אור ברסלב
אורות של אמת שער האחווה › אהבת הבריות

אורות של אמת

שער האחווה · אהבת הבריות

שער האחווה

נאמר בתורה (ויקרא יט,יז-יח): "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": שנאת חינם ואהבת חינם שתי מידות הפכיות המה, והקדימה תורה וציוותה שיבטל אדם שנאת חינם מליבו, לפי שזה תחילה לעבודתו, בבחינת (תהלים לד,טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב": כי לא יוכל לאהוב לבריות אם לא יבטל השנאה שבלב קודם. ונבארם ב"ה כסדרן.

שנאת חינם

כל השונא לחברו איננו רצוי לפני ה' ולעולם יהא רחוק ממנו יתברך אף אם בידו מצוות ומעשים טובים, משום שאין ה' אוהב למי ששונא לבריות יציר כפיו כפי שאין אב אוהב למי ששונא לבניו, ומכאן שכל המצוות כולן הרי הן חסרות תכלית אלמלא אהבת החסד המאחדת בין שלושת הפועלים: הבורא, האדם וחברו.

שנאת חינם היא מידה הרסנית המפרקת את הדבק הרוחני המחבר בינינו! וכמו שאר דברים, תחילתה בעמקי הלב, בתחושת איבה פנימית, וסופה במעשים נוראים ר"ל, ולכן הזהירה תורה (ויקרא יט,יז): "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ": שמא שנאת הלב תוליד את המעשה (ראו עוד בפרק "שרשרת פעולות האדם").

ועוד מלמד הכתוב הזה שאל לו לאדם להראות לחברו פני אוהב בעוד הוא שונא לו בליבו, ואם עושה כן הרי הוא עובר על הלאו (שמות כג,ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק": שכל הבדל בין התנהגות החיצונית לבין רחשי הלב הריהו שקר! ולמען לא יהא אדם מדבר טוב בפיו וחושב רע בליבו, סיים הפסוק במילים "אני ה'", להזכיר שהוא יתברך ציווה, שהוא (תהלים צד,יא): "יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם.

והנה אמרה תורה על אחיו של יוסף הצדיק (בראשית לז,ד): "וַיִּשְׂנְאו אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": ואמנם שנאו את יוסף, ודבר מגונה הוא זה, אבל לא דיברו איתו שיחות שלום כדי להסתיר רחשי ליבם, ועל כן הזכירם רש"י לשבח באמרו: "מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב".

מהו שורש השנאה בעולם?

לפעמים מתעוררת בליבנו תחושת איבה כמעט בלתי נשלטת כלפי מישהו, אש שנאה עזה שאין בכוחנו לכבותה, וכמעט שלא היה בהשגתנו להבין שורש קיומה, אלמלא דברי רבותינו שאמרו (אבות ד,כא): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם": אדם הרודף בעוז אחר אחד מאלו, תמיד מתקנא בחסר לו, מתאווה לדברים גשמיים שאין לו ומרגיש שאף פעם לא זוכה לכבוד אליו הוא ראוי; אדם כזה לעולם לא יהיה שמח בחלקו, כי במקום להיות שמח על מה שיש לו הוא עצב על מה שאין לו, ולבסוף כל סובביו מרגישים בנחת תסכולו.

התורה מביאה את סיפורו של יוסף הצדיק שנתן לו אביו יחס מועדף על פני כל אחיו ואף עשה לו כתונת פסים שנאמר (בראשית לז,ג): "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים": אחיו של יוסף הצדיק ~ קינאו בו עד מאד כי חשו ~ תאווה לקבל אף הם כתונת שכזו וביקשו גם לעצמם ~ כבוד כפי שקיבל, ומה כתוב מיד אחר כך? (בראשית לז,ד): "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם": הקנאה, התאווה והכבוד הביאום לשנאה שבעקבותיה זרקו את יוסף אל הבור! הקנאה, התאווה והכבוד הנם שורש השנאה בעולם!

קנאה היא התשוקה להיות במקומו של אדם אחר, לקחת את אשר יש לו, ושאיפה היא התשוקה להיות כמותו, להשיג כמו שיש לו, ואמר פעם חכם אחד שאפשר להתגבר על קנאה על ידי הפיכתה לשאיפה, ועצה נפלאה היא.

איך מבטלים את השנאה שבלב?

אמרו רבותינו (סנהדרין כז,ב): "כל ישראל ערבין זה בזה": שכל נשמות ישראל מחוברות יחד בשרשן העליון, ושם למעלה הן כולן נשמה אחת כללית של עם ישראל, ורק עצם הידיעה הזו יש בה כדי לבטל שנאת חינם מן הלב, שכן כולנו אחד ואם אדם מישראל פגע בחברו הרי זה כאילו פגע בעצמו ממש!

וישנה דרך, נעלית ונשגבת, אשר בכוחה לבטל השנאה מן הלב, ונבארה על ידי מעשה שהובא בגמרא (שבת לא) על גוי אחד שהגיע לשמאי הזקן וביקש שילמדנו את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת, ואמר שאם יצליח הוא מוכן להתגייר. אמר לו שמאי כי לכל היותר יוכל לעמוד שעה על רגל אחת, ובכדי ללמוד את כל התורה לא יספיקו חיים שלמים, וסילק אותו מביתו. הלך הגוי ופנה להלל הזקן, ביקש שילמדנו את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת, ולהפתעתו אמר לו הלל: "טוב, אעשה כדברך"; העמידו על רגל אחת ואמר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! זוהי כל התורה כולה". תמה הגוי: "אבל מה עם כל שאר המצוות שיש לכם ביהדות?" אמר לו הלל: "דע בני, תכלית כל המצוות כולן היא להביאנו לידי קיום הכלל הזה; כעת צא ולמד את כל הדינים, מה מותר ומה אסור". עשה הגוי כדבריו והתגייר.

ויש להקשות, שהרי מובן כי מצוות שבין אדם לחברו (לא תרצח, לא תגנוב וכו') גודרות אותנו שמא נפגע זה בזה, אולם מה שייך לומר שמצוות שבין אדם למקום (שבת, ציצית וכו') תכליתן היא לבטל השנאה מעלינו?

בכדי ליישב הקושיה הזאת, יש לדעת שכל המצוות כולן לא נצטווינו בהן אלא כדי שעל ידי עשייתן בכל שעה ביום, נשים על ליבנו שהבורא הוא שציוונו לעשותן, ובזה נזכור השגחתו תמיד, ולא ייעלם מאיתנו הזכרון שעין רואה, אוזן שומעת, וכל מעשינו בספר נכתבין, וכשתהיה יראתו על פנינו, ודאי נקיים גם את כל המצוות שבין אדם לחברו, שכן נצטווינו לקיימן על ידי אותו בורא ממנו אנחנו יראים, ומאידך אם לא נקיים המצוות שבין אדם למקום, אנחנו עלולים חלילה לשכוח השגחתו ולהרע זה לזה כי (בראשית כ,יא): "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי".

ועיקר יש להרבות בלימוד תורה ומוסר, שתלמוד תורה כנגד כולם, כי על ידי הלימוד תתחזק בקרבנו הידיעה הברורה שהכל מאת ה', הכל בדין בצדק ובמשפט, ואף אם הזיק לנו מישהו ופגע בכבודנו- ודאי דחקוהו לזה מן השמים שכן (חולין ז): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה": ואם לקח מאיתנו דבר מה ודאי לא היה הדבר מיועד לנו מלכתחילה שכן (יומא לח, ב): "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימא": אם כן על מה ולמה נכעס עליו? על מה ולמה נפגע בו? אדם שביסס בקרבו את אמונת ההשגחה הזו ישמח בחלקו יהיה אשר יהיה, לפי שהוא יודע שכל מה שקיבל הוא מה שנגזר לו שיקבל ומה שלא קיבל לא נגזר, וכפי שביארנו בפרק "צידוק הדין", הכל לטובתו, כי (תהלים קמה,יז): "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו".

לאמיתו של דבר זוהי הסיבה שהפסוק (ויקרא יט,יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": מסתיים במילים "אני ה'", ללמדנו תנאי שאהבת הבריות אמיתית תלויה בידיעת השגחת ה' על הכל.

מכאן אפשר ללמוד מדוע באמת השנאה קרויה "שנאת חינם"- שהרי קשה להבין זאת- וכי יש שנאה שהיא לחינם? הרי אם אדם שונא לחברו זה כי הוא פגע בו, הזיק לו, לקח לו וכו'! אלא שמאחר והכל מאת ה' אין עילה לשנוא לחברו- ואם בכל זאת שונא לו הרי זו שנאת חינם.

יש להקשות כיצד אפשר לומר שאם אדם הרע לחברו גם זה מכוון ממעל? הרי האדם הוא בעל בחירה בין טוב לרע, ואם כן הוא כביכול זה שבחר להרע לחברו; ומצאתי הסבר נפלא בדברי הרב ישראל יעקב לוגאסי (נר לרגלי, פרק יד: "הכעס"):

"להקדוש ברוך הוא יש לו רשימה של 'מופרעים' האוהבים וחפצים לעשות רע מתוך חפצם ובחירתם ברע, ואזי כאשר מגיע לו לאדם שייעשה לו רע, את מי ישלח הקדוש ברוך הוא להרע לו? איזה צדיק או ירא שמים?! בודאי לא, אלא את מי מסית הקב"ה להרע לזה שנגזר עליו רע? הלא זה המופרע וחפץ ברע הגר בסביבתו או שיש לו מגע עימו, אותו ישלח ה' בו, שהוא יירע לו, ואז מסיתו הבורא להרע לו מאיזה סיבה שהיא שהבורא מסבבה בחכמתו, ואם כן הניזוק ניזוק כי כך נגזר עליו מן השמים, והמזיק שהזיק יבוא על ענשו כי חפצו במילא להרע, והוא מה שמובא בחז"ל: 'מגלגלין חובה על ידי חייב'".

מובא בזוהר הקדוש (זהר סוף פרשת נח): "חמי מה כתיב (ראה מה כתוב) 'הן עם אחד ושפה אחת לכלם' (הכתוב הזה מדבר על דור הפלגה שבנו את מגדל בבל להכריז מרד באלוקים והיו מאוחדים כעם אחד ומדברים כולם שפה אחת); בגין דאינון בליבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקדש (בגלל שהם היו בלב אחד ורצון אחד ומדברים כולם בלשון הקודש-עברית, על כן כתוב): 'ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות'. ולית מאן דימנע עובדא דילהון (ואין מי שימנע מעשיהם). אבל מאי אעביד (אמר הקב"ה 'מה אעשה?'), אבלבל לון דרגין דלעילא, ולישן דילהון לתתא ('אבלבל להם את הדרגות של מעלה ואת הלשון, השפה, למטה'). וכדין אתמנע עובדא דלהון (ובזה יימנעו מהם מעשיהם הרעים- כי כבר לא יהיו בלב אחד ורצון אחד ומדברים שפה אחת); ומה בגין דהוו ברעותא וליבא חד וממללי בלשון הקדש כתיב (ואם בגלל שהיו ברצון אחד ולב אחד ומדברים בלשון הקודש, כתוב): 'לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות', ודינא דלעילא לא יכיל לשלטא בהו (ומידת הדין של מעלה לא יכלה לשלוט בהם). אנן או חברייא (אנחנו או חבורה) דמתעסקין באוריתא (אשר עוסקים בתורה), ואנן ברעותא חד וליבא חד (ואנחנו ברצון אחד ולב אחד), על אחת כמה וכמה.

לאמיתו של דבר זוהי כל התורה כולה, שאם נהא עוסקים יחד בתורה ברצון אחד ולב אחד ונהא אגודה אחת השואפת לעשות רצונו יתברך, אז ייפסקו המחלוקות והמריבות, כי לכולנו אותה מהות, אותה מטרה, ואז, כאשר נהא כולנו שלמים כאן למטה, תהא נשמת ישראל הכללית שלמה שם למעלה, ונהא בצלם אלוקים ממש, בבחינת (ישעיה יד,יד): "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן": כי הוא כולו שלמות (שלימו דכולהו), ועל ידי זה נהא מתאימים לקשר עצמנו אליו יתברך ונהא מרכבה לשכינה ממש, וזוהי למעשה גאולת עם ישראל השלמה, כי תשרה השכינה על כלל עם ישראל, ועל ידי שנוריד את השכינה, היא תהא מאירה את כל העולם כולו בבחינת הכתוב (ישעיה יא, ט): מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'": ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלוקים אין עוד, ולא יישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה כי הבל הבלים הכל הבל.

אהבת חינם

לא די שביטל שנאת חינם מעליו, אלא חייב אדם גם להגביר בקרבו האהבה לבריות, שכן המשיכה תורה ואמרה (ויקרא יט,יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'": והרמב"ן מעלה תמיהה: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד: שכבר בא ר' עקיבא ולימד "חייך קודמים לחיי חברך": ואם כן כיצד נדרש אדם לאהוב חברו כשם שאוהב עצמו? הרי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה!

אך הוא ממשיך ומיישב קושייתו: "ויתכן בעבור שלא אמר 'ואהבת את רעך כמוך' והשוה אותם במלת 'לרעך'... יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר וכבוד ונכסים ובדעת וחכמה... ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה בזולת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחברו": כלומר, אין כוונת הכתוב שיהא אדם אוהב את חברו כשם שאוהב את עצמו, שלא נאמר "ואהבת את רעך", אלא שיהא אוהב לחברו כשם שאוהב לעצמו, שכן נאמר "ואהבת לרעך", כלומר שיאהב לראות בטובת חברו כשם שאוהב לראות בטובת עצמו, וכן משמע גם מדברי רבי עובדיה ספורנו: "אהב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו": ואף על פי כן קשה עד מאד לקיים זאת כפי שכבר אמר פעם חכם אחד שהרבה יותר קל לנו להשתתף בצערם של אחרים מאשר להשתתף בשמחתם.

מצוות אהבת הבריות מקפלת בתוכה מצוות רבות נוספות כגון כיבוד אב ואם, הכנסת אורחים, ביקור חולים, ניחום אבלים- ויש בה כדי לאחד בינינו ולהחיש גאולתנו ובניית מקדשנו, וכמו שאמרו רבותינו (יומא ט, ב): "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם": ועל ידי שנקיים כל זאת נהא כולנו אוהבים זה לזה ואהובים לפני המקום ברוך הוא.

אולם יש לדעת שכל האמור לעיל, לא נצטווינו בו רק כלפי ישראל ולא רק כלפי הכשרים שבישראל, אלא כלפי כל אדם באשר הוא אדם- יהודי או לא יהודי צדיק או חוטא, כי ה' אוהב כל אדם שברא בעולמו, כמו שאמרו (אבות ג,יד): "חביב אדם שנברא בצלם": ואנחנו נצטווינו (דברים י,יב): "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו": שנהא אוהבים כל אדם כדוגמתו!

ונלמד הדבר הזה מאברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יח,א-ב): "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל": וכפי שהסביר רש"י שם: "נדמו לו כערבים": ואף על פי כן רץ לקראתם, הכניסם וכבדם בביתו מכל טוב.

ורק המקיימים את כל הדברים האלה יזכו להיקרא "מכובדים", שכבר אמרו רבותינו (אבות ד,א): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות": כי אין אדם נעשה מכובד לא בשל מעמדו החברתי, ולא בשל עושרו, ולא בשל כשרונותיו- שכל אלו בטלים ומבוטלים, וברגע אחד יכול אדון הכל ליטול ממנו המעמד, העושר והכשרון, ולהותירו עירום מכל, ואז יאבד גם את כל הכבוד שרכש, ועל כן רק מידותיו הטובות והכבוד שהעניק לאחרים- יעשוהו מכובד לעד ולעולמי עולמים.

איך מגבירים את האהבה שבלב?

נבאר תחילה מהי אהבה, שכן רבה השגגה בדורנו להשתמש במילה "אהבה" באופן מוטעה, כפי המשל על אותו אדם שהגיע למסעדה ואמר למלצר: "תביא לי דגים, אני אוהב דגים", מיד חזר המלצר והניח לפניו אקווריום עם שני דגי זהב, האיש רטן: "מה הבאת לי? תביא דג על האש שאפשר לאכול", והמלצר השיב בתמיהה: "הרי אמרת שאתה אוהב דגים, אם כן היאך אתה מסוגל לצלותם ולאכלם?!".

רבים אנשים החושבים עצמם לאוהבים, ואם נשאל אדם מדוע התחתן עם אשתו, על פי רוב נקבל תשובות כגון "היא מתייחסת אלי יפה", "היא מעניינת אותי", "היא עושה לי טוב בחיים", "יש לה אבא עשיר" וכו'; והשאלה מתבקשת: האם עדיין תאהב אותה אחרי שהיא תפסיק להתייחס אליך יפה, תפסיק לעניין אותך, תפסיק לעשות לך טוב בחיים, שאבא שלה כבר לא יהיה עשיר? על זה אמרו רבותינו (אבות ה,טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה": אם התחתנת כי ביקשת לעצמך נחת רוח- אתה אינך אוהב את אשתך אלא את עצמך, אין זו אהבה אלא תאווה, וכאשר תפסיק לקבל סיפוק לתאווה הזאת תחפוץ להתגרש!

תאווה מושתת ונבנית על קבלה, תאווה היא התשוקה לעשות נחת רוח לעצמנו, אהבה מושתת ונבנית על נתינה, אהבה היא התשוקה לעשות נחת רוח למי שאנחנו אוהבים.

לפיכך עוצמת התשוקה של אדם להעניק לחברו מהווה מדד לעוצמת האהבה שלו כלפיו, אך לא זאת בלבד, אלא גם ככל שיעניק לחברו יותר אף תתגבר אהבתו אליו, כפי שרואים על פי רוב שהאם חשה לילדיה מידת אהבה גדולה בהרבה ממה שאלו מסוגלים להחזיר לה כי היא מעניקה להם הרבה יותר מאשר הם מעניקים לה.

הנתינה לאחרים היא ה"סם" המגביר את האהבה אליהם, ועל כן אם קשה לאדם לאהוב לחברו יוסיף להעניק לו, כמו שכתוב (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": ובזה יתעורר הקירוב ביניהם- עד אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה!

מלבד פשוטו של הכתוב (משלי כה,כא): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם": אפשר לבאר גם על דרך המדרש שלחם הוא לחמה של תורה כמו שכתוב (משלי ט,ה): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי": ומים הוא מימה של תורה כמו שכתוב (ישעיה נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם": ומשמע שעליך "לתת" לשונאך את לחמה ומימה של תורה, היינו שתלמדו תורה- והמאור שבה יסיר שנאת חינם מביניכם (וראו עוד אודות התועלת בלימוד תורה משותף בסוף הפרק "דרכי שלום").

תוכן העניינים

אורות של אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה