אור ברסלב
אורות של אמת שער האחווה › דרכי שלום

אורות של אמת

שער האחווה · דרכי שלום

אהבת הבריות

לימדונו רבותינו שכשם שפרצופי בני האדם שונים כך דעותיהם שונות, ועל כן, אף אם שוררת אהבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, הרי כל אחד מהם הגיע מרקע שונה, מסביבה שונה, מהרגלים שונים, והיאך אם כן יוכלו שניים לתקשר ולהסתדר יחד? הרי ראינו כמה וכמה זוגות שנישאו זה לזה באהבה גדולה, וכן כמה וכמה חברים שהחלו ידידותם בקרבה נפלאה, ואף על פי כן הגיעו לריב ומדון. האם זה בגלל שאנשים רעים המה? ודאי שלא, אחרת לא היו מסתדרים יחד מתחילה, והרי גם ידוע לפנינו מה שאמרו רבותינו במדרש (דברים רבה-סדר עקב-פרשה ג): "שלשה מדות טובות יש ביד ישראל, ואלו הן: בישנים ורחמנים וגומלי חסדים": ולפיכך אין בישראל מי שהוא רע מטבעו- אז מדוע אם כן אינם מסתדרים? לא נותר אלא להניח שלא קיבלו הדרכה נכונה טרם החלו לקיים יחסי אנוש עם הבריות!

הרי ידוע בעולם שבכדי להפוך למהנדס, עורך דין או רופא, יש ללמוד במסירות נפש כמה שנים, ויש לשאול: האם מישהו הלך לפני נישואיו ללמוד איך להיות בעל? האם מישהי הלכה לפני נישואיה ללמוד איך להיות אישה? אם איננו מתיימרים ללמוד איך להתנהג ביחסי אנוש אל לנו לחשוב שנוכל להצליח בהם!

לפיכך בפרק זה השתדלתי לרכז כמה עצות על פי דברי חז"ל, וכולי תקווה ואמונה שיהא זה לעזר רב עבור הקוראים, שיוכלו מכאן ואילך לשקם מערכות יחסים בבית, בעבודה ובשאר מקומות.

חשיבות השלום ביהדות

כתוב (תהלים לד,טו): "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ": שלא די שנשמור על השלום אלא נרדפהו כרודפים אחר החיים, ואולם גם היפוכו של דבר- שנהא בורחים מן המחלוקת כבורחים מן האש!

מצינו בתורה שהיה ריב בין הרועים של מקנה אברהם לבין הרועים של מקנה לוט אחיינו שנאמר (בראשית יג,ז): "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט": הגיע אברהם ללוט ואמר לו (בראשית יג,ח): "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ": והרי כבר נאמר בפסוק הקודם שיש ריב, אז מה נתכוון אברהם באמרו שאינו חפץ במריבה? אלא שיש הבדל בין ריב למריבה, שריב לשון זכר ומריבה לשון נקבה, שזכר איננו מפרה ומרבה ונקבה כן, ועל כן, אף שהיה כבר ריב לא רצה אברהם שידרדר למריבה שהיא נרחבת יותר. מה עשה? אמר ללוט (בראשית יג,ט): "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה": לך אתה למקום אחד ואני למקום אחר וניפרד זה מזה שמא תתפתח מריבה מן הריב הזה. ויש לנו ללמוד כי בעתות מחלוקת ראוי להתרחק עד יעבור זעם כדי למנוע מריב להידרדר למריבה (יש להעיר כי כל התרחקות, ובפרט בעל מאשתו או אישה מבעלה, תיעשה אך ורק אחר שלא הועילו כל העצות המובאות בפרק שלפנינו ורק לאחר שנעשתה שאלת חכם, וכן מצינו באברהם שאמר תחילה ללוט "אל נא תהי מריבה ביני וביניך", ואין "נא" אלא לשון בקשה, מלמד שניסה קודם לפתור את המחלוקת בדרכי נעם ורק אחר כך אמר "הפרד נא מעלי")!

כאשר אמר ה' לשרה אמנו שעתיד להיוולד לה בן כשהיא בגיל תשעים היא צחקה בקרבה ואמרה (בראשית יח,יב): "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן": אז פנה ה' אל אברהם אבינו ואמר לו (בראשית יח,יג): "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי": ויש להקשות, שהרי אמרה שרה "ואדני (אברהם) זקן", ואילו ה' אמר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי", והיאך שינה ה' מן האמת? אלא שביקש להסתיר מאברהם שכינתה אותו "זקן" שמא יכעס עליה, ויש לנו ללמוד כי השלום כה חשוב עד שמותר לשנות מן האמת בעבורו, וכן מצינו שהיה עושה אהרון הכהן, כמסופר באבות דרבי נתן שכאשר היה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו "ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו", ומתוך כך כשהיו פוגעים (פוגשים) זה בזה היו מנשקים זה את זה, ועל כן אמרו רבותינו (אבות א,יב): "הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום"!

כאשר חזר יעקב אבינו ארצה, הוא שלח שליחים לעשיו אחיו, והמה חזרו ואמרו לו (בראשית לב,ז): "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ": והרי עשיו הלך לקראת יעקב עם ארבע מאות איש כי ביקש להרגו, ומה עשה יעקב? (בראשית לב,יד): "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו": הכין עבורו מנחה (צאן ובקר במתנה) לרכך ליבו, וכעין זה מצינו גם ביוסף הצדיק שנזרק לבור על ידי אחיו, וכאשר לימים הפך למושל מצרים השיב לאחיו טובה תחת רעה, האכילם והשקם לשבעה מכל טוב מצרים ולא נטר להם בליבו על הדבר שעשו. ויש לנו ללמוד שבכדי להמיר את השנאה לאהבה יש להעניק לצד השני, כדרך שאמרו הכתובים (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": וכבר ביארנו כי הנתינה היא "סם" המגביר את האהבה (ראו בפרק "אהבת הבריות").

ומעל הכל, בין איש לאשתו, מה לנו כדברי המדרש שאמר ה' (ויקרא רבה ט,ט): "ימחה שמי אל המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו": ה' כל כך חפץ בשלום הבית עד שהתיר בתורתו למחות קלף עם שמו במים כדי להסיר חשד בין איש לאשתו ולעשות שלום ביניהם (כמבואר בפרשת סוטה); והירא את ה' ודאי ישתדל בשלום ביתו כדי שיהיה מקיים את רצון קונו.

עשו ויתורים למען השלום

בעיות ביחסי אנוש מופיעות כאשר מידת הגבורה מתגברת, וכל אחד רוצה להיראות חזק יותר, לוחמני יותר, שומר על עקרונותיו, וכתוצאה מכך הקשר מתפורר!

אדם היודע שהצדק עימו, ובכל זאת מוותר ומשפיל עמדתו בשעת מריבה למען הסר ריב ומדון, הרי זה מרבה שלום בעולם (ואף שהויתור נראה תחילה כהפסד, סופו רווח גדול, שאם שלום מצוי ברכה מצויה ואם לאו לאו), ולא זו בלבד, אלא גם נמחלים כל עוונותיו שנאמר (ראש השנה יז,א): "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו": ועולה תמיהה: מדוע זכאי זה שימחלו לו על כל עוונותיו? אלא ידוע שבשמים נוהגים באדם מידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו, ולפיכך כדרך שהיה הוא מוחל אף שעשו נגד רצונו כך מוחלים לו מן השמים אף שעשה נגד רצונו של מקום!

ויש לדעת, כי אין זוכים להגיע למדרגה זו של ויתור אלמלא אמונת ההשגחה, שכן אדם המכיר בקטנותו ויודע כי רק ה' ממעל, מה למידת הגבורה ולו? למה ירגיש גיבור מחברו? הרי אף הוא בשר ודם ועתיד ללכת למקום עפר רימה ותולעה כמותו, ואף אם עשה לו חברו נגד רצונו אין זה אלא בגזרת שמים, כדרך שביארנו בפרק "אהבת הבריות", ובכלל, אם יודע שאין עוד מלבדו וכן חברו יודע, הרי יתאחדו שניהם יחד לעשות רצון ה', אז מה להם לריב? מה להם להילחם? הרי תכלית אחת משותפת, לשניהם (ועיקר יש להרבות בלימוד תורה ומוסר, שעל ידו נקנית אמונת ההשגחה).

הקשיבו לצד השני

כל אדם חפץ להרגיש חשוב, ואם חש כי פוחתת חשיבותו, יוצא למלחמת קיום. אחד מיסודות השלום הוא היכולת להקשיב. ילד המספר לאימו דבר שאירע לו בבית הספר, הריהו מבקש ליפול על אוזן קשבת וכתף להישען. לעיתים מחמת עיסוקיה בעבודות הבית האם לא מפנה ליבה להקשבה, להזדהות, להבעת עניין ולעידוד. במקרה כזה מחמיץ לב הילד והוא מתחיל להתמרמר ולהתמרד בדרכיו!

רק על ידי הקשבה נוכל לייצר בלב השני תחושת חשיבות, ואף אם דבריו אינם חשובים בעינינו, הרי בעבורו חשובים הם עד מאד, ועל כן מוכרחים אנחנו להקשיב, להזדהות, להביע עניין ולעודד, ובזה יהא שכרנו אהבה, אחווה, שלום ורעות!

כאשר אדם מקשיב מקשיבים לו, וכאשר איננו מקשיב אין מקשיבים לו, ועל כן, אם רצונו שיהיו דבריו נשמעים עליו להטות אזנו למשמע דבריהם של אחרים, ולעולם לא ייכנס בדבריהם אלא ימתין לכשיסיימו ואז יאמר דברו, וזוהי דרכם של חכמים.

דברו עם הצד השני

כפי שביארנו בעניין הקשבה, כן על ידי דיבור אפשר לייצר בלב השני תחושת חשיבות, כי בקרב כל אדם יש תשוקה שידברו איתו ועל ידי זה ירגיש שייך, וכמו בעניין הקשבה, יהא שכרנו אהבה, אחווה, שלום ורעות (עם זאת, יש להישמר מדיבור שאינו מוכרח שמא יגיעו ללשון הרע, רכילות וביטול תורה, וב"ה עוד נרחיב בזה בהמשך).

הדיבור מועיל בכל עת שהיא, וכל שכן בעתות מחלוקת- שאז אין חשוב מהיכולת לדבר לב אל לב וליישב הדברים, שהרי רבות מחלוקות נוצרות ומתעצמות משום שלא יושבים שני הצדדים ומדברים ולעיתים רק מעבירים מסרים באמצעות שליחים המסלפים דבריהם, ואילו רק היו מדברים זה עם זה בשפה ברורה ובנעימה היו מוצאים הפתרון.

על אחיו של יוסף הצדיק נאמר (בראשית לז,ד): "וַיִּשְׂנְאו אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": וביאר חכם אחד: למה שנאו אותו (את יוסף)? כי לא יכלו דברו לשלום!

מסופר כי בתקופתו של הבעל שם טוב היה אחד הרבנים בדורו מתנגד לו ואף היה נוהג להצהיר באזני כל: "אני שונא אותו שנאה תהומית, אינני מסוגל להאמין ששוכנת בו נשמה יהודית"! לימים ביקש אחד התלמידים בעיר להשכין שלום בין השנים, מה עשה? כאשר נולד לו בן- הזמין את הבעל שם טוב לשמש כסנדק בברית, ואת הרב השני לשמש כמוהל, ושכר כרכרה שתסיע את שניהם יחד למקום הברית. כאשר היו יחד בכרכרה, הבחין הבעל שם טוב ברוח קדשו כי הנוסע הנמצא איתו הוא לא אחר מאשר שונאו הגדול, אך שמר את הדבר והסתיר ידיעתו. כעבור דקות מספר שאל הרב את הבעל שם טוב: "מי אתה?" הבעל שם טוב השיב: "עפר ואפר, ומי כבודו?" השיב: "גם עפר ואפר" אמר לו הבעל שם טוב: "אם שנינו עפר ואפר- מה יש לנו לריב? ומה יש לנו לשנוא זה את זה? וכי ראית בחייך שני שקים של חול רבים זה עם זה?". באותה עת ישבו ודיברו ונעשה שלום ביניהם.

לימדו מתי לומר את דבריכם

כתוב (משלי כז,טו): "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת (מדונים) מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה": ביום סגריר (יום שבו אנשים מסתגרים בבתיהם מפני הקור והגשם) האדם מסוגל להתמודד עם גשם זלעפות בחוץ, אך בשובו לביתו הוא מצפה למצוא שם מקלט, ולכן דווקא שם, בתוך ביתו, די בדליפה קטנה כדי להטרידו; דומה הדבר לאישה המדינה את בעלה (שופטת ומריבה עימו), שהוא אמנם מסוגל להתמודד עם כל הקשיים בחוץ, אך בשובו לביתו הוא מצפה למצוא מקלט, ולכן דווקא שם, בתוך ביתו, די שתאמר לו אשתו מילה קטנה כדי להטריף עליו דעתו!

על כן כתוב (משלי יד,א): "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ": שכן אישה החכמה לא תטיח דבר בבעלה טרם ינוח מעט בביתו, יירגע, יאכל, ישתה ויתרחץ, ורק אז תפתח בשיחתה, ובזה תהיה מכלל נשים חכמות שבנו ביתן ולא חלילה מכלל אוולות שהרסוהו בידיהן, והרי אפשר להשליך הדבר הזה לכל מערכת יחסי אנוש באשר היא, שהחכם מחפש את הזמן הנכון לומר את אשר על ליבו, איננו מטיח ביקורת על אדם בשעת לחצו ולא מטיל עליו מעמסה בשעת טרדתו, אלא ממתין שתהא נוחה עליו השעה ואז אומר דברו.

לימדו מה לומר ומה לא

על אף שחשוב הדיבור כדי להרבות שלום בעולם, ישנם דברים שמוטב שלא לאמרם כי הם מביאים ריב ומדון, וכל הבולם עצמו מלאמרם בשבילו עומד העולם, כמו שאמרו רבותינו (חולין פט,א): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר 'תולה ארץ על בלימה'": ועל כן ראוי לאדם שיתבונן אילו דיבורים מרבים שלום בעולם- כדי שיהא משתדל לאמרם וירחיק עצמו מן האחרים.

ככלל יש להשתדל שלא לומר כל דבר אשר חפץ ליבנו, שכבר אמרו (פסחים צט,א): "יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים שנאמר (משלי יז-כח) 'אויל מחריש חכם יחשב'": וכבר הזכרנו לעיל כי ראוי להישמר שלא להרבות בדיבור שאיננו מוכרח ממש, שאז אפשר להגיע ללשון הרע, רכילות וביטול תורה, ועל כן עצתי היא השתדלו לומר רק מה שחייב לומר או מה שמצוה לומר:

א. דבר שחייב לאמרו עשוי להיות כל דבר שיש הכרח לאמרו בכדי להועיל או למנוע היזק ליחיד או לרבים, וכן כל דבר שיש הכרח לאמרו לצורכי שלום, פרנסה, רפואה ושאר צרכים קיומיים; כל אלו אפשר לאמרם בתנאי שאין בהם חשש עבירה כגון רכילות, לשון הרע, חילול ה' ושאר איסורים, ומכל מקום אין להרבות בדיבור אלא רק כפי הצורך האמיתי!

ב. דבר שמצוה לאמרו עשוי להיות כל דבר תורה, דבר הלכה, ברכות ותפילות- וטוב להרבות בזה אין גבול, ובכלל, שניים החפצים בשלום, גם בעל ואישה, יעסקו יחד בתורה (בנושא המושך לב שניהם) ובזה יהיו מתדיינים בדבר הלכה ולא בדבר מריבה, ויהיו אוחזים שניהם במהות אחת משותפת, והמאור שבה ירבה שלום ביניהם! כמו כן, כל דיבור שיש בו משום גמילות חסדים כגון "מטבעות לשון" (מחמאות, שבחים, מילות עידוד וכיוצא באלו), הרי גם זה נחשב לדבר שמצוה לאמרו, וטוב להרבות בזה ובלבד שלא מגזימים ונגררים לחנופה!

נמצא כללו של דבר: כל דבר שחייב לאמרו טוב לומר רק הנצרך באמת ותו לא, ואילו כל דבר שמצוה לאמרו טוב להרבות בו אין גבול, זה וזה יש לומר בלבד שאין חשש עבירה ושאר דבורים ראוי להימנע בכלל מלאמרם ובזה להינצל מעבירה, מריב ומדון!

דברו תמיד בנחת ובזה תינצלו מן הכעס

מובא באיגרת הרמב"ן: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס": ויש לשאול היאך דיבור בנחת יכול להציל אדם מן הכעס?!

ונבאר את הדבר דרך עיון בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ז- בביאור חלקי הזריזות): "כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמר גיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו": לדבריו, אדם שיש בו תשוקה פנימית לקיום מצוות ודאי יהיה זריז לקיימן, אך אם אין לו תשוקה פנימית ומבקש לעוררה, עליו להיות זריז למצוות בתנועתו החיצונית ובזה תתעורר ממילא גם תשוקתו הפנימית, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות; והרי אפשר להשליך את הדבר הזה גם כאן- שאדם שיש בו כעס ומבקש לבטלו יתחיל לדבר בנחת, והשינוי החיצוני הזה יוליד גם את הנחת הפנימית בליבו.

כתוב (קהלת ט,יז): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים": שאם ידבר אדם בנחת יתקבלו דבריו בנחת, ואם קשה עליו הדבר- עצה נפלאה היא שיקרא "איגרת הרמב"ן" לכל הפחות אחת לשבוע ועל ידה יזכה להנצל.

הרעיפו מטבעות לשון על הצד השני

כמה וכמה פעמים בחיינו שמענו אדם אומר על חברו: "אז מה אם הוא עזר לי כשנתן לי כסף בזמנו? בשביל זה הוא חושב שקנה אותי ומתיר לעצמו להפגין אלי יחס משפיל שכזה?". כמה וכמה פעמים שמענו בעל תמה על אשתו: "נתתי לה הכול, רכב חדש, בגדים, כסף, הכל! למה היא לא מעריכה?! מה לא בסדר?!". ואכן אנחנו רואים מדי פעם שכסף קונה אמנם דברים חומריים רבים אבל אין הוא קונה את הלב. אף אחד מאיתנו לא זוכר את הצעצועים שקיבל מאביו בשנות הילדות. כולנו זוכרים את המחמאות, השבחים, מילות העידוד והחיבוק שקיבלנו מאבא. מדוע? משום שיחסי אנוש אינם נבנים על מטבעות של כסף, יחסי אנוש נבנים על מטבעות לשון!

נניח ששני חברים מעניקים מתנה לנשותיהם:

א. האחד מעניק מתנה בשווי 500 ש"ח תוך אמירה בנוסח: "קחי, שלא תגידי שאני לא קונה לך...".

ב. השני מעניק מתנה בשווי 20 ש"ח תוך אמירה נרגשת בנוסח: "יקירתי, חזרתי מהעבודה, ופשוט לא יכולתי שלא לחשוב עליך, עצרתי וקניתי לך את זה...".

הרי מובן מאליו מי מהנשים תקבל את המתנה בשמחה גדולה יותר, שאין ערך המתנה הוא הקובע- אלא האופן בו היא ניתנת!

על כן, ראוי לכל אדם שיבנה יחסיו עם הבריות על מטבעות לשון- שירעיף על הצד השני לכל הפחות מטבע לשון אחד בכל פעם שהוא משוחח עימו, וטוב להרבות בזה, ובלבד שלא מגזימים ונגררים לחנופה, ועל ידי זה יתעורר השלום דרך פלא ממש והניסיון יעיד.

לימדו איך להעביר ביקורת שתתקבל בהבנה

לא פעם, כאשר מבקשים להעביר ביקורת על מעשיו של אדם, היא נתפסת בעיניו כהתקפה על אישיותו, ובכדי להתגונן הוא מגיב בהתעלמות (חוסר שיתוף פעולה) או בהתחמקות (מתן תירוצים שאין להם שייכות לנושא הנידון) או בהתקפה נגדית (אמירת תגובה בנוסח: "הרי גם אתה עושה כן" ולעיתים פתיחת עימות אף בנושאים אחרים); כך או כך, בכל אחד מהאופנים הנזכרים, הביקורת איננה משיגה את מטרתה, ובמקרים רבים לא רק שאינו מתקן את מעשיו אלא אף מגביר את עשייתם.

ראשית יש לדעת שאפשר לחסוך את הצורך להעביר ביקורת ולמגר את הרע על ידי עידוד הטוב דווקא, למשל אישה המבקשת להעיר לבעלה שאינו מסייע בעבודות הבית, מוטב שלא תעירהו על כך, אלא תהא ממתינה עד אשר יעזור לה בדבר קטן, ואז תרבה במחמאות ובשבחים על עזרתו, ובדרך זו תעודד את רוחו להמשיך ולעזור במקום לייאשו מן הרצון לעזור. זהו דבר ראשון שיש לנסותו טרם מעבירים ביקורת!

במידה והדבר איננו מועיל ואין מנוס מלהעביר ביקורת, חייבים לוודא תחילה כי אנו עצמנו מתוקנים באותו הדבר, ורק אחר כך נוכל לדרוש זאת מאחרים, וכפי שהמשיל הרמח"ל במסילת ישרים שאין אדם יכול ללמד לחברו הדרך הנכונה במבוך מלכים אם הוא עצמו לא צלח אותה לפני כן.

לעיתים די בדוגמא אישית כדי להעביר ביקורת מבלי לדבר כלל, כמסופר על זוג שהגיע לרב בן ציון אבא שאול, והאישה התלוננה שבעלה אינו עוזר בעבודות הבית; בבוקר למחרת ניגש הבעל לרב לאחר התפילה וסיפר שהתעמת שוב עם אשתו, והרב בחכמתו השיב שהוא מאד ממהר, וביקש שיגיע אליו לביתו בעוד שעה. הגיע הבעל לבית הרב, והרב פתח את הדלת כאשר מכנסיו מקופלים, הוא מחזיק בידו מגב וסחבה ונראה באמצע שטיפת הרצפות. הבין הבעל את המסר מבלי שהרב דיבר ולו מלה אחת ושב לביתו להתנצל בפני אשתו.

במידה וכל אלו לא הועילו ואין מנוס מלהעביר ביקורת, יש להעבירה על פי ההדרכה שמסרו רבותינו באמרם (סוטה מז,עב): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת": שפעולת הדחייה (הביקורת) תיעשה בעוצמה חלשה (באמצעות יד שמאל שהיא היד החלשה) ובמקביל תיעשה פעולת קירוב (מטבעות לשון) בעוצמה חזקה (באמצעות יד ימין שהיא היד החזקה)!

כלומר, יש לרכך את הביקורת על ידי הרעפת מטבעות לשון לפניה ואחריה, והמעטפת הזו של קירוב לפני ואחרי, תסייע בקבלת הדברים בנחת רוח ובנעימה.

למשל, בעל המבקש להעיר לאשתו שחסר מעט תבלין בתבשיל שהכינה, יחמיא לה בהתלהבות על הטעם הנפלא ועל המרקם המשובח, גם אם איננו באמת כה נפלא ומשובח, אחר כך יסביר בעדינות שהוא אוהב את זה עם מעט יותר תבלין, ושוב יחמיא לה שמעולם לא פגש אדם שמבשל כמותה; אשתו תרגיש מוערכת וחשובה, אך יחד עם זאת תיתן אל ליבה להבא להוסיף מעט יותר תבלין בתבשיל.

מה טוב ומה נעים שהביקורת עצמה תהא בלשון רכה ובמינימום מילים היכולות לבייש את האדם! דרך נפלאה לעשות זאת היא באמצעות משל או סיפור שאינו מדבר ישירות על האדם, אבל ממנו יוכל להבין את המסר, כמסופר על אישה שביקשה להתגרש מבעלה, הגיעה עימו לבית הרב, וסיפרה שהבעל מפרנס טוב ומחנך טוב לילדים והרב תמה: "אז מדוע את רוצה להתגרש?" השיבה שאינו עוזר בעבודות הבית, והרב פנה לבעל שטען שאינו חייב להרים את הכלים לאחר הסעודה; מיד סיפר לו הרב מעשה מספר "בנין שלם" על אברך אחד שהגיע לאירוע בשעה מאוחרת כאשר כבר לא הוציאו מנות לשולחנות, ובטרם התיישב הבחין במלצר עמל בסידור המקום ומיהר לעזרתו באיסוף הצלחות ובמטלות נוספות. המלצר התפעל ממסירות הנפש של האברך ומיהר להכין עבורו צלחת מלאה מטעמים. ממש באותו הרגע נכנס אורח נוסף וביקש מהמלצר שיגיש לו מנה, אך המלצר השיב שבשעה כזו כבר לא נשארו מנות. התרעם האורח: "הלא לפני דקה ראיתיך מוציא מנה לאברך הזה". המלצר כבר הבין כי יתקשה להסביר לו מדוע האברך קיבל יחס מיוחד; שאל הרב את הבעל: "האם האברך היה חייב לעזור למלצר?". הבעל כבר הבין את המסר מבלי שהרב דיבר על מעשיו באופן ישיר ומיהר להתנצל בפני אשתו והבטיח לתקן דרכיו.

בני אדם אוהבים לדעת מדוע הם עושים את מה שהם עושים, הרבה יותר קל לעשות משהו כאשר מבינים את התועלת שבו, לפיכך כאשר מבקשים דבר מה מאחרים טוב לתת טעם לדבר, להסביר מדוע מבקשים זאת ומה התועלת. למשל כאשר מבקשים מילד להכניס גבינה למקרר, טוב להסביר לו שאם ישאירנה בחוץ הגבינה עלולה להתקלקל, אז הוא מרגיש שותף להחלטה ופועל מתוך בחירה כי הוא לא מעוניין שהגבינה תתקלקל, ומאידך, אם לא יסבירו לו באופן כזה הוא עלול לחוש שמנסים לכפותו לעשות דבר שאיננו מעוניין בו, כי אינו מבין התועלת, וזה עניין שאמרו רבותינו (אבות ב,ד): "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע": אלא אמור רק דברים אשר הם מובנים ומתקבלים בלב השני.

למדו תורה יחד ולחוד

כבר ביארנו מה כוחו של תלמוד תורה להעמיק התבוננות האדם על דרכיו ולהתקינם על דרך הטוב (ראו בפרק "תלמוד תורה"), וכן יתעורר לב האדם על ידי לימודו אל קיום כל דברים שבין אדם לחברו, וכן לאמונה ויראה את ה' ובזה ירחק משנאת חינם כבורח מן האש, כי חרד להיות נידון על חרפת מעשיו וגם כי יודע שאין חברו עושה לו מעשיו מעצמו אלא מן השמים נותנים בו את הדחיפה לזה כדרך שביארנו כבר (ראו בפרק "אהבת הבריות"), וכבר שמענו עדויות וראינו משפחות שנשתקמו כאשר החל הבעל להתמיד בתלמודו, וכמה נאה ומשובח לשניים שילמדו יחדיו, ויעסקו בנושא המושך את לב שניהם, ובזה יהיו מתדיינים בדבר הלכה ולא בדבר מריבה, ויהיו אוחזים במהות אחת משותפת שתחבר ביניהם, והמאור שבה יחזירם למוטב, כפי שכבר ביארנו למעלה, וזה כח תורתנו הקדושה למגר רעה חולה.

תוכן העניינים

אורות של אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה