אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן
שמות · משפטים
עין תחת עין. הנה בר"פ החובל דרשינן דהוא ממון ואמרינן אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש וקאמר רב אשי אתיא תחת תחת משור כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם שלם ישלם שור תחת השור מה להלן ממין אף כאן ממון ופריך מאי חזית דילפת תחת תחת משור נילף תחת תחת מאדם דכתיב ונתת נפש תחת נפש מה להלן ממש אף כאן ממש אמרי דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה אלא א"ר אשי מתחת אשר עינה יליף ליה אדם מאדם ונזקין מנזקין, וקשה דלשקלא וטריא כזו היה מקום אי הילפותא דגז"ש היתה כמו ק"ו דאדם דן מעצמו, משא"כ גז"ש דאין אדם דן מעצמו אא"כ נתקבלה ובאה מסיני כדפירש"י בפסחים ס"ו סוף ע"א וע' ברש"י ותוס' סוכה ל"א ע"א ובתוס' שבת צ"ז ע"א, ובקידושין י"ז ע"א פירש"י וז"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לגז"ש בכל דבר הלמד מחבירו כו' ע"ש. ואם גם בשאר מקומות בש-"ס אשכחן שקלא וטריא כזו, בודאי דגם שם צריך הבנה וביאור נכון כנ"ל, וצ"ע כעת.
אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו וגו'. במכילתא תניא אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה והרי הכתיב מוציאו להקל עליו ולהחמיר עליו להקל עליו שאם יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים להחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר ניתן שלשים סלעים כו', וה"נ סתם משנה היא בערכין י"ד ע"ב, ועל סמך זה פירש"י הכא דגזה"כ הוא ע"ש.
ועפ"ז בלתי מובן לע"ד מאי דתירצו התוס' בב"ק כ"ד ע"א בד"ה השתא וז"ל, דאין ח"נ חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתה הוי קנס בכל דוכתי כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפילו העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר, מ"מ הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר עכ"ל, ולפי הנ"ל מה דמיון הוא לח"נ דתמות, הלא קנס זה הוא גזה"כ ולהכי הוא דאתי האי קרא שלא ישתנה דינו ולעולם יהיה ל' סלעים לא פחות ולא יותר, משא"כ פלגא נזקא דקרן דלר"פ הוא ממונא, ואפילו לר"ה בריה דר"י דס"ל קנסא הלא טעמא קאמר דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי כו', ולטעם זה יש מקום רק אם נגח פעם אחד או שני פעמים לאמר דאכתי לא נפיק מחזקתו, אבל השתא כדאתו תלתא כיתי סהדי על שלשה נגיחותיו, הרי בע"כ איבד חזקת תמות שלו, וסברא גדולה היא לאמר דבזה כו"ע מודו דתשלומיו ממון הוי ולא קנס, ומה זה ענין לשלשים סלעים דעבד שהוא קנס מגזה"כ, ובזה ודאי אי מודה מיפטר כדין כל מודה בקנס ע"ש וצ"ע כעת.
וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור. במכילתא דריש שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו כו', וכה"ג בירושלמי ב"ק פ"ה ה"ז, ושם מבואר דתרוייהו צריכי ע"ש, אמנם בבבלי ב"ק כ"ח ע"ב נדרש פטורא דכלים בבור רק מתיבת חמור, ומתיבת שור ממעטינן אדם אם נפל לבור ומת שאין משלם את הכופר ובירושלמי שם פ"א ה"א יליף פטורא דאדם בבור מן הכופר, מדכתיב גבי בור והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא אדם שאין לו הנאה במותו, והמת יהיה לו דכתיב גבי שור אתא לבעלים מטפלין בנבילה ע"ש, והשתא קשה לפ"ד המכילתא דדריש תרווייהו קראי דוהמת יהיה לו להגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו ע"ש, א"כ מנין לו לאדם שנפל לבור דפטור מכופר, ואין לאמר דהמכילתא יליף לה מקרא דוגם את המת יחצון יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו כדנפק"ל בתוספתא ב"ק פ"ו ע"ש, ז"א דהא האי קרא נדרש במכילתא רק על שור בשור כסוגיא דב"ק ל"ד, והוא כעין שכתבו התוס' לעיל ד"י ע"א בד"ה שהשור, אקרא דוהמת יהיה לו דמשתעי בשור דלא ממעט מיניה אדם ע"ש וצ"ע.
כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו', במכילתא תניא וטבחו אין לי אלא טובח מוכר מנין ת"ל או מכרו עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר או מכרו ללמדך שאין עונשין מן הדין ע"כ, ולכאורה קשה הלא מכירה דהאי קרא מבע"ל דלא נימא כמו דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה ה"נ אשלד"ע להכי כתב רחמנא הכא וטבחו ומכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר מחייב כדאמרינן במרובה ע"ט ע"א, די"ל דהאי תנא דמכילתא סבר כתנא דבי ר' ישמעאל שם ע"א ע"א דדריש או לרבות את השליח או כתנא דבי חזקיה דתנא תחת לרבות את השליח וע"ש תוד"ה או, ומש"ה שפיר אייתר ליה מכירה דהכא ללמדך שאין עונשין מן הדין, ואילה"ק הרי גם דרשה זו כבר ידעינן מקרא דלעיל גבי בור דכתיב כי יפתה וכי יכרה, דפריך נמי במכילתא יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא כש"כ הא אם אמרה כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין ע"ש, די"ל דמכילתא דהכא ס"ל כדאמרינן בב"ק מ"ט ע"ב שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו ואע"פ שאין הקרקע שלו רק ברה"ר, או כדהתם נ"א ע"ב להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון, וע"ש ד"ב ע"א תוד"ה ולא זה.
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. במכילתא שם חמשה בקר ישלם ארבעה והוא וארבע צאן שלשה והוא, וה"נ אמרינן בב"מ נ"ז ע"ב טעמא דאין דין דו"ה בהקדשות, דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד', וע"ע בב"ק ע"ה ע"ב, הרי דהקרן והכפל כלולים במספר הד' וה', ועפ"ז נפלאתי ע"ד המהרש"א בח"א ליומא כ"ב ע"ב שכ' דתשלומי ד' וה' הוא חוץ מן הקרן ע"ש.
ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. בריש ב"ק תניא ושלח זה הרגל ובער זה השן, והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו שם אמאי סידר תנא דברייתא שם ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל הלא אשור דקרא קאי ובכתוב הרגל מוקדם ע"ש ולולא דבריו ז"ל היה נלע"ד, דהן אמת אקרא קאי ובכ"ז ל"ד, דהכתוב קאי אחיובא דגברא כדמסיק ישלם, ובסיבה זו דיצאה מרשותו או נכנסה לרשות הניזק דזהו חיוב הבעלים, בודאי דרגל מוקדם דהוא הביא גם את השן במקום ההיזק, ובלעדו לא היה בא שמה, משא"כ בברייתא דאיירי באברי השור המוכשרים להזיק, בזה ודאי דהשן מוקדם בגופו מרגלו, להיותו מאברי הראש, ובאברי הראש גופייהו הקרן קודם לשן, ולהכי חשיב הקרן והשן והרגל, ולפ"ז כמו בקרא כמ"כ בברייתא, הסדר בשניהם הוא נפלא ומדוייק שאין מקום כלל לכתחילה להקשות על סדרן, וה"נ תנן ביומא דכ"ה דרך הלוכו בחייו הוא סרב ובברייתא שם כיצד דרך הלוכו הראש והרגל כו', וצ"ע.
והנה ברש"י כ' וז"ל כי יבער יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה או בביעור ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת עכ"ל, והנה עפ"ז קשה בר"פ כיצד הרגל דקאמר, תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה סד"א ושלח את בעירו כתיב בהמה אין חיה לא קמ"ל דחיה בכלל בהמה ע"ש, ולפי המבואר ברש"י הלא משונה לשון הכתוב בנזקי שן ורגל מנזקי קרן, דהתם כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו, משא"כ הכא דכתיב כי יבער הרי דקאי על בעל הבהמה המפעיל את פעולת ההיזק, א"כ מאי נ"מ אם שלח בהמתו או חייתו או אווזיו ותרנגוליו, הלא עכ"פ נזקי שן ורגל זו יצאה מתחת ידו, ואמאי איצטריך לאשמעינן שן דחיה במשנה בפ"ע ומשום דחיה בכלל בהמה וצ"ע.
עוד יל"ד טובא אהא דקאמר בב"ק כ"ה ע"ב דתהא שן ורגל חייב ברה"ר מק"ו כו' ע"ש, הרי מה מקום לק"ו זה, הא יתורא דבשדה אחר נדרש לאחד משני אלו, אם למעט רשות המזיק או רה"ר כדאמרינן בב"ק כ"א ע"ב, ולפ"ז או דהק"ו מיותר או שהוא ללא יועיל, דאי גילה רחמנא בשדה אחר להורות דברה"ר פטור, מה יועיל הק"ו לחייב אחרי דהתורה פטריה בפירוש, ולמ"ד דבשדה אחר מוסב למעט רק רשות המזיק, א"כ ברה"ר בלא"ה חייב ול"ל הק"ו לחייבו וצ"ע.
אחרי רבים להטות. הנה מהאי קרא ילפינן בחולין י"א ע"א דאזלינן בתר רובא ברובא דאיתא קמן, וברובא דליתא קמן ילפינן מקראי אחריני, ומה"ט נמי אמרינן התם ד"ג ע"ב רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, ועפ"ז פסק המחבר ר"ה שחיטה דמותר ליתן לכתחילה לשחוט למי שאין יודעין בו שהוא מומחה ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין, והקשה הש"ך שם סק"ד על המחבר מהא דאיהו גופיה פסק בחו"מ סי' ש"ו ס"ז בטבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין א"ש מומחין הן ונשאר בקושיא.
ולעד"נ בפשוטו עפ"מ דאמרינן בר"פ המוכר פירות כי אזלינן בת"ר באיסורא בממונא לא ופרשב"ם וז"ל לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק כו' ע"ש, ולפ"ז ניחא דבה' שחיטה איירי רק לענין איסור והיתר דשחיטה ובזה שפיר אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן דבאיסורא אזלינן בתר רובא, אולם בחו"מ איירי כשקלקל השחיטה דאז נוגע לממון חבירו ובממונא לא אזלינן בתר רובא.
עוי"ל דהכא הלא מסיק המחבר גופיה בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה כו' ע"ש, והשתא כיון דאינו לפנינו, אפילו אנו רואין דהשחיטה מקולקלת על מי נביא ראיה להוציא ממנו ממון, משא"כ בטבח אומן שקלקל דחו"מ שם, הרי בודאי איירי שהוא לפנינו אז בודאי דצריך להביא ראיה שהוא מומחה, וע' תשב"ץ ח"א סי' קי"ג ובמש"כ בחידושי לחולין י"ב ע"א ולבכורות רפ"ג ושם ד"כ ע"ב.
למען ינוח שורך וחמורך. הרמב"ם רפ"כ מה' שבת כ' וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. והנה הרב המגיד הראה מקור לכל דברי הרמב"ם מס"פ הפרה ע"ש. ובאמת יספיק מקור זה רק לסוף דבריו דאחד שור וחמור כו', אבל ראשית דבריו לקוחים מהירושלמי שבת פ"ה ה"ג, וע' בתוס' ר"פ במה בהמה.
אולם יש מקום עיון במקורי הפסוקים המובאים בשני המקומות, דלשון הירושלמי דהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך. וברמב"ם הלשון למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך, והפליאה היותר גדולה. דשני הפסוקים גם יחד כאשר מובאים בשני המקומות אינם מתאימים עם המציאות כמו שהם בתורה, דבפרשתנו לשון הכתוב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. ובפ' ואתחנן ה' י"ד לשון הכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הרי דשניהם אינם לא כלשון הירושלמי ולא כלשון הרמב"ם, וצע"ג.
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו הנה בשבת י"ח ע"א דרשינן לרבות שביתת כלים ומסקינן מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ופריך שם גיגית נר וקדירה ושפוד מ"ט שרו ב"ש כו' ע"ש, והנה הנמו"י בב"ק כ"ב כ' וז"ל אשו משום חציו כאילו בידיו הבעירו ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרה בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפ"ז הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת כו' כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל כו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב עכ"ל.
ולכאורה הא דמקשה הנמו"י על הדלקת הנר מע"ש אליבא דכו"ע היינו האי דמקשה הש"ס בשבת מהא דנר אליבא דב"ש, ומאידך גיסא לפי תירוצו של הנמו"י אין מקום לקושית הש"ס כלל מהא דנר דהא כל הפעולה נעשתה מע"ש ולהכי שרו ב"ש ולא דמיא כלל לגיגית קדירה ושפוד.
אבל באמת לק"מ דקושית הש"ס בשבת מהא דנר אין כוונתם על הנר המהותך מחלב או שעוה עם פתילה ומטעם איסור גמר הבערה בשבת שהתחלתה היתה מע"ש, דבזה ודאי איתא לתירוצו של הנמו"י וליתא לקושיא מעיקרא, רק כוונת הגמרא שם הוא על הכלי שבו מונח השמן והפתילה שזהו נקרא בלשון הש"ס נר כדמוכח במשנה פ' כירה דמ"ד, ושם בברייתא מותר השמן שבנר כו' ר' יהודא אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין, וכן פירש"י שם כ"ב ע"ב נרות לוצש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה וכן בכ"מ, ולפ"ז ניחא הא דחשיב שם הש"ס נר בהדי גיגית קדירה ושפוד דכולם כאחד הם כלים. ועל כולם מקשה הש"ס לב"ש דאית להו שביתת כלים דאורייתא אע"ג דלא עבדי מעשה מ"ט שרו ב"ש הני כלים ומשני דמפקר להו אפקורי, וע' בתוס' שם ובב"מ ד"ל ע"ב ד"ה אפקרה.
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו', בחגיגה דף ד' ע"ב אמרינן רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ויש לדקדק טובא מ"ש דהש"ס תלי בכייתו דרב הונא על הקרי והכתיב דכתיב יראה וקרינן יראה, דמשמע דאי היו שוין הקרי והכתיב אז לא היה לו על מה לבכות, ומדוע לא קאמר דכי הוה מטי לקרא דשלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. בכי משום דחרבה בית מקדשנו וגלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות כו', ונראה דבזה הליטו חז"ל אגב אורחייהו רעיון חדש. להראות דגם בזמן שביהמ"ק היה קיים ולעיני בשר נתראו העולים לרגל לאלפים ורבבות, אולם הבוחן כליות ולב של כל אחד ואחד ידע כי אי אפשר למדוד מצוה זו לכולם במדה אחת, כי הצדיקים הגמורים שבדור השתוקקו באמת לקיום המצוה, ובכל הזמן מרגל לרגל היו מבקרים בדיר הבהמות לבחור המשובחות לעולת ראיה וקרבן חגיגה, והיו מיחדים הכסף מע"ש להוציאם בירושלים בימי הרגל, והיו מקדימים בבואם ומאחרים בצאתם, ומהם שלא היו מדקדקים כ"כ רק קיימו את המצוה כדין אבל לא בזהירות וזריזות מרובה כראשונים, ויש שאע"פ שגם המה באו אבל המצוה היתה עליהם לטורח גדול, ואם היתה להם שום טצדקי איך להפטר מנסיעה זו היו עושים. אבל באין ברירה הרי בע"כ מצוה דאורייתא היא ובהכרח קיימו אותה, ויש שגם על המצוה לא היו חוששים רק לא לכבוד הוא לו שלא להיות נמנה בין הבע"ב החשובים שבעיר שכולם נוסעים והוא ישאר לבדו בביתו, או בני ביתו היו מכריחים אותו, ויש שנסעו בשביל מסחר להפגש שם עם סוחרים גדולים ורבים מכל המינים ומכל רחבי ארץ ישראל, או לעניני שידוכין עבור בניהם ובנותיהם וכהנה, ולפ"ז אף שכולם נתאספו ובאו ירושלימה האם היתה ראויה השפעת הקדושה והשראת השכינה להשפיע על כולם בשוה, הרי ודאי לכל אחד ואחד לפי הכנתו לשפע הקדושה, במדה זו היתה הקדושה חלה עליו, ורעיון זה טמיר ונעלם בקרי וכתיב דכתיב יראה וקרינן יראה דדרשינן מיניה ריש חגיגה "כדרך שבא לראות כך בא ליראות מן השכינה" ע"ש וד"ל.
ולפ"ז מדוקדק מאד מה דרב הונא בכי על הקרי והכתיב דיראה יראה, משום
דבזה הוא תלוי נשמת כל הרעיון דמצות עולי רגלים, משא"כ בעצם הכתוב דשלש פעמים בשנה יראה בזולת הקרי והכתיב אין כ"כ על מה לבכית, מפני אלו דלא הוה ניחא למרייהו דבר בואם לרגל גם בשעה שהיו עולים, ואדרבה עליהם אמר הכתוב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, והן הם הגורמים למנוע גם את המצוינים לקיים מצוה זו בשלימות, הרמוזים לשבח בקרי וכתיב דיראה יראה שהם כעבדים דרבם מצפה לראותם, ובשביל הגרועים יתרחק גם מהמשובחים כנ"ל.
את מספר ימיך אמלא. ביבמות ס"פ החולץ אמרינן דמנשה שאל מישעיה משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה כו' ע"ש. והנה מנשה דגברא רבה היה שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתו"כ כדתניא בסנהדרין ק"ג ע"ב. א"כ בודאי שהיה לו דרך בשיטתו, ואי הוה ס"ל דאין מזל לישראל כדנקטינן באמת מכל הני תנאי ואמוראי בשבת קנ"ו, א"כ אין מקום לקושיתו כלל, די"ל דקרא דאת מספר ימיך אמלא קאי על סתם בני אדם דנחשבין לפי זכותם שרכשו להם בחייהם, לא כן בחזקיה שהקב"ה אמר לו שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך וגו' והוספתי על ימיך וגו', הרי הרים אותו יותר מן המזל, וכבר האריך בזה הרשב"א בתשובה סי' קמ"ח וע"ש עוד בסי' ת"ט ובמיוחסות סי' רפ"ז, ובע"כ דהוה ס"ל למנשה יש מזל לישראל, וכיון דהוא עומד תחת המזל, לפ"ז נדרש האי קרא דאת מספר ימיך אמלא כברייתא דיבמות שם דאילו שני דורות, ופירש"י שנים שפוסקין לאדם בשעת לידתו, ואף אם זכה אין מוסיפין לו, רק משלימין לו המגיע לו ע"פ מזלו, ולפי שיטתו שפיר הקשה לישעיה איך יוכל להיות שהקב"ה יאמר והוספתי על ימיך, אמנם לכאורה יל"ד על ר"ע דאיהו סבר בהדיא בשבת שם דאין מזל לישראל, ואיך ס"ל ביבמות שם דאפילו זכה אין מוסיפין לו רק משלימין, וי"ל דה"מ בסתם אינו מועיל זכותו אלא להשלמה, אבל ע"י תפילה נוסף על זכותו התמידי כהא דחזקיה, ודאי דמועיל תפילתו להגביהו למעלה מן המזל ולתת לו הוספה על שנותיו, ועמש"כ בחידושי לישעיה סי' ל"ח.
ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וגו'. בברכות ד"ה ע"א דרשו, לוחות אלו עשרת הדברות תורה זו מקרא והמצוה זו משנה כו', וצריך להבין איך מרומז משנה בתיבת מצוה, ונראה עפ"מ דמפרשים משאחז"ל בשבת י"ד ע"א האוחז ס"ת ערום נקבר ערום כו' ערום בלא אותה מצוה, דפירושה דשום מצוה לא מצינן לקיומי לולא תושבע"פ, וזמש"א האוחז ס"ת ערום פי' כמי שהיא בזולת ביאור התורה המסורה. נקבר ערום בלא אותה מצוה הדרושה לפירוש חז"ל, והמשנה להיותה המקור לתושבע"פ, שפיר נופל עליה לאמר והמצוה זו משנה, שעליה תלוים כל המצות איך לקיימם בפועל למעשה.