אור ברסלב
אורות של אמת שער האחווה

אורות של אמת

שער האחווה

שער הקדושה

אהבת הבריות

נאמר בתורה (ויקרא יט,יז-יח): "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": שנאת חינם ואהבת חינם שתי מידות הפכיות המה, והקדימה תורה וציוותה שיבטל אדם שנאת חינם מליבו, לפי שזה תחילה לעבודתו, בבחינת (תהלים לד,טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב": כי לא יוכל לאהוב לבריות אם לא יבטל השנאה שבלב קודם. ונבארם ב"ה כסדרן.

שנאת חינם

כל השונא לחברו איננו רצוי לפני ה' ולעולם יהא רחוק ממנו יתברך אף אם בידו מצוות ומעשים טובים, משום שאין ה' אוהב למי ששונא לבריות יציר כפיו כפי שאין אב אוהב למי ששונא לבניו, ומכאן שכל המצוות כולן הרי הן חסרות תכלית אלמלא אהבת החסד המאחדת בין שלושת הפועלים: הבורא, האדם וחברו.

שנאת חינם היא מידה הרסנית המפרקת את הדבק הרוחני המחבר בינינו! וכמו שאר דברים, תחילתה בעמקי הלב, בתחושת איבה פנימית, וסופה במעשים נוראים ר"ל, ולכן הזהירה תורה (ויקרא יט,יז): "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ": שמא שנאת הלב תוליד את המעשה (ראו עוד בפרק "שרשרת פעולות האדם").

ועוד מלמד הכתוב הזה שאל לו לאדם להראות לחברו פני אוהב בעוד הוא שונא לו בליבו, ואם עושה כן הרי הוא עובר על הלאו (שמות כג,ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק": שכל הבדל בין התנהגות החיצונית לבין רחשי הלב הריהו שקר! ולמען לא יהא אדם מדבר טוב בפיו וחושב רע בליבו, סיים הפסוק במילים "אני ה'", להזכיר שהוא יתברך ציווה, שהוא (תהלים צד,יא): "יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם.

והנה אמרה תורה על אחיו של יוסף הצדיק (בראשית לז,ד): "וַיִּשְׂנְאו אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": ואמנם שנאו את יוסף, ודבר מגונה הוא זה, אבל לא דיברו איתו שיחות שלום כדי להסתיר רחשי ליבם, ועל כן הזכירם רש"י לשבח באמרו: "מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב".

מהו שורש השנאה בעולם?

לפעמים מתעוררת בליבנו תחושת איבה כמעט בלתי נשלטת כלפי מישהו, אש שנאה עזה שאין בכוחנו לכבותה, וכמעט שלא היה בהשגתנו להבין שורש קיומה, אלמלא דברי רבותינו שאמרו (אבות ד,כא): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם": אדם הרודף בעוז אחר אחד מאלו, תמיד מתקנא בחסר לו, מתאווה לדברים גשמיים שאין לו ומרגיש שאף פעם לא זוכה לכבוד אליו הוא ראוי; אדם כזה לעולם לא יהיה שמח בחלקו, כי במקום להיות שמח על מה שיש לו הוא עצב על מה שאין לו, ולבסוף כל סובביו מרגישים בנחת תסכולו.

התורה מביאה את סיפורו של יוסף הצדיק שנתן לו אביו יחס מועדף על פני כל אחיו ואף עשה לו כתונת פסים שנאמר (בראשית לז,ג): "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים": אחיו של יוסף הצדיק ~ קינאו בו עד מאד כי חשו ~ תאווה לקבל אף הם כתונת שכזו וביקשו גם לעצמם ~ כבוד כפי שקיבל, ומה כתוב מיד אחר כך? (בראשית לז,ד): "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": הקנאה, התאווה והכבוד הביאום לשנאה שבעקבותיה זרקו את יוסף אל הבור! הקנאה, התאווה והכבוד הנם שורש השנאה בעולם!

קנאה היא התשוקה להיות במקומו של אדם אחר, לקחת את אשר יש לו, ושאיפה היא התשוקה להיות כמותו, להשיג כמו שיש לו, ואמר פעם חכם אחד שאפשר להתגבר על קנאה על ידי הפיכתה לשאיפה, ועצה נפלאה היא.

איך מבטלים את השנאה שבלב?

אמרו רבותינו (סנהדרין כז,ב): "כל ישראל ערבין זה בזה": שכל נשמות ישראל מחוברות יחד בשרשן העליון, ושם למעלה הן כולן נשמה אחת כללית של עם ישראל, ורק עצם הידיעה הזו יש בה כדי לבטל שנאת חינם מן הלב, שכן כולנו אחד ואם אדם מישראל פגע בחברו הרי זה כאילו פגע בעצמו ממש!

וישנה דרך, נעלית ונשגבת, אשר בכוחה לבטל השנאה מן הלב, ונבארה על ידי מעשה שהובא בגמרא (שבת לא) על גוי אחד שהגיע לשמאי הזקן וביקש שילמדנו את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת, ואמר שאם יצליח הוא מוכן להתגייר. אמר לו שמאי כי לכל היותר יוכל לעמוד שעה על רגל אחת, ובכדי ללמוד את כל התורה לא יספיקו חיים שלמים, וסילק אותו מביתו. הלך הגוי ופנה להלל הזקן, ביקש שילמדנו את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת, ולהפתעתו אמר לו הלל: "טוב, אעשה כדברך"; העמידו על רגל אחת ואמר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! זוהי כל התורה כולה". תמה הגוי: "אבל מה עם כל שאר המצוות שיש לכם ביהדות?" אמר לו הלל: "דע בני, תכלית כל המצוות כולן היא להביאנו לידי קיום הכלל הזה; כעת צא ולמד את כל הדינים, מה מותר ומה אסור". עשה הגוי כדבריו והתגייר.

ויש להקשות, שהרי מובן כי מצוות שבין אדם לחברו (לא תרצח, לא תגנוב וכו') גודרות אותנו שמא נפגע זה בזה, אולם מה שייך לומר שמצוות שבין אדם למקום (שבת, ציצית וכו') תכליתן היא לבטל השנאה מעלינו?

בכדי ליישב הקושיה הזאת, יש לדעת שכל המצוות כולן לא נצטווינו בהן אלא כדי שעל ידי עשייתן בכל שעה ביום, נשים על ליבנו שהבורא הוא שציוונו לעשותן, ובזה נזכור השגחתו תמיד, ולא ייעלם מאיתנו הזכרון שעין רואה, אוזן שומעת, וכל מעשינו בספר נכתבין, וכשתהיה יראתו על פנינו, ודאי נקיים גם את כל המצוות שבין אדם לחברו, שכן נצטווינו לקיימן על ידי אותו בורא ממנו אנחנו יראים, ומאידך אם לא נקיים המצוות שבין אדם למקום, אנחנו עלולים חלילה לשכוח השגחתו ולהרע זה לזה כי (בראשית כ,יא): "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי".

ועיקר יש להרבות בלימוד תורה ומוסר, שתלמוד תורה כנגד כולם, כי על ידי הלימוד תתחזק בקרבנו הידיעה הברורה שהכל מאת ה', הכל בדין בצדק ובמשפט, ואף אם הזיק לנו מישהו ופגע בכבודנו- ודאי דחקוהו לזה מן השמים שכן (חולין ז): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה": ואם לקח מאיתנו דבר מה ודאי לא היה הדבר מיועד לנו מלכתחילה שכן (יומא לח, ב): "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימא": אם כן על מה ולמה נכעס עליו? על מה ולמה נפגע בו? אדם שביסס בקרבו את אמונת ההשגחה הזו ישמח בחלקו יהיה אשר יהיה, לפי שהוא יודע שכל מה שקיבל הוא מה שנגזר לו שיקבל ומה שלא קיבל לא נגזר, וכפי שביארנו בפרק "צידוק הדין", הכל לטובתו, כי (תהלים קמה,יז): "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו".

לאמיתו של דבר זוהי הסיבה שהפסוק (ויקרא יט,יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": מסתיים במילים "אני ה'", ללמדנו תנאי שאהבת הבריות אמיתית תלויה בידיעת השגחת ה' על הכל.

מכאן אפשר ללמוד מדוע באמת השנאה קרויה "שנאת חינם"- שהרי קשה להבין זאת- וכי יש שנאה שהיא לחינם? הרי אם אדם שונא לחברו זה כי הוא פגע בו, הזיק לו, לקח לו וכו'! אלא שמאחר והכל מאת ה' אין עילה לשנוא לחברו- ואם בכל זאת שונא לו הרי זו שנאת חינם.

יש להקשות כיצד אפשר לומר שאם אדם הרע לחברו גם זה מכוון ממעל? הרי האדם הוא בעל בחירה בין טוב לרע, ואם כן הוא כביכול זה שבחר להרע לחברו; ומצאתי הסבר נפלא בדברי הרב ישראל יעקב לוגאסי (נר לרגלי, פרק יד: "הכעס"):

"להקדוש ברוך הוא יש לו רשימה של 'מופרעים' האוהבים וחפצים לעשות רע מתוך חפצם ובחירתם ברע, ואזי כאשר מגיע לו לאדם שייעשה לו רע, את מי ישלח הקדוש ברוך הוא להרע לו? איזה צדיק או ירא שמים?! בודאי לא, אלא את מי מסית הקב"ה להרע לזה שנגזר עליו רע? הלא זה המופרע וחפץ ברע הגר בסביבתו או שיש לו מגע עימו, אותו ישלח ה' בו, שהוא יירע לו, ואז מסיתו הבורא להרע לו מאיזה סיבה שהיא שהבורא מסבבה בחכמתו, ואם כן הניזוק ניזוק כי כך נגזר עליו מן השמים, והמזיק שהזיק יבוא על ענשו כי חפצו במילא להרע, והוא מה שמובא בחז"ל: 'מגלגלין חובה על ידי חייב'".

מובא בזוהר הקדוש (זהר סוף פרשת נח): "חמי מה כתיב (ראה מה כתוב) 'הן עם אחד ושפה אחת לכלם' (הכתוב הזה מדבר על דור הפלגה שבנו את מגדל בבל להכריז מרד באלוקים והיו מאוחדים כעם אחד ומדברים כולם שפה אחת); בגין דאינון בליבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקדש (בגלל שהם היו בלב אחד ורצון אחד ומדברים כולם בלשון הקודש-עברית, על כן כתוב): 'ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות'. ולית מאן דימנע עובדא דילהון (ואין מי שימנע מעשיהם). אבל מאי אעביד (אמר הקב"ה 'מה אעשה?'), אבלבל לון דרגין דלעילא, ולישן דילהון לתתא ('אבלבל להם את הדרגות של מעלה ואת הלשון, השפה, למטה'). וכדין אתמנע עובדא דלהון (ובזה יימנעו מהם מעשיהם הרעים- כי כבר לא יהיו בלב אחד ורצון אחד ומדברים שפה אחת); ומה בגין דהוו ברעותא וליבא חד וממללי בלשון הקדש כתיב (ואם בגלל שהיו ברצון אחד ולב אחד ומדברים בלשון הקודש, כתוב): 'לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות', ודינא דלעילא לא יכיל לשלטא בהו (ומידת הדין של מעלה לא יכלה לשלוט בהם). אנן או חברייא (אנחנו או חבורה) דמתעסקין באוריתא (אשר עוסקים בתורה), ואנן ברעותא חד וליבא חד (ואנחנו ברצון אחד ולב אחד), על אחת כמה וכמה.

לאמיתו של דבר זוהי כל התורה כולה, שאם נהא עוסקים יחד בתורה ברצון אחד ולב אחד ונהא אגודה אחת השואפת לעשות רצונו יתברך, אז ייפסקו המחלוקות והמריבות, כי לכולנו אותה מהות, אותה מטרה, ואז, כאשר נהא כולנו שלמים כאן למטה, תהא נשמת ישראל הכללית שלמה שם למעלה, ונהא בצלם אלוקים ממש, בבחינת (ישעיה יד,יד): "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן": כי הוא כולו שלמות (שלימו דכולהו), ועל ידי זה נהא מתאימים לקשר עצמנו אליו יתברך ונהא מרכבה לשכינה ממש, וזוהי למעשה גאולת עם ישראל השלמה, כי תשרה השכינה על כלל עם ישראל, ועל ידי שנוריד את השכינה, היא תהא מאירה את כל העולם כולו בבחינת הכתוב (ישעיה יא, ט): מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'": ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלוקים אין עוד, ולא יישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה כי הבל הבלים הכל הבל.

אהבת חינם

לא די שביטל שנאת חינם מעליו, אלא חייב אדם גם להגביר בקרבו האהבה לבריות, שכן המשיכה תורה ואמרה (ויקרא יט,יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": והרמב"ן מעלה תמיהה: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד: שכבר בא ר' עקיבא ולימד "חייך קודמים לחיי חברך": ואם כן כיצד נדרש אדם לאהוב חברו כשם שאוהב עצמו? הרי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה!

אך הוא ממשיך ומיישב קושייתו: "ויתכן בעבור שלא אמר 'ואהבת את רעך כמוך' והשוה אותם במלת 'לרעך'... יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר וכבוד ונכסים ובדעת וחכמה... ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה בזולת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחברו": כלומר, אין כוונת הכתוב שיהא אדם אוהב את חברו כשם שאוהב את עצמו, שלא נאמר "ואהבת את רעך", אלא שיהא אוהב לחברו כשם שאוהב לעצמו, שכן נאמר "ואהבת לרעך", כלומר שיאהב לראות בטובת חברו כשם שאוהב לראות בטובת עצמו, וכן משמע גם מדברי רבי עובדיה ספורנו: "אהב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו": ואף על פי כן קשה עד מאד לקיים זאת כפי שכבר אמר פעם חכם אחד שהרבה יותר קל לנו להשתתף בצערם של אחרים מאשר להשתתף בשמחתם.

מצוות אהבת הבריות מקפלת בתוכה מצוות רבות נוספות כגון כיבוד אב ואם, הכנסת אורחים, ביקור חולים, ניחום אבלים- ויש בה כדי לאחד בינינו ולהחיש גאולתנו ובניית מקדשנו, וכמו שאמרו רבותינו (יומא ט, ב): "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם": ועל ידי שנקיים כל זאת נהא כולנו אוהבים זה לזה ואהובים לפני המקום ברוך הוא.

אולם יש לדעת שכל האמור לעיל, לא נצטווינו בו רק כלפי ישראל ולא רק כלפי הכשרים שבישראל, אלא כלפי כל אדם באשר הוא אדם- יהודי או לא יהודי צדיק או חוטא, כי ה' אוהב כל אדם שברא בעולמו, כמו שאמרו (אבות ג,יד): "חביב אדם שנברא בצלם": ואנחנו נצטווינו (דברים י,יב): "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו": שנהא אוהבים כל אדם כדוגמתו!

ונלמד הדבר הזה מאברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יח,א-ב): "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל": וכפי שהסביר רש"י שם: "נדמו לו כערבים": ואף על פי כן רץ לקראתם, הכניסם וכבדם בביתו מכל טוב.

ורק המקיימים את כל הדברים האלה יזכו להיקרא "מכובדים", שכבר אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות": כי אין אדם נעשה מכובד לא בשל מעמדו החברתי, ולא בשל עושרו, ולא בשל כשרונותיו- שכל אלו בטלים ומבוטלים, וברגע אחד יכול אדון הכל ליטול ממנו המעמד, העושר והכשרון, ולהותירו עירום מכל, ואז יאבד גם את כל הכבוד שרכש, ועל כן רק מידותיו הטובות והכבוד שהעניק לאחרים- יעשוהו מכובד לעד ולעולמי עולמים.

איך מגבירים את האהבה שבלב?

נבאר תחילה מהי אהבה, שכן רבה השגגה בדורנו להשתמש במילה "אהבה" באופן מוטעה, כפי המשל על אותו אדם שהגיע למסעדה ואמר למלצר: "תביא לי דגים, אני אוהב דגים", מיד חזר המלצר והניח לפניו אקווריום עם שני דגי זהב, האיש רטן: "מה הבאת לי? תביא דג על האש שאפשר לאכול", והמלצר השיב בתמיהה: "הרי אמרת שאתה אוהב דגים, אם כן היאך אתה מסוגל לצלותם ולאכלם?!".

רבים אנשים החושבים עצמם לאוהבים, ואם נשאל אדם מדוע התחתן עם אשתו, על פי רוב נקבל תשובות כגון "היא מתייחסת אלי יפה", "היא מעניינת אותי", "היא עושה לי טוב בחיים", "יש לה אבא עשיר" וכו'; והשאלה מתבקשת: האם עדיין תאהב אותה אחרי שהיא תפסיק להתייחס אליך יפה, תפסיק לעניין אותך, תפסיק לעשות לך טוב בחיים, שאבא שלה כבר לא יהיה עשיר? על זה אמרו רבותינו (אבות ה,טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה": אם התחתנת כי ביקשת לעצמך נחת רוח- אתה אינך אוהב את אשתך אלא את עצמך, אין זו אהבה אלא תאווה, וכאשר תפסיק לקבל סיפוק לתאווה הזאת תחפוץ להתגרש!

תאווה מושתת ונבנית על קבלה, תאווה היא התשוקה לעשות נחת רוח לעצמנו, אהבה מושתת ונבנית על נתינה, אהבה היא התשוקה לעשות נחת רוח למי שאנחנו אוהבים.

לפיכך עוצמת התשוקה של אדם להעניק לחברו מהווה מדד לעוצמת האהבה שלו כלפיו, אך לא זאת בלבד, אלא גם ככל שיעניק לחברו יותר אף תתגבר אהבתו אליו, כפי שרואים על פי רוב שהאם חשה לילדיה מידת אהבה גדולה בהרבה ממה שאלו מסוגלים להחזיר לה כי היא מעניקה להם הרבה יותר מאשר הם מעניקים לה.

הנתינה לאחרים היא ה"סם" המגביר את האהבה אליהם, ועל כן אם קשה לאדם לאהוב לחברו יוסיף להעניק לו, כמו שכתוב (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": ובזה יתעורר הקירוב ביניהם- עד אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה!

מלבד פשוטו של הכתוב (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": אפשר לבאר גם על דרך המדרש שלחם הוא לחמה של תורה כמו שכתוב (משלי ט,ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי": ומים הוא מימה של תורה כמו שכתוב (ישעיה נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם": ומשמע שעליך "לתת" לשונאך את לחמה ומימה של תורה, היינו שתלמדו תורה- והמאור שבה יסיר שנאת חינם מביניכם (וראו עוד אודות התועלת בלימוד תורה משותף בסוף הפרק "דרכי שלום").

דרכי שלום

לימדונו רבותינו שכשם שפרצופי בני האדם שונים כך דעותיהם שונות, ועל כן, אף אם שוררת אהבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, הרי כל אחד מהם הגיע מרקע שונה, מסביבה שונה, מהרגלים שונים, והיאך אם כן יוכלו שניים לתקשר ולהסתדר יחד? הרי ראינו כמה וכמה זוגות שנישאו זה לזה באהבה גדולה, וכן כמה וכמה חברים שהחלו ידידותם בקרבה נפלאה, ואף על פי כן הגיעו לריב ומדון. האם זה בגלל שאנשים רעים המה? ודאי שלא, אחרת לא היו מסתדרים יחד מתחילה, והרי גם ידוע לפנינו מה שאמרו רבותינו במדרש (דברים רבה-סדר עקב-פרשה ג): "שלשה מדות טובות יש ביד ישראל, ואלו הן: בישנים ורחמנים וגומלי חסדים": ולפיכך אין בישראל מי שהוא רע מטבעו- אז מדוע אם כן אינם מסתדרים? לא נותר אלא להניח שלא קיבלו הדרכה נכונה טרם החלו לקיים יחסי אנוש עם הבריות!

הרי ידוע בעולם שבכדי להפוך למהנדס, עורך דין או רופא, יש ללמוד במסירות נפש כמה שנים, ויש לשאול: האם מישהו הלך לפני נישואיו ללמוד איך להיות בעל? האם מישהי הלכה לפני נישואיה ללמוד איך להיות אישה? אם איננו מתיימרים ללמוד איך להתנהג ביחסי אנוש אל לנו לחשוב שנוכל להצליח בהם!

לפיכך בפרק זה השתדלתי לרכז כמה עצות על פי דברי חז"ל, וכולי תקווה ואמונה שיהא זה לעזר רב עבור הקוראים, שיוכלו מכאן ואילך לשקם מערכות יחסים בבית, בעבודה ובשאר מקומות.

חשיבות השלום ביהדות

כתוב (תהלים לד,טו): "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ": שלא די שנשמור על השלום אלא נרדפהו כרודפים אחר החיים, ואולם גם היפוכו של דבר- שנהא בורחים מן המחלוקת כבורחים מן האש!

מצינו בתורה שהיה ריב בין הרועים של מקנה אברהם לבין הרועים של מקנה לוט אחיינו שנאמר (בראשית יג,ז): "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט": הגיע אברהם ללוט ואמר לו (בראשית יג,ח): "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ": והרי כבר נאמר בפסוק הקודם שיש ריב, אז מה נתכוון אברהם באמרו שאינו חפץ במריבה? אלא שיש הבדל בין ריב למריבה, שריב לשון זכר ומריבה לשון נקבה, שזכר איננו מפרה ומרבה ונקבה כן, ועל כן, אף שהיה כבר ריב לא רצה אברהם שידרדר למריבה שהיא נרחבת יותר. מה עשה? אמר ללוט (בראשית יג,ט): "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה": לך אתה למקום אחד ואני למקום אחר וניפרד זה מזה שמא תתפתח מריבה מן הריב הזה. ויש לנו ללמוד כי בעתות מחלוקת ראוי להתרחק עד יעבור זעם כדי למנוע מריב להידרדר למריבה (יש להעיר כי כל התרחקות, ובפרט בעל מאשתו או אישה מבעלה, תיעשה אך ורק אחר שלא הועילו כל העצות המובאות בפרק שלפנינו ורק לאחר שנעשתה שאלת חכם, וכן מצינו באברהם שאמר תחילה ללוט "אל נא תהי מריבה ביני וביניך", ואין "נא" אלא לשון בקשה, מלמד שניסה קודם לפתור את המחלוקת בדרכי נעם ורק אחר כך אמר "הפרד נא מעלי")!

כאשר אמר ה' לשרה אמנו שעתיד להיוולד לה בן כשהיא בגיל תשעים היא צחקה בקרבה ואמרה (בראשית יח,יב): "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן": אז פנה ה' אל אברהם אבינו ואמר לו (בראשית יח,יג): "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי": ויש להקשות, שהרי אמרה שרה "ואדני (אברהם) זקן", ואילו ה' אמר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי", והיאך שינה ה' מן האמת? אלא שביקש להסתיר מאברהם שכינתה אותו "זקן" שמא יכעס עליה, ויש לנו ללמוד כי השלום כה חשוב עד שמותר לשנות מן האמת בעבורו, וכן מצינו שהיה עושה אהרון הכהן, כמסופר באבות דרבי נתן שכאשר היה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו "ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו", ומתוך כך כשהיו פוגעים (פוגשים) זה בזה היו מנשקים זה את זה, ועל כן אמרו רבותינו (אבות א,יב): "הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום"!

כאשר חזר יעקב אבינו ארצה, הוא שלח שליחים לעשיו אחיו, והמה חזרו ואמרו לו (בראשית לב,ז): "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ": והרי עשיו הלך לקראת יעקב עם ארבע מאות איש כי ביקש להרגו, ומה עשה יעקב? (בראשית לב,יד): "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו": הכין עבורו מנחה (צאן ובקר במתנה) לרכך ליבו, וכעין זה מצינו גם ביוסף הצדיק שנזרק לבור על ידי אחיו, וכאשר לימים הפך למושל מצרים השיב לאחיו טובה תחת רעה, האכילם והשקם לשבעה מכל טוב מצרים ולא נטר להם בליבו על הדבר שעשו. ויש לנו ללמוד שבכדי להמיר את השנאה לאהבה יש להעניק לצד השני, כדרך שאמרו הכתובים (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": וכבר ביארנו כי הנתינה היא "סם" המגביר את האהבה (ראו בפרק "אהבת הבריות").

ומעל הכל, בין איש לאשתו, מה לנו כדברי המדרש שאמר ה' (ויקרא רבה ט,ט): "ימחה שמי אל המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו": ה' כל כך חפץ בשלום הבית עד שהתיר בתורתו למחות קלף עם שמו במים כדי להסיר חשד בין איש לאשתו ולעשות שלום ביניהם (כמבואר בפרשת סוטה); והירא את ה' ודאי ישתדל בשלום ביתו כדי שיהיה מקיים את רצון קונו.

עשו ויתורים למען השלום

בעיות ביחסי אנוש מופיעות כאשר מידת הגבורה מתגברת, וכל אחד רוצה להיראות חזק יותר, לוחמני יותר, שומר על עקרונותיו, וכתוצאה מכך הקשר מתפורר!

אדם היודע שהצדק עימו, ובכל זאת מוותר ומשפיל עמדתו בשעת מריבה למען הסר ריב ומדון, הרי זה מרבה שלום בעולם (ואף שהויתור נראה תחילה כהפסד, סופו רווח גדול, שאם שלום מצוי ברכה מצויה ואם לאו לאו), ולא זו בלבד, אלא גם נמחלים כל עוונותיו שנאמר (ראש השנה יז,א): "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו": ועולה תמיהה: מדוע זכאי זה שימחלו לו על כל עוונותיו? אלא ידוע שבשמים נוהגים באדם מידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו, ולפיכך כדרך שהיה הוא מוחל אף שעשו נגד רצונו כך מוחלים לו מן השמים אף שעשה נגד רצונו של מקום!

ויש לדעת, כי אין זוכים להגיע למדרגה זו של ויתור אלמלא אמונת ההשגחה, שכן אדם המכיר בקטנותו ויודע כי רק ה' ממעל, מה למידת הגבורה ולו? למה ירגיש גיבור מחברו? הרי אף הוא בשר ודם ועתיד ללכת למקום עפר רימה ותולעה כמותו, ואף אם עשה לו חברו נגד רצונו אין זה אלא בגזרת שמים, כדרך שביארנו בפרק "אהבת הבריות", ובכלל, אם יודע שאין עוד מלבדו וכן חברו יודע, הרי יתאחדו שניהם יחד לעשות רצון ה', אז מה להם לריב? מה להם להילחם? הרי תכלית אחת משותפת, לשניהם (ועיקר יש להרבות בלימוד תורה ומוסר, שעל ידו נקנית אמונת ההשגחה).

הקשיבו לצד השני

כל אדם חפץ להרגיש חשוב, ואם חש כי פוחתת חשיבותו, יוצא למלחמת קיום. אחד מיסודות השלום הוא היכולת להקשיב. ילד המספר לאימו דבר שאירע לו בבית הספר, הריהו מבקש ליפול על אוזן קשבת וכתף להישען. לעיתים מחמת עיסוקיה בעבודות הבית האם לא מפנה ליבה להקשבה, להזדהות, להבעת עניין ולעידוד. במקרה כזה מחמיץ לב הילד והוא מתחיל להתמרמר ולהתמרד בדרכיו!

רק על ידי הקשבה נוכל לייצר בלב השני תחושת חשיבות, ואף אם דבריו אינם חשובים בעינינו, הרי בעבורו חשובים הם עד מאד, ועל כן מוכרחים אנחנו להקשיב, להזדהות, להביע עניין ולעודד, ובזה יהא שכרנו אהבה, אחווה, שלום ורעות!

כאשר אדם מקשיב מקשיבים לו, וכאשר איננו מקשיב אין מקשיבים לו, ועל כן, אם רצונו שיהיו דבריו נשמעים עליו להטות אזנו למשמע דבריהם של אחרים, ולעולם לא ייכנס בדבריהם אלא ימתין לכשיסיימו ואז יאמר דברו, וזוהי דרכם של חכמים.

דברו עם הצד השני

כפי שביארנו בעניין הקשבה, כן על ידי דיבור אפשר לייצר בלב השני תחושת חשיבות, כי בקרב כל אדם יש תשוקה שידברו איתו ועל ידי זה ירגיש שייך, וכמו בעניין הקשבה, יהא שכרנו אהבה, אחווה, שלום ורעות (עם זאת, יש להישמר מדיבור שאינו מוכרח שמא יגיעו ללשון הרע, רכילות וביטול תורה, וב"ה עוד נרחיב בזה בהמשך).

הדיבור מועיל בכל עת שהיא, וכל שכן בעתות מחלוקת- שאז אין חשוב מהיכולת לדבר לב אל לב וליישב הדברים, שהרי רבות מחלוקות נוצרות ומתעצמות משום שלא יושבים שני הצדדים ומדברים ולעיתים רק מעבירים מסרים באמצעות שליחים המסלפים דבריהם, ואילו רק היו מדברים זה עם זה בשפה ברורה ובנעימה היו מוצאים הפתרון.

על אחיו של יוסף הצדיק נאמר (בראשית לז,ד): "וַיִּשְׂנְאו אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": וביאר חכם אחד: למה שנאו אותו (את יוסף)? כי לא יכלו דברו לשלום!

מסופר כי בתקופתו של הבעל שם טוב היה אחד הרבנים בדורו מתנגד לו ואף היה נוהג להצהיר באזני כל: "אני שונא אותו שנאה תהומית, אינני מסוגל להאמין ששוכנת בו נשמה יהודית"! לימים ביקש אחד התלמידים בעיר להשכין שלום בין השנים, מה עשה? כאשר נולד לו בן- הזמין את הבעל שם טוב לשמש כסנדק בברית, ואת הרב השני לשמש כמוהל, ושכר כרכרה שתסיע את שניהם יחד למקום הברית. כאשר היו יחד בכרכרה, הבחין הבעל שם טוב ברוח קדשו כי הנוסע הנמצא איתו הוא לא אחר מאשר שונאו הגדול, אך שמר את הדבר והסתיר ידיעתו. כעבור דקות מספר שאל הרב את הבעל שם טוב: "מי אתה?" הבעל שם טוב השיב: "עפר ואפר, ומי כבודו?" השיב: "גם עפר ואפר" אמר לו הבעל שם טוב: "אם שנינו עפר ואפר- מה יש לנו לריב? ומה יש לנו לשנוא זה את זה? וכי ראית בחייך שני שקים של חול רבים זה עם זה?". באותה עת ישבו ודיברו ונעשה שלום ביניהם.

לימדו מתי לומר את דבריכם

כתוב (משלי כז,טו): "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת (מדונים) מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה": ביום סגריר (יום שבו אנשים מסתגרים בבתיהם מפני הקור והגשם) האדם מסוגל להתמודד עם גשם זלעפות בחוץ, אך בשובו לביתו הוא מצפה למצוא שם מקלט, ולכן דווקא שם, בתוך ביתו, די בדליפה קטנה כדי להטרידו; דומה הדבר לאישה המדינה את בעלה (שופטת ומריבה עימו), שהוא אמנם מסוגל להתמודד עם כל הקשיים בחוץ, אך בשובו לביתו הוא מצפה למצוא מקלט, ולכן דווקא שם, בתוך ביתו, די שתאמר לו אשתו מילה קטנה כדי להטריף עליו דעתו!

על כן כתוב (משלי יד,א): "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ": שכן אישה החכמה לא תטיח דבר בבעלה טרם ינוח מעט בביתו, יירגע, יאכל, ישתה ויתרחץ, ורק אז תפתח בשיחתה, ובזה תהיה מכלל נשים חכמות שבנו ביתן ולא חלילה מכלל אוולות שהרסוהו בידיהן, והרי אפשר להשליך הדבר הזה לכל מערכת יחסי אנוש באשר היא, שהחכם מחפש את הזמן הנכון לומר את אשר על ליבו, איננו מטיח ביקורת על אדם בשעת לחצו ולא מטיל עליו מעמסה בשעת טרדתו, אלא ממתין שתהא נוחה עליו השעה ואז אומר דברו.

לימדו מה לומר ומה לא

על אף שחשוב הדיבור כדי להרבות שלום בעולם, ישנם דברים שמוטב שלא לאמרם כי הם מביאים ריב ומדון, וכל הבולם עצמו מלאמרם בשבילו עומד העולם, כמו שאמרו רבותינו (חולין פט,א): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר 'תולה ארץ על בלימה'": ועל כן ראוי לאדם שיתבונן אילו דיבורים מרבים שלום בעולם- כדי שיהא משתדל לאמרם וירחיק עצמו מן האחרים.

ככלל יש להשתדל שלא לומר כל דבר אשר חפץ ליבנו, שכבר אמרו (פסחים צט,א): "יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים שנאמר (משלי יז-כח) 'אויל מחריש חכם יחשב'": וכבר הזכרנו לעיל כי ראוי להישמר שלא להרבות בדיבור שאיננו מוכרח ממש, שאז אפשר להגיע ללשון הרע, רכילות וביטול תורה, ועל כן עצתי היא השתדלו לומר רק מה שחייב לומר או מה שמצוה לומר:

א. דבר שחייב לאמרו עשוי להיות כל דבר שיש הכרח לאמרו בכדי להועיל או למנוע היזק ליחיד או לרבים, וכן כל דבר שיש הכרח לאמרו לצורכי שלום, פרנסה, רפואה ושאר צרכים קיומיים; כל אלו אפשר לאמרם בתנאי שאין בהם חשש עבירה כגון רכילות, לשון הרע, חילול ה' ושאר איסורים, ומכל מקום אין להרבות בדיבור אלא רק כפי הצורך האמיתי!

ב. דבר שמצוה לאמרו עשוי להיות כל דבר תורה, דבר הלכה, ברכות ותפילות- וטוב להרבות בזה אין גבול, ובכלל, שניים החפצים בשלום, גם בעל ואישה, יעסקו יחד בתורה (בנושא המושך לב שניהם) ובזה יהיו מתדיינים בדבר הלכה ולא בדבר מריבה, ויהיו אוחזים שניהם במהות אחת משותפת, והמאור שבה ירבה שלום ביניהם! כמו כן, כל דיבור שיש בו משום גמילות חסדים כגון "מטבעות לשון" (מחמאות, שבחים, מילות עידוד וכיוצא באלו), הרי גם זה נחשב לדבר שמצוה לאמרו, וטוב להרבות בזה ובלבד שלא מגזימים ונגררים לחנופה!

נמצא כללו של דבר: כל דבר שחייב לאמרו טוב לומר רק הנצרך באמת ותו לא, ואילו כל דבר שמצוה לאמרו טוב להרבות בו אין גבול, זה וזה יש לומר בלבד שאין חשש עבירה ושאר דבורים ראוי להימנע בכלל מלאמרם ובזה להינצל מעבירה, מריב ומדון!

דברו תמיד בנחת ובזה תינצלו מן הכעס

מובא באיגרת הרמב"ן: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס": ויש לשאול היאך דיבור בנחת יכול להציל אדם מן הכעס?!

ונבאר את הדבר דרך עיון בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ז- בביאור חלקי הזריזות): "כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמר גיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו": לדבריו, אדם שיש בו תשוקה פנימית לקיום מצוות ודאי יהיה זריז לקיימן, אך אם אין לו תשוקה פנימית ומבקש לעוררה, עליו להיות זריז למצוות בתנועתו החיצונית ובזה תתעורר ממילא גם תשוקתו הפנימית, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות; והרי אפשר להשליך את הדבר הזה גם כאן- שאדם שיש בו כעס ומבקש לבטלו יתחיל לדבר בנחת, והשינוי החיצוני הזה יוליד גם את הנחת הפנימית בליבו.

כתוב (קהלת ט,יז): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים": שאם ידבר אדם בנחת יתקבלו דבריו בנחת, ואם קשה עליו הדבר- עצה נפלאה היא שיקרא "איגרת הרמב"ן" לכל הפחות אחת לשבוע ועל ידה יזכה להנצל.

הרעיפו מטבעות לשון על הצד השני

כמה וכמה פעמים בחיינו שמענו אדם אומר על חברו: "אז מה אם הוא עזר לי כשנתן לי כסף בזמנו? בשביל זה הוא חושב שקנה אותי ומתיר לעצמו להפגין אלי יחס משפיל שכזה?". כמה וכמה פעמים שמענו בעל תמה על אשתו: "נתתי לה הכול, רכב חדש, בגדים, כסף, הכל! למה היא לא מעריכה?! מה לא בסדר?!". ואכן אנחנו רואים מדי פעם שכסף קונה אמנם דברים חומריים רבים אבל אין הוא קונה את הלב. אף אחד מאיתנו לא זוכר את הצעצועים שקיבל מאביו בשנות הילדות. כולנו זוכרים את המחמאות, השבחים, מילות העידוד והחיבוק שקיבלנו מאבא. מדוע? משום שיחסי אנוש אינם נבנים על מטבעות של כסף, יחסי אנוש נבנים על מטבעות לשון!

נניח ששני חברים מעניקים מתנה לנשותיהם:

א. האחד מעניק מתנה בשווי 500 ש"ח תוך אמירה בנוסח: "קחי, שלא תגידי שאני לא קונה לך...".

ב. השני מעניק מתנה בשווי 20 ש"ח תוך אמירה נרגשת בנוסח: "יקירתי, חזרתי מהעבודה, ופשוט לא יכולתי שלא לחשוב עליך, עצרתי וקניתי לך את זה...".

הרי מובן מאליו מי מהנשים תקבל את המתנה בשמחה גדולה יותר, שאין ערך המתנה הוא הקובע- אלא האופן בו היא ניתנת!

על כן, ראוי לכל אדם שיבנה יחסיו עם הבריות על מטבעות לשון- שירעיף על הצד השני לכל הפחות מטבע לשון אחד בכל פעם שהוא משוחח עימו, וטוב להרבות בזה, ובלבד שלא מגזימים ונגררים לחנופה, ועל ידי זה יתעורר השלום דרך פלא ממש והניסיון יעיד.

לימדו איך להעביר ביקורת שתתקבל בהבנה

לא פעם, כאשר מבקשים להעביר ביקורת על מעשיו של אדם, היא נתפסת בעיניו כהתקפה על אישיותו, ובכדי להתגונן הוא מגיב בהתעלמות (חוסר שיתוף פעולה) או בהתחמקות (מתן תירוצים שאין להם שייכות לנושא הנידון) או בהתקפה נגדית (אמירת תגובה בנוסח: "הרי גם אתה עושה כן" ולעיתים פתיחת עימות אף בנושאים אחרים); כך או כך, בכל אחד מהאופנים הנזכרים, הביקורת איננה משיגה את מטרתה, ובמקרים רבים לא רק שאינו מתקן את מעשיו אלא אף מגביר את עשייתם.

ראשית יש לדעת שאפשר לחסוך את הצורך להעביר ביקורת ולמגר את הרע על ידי עידוד הטוב דווקא, למשל אישה המבקשת להעיר לבעלה שאינו מסייע בעבודות הבית, מוטב שלא תעירהו על כך, אלא תהא ממתינה עד אשר יעזור לה בדבר קטן, ואז תרבה במחמאות ובשבחים על עזרתו, ובדרך זו תעודד את רוחו להמשיך ולעזור במקום לייאשו מן הרצון לעזור. זהו דבר ראשון שיש לנסותו טרם מעבירים ביקורת!

במידה והדבר איננו מועיל ואין מנוס מלהעביר ביקורת, חייבים לוודא תחילה כי אנו עצמנו מתוקנים באותו הדבר, ורק אחר כך נוכל לדרוש זאת מאחרים, וכפי שהמשיל הרמח"ל במסילת ישרים שאין אדם יכול ללמד לחברו הדרך הנכונה במבוך מלכים אם הוא עצמו לא צלח אותה לפני כן.

לעיתים די בדוגמא אישית כדי להעביר ביקורת מבלי לדבר כלל, כמסופר על זוג שהגיע לרב בן ציון אבא שאול, והאישה התלוננה שבעלה אינו עוזר בעבודות הבית; בבוקר למחרת ניגש הבעל לרב לאחר התפילה וסיפר שהתעמת שוב עם אשתו, והרב בחכמתו השיב שהוא מאד ממהר, וביקש שיגיע אליו לביתו בעוד שעה. הגיע הבעל לבית הרב, והרב פתח את הדלת כאשר מכנסיו מקופלים, הוא מחזיק בידו מגב וסחבה ונראה באמצע שטיפת הרצפות. הבין הבעל את המסר מבלי שהרב דיבר ולו מלה אחת ושב לביתו להתנצל בפני אשתו.

במידה וכל אלו לא הועילו ואין מנוס מלהעביר ביקורת, יש להעבירה על פי ההדרכה שמסרו רבותינו באמרם (סוטה מז,עב): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת": שפעולת הדחייה (הביקורת) תיעשה בעוצמה חלשה (באמצעות יד שמאל שהיא היד החלשה) ובמקביל תיעשה פעולת קירוב (מטבעות לשון) בעוצמה חזקה (באמצעות יד ימין שהיא היד החזקה)!

כלומר, יש לרכך את הביקורת על ידי הרעפת מטבעות לשון לפניה ואחריה, והמעטפת הזו של קירוב לפני ואחרי, תסייע בקבלת הדברים בנחת רוח ובנעימה.

למשל, בעל המבקש להעיר לאשתו שחסר מעט תבלין בתבשיל שהכינה, יחמיא לה בהתלהבות על הטעם הנפלא ועל המרקם המשובח, גם אם איננו באמת כה נפלא ומשובח, אחר כך יסביר בעדינות שהוא אוהב את זה עם מעט יותר תבלין, ושוב יחמיא לה שמעולם לא פגש אדם שמבשל כמותה; אשתו תרגיש מוערכת וחשובה, אך יחד עם זאת תיתן אל ליבה להבא להוסיף מעט יותר תבלין בתבשיל.

מה טוב ומה נעים שהביקורת עצמה תהא בלשון רכה ובמינימום מילים היכולות לבייש את האדם! דרך נפלאה לעשות זאת היא באמצעות משל או סיפור שאינו מדבר ישירות על האדם, אבל ממנו יוכל להבין את המסר, כמסופר על אישה שביקשה להתגרש מבעלה, הגיעה עימו לבית הרב, וסיפרה שהבעל מפרנס טוב ומחנך טוב לילדים והרב תמה: "אז מדוע את רוצה להתגרש?" השיבה שאינו עוזר בעבודות הבית, והרב פנה לבעל שטען שאינו חייב להרים את הכלים לאחר הסעודה; מיד סיפר לו הרב מעשה מספר "בנין שלם" על אברך אחד שהגיע לאירוע בשעה מאוחרת כאשר כבר לא הוציאו מנות לשולחנות, ובטרם התיישב הבחין במלצר עמל בסידור המקום ומיהר לעזרתו באיסוף הצלחות ובמטלות נוספות. המלצר התפעל ממסירות הנפש של האברך ומיהר להכין עבורו צלחת מלאה מטעמים. ממש באותו הרגע נכנס אורח נוסף וביקש מהמלצר שיגיש לו מנה, אך המלצר השיב שבשעה כזו כבר לא נשארו מנות. התרעם האורח: "הלא לפני דקה ראיתיך מוציא מנה לאברך הזה". המלצר כבר הבין כי יתקשה להסביר לו מדוע האברך קיבל יחס מיוחד; שאל הרב את הבעל: "האם האברך היה חייב לעזור למלצר?". הבעל כבר הבין את המסר מבלי שהרב דיבר על מעשיו באופן ישיר ומיהר להתנצל בפני אשתו והבטיח לתקן דרכיו.

בני אדם אוהבים לדעת מדוע הם עושים את מה שהם עושים, הרבה יותר קל לעשות משהו כאשר מבינים את התועלת שבו, לפיכך כאשר מבקשים דבר מה מאחרים טוב לתת טעם לדבר, להסביר מדוע מבקשים זאת ומה התועלת. למשל כאשר מבקשים מילד להכניס גבינה למקרר, טוב להסביר לו שאם ישאירנה בחוץ הגבינה עלולה להתקלקל, אז הוא מרגיש שותף להחלטה ופועל מתוך בחירה כי הוא לא מעוניין שהגבינה תתקלקל, ומאידך, אם לא יסבירו לו באופן כזה הוא עלול לחוש שמנסים לכפותו לעשות דבר שאיננו מעוניין בו, כי אינו מבין התועלת, וזה עניין שאמרו רבותינו (אבות ב,ד): "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע": אלא אמור רק דברים אשר הם מובנים ומתקבלים בלב השני.

למדו תורה יחד ולחוד

כבר ביארנו מה כוחו של תלמוד תורה להעמיק התבוננות האדם על דרכיו ולהתקינם על דרך הטוב (ראו בפרק "תלמוד תורה"), וכן יתעורר לב האדם על ידי לימודו אל קיום כל דברים שבין אדם לחברו, וכן לאמונה ויראה את ה' ובזה ירחק משנאת חינם כבורח מן האש, כי חרד להיות נידון על חרפת מעשיו וגם כי יודע שאין חברו עושה לו מעשיו מעצמו אלא מן השמים נותנים בו את הדחיפה לזה כדרך שביארנו כבר (ראו בפרק "אהבת הבריות"), וכבר שמענו עדויות וראינו משפחות שנשתקמו כאשר החל הבעל להתמיד בתלמודו, וכמה נאה ומשובח לשניים שילמדו יחדיו, ויעסקו בנושא המושך את לב שניהם, ובזה יהיו מתדיינים בדבר הלכה ולא בדבר מריבה, ויהיו אוחזים במהות אחת משותפת שתחבר ביניהם, והמאור שבה יחזירם למוטב, כפי שכבר ביארנו למעלה, וזה כח תורתנו הקדושה למגר רעה חולה.

עצות לחיי הנישואין

אין פרק זה עומד בפני עצמו, אלא נמשך הוא מכל מה שביארנו עד עתה בפרקים "אהבת הבריות" ו"דרכי שלום", שהם עוסקים ביחסי אנוש בכלל, ובלי הבנתם קודם קשה יהיה להשיג התועלת כולה מן הפרק הזה!

המשפחה היא מרכז חייו של האדם, שאם מערכת היחסים ביניהם בריאה, יזכו בני הזוג לברכה בכל תחומי החיים, ואם לאו יהיה ביתם מתפורר אל מול עיניהם, וכבר מצינו כמה וכמה מקרים כאלו. אבל יש לדעת, אף אם נראה שאינם מתאימים זה לזו, אם זיווגם הקב"ה ודאי שמתאימים- אלא שעליהם ללמוד ההדרכה האלוקית ואז יוכלו אף הם לפסוע אל מחוזות של אהבה, אחווה, שלום ורעות.

דעו כי שניכם אחד

נאמר (בראשית ב, כא-כג): "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת": ויש לשאול מדוע ה' ברא את האישה מתוך האיש ולא בראה ברייה בפני עצמה כפי שברא את שאר בעלי החיים?

והנה מתיישבת הקושייה הזו בדברי הספר "בלבבי משכן אבנה" (פרק ב- הקב''ה ''מזווג זיווגים''): "שורש המציאות של בת זוגו של האדם, היה חלק מהאדם עצמו. לפני שנפרדה ממנו, היתה בת זוגו חלק ממנו. לאחר מכן היה פירוד, ואחר שבנאה הקב''ה, כתוב: ''ויביאה אל האדם''. מצורתו של הזיווג הראשון שהיה בעולם, למדים אנו שענין הזיווג אינו סתם לחבר בין שני דברים, אלא עניינו למצוא את החלק של האדם עצמו, כמו שאמרו חז''ל שהאדם הוא ''פלג גופא'': כלומר, ביקש ה' ללמדנו הכרח הזכירה ששני בני הזוג הם זה מבשרו של זו למען יחיו באהבה וכבוד הדדיים ויהפכו יחד לאדם אחד שלם בבחינת הפסוק (בראשית ב,כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד": וכדרך שפסק הרמב"ם (הלכות אישות פטו): "צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו": ומה לנו כמעשה הידוע בגאון אריה לוין זצ"ל, שהגיע עם אשתו לרופא ואמר בכאב: "אדוני הרופא הרגל של אשתי כואבת לנו", וזוהי דרך המוכרחת לו לאדם, שיכאב בכאבה של אשתו, יתעצב בעיצבונה, וגם, ישמח בשמחתה.

אל יטעו בני אדם לחשוב חלילה שייטב להם זה בלעדי זו, אלא תמיד ישימו על ליבם כי (בראשית ב,יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ": וכמו שפסוק אחר אומר (בראשית ה,ב): "זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם": הרי שניהם יחד קרויים אדם וכל אחד לחוד הריהו חצי אדם ("פלג גופא"). על כן, כל שיש להם הוא ללמוד את הדרך להיבנות יחד, על ידי שיציירו בשכלם שאינם שני יחידים- אלא שני חצאים אשר ביחד הם אחד שלם, ובזה ייטב להם הטבה אמיתית.

הכנסת השכינה הביתה מקרבת ביניכם

אמרו רבותינו (יבמות סג): "לא איש בלא אשה ולא אשה בלי איש ולא שניהם בלי שכינה": ואמנם כבר ביארנו כי איש ללא אישה הוא חצי אדם וכן להפך, אך גם כאשר הם יחד, אין חייהם שלמים אלמלא שכינה שורה ביניהם, ומובא בגמרא (סוטה יז,א): "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם; לא זכו - אש אוכלתם": מהו "זכו"? זכו הוא לשון זיכוך, שאם זיככו נפשם, התקדשו, נכנסה שכינה ביניהם, ואם לאו אש אוכלתם, ורמז לדבר שאם מסירים אותיות הוי"ה (שם ה') מצמד המילים "איש ואשה" נשאר רק "אש אש".

איך מכניסים שכינה הביתה? על ידי מצוות טהרת המשפחה (כפי שכבר כתבנו בפרק "שמירת כל המצוות" תחת הכותרת "טהרת המשפחה"), וכן על ידי שמירת שבת (ראו בפרק "השבת") ולימוד תורה ומוסר יחד (כפי שכבר ביארנו התועלת בכמה מקומות).

שניכם שונים זה מזו

חכמי ישראל טענו תמיד שיש הבדלים בין המוח הגברי למוח הנשי, למשל כתביו של הרמב"ם, שניתנו בהם עצות נפרדות לגבר ועצות נפרדות לאישה. המדע לעומתם טען שכל הבדל בין גברים לנשים, הוא מחמת החינוך השונה שקיבלו בילדותם, ולא בגלל הבדלים מולדים. אך גם אנשי המדע מודים כיום שיש הבדלים מולדים, והמוח הנשי שונה בתכלית מהמוח הגברי, ולמשל הספר "גברים ממאדים נשים מנגה", שנכתב על ידי הפסיכולוג ג'ון גריי, ועוסק כולו בהבדלים אלו; מתוך כך חייבים שני בני הזוג להבין כי הם נבדלים זה מזו מבחינת צרכים, צורת חשיבה ואופן קבלה של דברים, ולכן אל להם לנסות להעניק לשני את "מה שאני צריך", כי מה שהגבר צריך שונה בתכלית ממה שהאישה צריכה;

האישה נבראה ביסודה עם יותר עדינות נפש על מנת שתוכל לקיים את תפקידה בתוך הבית בחינוך הילדים, והיא זקוקה בעיקר לאמפתיה, התעניינות והפגנת הערכה; על הבעל לחשוב מתי בפעם האחרונה החמיא לה על שהיא מנקה את הבית או מבשלת עבורו? למשל ביטוי כמו "אשרי חלקי שזכיתי באישה כמוך" יכול לעשות פלאים!

הגבר נברא יותר סמכותי ותקיף כדי לקיים את מלחמת הקיום מחוץ לבית, והוא זקוק בעיקר לתחושת סמכותיות וגיבוי; אישה המבקשת שיהא בעלה "משתף פעולה", תעניק לו תחושה שהוא גיבור כארי, מוצלח ומשובח ובזה מעצמו יתייצב לימינה, אך אם תנסה בתקיפות להטותו לצידה סביר שיתנגד ויתמרד כנגדה כדי להוכיח שהוא מסוגל להיות תקיף יותר ממנה; לכן, אישה הנבונה תיזהר שלא "לשבור לו את המילה", גם אם נראה לה שטעה, שכן הדבר החשוב לו באמת היא התחושה שאשתו תומכת בו בהחלטותיו ובפעולותיו; למשל ביטוי כמו "אשריך, כמה שאתה מוצלח" יכול לעשות פלאים!

כלה בחמתה

בין הנבואות העוסקות בדורנו מצינו (מיכה ז,ו): "כִּי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ": בדור שבו החוצפה גוברת, כיבוד הורים כמעט ואיננו קיים ובמשפחות רבות בני הבית נעשים אויבים זה לזה- לא ניתן להתעלם גם מהתופעה של עימות כלה בחמתה, תופעה שהסובל העיקרי ממנה הוא הבעל שנקרע בין שני הניצים, תופעה שנגמרת לא פעם בגירושים.

כדי להבין את שורש הבעיה הבה נתבונן:

כל השנים, האם היתה מבשלת, מכבסת ועושה את כל צרכיו של בנה מתוך תשוקה לעשות לו נחת רוח, וכעת יש לה "מחליפה"; האם בוחנת את המחליפה החדשה מכל עבר, כי מבקשת לוודא שבנה מקבל את אותם תנאי חממה שהיא היתה מעניקה לו; אם האם מוצאת פגם, מיד היא פותחת במלחמת חורמה באשת בנה האהוב כדי "להגן על זכויותיו" תוך בטחון מלא ש"המטרה מקדשת את האמצעים".

איך עוצרים את זה?

א. אסור לבעל לספר לאימו כי אשתו לא דואגת לו כראוי, או לא מבשלת טוב או לא מכבסת וכו': כל ליקוי בתפקודה של אשתו עלול להתפרש אצל אמו כעילה מוצדקת לצאת למלחמה, והבעל יהיה המפסיד הגדול מכך כי ימצא עצמו בין הפטיש לסדן.

ב. חייב הבעל לסרב בכל תוקף לקבל לשון הרע ורכילות מאימו על אשתו ומאשתו על אימו, כמובן תוך שמירה על כבודן ובדרכי נעם.

ג. נאמר (בראשית ב,כד): "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ": התורה מלמדת על הלגיטימיות של עזיבת ההורים, שכן דרך העולם היא שילדים עוזבים את בית הוריהם להקים את ביתם שלהם; ואמנם חייב הבעל להיזהר מאד בכיבוד הוריו שמא יפגע ברגשותיהם, אך מוכרח במקביל להידבק בעיקר באשתו ובמשפחתו החדשה, וככל שיגביר הדבקות באשתו תהא דווקא היא מושכתו אל בית הוריו.

ד. בת ישראל היקרה, בעלך אוהב אותך אבל גם את אימו, אהבתו לאימו שונה בתכלית מאהבתו אליך ואין היא באה במקומך אלא יש בליבו מספיק מקום לשתיכן. לכן עליך להבין שכשם שהוא לא יוותר על אהבתו אליך כך לא יוותר על אהבתו לאימו, ועל כן אל תנסי לשכנעו לוותר על אימו כי זה יהפכו כנגדך.

כיצד תנהג כשאשתך מטיחה בך האשמות בלי סיבה?

נכנסת הביתה מהעבודה, עייף, מיוגע, מיוזע. פתחת את הדלת, ובלי אות מוקדם, גשם האשמות חסרות שחר מוטח על פניך. אתה מנסה להבין את הסיבה ונכשל, מנסה להוכיח שאיננה צודקת והיא מראה לך "עובדות" שהיא כן צודקת, מנסה להסביר לה שעובדות אלו הן בדמיון שלה והיא אומרת שאתה שקרן, מבקש שתדבר אליך יותר בכבוד והיא מחריפה את דיבורה. ואתה? ממש חסר אונים! איך עוצרים את זה?

ראשית עליך לדעת שאשתך היא "המראה" של השכינה בבית, ואם יחסך מנוכר לשכינה, עשויה אשתך להתפרץ מבלי סיבה הנראית לעין, ואין זו אלא זעקה מכוונת ממעל המיועדת לזעזע אותך ולהחזירך למסלול עבודת ה'; לפיכך על הפסוק (בראשית ב,יח): "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ": דרשו רבותינו (בראשית רבא יז,ג): "אם זכה עזר, ואם לאו-כנגדו": שאם זכה, כלומר זיכך נפשו, תהא אשתו עזר, אך אם לא זכה, לא זיכך נפשו, כי עבר עבירות ופגם בה, תהא אשתו כנגדו, ואין זה אלא אות המורה לו כי סטה מדרך ה'.

על כן צריך שתדע כי הסיבה איננה באשתך ובודאי שאיננה רעת לב חלילה, אלא היא נדחפת לכך ממעל משום שטעית ביחסך לשכינה, ועל כן, צעד ראשון שעליך לעשות הוא לפשפש במעשיך ולשוב בתשובה (ראה בפרק "התשובה").

סיבה נוספת להתפרצויות כאלו היא שנשים נוטות בדרך כלל להפנים כעס, אולם לאחר תקופה הן "מתמלאות" ואז מטיחות הכל ברגע אחד, מבלי שאתה יודע שהשורש לזה נעוץ במעשים שעשית לפני זמן רב; לעיתים גם האישה עצמה מבולבלת ולא יודעת את הסיבה הזאת, ולכן היא מחפה על כך במטר האשמות שאינן בהכרח קשורות לבעיה האמיתית; לפי זה נמצא שהתקפות כאלו הן פעמים רבות רק תפאורה לבעיה מרכזית אחרת, וכדי להשכין שלום ביניכם עליך לאתר את אותה בעיה, אך אין זו משימה קלה ולכן ההמלצה היא לפעול באופן הבא:

א. מאחר והאישה פועלת מתוך דחף בלתי נשלט אסור לך לנסות להוכיח שהיא טועה, וגם לא לנסות להסביר לה שלא ראוי לדבר אליך בצורה כזאת, כי לא תצליח בכך ורק תחמיר את המצב.

ב. גם אם אתה סבור שאתה צודק, עליך להסכים איתה ולומר שיש בסיס לדבריה, שאתה מבין אותה ורק צריך שתיתן לך מעט זמן לחשוב איך אתה מתקן.

ג. בזמן שהרווחת עליך לעשות חשבון נפש עמוק ולאתר את אותה בעיה מרכזית שמפריעה לה, ואל תשוב לשוחח איתה על הנושא עד אשר תמצא את הבעיה.

ד. אחרי שמצאת את הבעיה עליך לומר לאשתך שחשבת על הדברים והגעת למסקנה שהיא צודקת, שטעית ואתה מתחרט על כל מה שעשית, תרעיף עליה מטבעות לשון, תאמר לה שאתה אוהב אותה ושלא תעשה את זה יותר (ובאמת לא לעשות את זה יותר!), אם צריך אל תתבייש לכרוע על ברכיך, להתחנן שתסלח לך ותמשיך לחזר אחריה בדרך זו שוב ושוב עד אשר יתרכך ליבה ויעלה חיוך מאושר על פניה, וכשזה יקרה, אתם תרגישו שוב את אותה תשוקת נעורים נפלאה שהייתה לכם בתקופות התום שלפני הנישואין.

מצוות בין אדם לחברו

כבר ביארנו בפרק "אהבת הבריות" כי הנתינה היא ה"סם" המגביר את האהבה. והנה בפרק זה אביא לפניכם מצוות עיקריות שבין אדם לחברו, שהן כולן נשענות על בסיס הנתינה, ואם רק נתחזק בעשייתן יש בכל אחת ואחת להביא לחיזוק האהבה בינינו:

כיבוד אב ואם

חייב אדם לכבד את הוריו שנאמר (שמות כ,יא): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ-לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לָך": וכן להיות ירא מהם יראת כבוד שנאמר (ויקרא יט,ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאו": וטבע האדם לכבד לאימו ולהתיירא מאביו ועל כן ביאר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ממרים): "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא - ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא": כי מוכרח להתגבר על טבעו ולעשות שניהם שווים לפניו- שיהא מכבד אביו כאימו וירא מאימו כאביו.

והנה בספר החינוך מובא (יתרו כז):

"משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת":

ומשמע שחייב אדם להכיר טובה להוריו שהביאוהו לעולם ודאגו לו מקטנותו ומתוך כך תימשך הכרת הטוב לבוראו שהעניק לו גופו השלם ונפח בו ובאבותיו נשמת חיים וממשיך ואומר: "ועובר עליה בטל עשה, וענשו גדול מאד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים": כי המתנכר להוריו ואינו מכבדם, הריהו כמי שאינו מכבד את ה' ומתנכר אליו- שאם אינו מכבד את הוריו שנראים לפניו כל שכן שלא יהא מכבד את הבורא הנסתר ממנו, וכבר אמרו רבותינו (יבמות ה,ב): "הוקש כבוד אב לכבוד המקום": ועונשו של העובר מרובה ושכרו של המקיים גבוה לאין שיעור שאוכל מפירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

מסופר בגמרא (פאה א,א) על אימו של רבי ישמעאל שטענה בפני חכמים כי בנה אינו מכבדה. התקשו חכמים להאמין שאדם כרבי ישמעאל לא ידקדק בכבוד הוריו ושאלוה מה היו מעשיו? סיפרה שביקשה לשטוף את רגליו ואחרי כן לשתות מן המים והוא סרב. הלכו אליו לרבי ישמעאל ואמרו לו: "הואיל והוא רצונה הוא כבודה, עשה כדבריה".

כיבוד הורים הוא יסוד כיבוד הבריות, כיוון שאם לא יהא מכבד את קרוביו בוודאי שלא יהא מכבד את הרחוקים, ואוי לנו בדורנו שהנושא החשוב הזה לא זוכה להתייחסות הראויה בחברה ובמערכת החינוך ומתקיים בנו מאמר הנביא (מיכה ז,ו): "בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ": והוא שורש לחולאי החברה כולם!

כמה שאנחנו צריכים תשובה בעניין היסודי הזה, אבל איך נדע לשוב אם לא נלמד? שהרי דינים רבים כל כך יש בזה וכבר פגשתי רבים שסברו כי מקיימים את המצוה ורק אחר שלמדו הדינים הבינו כי כשלו בכבוד הוריהם במשך שנים.

צדקה

מסופר בגמרא (סנהדרין כ, א) כי בדורו של רבי יהודה בר אילעאי, תלמידו של רבי עקיבא, היו שישה תלמידים מתכסים תחת טלית אחת מחמת העוני הכבד. והרי יש להקשות כיצד הספיקה טלית אחת לשישה תלמידים? אלא מאחר וכל אחד דאג לחברו הספיקה הטלית לכולם, שאלמלא כן, היו דואגים כל אחד לעצמו ולא היה נשאר מקום אף לא לאחד. כן הדבר גם בצרכי פרנסה וכלכלה, אם כל אדם ידאג לזולתו לא יחסר מאומה לאיש, אך אם כל אחד ידאג לעצמו בלבד לא יהיה די לאף אחד!

וחייב אדם ליתן צדקה לכל המושיט ידו שמא ישוב אביון בידיים ריקניות, ואם הוא מסופק שמא מתחזה או רמאי הוא לפחות יתן צדקה מעט, אפילו פרוטות שלא יחוש בחסרונן שכך ציווה ה' בתורתו כמו שנאמר (דברים טו,ז-ח): "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ": וכפי שמרובה שכרו של הנותן צדקה מרובה עונשו של המונע צדקה ושל המעלים עיניו מן האביון כאילו לא ראהו!

כתוב (תהלים לא,ו): "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת": בכל לילה עולה נשמתו של אדם השמיימה למסור דין וחשבון על מעשיה ביום, בדרכה חזרה אל הארץ היא נמסרת ביד החיצונים (מלאכים המשחיתים שנבראו לו מעוונותיו), הם אוחזים בה ולא מניחים לה לשוב, עד שבא ה' ברחמיו ופודה אותה מידם בממון, כלומר משחרר אותה מידם של אלה ובמקום זאת גוזר לו לאדם שיפסיד ממון.

נמצא כי יש כעת ביד האדם ממון שנגזר לו להפסיד- ולפעמים ה' ברחמיו מזמן לו אביון על מנת שיתן לו את הממון הזה ונמצא הפסדו מזכהו במצווה, אך אם יקפוץ ידו ולא יתן לו ענוש ייענש וממילא גם יפסיד הממון הזה בדרך אחרת כי נגזר שיאבדנו.

וצריכים להיות זריזים במצוות הצדקה, שהיא מצווה מזדמנת, ולפעמים האביון לא נראה לפניו אלא לזמן מועט, ואם יתעכב בהרהורים ומחשבות יתכן כי יאבדנה ולא יוכל עוד להשיב, ועל כן חכם עיניו בראשו ישים בדעתו תמיד גודל מעלת מצוות הצדקה למען יתן בשמחה ולא יתמהמה עת שתזדמן לידיו.

ומסופר בגמרא (שבת קנו, ב):

"שמואל ואבלט היו יושבים. והיו הולכים כמה אנשים לאגם. אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יבוא (ולא יחזור), יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם מישראל הוא- ילך ויבוא. עד שהם יושבים- הלך ובא (חזר ללא פגע ולא הכישו נחש). קם אבלט השליך את משאו (של אותו אדם) לארץ ומצא בתוכו נחש חתוך ומושלך בשני גזרים. אמר לו שמואל (לאותו אדם): מה עשית (איזה מעשה טוב עשית שגזרו מן השמים להצילך)? אמר לו: כל יום היינו מטיילים ביחד (אני וחבריי) ואוכלים. היום היה אחד מאתנו שלא היה לו לחם והיה מתבייש. אמרתי להם (לבני החבורה): אני אקום ואקח (לחם עבורו). כשהגעתי אליו עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו (את הלחם שלו) כדי שלא יתבייש (שיחשוב שהלחם שהבאתי לפניו הוא אותו הלחם שלקחתי ממנו). אמר לו שמואל: מצווה עשית! יצא שמואל ודרש: צדקה תציל ממות (משלי י,ב)":

הרי כוחה של צדקה להפך גורלו של אדם ולבטל גזירות רעות מעליו (אם היא גזירה שניתן לבטל, כגון אם נחתמה בטיט ולא בדם), אולם כל זאת בתנאי שלא יירע לבבו על שנתן הצדקה וישמח שעושה בזה נחת רוח ליוצרו כי כן ציוותה תורה (דברים טו,י): "וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ": הנה נמצא כי כוונת הלב היא הקובעת את ערכה של הצדקה!

ונעלית ביותר היא צדקה הניתנת בסתר, ואדירים לאין שיעור הם אלו הנותנים בסתר, ונמצא שכרם משולש: ראשון הוא שכר מעשה הצדקה עצמו, שני הוא שכר כבוד הבריות (שהאביון נזקק לבריות ומתבייש בזה, ועל ידי שמקבל בסתר נחסכת בושה מעל פניו), והשלישי הוא ייסורי הסתרת המעשה (שכל אדם משתוקק לפרסם מעשיו הטובים ועצם הסתרתם אלו ייסורים המכפרים עוונותיו).

ומסופר על מר עקבא, שמדי יום ביומו היה מכניס תחת הדלת של עני אחד צדקה בשווי ארבעה זוזים, ומסתלק במהירות שמא העני יפגוש בו ויתבייש. והנה יום אחד רצה העני לראות מיהו האדם הנדיב ורחב הלבב, המעניק לו מדי יום את מזונותיו ולא מראה פניו, והמתין בשקט לבואו. מר עקבא, כהרגלו, הכניס את המטבעות תחת הדלת של העני, אלא שהפעם יצא העני מיד כדי לראותו, ומר עקבא ברח בריצת אמוק, וכשלא מצא היכן להתחבא נכנס לתוך תנור בוער, התחבא שם ונכווה ברגליו, העיקר שלא לבייש את העני.

אך גם הנותן בסתר חייב לבדוק את מניעיו ולוודא כי הוא דובר אמת בלבבו ואיננו עושה זאת מתוך סיפוק צרכים עצמיים אלא רק מתוך כבוד העני; מספרים על עשיר שבא אל הרב וביקש שיחלק במקומו את כספי הצדקה שלו "כי אינני מעוניין שיתברר שנתתי צדקה ואז יבואו קבצנים לפתח ביתי ויטרידו את מנוחתי", אמר לו הרב: "הרעיון של מתן בסתר נועד לטובת העניים, שלא יתביישו, ולא לתועלת העשירים שיהיו פטורים מבקשות עזרה".

עזור היום שמא תזדקק למחר

מסופר על הרב חיים שבדרון שהבחין במשאית זבל בדרכו לתפילת שחרית, ושם ליבו לעובדה כי פועל אחד עומד על המשאית ללא מעש ופועל שני עמל בהרמת הפחים; עמד הרב דקות ארוכות והסתכל בפועלים בתמיהה. אחד הפועלים הבחין ברב ופנה לעברו: "כבוד הרב, אל תראה אותי שאני מרים לבד, אנחנו מתחלפים כל חצי שעה, פעם אני למעלה ופעם הוא למעלה". מיד חשב הרב לעצמו איזה מוסר גדול למד, שלא לעולם חוסן, פעם זה למעלה ופעם ההוא למעלה- כי ה' משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום.

אין איש יודע מעמדו למחר, כפי שכבר מצינו כמה שנפלו מנכסיהם ברגע אחד, ועל כן הכלל: עזור היום שמא תזדקק למחר, ואז אולי יסייעו לך אחרים בעת צרכך כפי שסייעת להם בעת צרכם, שנאמר (קהלת יא,א): "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ".

ומעשה שהיה ברב יחזקאל לנדא שראה ילד גוי הולך ובוכה, שאלו מה קרה, וענה הילד: "בכל בוקר אני הולך לשוק למכור את הלחמים שאימי החורגת אפתה, והנה היום מכרתי הכל אבל באו שני נערים וגנבו לי את כל הכסף, ואם תראה אימי החורגת שחזרתי בלי כסף היא תכה אותי ואף לא אזכה לארוחת ערב"; קרא לו הרב לביתו, הביא לו את הסכום הנדרש, ואף הוסיף לו קצת שילך לאכול; והנה בליל הסדר כעבור עשרים שנה, שומע הרב נקישות בדלת, ניגש לפתוח ולפניו עומד איזה גוי גבוה; מכניסו הרב לביתו, שואל מה רצונו, והגוי מספר לו שהוא עובד עם כל הגויים במאפיה והם מתכוננים במוצאי פסח להרעיל את הלחמים, והוסיף: "עשה כחכמתך להציל את היהודים"; אמר לו הרב: "תודה רבה, אבל מה הביאך לכאן?", ואז סיפר לו הגוי שהוא אותו הילד שהציל לפני עשרים שנה, ושהוא מרגיש חובה להחזיר לו; הרב בחכמתו הכריז לכל היהודים בבית הכנסת: "השנה היתה לנו טעות בחישוב ולכן אסור לאכול חמץ גם יום אחרי שביעי של פסח" וכך היה; ראו הגויים שאף יהודי לא מגיע לקנות מהם לחם והתלוננו למלך, המלך קרא לרב ושאלו על כך, ואמר לו הרב: "תן את הלחם שלהם לאחד הכלבים שלך ותראה מה הכינו לנו". עשה המלך כדברי הרב, והכלב שאכל מהלחם צנח ומת. כל האופים נשלחו לבית האסורים וליהודים הייתה אורה ושמחה.

תמיכה בתלמידי חכמים

נאמר (איוב ה,ז): "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד": ובאמת אדם לא בא לזה העולם אל המנוחה ואל הנחלה אלא כל ימיו עמל הם- אם זכה עמל בתורה ואם לא זכה עמלו עמל כפים.

אולם יש להקשות: הרי כולנו מבקשים בתפילה "שים חלקנו בתורתך", והיאך יקבלו עמלי הכפים חלקם בתורה אם הם טרודים בעסקיהם כל היום? לפיכך אומר הכתוב (משלי ג,יח): "עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר": שלא רק המחזיקים בתורה זוכים אלא גם תומכיה מאושר (תומכיה המה אותם עמלי כפים שמקדישים ממונם לתמוך בעמלי התורה).

המחזיק ידי תלמידי חכמים, אף שאיננו עמל בתורה בעצמו, הוא שותף מלא בלימודם, וכן מצינו באחיו של הרמב"ם שאמר לו: "אני אצא להביא פרנסה ואתה עסוק בתורה, אני אחלוק איתך את הממון שארוויח ואתה תחלוק איתי את שכר העולם הבא".

והנה נודעו לי שלושה מעשי ניסים שאירעו לתורמים שהרעיפו ממונם לטובת תלמידי ישיבת "שובו בנים" בירושלים:

למשרדי הישיבה התקשרה אישה בוכייה. בנה חלה לא עלינו בחיידק מסוכן, הרופאים כבר אמרו נואש והקציבו שעות בודדות בלבד לחייו ר"ל. האישה אמרה שאמנם אפסו כל הסיכויים אך היא רוצה שמצפונה יהיה נקי, שלא ישאר דבר שלא עשתה עבור בנה. האברך שענה לה הרגיע אותה ואמר: "לרופא ניתנה אמנם רשות לרפא, אבל הכל בידי שמים ורק ה' קובע, את תהי מוכנה לעשות כל מה שאומר לך?", האישה השיבה מיד ללא היסוס: "כן! אין לי מה להפסיד". אמר לה האברך: "אנו תלמידי הישיבה נתאסף ליד מיטת בנך ונקרא בצוותא "תיקון הכללי" ואת תתרמי סכום כסף לטובת הישיבה לפדיון נפש עבור בנך, הסכימה האישה ומיד חתמה על הוראת קבע לטובת הישיבה בסך מאה ושמונים ש"ח כמניין עשר פעמים ח"י. כעבור שעתיים להפתעת הרופאים מצב הילד התייצב, ועד הבוקר השתפר מצבו לעיני הרופאים הנדהמים, וכעבור זמן קצר שוחרר מבית החולים וברוך ה' החלים לחלוטין.

במשפחה נוספת הייתה זו האישה שהתקשתה לחתום על הוראת קבע לטובת הישיבה. אברכי הישיבה סיפרו לה על ניסים שקרו בזכות התרומה הקדושה. אמרה להם האישה בדמעות: "כבר שש שנים אנו נשואים ללא ילדים, רוצה אני בן זכר", והאברכים בירכו אותה בחום והבטיחו כי תוך שנה יזכו לחבוק בן זכר. כעבור שנה התקשרה האישה נרגשת למשרדי הישיבה וסיפרה בקול רועד כי ילדה בשעה טובה בן זכר, וביקשה שאחד מאותם האברכים יהיה הסנדק! בעת שמחת ברית המילה ברכו אותה שוב האברכים, שיזכו לנחת מבנם וכן שיזכו לילד נוסף. כעבור שנה התקשרה האישה ובישרה שילדה למזל טוב בת.

זוג אברכים מהישיבה הוזמן לביתו של תורם מהסס. בעבר היתה לו הוראת קבע לישיבה, אותה ביטל וכעת חושב לחדש, אלא ש"המצב הכלכלי אינו מזהיר". בסופו של דבר החליט התורם להתגבר על חששותיו ולתרום להחזקת שטח של "אמה על אמה" בישיבה (בערך חצי מטר על חצי מטר). אשתו שעמדה מן הצד התלהבה גם היא והחליטה לחתום על הוראת קבע פרטית משלה. הבעל התקומם בגלל המצב הכלכלי הקשה אך האישה התעקשה ואמרה: "מכספי אני רוצה לתרום". כעבור מספר ימים מתקשרים התורמים היקרים למשרדי הישיבה ומספרים בקול נרגש כי הוזמנו לחתונה של חברים והתקשו להגיע כי הבעל לא חש בטוב, אך בסוף גברה אי הנעימות מחבריהם ושמו פעמיהם לעבר הארוע ב"אולמי ורסאי" בירושלים. במהלך הריקודים הבעל שוב לא חש בטוב ולכן עזב את רחבת הריקודים ופנה לנוח על כיסא סמוך, אך באותו הרגע בדיוק קרה האסון הידוע והבניין קרס על כל אותם שרקדו ברחבה. רק דקה אחת הפרידה בין התורם לאסון, והזוג הנכבד שרק לפני מספר ימים חתם על הוראת קבע לאחזקת "שתי אמות על שתי אמות", מצא עצמו יושב בריא ושלם בשטח מרובע של... "אמה על אמה"!

* עצה: אתה חפץ לעסוק בתורה אבל אין לך זמן משום שאתה עובד שעות רבות? על ידי תמיכה בתלמידי חכמים תהיה שותף מלא בעמל התורה שלהם (אך עם זאת אין זה מהווה תחליף לקביעת עתים לתורה וחייב אדם לקבוע לעצמו לפחות זמן מועט בכל יום!).

תוכן העניינים

אורות של אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה