שער האחווה · חינוך הבנים
אחר שהכרנו את הבורא, ביססנו הידיעה שתורתו אמת, למדנו הדרך בה נלך, פעלנו ועשינו, הכרנו מקרוב טעמן המתוק מדבש של המצוות ולימוד התורה, למדנו אודות חשיבותן לכלל ופרט ולמדנו ההנהגות הראויות בין בני אדם, מצווים אנחנו להוריש את ההכרה הזאת, ההוויה הזאת, להוריש ולהשריש, בבנינו פרי בטננו, שכן ציוותה תורה (דברים ו,ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ".
כבר ביארנו גודל וחשיבות קירוב הבריות לתורה (ראה בפרק "התשובה"), וכן מצינו ציווי לאדם להקהיל קהילות וללמד תורה ברבים, שנאמר (דברים לא, יב): "הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת": ומובא בזהר הקדוש שכל המזכה לחייבים, מלמדם תורה ומחזירם למוטב, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בשמים! איזו מצוה עצומה ומה שכרה נפלא! אולם יזהר אדם שמא ירביץ תורה ברבים ואת בניו יזנח, ועל כן הקדימה תורה את הציווי "ושננתם לבניך" (דברים ו,ז), כדי ללמד חשיבות הלימוד לבניו קודם, וכמו שאמרו (בבא מציעא עא, א): "עניי עירך קודמים": והמלמד לבניו תורה זוכה גם בשכר לימוד תורה לאחרים וגם בשכר מצוות חינוך הבנים שמשאירים חותמו הטוב בעולם!
* הערה: חובת האדם היא ההשתדלות, אם השתדל כראוי ולא התרשל ובכל זאת יצאו בניו סוררים, נראה שזהו תיקונו ולא ייענש על כך כל זמן שמיצה את מיטב יכולותיו כי (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא": ויקבל שכר על הצער וההשתדלות משום שהשתדל אף שלא הצליח, אולם אם התרשל בהשתדלותו אזי ייענש על כך.
הבנים מצילים את אביהם מעונש גיהנם
מסופר על הרב שבדרון, שבאחד הימים הגיע תלמידו ובישר לו כי מחר הוא לא יוכל להגיע לשיעור הקבוע. שאל הרב מדוע והתלמיד הסביר כי יש משחק כדורגל מאד חשוב והוא לא יכול לפספס. שאל הרב: "מה זה כדורגל?" השיב התלמיד בפליאה: "כבוד הרב לא יודע מה זה כדורגל?!" השיב הרב: "לא ממש, תסביר לי" החל התלמיד להסביר כבקשת הרב: "יש כדור, והמטרה היא להכניס את הכדור לשער..." שאל הרב: "השער הזה... הוא גדול או קטן?" השיב התלמיד: "בערך שבעה מטרים", לפתע הביע הרב ארשת פנים תמימה והפציר: "אז מה הבעיה? שיקחו את הכדור ויכניסו לשער!" השיב התלמיד בגיחוך: "אתה לא מבין כבוד הרב, יש שוער ששומר על השער שלא יכניסו את הכדור", שאל הרב: "והשוער הזה... הוא נמצא שם כל היום?", ענה התלמיד: "לא כבוד הרב... הוא נמצא שם בערך שעה וחצי ואז השופט שורק והוא הולך הביתה עם כולם", הקשה הרב: "אז מה הבעיה? שיבואו בלילה כשהשוער לא נמצא ויכניסו את הכדור לשער" השיב התלמיד: "אבל כבוד הרב... כשהמשחק נגמר אי אפשר יותר לשים גולים" השיב הרב: "ישמעו אוזניך את אשר פיך מדבר: כל עוד אתה חי אתה עדיין במשחק- אתה יכול עדיין לבוא לשיעור תורה, לאסוף מצוות, לתקן את עצמך, אבל כשהמשחק נגמר כבר אי אפשר יותר לשים גולים!".
כל זמן שהאדם חי בזה העולם, נמצאת נשמתו בתוך גוף גשמי עם תאוות וניסיונות, ועל ידי הבחירה בתורה, מצוות ומעשים טובים על פני תאוות הגוף הגשמיות, הוא מזכך ומתקן נשמתו, אך כאשר יעזוב את העולם לא יהיה עוד בידו לפעול בזה, והדבר היחיד שיוכל להועיל לו אלו בניו שהותיר אחריו אשר הם מקיימים תורה, מצוות ומעשים טובים ועל ידי זה מביאים לעילוי נשמתו ולקריעת עונשים קשים מעליו, וזה שנאמר (תהלים קכז,ד): "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים": החיצים הם הנשק של הגיבור בשעת המלחמה ומצילים אותו ממבקשי רעתו, בני הנעורים הם הנשק של האדם לעתיד לבוא, כאשר לא יוכל עוד לעזור לעצמו, ומצילים אותו מעונש גיהנם.
כפי שמספרת הגמרא על רבי עקיבא, שהלך פעם במדבר וראה עשן למרחוק. התקרב וראה איש רצוץ נושא גזעי עצים אל עבר המדורה. שאלו: "מה מעשיך?" השיב: "אסור לי לדבר איתך" שאל רבי עקיבא: "מדוע?" אמר לו: "אני מרצה כעת את העונש שלי בגיהנם ויש כאן שני מלאכי חבלה ששומרים עלי". ניגש רבי עקיבא למלאכי החבלה והשביע אותם שיאפשרו לו לדבר עימו. חזר אליו ואמר לו: "מה העונש שלך?" השיב: "מכריחים אותי לסחוב עצים למדורה ושורפים אותי בהם", אמר רבי עקיבא: "אני חייב לעזור לך, השארת בן בעולם?" השיב: "כשעזבתי את העולם אשתי היתה מעוברת ולא ניתנה לי רשות לדעת האם נולד". שאל רבי עקיבא לשמו וכתובתו, נפרד ממנו לשלום ופנה לחפש את הבן שהשאיר בעולם. הגיע לעיירה בה התגורר ושאל אודותיו, קמו אנשי המקום ואמרו: "ברוך שפטרנו מענשו של רשע זה, טוב לנו בלעדיו", שאל: "האם אתם יודעים אם השאיר אחריו בן?" אמרו: "אוי לנו איזה בן השאיר, הרי הוא גרוע ממנו". שאל היכן יוכל למצאו, וליוו אותו אנשי העיר אל המקום, נעמדו מרחוק ואמרו: "עד כאן, יותר מזה אנחנו לא מתקרבים". המשיך רבי עקיבא לבדו, חיפש ומצא. אמר לו: "פגשתי את אביך, הוא סובל יסורים, אתה חייב לעזור לו" וזה השיב: "אבי מת, על איזה עזרה אתה מדבר?!" אמר רבי עקיבא: "בדיוק לשם כך הגעתי, אתה חייב לקרוא עליו קדיש". הבן, שהיה סורר ועזב דרכה של תורה, גירש את רבי עקיבא בבוז. הלך רבי עקיבא והתענה ארבעים יום, אולי ייפתח ליבו של זה. אחר ארבעים יום ניגש אליו שנית והנה נענתה שוועתו וזכה ללמדו את מילות הקדיש וזה החל קורא לעילוי נשמת אביו. אימצו רבי עקיבא, לימדו תורה, משנה, גמרא, אגדה והלכות, עד שנעשה תלמיד חכם ולימד אחרים. אז הופיע אביו לרבי עקיבא בחלום בפנים מאירות ואמר: "מאז שבני החל לקרוא עלי קדיש קרעו את גזר דיני בשמים, ומאז שהחל ללמוד וללמד תורה לאחרים התחלתי לטפס מעלה מעלה בעולמות נשגבים עד אין סוף, ישתבח הבורא ויתן שתנוח דעתך כפי שהנחת את דעתי".
בכל שנה ושנה אדם נידון בשמים מחדש! אז בודקים מה השאיר בעולם ואילו השלכות יש לכך. אם השאיר ספר שכתב ויש בו כדי לקלקל את הרבים, אם השאיר אחריו סרט שהפיק ויש בו כדי לקלקל את הרבים, אם השאיר אחריו בנים שגידל ואלו מקלקלים את הרבים ומתחלל שם שמים על ידם- הרי הוא נידון לעונש נוסף בגין הנזקים הנוספים שגרמה "הירושה" שהותיר בעולם, אך אם השאיר אחריו דברים שיש בהם משום קידוש ה' ובנים יראי ה' המקדשים שמו יתברך בעולם- יזכה לקבל תוספת לשכרו הטוב מדי שנה בגין קידוש ה' שממשיך פועלו בעולם.
מעלת הקדיש
כמה חשובה מעלת הקדיש כפי שכותב הגרי"מ לאו בספרו "יהדות הלכה למעשה":
"חז"ל הפליגו בחשיבות אמירת הקדיש שיש בה משום מילוי משימה מצד המאמין, השואף להאדרת שם הבורא ולהפצת האמונה בו ברחבי תבל. חובת האדם בעולמו לשרת את הבורא במילוי מצוותיו ולקדש את שמו. עם פטירת אדם מישראל, נוצר חלל ריק בשורות מאמיניו ועושי דברו. הקדיש מועיל לעילוי נשמת הנפטר, כאשר בנו או אחד מקרוביו ידאג למלא מקומו ולהמשיך באותה משימה כביטוי לנצחיות. לשם כך נקבע קדיש יתום. עוד נאמר שהבן מזכה ע"י הקדיש את אביו ויכול לרוממו ממדרגה למדרגה. ידוע גם הסיפור על ר' עקיבא שפגש אדם מעולם האמת שנידון בגיהינום, ורבי עקיבא חיפש את בנו שיאמר עליו קדיש וכך הוקל מעליו. ובא אליו בחלום והודה לו על כך":
ומה יעשה מי שלא הכין עצמו ליום הדין ולא טרח לחנך בניו לתורה, מצוות ומעשים טובים? מה יהיה גורלו של מי שהשאיר אחריו ילדים הנמשכים אחר תאוות העולם ולא אחר התורה? מי יאמר עליו קדיש? מי יעזור לו בזמן שכבר לא יוכל לעזור לעצמו?
מסופר על הרבי מפיטסבורג זצ''ל, שהיה יחד עם שמונה מתלמידיו בטיסה לאנטוורפן, בדרכם לחתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. לצידם ישבו עוד כתשעים נוסעים אשר אף אחד מהם לא היה יהודי. באמצע הטיסה הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן, שומם ונידח מחוץ לעיר. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, וביניהם הרבי ותלמידיו, אשר חיפשו אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה. הרב ניגש ושאל את אחד מעובדי שדה התעופה באם יוכל לפתוח איזה חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל, אך לפתע האיש עימו דיבר החוויר לחלוטין, ונראה היה כאילו חטף פגיעת ברק קשה. לאחר שהתאושש פנה האיש לרב ואמר: "אני מוכן למלא את בקשתך אבל בתנאי שתיתן לי לומר קדיש לזכר אבי!". "אתה יהודי?" שאל הרב. האיש הנהן בראשו ואמר: "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק הזה של בלגיה, האם יורשה לי לשאול מה מעשיכם כאן''?, "האמת היא שאני רציתי בדיוק לשאול אותך את השאלה הזו, לשמחתי אתה בדיוק עשירי המשלים לנו למניין!", אמר הרב, "אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי'', התחיל האיש לספר, "אבל אני מבטיח לך כבוד הרב שזו אמת לאמיתה: נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה דתית, אינני מקיים מצוות כבר כמה עשרות שנים, וכל הזמן הזה לא אמרתי קדיש לזכר אבי שנפטר. אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר זהו יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!' 'אבל אבא', מחיתי בפניו, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחיד בכל העיירה, כיצד אמצא מניין?' ענה לי אבי 'אל תדאג יענקל, אני מבטיח שאביא לך מניין!'. לאחר שהתעוררתי מהחלום, רעדתי זמן רב והייתי המום, אך אמרתי לעצמי שזה רק חלום, ואין לו כל משמעות מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מנין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים? אבל הנה, אתם הגעתם אלי ממש מן השמים!".
מועיל הקדיש גם לבנים
מעשה באשה צדקת שחיה לפני כמה עשרות שנים, והיתה מגיעה מדי חודש לישיבה הגדולה ותורמת בעין יפה. היא לא ביקשה דבר בתמורה לכסף, למעט רצונה שתלמידי הישיבה יאמרו קדיש עבור נפטרים שאין להם קרובי משפחה שאומרים קדיש בעבורם. בבוא העת נפטר בעלה, העסק המשפחתי קרס והאשה נקלעה לקשיים כלכליים כבדים. בצער רב היא נאלצה לפנות לראש הישיבה ולהסביר שבגלל מצבה הכלכלי היא אינה יכולה לתרום עוד. אך עם כל זאת היא לא שכחה את אותן נשמות למענן נרתמה במסירות נפש במשך השנים, וביקשה מהרב רק שידאג להמשיך לומר קדיש בעבורם, לשם שמים, והרב הסכים. האשה יצאה מהישיבה, ולא יכלה לעצור את דמעותיה, כשלפתע פגשה זקן שהתעניין מדוע היא בוכה. אחרי שכנועים רבים היא סיפרה לו את שאירע והוא מיהר להרגיעה: "אל תדאגי, כמה כסף את צריכה? תביאי שני עדים ואני אתן לך". ניגשה האשה לישיבה וקראה לשני תלמידים, מסר לה הזקן צ'ק בפניהם ומיהר ללכת. האשה הגיעה לבנק לפדות את הצ'ק ומנהל הסניף החוויר ושאל בתדהמה: "מי נתן לך את הצ'ק הזה?" סיפרה לו שפגשה אדם זקן ותיארה לו את חזותו. אמר לה: "זה לא יכול להיות, זהו צ'ק של אבי והוא נפטר, הנה התמונה שלו". אמרה לו שהיא יכולה להביא עדים שראו אותו במו עיניהם והם קבעו להיפגש שוב למחרת. בלילה, אביו של מנהל הבנק נגלה לו בחלום, וביקש שיכבד את הצ'ק כי הוא נתן אותו מאחר והיא קראה עבורו קדיש ועזרה לו לעלות במדרגתו. למחרת הגיעה האשה עם שני התלמידים שהעידו בפני מנהל הבנק כי האשה דוברת אמת. האשה קיבלה את הסכום מכספי הירושה של הנפטר, מנהל הבנק חזר בתשובה שלמה ושני התלמידים הפכו לימים לשניים מגדולי ישראל של אותו הדור.
מאיזה גיל יש לחנך למצוות?
מסופר על אחד מגדולי ישראל, אשר ניגשה אליו אישה אחת ושאלה מאיזה גיל צריך להתחיל לחנך את הילדים, הרב השיב: "בת כמה את?" השיבה: "עשרים ושמונה" השיב הרב: "כבר לפני עשרים ושמונה שנים היית צריכה להתחיל לחנך"!
חייב אדם להיות הוא מתוקן כדי שיהיו בניו הבאים אחריו מתוקנים, שהרי ילדים נוטים לחקות את דרכי ההנהגה של הוריהם, ואל יתפלא אדם מדוע בניו כעסנים, חסרי סבלנות, עצלנים וכו' אם הוא עצמו כזה. לכן יבדוק עצמו תחילה בבחינת מה שאמרו (אבות ד,א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו": כדי שיהא הוא עצמו דוגמא ומופת לבניו ויוליכם בדרך ישר לא יכשלו בה.
ולעניין לימוד המצוות לפרטיהן אמרו חז"ל (סוכה מב,א): "קטן היודע לנענע- חייב בלולב, להתעטף- חייב בציצית, לשמור תפילין- אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר- אביו לומדו תורה וקריאת שמע": ועם זאת יש לשים לב כי לעניין האכלה קבעו חכמים חומרה נוספת, ואסרו להאכיל מאכלות אסורים אפילו לתינוק בן יומו, מפני שמאכלות אסורים פוגמים בקדושת נפש האדם ומטמאים אותו אף בהיותו קטן ואף שאיננו בר ענשין.
תם ונשלם - השבח לאל בורא עולם
יהי רצון שנזכה כולנו לסור מרע ולעשות טוב, להתחזק באמונה, בטחון ויראת ה', לחזור בתשובה שלמה, ואז יצילנו ה' בעולם הזה וישים חלקנו לעולם הבא.
אמן כן יהיה רצון.
השיבנו ה' אליך ונשובה - חדש ימינו כקדם
נהניתם מהספר? - היו שותפים בהפצתו או בהוצאת עותקים נוספים!
התקשרו עכשיו למחבר בטלפון: 077-5002087
נספח: סיפורו של בעל תשובה
הנה זכיתי להביא כאן קורותיו של בעל תשובה אחד אשר היה בתחילה רחוק מדרכי ה' כמרחק מזרח ממערב, ובנוסף להיותו מכחיש כל התורה כולה היה גם מסית ומדיח אחרים ללכת בדרכו הרעה.
מעולם הוא לא ידע להסביר מדוע הוא כל כך מתנגד לכל סממן יהודי- הוא פשוט התרגל לנהוג כך בטענה שחייו מספיק טובים גם בלי כל המנהגים המוזרים, ולכן היה טוען שאינו מאמין בכלום.
ערב אחד הוא ישב עם חבריו על גג ביתו של אחד מהם והחל לדבר סרה נגד בורא עולם ר"ל, בדיוק באותו רגע נראו בשמים שני כוכבים נופלים זה אחר זה, אמר לו חברו ראה סימן זה שקיבלת מן השמים אך הוא הניף ידו בביטול ופשוט סרב לייחס לזה איזו חשיבות ותלה זאת ביד המקרה.
חלפו כמה שנים, ובשעה טובה הוא פתח עסק עצמאי משלו. בתחילה היה משתכר יפה אך כאשר החלה ירידה במכירות הוא החליט שעליו "להשלים הכנסה" והחל לעבוד במקביל כשכיר בימי שבת תמורת שכר גבוה, אך להפתעתו ככל שהיה מוסיף בעבודתו בימי שבת ואף שהיה מכניס הרבה יותר- המינוס בחשבון הבנק דווקא הלך וגדל מיום ליום. אמרו רבותינו ששבת היא מקור הברכה, ואין ברכה ברווחים מיום המנוחה, אך הוא לא הכיר מאמרם עד שירד לגמרי מנכסיו ובאמצע חייו מצא את עצמו מדרדר, מיואש, מבולבל וחסר כל.
למזלו הגיעה אשתו המיועדת ושילמה לו חובותיו, והם נישאו בקול תרועה רמה שהפכה מהרה לקול ענות חלושה כאשר החלו בעיות שלום בית להיות מנת חלקם. הוא סבל ייסורים קשים והכריז בכל יום "מוצא אני מר ממות את האישה".
לא יכלו לסבול עוד, רצו שניהם לפרק החבילה, אבל אז, לראשונה בחייו, נכנס ברעיונו לבדוק את דרכי ה', לא ידע מאין, לא ידע מדוע, פשוט נכנס בדעתו "התקרב לבוראך ומצא את מזלך". בדיוק בעודו חושב על כך, שמע נקישות בדלת, ניגש לפתוח והנה ניצב מולו אחד מקרובי משפחתו ובידו דיסק, אמר לו "קח את הדיסק, זה יעזור לכם מאד", הסתכל על גבי הדיסק וראה תמונה של אדם חרדי וכותרת "אין זוג לא מוצלח- יש זוג לא מודרך", היה זה דיסק של הרב אבנר קוואס, מומחה גדול לשלום בית. ישב עם אשתו, צפו בדיסק ואמרו "כמה אמת… כמה חכמה… הרי עלינו ממש הוא מדבר… איך עצמנו עינינו עד היום הזה?!".
באותה העת התחזקה בליבם האמונה שיש כאן משהו, אולי יש ביהדות איזו אמת שלא גילו עד היום, הלכו ושאלו עצה לחכמים ואמרו להם "שמרו נדה", וכן עשו, וברוך ה' זכו לשלום בית נפלא. "היכן היינו?!" שאלו זה את זו, הרי כמה שכל יש בדבר הזה- שכאשר מתרחקים קצת שבים אחר כך זה לזו בתשוקה והאהבה נשמרת.
והנה יום אחד הגיעה לביתם אישה שביקשה לשכור את דירתם, היא סיפרה לאשתו שהיא רוצה להתגרש מבעלה והשיבה לה אשתו "חבל שתעשו טעויות, שמרו נדה ותראו ישועות". זמן מה אחר כך התקשרה אותה אישה והייתה אסירת תודה על העצה הנפלאה "העצה שיעצת לי הצילה את נישואיי" אמרה בקול נרגש.
החליטו שניהם, "זהו, הולכים לסמינר, רוצים להכיר טוב יותר את היהדות ואת בורא עולם".
כשהגיעו לבית המלון בו נערך הסמינר גילו שהוציאו את מכשירי הטלוויזיה מהחדרים והתרעמו באמרם "מה נעשה כאן כל השבת?!". אך רק זמן קצר אחר כך, מהרצאה להרצאה, הבינו כמה אפשר ליהנות גם בלי הטלוויזיה. שמעו הרצאות נפלאות, שרו שירי שבת, אוכל, שירים, ריקודים, דברי תורה והרבה שמחה. חזרו הביתה שמחים ומאושרים אחרי השבת הנפלאה ביותר שזכו לחוות בחייהם. בדרכם חזרה הביתה ליוותה אותם תחושה שכמעט אי אפשר לתאר- הם נוסעים בכביש חשוך אבל אור נפלא מחבק אותם ומציפה אותם תחושת אושר אין סופי- תחושה של ישות אוהבת שנמצאת עימהם.
מאותה עת קיבלו על עצמם, הוא ואשתו, להתקרב לקב"ה והוא כיסה ראשו בכיפה. בדיוק שבוע חלף ורצו מאד לנסוע בשבת, מה עשה? הוריד את הכיפה מעל ראשו ועלו על הקטנוע. כאשר חלפו על פתח בית הכנסת הגיח חתול קטן ונכנס בגלגליהם. נפלו שניהם על הכביש, פצועים, מדממים. כל המתפללים יצאו מבית הכנסת להגיש עזרה, איזו בושה גדולה, האמבולנס הגיע, והם כבר הבינו את המסר וקיבלו על עצמם שלא יהיו נוסעים עוד בשבת.
זו לא התאונה הראשונה שעברו ביחד, במשך השנים עברו עוד תאונות רבות כגון מכסה מנוע שנפתח על השמשה הקדמית בנסיעה בכביש מהיר, רכב שדחק את הקטנוע שלהם בנסיעה ורק בנס ניצלו. פעם אחת הוא התנגש עם הקטנוע חזיתית ברכב פרטי ויצא ללא פגע ובפעם אחרת הוא נרדם על ההגה בנסיעה מהירה ורק בנס לא היו נפגעים בנפש.
בתאונה האחרונה שהזכרנו הוא אמנם לא נפגע, אבל שכנעו חבר אחד שיספר שנפגע ויתבע את חברת הביטוח. הוא סירב בתחילה כי ב"ה לא נפגע אך לבסוף השתכנע וטען כאילו נפגע בגבו, תוך שהוא עובר על ציווי התורה שאמרה "מדבר שקר תרחק". כסף הוא כמובן לא הרוויח ובמקום זאת חשדו בו במשטרה שהוא לא שמר מרחק ושפטוהו ודנוהו בקנס ובשלילה, ואחר כך עלה חשד במשרד הרישוי שאינו כשיר לנהיגה ולכן נאלץ לעבור סדרה ארוכה של בדיקות ועוד שלילה ועוד צרות וייסורים רבים ומאז קיבל על עצמו להיות זהיר גם בשקרים.
בין לבין נולד לו בן! והנה בגיל חודש ימים נקלע הבן למצב של חנק בעת האכילה, הסבתא המבוהלת ששמרה עליו נטלה אותו בזרועותיה ורצה עימו אל הרחוב, ובנס מוחלט פגשה באדם בעל ידע בעזרה ראשונה שעשה לו החייאה ובעזרת ה' הציל את חייו.
באותה תקופה הוא החל ללמוד תורה כדי לדעת איך להישמר מעבירות וכך לאט לאט החל מתקן דרכיו ומיישר אורחותיו.
ואז שמע סיפור מדהים שאירע כמה שנים קודם לכן: קרוב משפחה שלו לקה במחלה סופנית והרופאים בישרו לו שימיו ספורים. והנה לילה אחד ראה בחלום את בנו, שרק חזר בתשובה זמן קצר קודם לכן, כשהוא יושב בחדרו ועמוד אש ניצב עד השמים. הסתובב אליו הבן ואמר: "אבא, אל תדאג, אתה תמשיך לחיות, אני אמות במקומך". עברו רק כמה ימים והבן נהרג בתאונת דרכים קשה. האבא, שיבדל לחיים ארוכים, עדיין חי על אף התחזיות הקודרות של הרופאים, ובינתיים חזר בתשובה שלמה ברוך ה'.
זמן לא רב אחר כך, הוא ראה מבואר בספרים שכאשר אדם מתחייב מיתה מן השמים, נותן לו הקב"ה ילד שמגיע לעולם לתיקון קצר ולאחר שמשלים את תיקונו הוא עוזב את העולם, והמיתה שלו מכפרת לאבא על המיתה שהוא היה חייב.
כך בדיוק במעשה הזה, שהאב היה חולה סופני- כאילו התחייב מיתה אבל הבן נפטר והתבטלה הגזירה מעל אביו, ועוד נראה שהבן השלים את תיקונו- כי רק חזר בתשובה זמן קצר לפני כן, והנה כולם יצאו נשכרים: האב- שהתבטלה מעליו הגזירה ועוד זכה לתיקון נשמת בנו תחת חסותו ואפילו חזר בתשובה שלמה בעצמו והבן- שהשלים את תיקון נשמתו בעולם הזה.
אך המקרה ששינה את חייו יותר מכל אירע כמה שנים מאוחר יותר. אשת אחיו היתה בבית חולים מאושפזת עשרה ימים. בליל עשירי, הוא ואשתו ואחיו שהו בבית הוריו, והנה הוא לא מצליח להירדם והחל קורא שוב ושוב את מזמור "יושב בסתר עליון"- שהוא המזמור היחיד שידע באותה עת. כל אותו הזמן הוא מרגיש שהוא רואה את הדין של אשת אחיו בשמים והוא מתחנן שתבקש לעשות תשובה ויתנו לה הזדמנות נוספת אך היא מסרבת בטענה שאחיו לא יאפשר לה לעשות תשובה (ובבוקר גם אשתו תיארה לו את אותה חוויה). חלף זמן מה, ואחיו, שהיה רחוק מתורה ומצוות, קם לפתע בחדר הסמוך וקרא קריאת שמע בפעם הראשונה בחייו. בדיוק באותו רגע התקשרו מבית החולים. אחיו נסע ושם בישרו לו שאשתו נפטרה. רק כמה שנים אחר כך הוא למד בספרי ההלכות שיש עניין לקרוא את מזמור "יושב בסתר עליון" לחולה בשעת גסיסה וכן את "קריאת שמע" בשעת יציאת הנפש- הרי זה בדיוק מה שהוא ואחיו עשו מבלי שידעו את ההלכה או התכוונו לכך.
עברו שנים, הוא התקדם בעבודת ה', נעשה למדן יותר, והחל להשקיע מאמצים כבירים לקרב גם יהודים אחרים.
פעם אחת הוא יצא ממקום עבודתו לעבר בית הכנסת להתפלל אך ירדו גשמים עזים והוא נאלץ למצוא מחסה. "עוד מעט עובר זמן התפילה" הוא מהרהר בליבו "מה אעשה?". אבל אז הוא נזכר במעשה ברבי חנינא בן דוסא שהיה מהלך בדרך לביתו בגשם ואמר "ריבונו שלו עולם, כל העולם בנחת (על ירידת הגשמים) וחנינא בנך בצער (שהוא לא יכול לילך לביתו)?!" ומיד פסקו הגשמים, וכאשר הגיע לביתו אמר "ריבונו של עולם, כל העולם בצער (שאין גשמים) וחנינא בנך בנחת (שהוא הגיע לביתו)?!" ומיד חזרו הגשמים. אמר לעצמו "אם אירע כן לרבי חנינא בן דוסא אז ודאי שגם לי יכול לקרות"- הרים עיניו לשמים ואמר "ריבונו של עולם, כל העולם בנחת על הגשמים ואני בנך בצער שאינני יכול להגיע לבית הכנסת ולעשות רצונך?!" ומיד פסקו הגשמים והאירה השמש מבעד לעננים והוא החל צועד אל בית הכנסת והספיק את התפילה בזמנה. אז הבין כמה חשוב לעשות הכל לשם שמים ואז הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
עברה תקופה והוא מצא עצמו ללא מקור פרנסה, חיפש עבודה ופשוט לא מצא, החליט שהוא פונה לבורא עולם, אמר "ריבונו של עולם אני מבטיח שאם אזכה לפרנסה טובה אתחיל לעשר ממשכורתי". עבר רק יום אחד וכבר החל לעבוד במקום מכובד. עברו כמה חודשים והתקשרו אליו מאחד הארגונים שהוא תורם להם, ביקשו שיעזור ויגדיל את תרומתו במאה שקלים נוספים, בתחילה הוא הרהר ואחר כך החליט להיענות לבקשה. עבר רק יום אחד וקרא אליו מנהל העבודה ובישר לו שהוא מגדיל את משכורתו באלף שקלים נוספים. הנה מאה השקלים שהוסיף לתרומה הם בדיוק המעשר מאלף השקלים שהוספו למשכורתו. על זה כבר אמרו חז"ל "עשר בשביל שתתעשר".
פעם אחת שאלה אותו אשתו אם אפשר להשקות את הצמחים עם מי הנטילה של שחרית, אך הוא השיב לה שכתוב בספרים שרוח רעה שורה במים האלו ולכן הם יהרסו את הצמחים. אף על פי כן השקתה אשתו את הצמחים במים אלו ואכן הצמחים נבלו.
זמן מה אחר כך הם קיבלו בקבוק יין עם ברכתו של הרב כדורי זצ"ל. לאחר ששתו את היין הוא מילא מים בבקבוק והניח בפנים ענף של הדס ללא שורשים. וראו זה פלא, על אף שבדרך כלל הדס כזה היה נובל לו תוך כמה ימים, במקרה הזה הצמח אף המשיך לצמוח בלי שורשים! והוא המשיך וצמח במשך כל ארבעים ותשע הימים של ספירת העומר, ורק אחר כך החל לנבול לאט לאט. הם הראו את הנס הזה לכמה ממכיריהם והבינו את כח ברכות הצדיקים.
הוא החל להשקיע בקדושה וזכה לחלומות נפלאים, פעם אחת קיבל מיד מלאך ספר נוצץ הנושא את השם "שערי תשובה", ופעם אחת הרגיש שהוא מלמד חידושי תורה לשני תלמידים בישיבה של מעלה ונהנה מאור ואושר שאי אפשר לתאר- כאשר הוא התעורר הוא היה בטוח שזה עתה היה בגן עדן.
בשנים האחרונות הוא משתדל בכל כוחו לקום בשבתות בשעה מוקדמת כדי ללמוד לפני התפילה, ולא פעם העירו אותו מן השמים. פעם אחת הוא ראה כתב בחלום: "יש אנשים שלמדים תורה רק כדי לא להיענש"- מיד הבין שהוא רוצה ללמוד תורה לא רק כדי לצאת ידי חובתו אלא ללמוד תורה מאהבה באמת ולכן עליו לקום מיד ואכן קם ולמד תורה עד התפילה. ובפעם אחרת הופיע לו בחלום רב השכונה בה הוא מתגורר ואמר לו: "לא טוב לישון עם מזגן, קשה מאד להתעורר ככה"- מיד הבין את המסר ונעור משנתו ולמד עד זמן התפילה.
ואז בא לפניו חלום שהותיר בו רושם רב: הוא נמצא שבוי בבניין נטוש יחד עם שני אנשים נוספים ובחוץ יש מישהו ששומר עליהם שלא יברחו. בחלום הוא יכול לעוף, וכך אם ירצה הוא יכול לברוח, אלא שהוא נשאר שם ולא רוצה לעזוב את חבריו. הוא הסתכל לכיוון חבריו וראה אחריהם ארון ספרים שיש בו רק מעט ספרים והרבה מדפים פנויים. מיד הבין- אני כנראה התקדמתי אבל אני כאן בעולם הזה בשביל לקרב גם אחרים- כאלו שארון הספרים שלהם ריק- עלי ללמד אותם מהי יהדות. לאחר החלום האחרון הוא החליט שעליו לפרסם את סיפורו כדי לקרב את הרחוקים וכך נולד לו המסמך החשוב הזה.
אלו קורותיו בקצרה של בעל התשובה הזה, אשר הלך והתקדם ועוד חפץ להתקדם.
ובעל התשובה הזה הוא… אני.
נספח: שיחה גורלית
היתה זו שעת בין ערביים, עוד מעט, כאשר החושך יכסה ארץ , יהיה זה האות שאחריו ייכנס הציבור לבית הכנסת לתפילת ערבית. בתוך בית הכנסת מתקיים שיעור תורה, בחצר יושב לו התלמיד וקורא דברי תורה במחשב הנייד, כל דקה חשובה, הוא תמיד משתדל שהזמן לא יתבזבז לו סתם כך. לפתע ניגש אליו עובר אורח, "אתה לומד תורה דרך המחשב?", שאל. השיב התלמיד "כן, היום המחשבים עוזרים לנו". בשלב זה התלמיד עדיין לא העלה בדעתו שזו הולכת להיות שיחה ארוכה, שיחה פילוסופית מפתיעה, שיחה שתשנה את תפיסת עולמו ואולי את חייו של הצד השני.
עובר אורח: "אפשר לשאול אותך שאלה?"
תלמיד: לשאול אתה יכול, אבל אני כל כך קטן- אני לא יודע אם אדע לענות".
עובר אורח: "אני לא מבין, למה אתם תמיד מקטינים את עצמכם? מעצמכם אתם עושים קטנים ומאנשים ברחוב אתם עושים גדולים".
תלמיד: "ככל שאתה לומד יותר תורה אתה רואה מהי שלימות- ואז אתה מבין כמה אתה רחוק ממנה ומרגיש קטן".
עובר אורח: "אז אתה חוזר בתשובה?"
תלמיד: "בכל רגע"
עובר אורח: "אני מתכוון באופן כללי, אתה חוזר בתשובה?"
תלמיד: "כן"
עובר אורח: "רציתי לשאול אותך- איפה כתוב בתנ"ך 'ראש השנה'?"
תלמיד: "לא יודע"
עובר אורח: "תחפש במחשב"
ישבו וחיפשו, ומצאו בספר יחזקאל מ', א' את הפסוק: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וגו'".
עובר אורח: "תגיד לי למה כתוב 'בראש השנה בעשור לחודש'? הרי ראש השנה הוא אחד לחודש! אני שואל את השאלה הזו בכל מקום ואף אחד לא נותן לי תשובה, התלמידים בבית המדרש כבר לא מוכנים לשמוע אותי יותר"
תלמיד: כשאמר 'בראש השנה' התכוון בתחילת השנה, כלומר בחודש הראשון, כמו שכתוב: 'ההַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה', וכמו שאנחנו רגילים לומר למשל: "בראש השיירה צועדים אנשי המשלחת הישראלית", ראש הוא צורת ביטוי שמשמעותה ראשון; וכשאמר 'בעשור לחודש' התכוון בעשירי לאותו חודש הראשון, שהוא יום הכיפורים".
עובר אורח: "לא נראה לי… אבל זו לא השאלה היחידה, יש לי עוד הרבה שאלות קשות".
תלמיד: "אם תשב ותלמד אתה תגלה שיש ספרים שלמים שכבר עסקו בשאלות שלך וחקרו אותם וכל התשובות כבר כתובות- וכשתראה שיש כל כך הרבה תשובות לכל כך הרבה שאלות אתה תבין שכנראה יש תשובות גם לשאר השאלות שלך- רק שאתה עדיין לא מצאת אותם".
עובר אורח: "לא מאמין לכל מה שכתוב בספרים האלו- כל מה שלימדו אותך זה לא נכון- כל אחד מפרש איך שהוא רוצה".
תלמיד: "אתה בטוח שאתה יכול להסתדר בלי הפירושים האלו?"
עובר אורח: "כן- אני מבין את התורה כמו שהיא כתובה".
תלמיד: "אתה בטוח שאתה מבין את כל התורה כולה על כל דקדוקיה?"
עובר אורח: "כן!".
תלמיד: "אז איך אתה מסביר את הוראת התורה: 'וקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ'? מה צריך לקשור בדיוק לדעתך?".
לרגע השתתק עובר האורח והתלמיד המשיך: "אתה צריך ללכת ללמוד- איך אתה יכול להביע דעה על הפירושים האלו אם לא הלכת ולמדת אותם היטב? איך יתכן שאדם יביע דעה על תחום כלשהו אם לא הלך וחקר אותו בצורה יסודית?"
עובר אורח: איך אלמד?! אף אחד מהתלמידים בבית המדרש לא רוצה לדבר איתי יותר, הם כנראה מרגישים מאויימים מהשאלות שלי".
תלמיד: "הם כנראה מרגישים שאתה לא מגיע בגישה פתוחה".
עובר אורח: "למה אתה מתכוון?"
תלמיד: "אתה צריך לשאול את עצמך בכנות אם אתה מחפש אמת או שאתה רק מחפש להתנגח".
עובר אורח: "כנראה שאני קטן בשבילם, הם מעדיפים לא להתעסק עם אנשים כמוני".
תלמיד: "גם אני הייתי קטן פעם, ואיתי דווקא התעסקו- תלוי באיזו גישה אתה בא: אם אתה מחפש אמת או שאתה רק מחפש להתנגח!".
דממה השתררה לפתע, ולאחר כמה שניות של שתיקה המשיך התלמיד: "מהי לדעתך תכלית החיים? בשביל מה האדם הגיע לעולם?"
עובר האורח נראה חושב על דבריו ואז אמר בטון מאולץ משהו: "תשמע- אין ספק שהאנשים הכי מאושרים הם החרדים- עשו מחקרים ומצאו שהם רגועים ואין להם דאגות".
תלמיד: "נו, וזו לא סיבה מספיק טובה לזרוק את הכל ולהתחיל ללכת בדרך הזו?".
עובר אורח: "לא- כי הם מחפשים נוחות ואני מחפש אמת!".
תלמיד: "נוחות?! על איזו נוחות אתה מדבר?! האם לקום כל בוקר בשעה מוקדמת לתפילה זו נוחות?! האם לעזוב את כל העולם, ואת המשפחה וללכת לשיעור תורה זו נוחות?! האם לא לעשות כל מה שבא לי כי התורה מגבילה אותי זו נוחות?! אם הם מוכנים לוותר על כל העולם בשביל לקיים את התורה כנראה שהם מרגישים שכר ממשי ותועלת גדולה מחיי התורה- אחרת לא היו מקריבים את כל חייהם בשביל התורה! נראה לי שדווקא אתה מחפש נוחות- אתה מחפש לפרוק מעליך את כל החוסר נוחות הכרוך בחיי התורה- ולכן אתה משכנע את עצמך שהתורה איננה אמיתית כדי לאפשר לעצמך להמשיך להתנער מהמחוייבויות שלה!"
עובר אורח: "איך אפשר לחיות את חיי התורה?! איך אפשר לקיים את המחוייבויות שלה?! הרי כל זמן שאתה חי אתה חוטא- 'חי' עולה בגימטריא שמונה עשרה כמניין 'חטא'- אדם לא יכול לחיות בעולם בלי לחטוא".
תלמיד: "נכון שיש עליות וירידות- נכון שלפעמים נכשלים- אבל מה שקובע מיהו האדם זו לא מידת ההצלחה שלו אלא הרצון שלו- לאן הוא שואף להגיע- מה הוא שואף להשיג- הרצון הוא מהות האדם- הרצון קובע מיהו באמת- אם הוא משתדל בכל כוחו להיות צדיק הוא באמת צדיק- אפילו אם הוא נכשל- ועל זה נמדד האדם בשמים- על הרצון שלו- על השאיפות שלו- על ההשתדלות שלו- אם השתדל בכל כוחו להיות צדיק או לא"!
עובר אורח: "אדם שמנסה ומנסה וכל הזמן לא מצליח הוא בסוף מתייאש".
תלמיד: "היו שני חברים שניסו למכור מוצר כלשהו- אחד ניסה פעם פעמיים וכשראה שנכשל הפסיק לנסות- הוא לא ימכור לעולם! חברו נכשל פעם פעמיים ושלוש אבל המשיך לנסות ובסוף הצליח למכור".
עובר אורח: "אז אתה אומר לי שההבדל בין צדיק לרשע הוא שהרשע מתייאש והצדיק לא מתייאש אף פעם?!"
תלמיד: "לא אני אומר אלא שלמה המלך אמר: 'שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם; וּרְשָׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה': צדיק כל הזמן קם על רגליו ובסוף מצליח להשיג- אבל רשעים- מספיקה להם רעה אחת כדי שכולם יפלו! התורה היא עיקר החיות שלי- אני כל הזמן רודף אחריה כי היא מאפשרת לי לשרוד בעולם התובעני הזה- היא מאפשרת לי להרגיש שלא חסר לי כלום אפילו אם אין לי את כל מה שאני רוצה! אחרי שפעם אחת הצלחתי להרגיש את החיות שהיא מסוגלת להעניק לי- אני לא אתייאש לעולם- אני אמשיך לנסות אפילו אם איני מצליח- שווה לי לסבול את כל הכשלונות ולהמשיך לרדוף כל חיי רק כדי להשיג עוד שניה אחת של התעלות רוחנית- ולפעמים אני משיג אותה וזה האושר האמיתי בחיים, זה גן עדן האמיתי- בעולם הזה ממש, ואני מאחל לך שתזכה לטעום רק מעט ממנו".
עובר אורח: "מה אני יכול לומר לך? תצליח בדרך שלך".
תלמיד: "בעזרת ה' תצליח גם אתה ותתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות".
אז הבין התלמיד שבתוך בית הכנסת כבר סיימו להתפלל- אבל חשב לעצמו: שווה היה לי להפסיד תפילה בציבור בשביל הסיכוי להעיר ולהאיר משהו אצל היהודי היקר הזה.
נספח: שלום שלום לרחוק ולקרוב
(מסמך זה נכתב בימי מבצע "עמוד ענן" שבו תקף צבא הגנה לישראל את תשתיות ארגוני הטרור ברצועת עזה)
שישי בצהריים, כולם עסוקים בהכנות לשבת, גם אני.
אני לוקח את שקיות האשפה ויורד במדרגות. היעד: פח האשפה השכונתי.
בכניסת הבנין יושב השכן מקומה שלישית, מתקן את האופניים. אני מסנן לעברו "שלום", וממשיך בדרכי. צריך להספיק, הזמן קצר והמלאכה מרובה.
המשימה הושלמה, השקיות בפח, ואני ממהר לשוב הביתה- המשימה הבאה כבר בפתח.
לפתע אני שומע קול קורא: "תגיד- מה אתה אומר על המלחמה בדרום?".
פניית פרסה מהירה וסריקה של השטח מביאות אותי למסקנה: השכן מקומה שלישית מנסה לפתח איתי שיחה.
האמת, ההרגשה קצת מוזרה, בדרך כלל מערכת היחסים שלנו מסתכמת בשלום מהיר ולא יותר. הפעם זה שונה.
"מה אני אומר על המלחמה בדרום? מה אני יכול לומר? כל הזמן יש מחלוקות בינינו, נלחמים אחד בשני, פתאום יש מלחמה אז אנחנו עוזבים את כל המחלוקות, מבינים שהאויב זה לא השכן שמעצבן אותנו, ולא היהודי שעקף אותנו בפקק- אנחנו מבינים שלכולנו יש אותו אויב- אז אנחנו מתאחדים- כנראה שזה מה שהקב"ה רוצה, שנתאחד, כי אם נחרבנו בגלל שנאת חינם- נוכל לשוב ולהיבנות רק על ידי אהבת חינם, לכן הוא מביא לנו את המלחמות- כדי להעיר אותנו".
והשכן ממשיך לשאול, כאילו מדובר בראיון תקשורתי: "תגיד לי, למה זה ככה? למה רק במצבים כאלו אנחנו מתאחדים?".
"נראה לי שאנחנו שקועים מדי בחומריות, בעבודה, בכסף- אז אנחנו קצת מאבדים את הראש", אני משיב בנחרצות.
השכן מהנהן בראשו ואומר: "לצערי היום אפילו שלום בקושי אומרים, אנשים עוברים זה ליד זה וכל אחד שקוע בעצמו- לא מרים את הראש לכיוון חברו. תראה איך היו פעם- כמו שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מקדים בשלום כל אדם- ומעולם לא הקדימו אדם לשלום- אפילו נוכרי בשוק".
בעודו מדבר אני עומד בלב נשבר וחושב מתי יגיע לידי ואקיימנו? מתי גם אני אגיע למעלה הזו של להקדים בשלום כל אדם- לחייך, להאיר פנים, ולומר שלום לכל מי שאני פוגש ברחוב, עוד לפני שהוא פונה אלי? למה זה כל כך קשה? האם זו המעמסה של החיים שגורמת לנו לשקוע במחשבות ולהתנתק מהמציאות? אולי זו הגאווה שלנו שגורמת לנו לחשוב שהשני צריך להקדים בשלומנו? אולי אלו כל הפעמים שנכווינו ביחסי אנוש שגורמים לנו לתפוס ריחוק מבני אדם מתוך אינסטינקט של הישרדות?
בעודי שקוע במחשבות האלו, הדלת נפתחת ודרכה נכנס מנחם, השכן מקומה שניה, כהרגלו עם חיוך רחב ופנים מאירות: "שלום, מה שלומכם?".
השכן מקומה שלישית לא נשאר אדיש ופונה אליו: "תגיד מנחם, אנחנו מנסים להבין למה כל כך קשה לאנשים לומר שלום, מה לדעתך הסיבה? מה עוצר אותם? למה הם לא משוחררים? איך מתגברים על זה?".
"מה הבעיה?!", משיב מנחם, "פשוט אומרים שלום".
אתם הבנתם את זה? פשוט אומרים שלום!
סוף הספר