדים שלה. הרב ביקש ממנה לצאת וקרא אליו את השניה ושאל גם אותה האם אלו בגדיה והיא השיבה בחיוב. שאל האם היא בטוחה, והיא בדקה מקרוב, הסתכלה בבגדים וטענה בתוקף כי אלו הם בגדיה. מיד נזף בה הרב ואמר כי רמאותה נחשפה שכן בערימה הזו ישנם בגדים השייכים לו ולמשפחתו ואינם שלה והנה כפי שלימד רש"י היא גנבה ומתוך כך באה לכחש ולשקר.
חומרת עוון הגזל
למדנו בפרק "התשובה" שאם עבר אדם על מצוה שבין אדם לחברו, לא תתקבל תשובתו ואף יום הכיפורים לא יכפר לו עד אשר יפייס את חברו, ואם גזל את חברו, עליו להשיב לו הגניבה ולפייסו בדברים עד אשר יתרצה לו, אז תוכל להועיל לו תשובתו, אך אם לא יספיק להשיב הגניבה בחייו הוא עלול להתגלגל חזרה לעולם כדי להשיב הגניבה לנגזל או ליורשיו (כמבואר בזהר הקדוש פרשת משפטים). ומסופר על אחד מתלמידי הבעל שם טוב שתמה מדוע הזהר הקדוש בפרשת משפטים עוסק בענייני עולם הבא, בעוד פרשת משפטים בתורה עוסקת בדיני ממונות. השיב לו הבעל שם טוב שבכדי להבין עליו ללכת לאגם הסמוך, להסתתר בשיחים מבוקר עד ערב ואז יקבל את התשובה, ועשה התלמיד כדבריו. בעוד הוא מסתתר בשיחים הגיע גביר עשיר רכוב על סוס, רחץ באגם והלך לדרכו, אולם שכח שם שק מלא מטבעות. לאחר זמן מה הגיע אדם אחר, הבחין בשק המטבעות, ראה שאין איש בסביבה ולקח אותו עימו. זמן לא רב אחר כך הגיע עני אחד, רחץ באגם ושכב לנוח תחת העץ, אלא שאז חזר הגביר לחפש את האבידה, הבחין בעני שוכב תחת העץ, והאשים אותו כי הוא גנב את שק המטבעות שלו. העני שלא ידע במה מדובר ניסה להסביר שאין לו חלק בכך, אלא שהגביר החל להכותו נמרצות. בערב שב התלמיד אל הבעל שם טוב, סיפר לו את שראו עיניו, ואמר שרק נעשה יותר מבולבל. הסביר לו הבעל שם טוב: "כל השלושה כבר היו בעולם בגלגול קודם, הגביר גזל בגלגולו הקודם, ואילו זה שמצא את הכסף הוא הנגזל, ושניהם שבו כדי שיוחזר הדבר הגנוב לבעליו". שאל התלמיד: "ומה בעניין העני שקיבל מכות? מה הוא אשם?". "העני" השיב הבעל שם טוב "הוא היה הדיין שדן אותם בגלגול ההוא, ומאחר ולא התאמץ לחקור את העדים- עיוות את הדין והוציא את החייב זכאי".
לפיכך טוב לו לגנב שיתפסוהו הבריות, כי אם יתייסר בבית האסורים אולי יעשה שם חשבון נפש, יחזיר הגניבה, ישוב בתשובה ואז יתכפר לו הדבר כלא היה, שאם לא כן לא יוכל להתחמק מעונשו ביום הדין (תהלים לג, טז-יז): "וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט": ועוד עתיד הוא להתגלגל לעולם להחזיר את הגניבה במושלם.
מה יעשה אדם אם אינו זוכר ממי גזל או שלא יכול למצוא את הנגזל? יעשה צורכי רבים לכל הפחות בשווי הגניבה (כגון שירכוש סידורים לבית הכנסת, יתן צדקה לעניים וכל שאר דברים שיש בהם תועלת להנאת הרבים), ואז יעשה תשובה לפני ה' כמבואר בפרק "התשובה"- ובזה בודאי יתכפר לו.
סוגי הגזל העיקריים
עוון הגזל נכשלים בו רבים, על פי רוב אף אינם חשים בכך, כי ענפים רבים לו, והם כמעט בלתי נתפסים בחוש. על כן מצאתי לנכון לתאר כמה אופנים עיקריים של עוון הגזל, אלא שאין זה תחליף ללימוד מקיף של הלכות גניבה אשר יש בו תועלת מרובה להינצל מן העבירה:
* גניבת ממון- כל מעשה של לקיחה או שימוש ללא רשות בדבר השייך לחברו, ואשר יש בו כדי לגרום לו הפסד ממון ישיר או עקיף; בעוונותינו הרבים אנו נכשלים בזה עד מאד, כגון שלוקחים עט מאדם אחר, וסוברים כי אין זה חמור אם לא נשיב לו, אולם אין לערך הכספי של הדבר הגנוב משקל בחומרת המעשה, משום שעצם מעשה הגניבה וכוונת הלב של הגנב הן כשלעצמן עבירה ודין פרוטה כדין מאה. והנה בעידן הטכנולוגי של היום אנו עדים לתופעה מתרחבת של העתקת דיסקים עם חומר מקורי, תוכנות מחשב, משחקי מחשב, סרטים ומוזיקה ללא קבלת רשות הבעלים ומבלי לשלם את התמורה הכספית בעדם, והרי זהו גזל גמור ויש למחות ביד הנוהגים כן. דוגמא נוספת היא כגון שאדם עוסק בזמן עבודתו בדברים שאינם קשורים לתפקידו וללא הסכמת המעסיק ועל ידי זה הוא מתרשל בביצוע המטלות הנדרשות ממנו ונמצא שאינו נותן למעסיק את מלוא התמורה עבור השכר שמשלם לו. וכן המשתמש בטלפונים, פקסים ומכונות צילום של המעסיק לצרכיו הפרטיים ומבלי לבקש את רשותו הריהו גוזל מן המעסיק את עלויות השימוש במכשירים אלו. בכלל גניבת ממון נכנס גם איסור הלנת שכר הפועל ביד המעסיק שנאמר (ויקרא יט,יג): "לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר": כי אליו הוא נושא את נפשו.
* גניבת דעת הבריות- כל מעשה שיש בו משום הטעיה או הונאה של חברו, בין אם יגרום לו הפסד ממון ובין אם לא; איסור זה למדו חכמים ממה שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא,כו): "מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי": והנה לפניכם דוגמאות מספר: א. אם חברו שואל אותו כיצד מגיעים למקום פלוני והוא מטעה אותו בזדון (מתוך שנאה, נקימה, תועלת אישית, הלצה וכו'), הרי חברו סובר כי הנחיותיו אמת ופועל לפיהן ואינו יודע שאלו הנחיות כוזבות ונמצאת דעתו נגזלת. ב. אם חברו מספר לו על רעיון מקורי או מידע פרטי והוא משתמש בו ללא רשותו, הרי יתכן שאף על פי שגילה לו את הרעיון או המידע- לא נתכוון שיעשה בו שימוש ללא רשותו ונמצאת דעתו נגזלת. ג. אם הוא מקבל מידע חיוני המיועד לחברו ובוחר להסתיר אותו מחברו בזדון (מתוך שנאה, נקימה, תועלת אישית וכו'), הרי חברו לא יודע בדבר המידע המיועד אליו ונמצאת דעתו נגזלת. ד. אם הוא משתמש בחפץ או ממון השייך לחברו ללא ידיעתו וללא רשותו (שואל שלא מדעת), הרי חברו לא יודע כי נעשה שימוש לא מורשה בדבר שבבעלותו ונמצאת דעתו נגזלת; העובר על אלו נמצא גונב דעת הבריות ועוונו חמור יותר מעוון גנב הממון שנאמר (בבא קמא ז, תוספתא הלכה ג): "ראשון שבגנבים- גונב דעת הבריות": שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב. ברם, אם יש במעשיו גם כדי לגרום הפסד ממון לחברו באופן ישיר או עקיף (כגון שגנב לו רעיון עסקי שסיפר לו עליו, והרוויח ממנו במקום שחברו ירוויח ממנו)- הרי מצטרף לעוונו גם עניין גניבת ממון.
* גניבת נפשות: כל מעשה של חטיפת אדם או כליאתו שלא בדין תורה, ובכלל זה גם חטיפה לצורך מכירתו כעבד ("סחר בבני אדם"); איסור זה נלמד כפשוטו ממה שהזהירה תורה (שמות כא,טז): "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת": ברם, אם יש במעשיו גם כדי לגרום הפסד ממון לחברו באופן ישיר או עקיף (כגון שהסיע אותו עימו לעיר רחוקה והבטיח שיחזירו בזמן לעבודה אך עיכב אותו ובזה נגרם לו הפסד כספי)- הרי מצטרף לעוונו גם עניין גניבת ממון.
* גזל זמן: לעניין גזל זמן הנה לפניכם דוגמאות מספר: א. אם חברו ישן, והוא מפריע לשנתו הריהו גוזל את זמן השינה שלו (גם אם עושה לצורך מצוה, כגון שמתעורר לתפילת הנץ ומרעיש או מדליק אור, שהרי זו מצווה הבאה בעבירה). אמר החפץ חיים כי גזל שינה הוא חמור יותר מגזל ממון, מאחר שממון אפשר להשיב לבעליו אבל שינה שאדם זקוק לה לא יוכל להשיב. ב. אם הוא מתרשל בעבודתו וכתוצאה מכך חבריו לעבודה נאלצים להשקיע יותר זמן לצורך השלמת המטלות שהוא לא ביצע הריהו גוזל את זמנם. ג. אם הוא עוקף אנשים בתור או עוקף מכוניות בפקק הרי הוא גוזל זמן הבריות; ברם, אם יש במעשיו גם כדי לגרום הפסד ממון לחברו באופן ישיר או עקיף (כגון שעקף את חברו בתור, וכתוצאה מכך איחר חברו לעבודה והפסיד ממון), הרי מצטרף לעוונו גם עניין גניבת ממון.
* גזל כבוד האדם: חייב אדם בכבוד הבריות, ואם אינו מעניק לחברו את הכבוד הראוי, כגון ששאלו חברו לשלום והוא לא השיב, הרי גזל מכבודו. ברם, אם יש במעשיו גם כדי לגרום הפסד ממון לחברו באופן ישיר או עקיף (כגון שפגע בכבוד חברו, וכתוצאה מכך היה חברו מדוכדך ולא ביצע את תפקידו בעבודה כראוי והושעה מתפקידו), הרי מצטרף לעוונו גם עניין גניבת ממון.
* גניבה ממלאכת הבורא: האדם הגיע לזה העולם לתכלית עבודת בוראו, לכך נועדו משך שנות חייו שהעניק לו הבורא, ואם הוא עוסק במהלכן בתאוות החומר או בכל עניין שאיננו שייך לתכלית לשמה הגיע לעולם, הרי הוא גוזל ממלאכת בוראו. מסופר בגמרא (דמאי ז): "רבי יוחנן בא למקום אחד, מצא מלמד תינוקות שהיה ישן ביום, שאל את בני העיר: מה הסיבה שהוא ישן ביום? אמרו לו: מפני שהוא יושב בתענית (צום שקיבל על עצמו לכפרת עוונות). אמר לו ר' יוחנן למלמד: אסור לך (לצום), אם במלאכת בשר ודם אסור (הרי אסור לגזול ממלאכת בשר ודם), במלאכתו של הקב"ה לא כל שכן? (על אחת כמה וכמה אסור לגזול ממלאכת הבורא, כפי שאתה ישן כרגע במקום שתקיים את תפקידך ותלמד את התינוקות תורה)". דבר אחר- אם נותר לאדם ממון לאחר שדאג לצרכיו הקיומיים ההכרחיים, חייב להשתמש בממון העודף ככלי לקיום רצון הבורא (כגון שירבה בצדקה, גמילות חסדים, ארגון שיעורי תורה וכו') ובזה ישיב טובה תחת טובה, שאם לא כן, יהא חלילה כפוי טובה אשר במקום להודות לבוראו על עודף הממון שהעניק לו ולקיים בו רצונו יתברך הוא מעדיף לשמרו לעצמו או להשתמש בו לדברים בטלים (כגון קניית בגדים יוקרתיים, מכוניות מפוארות וכו') ונמצא גוזל מבוראו. והנה אופן נוסף של גניבה ממלאכת הבורא כמובא בגמרא (ברכות לה): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל": שכן מצינו בכתובים (תהלים כד): "לַה', הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ": ואילו במקום אחר כתוב (תהלים קטו): "וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם": ומסבירים חז"ל כי לפני ברכה הארץ ומלואה שייכים לה' ואילו לאחר ברכה ניתנת לבני אדם הרשות להשתמש בהם! נמצא כי האוכל ושותה מבלי לברך- הרי הוא גוזל ממלאכת הבורא!
השבת אבידה
נאמר (שמות כג,ד): "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ": התורה מצוה שאם מצא אדם דבר השייך לאחר, עליו להשיבו לבעליו אפילו הוא אויבו; כמו כן אסור לו לאדם להתעלם מאבידה שנקרית בדרכו, כמו שנאמר (דברים כב,א): "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ": ואם אינו מכיר מי הבעלים לא יתעלם מן האבידה אלא יאספנה לביתו, ידביק מודעה אודות המציאה וימתין שיבוא דורש, כמו שנאמר (דברים כב,א): "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ": וכאשר ימסור הדורש סימנים מובהקים אודות האבידה יחזירנה לו.
מסופר בגמרא על רבי חנינא בן דוסא (תענית כה): "מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין (אדם עבר ליד ביתו ושכח שם תרנגולות), ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן (משום שביציהן אינן שייכות לנו). והרבו (התרנגולין) ביצים ותרנגולין, והיו מצערין אותם (את רבי חנינא ואשתו), ומכרן (משום שציערו אותו), וקנה בדמיהן (בממון שהרוויח מן המכירה) עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן (כדי שנדע שהן שייכות לך)? אמר לו: הן (כן). נתן לו סימן ונטל את העיזין (אמר לו את הסימן ונתברר שהיו התרנגולין שלו, ועל כן נתן לו רבי חנינא את העיזים שקנה בדמיהן); ובכן, בנקל יכול היה רבי חנינא בן דוסא לטעון כי לא ראה שם תרנגולין מימיו, שכן כל שיש ברשותו אלו עיזים, ואף על פי כן לא סר מן הדבר אשר ציוותה תורה ונתן לו את העיזים שקנה בדמיהן.
איסור נקימה ונטירה
נאמר (ויקרא יט,יח): "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'": והרי כאן שני איסורים:
* איסור נקימה: זוהי פעולת תגמול שבמעשה, כגון שלא מוכן לתת לחברו הלוואה בעת צורכו בגלל שזוכר לו שגם הוא לא הלווה לו כשהיה צריך.
* איסור נטירה: זוהי פעולת תגמול שבלב, שכאן הוא אמנם נותן לחברו את ההלוואה על אף שזה לא נתן לו כשהיה צריך, אך זוכר לו בליבו לגנאי שלא הלווה לו, ואף ישנם כאלו ה"מהדרים" בעבירה ואומרים: "קח, אני לא נוהג כמותך שלא נתת לי בזמנו".
שניהם איסורים חמורים המה, שיש בהם כדי לערער את השלום בעולם, ונראה לי לעניות דעתי שנטירה אפילו חמורה יותר מנקימה (אם לא אומר לו שהוא נוטר), שאין מעשיו וליבו שווים, ועובר בזה גם על הלאו (שמות כג,ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק": שכבר ביארנו שכל הבדל בין התנהגות החיצונית לבין רחשי הלב הריהו שקר (ראה בפרק "אהבת הבריות")!
ספר החינוך מורה את הדרך להימנע מלעבור על איסורי נקימה ונטירה: "שידע האדם ויתן אל ליבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא אליו מאת ה' יתברך": ועל כן, מה לו לאדם הנבון להתרגז כאשר חברו פוגע בו? ולכן בסוף הפסוק האוסר על נקימה ונטירה נאמרו המילים (ויקרא יט,יח): "אֲנִי, ה": להזכיר שהכל מאת ה' אדון כל המעשים, ועל ידי שיזכור זאת לא יבוא האדם לידי נקימה ונטירה.
עם זאת, ישנו מצב אחד בו מותר לנקום ולנטור, כמובא בגמרא (יומא כג,א): "תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם": ומסביר הרמב"ם בעניין זה (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ז הלכה יג): "תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו": שאם ביזו או חרפו תלמיד חכם הרי זה כאילו ביזו או חרפו את התורה ממש, ועליו לנקום ולנטור עד אשר יבקש ממנו מחילה, כי זהו כבוד התורה ואין אדם רשאי למחול על כבוד התורה.
דין אמת
אמרו רבותינו (שבת קלט): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו - צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל": עיני כל העם נשואות לדייני ומנהיגי ישראל, כולם למדים ממעשיהם, ואם הם חסרים במידת היושר הם עלולים חלילה להסיט אחרים מדרך הישר, ואז לא תתקיים תורה בישראל כי היושר הוא תנאי בסיסי לקיומה, ואז פורענויות באות לעולם כי התורה היא עמוד העולם.
ועוד אפשר לבאר את המאמר הזה על דרך קבלה שיש בידינו שכאשר בית דין המונהג על פי דרכי התורה פוסק דין בעולם הזה- אותו עניין לא נידון בשמים כי כבר נחתך הדין, אולם אם אין דין למטה (שהדין בעולם הזה לא נפסק על פי דרכי התורה) יש דין למעלה (דנים את העולם בבית דין של מעלה)- ואז נגזר בשמים שפלוני ייענש באופן הזה ופלוני באופן הזה וצרות באות לעולם.
לפיכך הזהירה תורה (ויקרא יט,טו): "לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ": ואמרו רבותינו (שבת קלט): "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר (ישעיהו א כה-כו) 'ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך; ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה'".
(ובעניין הפסוק (ויקרא יט,טו): "בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ": מבואר בראשונים שהוא המצוה לדון כל אדם לכף זכות וכבר עסקנו בזה לעיל)
אין דין אמת אלא דין תורה
מסופר על אדם שהפקיד סחורה אצל חברו על מנת שישמור אותה עבורו עד שישוב מנסיעת עסקים. כאשר חזר התברר שחברו נפטר מן העולם ומינו אפוטרופוס על הנכסים. פנה לאפוטרופוס והסביר לו שבין הנכסים נמצאת סחורה השייכת לו, אבל האפוטרופוס השיב כי מאחר ואין לו עדים הוא לא יקבל את הסחורה, שהרי דין תורה הוא ש"המוציא מחברו עליו הראיה" (אדם הדורש חפץ שנמצא ברשות חברו בטענה כי הוא שייך לו, עליו להוכיח את אמיתות טענתו כדי לזכות בחפץ, שכן כל חפץ הוא בחזקת שייכות לאדם המחזיק בו כל עוד לא הוכח אחרת). התייצבו השניים לדין תורה לפני רבי לוי יצחק מברדיטשב, ובמהלך הדין החל בעל הסחורה האמיתי לבכות. התחבט הרב מה לפסוק, שהרי ניכר מבכייתו שהסחורה שייכת לו אבל על פי דין תורה "המוציא מחברו עליו הראיה", וקבע שישובו אליו למחרת ובינתיים יחשוב על הדברים. בלילה בכה הרב ושפך שיחו לפני ה'- אמר "ריבונו של עולם אנא אל תעשה עוול במשפט" ובין כך נרדם והופיע בחלומו איש זקן שאמר לו "תלך לפי ההלכה ואל תסור ממנה ימין ושמאל! המוציא מחברו עליו הראיה!". הקשה הרב ואמר "אבל ניכר שהסחורה שייכת לו ואם כן אין כאן צדק". השיב הזקן "אמת שהסחורה שייכת לו, אבל שניהם כבר היו בעולם בגלגול קודם, ואז קרה ההיפך והוא היה זה שלא החזיר את הסחורה שהפקיד אצלו חברו, כעת הם באו להשלים את תיקונם". בבוקר פסק הרב: "המוציא מחברו עליו הראיה!". החל בעל הסחורה האמיתי לבכות שוב, קרא לו הרב וסיפר לו את אשר חלם ואמר לו "כעת השלמת את תיקונך בעולם".
הנה מצינו שאפילו אם נדמה שדין התורה איננו צודק, יש לנו לסמוך על מי שאמר והיה העולם, שהוא רואה כל דורות וגלגולי בני אדם ומביא כל אדם על תיקונו במשפט אמת, ועל כן לא נסור ימין ושמאל ונצעד בדרך התורה בבטחה אף אם נראה בעינינו כאילו אינה צודקת- כי הצדק האמיתי הוא צדק עליון רחוק מהשגת שכלנו הדל.
שופט לדוגמא
צאו וראו מהו דין אמת על פי מידותיו של דוד המלך עליו השלום, שנאמר: (שמואל ב, ח,טו): "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ": ויש להקשות: הרי כל מקום שיש משפט אין צדקה ומקום שיש צדקה אין משפט, אם כן איזהו משפט שיש בו צדקה? אלא כאשר היו עומדים לפניו שני בעלי דין, האחד עשיר והשני עני, לא היה מהדר פני העשיר ומזכה אותו מפני מעמדו ולא היה נושא פני העני הדל ומזכה אותו בשל רחמיו אליו, אלא היה עושה משפט אמת, ואם נמצא העני חייב היה מחייבו ואחר כך נותן לו צדקה בצנעה כדי שיוכל לשלם. כך היה מקיים דוד המלך גם משפט וגם צדקה באחת.
חומרת השוחד
אמרו רבותינו (פאה ח,ט): "כל דין שלוקח שחד ומטה את הדין- אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג,ח): 'ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים' וגו'": כלומר, דיין הנוטל שוחד ומטה את הדין, לא ימות מן הזקנה עד אשר יהיו עיניו כהות, כלומר, שתתעוור פיקחותו ודעתו (ואין הכוונה לעיניו ממש שכן כתוב בפסוק "השחד יעור פקחים"- שתתעוור פיקחותו, וכן מפרש רש"י: "אפילו חכם בתורה ונטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו").
ומסופר בגמרא: רבי ישמעאל בר יוסי היה לו פרדס והשכירו לאריס (אדם העובד את השדה תמורת חלק מן התבואה). בכל יום שישי היה האריס נוהג להביא לרבי ישמעאל סל פירות מפרדסו. בשבוע אחד הקדים האריס והביא את סלו ביום חמישי. שאלו רבי ישמעאל לפשר הדבר. השיב האריס: "יש לי דין תורה פה בעיר, ולכן החלטתי להביא את הפירות היום ולא אצטרך לבוא מחר באופן מיוחד". מיד אמר לו רבי ישמעאל: "אני פסול מלדון אותך, שהרי כיוון שהקדמת את הבאת הפירות יש בזה חשש שוחד". הזמין רבי ישמעאל דיינים אחרים, יצא מן החדר ועמד בחוץ. בשעת המשפט הקשיב לקולות המתדיינים, ובכל פעם ששמע את טענות אריסו נטה להצדיקו וחשב בליבו: הלואי ויגיד כך וכך ויזכה בדין. אחר כך סיפר לתלמידיו את המעשה ואמר: "אוי להם למקבלי שחד! אני שלא נטלתי את הפירות, ואף אם הייתי נוטל הרי זה מן הפרדס שלי, בכל זאת רציתי שיזכה בדין, על אחת כמה וכמה אלו שנוטלים שוחד, ודאי שלא יוכלו לדון דין אמת".
איסור הליכה לערכאות
נאמר בתורה (שמות כא,א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם": ודרשו רבותינו (גיטין פח): "לפניהם ולא לפני נכרים": וכן נאמר (ויקרא יח,ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ": ומובא בשולחן ערוך: "כל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו": איסור חמור הוא להתדיין בבתי משפט שאינם מונהגים על פי דין תורה, כפי בתי המשפט המצויים כיום במדינת ישראל, אשר הם מתנהלים על פי חוקות הגויים ועל ידי שופטים שהפנו עורף לתורתנו הקדושה, ורק נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט להציל ממונו מותר לילך לשם, ואם הוא רוצה לתבוע והצד השני מסרב להתדיין בדין תורה- יפנה הוא לדין תורה ויבקש רשותם לתבעו בבית דין אזרחי.